בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו
בפני:	כב' השופט שלי טימן, אב"ד. כב' השופטת תחיה שפירא. כב' השופטת שרה ברוש.
המאשימה:	מ ד י נ ת          י ש ר א ל
	נ    ג    ד
הנאשם:	שלמה בן חיים אפרים, יליד 1976, ת.ז. 038313862, מרח' צירלסון 9, בני-ברק. (עתה במעצר, מיום 24.11.2003).
טענו:	למאשימה   -    הפרקליטה גב' הדס שפיר (פמת"א). לנאשם        -    עו"ד שמואל פלישמן
ג ז ר - ד י ן

השופטת תחיה שפירא:

איסור פרסום

1.         תיק זה עניינוֹ בעבירות מין אותן ביצע הנאשם בקטין. לפיכך, אנו אוסרים על פרסום שמו של הקטין וכל פרט אחר העלול לזהותו.

2.         הנאשם הורשע על-פי הודאתו, במסגרת הסדר-טיעון, בכתב-אישום מתוקן, וּבוֹ יוחסו לו עבירה של מעשים מגונים בקטין שטרם מלאו לו 14, שלא בהסכמתו, על-פי סעיף 348(ב), בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירה של מעשים מגונים בקטין שטרם מלאו לו 14, על-פי סעיף 348(א), בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין.

            במסגרת הסדר-הטיעון נתבקשנו להורות על הגשת תסקיר, וכך עשינו. לא הייתה הסכמה באשר לעונש, וכל אחד מהצדדים טען כרצונו.

3.         עוּבדות כתב-האישום המתוקן שבּוֹ הודה הנאשם הן כדלקמן:

            בתאריך 23.11.2003 בשעת אחר-צהריים, פגש הנאשם במתלונן, א.כ., קטין יליד אוקטובר 1992 (להלן: "הקטין"), במכון-כושר סמוך למקום מגוריהם. הקטין, שבינו לבין הנאשם הייתה היכרות קודמת, ביקש לצפות בטלוויזיה. הנאשם הציע לו לבוא לבֵיתו לצורך כך והקטין נענה להזמנתו. בהגיעם למקום, הוביל הנאשם את הקטין לחדרוֹ, התיישב מאחוריו על המיטה ונגע באיבר-מינו של הקטין. בהמשך, הורָה הנאשם לקטין לעמוד, הפשיט אותו בחלק גופו התחתון, התפשט בעצמו וּביקש מהקטין לגעת         באיבר-מינו. משסירב הקטין לעשות כן, תפס בידו ואילץ אותו לגעת באיבר-מינו. בהמשך, הורָה האשם לקטין לשכב על גבּוֹ על המיטה, וכשהוא שוכב מעליו, התחכּך בו הנאשם כשאיבר-מינו נוגע בזה של הקטין.

            עוד בהמשך, כשהביע הקטין רצונו לעזוב את המקום, הורָה לו הנאשם לשכב על בִּטנוֹ על המיטה. כאשר הקטין עשה כן, התחכּך הנאשם עם איבר-מינו באיבריו האינטימיים של הקטין. לאחר מכן, הורָה הנאשם לקטין שלא לספר לאיש את אשר אירע, פתח בפניו את הדלת והקטין נמלט.

4.         תסקיר שירות-המבחן מיום 17.8.2004 מתאר תמונה מורכבת ביותר, של נסיבות חייו של הנאשם וּמצבו כיום. בשל השמירה על צִנעת הפרט אין מקום לפרט, אלא רק בתמצית.

            כך עולה, כי הנאשם, רווק בן 28, פגוּע רִגשית מגיל צעיר לאחר שעבר התעללות במשך שנים, ללא התייחסות טיפולית. בעקבות זאת נפגע תיפקודו לאורך השנים. בהיותו כבן 16, ביצע מעשים מגונים בילדים, נשפט לשנה מאסר בפועל, וטופל במשך כשלוש שנים במסגרת שירות-המבחן לנוער, טיפול שלְדעת הגורמים המקצועיים שיפּר במעט את מצבו.

            עם זאת, הנאשם אוּבחן כסובל מחריגוּת וּדחייה, בלבול וחוסר ביטחון בתחום המיני. כל אלה, לְדעת קצין-המבחן, היווּ בסיס להתהווּת קווים פדופיליים הדורשים טיפול.

