בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
בפני:	כב' השופטת ברכה אופיר-תום, אב"ד. כב' השופטת מרים סוקולוב. כב' השופטת תחיה שפירא.
המאשימה:	מ ד י נ ת          י ש ר א ל
	נ    ג    ד
הנאשם:	יחזקאל בן נעים יאיר, יליד 1943, ת.ז. 070399043, (עתה במעצר, מיום 12.08.2002).
טענו:	למאשימה   -   הפרקליטה גב' הדס שפיר (פמת"א). לנאשם        -   עו"ד אייל שמחוני.
ה כ ר ע ת - ד י ן

תוכן-העניינים
השופטת תחיה שפירא:
																עמ'
א.	מבוא ועוּבדות כתב-האישום									...........................................................									3
ב.	רקע משפחתי, ועוּבדות שאינן שנויות במחלוקת																................................		5
ג.	ראיות התביעה				................................................................................														7
			(א) עת/1 - סנ"צ אלון גרוסמן										.....................................................						7
			(ב) עת/2 - פקד רונן שמרי									.......................................................							9
			(ג) עת/3 - רס"ר שלמה ממן										.....................................................						9
			(ד) עת/4 - רס"ר ארז אקנין									.......................................................							10
			(ה) עת/5 - רס"ר חיים יצחקי										.....................................................						11
			(ו) עת/6 - לירן פנחס					...............................................................											11
			(ז) עת/7 - אורי יאיר					...............................................................											12
			(ח) עת/8 - קטרינה מלכין								.........................................................								13
			(ט) עת/9 - דָּוִד-סתיו יאיר								.........................................................								16
			(י) עת/10 - אסתר ניר						.............................................................										18
			(יא) עת/11 - דרור מערבי								.........................................................								19
			(יב) עת/12 - אנה אוסיפוב									.......................................................							21
ד.	ראיות נוספות מטעם התביעה שהוגשו בהסכמה																................................		21
ה.	גירסת הנאשם				................................................................................														28
			(א) הודעות הנאשם במשטרה											...................................................					28
			(ב) עדוּת הנאשם בבית-המשפט												..............................................				36
ו.	משפט הזוטא - שאלת קבילוּת אמרות והודעות הנאשם																	.......................	39
ז.	סיכום וּמסקנות					..............................................................................													45
ח.	יסודות עבירת הרצח והוֹכָחָתם										.........................................................								58
ט.	סוף דבר			.........................................................................................															59
השופטת ברכה אופיר-תום, אב"ד									.............................................................										59
השופטת מרים סוקולוב							............................................................................												60
ההכרעה		.................................................................................................																	60

השופטת תחיה שפירא:

א. מבוא ועוּבדות כתב-האישום.

1.       בתאריך 12.8.2002 בסמוך לשעה 11:00, נמצאה גופתה של המנוחה הרצליה יאיר על-ידי חבריה לעבודה שבאו לחפּשׂהּ, בדירתה שברח' שינקין 47, בגבעתיים. בתוך זמן קצר הגיעה המשטרה למקום. תוך כדי תישאול השכנים בבניין, נתגלה הנאשם, בעלה של המנוחה, כשהוא מסתתר על גג הבניין.

עוּבְדָּת הִימַצְאוֹ בַּמָקוֹם וּמצבוֹ הכללי, הקימו את החשד למעורבותו בקטילת חייה של המנוחה. הוא נעצר, תושאל בִּקצרה וּבאופן ספונטני על-ידי קצין אח"ק מרחב דן, שהגיע למקום, והועבר לחקירה במשטרה.

2.       כתב-האישום שהוגש נגד הנאשם עם תום החקירה, ביום 2.9.2002, מייחס לו רצח בכוונה תחילה, עבירה על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

העוּבדות המפורטות בכתב-האישום הן כדלקמן:

הנאשם ואישתו, הרצליה יאיר (להלן: "המנוחה"), היו נשואים במשך שנים והתגוררו ברח' שינקין 47 בגבעתיים (להלן: "הדירה"). במהלך תקופת נישואיהם נהג הנאשם באַלִּימוּת כלפי המנוחה ואִיֵים עליה.

בתקופה הקודמת לאירועים המפורטים בכתב-האישום, ניהלו הנאשם והמנוחה הליכי גירושין, במסגרתם הוּצָא בתאריך 29.1.2001 צַו-הרחקה האוסר על הנאשם להיכנס לדירה. למרות הצַו, הגיע הנאשם לדירה לאיים על המנוחה ולפגוע בְּרְכוּשׁהּ. בשל כך הגישה המנוחה תלונות במשטרה.

בתאריך 12.8.2002 בשעות הבוקר הגיע הנאשם לדירה לאחר שגמלה בליבו ההחלטה לרצוח את המנוחה. הוא נכנס לדירה, נטל פטיש והיכה באמצעותו ברֹאשׁהּ של המנוחה אחת-עשרה פעמים וגרם לה שברים בגולגולת ונזקים חמוּרים למוח. לאחר מכן נטל הנאשם עניבה וחנק את המנוחה באופן שזירז את מותה.

לאחר שכיסה את גופתה של המנוחה עלה הנאשם לגג הבניין, שָׁם נעצר על-ידי השוטרים שהגיעו למקום.

במעשיו המתוארים גרם הנאשם למותה של המנוחה בכוונה תחילה.

3.       בתשובתו לכתב-האישום כָּפַר הסניגור, בשמו של הנאשם, במיוחס לו               בכתב-האישום, למעט בעוּבְדָּת היותו נשוי למנוחה וּבעובדה כי אכן נמצא על גג הבית לאחר שנמצאה גופתה של המנוחה.

לטענת ההגנה, הנאשם הגיע לדירה על-פי בקשתה של המנוחה בכדי לתקן אנטנה. הוא עלה לגג הבניין לצורך כך וּכשירד חזרה לדירה, מצא את גופתה, ועלה שוב אֶל הגג, שָׁם נמצא על-ידי השוטרים.

בנוסף, העלה הסניגור טענות באשר לקְבִילוּת אמרותיו של הנאשם והודעותיו במשטרה.

מלכתחילה ציין הסניגור כי טענות הַפְּסוּל מתייחסות בראש וּבראשונה לדברים שאמר הנאשם לראש אח"ק סנ"צ גרוסמן, בסמוך לתפיסתו וּמעצרו על גג בֵּיתהּ של המנוחה, כפי שתועדו במזכר ת/11; לטענתו, אמרות הנאשם לסנ"צ גרוסמן אינן קְבִילוֹת כרְאָיָה שֶׁכֵּן הנאשם לא הוזהר כדין קודם לאמירתן, "חקירתו" זו לא תועדה לא בכתב ולא בהקלטה, והיא בוצעה בשעה שהנאשם היה נתון בלחץ נפשי עקב מעצרו וחש מאויים וּמפוחד.

באשר לחקירתו של הנאשם והודעתו, שנגבתה על-ידי רס"ר ארז אקנין באותו יום ואשר הוקלטה בוידאו ותומללה (ההודעה ת/17, קַלֶּטֶת-הוידאו ת/18 ותמליליה              ת/19א'-ב'), טען הסניגור כי בעת חקירתו זו, היה הנאשם בלחץ נפשי וּבמצוקה בשל מעצרו. לטענתו, הנאשם התלונן כי לא קיבל מזון מתאים לצרכיו, ולמרות שטען בפני החוקר כי אין הוא זוכר דבר - נמשכה חקירתו.

הסניגור הודיע כי, למעט טענה טכנית, אין כל טענת פְּסוּל בכל הנוגע להודעה שנגבתה על-ידי רס"ר חיים יצחקי (ההודעה ת/20; הקַלֶּטֶת ת/21; ותימלולה ת/22), והיא הוגשה בהסכמה.

יצויין, כי במהלך המשפט - כולל בסיכומים - העלו הנאשם והסניגור טענות פְּסוּל נוספות ושונות בכל הנוגע להודעות דלעיל בניגוד להלכה הפסוקה, כאשר חלק מהן סותרות טענות קודמות. כך, טען הנאשם לראשונה בעֵדוּתו כי דברים הוּשׂמו בפיו על-ידי "החוקרים", מבלי שנקב בשמו של מי שעשה זאת, וכך טען הסניגור בסיכומיו כי הדו"ח ת/11, שְׁבּוֹ תיעד סנ"צ גרוסמן את התוודוּתוֹ הראשונה של הנאשם, הינו דו"ח מגמתי וּבלתי מדוייק, שיש להתייחס אליו בזהירות (עמ' 171, ש' 28). הגם שלמעשה חזר בו הסניגור מטענתו כנגד היעדר תיעוד "הודעה ספונטנית של נאשם ששוטר כותב אותה", והצהיר בעניין זה כי אין לו כל טענה, הרי עמד על כך כי הדברים שאמר הנאשם נֶאֱמְרוּ שלא מרצון חופשי (עמ' 174, ש' 10-6).

עוד הוסיף הסניגור בסיכומיו וטען, כי העובדה שְׁבּעת מעצרו היה הנאשם במשך תקופה מסויימת ללא משקפיים וּללא מכשיר-שמיעה עלולה הייתה לגרום לו להודות בדבר שלא עשה (עמ' 173, ש' 18).

התביעה התרעמה על התוספות והשינויים בטענות הזוטא, אך בכל-זאת התייחסה לדברים כְּכֹל שניתן היה, בהתאם לשלבים השונים שבהן הועלו.

הסניגור הודיע כי אין לו כל התנגדות שעניין קְבִילוּת ההודעות יתברר תוך כדי ניהול המשפט גופו, וכן הסכים כי כל ההודעות ותמלילי החקירות שהוקלטו יוגשו לעיון בית-המשפט בכפוף להחלטה שתתקבל בִּדְבַר קְבִילוּתם כרְאָיָה בשלב הכרעת-הדין. ואכן, כך נַעֲשָׂה.

ראוי לשׁבֵּח את הסניגור על הסכמותיו אלו, אשר חסכו זמן שיפוטי יקר ואיפשרו ניהול יעיל וּמהיר יותר של הדיון.

ברוח זו נלך גם בהכרעת-דין זו.

תחילה תובא תמצית ראיות התביעה, וזאת, תוך התייחסות גם לעניינים הנוגעים למשפט הזוטא. אחר-כך תפורט גירסתו של הנאשם כפי שהובאה בפנינו, על שְׁלבֵּיהּ השונים. בשלב הבא נתייחס לטענות הזוטא ונכריע באשר לקְבִילוּת הודעותיו של הנאשם, וּלאחר מכן נמשיך ונדון במהימנותן וּמשקלן של הראיות שנשמעו והמסקנה העולה מהן באשר לאשמתו של הנאשם בעבירה המיוחסת לו.

ב. רקע משפחתי, ועוּבדות שאינן שנויות במחלוקת.

4.        הנאשם והמנוחה נישאו בשנת 1968 (ולא כפי שנכתב בטעות בכתב-האישום) ונולדו להם שלושה בנים: תומר, כבן 33 הסובל מפיגור שִׂכְלִי ושוהה במוסד, אורי, בן 31, נשוי בשנית וחי בדירה משלו. ודָּוִד-סתיו, שהינו כבן 26, וְעַד ליום הרצח התגורר עם אימו המנוחה בדירתה.

חייהם של הנאשם והמנוחה לא התנהלו על מֵי מנוחות. הדברים הגיעו לידי כך כי בחודש ינואר 2001 הגישה המנוחה כנגד הנאשם תלונה ראשונה במשטרה בגין ניסיון לאונס. הנאשם נחקר ואף הוּצָא נגדו צַו-הרחקה.

מאז וְעַד ליום הרצח לא התגורר הנאשם בדירה אלא שכר דירה ברח' הרצל 62 ברמת-גן. אך הפירוד לא הביא לרגיעה ביחסים. במהלך הזמן הגישה המנוחה במשטרה עוד ארבע תלונות כנגד הנאשם, שעניינן פגיעה בְּרְכוּשׁ, אַלִּימוּת ואיומים. האחרונה שבהן הוגשה ביום 16.6.2002, כחודשיים לפני הירצחה.

במקביל התנהלו בין בני-הזוג הליכי גירושין, שבמסגרתם, בתאריך 6.3.2001, נתן בית-משפט לענייני משפחה, בהסכמת הנאשם, צַו האוסר על כניסתו לדירה עַד למכירתה.

הנאשם לא השלים עם הפרידה שנכפתה עליו על-ידי המנוחה ועם רצונה להתגרש ממנו. הוא התנגד לגירושין ואף ביקש מִן הבן אורי כי ידבר על ליבה של המנוחה כי תֵאוֹת לקבלוֹ חזרה וּלשקם את יחסיהם, אך לשווא.

אין גם חולק כי הנאשם לא עמד בצַו ההרחקה ולא בצַו הנוסף האוסר עליו להיכנס לדירה. הנאשם אישר כי לפחות פעם אחת הגיע לאיזור מגורי המנוחה והמתין לה בבוקר בצאתה לעבודה כדי לדבר עימה, אך היא סירבה (עמ' 138, ש' 8-4 לפרטיכל; עמ' 145,    ש' 17-15), וכן אישר כי פעם אחת נכנס לתוך דירתה בניגוד לצַו (עמ' 130, ש' 21).

בערב שקדם לרצח פינה הנאשם את דירתו השׂכורה, אָרַז את כל חפציו, הכניסם למכוניתו וּמסר את מפתחות הדירה לבנו אורי על-מנת שיחזירם לבַעַלֵי הבית. כל זאת עשה, לדבריו, כֵּיוָון שהתכוון "לנסוע לחו"ל".

הנאשם אינו מכחיש כי בבוקר יום הרצח הגיע לדירת המנוחה. לדבריו, הגיע למקום על-פי בקשתה כי יתקן "אנטנה".

כל שאירע בדקות שחלפו מאז שהנאשם הגיע לדירה בעת שהמנוחה הייתה עדיין בחיים, וְעַד לתפיסתו בסמוך לשעה 11:30 על גג הבניין - שנוי במחלוקת.

אי-שָׁם במהלך פרק זמן זה נרצחה המנוחה.

הנאשם מכחיש, כאמור, כי הוא זה שביצע את הרצח ואינו יודע מי עשה זאת. עם זאת, מאשר הנאשם, כי היה בדירת המנוחה, ראה אותה שוכבת על הריצפה מתבוססת בדָּמַהּ, השאיר בַּמָקוֹם את שׂקית התרופות שלו ועלה אֶל גג הבניין, שָׁם המתין לבוא השוטרים.

הבן דָּוִד היה האחרון שראה את המנוחה בחיים. היה זה בסמוך לשעה 07:30 בבוקר, בעת שיצא לעבודתו כשהמנוחה הייתה עדיין בדירה.

משבּוֹששה להגיע למקום עבודתה דאגו חבריה לעבודה לשלומה. בסביבות השעה 11:00 הגיעו לדירה, מצאו את הדלת פתוחה ואת גופתה מוטלת על הריצפה. המשטרה הוזעקה למקום וכאמור, לאחר זמן-מה נמצא הנאשם כשהוא מסתתר על גג הבניין.

הנאשם תושאל בִּקצרה, מיד עם תפיסתו, על-ידי קצין אח"ק שהגיע אף הוא בין הראשונים למקום. נַעֲשָׂה ניסיון שלא צלח לבצע עימו שִׁחְזוּר והוא הועבר לתחנת המשטרה להמשך חקירה.

ג. ראיות התביעה.

5.       עם תחילת שמיעת הראיות הגישו הצדדים בהסכמה קלסר מוצגים, וּביניהם המוצגים הבאים:

הודעת עובד הדואר אשר גילה את גופת המנוחה (ת/35); ממצאים שנתפסו וצולמו בזירת הרצח, כולל פטיש מגואל בדם וזוג נעלי-ספורט אותן נעל הנאשם וכן חוות-הדעת המעבדה הניידת (ת/1-ת/5, ת/36-ת/38); חווֹת-דעת מומחה לרפואה משפטית               (ת/6-ת/8); חוות-דעת מומחה באשר לממצאי D.N.A. שהופקו מהממצאים שנתפסו בזירה ועל הנאשם (ת/9א'-ב'); פרטיכל בית-משפט בדיונים בהארכת מעצרו של הנאשם (ת/24-ת/25); חמש תלונות אותן הגישה המנוחה במשטרה כנגד הנאשם - כרְאָיָה לעוּבְדָּת הגשתן בלבד (ת/26-ת/30) וכן צַו בית-משפט לענייני משפחה בִּדְבַר איסור כניסת הנאשם לדירה (ת/31); הודעת הנאשם במסגרת אחת מתיקי התלונות נגדו (ת/32) וּמכתב המנוחה בהקשר לתלונה זו (ת/33); וכן חוות-הדעת פסיכיאטרית לגבי הנאשם (ת/34).

כפי שכבר צויין לעיל, הוגשו בהסכמה גם כל הודעות הנאשם, מזכרים, תמלילים וקלטות הנוגעות להן - לעיון בית-המשפט.

על תוכנם וּמשמעותם של מוצגים אלו עוד ידובר בהמשך.

קודם לכן, תובאנה להלן העדויות שהושמעו בין כתלי בית-המשפט במהלך הדיונים:

(א) עת/1 - סנ"צ אלון גרוסמן.

6.       העד, ראש אגף החקירות במרחב דן, הגיע לזירת הרצח ברח' שינקין 45 בגבעתיים, כפי שנוהג בדרך-כלל באירועים מסוג זה.

העד מציין כי בהגיעוֹ לזירת האירוע כבר היו בַּמָקוֹם שוטרי סיור וחקירות שהחלו בעבודתם. לדבריו, לא נכנס לתוך הדירה שבקומה הראשונה, אך בעומדוֹ ליד דלת הכניסה הבחין בגופה המוטלת בשלולית דם וכן ראה פטיש.

העד החל בבירורים ראשוניים, וּמהם עלה, בין הַיֶתֶר, כי קיימות במשטרה תלונות אותן הגישה המנוחה נגד בעלה.

בהיוֹת העד בחצר הבניין שמע לפתע צעקות וּקריאות של ראש הצח"מ, פקד רונן שמרי. העד עלה בעקבותיהן והגיע לגג הבניין, שָׁם ראה את הנאשם יושב בכּוּך בפינת הגג כשהוא כבוּל.

העד פנה לנאשם באופן ספונטני וּשְׁאלוֹ מִסְפָּר פעמים: "למה עשית את זה?"; תחילה הנאשם שתק, ורק לאחר זמן-מה אמר: "היא זרקה אותי מהבית אני זרוק ברחובות" (עמ' 23, ש' 12), ועוד הוסיף והסביר את מצבוֹ בשל כך (ת/11, עמ' 2). העד הוסיף ושאל: "איך עשית לה את זה?", והנאשם ענה: "עם עניבה שלקחתי מהארון וחנקתי אותה". העד מסביר כי הופתע מהתשובה, שֶׁכֵּן מאחר וקודם לכן ראה פטיש בזירת הרצח, היה משוכנע כי הנאשם יענה שעשה זאת עם פטיש (עמ' 23, ש' 20).

כחצי שעה מאוחר יותר, כשחזר העד למשרדו, רשם מזכר, ת/11, וּבוֹ פירט במדוייק את מהלך העניינים וציטט את שאלותיו ואת תשובותיו של הנאשם. במזכר מדגיש העד כי נמנע מלחשוף בפני הנאשם פרטים שנודעו לו על המעשה כגון קיומו של פטיש או מצבהּ של המנוחה.

העד מציין כי באותה עת הוא כְּלָל לא היה מודע לעובדה כי המנוחה נמצאה כשעניבה לצווארה. לדבריו, עַד לרגע מסירת עֵדוּתו לא ידע אם בנוסף לפטיש אכן הייתה עניבה, וּמהי סיבת המוות.

העד מסביר, כי בתוקף תפקידו הוא אחראי על עשׂרות רבות של חקירות, אך אינו עוקב אַחַר כל אחת מהן בפירוט. לפיכך, גם במקרה זה לא ליווה את התיק בהמשך. חלקוֹ הסתכם בשאלות הספונטניות ששאל, כאמור, את הנאשם, לא כחוקר או בעל תפקיד רִשמי, אלא "בהליך ספונטני, שאני בא, רואה אדם כבוּל, עושה את האחד ועוד אחד, ושואל אותו את שתי השאלות ששאלתי" (עמ' 27, ש' 16-15). והוא מוסיף ואומר:

"זה הכל עניין של שניות... מעבר לזה שאני גם חוקר לפעמים וקצין אגף חקירות, אני גם בן-אדם, אז בתור          בן-אדם גם שאלתי אותו 'למה עשית?' זה ספונטני..."

(שָׁם, ש' 21-18).

העד מדגיש כי היו אלה תגובות ראשוניות של הנאשם, והוא מאמין כי לאחר מכן היו לו כל האפשרויות להיחקר בצוּרה מסודרת ותחת אזהרה כנדרש בחוק. כן מוסיף העד כי בעת שדיבר עם הנאשם היו על הגג שוטרים נוספים כגון פקד רונן שמרי, אך אין הוא יודע מי מהם שמע את הדברים.

ואכן, כפי שעוד נראה, דברי הנאשם נשמעו גם על-ידי רס"ר שלמה ממן, וּלאחר מכן נחקר על-ידי רס"ר אקנין לאחר שהוזהר כדין, כשהחקירה מתועדת על כל שְׁלבֵּיהּ.

עוד ציין העד ב-ת/11, כי לדברי הנאשם כיסה את המנוחה בשמיכה, כפי שאכן נמצאה.

(ב) עת/2 - פקד רונן שמרי.

7.       פקד רונן שמרי היה ראש הצח"מ שמוּנה לחקירת הרצח, והגיע למקום עם כוחות נוספים.

