בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' גרוניס
נגד
ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 31.12.01 בת"פ 388/99
שניתן על-ידי כבוד הנשיא י' אברמוביץ, והשופטים נ' ממן וח' גלפז
תאריך הישיבה: כ"ב בניסן תשס"ב (4.4.02)
בשם המערער: עו"ד יחזקאל חרלף
בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
המערער, חבר קיבוץ, ביצע בראשית שנות ה80-' מעשים מגונים בשני אחייניו - ילדה
כבת 10 וילד כבן 11, בהקשר לעיסוקו במעבדת צילום בקיבוצו. בשנת 1990 נודע
הדבר להורים. הם נמנעו מלהגיש תלונה למשטרה, והמערער מצידו ביקש סליחה מאבי
הילדים במכתב, שבו כתב, בין השאר, כי נושא הוא בליבו את "המטען האומלל זמן
רב". בחלוף שש שנים, והמערער אז כבן 56, הוא התיידד עם משפחה - הורים ושלושה
ילדים, ובכללם ילדה כבת שמונה (להלן: הילדה) - שהתגוררה בקיבוץ מזה שנתיים בשל
עבודתה של אֵם המשפחה, ששימשה כאחות במרפאת הקיבוץ. המערער קשר קשרים במיוחד
עם הילדה. הוא סייע לה בהכנת השיעורים וטייל עימה בקיבוץ. האֵם, שראתה בקשרים
בין המערער לילדה קשרי חיבה של סב לנכדה, עודדה קשר זה ואף אפשרה למערער,
לבקשתו, לצלם את הילדה. ואכן, המערער נהג לצלמה צילומים רבים בתנוחות שונות,
עד אשר הילדה התחילה להירתע מהמשך הקשר, ולשאלת האֵם השיבה כי המערער הוא
"נודניק".
כעבור שנתיים, בחודש יוני 1998, פנה אביהם של האחיינים לאֵם, שכאמור, שימשה
כאחות הקיבוץ, בבקשה לעזרה נפשית, וסיפר לה כי הוא שרוי במצוקה בשל המעשים
המגונים שעשה המערער בעבר בילדיו הקטנים. בלב האֵם עלה אז החשד, כי המערער פגע
מינית גם בילדתה. האֵם שאלה את הילדה על כך, לאחר שסיפרה לה כי המערער עשה
מעשים מיניים בילדים אחרים. או אז השיבה לה הילדה בחיוב. האֵם הגישה תלונה
למשטרה, ובעוד החקירה מתנהלת, פנה המערער לחברי הקיבוץ באמצעות מכתב שהוקרא
מטעמו במהלך אסיפת חברים, ביקש את סליחתם, והסביר כי משפחת האחיינים קיבלה את
התנצלותו וכי מאז הפרשה הוא מדיר עצמו מלגשת למעבדת הצילום.
בתוך כך, הילדה נחקרה על-ידי חוקרת-נוער, וסיפרה לה על מספר מעשים מיניים שעשה
בה המערער במקומות שונים בקיבוץ - נגיעה באיבר-מינה ובחזה וחיבוקה תוך כדי
שפשוף איבר-מינו בגופה, הכל כשהיא לבושה בבגדים. בגדר סיפורה על מעשיו של
המערער, לרבות הצילומים שצילם אותה, שכוונו, לדבריה, אל גופה ולא אל פניה,
גילתה הילדה כי באחד הפעמים, המערער ביקש לצלם אותה ליד פסל, שבקרבתו מצא פתק,
והמערער ביקש ממנה להרימו ולקרוא אותו. הילדה הבחינה שהפתק כתוב בכתב-ידו של
המערער והיא קראה את הכתוב בו: "אני רוצה לראות בולבול של איש גדול". חברתה של
הילדה, שאף היא נחקרה על-ידי חוקרת-נוער, מסרה כי הילדה סיפרה לה בשעתו, כשהיא
נסערת וחיוורת, על מעשים מיניים שעשה בה המערער.
