השופט א' מצא:

 

           המערער חנק את אשתו למוות. הוא הורשע בעבירת רצח, כמשמעה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונידון למאסר עולם. הערעור שלפנינו מופנה נגד צדקת הרשעתו של המערער בעבירת רצח ונגד חומרת העונש.

 

העובדות

2.        המערער והמנוחה היו נשואים כחמש-עשרה שנים. נולדו להם ארבעה ילדים. לימים התדרדרו יחסיהם ובמהלך שלוש השנים האחרונות לנישואיהם חיו בפירוד זה מזו. המערער, שיצר קשרים עם אישה אחרת, היה מעוניין בגירושין, אך המנוחה מיאנה להתגרש ופנתה לבית המשפט לענייני משפחה בתביעת מזונות. בית המשפט חייב את המערער בתשלום מזונות למנוחה ולילדיהם. המערער לא קיים את חיובי פסק הדין, בטוענו כי המנוחה מבזבזת את כספו וכי "אין סיבה שאני אשלם לה כדי שתבלה עם הכסף". כן חדל המערער מלשלם את חלקו במשכנתא המשותפת, שרבצה על דירת בני הזוג, בה התגוררו המנוחה והילדים. לנוכח סירובו העקבי לשלם מזונות השיגה המנוחה צו עיקול על כספי המערער ועל חלקו בדירתם המשותפת.

 

3.        ביום 13.12.2000 הגיע המערער לבית המשפחה, במטרה (כך לדבריו) לדרוש מן המנוחה להסיר את העיקול שהטילה על כספיו. זולת המנוחה נמצאה בבית בתם הצעירה של בני הזוג (כבת 11), וסמוך לאחר שהגיע לדירה שלח המערער את הילדה לקנות ממתקים במכולת. משנותר עם אשתו ביחידות התפתח ביניהם דין ודברים חריף שבמהלכו הִיכה המערער את המנוחה והדף אותה. כתוצאה מכך ספגה המנוחה חבטה משולחן זכוכית ונפלה ארצה. בעודה מוטלת על הרצפה אחז המערער בצווארה בחוזקה וחנק אותה במשך דקות ארוכות בכוונה לגרום למותה. מחשש שהמחזה יתגלה לעיני בתו, עם שובה משליחותה למכולת, גרר המערער את המנוחה, בעודה בחיים, אל חדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה. בשלב זה שבה הבת הביתה, אך בטרם נכנסה שב המערער ושלח אותה בשנית למכולת, בתואנה כי שכח לבקש ממנה לקנות סיגריות. לאחר שיצאה הבת לדרכה דרך המערער ברגלו על צווארה של המנוחה וכיסה את פניה בשקית ניילון. המנוחה מתה, ובנתיחת גופתה נקבע כי מותה נגרם כתוצאה מתשניק מכני בשל הלחץ שהופעל על צווארה.

 

ההליך בבית המשפט המחוזי

4.        במשפטו הודה המערער בביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום, אך כפר במניעים שיוחסו לו, ובעיקר בקיום כוונה לגרום למותה של המנוחה. לטענתו, שלח את בתו למכולת עם בואו לדירה כי לא רצה שתהיה נוכחת בשיחה הקשה הצפויה בינו לבין המנוחה אודות דרישתו להסרת העיקול, ולא לשם יצירת תנאים להריגת המנוחה. כן טען, כי היכה ודחף את המנוחה לאחר שהיא קינטרה אותו בהטיחה כלפיו דברים קשים שפגעו בו. לגרסתו, גם לאחר שנפלה המשיכה המנוחה לגדפו, להטיח בו עלבונות ואף ירקה לעברו. בעקבות התנהגותה הפוגעת - טען - איבד כל שליטה על מעצוריו ואחז בצווארה, אף זאת לא מתוך כוונה לגרום למותה. עוד טען המערער כי שלח את הבת למכולת בפעם השנייה, לא במטרה שלא תפריע לו להשלים את מלאכת ההמתה (כפי שיוחס לו בכתב האישום) אלא לשם הגנה עליה מפני המראות הקשים. אף השימוש בשקית ניילון לכיסוי פניה של המנוחה נועד, לטענתו, לחסוך מהילדים את החיזיון הקשה של פני אימם המומתת. הגנתו של המערער מפני האישום בעבירת רצח בכוונה תחילה התבססה, אפוא, על טענתו, כי המית את המנוחה בעת שהיה במצב של איבוד עשתונות בעקבות התנהגות מקנטרת מצד המנוחה. משמע, כי היסוד של היעדר קינטור איננו מתקיים בעניינו.