העד לא נכנס לדירה, אך מעיד כי ראה על הריצפה בפתחהּ דם רב ואישה שְׂרועה (עמ' 32 לפרטיכל).

בסמוך לשעה 11:30, בשעה שסִייר בַּמָקוֹם ותישאל את השכנים, שמע העד רעשים בקומה העליונה ועלה לשם בריצה. כשהגיע, ראה את הנאשם מופיע לעברוֹ מכּוּך המצוי בקומת הגג. העד חשד שמדובר בַּרוצח והודיע לו על מעצרו. לדבריו, הנאשם "היה בהלם ולא דיבר" (ת/13). מאחר שלא היו עליו אזיקים קרא העד לשוטרים נוספים, ואכן הגיע למקום רס"ר שלמה ממן (עת/3) שְׁכָּבַל את הנאשם.

העד מְסַפֵּר כי הוא עצמו לא תיחקר את הנאשם כְּלָל באותו שלב, ואולם לדבריו, ראה את הנאשם מדבר עם סנ"צ גרוסמן (עת/1), אך לא שמע את תוכן השיחה. מאוחר יותר ציין בפניו סנ"צ גרוסמן כי הנאשם הודה ברצח.

לדברי העד, מאחר והיה מדובר במקרה שְׁבּוֹ החשוד שהודה נמצא בזירת האירוע, נַעֲשָׂה ניסיון לשחזר עימו את המעשה על-אתר. העד הזהיר את הנאשם והבהיר כי עומדים לערוך שִׁחְזוּר של האירוע, ואף חזר פעם שניה והסביר לו את הדברים עַד שהֵבינם על בּוּריַים (ת/14). ואולם, הנאשם סירב לחתום על האזהרה וּלשתף פעולה בביצוע השִׁחְזוּר ועל-כן השִׁחְזוּר הופסק (ראו ת/14, והקַלֶּטֶת ת/15).

(ג) עת/3 - רס"ר שלמה ממן.

8.       בעת האירוע שירת העד ביחידת סיור דן, והגיע לדירה בעקבות המידע על מציאת הגופה (ת/12). מעֵדוּתו בבית-המשפט עולה, כי כאשר הגיע לדירה כבר היו בַּמָקוֹם צוותי הצלה וּבילוש.

מדבריו וּמעֵדוּתו בבית-המשפט עולה, כי לא היו בדירה סימני פריצה. על המשקוף השׂמאלי ראה העד סימני דם וּבתוך הדירה ראה גופה מכוסה, כשסימני דם רבים סביב רֹאשׁהּ וּפטיש מונח במרחק מטר ממנה. העד אף הבחין, כי ארון הבגדים היה פתוח וּבוֹ      אי-סדר.

בינתיים הגיעו כל הגורמים המטפלים והחלו בעבודתם. לפתע, שמע העד צעקות מכִּיווּן הגג, וּכשעלה למקום ראה את פקד רונן שמרי (עת/2) אוחז בנאשם. לבקשתו כָּבַל העד את הנאשם ונשאר לצידו גם כאשר שוחח עימו סנ"צ גרוסמן (עת/1), עַד שהנאשם נלקח מהמקום על-ידי אנשי הצח"מ.

העד מציין כי בתחילה היה החשוד נסער וסגור, ואולם כאשר סנ"צ גרוסמן דיבר איתו, החל הנאשם לענות לו. העד חוזר וּמציין, כפי שרשם גם ב-ת/12, כי שמע את הנאשם מְסַפֵּר לסנ"צ גרוסמן כי כאשר נכנס לדירה הייתה הדלת פתוחה, הוא לקח עניבה וחנק את המנוחה ואחר-כך כיסה אותה בשמיכה.

לאחר שהנאשם נלקח מִן המקום חזר העד לדירה, ונשאר בה עַד שהמנוחה פונתה ממנה.

(ד) עת/4 - רס"ר ארז אקנין.

9.       רס"ר אקנין הינו חוקר במרחב דן. עֵד זה חקר את הנאשם בתאריך 12.8.2002, הוא יום הרצח, לאחר שנעצר והובא למשטרה. מהלך החקירה כולה, שְׁכָּלְלַה תִּשְׁאוּל           בעל-פה וכן גבִיית הודעת הנאשם (ת/17), תועד כולו בקַלֶּטֶת ת/18, ותמליליה ת/19 א'-ב' אף הם הוגשו.

כנגד חקירה זו וּקְבִילוּת הודעת הנאשם שנגבתה במהלכה, העלה הסניגור את טענות הַפְּסוּל, והן, בעיקרן, כי נשללו מִן הנאשם אוכל וּשׁתייה וכי החוקר התעלם ממצבוֹ הרפואי וּמצוקתו.

העד מעיד, כפי שגם ניתן לראות בקַלֶּטֶת, כי במהלך החקירה הציע לנאשם לשתות ולאכול מִסְפָּר פעמים, אך הנאשם סירב. לדברי העד: "הנאשם לא רצה לאכול, הוא בחר שלא לאכול" (עמ' 48, ש' 8-7 לפרטיכל). עוד מוסיף העד כי הנאשם לא ביקש אוכל מסויים או דיאטה מסויימת, ואף סיפר כי לעיתים אין הוא אוכל כְּלָל יום שלם.

העד מאשר כי בשלב מסויים בחקירה נכנס לחדר חוקר נוסף, אשר דיבר עם הנאשם אודות פרטיו של בנו כדי שניתן יהיה להביא עבורו בגדים ותרופות (עמ' 46,            ש' 20).

לדברי העד, הנאשם לא נראה שָׁרוּי במצוקה ולא התלונן בפניו על מצבוֹ הבריאותי. לדבריו, אמר הנאשם כי הוא חולני וסובל מ"כמה מחלות". לנוכח זאת, לאחר החקירה הפנה אותו העד לבדיקת רופא בית-המעצר באבו-כביר (עמ' 47, ש' 10).

כפי שצויין לעיל, חקירה זו כולה - כולל התִּשְׁאוּל שקדם לה וכן ההפסקה בהקלדת ההודעה לצורך תִּשְׁאוּל נוסף, כמו גם כניסתו של החוקר הנוסף ודברים שהוחלפו בינו לבין הנאשם - הוקלטה ותומללה כולה (ת/19 א'-ב'), וּצְפייה בה, מאמתת את דברי העד כאמור.

בהודעתו זו (ת/17) וּכפי שנראה בקַלֶּטֶת ת/18, הודה הנאשם כי חנק את המנוחה בעניבה ואף הסביר והדגים כיצד עשה זאת (שם, עמ' 45, 47); מה היו תוצאות מעשיו (שם, עמ' 37, 45); וּמַהי הרגשתו לאחר מעשה (עמ' 26, 27), והדברים עוד יפורטו בהמשך.

(ה) עת/5 - רס"ר חיים יצחקי.

10.     החוקר, רס"ר חיים יצחקי, חקר את הנאשם ביום 29.8.2002, וּכפי שצויין לעיל לא הועלו טענות פְּסוּל באשר לחקירה זו. עם זאת, מעֵדוּתו של עֵד זה, כמו גם מצְפייה ועיון בהודעות הנאשם ת/20, ת/21 ו-ת/22, עולה כי למרות שמילולית טען הנאשם כי לא "הרג" את המנוחה, הרי הודה שוב כי חנק אותה בעניבה (ת/20, עמ' 1, ש' 27; וכן ת/22, עמ' 8).

(ו) עת/6 - לירן פנחס.

11.     עֵד זה משרת כחייל סדיר במחלק הקשר במשטרת רמת-גן, וּמתגורר מזה כ-8 שנים באותו בניין בו גרה המנוחה.

העד הכיר את הנאשם כְּשָׁכֵן ואישתו-המנוחה הייתה ביחסי חברוּת עם אימו.

לדבריו, במשך תקופה ארוכה עובר לאירוע הרצח לא ראה את הנאשם, ושמע כי הוּצָא נגדו צַו-הרחקה.

העד מְסַפֵּר, כי כשנה וחצי לפני גיוסו למשטרה במרץ 2002 ראה את הנאשם כשהוא עומד בחצר הבית ליד חבלי הכביסה, בסמוך לדירה, וּמַזמרה בידיו (עמ' 59,          ש' 17).

בבוקר האירוע, בתאריך 12.8.2002, צעד העד כהרגלו מבֵּיתוֹ לְכִּיווּן משטרת           רמת-גן. בהיותו בדרכּוֹ, בסמוך לשעה 06:50, ראה העד את הנאשם צועד ברחוב כשהוא לבוש בחולצה מכופתרת וּמכנסי ג'ינס. העד מציין כי למרות שבדרך-כלל נהגו הם לברך אחד את השני בבִרכת שלום כשנפגשו (עמ' 60, ש' 17), הפעם הלך הנאשם בראש מורכן ולא הסתכל לעברוֹ, למרות שהגיע מולו ועבר ממש לצידו.

בסביבות השעה 10:20 בבוקר, במהלך המשמרת של העד, התקבלה בַּקֶשֶׁר המשטרתי קריאה מהמוקד בִּדְבַר מעשה רצח ברח' שינקין 47 וּמציאת גופה מרוטשת.

כ-20 דקות לאחר שנשלחו הניידות למקום, נתקבלה ההודעה בַּקֶשֶׁר כי הנאשם נתפס בקומת הגג של הבניין.

העד, שהבחין מיד כי מדובר בכתובת מגוריו, שלח, במקביל, את אימו שעבדה בסמוך, לראות מה קרה, וּמשהסתבר לו כי מדובר בשכניו, הפיק מהמסוף המשטרתי את פִּרְטֵי המנוחה והנאשם (עמ' 61, ש' 16).

(ז) עת/7 - אורי יאיר.

12.     אורי יאיר, בן 31, הוא בנם השני של המנוחה והנאשם.

העד סיפר כי היחסים בין הוריו במהלך נישואיהם לא היו טובים. אימו המנוחה התלוננה במשטרה כי הנאשם אנס אותה, וּכתוצאה מכך הורחק הנאשם בצַו בית-משפט כשנה לפני הרצח (עמ' 68 לפרטיכל). לדבריו, הוא עצמו לא ראה אף-פעם גילוי של אַלִּימוּת, אך שמע על הדברים מפי אימו (עמ' 75, ש' 23).

לדברי העד, שוחח עם שני הוריו באשר לפירוד ביניהם. העד מְסַפֵּר כי הנאשם היה מעוניין לשקם את יחסיו עם המנוחה ואף ביקש ממנו לדבר על ליבה של המנוחה כי תסכים לכך (עמ' 76, ש' 9-4), אך היא סירבה, ורק רצתה כי הנאשם יעזוב אותה לנפשה. המנוחה אף סיפרה לַעֵד כי האב נהג לקרוע לה את הבגדים, לחתוך לה את הכביסה ולשבור לה את התריסים (עמ' 70, ש' 22 - עמ' 71, ש' 17).

למרות שלא ראה את הנאשם עושה את המעשים דלעיל, העיד העד כי ראה את תוצאותיהם, כגון: כביסה קרועה, נעליים קרועות ותריסים שבורים אותם נאלצו להדביק לאחר מכן (עמ' 72, ש' 2).

משיחותיו עם הנאשם גם התברר לו כי הנאשם נהג לעקוב אַחַר מעשיהם של בני הבית וידע את שעות יציאתם לעבודה (עמ' 74, ש' 3-1).

לדברי העד, אביו התגורר בדירה ברח' הרצל 62 ברמת-גן עַד ליום הרצח, ולא עזב את דירתו זו חצי שנה קודם, כפי שטען (עמ' 69, ש' 20-3). העד אף הדגיש כי הנאשם מעולם לא ישן בְּבֵיתוֹ (עמ' 69, ש' 23).

עַד לרצח תיפקד הנאשם באופן רגיל, ניהל את בֵּיתוֹ ועבד בתיווך דירות (עמ' 73, ש' 14). לדבריו, היה לנאשם מכשיר-שמיעה שְׁבּוֹ השתמש לעיתים נדירות, וכן מציין העד כי לנאשם היה "זיכרון מעולה" (עמ' 73, ש' 22).

העד מאשר כי הנאשם החזיק ברכב, שאמנם נרשם על-שמו של העד, אך לדבריו נִקנה על-ידי הנאשם והוא אשר השתמש בו. העד הדגיש כי נדרש לבקש את אישורו של הנאשם כאשר רצה להשתמש ברכב ודחה את טענות הנאשם כי ההיפך הוא הנכון          (עמ' 70, ש' 19-17).

עוד סיפר העד כי לאביו היו שני טלפונים ניידים, וּבפעם האחרונה שוחח עם הנאשם בטלפון בערב שלפני הרצח, כאשר תיאם איתו פגישה בְּבֵית הנאשם (עמ' 72,              ש' 11).

ואכן, לדברי העד, באותו ערב שלפני הרצח הגיע העד לְבֵית אביו ברח' הרצל 62 ברמת-גן. לדבריו, מסר לו הנאשם תיק מסמכים ואמר כי הוא אורז וּמעביר את תכולת דירתו לרִכְבּוֹ, שֶׁכֵּן למחרת היום הוא טס למיאמי "לשלושה חודשים או לתקופה בלתי מוגבלת". הנאשם אף נתן לַעֵד את מפתח דירתו וּביקש כי העד יחזיר את המפתח לבעל הבית (עמ' 69, ש' 17-3).

העד מבהיר כי לא ראה את האב אורז את חפציו, אך בפועל, תכולת הדירה אכן נמצאה ברכב לאחר הרצח (עמ' 73, ש' 12) ונתרמה על-ידי ילדי בני-הזוג לנזקקים             (עמ' 77, ש' 14-13).

(ח) עת/8 - קטרינה מלכין.

13.     קטרינה (קטיה), בת 18.5, היא חברתו של דָּוִד-דוּדוּ (עת/9), בנם הצעיר של המנוחה והנאשם, מזה 3.5 שנים.

את עֵדוּתה במשטרה מסרה העדה בתאריך 11.8.2003, כשנה לאחר הרצח.

על-פי עֵדוּתה, במהלך השנים נהגה לבקר בדירת המנוחה, בה התגוררו המנוחה וּבנה דָּוִד בלבד, כמעט מדי יום ביומו. לדבריה, המנוחה הייתה "כמו אמא השניה שלי, היינו יושבות ומדברות, מכינות ארוחת ערב ביחד, כמעט כל הזמן, כמעט כל יום"        (עמ' 78, ש' 12-5).

את הנאשם ראתה בדירה פעם אחת בתחילת התקופה. אחר-כך נֶאֱמַר לה שהאב לא מתגורר בבית מאז שנפתחו הליכי גירושין, שהסיבה להם, כפי שסיפרה לה המנוחה, היא משום שהנאשם "מרביץ לה" (עמ' 79, ש' 5).

העדה סיפרה כי באותה תקופה הייתה המנוחה,-

"מבוהלת, היא פחדה מכל רחש, היא פחדה מכל דפיקה בדלת. היא לא הייתה קמה לפתוח את הדלת לבד. אם אנחנו היינו בבית אז אנחנו היינו פותחים את הדלת.

אם היא הייתה בבית לבד, אם מישהו היה דופק בדלת, אז היא הייתה שואלת אלף פעמים מי זה, והייתה כל הזמן מסתכלת מי זה, עַד שהיא לא הייתה מוודא (כך במקור - ת.ש.) שזה הבן האדם שאמור להגיע, היא לא הייתה פותחת בחיים את הדלת... כי היא פחדה, כי היא פחדה שהוא יבוא. היא ידעה שהוא יבוא פתאום. היא ידעה תמיד שהוא בא לה במפתיע תמיד, והיא פחדה ממנו."

(עמ' 79, ש' 16-8);

וּבהמשך אמרה העדה:

"היא סיפרה לי שהיא מפחדת ממנו. היא סיפרה לי שהוא כל הזמן היה מאיים עליה שהוא כל הזמן היה אומר לה שימצאו אותה מתחת לבלטות. היא סיפרה לי גם שהוא אמר לה שהיא בחיים לא תקבל גט, שקודם היא תמות אבל בחיים היא לא תקבל גט."

(עמ' 79, ש' 23-20).

כחודש לפני הרצח, באחד מימי השישי כשהייתה בדירתם, כך מספרת העדה, לפתע נכנס הנאשם לדירה. העדה שמעה ויכוח בינו לבין המנוחה שְׁבּוֹ ביקשה המנוחה מהנאשם לצאת, והוא סירב. לדבריה, הנאשם התקרב לעבר המנוחה, אך כאשר ראה את בנו דוּדוּ יושב בסלון, עצר ואמר "את עוד תשמעי ממני" והלך (עמ' 80, ש' 11).

עוד מספרת העדה על נזקי רְכוּשׁ שגרם הנאשם בְּבֵית המנוחה:

"התריסים שכל הזמן יחזקאל היה שובר, והדברים שנלקחו מהבית, והבגדים שלה שכל הזמן הוא הרס אותם וגזר אותם וזרק אותם, והנעליים שלה שהוא כל הזמן קרע אותם. כאילו התריסים זה היה עניין של שגרה. זה היה עניין של מגיעים בבית, התריסים שבורים ומדביקים אותם, ושוב פעם הוא שובר אותם ושוב פעם מדביקים אותם..."

(עמ' 80, ש' 23-19).

ועוד היא מסבירה:

"כל פעם שהיינו מגיעים הביתה, השכנים היו אומרים לנו שהם ראו את יחזקאל ואז שהיינו נכנסים לבית, היינו רואים שהתריסים שבורים."

(עמ' 81, ש' 5-4).

עוד סיפרה העדה כי שמעה מפי המנוחה כי עוד בעת שהנאשם התגורר            בדירה "הוא היה קורע לה את הבגדים. הוא היה גוזר אותם. הוא לא רצה שהיא תתלבש יפה אז לכן כל בגד חדש שהיא הייתה קונה הוא היה קורע אותו" (עמ' 81, ש' 10-8), וכן סיפרה  כי ראתה בעיניה נעליים קרועות בדירה, שלדברי המנוחה קרע הנאשם עוד בהיותו בבית.

עוד סיפרה לה המנוחה כי האיומים מצד הנאשם החלו מרגע שהחל הליך הגירושין. הנאשם רצה לחזור ולחיות עם המנוחה והיא לא הסכימה משום שפחדה ממנו. המנוחה הוסיפה וסיפרה לעדה כי כאשר ביקשה מהנאשם במהלך ויכוח לא לערב את הילדים בגירושין הגיב ואמר "שיישַׂרפו הילדים" ואִיֵים גם עליה.

העדה סיפרה בכאב כי יומיים לפני הרצח, אמרה לה המנוחה כי הנאשם אִיֵים עליה כי אם לא תיתן לו לחזור לדירה ירצח אותה, והעדה השיבה לה: "זה לא יכול להיות" (עמ' 82, ש' 2-1).

יצויין, כי לאורך כל עֵדוּתה נִיכָּר היה כי העדה נמצאת במצוקה רִגְשִׁית ואף פרצה בבכי מִסְפָּר פעמים.

כאשר נשאלה על-ידי הסניגור כיצד זה המעיטה בחששותיה של המנוחה ודחתה את דברי הנאשם כאיומי סרק, ענתה העדה ספונטנית ואמרה:

"אני לא חושבת שזה כל-כך מוזר. גיל 17.5 זה עולם נורא יפה ואתה לא חושב שבן אדם יעשה משהו כל כך זוועתי. אתה לא מתאר לעצמך כמה שבן-אדם יכול להזיק לבן-אדם אחר, אתה לא חושב שהוא יגיע למצב שהוא רוצח מישהי. אז כן, אני לא חשבתי שזה יגיע למצב כזה, וכן, אני מצטערת על זה עכשיו."

(עמ' 83, ש' 18-14).

(ט) עת/9 - דָּוִד- סתיו יאיר.

14.     דָּוִד, בן 26, הינו בנם הצעיר של המנוחה והנאשם והתגורר עם המנוחה בדירה עובר לרצח.

לדבריו, במשך כשנה  מאז היו הוריו פרודים, גר הנאשם בדירה ברמת-גן ולא היה ביניהם קשר. את האווירה בבית לפני עזיבתו של הנאשם תיאר העד כ"לא משפחתית וחמה".

העד מְסַפֵּר כי היה עֵד למקרי אַלִּימוּת בין הוריו עוד מאז שהיה כבן 6 שנים, כאשר במקרה אחד, בהיותו בן 13-14 לערך, שפך הנאשם על המנוחה מים חמים. מקרה זה מוזכר בתלונות המנוחה ת/26.

לדברי העד, לאחר שהנאשם עזב את הבית, אמרה לו המנוחה כי הנאשם אנס אותה ולכן הוּצָא נגדו צַו-הרחקה.

למרות הצַו, כך מְסַפֵּר העד, הגיע הנאשם לדירה מִסְפָּר פעמים "בא התווכח עם אמא, לקח משהו, הלך. לקח טלויזיה, מייבש שיער, מגהץ" (עמ' 87, ש' 3). פעמיים נכח העד בדירה כשהנאשם הגיע למקום. פעם אחת כשהמנוחה לא הייתה בדירה, ואז העד פתח לו את הדלת והוא נכנס, לקח דבר-מה והלך. פעם אחרת, כשבועיים לפני הרצח, הגיע הנאשם לדירה. הפעם המנוחה הייתה בַּמָקוֹם והתפתח ביניהם ויכוח, שאותו לא שמע העד. לדבריו, באותו יום הנאשם לא לקח דבר.

גם עֵד זה מְסַפֵּר, כפי ששמענו מעדים נוספים, כי בתקופה שְׁבּהּ לא גר הנאשם בדירה נפרצו ונשברו תריסי המרפסת כמה פעמים. פעם אחת נשברו לחלוטין וּפעמיים נפגעו מִסְפָּר שלבים בלבד.