            על-פי האמור בתסקיר, הנאשם מבין את הבעייתיוּת במצבו וּמעוניין בתהליך טיפולי אינטנסיבי וּמתמשך שיסייע לו להבין את הסיבות להתנהגותו וייתן בידיו כלים לשיפור השליטה בדחפיו ויכולתו להתייחס לצורכי האחר.

            לְדעת קצין-המבחן, הנאשם אכן זקוק להתייחסות טיפולית על-מנת להפחית את הסיכון מצידו לביצוע עבירות דומות בעתיד. לפיכך, ממליץ הוא להעמיד את הנאשם במבחן, בנוסף לכל עונש אחר, כאשר בתקופת המבחן ישולב בקבוצה טיפולית לעברייני מין.

5.         בטיעוניה לעונש עתרה בפנינו באת-כוח התביעה להטיל על הנאשם עונש מאסר ארוך, שיהלום את חוּמרת מעשיו ואת מסוכנוּתוֹ. המדובר, כך לדבריה, במי שכבר נשפט בעבר בגין מספר עבירות דומות שביצע בקטינים עוד בהיותו קטין, כפי שעולה           מכתב-האישום, גזר-הדין וּפסק-הדין בערעור שהוגש עליו, ואשר על-פיו נידון לשנה מאסר בפועל וּמאסר מותנה, שתוקפּוֹ כבר הסתיים (תע/1, נע/1).

            לגירסתה, עניין לנו בנאשם המסוכן לציבור הילדים וגם עונש המאסר הקודם שהוטל עליו, תוך התחשבות בו, לא לימד אותו את לִקחוֹ. דווקא לנוכח עוּבדת היותו קורבן בעבר, וּבשל קווי אישיוּת וּדחפים בעייתיים, כעולה מן התסקיר, קַיים, אליבא דתביעה, חשש למסוכנוּתוֹ בעתיד.

            גם אם הפעם מדובר במקרה אחד בלבד, על בית-המשפט, כך לדבריה, להעדיף את ההגנה על הציבור, על נסיבותיו האישיוֹת של הנאשם, קשות ככל שתהיינה, וּלהטיל עליו מאסר בפועל משמעותי וּמאסר על-תנאי.

            בהתייחסהּ לפּסיקה שהגישה היא עצמה, מציינת באת-כוח התביעה כי רף העֲנישה העולה ממנה נמוך הוא, וּמן הראוי שיעלה בהתאמה לחוּמרת המעשים ולמגמה הקיימת בעבירות מין מסוגים אחרים. עוד מציינת היא את העובדה כי הנאשם עבר קודם עבירות דומות, שלא כבאותם מקרים שהציגה בפנינו.

            לנוכח המלצת התסקיר, ביקשה באת-כוח התביעה אף להורות כי הנאשם יקבל את הטיפול המומלץ עבורו, תוך כדי שהותו במאסר.

6.         דברי הסניגור ועֶמדתו של הנאשם במקרה זה הקלו עלינו את המלאכה, שכּן לא היו מנותקים מן המציאוּת הקשָׁה ונגעו בנקודות החשובות הצריכות לעניין, אם כי מדֶרך הטֶבע ראו את הדברים באור מקל.

            הסניגור הדגיש את העובדה, כי הנאשם מוּדע לחוּמרת מעשיו והשפעתם על הקורבן ועל הבעייתיוּת שבהתנהגותו. לדבריו, הוא מקבל אחריות למעשיו, מצטער עליהם בכנוּת וּמבין כי עליו לשׂאת בעונש. למרות שכבר בעבר הומלץ על טיפול ממוקד עבורו, לא קיבל הנאשם כל טיפול במהלך מאסרו הקודם, ואף לא בתקופת מעצרו האחרונה במסגרת התיק הנוכחי, שבמהלכה היה נתון להתעללות מצד עצורים אחרים.

            הסניגור הדגיש ואמר כי יש לתת חשיבוּת עליונה למניעת הישׁנוּת המעשים בפעם נוספת. לפיכך, כך הצהיר בשמו של הנאשם, מבקש הנאשם ואף מתחנן כי תושת עליו תקופת מאסר כזו, שבמהלכה יוכל להשתלב בטיפול אינטנסיבי לאורך זמן, אשר יבטיח מניעת עבירות בעתיד. לדבריו, יש סיכוי טוב להצלחתו בטיפול, לאור האמור בתסקיר וּלאור תמיכת בת-זוגו העכשווית.

            זאת ועוד, הסניגור הודיע כי הנאשם יימַנע מלבקש הורדת שליש מתקופת מאסרו; יסכים לכל טיפול, כולל טיפול תרופתי, אם יומלץ בעבורו; וכן יסכים לפיקוח            שירות-המבחן לאחר שחרורו מן הכלא.