 

5.        בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח. בהכרעת הדין נקבע, כי גם אם המערער לא הגיע לביתה של המנוחה במטרה לרצוח אותה - אלא, כטענתו, במטרה לנסות לשכנעה להסיר את העיקול - אין הדבר מסייע להגנתו; שכן מן הראיות מתחייב כי למצער בסמוך לביצוע המעשה הקטלני התגבשה אצלו החלטה שקולה להמית את המנוחה. ההחלטה להורגה, קבע בית המשפט, התגבשה בלבו של המערער מתוך שיקול ויישוב הדעת, לאחר שהתברר לו כי הוא מעלה חרס בנִיסיונותיו לשכנעה להסיר את העיקול ועקב חששו כי המנוחה תתלונן עליו, על כך שהיכה אותה והפילה ארצה, ותביא בכך למעצרו על-ידי המשטרה. בית המשפט דחה את טענת הקינטור וקבע כי גם בהנחה שהמנוחה אמרה ועשתה את אשר ייחס לה המערער, לא היה בכך כדי להוות קינטור אף במובנו הסובייקטיווי, שכן התנהגותה של המנוחה לא השפיעה על המערער במידה כזו, שגרמה לו לאובדן שליטה עצמית עד כדי ביצוע מעשה ההמתה מבלי להבין את משמעות מעשיו. בית המשפט הוסיף, כי לוא היה צריך להיזקק לשאלת הקינטור האובייקטיווי, לא היה המערער עומד גם במבחן זה.

 

6.        משלא נתקבלה טענת המערער, ובית המשפט הרשיעו בביצוע רצח בכוונה תחילה, טען המערער להטלתו של עונש מופחת, באשר ביצע את מעשהו בהיותו נתון במצב של "מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת" - מצד המנוחה כלפיו - במשמעות האמורה בסעיף 300א(ג) לחוק העונשין. בגזר הדין קבע בית המשפט, כי בעניינו של המערער אין מתקיימות נסיבות המצדיקות הפחתה בעונשו, מאחר ולא בשל מצוקה נפשית קשה רצח את המנוחה, ואף אין יסוד לקבל את טענתו כי המנוחה התעללה בו התעללות חמורה ומתמשכת.

 

7.        בערעור שלפנינו חזר המערער על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי, הן כנגד ההרשעה והן לעניין חומרת העונש; ואילו המשיבה תמכה בפסק הדין, מנימוקי בית המשפט המחוזי.

 

טענת הקינטור

8.        בהודעתו בחקירת המשטרה, שממנה לא חזר בו בעדותו בבית המשפט ושעליה הסתמך בית המשפט המחוזי בפסק-דינו, תיאר המערער את הלוך נפשו על רקע ההתרחשויות שקדמו למעשה ההמתה:

 

... ואז נתתי לה מכה בראש ביד, ואז היא החליקה ככה, יש לנו שולחן זכוכית, היא קיבלה גם מכה בראש, היא נפלה על הרצפה, ואז אמרתי תשמע, עזוב, אין ברירה... אם הייתי יודע שהיא אישה נורמלית הייתי אולי עוד עוצר את זה, אבל לא יכולתי לעצור כי אני יודע שלא איימתי עליה היא הכניסה אותי לכלא.

עכשיו אני עוזב אותה, היא מכניסה אותי עוד פעם... אני אכנס עוד פעם והיא תשב בחוץ, ועוד שבועיים צריכים לקבל את כל הרכוש, היא גם תהנה מהרכוש ואני ארקב בפנים וגם עוד איזו שנה. אמרתי, אני אגמור אותה לגמרי... ואז חנקתי אותה... בכל הכוח, עד שהיא נהייתה כחולה... אמרתי לעצמי אוי ואבוי, עוד מעט הילדה תבוא, אז משכתי אותה עם היד לחדר-השינה... אז אמרתי ל[שם הילדה], 'לכי מאמי, שכחתי, תקני לי סיגריות'... ואז לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לגמור אותה לגמרי. אז חזרתי לחדר, שמתי עליה רגל ועוד היא לא נחנקת, אז לקחתי שקית ניילון, עטפתי לה את הראש ואז אני חושב שהיא נגמרה. אולי היא עודה חיה, אני לא יודע, היא, יש לה חמישים נשמות הנבלה הזו.