בחקירתו הכחיש המערער כי עשה מעשה מיני כלשהו בילדה. המערער טען, כי מדובר
ביחסים של חיבה, שלוו גם בחיבוקים תמימים. לעניין הפתק הודה המערער, כי בעת
אירוע הצילום ליד הפסל מסר לידי הילדה לצורך הצילום דף נייר שמצא באיזור, בלי
לתת את דעתו לכתוב בו. המערער הכחיש כי הוא זה שכתב את הפתק.
המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירה של מעשה מגונה (במספר מקרים).
במשפט הוגשו עדויות הילדה וחברתה בפני חוקרות-הנוער, שהוקלטו, וכן חוות-דעת של
חוקרות-הנוער על התרשמותן כי הילדה וכן החברה מהימנות. המערער מצידו, חזר על
הכחשתו, ומטעמו אף העידה אשתו, כי הילדה היא זו שהייתה "נטפלת" למערער.
בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל-דעה, כי הילדה, שבעדותה מצא סימני אמת אותם פירט
בהכרעת-דינו, היא מהימנת. גם בדברי החברה לחוקרת-הנוער נתן בית-המשפט המחוזי
אמון. ואילו את עדויות המערער ואישתו דחה בית-המשפט כבלתי-מהימנות. סיוע לעדות
המתלוננת מצא בית-המשפט המחוזי במעשים המגונים שביצע המערער באחייניו, שבהם
הודה. וכך נכתב, בין השאר, בהכרעת-הדין:
הנאשם אינו מכחיש כאן את עצם העובדה שהיה דמיון בין טענותיה של [הילדה] ובין
המעשים שעשה [באחיינים]. אך הדמיון בין המעשים אינו העיקר.
לדעתנו שתי נקודות אחרות הן המכריעות. הן מצביעות על עקביות בגישתו של
[המערער], על דפוס חוזר ונשנה שאינו יכול להיות מקרי אלא שיש בו כדי להעיד על
הסטייה הקרויה פדופיליה. הנקודה הראשונה היא ניצול תחביב הצילום לצורך פיתוי
הילדים ויצירת הזדמנות לשהות עמם לבד במקומות מסתור. בפעם הקודמת היתה זו
המעבדה והפעם - הצילום עצמו. משהבין [המערער] כי המעבדה מהווה עבורו מה
שהיוותה שירת הסירנה עבור אודיסיאוס שאינו יכול לאצור כוח מלשעות אליה וסופה
קטלני, נטש אותה והתרכז במלאכת הצילום עצמה. עד מהרה עשה [המערער] בצילום
שימוש לאותה מטרה. הוא הרעיף על [הילדה] ואמה דברי הלל ליופיה ולהתאמתה לצילום
עד ששכנע אותן להניח לו להתבודד עימה ברחבי הקיבוץ. הצילום היה האמצעי
בו שכנע, ממש כמו המעבדה בפרשה הקודמת, את [האֵם] ו[הילדה] להניח לו להתייחד
עם [הילדה].
הנקודה השניה היא הנחתו כי המסווה שמאחוריו פעל לא ייחשף על ידי הילדים. הוא
סבר שמראית העין שיצרו הצילום או המעבדה יסיחו את דעתם של הילדים מהכוונות
המגונות הכרוכות במעשים שהוא עושה בהם בחסות המעבדה או הצילום. כמו אז כן
עכשיו האמין כי ילדים אינם מבינים ומותר לעשות בהם כמעט הכל.
המערער הורשע איפוא בעבירה שיוחסה לו ונגזרו עליו שתי שנות מאסר. מתוכן שישה
חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.
הערעור הופנה כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש.
