בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו

 

תפ"ח 1149/02

 

 

בפני:

כב' השופטת ב. אופיר-תום, אב"ד

כב' השופטת מרים סוקולוב

כב' השופטת תחיה שפירא

 

 

 

המאשימה:

מדינת ישראל

 

 

 

 

 

      נ   ג   ד

 

 

 

 

הנאשם:

    בוריס בן קיבה זלנצקי

    יליד 1933 ת.ז. 321887218

    רח' 112, רחובות

    עתה במעצר, מיום 14.7.02

 

 

 

 

טענו:

מטעם המאשימה - עו"ד נח בונה (פמ"מ).

הנאשם וסניגורו - עו"ד יעקב שקלר.

 

 

 

 

ה כ ר ע ת  - ד י ן

 

 

 


תוכן – העניינים

 

 

עמוד

 

השופטת מרים סוקולוב

 

 

 

 

א.

מבוא ועובדות כתב-האישום

........................................................................

4

 

 

1)

העובדות בתמצית המפורטות בכתב-האישום

...................
4

 

 

2)

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

.......................................................
5

 

 

3)

גדר המחלוקת בין הצדדים

.....................................................................
5

 

 

 

 

 
 

ב.

ראיות התביעה

 

6

 

 

1)

עדותה של סבטלנה זלנסקי

...................
6

 

 

2)

חוות דעת פסיכיאטרית מיום 20.8.02 – ת/12

.........................................
9

 

 

3)

חוות דעת פסיכיאטרית מיום 28.4.03 - ביהמ"ש 1

....................................
12

 

 

4)

חוות דעת ביולוגית מיום 1.8.02 – ת/14

....................................
13

 

 

5)

חוות דעת מומחה מיום 21.7.02 – ת/10

....................................
14

 

 

6)

ראיות תביעה נוספות

....................................
15

 

 

 

 

 
 

ג

 

ראיות ההגנה

 
15

 

 

1)

עדותו של הנאשם

...................
15

 

 

2)

עדותו של עד ההגנה ד"ר אלכס סגל

.........................................
18

 

 

 

 

 
 

ד.

הערכת ראיות התביעה

........................................................................................

21

 

 

1)

באשר לעדותה של סבטלנה זלנסקי

....................................
21

 

 

2)

חוות הדעת הפסיכיאטריות ועדותו של ד"ר קרצ'מן

 
22

 

 

 

 

 
 

ה.

הערכת ראיות ההגנה

 

22

 

 

 

באשר לעדותו של הנאשם

....................................
22

 

 

 

 

האירועים שקדמו לאירוע הדקירות

....................................
23

 

 

 

 

אירוע הדקירות

....................................
24

ו.

סייג לאחריות פלילית – סעיף 34י' לחוק העונשין - טענת הגנה עצמית

....................

26

ז.

לענין מצבו הנפשי של הנאשם

 

.................
32

 

 

1)

הפרעה נפשית קרי, מחלת נפש או הפרעת אישיות

....................................
32

 

 

2)

בהתייחס לנאשם

....................................
36

 

 

3)

נזק מוחי

....................................
38

 

 

4)

דחף לאו בר כיבוש

....................................
39

 

 

5)

הערכת מסקנות המומחים

....................................
41

 

 

 

 

 
 

ח.

סייגים לאחריות פלילית – מצב משפטי

 

.................
47

 

 

1)

העדר שליטה (אוטומטיזם שפוי) – סעיף 34ז' לחוק העונשין

.............................
47

 

 

2)

אי שפיות הדעת – סעיף 34ח' לחוק העונשין

.............................
51

 

 

 

 

 
 

ט.

סייג לאחריות פלילית – סעיף 34ט' לחוק העונשין - שכרות

.................
55

 

 

 
 

י.

עבירת הרצח – מצב משפטי

 

.................
57

 

 

1)

היסוד הפיסי

....................................
57

 

 

2)

היסוד הנפשי – "בכוונה תחילה"

....................................
57

 

 

3)

יסוד ה"דם קר" – העדר קינטור

....................................
61

 

 

4)

יסוד "ההכנה"

....................................
61

 

 

 

 

 
 

יא.

לסיכום

 

.................
62

 

 

 

 
 

 

השופטת ברכה אופיר-תום, אב"ד

..........................................................................
   63

 

השופטת תחיה שפירא

..........................................................................
63

 

 

 
 

יב.

ההכרעה

..........................................................................
63

השופטת מרים סוקולוב:

 

א.        מבוא ועובדות כתב-האישום

הנאשם מואשם בכתב - האישום ברצח בכוונה תחילה, עבירה על סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז - 1977.

 

העובדות בתמצית  המפורטות בכתב-האישום הן כדלקמן:

(1)       הנאשם התגורר עם אשתו, סבטלנה זלנצקי בדירתם אשר ברחוב הרצל 112 ברחובות.

 

ביום 14.7.02 בשעה 18:00 או בסמוך לכך, פגש הנאשם את המנוח ויקטור צ'צ'נוב, אותו הכיר היכרות קודמת, והזמינו לביתו, על מנת לשתות וודקה.

 

בשעה 20:15 או בסמוך לכך, הגיעו הנאשם והמנוח לבית הנאשם, התיישבו במטבח, סעדו ושתו וודקה. בשלב כלשהו, התפתח ביניהם וויכוח קולני.

 

בשעה 21:30 לערך הגיעה סבטלנה לבית.

 

בשעה 22:00 או בסמוך לכך, ביקשה סבטלנה מהנאשם ומהמנוח שינמיכו את קולם ופנתה לחדר השינה.