 

 

           די לעיין בדברי המערער, שנמסרו מפיו בחקירה, כדי להיווכח כי בפרשתנו מתקיימים כל היסודות הנדרשים לשכלולה של עבירת רצח, ובכללם היסוד של היעדר קינטור. בבסיסו של הקינטור, כמשמעו בחוק, עומדת ההנחה כי מבצע המעשה הקטלני לא יכול היה, בשעת ביצוע המעשה, לפתח "כוונה תחילה" ומכאן כי אין להרשיעו בעבירת רצח אלא בעבירת ההריגה (י' קדמי על הדין בפלילים (חלק שני, תשנ"ה) 596). משמעות הדרישה להיעדר קינטור, שהיא אחד ממרכיבי הכוונה תחילה כהגדרתה בסעיף 301(א) לחוק העונשין, היא, כי אין להרשיע אדם ברצח בכוונה תחילה אלא אם מוכח כי גרם למות הקורבן ב"דם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו". הלכה מושרשת היא שקיומו של קינטור מותנה בעמידה, באורח מצטבר, במבחנים הסובייקטיווי והאובייקטיווי. המבחן הסובייקטיווי מציג את השאלה האם בנסיבות המקרה הקונקרטי ההתגרות שקדמה למעשה ההמתה ואירעה בתכוף לו השפיעה על הנאשם עד כדי איבוד שליטתו העצמית, כך שהמעשה בוצע מבלי שחשב והבין את תוצאות מעשיו. המבחן האובייקטיווי מציג את השאלה האם אדם מן הישוב, אילו היה נתון במצבו של הנאשם, עלול היה לאבד את השליטה העצמית ולהגיב באופן שבו הגיב הנאשם (ראו למשל: ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 597).

          

9.        בחינת טענת הקינטור, שעליה סמך המערער את הגנתו, מעלה, כי נסיבות המקרה דנן אינן מקימות יסוד לטענתו אף לפי המבחן הסובייקטיווי. הודעת המערער מגלה בבירור, כי המערער שקל והחליט להרוג את המנוחה. מניעו העיקרי לעשות כן נבע מן החשש שבעקבות אלימותו כלפיה תתלונן עליו המנוחה במשטרה ותביא בכך למעצרו, כפי שאירע בעקבות תלונה קודמת שהגישה נגדו. בשל חשש זה - כך נובע מדבריו - גמר אומר לרצוח את אשתו. תימוכין למסקנה, כי אין המדובר במעשה אשר בוצע במצב של אובדן שליטה עצמית, ניתן למצוא במהלכיו המחושבים של המערער: שליחת בתו אל המכולת בפעם השנייה בתואנת שווא, והאופן בו וידא את מות המנוחה - דרך ברגלו על צווארה וכיסה את ראשה בשקית ניילון. למותר להוסיף, כי התנהגותה של המנוחה - אף אם הייתה גסה ובוטה ככל שתיאר המערער - לא עלתה כדי קינטור במובנו האובייקטיווי; שכן הלכה היא כי גידופים, דברי זלזול והשפלה, כינויים מעליבים וחילופי דברים מקניטים ומרגיזים, שאינם מלווים במעשים פיסיים כלשהם, ככלל אין בהם כדי להוות קינטור במשמעותו האמורה (ראו: ע"פ 153/85 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 51; ע"פ 55/87 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 28; ע"פ 266/88 בצלאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 103; ע"פ 852/85 פונט נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 560). המסקנה המתחייבת מן האמור היא כי דין הערעור על ההרשעה להידחות.

 

עונש מופחת

10.      בערעורו על גזר הדין טען המערער, כי בעניינו היה על בית המשפט המחוזי להסתפק בעונש מתון יותר ממאסר עולם, וזאת בהסתמך על סעיף 300א(ג) לחוק העונשין. לפי סעיף זה ניתן להטיל על מבצע רצח בכוונה תחילה עונש קל ממאסר עולם, אם "הנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו".