עוד מְסַפֵּר העד על מקרה חריג נוסף. לדבריו, באחד הימים לפני צאתו לעבודה,-

"שמעתי מישהו נכנס הביתה וסגר את הדלת, כאילו פתחו את הדלת, סגרו את הדלת. אחר-כך, עמדתי לצאת מהבית, וראיתי שאין לי מפתח... הבנתי שמישהו לקח את המפתח של הבית."

(עמ' 90, ש' 6-1).

יצויין, כי בתלונתה במשטרה (ת/29) הזכירה המתלוננת לקיחת המפתח על-ידי הנאשם והוסיפה, שבאותו לילה ישנה אצל אחיה עַד שהוחלף המנעול.

העד מְסַפֵּר על נזקים נוספים לְרְכוּשׁ שקרו שבועיים לפני מקרה הרצח: "שקרעו את חוטים של הכביסה, זרקו, לקחו את הכביסה, הורידו אותה" (עמ' 90, ש' 22-10). כן הוא מעיד כי המנוחה סיפרה גם לו על קריעת בגדיה על-ידי הנאשם.

לדברי העד, הציע למנוחה לפנות למשטרה, וּמוסיף בסערת רגשות כי אכן המנוחה "הגישה למשטרה, התקשרה לפרקליטות... מה היא לא עשתה. עזרו משהו?" (עמ' 96, ש' 16).

בערב שלפני הרצח חזר העד לדירה יחד עם קטרינה חברתו (עת/8), לאחר שסיים את עבודתו. המנוחה הייתה בדירה וסיפרה להם כי:

"הורידו לה את השלטר של החשמל... והיא אמרה 'הוא ירצח אותי הוא ירצח אותי', ואז קטיה אמרה 'לא, הוא לא ירצח אותך'. וזהו, יותר מאוחר החזרתי את קטיה הביתה... אמא שלי אמרה לי את זה עוד הפעם."

(עמ' 91, ש' 21-3).

בבוקר הרצח, העירה המנוחה את העד בשעה 07:15. רבע שעה אחר-כך יצא מהדירה לעבודתו, כשהוא מציין שהמנוחה נהגה בדרך-כלל לצאת לעבודתה מִסְפָּר דקות אחריו. הייתה זו הפעם האחרונה שראה את אימו בחיים.

העד מוסיף וּמְסַפֵּר, כי לאחר שאביו נעצר כחשוד ברצח והובא לחקירת המשטרה, התבקש על-ידי המשטרה להביא עבורו תרופות, שלטענת הנאשם השאיר בדירה בבוקר הרצח ושהיו מונחות בשׂקית ניילון ליד הטלוויזיה. העד הודרך על-ידי הנאשם באמצעות המשטרה היכן למצוא את שׂקית התרופות, ואכן מצא אותה באותו מקום. יצויין, כי בתמונה מס' 9 שבמוצג ת/4, אשר צולמה בדירה מיד בסמוך למועד מציאת הגופה, ניתן להבחין בשׂקית הניילון וּבַהּ קופסת תרופות, המונחת על טלויזיה בכניסה לדירה.

(י) עת/10 - אסתר ניר.

15.     העדה הינה בעלת חנות בגדים שְׁבַּהּ הייתה המנוחה לקוֹחה קבועה, וּבמשך הזמן הפכה לחברתה הקרובה. במשך שלוש שנים נהגה המנוחה להיכנס לחנות פעמיים-שלוש בשבוע, על-מנת לשוחח ולקנות בגדים, וּבשנה וחצי שקדמו לרצח, הקשר בין השתיים עוד התהדק. המנוחה סיפרה לעדה כי היא שוקלת להתגרש מבעלה. בִּתחילה לא פירטה את הדברים, משום, כך אמרה המנוחה לעדה, שמדובר ב"דברים אינטימיים שהיא לא יכולה לדבר עליהם" (עמ' 102, ש' 20).

לאחר שהחלו הליכי הגירושין בין המנוחה לנאשם "היא (המנוחה - ת.ש.) אמרה לי שהיא מאויימת ושהיא הגישה תלונה במשטרה ושעקב התלונה... נלקח נשק שהיה ברשותו ממנו ו...שהיא פוחדת" (עמ' 103, ש' 2).

לדברי העדה, המנוחה סיפרה לה כי "היא אינה מסוגלת להיות בקשרים אינטימיים עם בעלה ושעקב כך הוא מנסה לאנוס אותה או לחנוק אותה" (עמ' 103,           ש' 4). המנוחה אף הראתה לעדה תצהיר שהגישה לבית-המשפט המְפרט את בעיית האימפוטנציה של בעלה, וסיפרה לה גם על פתיחת ההליכים המשפטיים באמצעות            עורך-דין ששׂכרה, תוך שהיא חוזרת ואומרת "שהיא לא יכולה להמשיך לחיות ככה" (עמ' 103, ש' 19).

יש לציין, כי חוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בהסכמה (ת/34) מתייחסת לקיומה של בעיה בתיפקודו המיני של הנאשם.

למרות צַו-ההרחקה שהוּצָא כנגד הנאשם, כך סיפרה המנוחה לעדה, היו:

"מדי פעם אירועים, שבעלה מסתובב סביב הבית, מסתובב סביב מקום העבודה שלה, מכנה אותה בשמות, מאיים עליה במילים שהוא ירצח אותה. סיפרה לי שהיה איזה שלב שהוא רצה לחזור לחיות במחיצתה והיא אמרה שהיא פשוט פוחדת והיא לא מוכנה לחזור אליו. שהיא נחושה בדעתה להיפרד ממנו."

(עמ' 104, ש' 4-1).

כחודשיים לפני האירוע קיבלה המנוחה מכתב מהפרקליטות, המבקש לדעת האם להמשיך בהליכים נגד הנאשם בהקשר לתלונתה לגבי האונס. המנוחה התייעצה עם העדה לגבי דרך הפעולה שעליה לנקוט, וּבסופו של דבר, בעזרת העדה, כתבה המנוחה מכתב תשובה לפרקליטות שְׁבּוֹ היא מציינת כי איננה מבקשת נקמה בנאשם אלא כל רצונה הוא להתגרש, וּבאם תושג מטרה זו, אין לה עניין בשאר והיא תסתפק בהארכת צַו-ההרחקה עַד למועד הגירושין (עותק מכתב זה הוגש לבית-המשפט בהסכמה - ת/33).

העדה מוסיפה כי המנוחה הדגישה בפַניה כי היא פוחדת מִן הנאשם וּמעוניינת להתגרש ממנו בהקדם.

בתאריך 16.6.2002 הגיעה המנוחה לעדה וסיפרה לה כי הנאשם אִיֵים עליה. העדה מספרת כי המנוחה התייעצה עימה בִּדְבַר תגובתה. באותו היום בשעה 20:00 בערב, לאחר שסיימה את עבודתה בחנות, הסיעה העדה את המנוחה למשטרת רמת-גן על-מנת שתגיש תלונה נגד הנאשם. תלונה מאותו היום - 16.6.2002 בשעה 21:10, הוגשה וסומנה ת/30.

העדה מתארת כיצד נודע לה על הרצח, וּמספרת כי באותו היום "ירדה שכנה להגיד לי שנתן זהבי אמר ברדיו שהיה רצח ברחוב שינקין, התגובה הספונטנית שלי הייתה, 'הרצליה נרצחה'... 'אני בטוחה שהיא נרצחה. שזה היא שנרצחה'.". העדה מספרת שהגיעה למקום מגורי המנוחה, וכאשר נכחה לדעת שלא טעתה "זה היה לי שׁוֹק קשה ונוראי" (עמ' 107, ש' 13).

(יא) עת/11 - דרור מערבי.

16.     דרור מערבי מְשמש מנהל סניף הדואר המרכזי בגבעתיים, מאז חודש מרץ 2002. בסניף זה עבדה המנוחה.

לדברי העד, ההיכרות הראשונה שלו עם הנאשם הייתה כחודשיים לאחר תחילת עבודתו, כאשר קודם לכן לא סיפרה לו המנוחה מאוּמה על יחסיה עם בעלה.

באחד הימים, כחודשיים לאחר כניסתו לתפקיד, נכנס הנאשם לְבֵית הדואר בצעקות וּבגידופים. העד, ששהה באותה עת בחדר אחורי בסניף הדואר, שמע צעקות ויצא לראות במה מדובר. המנוחה ניגשה אליו ואמרה לו שמדובר בבעלה. כשניגש העד ושאל את הנאשם למעשיו, החל הַלָּה לצעוק "היא משוגעת, איך אתם מעסיקים בן אדם כזה בדואר. היא לא אישה, יש לה בעיות, אתם צריכים לפטר אותה" (עמ' 111, ש' 15).

בעקבות אירוע זה שוחח העד עם המנוחה, ורק אז סיפרה לו כי נמצאת בסכסוך עם הנאשם, מתקיימים הליכי גירושין ביניהם וכי הנאשם מתעלל בה נפשית. לדבריו, המנוחה לא סיפרה לו על איומים פיזיים, אך הזכירה מִסְפָּר מקרים שבהם היה מעורב הנאשם, כגון חיתוך חבלי הכביסה, וכי בעקבות מעשים חוזרים של הנאשם הגישה נגדו תלונות במשטרה.

כחודש ימים לאחר מכן הופיע לפתע בסניף הדואר בנה הבכור של המנוחה, הסובל מפיגור שִׂכְלִי. המנוחה הגיעה במהירות לַעֵד ואמרה לו "שזה הילד שלה וזה בעלה הביא לה אותו כדי שיעשה לה בושות בעבודה". העד ביקש מאחד העובדים להשגיח על הבן עַד שהמנוחה תוכל להחזיר אותו למוסד בירושלים, שְׁבּוֹ שהה. העד מוסיף ואומר כי המנוחה ציינה בפניו "שזה לא פעם ראשונה, שבעלה כל הזמן מתעלל בה נפשית, ככה הוא עושה לה כדי שיהיה לה בושות" (עמ' 112, ש' 6 - עמ' 113, ש' 2).

עוד מְסַפֵּר העד כי בלילה שלפני הרצח, סיפרה לו המנוחה כי כשהגיעה לדירתה מצאה כי זרם החשמל בדירה נותק, וזו לא הפעם הראשונה. לשאלת העד, העלתה המנוחה את החשש כי הנאשם עשה זאת ואמרה כי הזמינה חשמלאי שאמר שהמערכת תקינה. לכן אמרה לַעֵד כי: "זה בטוח בעלה... הוא רוצה שיתקלקל לה האוכל במקרר" (עמ' 113,          ש' 15-10).

בבוקר יום הרצח לא הגיעה המנוחה לעבודתה בשעה 07:45 כהרגלה, ואף לא התקשרה להודיע על האיחור, כפי שנהגה לעשות. העד ניסה להתקשר אליה מִסְפָּר פעמים, אך לא הייתה תשובה מִבֵּיתהּ.

בשעה 08:30 התקשר העד לסניף דואר אחר בעיר, שָׁם, לפי בירור שערך, עבדה חברה של המנוחה, אנה אוסיפוב (עת/12). העד ביקש ממנה להתלוות אליה לדירתה של המנוחה, יחד עם מלווה נוסף, יְדִידְיָה סלע, בכדי לברר מה קרה. ואכן לאחר סגירת הקופות בסניף הדואר, שבשל עיצומים נסגרו באותו יום בשעה 10:00 בבוקר, יצאו השלושה לְבֵיתהּ של המנוחה.

כשהגיעו למקום נכנסו לחצר האחורית, וּלאחר שצעקו בשמה של המנוחה ולא הייתה תשובה, נכנס יְדִידְיָה סלע בְּגַפּוֹ אֶל הבניין וּפתח את דלת הדירה, שלא הייתה נעולה, הציץ פנימה, גילה את הגופה, וּמיד התקשר למשטרה.

העד מדגיש, כי הוא עצמו לא נכנס לדירה ולא ראה לא את המנוחה ולא את סימני הדם בכניסה לדירה.

(יב) עת/12 - אנה אוסיפוב.

17.     העדה הינה חברה קרובה של המנוחה, וּבעבר עבדה עימה באותו סניף דואר. בתקופת האירוע עבדה בסניף הדואר ברח' כצנלסון שהוא סניף מקביל למקום עבודתה של המנוחה.

העדה מספרת כי ידעה "שמצבה (של המנוחה - ת.ש.) קשה, שהיא הולכת להתגרש ושיש לה בעיות בבית", וּמתארת אירועים שקרו בנוכחותה, מִסְפָּר חודשים לאחר שהוּצָא נגד הנאשם צַו-ההרחקה (עמ' 119, ש' 23):

"פעם אחת... אני והרצליה הלכנו לעבודה ובעלה חיכה לה בפינה והוא עצר אותה, הוא רצה לדבר איתה. החזיק לה את היד והיא אמרה לו שהיא לא מוכנה לדבר. שאם יש לו מה להגיד, שיפנה לעו"ד."

(עמ' 118, ש' 16).

יצויין, כי התלונה ת/29, שהוזכרה כבר לעיל, מתיישבת גם עם אירוע זה, וגם הנאשם מְסַפֵּר על מקרה העולה בקנה אחד עם תיאורהּ של העדה.

במקרה אחר שְׁבּוֹ נכחה, יצאו העדה והמנוחה מעבודתן בערב, "וראינו אותו (את הנאשם - ת.ש.) עובר עם האוטו ומסתכל... היא נרתעה לרגע. היא פחדה" (עמ' 119,            ש' 3).

המנוחה סיפרה לעדה שפנתה למשטרה, אך ציינה כי אינה תולה תקוות בכך (עמ' 120, ש' 14). ואכן, לדברי העדה, המנוחה חשה מאויימת וּמפחדת כל העת: "היא ראתה מה הולך לקרות והיא הייתה מפחדת על החיים שלה. היא לא ידעה מה יהיה" (עמ' 120, ש' 2).

ד. ראיות נוספות מטעם התביעה שהוגשו בהסכמה.

18.     כפי שצויין לעיל, בנוסף לְעֵדי-התביעה, הגישו הצדדים לבית-המשפט, בהסכמה, ראיות חֵפציוֹת וּמוצגים נוספים המשלימים את התמונה. המדובר בקלסר מוצגים שרובם נתקבלו ללא כל הסתייגות מצד הסניגור.

הודעות הנאשם, כולל הקלטותיהן ותמליליהן שהוגשו אף הם בקלסר זה, הוצגו לעיון בית-המשפט בלבד וּבכפוף להחלטה בִּדְבַר קְבִילוּתן בהתחשב בטענות הַפְּסוּל שהועלו.

כמו-כן הוגשו, ללא התנגדות הסניגור, מִסְפָּר מוצגים נוספים, כגון: פטיש מוכתם בדם אשר נמצא בדירה (ת/36), זוג נעלי ספורט שנתפסו על הנאשם (ת/35) וּדגימת דם שהוּרדה מקיר הכניסה לדירה (ת/38). אלה הועברו לבדיקה מעבדתית, שתוצאותיה הוגשו בקלסר המוצגים דלעיל ועוד תפורטנה להלן.

בנוסף למוצגים שכבר דוּבַּר בהם במהלך סקירת העדויות לעיל, ראוי עוד להזכיר במיוחד את המוצגים הבאים:

(א) ת/35 - הודעת יְדִידְיָה סלע.

19.     יְדִידְיָה סלע הינו מנהל מדור בקרה בדואר במרחב תל-אביב. בהודעתו תיאר מר סלע כיצד ביום 12.8.2002 בסמוך לשעה 09:00, נתבקש להגיע לדירת המנוחה משום שלא הגיעה לעבודה ללא כל הודעה, "דבר שלא אִפיין אותה".

בסמוך לשעה 10:00 הגיע לדירת המנוחה יחד עם מנהל הסניף, דרור מערבי, וחברתה של המנוחה אנה אוסיפוב. כשנכנס לחדר-המדרגות ראה את דלת הדירה פתוחה במקצת ("במרווח של 10 ס"מ"), הוא דחף את הדלת וראה את גופת המנוחה על הריצפה כשחלק ממנה מכוסה וסימני דם באיזור הראש. העד וּמלוויו לא נגעו במאוּמה וקראו למשטרה.

(ב) ת/1-ת/5 - ממצאים מזירת הרצח.

20. לבית-המשפט הוגשה בהסכמה חוות-הדעת המתעדת את הממצאים שנתפסו בזירה, חתומה על-ידי רפ"ק חגי וַקְס, שהינו קצין במעבדה הניידת לזירת העבירה של המחלקה לזיהוי פלילי בשלוחת תל-אביב.

על-פי חוות-הדעת (ת/1) והשלמתה (ת/2), הגיע רפ"ק וַקְס לדירה בבוקר הרצח, בשעה 11:15, וראה ברחבת הכניסה של חדר המדרגות בבניין ברח' שינקין 47 בגבעתיים "מריחות ושרידי חומר החשוד כדם ע"ג הריצפה מול דלת הכניסה לדירת המנוחה". כמו-כן הבחין ב"טיפות והתזות של חומר החשוד כדם ע"ג דלת הכניסה והקיר הצפוני של חדר המדרגות". דגימה מִן החומר הנ"ל נתפסה על-ידו (ת/38).

את המנוחה ראה רפ"ק וַקְס כשהיא שוכבת על גַּבָּהּ, מכוסה בשמיכת בד הספוגה בחומר החשוד כדם, כאשר ממקום הִימַצְאהּ נמצאים סימני גרירה וּמריחות של חומר החשוד כדם עַד לדלת הכניסה של הדירה. במרחק כמטר מרגלי המנוחה ראה רפ"ק וַקְס פטיש, שעליו שרידי חומר החשוד כדם. הפטיש נתפס על-ידו והוגש אף הוא (ת/36).

בבדיקת המנוחה ראה "פצעים, שברים ועיוות בפּנים ובעצמות הגולגולת" וכן "עניבת בד, שהייתה קש' ומהודקת לצוואר המנוחה".

לחוות-דעתו מצורף לוח-צילומים כחלק בלתי-נפרד מחוות-הדעת (ת/4), ותרשים הזירה שערך (ת/3) המתאר את מיקום הממצאים כפי שנתפסו על-ידו.

על-פי מסקנות חוות-הדעת, עולה מהממצאים כי "המנוחה הוכתה ברֹאשׁהּ ברחבת חדר המדרגות שלפני דלת בֵּיתהּ" ונגררה אחר-כך לרחבת מסדרון הדירה בה נמצאה.

כמו-כן, הוגש, כאמור בהסכמה, לוח-צילומים נוסף (ת/5) שצולם על-ידי אריק מיכלביץ', טכנאי זיהוי פלילי במרחב דן, המתעד את גופת המנוחה כפי שנמצאה ואת תפיסת הנאשם על גג בניין דירת המנוחה.

(ג) ת/6 - חוות-דעת פתולוגית חתומה על-ידי ד"ר בירטולון לוי,

והשלמותיה - ת/7 ו-ת/8

21. ד"ר לוי, רופא מומחה לרפואה משפטית במרכז הלאומי לרפואה משפטית             בתל-אביב, נתן חוות-דעתו על-סמך תוצאות נתיחת גופת המנוחה.

הממצאים האנטומיים העיקריים שנמצאו הם:

"1.     פצעי קרע בקרקפת

א.  דימומים טריים במוח ובקרום העכבישי.

ב.  נוזל דמי בחדרי המוח.

ג.  שברים בגולגולת.

  2.     דימומים תת עוריים ופצע קרע באמה השמאלית.

  3.     תעלת לחץ שטחית בצוואר.

א.  דימומים נקודתיים בלחמית עין שמאל."

על-סמך ממצאים אלו, קבע ד"ר לוי בחוות-דעתו, שכאמור, עליה לא חלק הסניגור, כי מוֹת המנוחה נגרם,-

"מנזקים חמורים למוח עם שברים בגולגולת בעקבות 11 חבלות קהות ישירות (מכות בראש). בנוסף, נמצאים דימומים תת עוריים ופצע קרע באמה השמאלית שמתיישבים עם 'פצעי הגנה'.

בנוסף, סביב לצוואר נמצאת תעלת לחץ מהידוק עניבה שזירזה, קרוב לוודאי, את המוות."

(ת/6, עמ' 8).

עוד קבע ד"ר לוי בתוספת לחוות-הדעת (ת/8) כי על-סמך בדיקת פטיש המתכת במשקל 1.2 ק"ג, שנתקבל כמוצג בתיק זה, וּבהשוואה להערכת הפצעים ברֹאשׁהּ של המנוחה, "הפטיש או פטישים דומים יכול לגרום לפצעים הנ"ל" (עמ' 2).

לאור הממצאים דלעיל, יידרש וייבחן הסבּרוֹ של הנאשם הן באשר לְזֶהוּת המשתמש בפטיש, שלדבריו שייך לו ואשר נמצא בֵּמְקוֹם הרצח, והן לעניין איזכור העניבה על-ידו לא רק באמרתו הראשונה על הגג וּבחקירתו הראשונה במשטרה, אלא גם בחקירתו השניה (ת/20) שלגביה לא נטענו כל טענות פְּסוּל.

(ד) ת/9א'-ת/9ב' - חוות-דעת מומחה של ד"ר מאיה פרוינד.

22. חוות-דעתה של ד"ר מאיה פרוינד, מנהלת המעבדה הביולוגית במכון לרפואה המשפטית בתל-אביב, מתייחסת למִסְפָּר ממצאים שנתפסו בזירה ועליהם נמצא חומר החשוד כדם: פטיש שנמצא בסמוך למנוחה (ת/36), נעלי ספורט שנתפסו על הנאשם        (ת/35) וכן דגימת חומר החשוד כדם שנלקחה מהקיר הצפוני של הכניסה לדירה (ת/38).