            בהסתמך על הפּסיקה שהציג בפנינו, כשהוא מאבחן את המקרה הנוכחי מאלה שהוגשו על-ידי התביעה, התייחס הסניגור לתקופה של כשנתיים וחצי מאסר בפועל כעונש הראוי לנאשם, בתנאי שיקבל טיפול בכלא. הוא עותר בפנינו כי נורה לשב"ס להבטיח כי הפעם, אכן יקבל הנאשם את הטיפול הנדרש, לטובתו וּלטובת הציבור כולו.

            הנאשם, בדבריו בפנינו, אישר את כל דברי הסניגור. הוא חזר והביע מודעוּת לאשמתו, לפגיעה שפגע בקורבן ולצורך להיענש על כך. הוא ביקש לשלבוֹ בטיפול, כולל טיפול קבוצתי וּפסיכולוגי, וּמתוך התרגשות וּבכי אמר כי עליו להשתנות, וכי הוא מקווה שיתרפא מה"מחלה" שממנה סובל.

7.         דומה, כי אין צורך כיום להכביר מילים באשר לחוּמרת מעשיו של הנאשם, והשפעתם על נפשו של קורבנוֹ הקטין. הנאשם ניצל את תמימותו וגִּילוֹ הצעיר של הקטין לצורך סיפוק יצריו המיניים החולניים. גם אם לא השתמש הנאשם בכוח כלפי קורבנוֹ, כפי שאכן עולה מנוסח כתב-האישום המתוקן, לא יכול להיות ספק כי מעשיו גרמו לקטין טראומה, שתוצאותיה מי יידעֵם.

            היוֹת הנאשם עצמו קורבן למעשים דומים בעבר, לא רק שאינה ממעיטה מחוּמרת מעשיו, אלא אף ממחישה, עד להיכן תוצאות פגיעה כזו עלולות להגיע.

            אין זו הפעם הראשונה שהנאשם מבצע זממוֹ בקטינים חפים מכֹּל חטא. ניסיון העבר, הליך משפטי וטיפולי וּמאסר של שנה מאחורי סורג וּבריח, לא מנעו ממנו מלשוב לדרכּוֹ הרעה.

אין זאת, כפי שעולה מן התסקיר, כי הנאשם אינו מסוגל לשלוט ביצריו וּבדחפיו, וגם אם הצליח להימנע מלבצע עבירות תקופה מסויימת - הרי שב עתה לסוּרוֹ.

בנסיבות אלה - אין מנוס מלהטיל עליו עונש שירחיקוֹ מן החברה לתקופה משמעותית.

8.         לזכותו של הנאשם ייאמר, כי התרשמנו שכיום מבין הוא את מלוא חומרת מצבו וּלמעשה זעק בפנינו לעזרה והביע חרטה כנה על מעשיו. גם הודאתו במעשים המיוחסים לו, מעידה על תובנה וקבלת אחריות מלאה לפגיעה שפגע בקטין, עובדה שהינה בסיס ראשוני לאפשרות לשינוי ושיקום.

            כפי שצויין לעיל, הגורמים המקצועיים סבורים כי הנאשם הינו בר-טיפול, וראוי לטפל בו. כאמור, גם הנאשם עצמו נתן הסכמתו לכל טיפול שיימצא מתאים בעבורו, כולל טיפול תרופתי. כל זאת, וּבנוסף לכך, נסיבות חייו הקשות, אשר ללא ספק היו ברקע התנהגותו וּפגעו בהתפתחותו התקינה - ראויים הם להתחשבות בגזירת דינו.

9.         צודקת באת-כוח התביעה כי רף העֲנישה שהוצב במקרים דומים עד עתה - אינו גבוה, בהתייחס לעֲנישה המקסימלית שבחוק. הפּסיקה שהגישה לנו, שאינה תואמת בנסיבותיה למקרה שבפנינו, אינה עולה על שתי שנות מאסר וּמחצה. אף אנו סבורים, כי לאור עברוֹ של הנאשם והחשש להישׁנוּת העבירות, אין בכך די.

            זאת ועוד. בקשתו של הנאשם להשתלב בטיפול מתאים תוך ריצוי עונש המאסר, עולה בקנה אחד עם המלצת קצין-המבחן. גם אנו סבורים כי שילובו של הנאשם בטיפול, מוקדם ככל האפשר ותוך כדי ריצוי תקופת מאסר שתוטל עליו, מחוייבת המציאות היא.