 

 

11.      הנימוקים שהביאוני למסקנה שיש לדחות את הערעור על ההרשעה, כוחם יפה להביא גם לדחיית הערעור על גזר הדין. מעדויות שונות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי עלה, כי המערער היה מוטרד מאוד ואף נקלע למצוקה נפשית על רקע יחסיו המעורערים עם המנוחה. כן הוברר, כי מערכת יחסיהם של בני הזוג כללה לא פעם הטחת אמירות קשות ודברי עלבון מצד המנוחה כלפי המערער. אך לא כל מצוקה נפשית שאליה נקלע מבצע רצח נכנסת לגדר החריג שנקבע בסעיף 300א(ג). כך גם לא כל התנהגות פוגענית מצד הקורבן כלפי מי שגרם למותו עולה כדי "התעללות חמורה ומתמשכת". בית המשפט המחוזי קבע בגזר-דינו, כי לא הוכח כי המערער היה במצב נפשי קשה. עיגון למסקנה זו מצוי בחוות-דעת הפסיכיאטר המחוזי אשר בדק את המערער. גם מעדות המערער עצמו לא ניתן להסיק כי הוא היה נתון במצוקה נפשית קשה, כמשמעה בסעיף 300א(ג). בצדק, לדעתי, קבע בית המשפט המחוזי כי אף בעלבונות הרבים שספג המערער מאת המנוחה לא ניתן לראות משום התעללות חמורה. בית המשפט הבהיר בפסק-דינו כי הצטיירה "מערכת יחסים סבוכה בין בני הזוג שכשלה והפכה לסבל ארוך ומתמשך לכל אחד מבני הזוג ולילדיהם". אך בצדק קבע, כי על אף היותה של מערכת היחסים קשה ואלימה, הן פיזית והן מילולית, אין ספק כי יחסה של המנוחה כלפי המערער אינו עולה כדי "התעללות חמורה ומתמשכת". הכרה בכך, שהתנהגות מעין זו שלה טען המערער, מהווה התעללות שבכוחה להצדיק הטלת עונש מופחת, תהווה הרחבה בלתי ראויה של החריג הקבוע בסעיף 300א(ג) לחוק העונשין, אשר יש ליישמו בזהירות מרובה ובמקרים מיוחדים ונדירים בלבד (ראו דברי השופט קדמי בע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752, 767).

 

12.      במקרה שלפנינו מרכז חייו של המערער התנהל הרחק מהמנוחה. הוא לא התגורר עמה מזה שנים מספר, ניהל חיים חדשים עם אישה אחרת ואף תכנן להקים משפחה עם חברתו. מקרה מסוג זה אינו מסוג המצבים אליהם כיוון סעיף 300א(ג) כמצדיקים הקלה בעונש (ראו: פרשת חדד הנ"ל, דברי השופט גולדברג בעמ' 762-763 ודברי השופט קדמי בעמ' 767). בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי המערער יכול היה לחתור לגירושין מעם המנוחה באופן חוקי ומסודר, לשלם את המזונות שנקצבו לו ובכך להפחית את שכיחות מגעיו עם המנוחה.

 

13.      זאת ועוד: אף שהדבר לא נדון בגזר הדין, מקובלת עליי טענת המשיבה כי המערער גם לא הוכיח קיום קשר סיבתי בין המצוקה הנפשית שנגרמה לו, לטענתו, עקב "התעללות" המנוחה בו, לבין הרצח. הלוא מדבריו עלה כי רצח את המנוחה, לא מחמת הדחף להפסיק את "התעללותה" בו, אלא בשל כעסו על שעיקלה את כספו ורכושו ועקב חששו כי תתלונן במשטרה על אלימותו כלפיה. נמצא כי אף הערעור על גזר הדין דינו להידחות.

 

14.      אשר-על-כן, יש לדחות את הערעור על שני חלקיו.

 

                                                                                                         ש ו פ ט

 

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

 

                                                                                                        ש ו פ ט ת

 

השופטת א' פרוקצ'יה

אני מסכימה.

 

                                                                                                        ש ו פ ט ת

 

         הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.

 

           ניתן היום, כ"ו באדר ב' תשס"ג (30.3.03).

 

 

ש ו פ ט                            ש ו פ ט ת                           ש ו פ ט ת

                                                                                         

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   02011910_F01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

/עכ.