מחוות-הדעת, שכאמור הוגשה בהסכמה (ת/9א'), עולה כי מקור הדם שנמצא          על-גבי כל הממצאים דלעיל "יכול להיות במנוחה או בכל אדם שדָּמוֹ נושא את הפרופיל הגנטי שנקבע לגבי המוצגים הנ"ל". על-פי חוות-הדעת, שְׁכִיחוּת הפרטים באוכלוסייה היהודית בארץ בַּעַלֵי פרופיל D.N.A. כפי שנקבע לגבי המוצגים הנ"ל, נאמדת                          ב-1:2,000,000 (אחד לשני מיליון).

בבדיקה נוספת שערכה ד"ר פרוינד, שכותרתה: "הרחבת פרופיל גנטי לגבי נעלי החשוד ודגימת דם המנוחה" (שסומנה ת/9ב'), נמצא כי שְׁכִיחוּת הפרטים באוכלוסייה היהודית בארץ בַּעַלֵי פרופיל D.N.A. כפי שנקבע לגבי נעלי הנאשם, ותואם את זה של המנוחה, נאמדת ב-1:2,000,000,000 (אחד לשני מיליארד).

החישובים הסטטיסטיים נערכו בהנחייתו של פרופ' עוזי מוטרו, וההגנה וִיתְּרה על חקירתו הנגדית. יש להזכיר כי הסניגור אינו חולק על ממצאי ה-D.N.A., דהיינו על העובדה כי דָּמַהּ של המנוחה נמצא על נעליו של הנאשם ועל הפטיש השייך לו ושנמצא בסמוך לגופתה.

למעשה, וכפי שנראה להלן, הנאשם אינו מכחיש כי עמד בסמוך למנוחה, אם כי טען שלא התקרב אליה. בנסיבות אלו, על הנאשם לתת הסבר סביר וּמתקבל על הדעת לממצאים אלו בהתחשב בראיות הנוספות שהוגשו.

עניין זה עוד ייבחן במסגרת בדיקת גירסת הנאשם.

(ה) ת/34 - חוות-דעת פסיכיאטרית של ד"ר קלרה שילד.

23. הנאשם נבדק על-ידי ד"ר שילד והקרימינולוגית הקלינית הגב' שירלי בן-יהושע במסגרת הליכי המעצר בתיק זה, לצורך קביעת מצבוֹ בעת שבוצעה העבירה וּלשֵׁם בחינת מסוגלותו לעמוד לדין.

חוות-הדעת שהוגשה, מתייחסת, בין השאר, גם לשאלה האם הנאשם סובל מבעיה נפשית או פיזיולוגית הגורמת לו להעדר זיכרון, עד כדי אי-מסוגלוּת לזכור פרטים מהאירוע שבגינו נעצר.

במהלך הדיון בבית-המשפט סוּכּם כי חוות-הדעת תוגש בהסכמה לאחר שהחלקים הנוגעים לאֲמִינוּת הנאשם יימחקו, והסניגור וִיתֵּר על חקירתן הנגדית של כותבות            חוות-הדעת. עַד למועד כתיבת הכרעת-דין זו, לא הוגש נוסח מתוקן לחוות-הדעת. על-כן יש להתייחס לחוות-הדעת וּלמסקנותיה כפי שהוגשה בפנינו, למעט העניינים הנוגעים לאֲמִינוּת הנאשם, כפי שהוסכם בפנינו בעל-פה.

מחוות-הדעת עולה כי הנאשם מוּכָּר למערכת הפסיכיאטרית משנת 1992 בעקבות פניות למרפאה לבריאות הנפש ברמת-גן בשל בעיות בזוגיות. ב-1995 עבר איבחון פסיכולוגי מקדים לניתוח השתלת פרוטזה בעקבות אימפוטנציה, וּבתאריך 18.7.2001 אובחן כסובל "ממצב חרדתי אחרי תגובת דחק חריפה" כתוצאה מתלונת אישתו בגין ניסיון אונס. טיפול תרופתי שניתן לו הופסק על-ידי הנאשם כעבור מִסְפָּר שבועות והוא ניתק קשר עם המרפאה.

מחוות-הדעת עולה כי אין כל תיעוד על היוֹת הנאשם סובל מהפרעות בזיכרון, למרות טענתו כי סובל מפגיעה קשה בזיכרון מזה 4 שנים.

המידע שנתקבל מבּנו על אופן תיפקודו, עבודתו ואירגון חייו באופן עצמאי בשנים האחרונות, מצביע על "רמת אירגון טובה וזיכרון תקין", כאשר הפגיעה בזיכרון כביכול הופיעה לראשונה לאחר מעצרו.

חוות-הדעת קובעת, כי: "בבדיקתו הציג בפנינו באופן לא עיקבי וסלקטיבי פגיעה קשה בזיכרון בצוּרה כוזבת, לא אותנטית ומכוּונת לשֵׁם קבלת רֶווח מִשני - התחמקות מהליך המשפטי נגדו", וכי: "הפגיעה בזיכרון כפי שהציג הנבדק אינה חלק מהפרעה נפשית או מתסמונת אורגנית מוחית מוּכּרת" (עמ' 5 לחוות-הדעת).

מסקנת כותבות חוות-הדעת היא כי לנאשם אין הפרעות בַּקוֹגְנִיצְיָה, הוא מסוגל להבדיל בין טוב ורע וּבין מותר לאסור וכי להערכתן - "בעת ביצוע העבירה הנ"ל לא היה במצב פסיכוטי וידע להבדיל בין טוב לרע במעשיו".

חוות-דעת זו, בלשון המעטה, אינה תומכת בטענות הנאשם.

(ו) תלונות המנוחה במשטרה.

24.     תלונותיה של המנוחה כנגד הנאשם הוגשו מלכתחילה בהסכמת הצדדים לעניין הגשתן, כאשר לא הייתה מחלוקת כי המתלוננת אכן אמרה את הדברים שנרשמו בהן, והוסכם כי אין צורך בהֶעדת גוֹבֶי ההודעות.

בסיכומיה, הצהירה התובעת כי אינה מבקשת להשתמש בתוֹכנן של התלונות כרְאָיָה לאמיתוּתן, משום שלדבריה, די לה בראיות האחרות. בנסיבות אלו, וּמשהסניגור לא התייחס כְּלָל לנקודה זו בסיכומיו, יש להסתפק בהסכמת הצדדים כאמור לעיל.

חמש תלונות הגישה המנוחה כנגד הנאשם במהלך השנתיים שקדמו לרציחתה, וכולן הוגשו בפנינו. הראשונה (ת/26) הוגשה ביום 7.1.2001, וּבַהּ התלוננה המנוחה על איומים, התעללות נפשית, זריקה וּשְׁבירת חפצים בבית, קריעת בגדיה והשלכתם לפח, הכּאתה בפעם אחת וכן על ניסיון לאונס, שאירע לדבריה כחודש ימים קודם לתלונה. כן ציינה המנוחה בתלונתה כי יום קודם לתלונה הודה בפניה הנאשם כי זרק לפח האשפה בגדים, נעלים ותיק עם מסמכים השייכים לה.

המנוחה הביעה פַּחַדָהּ מִן הנאשם וחֲשָׁשַׁהּ להישאר עימו ביחידות. כן אמרה כי אם יֵדע הנאשם על הגשת התלונה עלול הוא להשתמש בנשק הנמצא ברשותו.

אין חולק, כי בעקבות תלונה זו הוּצָא צַו-הרחקה כנגד הנאשם.

מִסְפָּר ימים לאחר מכן, ביום 16.1.2001, הגישה המנוחה שתי תלונות נוספות כנגד הנאשם. האחת (ת/27) בשעה 08:45, וּבַהּ טענה כי מאז מועד הגשת התלונה הקודמת מאיים עליה הנאשם, שובר חפצים בבית וּמעלים בגדים, לבנים ותכשיטים שלה. שוב חוזרת המנוחה על חֲשָׁשַׁהּ מפני הנאשם משום שבידו נשק וּמִכֵּיוָון שלדבריה אינו צפוי.

בו-ביום, בשעה 19:00, הגישה המנוחה תלונה נוספת (ת/28), וּבַהּ תיארה שיחת טלפון שקיבלה מִן הנאשם באותו יום וּבַהּ ביקש לדעת אם הגישה תלונה כנגדו באותו בוקר. משהשיבה בחיוּב, אמר לה הנאשם, בין הַיֶתֶר: "את התלוננת נגדי? את רוצה שיהיה יותר גרוע?". המנוחה שוב חזרה וטענה כי היא פוחדת מִן הנאשם שֶׁכֵּן אינו לוקח אחריות על מעשיו והתנהגותו בלתי-צפויה.

יומיים לאחר מכן, ביום 18.1.2001, שוב הגישה המנוחה תלונה נוספת (ת/29) בגין אירוע שְׁקרה יום קודם, וּבוֹ לטענתה הנאשם חיכה לה ברחוב בלֶכתה לעבודה עם חברתה אנה אוסיפוב והחל לשוחח עימה בעניין רצונו לחזור הביתה וּבעניין מכירת דירתם. כן טענה כי מִסְפָּר דקות לאחר מכן, הנאשם נכנס לדירתה כשהבן דָּוִד היה לבדו וּבניגוד לצַו האוסר עליו לעשות כן, ולקח את מפתח הדירה שהיה תקוע בדלת מבִּפְנים.

כאן יוער, כי החברה אנה אוסיפוב (עת/12) מתארת בעֵדוּתה אירוע זה              (בעמ' 119-118 לפרטיכל ) והבן דָּוִד (עת/9) מזכיר אף הוא את המקרה בעניין המפתח בעֵדוּתו בפנינו (עמ' 90).

התלונה האחרונה הוגשה על-ידי המנוחה ביום 16.6.2002 בשעה 21:10, כחודשיים לפני הירצחה. בתלונה זו מלינה המנוחה כי באותו יום בשעה 16:00 הגיע הנאשם לדירתה בניגוד לצַו האוסר זאת, שבר בידיו את רַפְרַפֵי התריסים וגרם להם נזק.

אימות והשלמה להגשת תלונה זו נשמעו גם בעֵדוּת חברתה של המנוחה אסתר ניר (עת/10), אשר לדבריה, המנוחה הגיעה אליה לחנות וסיפרה לה דברים דומים (כפי שפורט בסקירת עֵדוּתה של זו) והעדה אף הסיעה את המנוחה לתחנת המשטרה להגיש את תלונתה (עמ' 104 לפרטיכל).

לא יכול להיות ספק, כי הגשת התלונות, מִסְפָּרַן, מועדי הגשתן ונושאיהן, מדברים לעצמם וּמצביעים על הֲלַךְ-רוּחַהּ של המנוחה במהלך החודשים שבהם מדובר, אף מבלי להתייחס לאמיתוּת תוֹכנן. עם זאת, גם בנקודה זו לא ניתן להתעלם מהשתלבות הדברים עם העדויות האחרות כפי שפורטו וּכפי שצויין לעיל, בדרך הגורמת לעיבּוי והוספת נוֹפֶך של אמיתוּת לתמונת הרקע למעשה הרצח כנטען על-ידי התביעה.

(ז) סיכום פּרשת התביעה.

25.     על בסיס שׁוּרת עֵדי-התביעה והמוצגים, שעיקרי דבריהם ותמציתם הובאו לעיל, מבקשת התביעה כי נקבע את אשמתו של הנאשם כמי שרצח את המנוחה בבוקר יום         ה-12.8.2002.

לבד מהודאותיו של הנאשם בחלק מהמעשים המיוחסים לו, שלגבי חלקן נדרשת הכרעה באשר לקְבִילוּתן, המדובר, כפי שראינו, בראיות נסיבתיות שבחינתן הכוללת ושילובן זו בזו, על רקע גירסת הנאשם וּמידת מהימנותו, היא הנדרשת לצורך קביעת אשמתו.

את זאת אעשה לאחר הצגת גירסת הנאשם.

ה. גירסת הנאשם.

26.     גירסות הנאשם הובאו בפנינו בשני שלבים:

השלב הראשון הינו אמרותיו והודעותיו של הנאשם בפני אנשי המשטרה, שלגבי חלק מהן, כפי שפורט לעיל, הועלו טענות כנגד קְבִילוּתן כרְאָיָה. בשלב השני שמענו את גירסת הנאשם בעֵדוּתו בפנינו בבית-המשפט, במסגרת פּרשת ההגנה. ויצויין, כי לבד מעֵדוּת הנאשם לא נשמעו עֵדי-הגנה נוספים מטעמו.

בטרם נבחן את גירסת הנאשם בבית-המשפט, וּברוח גישת הצדדים בעניין זה, ראוי לסקור תחילה את הודעותיו במשטרה, הכל, כמובן, בכפוף להכרעה בִּדְבַר קְבִילוּתן של אלה מהן השנויות במחלוקת וּכפועל-יוצא מטענות הַפְּסוּל שהועלו. הכרעה זו תינתן מיד בהמשך, וּבהתאם לה תוּסקנה המסקנות בכֹל הנוגע למכלול ראיות התביעה והערכתן, אלו לעומת גירסת ההגנה.

(א) הודעות הנאשם במשטרה.

(1) אִמרת הנאשם בפני סנ"צ גרוסמן - (בכפוף להכרעה בִּדְבַר קְבִילוּתהּ).

27.     על הדברים שאמר הנאשם לסנ"צ גרוסמן (עת/1), אשר הגיע לזירת הרצח זמן קצר לאחר קבלת המידע בתוקף תפקידו כראש אח"ק מרחב דן, כבר דוּבַּר לעיל בהרחבה         (בעמ' 8 להכרעת-דין זו). בקליפת אגוז יוזכר, כי לשאלותיו הספונטניות של ראש האח"ק לנאשם מיד עם תפיסתו על הגג "למה עשית את זה?", אמר הנאשם כי מָאַס בחייו, לאחר שלדבריו "היא (המנוחה - ת.ש.) גרמה לי להיות זרוק ברחובות... היא זרקה אותי מהבית"; וּלאחר מכן, לשאלות נוספות: "איך עשית את זה?", ענה הנאשם לפתע: "עשיתי לה את זה עם עניבה שלקחתי מהארון חנקתי אותה" (ת/11, עמ' 2-1). עוד אמר הנאשם: "לקחתי שמיכה וכיסיתי אותה", ואכן, נמצאה גופתה של המנוחה כשלצווארה כּרוּכה עניבה והיא מכוסה בשׂמיכה.

(2) חקירת הנאשם על-ידי רס"ר ארז אקנין - (בכפוף להכרעה בִּדְבַר קְבִילוּתהּ).

28.     בו-ביום (12.8.2002) בשעה 14:00, נחקר הנאשם על-ידי רס"ר ארז אקנין (עת/4), לאחר שניתן לו, לשאלתו, הסבר מפורט על מהות האזהרה והשלכותיה. נסיבות חקירה זו וּמהלכהּ פורטו לעיל בסקירת עֵדוּתו של רס"ר אקנין, כשהדָּגֵשׁ הוּשׂם על טענות הַפְּסוּל שהועלו כנגדה.

יוזכר, כי טענות אלה נמצאו ללא כל ביסוס עובדתי.

חקירה זו, שהוקלטה ותומללה (ת/18, ת/19א'-ב') ואף בסוֹפהּ הועלתה על הכתב כהודעה כתובה (ת/17), החלה בקול דממה דקה ("אין לי מה להגיד כלום"; "לא רוצה לדבר בכלל"; "לא מעוניין לדבר עם שוטרים" - ת/19א', עמ' 4). אך לא חלפו דקות רבות, והנאשם אט אט החל לספּר וּלשתף את חוֹקרוֹ במצבוֹ וּבקוֹרוֹת חייו עם המנוחה ותהפוכותיהם, תוך שהוא שולט בקצב מתן האינפורמציה על-ידו. לעיתים הוא מאריך וּמְדַבֵּר בשטף, בטבעיות וּבברור, זוכר תאריכים מדוייקים, מספּק פרטים אישיים של בני המשפחה באופן חופשי, בשליטה וּמרצון; לעיתים מתחיל הוא להשיב עוד לפני שהסתיימה שאלתו של החוקר; וּלעיתים מחייך וּמתלוצץ עם החוקר.

עם זאת, כשנשאל לגבי אירועי יום הרצח עצמו, עונה הוא בצימצום, לעיתים בסירוב לענות לשאלה ספציפית, בהתחמקות וחוסר-סבלנות, אך בהשלמה עם מצבוֹ.

כבר כאן ניתן לומר, כי מצְפייה בְּקַלֶּטֶת החקירה תוך עיון בתמליל, אין ספק כי הנאשם שולט בדבריו כרצונו, ואינו נמצא במצוקה.

וכך הגדיר את מצבו וגישתו בִּקצרה וּבתמצית:

"כל החקירות האלה, זה סתם. מקרה - קרה מה שקרה. זה מאחוריי כבר. עכשיו אתה חוקר. יפה. אני מקבל את זה. אבל אני אגיד לך גם כן. לא אגיד לך כלום. בשבילי כל זה חארטה. בית-משפט קבע כך וכך, נגמר הסיפור. וזה נגמר."

(ת/19א', עמ' 42-41).

בכל זאת, הִתְרַצָּה הנאשם אט אט וסיפר כי הוא חי מחוץ לבית מזה שנה וּשְׁמוֹנָה חודשים, לאחר שהוּצָא נגדו צַו-הרחקה בעקבות תלונת אישתו על ניסיון לאונס (ת/19א', עמ' 14-13). בשלב חקירתו הכתוּבה הוסיף, כי נֶאֱסַר עליו להיכנס לדירה וּלהִימַצֵא במרחק פחות מ-20 מטרים מהבית (ת/17, ש' 15). הנאשם מזכיר לחוקר כי "יש פה תיקים אצלכם, הרי פה חקרו אותי... ב-15.1.01, לפני שנה ו-8 חודשים" (ת/19א', עמ' 15).

לדבריו, המנוחה "רצתה להשתלט על הבית" וּלהתגרש ממנו, אך הוא סירב באוֹמרוֹ "אין גירושין", וּבעקבות זאת התלוננה נגדו שוב ושוב במשטרה.

הנאשם מְסַפֵּר כיצד היה משוטט ברחובות, רואה את המנוחה, מְדַבֵּר אליה, אך היא לא ענתה. גם כשהתקשר אליה בטלפון - לא ענתה וניתקה את הקַו. הנאשם הסביר כי המנוחה הושפּעה מ"כמה גרושות" העובדות עימה בדואר ולימדו אותה כיצד לנהוג, והוא מוסיף ואומר: "עכשיו היא לא תעבוד. נגמר... איננה... הלכה לבית קברות... היום יקברו אותה, לא?" (שָׁם, עמ' 18).

הנאשם ממשיך לספר פרטים מיוזמתו על הילדים המשותפים, על ניסיונות הפיוס והליכתם לייעוץ - אך לשווא. הוא מדגיש ואומר: "היא רק רוצה להתגרש - לא הסכמתי... לא אתן לה. למה שאתן לה?" (שָׁם, עמ' 21).

את המנוחה, כך אומר הנאשם, ראה בפעם האחרונה "לפני 4-3 חודשים, אולי קצת יותר" (שָׁם, עמ' 33). כשנשאל על-ידי החוקר: "מה קרה היום?", ענה הנאשם: "כלום זה מאחוריי כבר" (שָׁם, עמ' 26); "על הדברים האלה לא מְדַבְּרים, זה כבר מאחוריי... אני אשב בִּפְנים... מגיע לי עשיתי משהו, יכול להיות, אני לא יודע" (שָׁם,     עמ' 27).

בלילה שלפני הרצח, דהיינו בלילה הקודם ליום בו נחקר, מְסַפֵּר הנאשם, ביקר אצלו בנו אורי. הנאשם נתן לו את תעודת-הזהות שלו על-מנת שינתק את קַו הטלפון. את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו, כך לדברי הנאשם, זרק בלילה לפח-זבל ברחוב, "שלא יחפשו אותי" (שָׁם, עמ' 5). את הלילה בילה, לדבריו, במכוניתו שחנתה בחניון "אלרם" בבית בו מתגורר בנו. מאוחר יותר בחקירתו שִׁינה גירסה זו וטען כי הרכב חנה ליד דירתו השׂכורה ברח' הרצל ורק בבוקר העביר אותו לחניון "אלרם".

מכֹּל מקום, באותו בוקר, שהוא בוקר יום הרצח - הוא יום חקירתו, בשעה 06:00 קם הנאשם, לדבריו, השאיר את הרכב בחניון כשהוא זורק פנימה את המפתח דרך החלון (שָׁם, עמ' 30-29). לאחר מכן, צעד במשך שעה ברגל, כהרגלו, הלוך וחזור, עד לרח' ז'בוטינסקי. לשאלת החוקר כיצד וּמתי הגיע לדירת המנוחה טען כי איננו זוכר (ת/19ב', עמ' 1).

על מעשיו באותו בוקר הגיב הנאשם כך:

"ארז:  היום לא ראית אותה?

יחזקאל:  מי?

ארז:  את אישתך?

יחזקאל:  לא.

ארז:  היום לא ראית אותה?

יחזקאל:  לא.

ארז:  אז מה עשית ב.. ב... בבניין שמה?

יחזקאל:  הייתי למעלה, מה אסור לי לעלות למעלה? 

ארז: אתה אמרת לש... ל... קצין, ששָׂמת עליה עניבה?

יחזקאל:  שָׂמתי עניבה, אז מה קרה? זהו.

ארז:  אז אתה כן ראית (לא נשמע מדברים יחד).

יחזקאל:  שָׂמתי עניבה וזהו. (לא ברור).

ארז:  אז אתה כן ראית אותה היום?

יחזקאל:  היא לא דיברה.

ארז:  למה?

יחזקאל:  שָׂמתי את העניבה, הִפסיקה לדבר.