בערעורו כנגד ההרשעה טען המערער, כי לנוכח כבישת הילדה את עדותה והדרך המדריכה
שבה נחקרה על-ידי האֵם ובמיוחד על-ידי חוקרת-הנוער, לא היה מקום לקבל את עדותה
כמהימנה. לחלופין טען המערער, כי המעשים המיניים שעשה לפני שנים רבות אינם
יכולים לשמש סיוע, וכי אין תשתית ראייתית (חוות-דעת פסיכיאטרית) לקביעתו של
בית-המשפט המחוזי כי הוא פדופיל. כן טען המערער, כי אף הפתק - שלא נתפס ואשר
תוכנו הוכחש על-ידי המערער - בדומה לעדות חברתה של הילדה על התרגשותה של הילדה
בעת שסיפרה לחבֵרה על מעשי המערער, אינם יכולים להוות את הסיוע המהותי הדרוש
לעדות שנגבתה על-ידי חוקרת-נוער, ואשר לא עמדה במבחן החקירה הנגדית.
לצורך ביסוס טענותיו כנגד ממצאי המהימנות של בית-המשפט המחוזי, נכנס המערער
לפני ולפנים חומר הראיות. אך לא מצאנו בטענותיו עילה להתערב בממצאים אלה,
המעוגנים היטב בחומר הראיות, ובכללו, סימני האמת בעדות הילדה, המפורטים כאמור
בהכרעת-הדין ומקובלים עלינו. אף כבישת העדות אינה מפחיתה ממשקלה הסגולי של
העדות. שכן, היא אופיינית לקורבנות עבירות-מין בכלל, ולילדים שבהם מבוצעות
עבירות-מין, בפרט. רבים מילדים אלה מגלים את אשר נעשה בהם רק בבגרותם, ונראה
כי במקרה שלפנינו ללא שאלותיה של האֵם לא הייתה הילדה מגלה גם כעבור שנתיים את
אשר עשה בה המערער.
עדותה של הילדה אינה עומדת לבדה. עדותה נתמכת בעדות חברתה על סערת הרגשות שבה
הייתה שרויה הילדה בעת שסיפרה לחבֵרה אודות הפרשה, ובהודיית המערער, כי מסר
לידי הילדה פתק, ללא הסבר הגיוני למעשה זה.
בנוסף לראיות חיזוק אלה, נמצא לדברי הילדה סיוע מהותי במעשים המגונים שעשה
המערער באחייניו. הגם שמעשים אלה בוצעו לפני שנים, הם מאופיינים בקווי-דמיון
למעשים הנדונים, המכניסים אותם לגדר "מעשים דומים" שראיה אודותיהם היא קבילה.
ראו ע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 421, בע'
447. מעשים אלה - שהמערער במכתבי המחילה שכתב תיאר את מצוקתו בשל חוסר יכולתו
להימנע מעשייתם - מלמדים על משיכה לילדים, שאף מבחינה משפטית, להבדיל מאבחנה
רפואית, מוגדרים כסטייה מינית מסוג פדופיליה. ראו ע"פ 4721/99 פלוני נ'
מדינת ישראל (טרם פורסם), בסעיפים 22-21 לפסק-הדין. בנוסף לקווי-הדמיון
הנובעים מביצוע מעשה מיני בילדים, מאופיינים מעשיו של המערער גם בקשר עם
העיסוק בצילום, אשר כאמור, שימש אותו בשתי הפרשיות כתירוץ להתבודד עם
קורבנותיו.
ההרשעה היא איפוא כדין.
אין גם מקום להתערב בגזר-הדין. שכן, העונש הוא קל ביותר, ואין זאת אלא כי
בית-המשפט המחוזי כבר התחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, בהטילו
עליו מאסר לתקופה קצרה ואף זאת באפשרו למערער לרצות את העונש בעבודות-שירות.
לא מצאנו יסוד לפטור את המערער בכלל מעונש מאסר, כבקשת סניגורו.
הערעור, על שני חלקיו, נדחה איפוא.
ניתן היום, כ"ב בניסן תשס"ב (4.4.02).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 02013260.L07
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל'
02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות:
pniot@supreme.court.gov.il
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il