            שיקומו של נאשם זה, אינו רק אינטרס אישי שלו. זהו אינטרס הכּלל (ראו:        ע"פ 9090/00 בעז שניידרמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1), 1029).

            הטלת עונש מאסר גרידא, מבלי שיחוּל שינוי יסודי בנאשם - לא תאיין את מסוכנוּתוֹ, ותחזירוֹ שוב למעגל העבריינוּת והפגיעה בקטינים. רק טיפול ממוקד המיועד לעברייני מין, שכיום ניתן בבתי-הכלא, יוכל להביא לשינוי כזה, ולתקווה לשיקום.

            בנסיבות אלה, הפיתרון הראוי הוא שילוּבו של הנאשם בתהליך טיפולי ארוך, אינטנסיבי וּממוקד, שבמהלכו יקבל כלים להתמודדות עם בעיותיו וּמענה למצוקותיו - תוך כדי הרחקתו מן החברה לתקופה אשר תאפשר השלמת התהליך הטיפולי, עד לשלב שבו יוכל לחזור לחיים עצמאיים ולא יהווה סיכון לסביבתו.

10.       נכונים היינו אף להורות, במסגרת גזירת הדין, על העמדתו של הנאשם בפיקוח אף לאחר סיום ריצוי עונשו, כפי שנתבקשנו על-ידי הסניגור והנאשם וּכפי שעולה גם מרוּח התסקיר. סברנו כי טוב היה לוֹ לנאשם וּמועיל לציבור, אִילו היה נתון בהמשך טיפול וּמעקב גם לאחר שחרורו. דא-עקא, שבימים אלו נכנס לתוקפּוֹ תיקון לפקודת המבחן [נוסח חדש] (חוק לתיקון פקודת המבחן (מס' 4), התשס"ד-2004, סעיף 1(2)), המונע את האפשרות להעמיד נאשם שהורשע במבחן בנוסף על עונש מאסר לריצוי בפועל.

            יצויין, כי הוראה זו משנה את ההלכה והנוהג שהיו קיימים עד עתה, ואשר, למיטב ניסיוננו, ראויים וחשובים הם במקרים רבים, לחיזוק וסיוע לנאשמים בתהליך התאקלמותם בחברה וּלהבטחת המשך תיפקודם התקין, במיוחד לאחר שריצו תקופת מאסר.

            במצב דברים זה, נאלצים אנו להסתפק בדרך שהוּתוותה על-ידי כב' השופט טירקל, באומרו:

"תיקונם של עבריינם והולכתם בדרכי ישרים הם אינטרסים של החברה שיש לשאוף להגשמתם. אולם אין לשלם עבור הגשמתה של שאיפה נאצלה זאת מחיר כה יקר כסיכון שלומם וטובתם של בני החברה. חוששני שזה המצב במקרה שלפנינו.

יש להרחיק, איפוא, את המערער מן החברה על-ידי כליאתו ולקוות שימצא את תיקונו בין כותלי הכלא, או אחרי שייצא ממנו, אם הוא חפץ בתיקון באמת ובתמים."

(ע"פ 2144/00 אורן אמסלם נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 44, 45).

            לא נותר לנו אלא לקוות, כי המוטיבציה שמגלה כיום הנאשם לטיפול וההליך הטיפולי שעומדים אנו להמליץ עבורו תוך כדי מאסרו, ייתנו בידו כלים וכוחות, שיאפשרו לו חיים נורמטיביים בעתיד וימנעו הישׁנוּת עבירות.

11.       לאחר ששקלנו בדבר, וּמתוך הצורך לאזן בין כל השיקולים שפורטו לעיל, אנו מטילים על הנאשם 6 שנות מאסר, מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל, ויִתרתם על-תנאי, אם יעבור במשך 3 שנים ממועד שחרורו ממאסרו כל עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין.

            אנו ממליצים ועותרים בפני רשויות שב"ס לשלב את הנאשם, מוקדם ככל האפשר, במסגרת טיפולית המיועדת לעברייני מין, כפי שיומלץ על-ידי הגורמים המקצועיים.

            תקופת המאסר תחושב מיום מעצרו של הנאשם - 24.11.2003.

12.       הוּדעה לנאשם זכותו להגיש ערעור לבית-המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתן והוּדע היום, ו' בתשרי התשס"ה, 21 בספטמבר 2004.

שלי טימן, שופט א  ב  "  ד

תחיה שפירא, שופטת

שרה ברוש, שופטת

קלדנית: ד.ל.ס.