ארז:  מה זאת אומרת?

יחזקאל:  זהו.

ארז:  איפה שָׂמת את העניבה? והיא לא אמרה כלום? דיברתם לפני ששָׂמת לה את העניבה?

יחזקאל:  אין מה לדבר. חבל על כל מילה. אני כבר שנה ושמונה חודשים רודף אחריה..."

(ת/19א', עמ' 35-34).

בהמשך מְסַפֵּר הנאשם כי לקח את העניבה מהארון בדירה, שָׁם המשיך להחזיק את בגדיו, וקשר אותה לצווארה של המנוחה (ת/19א', עמ' 37; ת/17, ש' 43).

לדברי הנאשם לא היה ריב ביניהם ולא צעקות. עתה מְסַפֵּר, בניגוד לגירסתו הקודמת ואף בניגוד לגירסה נוספת מאוחרת (ת/19א', עמ' 49), כי כשהגיע לדירה דפק על הדלת, והמנוחה נתנה לו להיכנס. ואז, לדבריו: "זהו, לקחתי את העניבה, קשרתי (לא ברור) לצוואר וזהו". לשאלת החוקר: "מִנַּיִן הגיע הדם?" ענה הנאשם: "זה מהחנק, יצא לה, מהפֶּה" (שָׁם, עמ' 37).

לאחר שהמשיך והבהיר את דעתו לגבי כל מי שלא רצה להקשיב לו בכל התקופה שהוּצָא מִן הבית ("כמו שלא ענו לי אני לא לא אענה") ועמד בעקשנות וּבביטחון כי "זְכוּתוֹ" לא לענות, לא להתייחס לאיש וּלהשאיר לבית-המשפט להעריך "מה שהוא רוצה", אומר שוב הנאשם, מיוזמתו:

"עשיתי ככה, עשיתי ככה, לא הייתי בסדר ככה, קשרתי אותה מהעניבה עשיתי לה ככה... בסדר נגמר. זהו. תרשום: '(לא ברור) את העניבה, קשרתי לה לצוואר ונפ... (לא ברור) בריצפה, ומתה. זהו'."

(ת/19א', עמ' 45).

הנאשם מסביר כי אין הוא זוכר דבר, אלא רק את קשירת העניבה, משום הקושי שהיה לו למתוח את העניבה על צווארה של המנוחה עקב בעיה ממנה סובל בכתפוֹ. הנאשם מְסַפֵּר כי הוא זוכר שמתח בקושי את העניבה בשתי ידיו.

בהמשך, משנשאל כיצד מתח את העניבה, הדגים הנאשם תנועת מתיחה בשתי ידיו, שנראית בברור בקַלֶּטֶת, והוא חוזר וּמדגיש כי רק זאת הוא זוכר, כשהוא מוסיף ואומר כי לאחר מכן "עזבתי אותה, כיסיתי אותה והלכתי. זהו. עד כאן. בלי הרבה שאלות. עד כאן זהו" (ת/19א', עמ' 48).

עַד לשלב זה - לא מזכיר הנאשם מאוּמה ואף לא נשאל לעניין שימוש בפטיש. הנאשם אינו נותן הסבר לשאלה מדוע ואיך החליט לעשות מה שעשה והאִם שוחח עם המנוחה יום קודם לכן. הוא גם מציין כי לא היה איש בֵּמְקוֹם הרצח מלבדו (שָׁם, עמ' 41).

כאשר נשאל מדוע עלה לגג הבניין, תשובתו:

"סתם עליתי, ישבתי שָׁם (לא ברור). יכלתי לברוח, בשביל מה לי לברוח... ישבתי שמה מה יש? (לא ברור) בעוד שבועיים תתפסו אותי, שלוש אז (לא ברור) אותי עכשיו."

(שָׁם, עמ' 39).

יש לציין כי בשלב מסויים של החקירה נכנס לחדר חוקר נוסף, מיקי כהן, אשר מציע לגשת לבנו של הנאשם וּלהביא עבורו דברים. הנאשם מבקש ספונטנית כי "יביא את הנעליים שלי" ולא מבקש דבר ספציפי נוסף. בהמשך, ממשיך לשוחח עם מיקי בנינוחוּת, מסביר לו באריכות כיצד להגיע לְבֵיתוֹ של הבן, מְסַפֵּר לו על מקום עבודתו, וּממשיך בשיחה קולחת וטבעית על עָבָרוֹ, על מצבוֹ, על מקורות פרנסתו וגם על הסכסוך עם המנוחה.

בשלב מסויים, הנאשם מציין כי בית-המשפט דחה שוב ושוב את סיום הסכסוך ביניהם והוא נאלץ לחכות שנה ושמונה חודשים. כאשר מעיר לו מיקי ואומר: "אם היית מחכה עוד קצת...", עונה הנאשם ואומר: "דקה אני לא מחכה יותר. אני לא מחכה" (ת/19א', עמ' 56). הַיֵשׁ בכך הסבר מרומז למעשים המיוחסים לו?

בהודעתו הכתוּבה של הנאשם (ת/17) שנרשמה בהמשך לחקירה דלעיל, חזר למעשה הנאשם על עיקרי דבריו וּכפי שתואר לעיל, כשלעיתים נכנס לְיֶתֶר פירוט ("אסור לי להיכנס לבית ברח' שינקין 47 גבעתיים. ברחוב מותר לי להיות, אסור לי להיות עשרים מטר מהבית הזה" - ש' 16-15), לעיתים מוסיף פרטים שלא אמר קודם ("אני גר ברחוב כל פעם אני יושן בְּמָקוֹם אחר אין לי בית" - עובדה שנסתרה על-ידי שני בניו של הנאשם בעֵדוּתם). עם זאת, לרבות מִן השאלות, שהיווּ חזרה על דברים שאמר קודם לכן, סירב לענות בכלל או טען שאינו יודע (ראו: ת/16).

הנאשם סתר את דבריו הקודמים לחוקר כאשר אמר, וכך נרשם, כי בלילה ישן במכוניתו אשר חנתה "ברחוב הרצל ברמת-גן", ורק בבוקר העבירה לְבֵיתוֹ של הבן והשאירהּ שָׁם כשהוא ממשיך ללכת ברגל, עַד שהגיע, בדרך וּבשעה שאינו זוכר, לְבֵית המנוחה. כמו-כן, טען בצוּרה מתריסה וּמתחמקת כי אינו זוכר כיצד נכנס לדירה (ת/19ב', עמ' 9), וזאת בסתירה לדבריו בחקירתו הקודמת לכתיבת ההודעה. הנאשם חוזר ואומר כי הוציא עניבה מארון הבגדים שלו, שנשאר בדירה, וקשר אותה לצווארה של המנוחה. לשאלות מדוע השתמש בעניבה, באיזה שלב קשר אותה וּמה צבע העניבה, ענה כי אינו יודע.

עתה לראשונה עוּמת הנאשם עם העובדה כי בדירה נמצא פטיש, ונשאל האם הוא שייך לו. בתשובה ענה הנאשם: "יש הרבה פטישים בבית במחסן, אני מסגר אני מחזיק הרבה פטישים בבית. יש הרבה פטישים חדשים בבית אם תחפשו תמצאו הרבה פטישים" (ש' 57-56, וּבפירוט יֶתֶר ב-ת/19ב', עמ' 9-7).

כאשר נֶאֱמַר לו כי לא חיפשו פטיש בדירה ענה הנאשם: "אז ראיתם פטיש אחד בחוץ. לפעמים הילד שיושן אצלה עובד איתו, קוראים לו דָּוִד".

בנו הצעיר דָּוִד, לא היה לדבריו בדירה כאשר הגיע למקום, אלא המנוחה            הייתה לבדה.

לשאלה נוספת הכיצד זה זוכר הוא את רגע קשירת העניבה סביב צוואר המנוחה אך אינו מְסַפֵּר "על כל מה שקרה בדירה היום?" מסרב הנאשם לענות ואומר: "אני לא אגיד לך, אני לא רוצה לדבר".

בסיום חקירתו נשאל הנאשם אם הוא מתחרט על מעשֶׂהוּ אך הוא אינו עונה.

עינינו הרואות, כי אין מדובר בנחקר אובד-עצות, בהלם או במצוקה, אלא במי ששולט בדבריו, מנווט את דרכּוֹ בחקירה בשיקול-דעת ועל-פי רצונו והחלטתו הברורה. אין הוא סובל לא מרעב, לא מצמא, לא ממחוּשׁים פיזיים כלשהם, שומע היטב את השאלות ועונה עליהן כפי רצונו, מתעקש, עומד על דעתו וּמסרב לענות על שאלה כשבא הצורך מלפניו לעשות כן וּמנדב אינפורמציה, אף כזו שאינה רלוונטית, תוך ניהול שיחה קולחת, על גבול החברוּת, עם החוקר.

(3) חקירת הנאשם על-ידי רס"ר חיים יצחקי (נתקבלה בהסכמה).

29.     מהלך חקירה זו הוקלט מתחילתו ועד תּוּמוֹ. בתחילה תושאל הנאשם בעל-פה, וּלאחר מכן נרשמה הודעתו הכתובה (ת/20). הקַלֶּטֶת ותמלילה הוגשו כמוצגים ת/22 א'-ב' וּבחלקם השני חופפים הם את שנרשם בהודעה ת/20.

בתחילת התִּשְׁאוּל מנסה החוקר לברר את גירסתו של הנאשם לגבי הפטיש שנמצא בזירה. לשאלה מה עשה עם הפטיש ענה הנאשם "אני לא זוכר כלום". כאשר החוקר מזכיר לו כי בהודעה קודמת דיבר הנאשם על הִימַצְאוֹ של פטיש בדירה עוד קודם שנֶאֱמַר לו דבר בעניין זה, חזר הנאשם ואמר: "יש לי הרבה פטישים בבית, אמרתי לו... יש לי קילו יש לי שני קילו... כל מיני מידות של פטישים... המון פטישים" (ת/22, עמ' 4).

לשאלה נוספת, האם נתן מכה בפטיש למנוחה ענה הנאשם: "לא זוכר... לא זוכר כלום... אני הסברתי לך באותו רגע שעליתי על הגג, אני לא זכרתי שום דבר".

גם כשנֶאֱמַר לו כי דָּמַהּ של המנוחה נמצא על הפטיש וּמתבקש הסבּרוֹ לכך - עונה הנאשם "לא יודע" ואחר-כך מוסיף "אני לא רוצה להגיד".

בניסיון נוסף לדוֹבבוֹ בנושא הפטיש, שוב מתחמק הנאשם ואף מעלה הַשְׁעָרָה חדשה:

"חוקר 1:  אז איך הגיע הדם לפטיש?

נחקר (הנאשם):  לא יודע, אַל תשאל אותי.

חוקר 2:  היא דפקה לעצמה פטיש בראש?

נחקר:  לא יודע יכול להיות (לא ברור) יש לה חברים שגדלו איתה יחד בבית-ספר (לא ברור)."

(ת/22, עמ' 9).

אין צורך לומר כי אין כל בסיס, ולוּ אף ברמז, לאפשרות חליפית מעורפלת זו, מה עוד שבהמשך אומר הנאשם בעצמו כי אינו יודע מי רצח את המנוחה (עמ' 10-9).

כְּכֹל הנוגע לשימוש בעניבה, לא רק שהנאשם אינו חוזר בו מגירסתו אותה העלה גם בפני סנ"צ גרוסמן וגם בפני רס"ר אקנין, אלא אף חוזר וּמאשר אותה שוב ושוב. כך לשאלת החוקר: "מה עשית עם העניבה הזאת?", עונה הנאשם: "זהו, קשרתי לה בצוואר, לא קרה שום-דבר מיוחד" (עמ' 8). אחר-כך בהמשך התישאול, למרות שטוען "אני לא הרגתי אותה. אני לא יודע מה עשיתי", חוזר ואומר: "עניבה אמרתי, לא?" (עמ' 14).

גם לאחר שהחוקר מזכיר לו כי סיפר על קשירת המנוחה בעניבה עוד לפני שהשוטרים ידעו כי אכן נמצאה עניבה על צווארה - לא הוסיף או שִׁינה דבר. משכך, ביקש החוקר לדעת מהי תחושתו של הנאשם לגבי הירצחה של המנוחה. על כך עונה הנאשם בתשובות המשתמעות לשתי פנים, וּבוודאי מותירות מקום לתמיהה. וכך אומר:

"נחקר:  המצפון שלי - אם אני עשיתי - אני מצטער, אבל לא יודע מה עשיתי.

חוקר 1:  אבל אמרת שחנקת לה את ה...

נחקר:  אני לא יודע באותו רגע מה עשיתי."

לשאלה אם הוא מצטער על זה, אומר הנאשם: "אם אני הרגתי אותה. אבל אני לא עשיתי את זה"; וּבתגובה לשאלה נוספת האם הוא מתחרט על מה שעשה - ענה: "אני אומר לך אני מתחרט, אבל אני לא יודע מה עשיתי".

הודעתו הכתובה (ת/20), שנרשמה בהמשך לתִּשְׁאוּל (וּמופיעה גם בתמליל), משקפת אף היא את אותה רוח הדברים, אם כי בְּיֶתֶר צימצום. גם כאן מביע הנאשם חרטה אך מיד מוסיף "אבל לא עשיתי את זה" (עמ' 1, ש' 12). גם כאן אין הוא מכחיש דברים לגופם, וּכשנשאל שאלות ספציפיות כגון האם היכה את המנוחה עם הפטיש או מַהו הסבּרוֹ להימצאוּת דָּמַהּ של המנוחה על הפטיש, עונה תשובות מעורפלות כגון: "לא זוכר" - או - "לא יודע". ואולם, כְּכֹל המדובר בשימוש בעניבה - בעניין זה חוזר הנאשם ואומר מפורשות כי קשר את העניבה לצווארה של המנוחה (עמ' 1, ש' 27).

לסיכום חקירה זו, שכאמור הוגשה כְּרְאָיָה קבילה, יש לומר כי עולה ממנה בברור וּללא כל ספק כי הנאשם מודה בחניקת המנוחה בעניבה. יתרה מזאת, אין הוא מכחיש מפורשות מעורבוּת נוספת שלוֹ באירוע. הוא מסתפק בתשובות מתחמקות ("לא רוצה להגיד, אַל תשאל אותי"), טוען להעדר זיכרון פתאומי או לחוסר-ידיעה תמוה, וּמעלה הַשְׁעָרוֹת מופרכות על-פניהן לְזֶהוּת הרוצח האלטרנטיבי.

אין ספק כי חקירה זו וההודעה שעימה מחזקים וּמצטרפים לראיות התביעה.

(ב) עֵדוּת הנאשם בבית-המשפט.

30.     עם עלייתו של הנאשם לדוכן העדים קיווינו כי נשמע מפיו גירסה סדוּרה והסברים הגיוניים כלשהם לאירועים שנפרשׂו בפנינו על-ידי התביעה, אשר יתמכו בעמדתו.

תחת זאת, העלה הנאשם בפנינו גירסאות חדשות שזִכרן לא בא קודם לכן, אשר סותרות אמרות קודמות שלו, גם כאלה שאינן נתונות למחלוקת קְבִילוּת, שלא לומר בניגוד לראיות נוספות שנשמעו בפנינו. והדברים אמורים בעיקר בעניינים הנוגעים לַפֶּרִיפֶרְיָה הקרובה למעשה הרצח עצמו.

בכל הנוגע לרקע המשפחתי, מאשר הנאשם בעֵדוּתו כי מזה שנה וּשְׁמוֹנָה חודשים אין הוא מתגורר בְּבֵית המשפחה בשל צַו-הרחקה שהוּצָא לבקשת המנוחה. לדבריו, עד ערב מעצרו, התגורר הוא בדירה שׂכורה ברח' הרצל 62 ברמת-גן (ולא כפי שטען בהודעותיו במשטרה כי אין לו מקום מגורים או כתובת כלשהי וכי הוא "זרוק ברחובות"). הנאשם מכחיש כי פגע בַּרְכוּשׁ בדירת המנוחה או כי אי-פעם נקט באַלִּימוּת, פיזית או מינית, כלפי המנוחה ואפילו לא הֵרים קול כנגדה. לדבריו, חברותיה לימדו אותה דרכים כיצד לפגוע בו וּלהרחיקוֹ מִן הבית.

לטענתו, המנוחה כְּלָל לא פחדה או חששה ממנו (בניגוד לעדויות שנשמעו ולעוּבְדָּת הגשת התלונות החוזרות ונִשנות כנגדו). הנאשם מודה כי היה מעוניין לחזור הביתה ולא רצה להתגרש ואִילוּ המנוחה התנגדה לשובו לדירה, גם כאשר הבן אורי שוחח עימה בשליחותו של הנאשם.

בתחילה הכחיש הנאשם כי היה מגיע לאזור מגורי המנוחה בניגוד לצַו-ההרחקה. אחר-כך הודה כי פגש בה בוקר אחד עם חברתה בדרכּן לעבודה, משום שרצה לשוחח עימה (כפי שאכן העידה החברה אנה - עת/12). בהמשך הודה שהיה בדירה פעמיים נוספות בכדי לקחת מכשירי חשמל מסויימים (על כך סיפר גם הבן דָּוִד עת/9); וּלבסוף סיפר כי בעבר הגיע עוד פעמיים לדירה על-פי בקשת המנוחה כדי לתקן את דּוּד החשמל (למותר לציין כי לטענותיו אלה, שנשמעו לראשונה בעֵדוּתו, אין כל חיזוק מכל מקור אחר).

בעֵדוּתו מאשר הנאשם כי ערב לפני הרצח אָרַז את תכולת דירתו והעבירה לרִכְבּוֹ אותו השאיר לבנו, וכי ביקש מבנו אורי להחזיר את מפתח דירתו השׂכורה לבעליה. כשנשאל מדוע  מצא לנכון לעשות זאת דווקא אז, ענה תחילה כי איננו יודע אך מיד         אחר-כך הוסיף: "אני, אני רציתי לנסוע לחו"ל, הוא אמר לכם, נכון. זה היה מתוכנן" (עמ' 140, ש' 14 לפרטיכל).

מכאן החל הנאשם לספר סיפור הנשמע מופרך על-פניו. לדבריו התכוון לנסוע לארה"ב עם "מישהו", שהינו חבר טוב שלו אך לא ידע לומר את שמו, שהזמינו על-חשבונו לטייל עימו והוא אשר קנה את הכרטיסים. הנאשם לא ידע לומר לאיזה תאריך הייתה מיועדת הנסיעה והיכן הכרטיסים.

את פער הזמנים שנתגלה בגירסתו בין עזיבתו את הדירה וחיסול עינייניו לבין נסיעה שמועדה לא ידוע ניסה הנאשם למלא באומרו כי בינתיים התכוון להתגורר אצל אחותו, אליה התכוון להגיע באוטובוס ללא בגדיו וחפציו האישיים.

כשנשאל מה ההיגיון בכך, כאשר רִכְבּוֹ עומד לרשותו וּבוֹ כל חפציו ענה בסתמיוּת: "למה? ככה" (עמ' 144, ש' 19).

אין צריך לומר כי הנאשם לא זימן את אחותו להעיד על תוכניתו זו, וכמובן אין כל רְאָיָה לנְכוֹנוּת גירסתו באשר לנסיעה דנן.

נראה, אם כן, כי הנאשם לא ראה צורך בחפציו האישיים, ואכן כך אמר: "איזה דברים, שהוצאתי מהדירה? אני לא צריך את הדברים. אפשר לקנות תמיד בגדים. אז מה?" (עמ' 145, ש' 1). אלא שבין הדברים שנארזו והושארו בתוך הרכב ללא כוונה להשתמש בהם, השאיר הנאשם גם את מכשירי-השמיעה שלו, זאת למרות                  שבחקירתו הנגדית טען כי הם חיוניים עבורו ונמצאים עליו באופן קבוע - טענה שחזרה כאחת מהעילות לפּסלוּת הודעותיו שנמסרו על-ידו ללא מכשירי-השמיעה.

גם גירסתו באשר ליום הרצח חדשה היא, בלתי-מוּכֶּרֶת לחלוטין, תמוהה כשלעצמה וסותרת במהותה עדויות רבות אחרות. כך סיפר הנאשם לראשונה בעֵדוּתו, כי יום קודם התקשרה אליו המנוחה וּביקשה כי יבוא לדירתה "לתקן את האנטנה" והוא מסביר:

"מה קרה. היא ביקשה לתקן לה משהו בבית והיא לא יכלה להסתדר לבד. היא לא מסתדרת. אני יודע שהיא לא מסתדרת עם שום-דבר. אז באתי לעזור."

(עמ' 131, ש' 3-1).

לדבריו, כשהגיע לדירה כששׂקית תרופותיו בידו ("אני תמיד הולך עם התרופות ביד") פתחה לו המנוחה את הדלת. הנאשם, לדבריו, הציע למנוחה כי ייקח אותה לעבודתה פֶּן תאחר (הצעה מופרכת מיסודה משום שעובדתית הרכב לא נמצא ליד הדירה בבוקר הרצח והדברים סותרים את דבריו הקודמים ועדויות נוספות). המנוחה מסרה לידיו מִסְפָּר מברגים השאירה את הדלת מעט פתוחה.

הנאשם, לדבריו, שָׂם את שׂקית התרופות ליד הדלת, עלה אֶל הגג, סידר מה שסידר ולאחר כ-10 דקות ירד חזרה לדירה. את אשר אירע אז מתאר הנאשם, וכך הוא אומר:

"ירדתי... ראיתי אותה שוכבת בריצפה מכוסֵית. אני מרוב בהלה לא ידעתי מה לעשות... אין לי, לא היה לי טלפון ביד, שכחתי אותו בבית, הנייד... אז עליתי למעלה לגג וישבתי על הגג ככה. זהו. והפטיש שהיא דיברה פעם שעברה היא, הפטיש, שתבדוק כל הפטישים בבית, כולם יש לי איך זה נקרא, טביעות אצבעות. מאיפה הבאתם את הפטיש?"

(עמ' 123, ש' 20 - עמ' 124, ש' 2).

ואחר-כך הוסיף ואמר:

"אני לא שׂמתי את הפטיש שָׁמה, מישהו בטח לקח מהארון, הוציא אותו ושָׂם אותו איפה הגופה. אני פשוט מאוד לא יודע מאיפה הביאו את הפטיש הזה חדש, לא יודע מי הביא אותו..."

(שָׁם, עמ' 10-6).

והרי גירסה נוספת ושונה מהַשְׁעָרוֹת והנחות קודמות שהעלה בהודעותיו.

יש להעיר כי בעוד שבעֵדוּתו סיפר, כאמור, כי שכח את הטלפון הסלולרי בבית טען בהודעותיו במשטרה כי זרק אותו לפח הזבל, עוד בלילה הקודם (ת/19א', עמ' 6-5).

בהמשך עֵדוּתו מציין הנאשם כי ראה מעט דם על הריצפה, אחר-כך משנה דבריו ואומר כי היה הרבה דם והוא מדגיש כי לא הֵרִים את השׂמיכה שעל הגופה (אם כי אמר כי המנוחה הייתה לבושה), ורק החזיר את המברגים ועלה לגג בבהלה, החל לרעוד וחיכה עַד לְבוֹא השוטרים.

הנאשם מודה כי לא הזעיק עזרה רפואית ולא משטרה. משנשאל האם לא עשה בעצמו דבר כדי להציל את האישה שאהב ענה - "לא יודע. לא", וכן אמר: "לא יודע אני לא מתמצא בזה, בהצלה... לא ידעתי שהיא תמות..." (עמ' 132, ש' 10).

כְּכֹל הנוגע לשיחתו עם השוטרים על גג הבניין, הנאשם טוען כי כְּלָל לא דיבר עם שוטר בַּמָקוֹם, אלא רק נאזק על-ידו ואז, לדבריו, "נמחק הכל מהזיכרון" (עמ' 155,         ש' 20), ואִילוּ באשר לחקירתו במשטרה טען הנאשם כי "אמרו" לו להגיד את המילה "בעניבה" וזה מה שאמר. לדבריו, הוא עצמו לא ידע כְּלָל על קיומה של עניבה על צוואר המנוחה ולא אמר זאת מיוזמתו.

עם זאת, לא יכול היה הנאשם לומר מיהו השוטר שאמר לו לומר זאת. הוא לא יכול היה להסביר בהיגיון מדוע העלה את עניין העניבה בהודעותיו, טען שאינו זוכר כי הובא לחקירה במשטרה או שנחקר בכלל ורק טען כי: "שוטרים ממציאים תמיד מתחת לאדמה" (עמ' 152, ש' 6).

עַד כאן גירסתו של הנאשם, על גילגוליה ותהפוכותיה. גירסה, או מוטב לומר גירסאות, העומדות לעצמן ללא תמיכה כלשהי על-ידי עדי הגנה נוספים.

איזו מהן קבילה ואיזו מהן קרובה לאמת ועולה בקנה אחד עם ראיות התביעה או אולי מקימה ספק סביר - ההכרעה להלן.

ו. משפט הזוטא - שאלת קבילוּת אמרות והודעות הנאשם.

31.     בטרם אבוא לסכם וּלגבּש מסקנות ממכלול הראיות שפורטו עד כאן, שׁוּמָה עליי להכריע בשאלת קְבִילוּת אלה מהודעות הנאשם שהועמדו במחלוקת.

כעולה מִן המפורט לעיל, גירסתו של הנאשם עובר להגשת כתב-האישום, נשמעה על-ידי שלושה אנשי משטרה: סנ"צ אלון גרוסמן, רס"ר ארז אקנין ורס"ר חיים יצחקי.

את טענות הַפְּסוּל היפנה הסניגור רק כנגד השניים הראשונים, בעוד שחקירת הנאשם בפני רס"ר יצחקי נתקבלה, כאמור, כרְאָיָה קבילה בהסכמה.

כפי שכבר צויין לעיל, עיקרן של טענות הַפְּסוּל הועלו בכתב בטרם החלה שמיעת הראיות - כנדרש.

ואולם, הן בעֵדוּתו של הנאשם ואפילו בסיכומים, התווספו עליהן טענות חדשות ואף סותרות, שמדרך הטבע לא ניתן היה לעמת את העדים עימן, עובדה שעל-פניה פוגמת ברצינותן ואֲמִינוּתן.

הטענות שהועלו הן כדלקמן:

(א) בכל הנוגע לתִּשְׁאוּל על-ידי סנ"צ אלון גרוסמן.

32.     מלכתחילה נטען כי הנאשם לא הוזהר ועל-כן לא היה מודע לזכויותיו כנחקר; הוא נחקר בשעה שהיה בלחץ נפשי בשל מעצרו וחש מאויים וּמפוחד; בנוסף לכך, החקירה לא תועדה לא בִּכתב ולא בהקלטה לסוגֵיהּ, ולא נשמעה על-ידי אדם נוסף.

במהלך עֵדוּתו בבית-המשפט טען הנאשם כי השוטרים כְּלָל לא דיברו איתו וכי לא אמר מאוּמה לאיש מהשוטרים על הגג. טענה זו סותרת במהוּתה את הנטען קודם, שֶׁכֵּן אם לא אמר דבר - הרי לא הייתה כל "חקירה" שיש להתנגד לה. והרי בפועל  - לא כך הדבר.

סנ"צ גרוסמן נחקר והעיד על דברים שאמר לו הנאשם ואף כתב על כך דו"ח          (ת/11), וכך גם העיד רס"ר ממן וכתב ב-ת/12.

בסיכומיו, הוסיף הסניגור טענה נוספת חדשה ושונה, על-פיה הדו"ח ת/11 אינו מדוייק ולא אָמִין שֶׁכֵּן לטענתו, סנ"צ גרוסמן ידע גם ידע באותו שלב על מציאת עניבה על צוואר המנוחה ולא כפי שכתב בדו"ח. מכֹּל מקום, וּבהמשך לכך, שִׁינה הסניגור תפנית מטענות קְבִילוּת לטענות משקל באומרו כי "הודעה ספונטנית של נאשם ששוטר כותב אותה אין טענה כלפי זה" (עמ' 174 לפרטיכל), ואף הוסיף כי: "העובדה שלא מזהירים נאשם ולא נותנים לו למסור חקירה בצוּרה המוּכּרת בחוק צריכה להחליש משקל של דברים אלה" (עמ' 172, ש' 2-1). תמוה הדבר כי למרות דברים אלו שב הסניגור במילותיו האחרונות וטען כי: "אם נֶאֱמְרוּ דברים נֶאֱמְרוּ שלא מרצון חופשי" (עמ' 174 לפרטיכל).

(ב) לעניין החקירה על-ידי רס"ר ארז אקנין.

33.     נטען כי הנאשם היה בלחץ וּבמצוקה בשל מעצרו, כי ביקש ולא קיבל מזון ושתייה המתאימים לצרכיו וכי למרות שטען כי אינו זוכר מאוּמה המשיכו לחקור אותו.

בנוסף לכל אלה, טען הנאשם עוד בעֵדוּתו בפנינו כי ה"שוטר" שחקר אותו אמר לו להגיד את המילה "עניבה" והוא לא אמר זאת מרצונו. ואולם בהמשך חקירתו, מתייחס הנאשם בביטול לדבר, באומרו: "אז אמרתי מילה, מה קרה, אמרתי מילה 'עניבה'."          (עמ' 128, ש' 15), דהיינו, גם לגירסתו אמר מה שאמר מתוך הבנה והחלטה מודעת.

ואם בכך לא די, הרי שבסיכומים הוסיף וחידש הסניגור בטענוֹ כי העובדה שהנאשם נחקר ללא משקפיים וּללא מכשיר-השמיעה החיוניים לו - עלולה הייתה לגרום לו להודות במעשה שלא עשה. וּבכל מקרה "יש לקחת את הדברים שנֶאֱמְרוּ מפיו בזהירות הראויה" (עמ' 172, ש' 27).

34.     לאחר שמיעת העדים הרלוונטיים והנאשם עצמו, לאחר עיון בדוחות וּבהודעות הכתובות וּבעיקר בעקבות צְפייה בקַלֶּטֶת החקירה, ממנה ניתן להתרשם מהתנהגותו של הנאשם, מִיַחַסוֹ של החוקר אליו וּמהאווירה ששָׂררה ביניהם, הגעתי למסקנה כי דינן של כל טענות הַפְּסוּל להידחות.

שוכנעתי כי הן תשובותיו של הנאשם לתִּשְׁאוּל הספונטני של סנ"צ גרוסמן והן דבריו במהלך חקירתו על-ידי רס"ר אקנין נֶאֱמְרוּ על-ידו באופן חופשי וּמרצון, מבלי שהופעל עליו כל לחץ חיצוני פָּסוּל או הליך חקירה פגום. אין לי ספק כי הנאשם היה מודע היטב למצבוֹ ולהיותו נתון בחקירה משטרתית, וזאת החל מרגע תפיסתו על גג הבניין            על-ידי שוטרים לבושי מדים, וּבוודאי בעת חקירתו בתחנת המשטרה.

הנאשם מסר את תשובותיו וּתגובותיו לשאלות, באופן סלקטיבי, בקצב שקבע לעצמו, וּבדרך שמצא לנכון. כאשר לא רצה לומר דבר-מה - לא אמרוֹ, והשתמש בדרכים שונות וּמגוונות כשביקש להתחמק מתשובות; לעומת זאת, בנושאים שבהם היה מעוניין כגון הִיסטוריית יחסיו עם המנוחה, מעשיו וּפרנסתו בעבר וּבהווה וכו' -  עשה זאת  באריכות, לְפִרְטֵי פרטים כולל מסירת תאריכים, סכומי כסף עליהם דיבר וכדומה.

החופשיות והטבעיות שבהן דיבר הנאשם, כמו גם נסיונותיו לתת הסברים שונים וּמשונים לטענות שהועלו או למעשים שעשה ושאינם מובנים - אינם מותירים מקום לספק בִּדְבַר שליטתו המלאה בתשובותיו והבנתו את זכויותיו כנחקר.

35.     אין חולק כי התִּשְׁאוּל הספונטני על-ידי סנ"צ גרוסמן התרחש בשלב מכריע וּבנסיבות של מתח פנימי רב. לא רק מצד הנאשם ששניות ספורות קודם נתגלה מסתתר ונאזק, אלא גם מצידו של סנ"צ גרוסמן, שנקלע למקום, כפי שאמר בעֵדוּתו: "מעבר לזה שאני גם חוקר לפעמים וקצין אגף חקירות, אני גם בן אדם, אז בתור בן אדם גם שאלתי אותו 'למה עשית'?" (עמ' 27, ש' 21-18 לפרטיכל).

שוכנעתי כי אכן המדובר היה בשאלות ספונטניות שנשאלו על-ידי סנ"צ גרוסמן ללא תיכנון מוקדם, מבלי רצון להטיל לחץ או לנצל את פגיעוּתוֹ של הנאשם ותשובות הנאשם היו תגובות ראשוניות שלא הושפעו מכֹּל גורם חיצוני.

היוֹת אדם נתון בלחץ נפשי, מתח וחרדה, אין בו כשלעצמו בכדי לפסול הודאות שנתן. וכך אמר בית-המשפט ב-ע"פ 6613/99, סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד            נו(3), 529):

"אדם הנתון בחקירה בגין עבירות שבביצוען הוא חשוד, עשוי לחוות לחץ נפשי ואי נוחות פיזית שהם אינהרנטיים למצב בו הוא שרוי. ברי, איפוא, כי אין להעניק למונח 'חופשית ומרצון' משמעות מילולית.

ואמנם המשמעות שניתנה למונח האמור משך שנות פסיקתו של בית-משפט זה, הייתה משפטית-טכנית; לפיה, הודאת נאשם תיפסל אם הופעל עליו בעת החקירה "לחץ חיצוני" שהיה בו כדי לשלול את יכולתו לבחור האם לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית ובזכות השתיקה" (ע"פ 69/53, סיף נ' היועהמ"ש, פ"ד ז' 801, 808; ע"פ 636/77, לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 768, 774; ע"פ 4427/95, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 557, 564)."

לחץ נפשי יביא לפסילתה של הודייה שניתנה בְּעֶטְיוֹ, רק כאשר מדובר בלחץ          בלתי-הוגן שגרם החוקר בנקיטת אמצעי פָּסוּל. לא תחושתו הסובייקטיבית הפנימית של החשוד עומדת בבסיס הפסילה, אלא התנהגות החוקר (ראו: קדמי, "על הראיות" (מהדורת תשס"ג-2003), חלק ראשון, עמ' 65; וכן: ע"פ 4769/92, האני ניג'ם נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 2183).

אין ספק כי הנאשם לא היה במיטבו, בין אם ביצע את הרצח בעצמו וּבין אם רק ראה את המנוחה מתבוססת בדָּמַהּ, על-פי גירסתו בבית-המשפט. ברור כי עבר זעזוע ואף ראה עצמו כחשוד, גם לדבריו. עם זאת, שתיקותיו הרבות, תשובותיו ההדרגתיות ואופן ניסוּחן המצומצם אך הממוקד,- מעידים על מחשבה תחילה. וּבכל מקרה לא היו תוצאה של אמצעי פָּסוּל שהופעל עליו.

גם העדר אזהרה לנאשם, אין בה כשלעצמה כדי לפגום בקְבִילוּת הודאה שמסר, כל עוד הוּכַח בפני בית-המשפט כי ההודאה ניתנה מרצון טוב וחופשי (ראו: ע"פ 6613/99, סמירק הנ"ל ופס"ד שהוזכרו בו).

זאת ועוד: "האזהרה אינה אלא כלי לוודא שהחשוד מודע לזְכוּתוֹ לשתוק";          וכן: "'מעמדה' של חובת האזהרה נותר כשהיה: שיקול בין יֶתֶר השיקולים בִּדְבַר עמידתה של הודיית חוץ במבחן הַקְבִילוּת" (ע"פ 1382/99, דוד בלחניס נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, כרך נ"ז, עמ' 165).

          במקרה שבפנינו, לא רק שהנאשם היה מוּדע למצבוֹ ולזְכוּתוֹ לשתוק, אלא אף פעל כך. הוא לא ענה מיד וּללא מחשבה. הוא סיפר מיוזמתו פרטים על מעשה הרצח ואף מסר פרט שלא היה ידוע לקצין - חניקת המנוחה בעניבה. את טענתו המאוחרת של הסניגור בסיכומיו, המערערת על קביעה זו, יש לדחות מכֹּל וכל, לנוכח דבריו הברורים               והחד-משמעיים של סנ"צ גרוסמן בעֵדוּתו כי בעת ששמע את הדברים מִן הנאשם לא ידע כְּלָל על קיומה של עניבה.

יתרה מזאת, על אותה גירסה במדוייק חזר הנאשם גם בחקירותיו בתחנת המשטרה, שבהן הוזהר כדין ואף קיבל הסבר מעבר לנדרש. אִילוּ רצה, יכול היה לחזור בו מגירסתו בחקירותיו אלו ולא לחזור עליה שוב ושוב.

ויצויין, כי מדברי הנאשם עצמו עולה כי לא היו אלה חקירותיו הראשונות במשטרה, והתברר כי ידע היטב משמעותן של חקירות וּזכויותיו כנחקר.

וּממילא יש לזכור - הסניגור וִיתֵּר למעשה על טענת העדר האזהרה וחוסר התיעוד כשמדובר בהודעה ספונטנית שנכתבה על-ידי שוטר (עמ' 172, ש' 2 לפרטיכל; עמ' 174), וּלמעשה הסכים כי אין המדובר בשאלה של קְבִילוּת, אלא בשאלה של משקל, שאותה יש לקחת בחשבון בבחינת הראיות כולן.

36.     הדברים ברורים עוד יותר בכל הנוגע לחקירת הנאשם על-ידי רס"ר אקנין.

על-אף מאמציו של הסניגור למצוא פְּסוּל בְּיַחַסוֹ של החוקר כלפי הנאשם, הרי מצְפייה בקַלֶּטֶת החקירה כולה, בשילוב עם תמליליה, יש לקבוע חד-משמעית כי לא קַיים כל פגם באופן חקירתו של הנאשם, לא הופעל עליו כל לחץ או אמצעי פָּסוּל מכֹּל סוג שהוא, ועל-כן הודעתו קבילה כרְאָיָה.

כאמור, הודעה זו, כולל התִּשְׁאוּל שקדם לה, החלה במתן הסבר ארוך וּמפורט על מהות האזהרה וּזכויותיו של הנאשם על-פיה.

כִּכלל, יש לומר, המדובר בחקירה רגועה, נינוחה והגונה, כאשר החוקר מגלה כלפי הנאשם יחס אנושי אדיב והגון. מִן הקַלֶּטֶת נראה בברור כי הנאשם אף הוא מתנהג בטבעיות ואף בנינוחות. למרות שבתחילת דבריו מצהיר כי אינו מתכוון לדבּר כְּלָל, הרי  בהמשך משוחח על דא ועל הא באריכות יחסית, עם החוקר, לעיתים אף מתלוצץ עימו (ראו עמ' 38-37 ו-76 לתמליל ת/19א') וּמביע אמפתיה כלפי קשייו בעבודה כחוקר ("זו העבודה שלך אתה מקבל משכורת, לא?" - ת/19א', עמ' 38) ואף מתנצל בפניו אם פגע בו ("אמרתי לך סליחה, נכון?... אני לא רוצה לפגוע בך... זהו." - ת/19ב', עמ' 14).

נראה בברור כי כאשר הנאשם מחליט לא לספק אינפורמציה - הוא עושה זאת, וּמודע היטב לזְכוּתוֹ לשתוק ("אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה... וזכותי לא לענות בכלל" - עמ' 42 ב-ת/19א'); הוא עקשן, עומד על שלו ("גם לשופט אני לא אענה, גם עם העורכי דינים - אני לא אדבר איתם (לא ברור) זה סתם, חַארטה" - עמ' 44, שָׁם); ואינו חושש לומר את הדברים בנחרצוּת.

אין כל ספק כי איש לא הכניס דברים לפיו, כטענתו הכבושה בעֵדוּתו, וכל שאמר נֶאֱמַר מרצונו וּבאופן חופשי ושקול.

טענת הסניגור בִּדְבַר מניעת אוכל וּשתייה מהנאשם - אין בה כל ממש, ולא ברור מהיכן היא נובעת.

עיון בתמליל הקַלֶּטֶת, שלא לומר בחקירה מעמיקה יותר וּצְפייה בה - מגלים מיד כי לנאשם הוּצעו שוב, ושוב ושוב שתייה ואוכל, והוא סירב בהחלטיוּת וּמבלי לתת סיבה. במקרה אחד הפך הנושא לויכוח של ממש, כאשר הנאשם אומר: "אתה יכול להציע לי ואני רעב, מת - אני לא אגע באוכל" ואף מוסיף: "כיבדת אותי גם במים, שתייה..."        (עמ' 12-11 ב-ת/19א'). אין כל רמז כי סירובו נבע מצורך באוכל מיוחד.

במהלך כל החקירה לא התלונן הנאשם על מצבוֹ הבריאותי, ורק סיפר, כחלק מהִיסטוריית חייו, על מחלותיו ועל ניתוחים שעבר. כן תיאר את קשייו להפעיל את ידו השׂמאלית בשל ניתוח שעבר בכתפוֹ - זאת כאשר תיאר והדגים כיצד חנק את המנוחה בעניבה.

גם את הטענה בִּדְבַר השפעת העדר משקפיים וּמכשיר-שמיעה על שיקול-דעתו החופשי - יש לדחות מכֹּל וכל.

ראשית, הנאשם מעולם לא התלונן על חוסר במשקפיים. רק בסיום חקירתו טען כי אינו יכול לקרוא את הודעתו הכתובה כי אין לו משקפיים. הנאשם לא ביקש שיובאו משקפיו כאשר חוקר הלך לְבֵית בנו להביא את חפציו, ואף במהלך הדיונים                 בבית-המשפט  - כשדיבר על הצורך במכשיר-שמיעה - לא הוזכרו משקפיים.

וּבאשר למכשיר-השמיעה - מצְפייה בחקירתו של הנאשם, ברור לחלוטין כי אין לנאשם כל קושי בשמיעה, אף פעם לא התלונן על כך, ענה תשובות ענייניוֹת - כפי רצונו - על כל שאלה שנשאל, כאדם ששומע היטב וּמֵבִין את הנֶאֱמַר לו.

מִן העדויות שנשמעו עולה כי אכן לנאשם מכשיר-שמיעה, אך אין הוא משתמש בו (עת/7 אורי יאיר, עמ' 73, ש' 19). עובדה היא, כי המכשיר לא נמצא ברשותו בעת מעצרו ואף לא בשׂקית התרופות שלדבריו לוקח עימו לכל מקום. הנאשם אף לא ביקש במהלך חקירתו שיובא לו מכשיר-השמיעה מִבֵּית בנו. נראה כי לא היה זקוק לו. גם בבית-המשפט לא ביקש הנאשם מכשיר-שמיעה מיד אלא רק לאחר זמן.

יש לציין כי הנאשם סירב להצעה לשׂכור מכשיר כזה תמורת פיקדון של 500 ₪, והעדיף להמשיך להקשיב ללא מכשיר. רק בסופם של הדיונים "אולתרו" אוזניות עבור הנאשם מחברת ההקלטות וּבהן השתמש בדיון.

עוד יצויין, כי רק בחקירתו השניה בפני רס"ר יצחקי הזכיר הנאשם לראשונה את בעיית השמיעה ואת הצורך במכשיר, אך ציין כי ביכולתו "לקרוא שפתיים" (ת/22,            עמ' 12).

המסקנה הברורה מכֹּל האמור לעיל היא, כי מכשיר-השמיעה, וּבוודאי המשקפיים, לא היו חיוניים עבוּר הנאשם, וחסרונם ללא ספק לא השפיע על שיקול-דעתו ודבריו בחקירה.

ונקודה אחרונה: אין זה חריג כי נחקר טוען שוב ושוב כי אינו זוכר את שאירע. תפקידו של חוקר, לנסות להגיע לְחֵקֶר האמת ולחדור מעבר לטענות העדר הזיכרון. הניסיון מעיד כי לעיתים מזומנות ניסיונות אלו עולים יפה. כל עוד הדבר נַעֲשָׂה ללא הפעלת אמצעים פסולים כלפי הנחקר - אין בכך כל פְּסוּל.

כך היה גם במקרה שלפנינו, וקַלֶּטֶת החקירה (ותמליליה) מעידים כְּאֶלֶף עדים כי הנאשם זכר הרבה יותר משטען מלכתחילה, וְהַמְשָׁכָת החקירה הייתה ראויה ונכונה בנסיבות העניין ואין בה כל פְּסוּל.

המסקנה העולה מכֹּל האמור לעיל היא - כי אמרותיו והודעותיו של הנאשם ניתנו באופן חופשי וּמרצון, ולא נבעו מלחץ חיצוני פָּסוּל כלשהו או מהליך חקירה פגום.

אשר-על-כן, מציעה אני כי אמרות החוץ של הנאשם אשר במוצגים ת/11, ת/16,   ת/17, ת/18 ו-ת/19א'-ב' תתקבלנה כראיות קְבִילוֹת, כאשר משקלן ייקַבע במסגרת בחינת הראיות כולן.

ז. סיכום ומסקנות.

37.     מסקירת הראיות כפי שהובאו לעיל, נוכחים אנו לדעת כי רְאָיָה ישירה לרצח המנוחה איננה בנמצא.

אין מחלוקת כי האדם האחרון שראה את המנוחה בהיותה בחיים הוא הנאשם עצמו, אשר, על-פי עֵדוּתו בבית-המשפט, הגיע לדירתה של המנוחה, על-פי הזמנתה, בבוקר יום הרצח ואף שוחח עימה. אין גם חולק כי בסמוך לשעה 11:30 נתגלה הנאשם על גג הבניין כשהוא מסתתר, ולדבריו "מחכה לשוטרים".

בנסיבות אלו, כאשר נוכחותו של הנאשם בזירת הרצח עובר למעשה ושהותו על גג הבניין לאחר מעשה אינן שנויות במחלוקת - על הנאשם לספּק הסבר הגיוני, סביר ואָמִין למעשיו באותם "רגעים מתים" - כ-10 דקות, לדבריו, שבמהלכם נרצחה המנוחה.

וכך נפסקה ההלכה:

"כִּכלל "נוכחות" של אדם, שאינה "מקרית ומזדמנת"... מהווה "רְאָיָה נסיבתית" כִּבדת משקל ל"מעורבותו" במתרחש, וכל עוד אין בפיו... הסבר אָמִין ומניח את הדעת השולל "מעורבות" כאמור, או לפחות מעמיד אותה בספק, עשויה היא לבדה - ועל אחת כמה וכמה כאשר לצידה ראיות נוספות התומכות בה - לשמש בסיס לקביעת אחריותו..."

(ע"פ 2463/94, גיא גגולשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1), 433, 445-444; וראו כִּכלל, לעניין הצורך בהסבר תמים לראיות נסיבתיות, שאינו מסבך בעבירה, גם ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5), 221, 228; וכן קדמי, "על הראיות" (מהדורת תשס"ג-2003), חלק שני, עמ' 729.

38.     הנאשם נתן שתי גירסאות סותרות לשאלת נוכחותו בַּמָקוֹם:

(א) בתִּשְׁאוּל על-ידי סנ"צ גרוסמן וּבחקירתו על-ידי רס"ר אקנין - כמו גם בחקירתו השניה על-ידי רס"ר יצחקי - סיפר כי הוא אשר חנק את המנוחה באמצעות עניבה וכיסה אותה בשׂמיכה וּלאחר מכן עלה על הגג לחכות לשוטרים. הודאות אלו נתקבלו, כאמור, כראיות קְבִילוֹת.

(ב)      מאידך גיסא, בעדותו בבית-המשפט טען לראשונה כי הוזמן על-ידי המנוחה לְבֵיתהּ לתקן אנטנה, לקח ממנה מברגים ועלה על הגג לתקנה, וּכששב          כ-10 דקות אחר-כך, ראה את המנוחה שׂרוּעה על הריצפה, מתבוססת בדָּמַהּ וּמכוסה בשמיכה. הוא לא קרא לעזרה, לא ניסה להחיותהּ או לסייע לה בדרך אחרת, ואפילו לא התקרב אליה. רק שָׂם את המברגים ועלה לגג הבניין, שָׁם נתגלה על-ידי השוטרים.

איזו מִבֵּין שתי גירסאות אלו יש להעדיף?

התשובה לשאלה זו מחייבת בראש וּבראשונה בחינת משקלן של הודאות הנאשם על-פי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה, הם שני המבחנים המצטברים: "המבחן הפנימי והמבחן החיצוני, שהוא מבחן ה'דבר מה הנוסף'." (ע"פ 6613/99, סמירק הנ"ל,              בעמ' 542 וּפסקי-הדין שנזכרו בו; וכן: ע"פ 5825/97, עובדיה שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 933, 952).

זאת, לעומת גירסתו השניה של הנאשם והתרשמות מאֲמִינוּתהּ והגיונהּ, על רקע הראיות הנוספות וּלנוכח ההתרשמות הכוללת מהנאשם.

39.     עוד בטרם אכנס לפירוט הדברים, ראוי לומר כבר עתה: לאחר שבחנתי בָּחוֹן היטב את הראיות כולן, הצלבתי אותן זו בזו ושקלתי את הגיונן ואת אותות האמת העולים מהן כנדרש, וּלאחר שהתרשמתי מאֲמִינוּתם וּמהימנותם של העדים, וּבמיוחד ממידת מהימנותו של הנאשם עצמו על רקע גירסותיו השונות,- הגעתי למסקנה חד-משמעית וּללא ספק או פִּקְפּוּק כי הנאשם הוא אשר קָטַל את חייה של המנוחה בדירתה. הוא ולא אַחֵר.

אין ספק בליבי, כי הודאותיו של הנאשם הודאות אמת הן, ויש לתת להן משקל ראָייתי ממשי. כפי שעוד יפורט, גם מִבחנן הפנימי וגם מִבחנן החיצוני, מצביעים על כך כי הנאשם אמר אמת בהן, גם אם לא את כל האמת.

מאידך גיסא, גירסתו האלטרנטיבית של הנאשם הינה גירסה כבושה                   וּבלתי-הגיונית, שהושמעה לראשונה רק בעֵדוּתו בבית-המשפט ולא הועמדה לבחינה בחקירות עדים אחרים. גירסה זו נידונה לדחייה על-פניה, שֶׁכֵּן עומדת היא בסתירה לכל ראיות התביעה כְּכֹל הנוגע לאופי יחסיהם של הנאשם והמנוחה עובר לרצח, ואפילו לגירסאות הנאשם בעניין זה.

לא יעלה על הדעת כי המנוחה, אשר כל רצונה היה להתגרש מהנאשם, אשר חיה בפחד מַתְמִיד מהנאשם, אשר הייתה נתונה להטרדותיו החוזרות ונִשנות, אשר התלוננה כנגדו במשטרה שוב ושוב בגין פגיעה בְּרְכוּשׁ, איומים והפרת צַו-הרחקה, אשר עֶרֶב קודם לרצח הביעה חֲשָׁשַׁהּ כי תירצח על-ידו ואף התייעצה עם חברה לעבודה כיצד לנהוג לאחר שנוּתק החשמל בְּבֵיתהּ - תזמין את אותו אדם, אויבהּ בנפש, לתקן עבורה "אנטנה", בדיוק בבוקר שְׁבּוֹ נרצחה. ואיזו אנטנה נתבקש הנאשם לתקן? מתי התקשרה עימו להזמינו? מדוע לא ביקשה מִבְּנָהּ דָּוִד שהתגורר עימה לתקן את האנטנה? והאם בכלל היה צורך בתיקון אנטנה בְּבֵית המנוחה? הבן דָּוִד שהעיד כעד-תביעה לא נשאל על כך מאוּמה, כמובן, שהרי הנאשם החליט למסור גירסה זו רק בעת שעלה לדוכן העדים, לאחר תום פּרשת התביעה.

יפים ונכונים גם לענייננו דברים שנֶאֱמְרוּ בְּמָקוֹם אחר, כדלקמן:

"ההסבר שבאמצעותו המערער מבקש לצבוע בצבעי "תמימות" את נוכחותו ואת מעורבותו כאמור הינו חסר היגיון..."

(ע"פ 2463/94, גגולשווילי הנ"ל, בעמ' 445).

הֲלָכָה פסוקה היא, כי כשמדובר בעדות כבושה, על נוֹתנהּ לתת הסבר מדוע כבש אותה וּמדוע החליט לחושׂפה בשלב מאוחר. וּמשלא עשה כן - הדבר מעיב על אֲמִינוּתהּ (ע"פ 4297/98, הראל הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 673).

הנאשם כְּלָל לא מנסה להסביר מדוע כבש את עדותו זו, והדברים נֶאֱמְרוּ כשהם תלושים מכֹּל אחיזה במציאוּת.

יתירה מזאת, אם לא היה זה הנאשם שרצח את המתלוננת, מי עשה זאת? הנאשם הודה כי בבואו אֶל המנוחה בבוקר הייתה היא לבדה ואיש לא היה בַּמָקוֹם. איש לא שמע מאוּמה ואין כל רמז או טענה להימצאוּת אדם אחר בַּמָקוֹם בזמן שְׁבּוֹ, על-פי גירסת הנאשם, נרצחה המנוחה, שהיה לדבריו לא יותר מ-10 דקות.

הנאשם אפילו אינו מציע הַשְׁעָרָה ממשית מגובשת אלטרנטיבית, למעט אמירה מעורפלת, תלושה ולא הגיונית בחקירתו ת/22: משנשאל שָׁם: "היא דפקה לעצמה פטיש בראש?", ענה: "לא יודע, יכול להיות... יש לה חברים שגדלו איתה יחד בבית-הספר (לא ברור)" (שָׁם, בעמ' 9). גם הסניגור בסיכומיו טען בסתמיוּת כי: "אותם דברים שמתייחסים לנאשם ביצע מישהו אחר. אנו לא יודעים מיהו ולמה, אבל זוהי הגירסה האלטרנטיבית" (עמ' 172, ש' 12-11). הָא וְתוּ לֹא.

והרי אין מחלוקת כי המנוחה נרצחה, באכזריות, במכות פטיש וּבחניקה בעניבה, ממש באותם רגעים שבהם שהה הנאשם בַּמָקוֹם.

זאת ועוד, מַאֲרָג רב היקף של ראיות נסיבתיות, אשר הוּכְחוּ בפנינו, יש בו כשלעצמו אף ללא צירופן להודאות הנאשם, כדי להצביע "על המסקנה המרשיעה כמסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות שהוצגו" (ע"פ 2468/03, אשרף בן מסעד תלבויראת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בסעיף 9 לפסק-הדין).

ועוד נפרט להלן.

40.      ונחזור לבחינת משקלן של ההודאות.

"המבחן הפנימי מתייחס לתוֹכנהּ של ההודאה, והוא תר,      על-פי ההגיון וניסיון החיים, אַחַר סימני האמת, המתגלים בתוֹכֶן ההודאה. סימנים אלו נלמדים מנוסח הדברים, סדר הרצאתם ממידת פירוטם, סבירותם הפנימית וּמבחנים כיוצא באלה."

(ד"נ 3081/91, קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 458).

בחינת אותות האמת בהודאות הנאשם, על רקע הנחיות אלה, מצביעה על אמיתוּתן.

ראשית התִּשְׁאוּל הראשוני: שאלותיו הספונטניות של סנ"צ גרוסמן היו כלליות ולא מדריכות: "למה עשית לה את זה?"; בתגובה ענה הנאשם: "ביקשתי עזרה אף אחד לא רצה לעזור לי". כשנשאל שוב אותה שאלה, ענה: "נמאס לי מהחיים, נמאס לי להיות זרוק ברחובות". לשאלה נוספת:  "למה אתה זרוק ברחובות?", ענה: "בגללה, היא גרמה לי להיות זרוק ברחובות" וכו'. כשנשאל "איך עשית לה את זה?", מבלי שניתנו לו כל פרטים, ענה לפתע: "עשיתי לה את זה עם עניבה שלקחתי מהארון, חנקתי אותה", וּבהמשך הוסיף: "לקחתי שׂמיכה וכיסיתי אותה" (ת/11).

עינינו הרואות, כי הנאשם אינו מנסה להרחיק עצמו מִן המעשה, אלא מיד מגלה מניע לפגוע במנוחה, אותו הוא ממשיך וּמרחיב, עַד שלבסוף מגלה פּרט מוּכְמָן שלא היה ידוע לאיש המשטרה - חניקת המנוחה בעניבה, תוך שהוא מוסיף ואומר כי לקח את העניבה מִן הארון.

גם העובדה כי הנאשם כיסה את המנוחה - תואמת למצב הגופה כפי שנתגלתה. פרט זה היה ידוע לסנ"צ גרוסמן, והיווה מיד אות אמת לדברי הנאשם.

כאן יש שוב לומר, כי מקבלת אני ללא כל פִּקְפּוּק את עֵדוּתו של סנ"צ גרוסמן, כי אכן בעת שדיבר עם הנאשם לא היה ידוע לו כְּלָל כי המנוחה גם נחנקה וכי נמצאה על צווארה עניבה. על-כן, הודאתו של הנאשם היוותה הפתעה עבורו.

לפיכך, ברור כי חשׂיפת פרט זה משכנעת באמיתוּת ההודאה.

ראוי לציין, כי בעֵדוּתו אמר הנאשם מִסְפָּר פעמים כי ראה עצמו חשוד ברצח וכי עלה על הגג בכדי לחכות לשוטרים (עמ' 126, ש' 12-7).

41.     בסיכומיו טען הסניגור כי העובדה שהנאשם לא הזכיר כְּלָל שימוש בפטיש כמכשיר ששימש לרצח ואשר נמצא בזירה - פוגמת במשקל הודאתו וּמטילה ספק באֲמִינוּתהּ. לטענתו, אין כל היגיון בהודאה רק בשימוש בעניבה ולא בשימוש בפטיש.

אכן, תמוה הדבר מדוע מצא הנאשם להודות רק בחניקת המנוחה ולא בהכּאתה בפטיש שממנו נפגעה המנוחה אחת-עשרה פעמים (על-פי חוות-הדעת הפתולוגית).

ואולם כיצד ניתן להיכנס למוחו של אדם אשר נתפס "על חם" מיד לאחר רצח אישתו, עימה היה שָׁרוּי בסכסוך קשה וּממושך, כשרֹאשׁהּ מרוטש מפגיעוֹת פטיש ועל צווארה עניבת חנק, והוא - יושב על גג הבית, כשדָּמַהּ על נעליו וכולו רועד, וּמחכה למשטרה?

ניתן להעלות הַשְׁעָרוֹת שונות וּמשונות, אך לא תהא בהן תועלת. העובדה המשמעותית והקיימת היא כי למרות שנמנע הנאשם מלדבּר על הפטיש בשלב זה, הודה באופן מלא, תוך מתן פרטים ייחודיים, בחניקתה בעניבה. פרטים מהימנים אלו, תואמים, כאמור, לממצאי הזירה.

על כגון דא כבר נֶאֱמַר:

"בדוֹננו בהליך פלילי אנו ממקדים את מבטנו ב"יש", בראיות שהובאו בפני ביהמ"ש - ולא בהַשְׁעָרוֹת ובטענות שיש בהן כדי להסביר את שלא הוּכַח בביהמ"ש... במקרה שבפנינו עולה אשמתו הברורה של המערער מִן ה"יש" ואין בחסר, לו טוען הסניגור, כדי לנתץ את הפסיפס שהצטרף לתמונה שלמה וברורה וכדי להטיל ספק ממשי ורציונלי באשמתו של המערער..."

(ע"פ 8825/97, עובדיה שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 933).

(וּבעניין הפסיפס הקַיים גם בענייננו - עוד ידובר בהמשך).

יש עוד לציין, כי הגם שהנאשם לא הודה בשימוש בפטיש כנגד המנוחה, מעֵדוּתו בבית-המשפט עולה כי אין הוא מכחיש שהפטיש שלו, אך התייחסותו הכללית להִימַצֵא הפטיש שעליו דָּמַהּ של המנוחה מחשידה היא (עמ' 23, ש' 23). פעמיים מעלה הנאשם, מבלי שנשאל על כך, את נושא הפטיש. כך למשל אמר: "אני לא שׂמתי פטיש שָׁמה. מישהו בטח לקח מהארון, הוציא אותו ושָׂם אותו איפה הגופה..." (עמ' 124, ש' 8-6). כן טען מיוזמתו כי אם ימצאו טביעת-אצבע שלו על הפטיש לא יהווה הדבר הוֹכָחָה כנגדו שֶׁכֵּן השתמש בכל הפטישים הנמצאים בבית, השייכים כולם לו (עמ' 124, ש' 10-9).

יצויין, כי לא נלקחו טביעות-אצבע מִן הפטיש, אך הדבר אינו פוגם ב"יש", והוא עוּבְדָּת הִימַצֵא דָּמַהּ של המנוחה עליו והתייחסותו של הנאשם לפטיש ללא כל הסבר אָמִין והגיוני להִימַצְאוֹ בַּמָקוֹם.

למותר לציין כי למעט ניסיון נֵפֶל שעשה בחקירתו ת/9א' לְעַרֵב את בנו דָּוִד בשימוש בפטיש, הרי בעֵדוּתו לא ידע הנאשם לומר מי הביא את הפטיש, מי נגע בו או הוציאוֹ, כדבריו, מהארון, עובר לרצח.

42.     על אותות האמת העולים מחקירת הנאשם בפני רס"ר אקנין והודאתו גם שָׁם בחניקת המנוחה - כבר הרחבנו את הדיבור בפרק הדן בה. מִבחנהּ הפנימי של הודאה זו, מצביע על אֲמִינוּת ואותנטיוּת כְּכֹל הנוגע לחניקתה של המנוחה.

הנאשם חוזר וּמודה בפירוש וּבברור, ללא כְּחָל וּסְרָק, כי חנק את המנוחה בעניבה שלקח מארון בגדיו, שנשארו, לדבריו, בְּבֵית המנוחה למרות שזמן רב לא התגורר בַּמָקוֹם. הנאשם שיתף-פעולה עם החוקר בעניין זה, הסביר כיצד זה אין הוא זוכר מאוּמה מאשר אירע בדירה, אך בכל-זאת זוכר בברור כיצד חנק את המנוחה. לדבריו, הסיבה לכך היא הקושי שהיה לו למתוח את העניבה בשל כאבים בכתפוֹ בעקבות ניתוח שעבר. בקַלֶּטֶת ניתן לראות בברור כיצד הנאשם מדגים את קשירת העניבה כשהוא מצביע על כתפוֹ הכואבת. הדגמה זו משכנעת באמיתוּתה, ואינה מותירה מקום לספק.

יש עוד להזכיר, כי במהלך חקירה זו הדריך הנאשם את השוטרים למקום הִימַצֵא שׂקית התרופות שלו בתוך דירתה של המנוחה, ולא רק בכניסה לה, כפי שטען ששָׁם הניח אותה. והרי עֵדוּת נוספת למהימנוּת הדברים.

אימות נוסף לתוֹכנן הפנימי של הודאות הנאשם עד כאן, יש בהודעה הנוספת שמסר לרס"ר יצחקי (ת/20, ת/22) ושלא שנויה במחלוקת כלל, שְׁבּהּ שב על פִּרְטֵי חניקת המנוחה בעניבה, בדיוק כפי שאמרם קודם.

43.     בכל הנוגע למִבחנן החיצוני של הודאות הנאשם - כאן עוסקים אנו בתוספת הראָייתית החיצונית הדורשת "דבר-מה", והמצביעה על אמיתוּת האמור בהודאה:

"אותו "דבר מה", כך נֶאֱמַר לא-אחת, אינו צריך להצביע על אשמת הנאשם, אלא די ברְאָיָה ישירה או נסיבתית מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו שיש בה כדי לאשר במידת-מה את תוכן ההודאה וּלהצביע על אמיתוּתה..."

(ע"פ 6613/99 סמירק הנ"ל בעמ' 557-556).

במקרה שלפנינו, וּכפי שכבר ציינתי לעיל, שוכנעתי כי מִשקלהּ העצמי-הפנימי של הודאת הנאשם גבוה הוא, גם אם אינו מלא ושלם. מִגוון הראיות הנסיבתיות שהובאו בפנינו לא רק שיש בו די והוֹתר לצורך דרישת ה"דבר-מה", כאמור לעיל, אלא יש בו כדי לִיצוֹר פסיפס מלא ושלם של ראיות המוכיחות את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר, כמסקנה היחידה ההגיונית העולה מהן.

והרי הן בתמצית:

המניע.

44.     חלק ניכר מראיות התביעה וגם מעדוּת הנאשם עצמו, דן ברקע למעשה הרצח ולעוּבדות, שבהצטברותן מצביעות על מניע אפשרי והתגבשות כּוונת הנאשם.

בידוע הוא, כי הוֹכָחָת מניע למעשה עבירה אינו נטל המוטל על התביעה. אולם משהוּכַח קיומו של מניע, יש בכך כדי לִזרות אור על מעשיו של הנאשם ולהיות תוספת ראָייתית מאמתת, אם לא למעלה מזה (ע"פ 728/84, שמעון חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 619).

במקרה שבפנינו קיימות ראיות למכביר המצביעות על קיומו של סכסוך מתמשך בין הנאשם למנוחה, שביסודו התנהגותו הפוגעת, הקנאית והאובססיבית של הנאשם כלפי המנוחה. המדובר בראיות בִּדְבַר הוצאתו של הנאשם מן הבית באמצעות צַו-הרחקה והפרת הצַו על-ידו שוב ושוב; קיומם של הליכי גירושין וּבמקביל להם ניסיונות נֵפֶל של הנאשם לשקם יחסיו עם המנוחה; תלונות חוזרות שהגישה המנוחה נגדו במשטרה, ועוד.

כל אלו הוּכְחוּ, כפי שפורט לעיל בהרחבה, על-ידי עדויות בני משפחה, שכנים, חברים וידידים.

כן הוּכַח בפנינו כי המנוחה פחדה מן הנאשם ואף חששה לחייה.

דבריה של המנוחה בשיחתה האחרונה עם דרור מערבי (עת/11), בלילה שקדם לבוקר הירצחה, שְׁבּהּ העלתה חשש כי הנאשם ניתק את החשמל בדירתה, וּבמיוחד אימרתה של המנוחה לבנה דָּוִד (עת/9) וּלחברתו קטרינה (עת/8) באותו לילה עצמו, כי: "הוא ירצח אותי, הוא ירצח אותי" (עמ' 91, ש' 21-3) - מהווים על-פי כל הקריטריונים ראיות קְבִילוֹת כחריג לעדוּת שמיעה, כאימרת קורבן אַלִּימוּת על-פי סעיף 10(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. אין כל ספק כי המדובר באמירה של המנוחה אשר, כלשון סעיף 10(2): "נוגעת למעשה האַלִּימוּת לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה".

(וּראו: ע"פ 7832/00, בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 543-542, וכן: קדמי, על הראיות, חלק שני (מהדורת תשס"ג-2003), עמ' 543-544).

יש גם להזכיר, כי הנאשם עצמו לא הכחיש את סירובו להתגרש, את העובדה כי ניסה שוב ושוב, ללא הועיל, לדבּר על ליבה של המנוחה שתסכים לשוב אליו, שלח אליה אנשים, כולל את הבן אורי, הגיע לבֵיתהּ פעמים רבות בניגוד לצַו-ההרחקה, וחיכה לה בדרכּהּ לעבודה כדי לשוחח עימה.

את הֲלַךְ-רוּחוֹ ואת חוסר-יכולתו לשלוט ביצריו, הביע הנאשם בעצמו, בתגובה לדברי השוטר מיקי שהטיח בפניו ואמר: "אם היית מחכה עוד קצת...", ענה הנאשם ספונטנית: "דקה אני לא מחכה יותר. יותר אני לא מחכה" (ת/19א', עמ' 56).

אין כל ספק, כי כל האמור לעיל מעיד על קיומו של מניע ברור מצד הנאשם לרציחתה של המנוחה.

התנהגות הנאשם בערב יום הרצח.

45.     התנהגותו התמוהה של הנאשם בערב הקודם ליום הרצח, מוסיפה אף היא נִדְבָּךְ לפסיפס הראָייתי הנסיבתי.

אריזת תכולת דירתו השׂכורה והעברת החפצים לתא-המטען של רִכְבּוֹ; הזמנתו את בנו אורי לדירתו וּבקשתו ממנו להחזיר את מפתח הדירה לבעליה; הודעתו לבֵּן כי למחרת נוסע הוא לחו"ל (כשהוברר כי לא היו דברים מעולם וכי המדובר בתוכנית ערטילאית ללא בסיס מוּכָח); זריקת מכשיר הטלפון הסלולרי לפח-האשפה; שֵׁינה ברכב ושוטטות מעוררת תמיהה בשעת בוקר מוקדמת בסמוך למקום מגורי המנוחה; כל אלה - אשר הוּכְחוּ בראיות קְבִילוֹת ואֲמִינוֹת - מעידים על כך כי הנאשם חיסל את ענייניו היומיומיים והתכונן לקראת פרק אחר בחייו (ראו דבריו ב-ת/9א', עמ' 9), פרק שלמרבה הצער החל כפי שהוּכַח בפנינו ברציחתה של המנוחה.

אין זאת, כי התנהגות הנאשם כאמור מהווה שְׁלבֵּי הכנה ראשונים לקראת ביצוע מעשה הרצח למחרת היום.

ראיות פוֹרֶנְזִיוֹת.

46.     חוות-דעת הפתולוגית קבעה, כאמור, כי מותה של המנוחה נגרם מנזקים חמורים למוח וּשׁברים בגולגולת בעקבות "11 חבלות קהות ישירות (מכות בראש)", וּבין היֶתר וּבנוסף לכך "סביב לצוואר נמצאת תעלת לחץ מהידוק עניבה שזירזה, קרוב לוודאי, את המוות" (ת/6, עמ' 8). כן נקבע בחוות-דעת משלימה כי הפטיש שנמצא בֵּמְקוֹם הרצח יכול היה לגרום לפצעים שנמצאו ברֹאשׁהּ של המנוחה כאמור לעיל.

חוות-דעת זו מגבשת את הממצא העובדתי כי הרוצח היכה בפטיש אחת-עשרה מכות ברֹאשׁהּ של המנוחה, ועוד הוסיף וחנק אותה בעניבה, אשר זירזה, כאמור, את מותה.

הנאשם הודה כי חנק את המנוחה בעניבה. הוא לא הכחיש כי הפטיש הנ"ל שייך לו, אך לא נתן כל הסבר הגיוני ואָמִין ולא אלטרנטיבה מתקבלת על הדעת למסקנה היחידה וההגיונית העולה ממכלול הנסיבות, וּבמיוחד מהִימַצְאוֹ בַּמָקוֹם, כי הוא היה זה שגם היכה את המנוחה בפטיש ברֹאשׁהּ והרגהּ.

47.     חוות-דעת המומחה, החתומה על-ידי ד"ר פרוינד, שכאמור הוגשה בהסכמה, קבעה במידת וַדָּאוּת גבוהה ביותר (של אחד לשני מיליון), כי מקור הדם, הן על הפטיש שנמצא בזירה והן על קיר הכניסה ליד הדירה - הוא במנוחה. ואִילוּ כְּכֹל הנוגע לדם שנמצא על נעלי הספורט שנעל הנאשם כשנעצר בַּמָקוֹם - שְׁכִיחוּת התאמתו לדָּמַהּ של המנוחה הוא עוד גבוה יותר - אחד לשני מיליארד.

ברור, על-כן, כי הנאשם דָּרַךְ על דָּמַהּ של המנוחה, עובדה הסותרת את טענתו כי כְּלָל לא התקרב אליה, אלא רק ראה את הגופה, שָׂם את מברגיו ועלה לגג.

יצויין, כי בין המוצגים שהוגשו בהסכמה נמצאה גם תמונת חולצתו של הנאשם ועליה כתמי-דם (ת/5, תמונה 17). למרבה הפלא לא נתקבלו מסמכים וּבהם תוצאות בדיקת D.N.A. שהוּפק מהחולצה, ללא כל הסבר. התוצאה היא, כי יש בפנינו רְאָיָה להִימַצֵא כתמי-דם על שרוול חולצתו של הנאשם (זאת על-פי הרְאָיָה הקבילה, היא התמונה שהוזכרה לעיל), ואולם אין אישור לכך כי המדובר בדָּמַהּ של המנוחה. קשה לומר כי מסקנה זו מסייעת רבות לנאשם. בוודאי שאין בה משום כרסום במכלול הראיות הנסיבתיות האחרות וּבמסקנה העולה מהן.

ראיות חֵפציוֹת וּממצאי הזירה.

48.     הפטיש השייך לנאשם ועליו דָּמַהּ של המנוחה; העניבה שנמצאה על צווארה של המנוחה, כפי שנראה בברור בתמונות שהוגשו לתיק וּכפי שתיאר הנאשם בהודעותיו; נעלי הנאשם, שעל סולייתם נמצא דָּמַהּ של המנוחה - כל אלה הם ממצאים ברורים שאינם נתונים בספק.

סימני התזת הדם על הקיר לצד דלת הכניסה לדירה וסימני דם המעידים על גרירת הגופה לתוך הדירה, מצביעים על כך כי המנוחה הוכתה ברֹאשׁהּ בכניסה לדירתה ולא בתוכה. עובדה זו אינה מתיישבת עם גירסת הנאשם בעדותו לפיה כְּלָל לא נכנס לדירה.

ממצאים אלה מצביעים על כך כי אכן, הנאשם לא נכנס לדירה קודם שפגע במנוחה אלא רק לאחר מכן כשגרר אותה פנימה, ואחר-כך חנק אותה בעניבה, כדבריו בהודעותיו במשטרה.

הדברים עולים בקנה אחד עם הדם שנמצא על סוליות נעליו, כשדָּרַךְ בדָּמַהּ של המנוחה, וכן עם עוּבְדָּת הִימַצֵא שׂקית התרופות של הנאשם לא ליד דלת הכניסה, כפי שטען, אלא בתוך הדירה, כפי שנראה בתמונות שהוגשו.

יצויין, כי למרות טענות הנאשם כי המנוחה נתנה בידיו מברגים לצורך תיקון האנטנה וּכשירד וראה את הגופה השאיר את המברגים בדירה ועלה לגג - לא נמצאו כל מברגים לא בדירה, לא בכל מקום אחר סמוך ולא על גופו של הנאשם עם מעצרו.

זאת ועוד. עוּבדת הִימַצֵא הנאשם על גג הבניין, היא כשלעצמה מהווה רְאָיָה נסיבתית מסבכת שנותרה ללא הסבר הגיוני. הפקרת המנוחה למותה ואי-הזעקת עזרה מעידים אף הם כְּאֶלֶף עדים על רצונו של הנאשם במותה.

שקרי הנאשם.

49.     תוספת ראָייתית ממשית לחיזוק ראיות התביעה יש לראות בשקריו של הנאשם במהלך מסירת גירסותיו (ראו: ע"פ 5825/97 עובדיה שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד          נה(2) 933 וכן: קדמי, על הראיות, (מהדורת תשס"ג-2003), חלק ראשון עמ' 142).

המדובר במִגוון סתירות וּשׁקרים שהוא עצמו הודה בהם בשלבים אחרים בדיון או שנמצאו. כך למשל טען הנאשם בַּתִּשְׁאוּל הראשוני וּבהודעתו במשטרה כי הינו זרוק ברחובות וכי אין לו בית או כתובת מגורים. מעדוּת בנו אורי הסתבר, והנאשם הודה בכך אחר-כך בעדותו, כי הנאשם התגורר בדירה שׂכורה ברמת-גן, אותה פינה רק בערב הקודם לרצח, כאמור לעיל. כך טען הנאשם מלכתחילה כי מעולם לא הפר את צַו-ההרחקה שהוטל עליו ואִילוּ אט אט התברר מפיו כי הפר גם הפר את האיסור להתקרב לדירתה של המנוחה. בנוסף, טען בתחילה בהודעותיו במשטרה כי בערב שלפני הרצח, לאחר שהסדיר ענייניו, זרק את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו לפח-אשפה, ואִילוּ בעדותו בבית-המשפט סיפר כי שכח אותו בבֵיתו קודם שהגיע לדירת המנוחה בבוקר הרצח.

גם המקום שְׁבּוֹ חנתה מכוניתו וּבה ישן בלילה האחרון קודם לרצח, לא ברור כְּלָל ועיקר. בתחילה טען כי ישן ברכב בהיותו חונה בחניון בֵּיתו של הבן. אחר-כך סיפר כי הרכב חנה ליד דירתו השׂכורה ורק בבוקר העבירוֹ והחנה אותו ליד בֵּית הבן וְשָׁם השאירוֹ, כשמפתחותיו בתוכו.

אחר-כך טען בעדותו כי הציע להסיע את המנוחה לעבודתה לאחר שיתקן את האנטנה, כשלדבריו, החנה את הרכב ליד בֵּיתהּ - זאת בעוד שעובדתית הרכב לא נמצא ליד בֵּית המנוחה ביום הירצחה.

אלו הם רק חלק מהשקרים והסתירות שנתגלו בגירסת הנאשם. וגם אם אין בהם כשלעצמם כדי להוות רְאָיָה מספיקה להרשעתו, הרי ברור כי בהצטרפם לראיות הנסיבתיות הנוספות - כמו גם להודאת הנאשם - מחזקים וּמעבּים הם את גירסת התביעה.

הערכת הנאשם.

50.     לעומת כובד משקלן של כל הראיות שהובאו לעיל הרי הנאשם הצטייר בעיני כאדם בלתי-אָמִין, חמקמק, מתוחכם וּמנסה להרחיק עצמו ממצבים שהוא, במעשיו, הכניס עצמו אליהם. הנאשם מגלה טפח וּמכסה טפחיים, מודה - וחוזר בו, מכחיש - וּמאשר,            מאשר - וּמכחיש, ואינו נותן הסבר הגיוני ואָמִין לגירסותיו הכבושות אותן העלה רק        בבית-המשפט.

יש לציין כי למעשה, ולמרות הכל, הנאשם בעדותו איננו מכחיש בפירוש את ביצוע הרצח אלא רק טוען כי אינו יודע מה קרה, לא זוכר וכד', וּמתחמק מתשובות ענייניוֹת.

אין כל ספק בליבי, כי טענת העדר הזיכרון (Black-out) שְׁבּהּ נֶאֱחַז הנאשם בכל פעם שנתבקש לספר על עניינים שעלולים היו לסבכוֹ - הינה מצוּצה מן האצבע ואין בה כל ממש.

ראשית, כפי שצויין כבר לעיל, התרשמתי מצְפייה בקלטות חקירתו של הנאשם וּמעיון בתמלילים, כי הנאשם זכר היטב וּבְפִּרְטֵי פרטים כל נושא ועניין שרצה בו. כך סיפר בְּפִרְטֵי פרטים וּבהתלהבות את הִיסטוריית יחסיו עם המנוחה, את צרותיו, מחלותיו, בעיות הפרנסה וכד', תוך שהוא מציין תאריכים מדוייקים, סכומי כסף ועוד.

כך גם הסביר לשוטר במדוייק את הדרך להגיע לְבֵית בנו, כך הסביר היכן בדיוק החנה את הרכב, לאן העבירוֹ וכו', לאן וּבְאֵילוּ רחובות הלך בבוקר הרצח, זכר בדיוק את פִּרְטֵי "שיחתו" עם המנוחה, על-פי גירסתו, בבוקר הרצח, ידע לתאר לשוטרים בדיוק היכן הניח את שׂקית התרופות שלו בדירת המנוחה ועוד וַעוד.

אין כל ספק כי זיכרונו היה "סלקטיבי", כרצונו ועל-פי שיקול-דעתו.

ואכן, חוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה (ת/34) קובעת במפורש, כפי שכבר הוזכר, כי "בבדיקתו הציג בפנינו באופן לא עיקבי וסלקטיבי פגיעה קשה בזיכרון בצורה כוזבת לא אוטנטית ומכוונת לשם קבלת רווח מישני - התחמקות מהליך משפטי (הדגשות שלי - ת.ש.)" (עמ' 5 לחוות-הדעת). דהיינו, המדובר במתחזה.

לסיכום פרק זה.

51.     לא נותר, אלא להביא את אשר נֶאֱמַר שוב וַשוב בפסיקת בית-המשפט, בעניין הרשעה על-פי ראָיות נסיבתיות, ושוב הוזכר לפני ימים ספורים ב-ע"פ 2468/03 אלבויראת נ' מדינת ישראל הנ"ל (בסעיף 9):

"הלכה פסוקה היא כי ראיות נסיבתיות יש בכוחן לשמש בסיס מספיק להרשעתו של נאשם, אם הן מצביעות על המסקנה המרשיעה כמסקנה היחידה המתבקשת ממכלול הראיות שהוצגו (ראו: ע"פ 565/77, יעיש לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 692, 694; ע"פ 6359/99, קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 653, 662)."

וּלגבי דרך בחינת הראיות אמר בית-המשפט:

"הכלל הוא, כידוע, שבבחינת השאלה אם יש בראיות נסיבתיות שהובאו בפניו כדי לבסס הרשעה, מוטל על            בית-המשפט לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות, ואת הסברי הנאשם, במבחני היגיון וניסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חלופית ואינה נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר שאשמת הנאשם הוּכְחה מעל לספק סביר."

(ע"פ 4086/91, 4138/91 מימון ופדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 868, 873; וכן ראו: ע"פ 2581/83, אהרוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1), 626).

לענייננו, ראוי אף להזכיר את דברי כב' השופטת דורנר ב-ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 570:

"על בית-המשפט לשקול את מַאֲרָג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטיים סבירים אחרים.

אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואִילוּ המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוֹכָחָת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי."

כך הם פני הדברים בענייננו. מַאֲרָג הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל, משמעותן והצטברותן, תוך שילובן זו בזו - יוצרים תמונה ברורה וחד-משמעית, שהמסקנה היחידה העולה ממנה, בהעדר כל אלטרנטיבה הגיונית, אָמִינַה וּסבירה אחרת, היא כי הנאשם הוא אשר קָטַל את חייה של המנוחה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הודאתו של הנאשם בחניקתה של המנוחה - וּמקימה, על-כן, את אשמתו.

ח. יסודות עבירת הרצח והוֹכָחָתם.

52.     הסניגור לא טען כנגד קיומם של יסודות עבירת הרצח, לא במהלך הדיונים ואף לא בסיכומיו. גם התובעת, בסיכומיה, טענה לקיומם של היסודות המגבשים את העבירה, רק כלאחר יד. מסתמא, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי מרגע שקבע בית-המשפט כי הנאשם הוא שְׁקָטַל את חייה של המנוחה, הרי שבנסיבות ביצוע המעשה הוּכְחוּ כל יסודות העבירה.

ואכן, לא ניתן להטיל ספק בַּדבר כי לנוכח פעולותיו של הנאשם בערב יום הרצח, העולות בגדר פעולות הכנה ממש לקראת מעשה הקטילה, לאור העובדה כי הנאשם הגיע לדירתה של המנוחה בניגוד לצַו האוסר עליו לעשות כן, היכה ברֹאשׁהּ בפטיש כבד וקהה אחת-עשׂרה פעמים מכות שגרמו למותה, ועוד הוסיף וחנק אותה בעניבה, עובדה שזירזה את מותה, וּלאחר מכן, מבלי שהזעיק עזרה, עלה על גג הבניין וחיכה למעצרו - כל אלה מצביעים כי התמלאו כל יסודות עבירת הרצח כפי שנקבעו בסעיף 301(א) לחוק העונשין, דהיינו: יסוד ההחלטה להמית, יסוד העדר הקינטור ויסוד ההכנה (לעניין גיבוש יסודות עבירת הרצח והתאמתם לנסיבות המקרה שבפנינו - ראו למשל, היישר מן המדפסת: ע"פ 7520/02, ראיד חמאתי נ' מדינת ישראל (מיום 4.2.2004 - טרם פורסם); ע"פ 1354/03, דקר נ' מדינת ישראל (מיום 5.1.04 - טרם פורסם); ע"פ 228/01, יעקב כלב נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, כרך ס"ד, 666; וּלעניין משקל התנהגותו המאוחרת של נאשם: ע"פ 139/86, עבדל עזאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 343).

למרבה הצער זהו עוד מקרה אחד מִינִי רבים, רבים מדי, שבהם מסרב בעל לקבל את רצונה של בת-זוגו להיפרד ולִבנות לעצמה חיים חדשים.

נורות אזהרה נדלקו שוב ושוב, תלונות הוגשו למשטרה, המנוחה חיה בפחד וּבתחושת חוסר-אונים - ולמרות זאת ידו של הנאשם השׂיגה אותה וקיפחה את חייה.

ולא נותר, אלא לחזור על דברים שנֶאֱמְרוּ ב-ע"פ 1887/00, 1896/00, מדינת ישראל נ' שמעון אמזלג, וערעור שכנגד, דינים עליון, כרך ס"ד, עמ' 498:

"עלינו לשרש את התופעה הקשה של בעלים העושים עצמם קטיגורים, שופטים ותליינים בעת וּבעונה אחת."

ט. סוף דבר.

53.     לאור כל האמור לעיל, מציעה אני לחברותיי הנכבדות שבמותב כי נרשיע את הנאשם בעבירת רצח בכוונה תחילה, על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

תחיה שפירא, שופטת

השופטת ברכה אופיר-תום, אב"ד:

          אני מסכימה.

ברכה אופיר-תום, שופטת

א  ב  "  ד

השופטת מרים סוקולוב:

          אני מסכימה.

מרים סוקולוב, שופטת

ההכרעה.

אשר על כן אנו מרשיעות את הנאשם בעבירת רצח בכוונה תחילה, על-פי סעיף    300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ניתנה והוּדעה בפומבי, היום, כ"ו בשבט התשס"ד, 18 בפברואר 2004.

ברכה אופיר-תום, שופטת א  ב  "  ד

מרים סוקולוב, שופטת

תחיה שפירא, שופטת

קלדנית: ד.ל.ס.