 

לאחר מספר דקות, משלא נענו לבקשתה, ניגשה אליהם בשנית וביקשה כי ינמיכו את קולם. בתגובה צעק עליה הנאשם שתחזור לחדרה ואיים כי יחתוך אותה. סבטלנה שבה לחדר השינה וסגרה את הדלת.

בסמוך, לאחר המתואר לעיל, פנו הנאשם והמנוח לעבר דלת הכניסה של הבית. בדרכם נעמדו בסמוך לדלת חדר השינה בו שהתה סבטלנה והמשיכו בויכוח קולני.

הנאשם פתח את דלת חדר השינה וסבטלנה נעמדה בפתחו וביקשה ממנו ומהמנוח שיפרדו לשלום.

בתגובה בעט הנאשם ברגלה השמאלית של סבטלנה ואיים עליה שיחתוך וירצח אותה.

הנאשם רץ למטבח, נטל שני סכיני מטבח וחזר בריצה לעבר סבטלנה שבינתיים יצאה מחדר השינה ועמדה במסדרון הבית מאחורי המנוח.

בשלב זה, המנוח  אחז בעגלת קניות שהייתה בסמוך וניסה באמצעותה לחסום את הנאשם ולמנוע ממנו לפגוע בסבטלנה.

סבטלנה נמלטה מהבית והנאשם התנפל על המנוח ודקר אותו באמצעות שני הסכינים שבידיו 46 דקירות בכל חלקי גופו מתוכן 39 דקירות בגבו, 3 דקירות בבית החזה, 2 דקירות בזרועו הימנית ו- 2 דקירות בירכיים.

כתוצאה מהדקירות הללו נגרם מותו המיידי של המנוח.

 

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

(2)       אין חולק על כך שביום האירוע נשוא הדיון שהה הנאשם בביתו בחברת המנוח וכי השניים שתו וודקה ושוחחו. לאחר שסבטלנה, אשתו של הנאשם הגיעה לביתם, היסתה את הנאשם והמנוח שלוש פעמים וביקשה מהם להיות בשקט, ובתגובה איים עליה הנאשם באמצעות סכין על מנת שתלך לחדרה.

הצדדים אינם חלוקים על כך שהנאשם דקר את המנוח באמצעות שני סכינים שהיו בידיו ובכך גרם למותו וכי בגופת המנוח נמצאו 46 פצעי דקירות בכל חלקי גופו.

 

גדר המחלוקת בין הצדדים:

(3)       הצדדים חלוקים בשאלה האם תקף הנאשם את המנוח ודקרו באמצעות שני סכינים אותם הביא ממטבח הבית בעוד המנוח מתגונן עם עגלת קניות אשר הייתה במסדרון הבית או שמא המנוח הוא זה אשר תקף תחילה את הנאשם באמצעות סכין ובהמשך התפתח ביניהם מאבק אשר במהלכו הוציא הנאשם את הסכין מידו של הנאשם ודקרו מתוך הגנה עצמית.

 

הצדדים אף חלוקים בשאלה האם התגבש היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח.

לטענת ההגנה לנאשם עומדת הגנת אי שפיות הדעת על פי סעיף 34ח' לחוק העונשין בשל מחלת נפש בה הוא לוקה ואשר נגרמה כתוצאה מהתמכרותו הכרונית לשימוש באלכוהול.

ואילו לטענת המאשימה, הנאשם איננו סובל ממחלת נפש אלא מהפרעת אישיות, הוא בר עונשין והתגבשה בליבו הכוונה הנדרשת לעבירת הרצח.

(ב)       ראיות התביעה:

     (1)  עדותה של סבטלנה זלנסקי:

העדה נישאה לנאשם לפני כ- 5 שנים, ועלתה לישראל ביום 1.11.01.

שלושה ימים לפני האירוע נשוא הדיון, עברו העדה והנאשם להתגורר בדירתם אשר ברחוב הרצל 112 ברחובות.

 

ביום האירוע נשוא הדיון שבה העדה לביתם מעבודתה בשעה 21:30 ומצאה את הנאשם עם אדם נוסף אותו לא הכירה, יושבים במטבח ושותים וודקה.

העדה נכנסה לחדרה, החליפה בגדיה, התקלחה, הלכה למטבח ואכלה, לאחר מכן שטפה כלים וחזרה לחדרה.

 

העדה אשר ביקשה לנוח המתינה שישתרר שקט בבית שכן "הגברים דיברו ביניהם בקול רם על משמר הגבול ועל הכבאים, אני לא יכולה במדויק למסור את תוכן השיחות כי לא הקשבתי למה שהם אמרו" (עמ' 3 ש' 17-19). לדבריה, לא נראה היה כי השניים מתווכחים:

"למעשה צעק בוריס כי הוא לא שומע טוב, לכן הוא צועק. ויקטור היה רגוע. לא הייתה אצלו תוקפנות... למעשה השיחה שלהם לא דמתה לויכוח" (עמ' 5 ש' 21-24).

 

העדה נכנסה למטבח וביקשה מהנאשם והמנוח "שידברו קצת בשקט. הם אמרו בסדר אנו נדבר בשקט" ושבה לחדרה.

משלא הצליחה לנוח בשל הרעש אשר הקימו השניים, שבה למטבח וביקשה בשנית מהנאשם ומהמנוח שישוחחו בשקט. לאחר שחזרה לחדרה, יצאו הנאשם והמנוח אל מסדרון הבית "אח"כ בעלי נכנס לחדר שלי, כרע ברך, ואמר: 'שאני ארגיש בנוח בביתי, שאני בעלת הבית"' (עמ' 3 ש'  22-23) בעוד שהמנוח עמד ליד דלת החדר. העדה ביקשה מהנאשם שילווה את המנוח לביתו ותוך כדי כך החלה להובילם מחדר השינה לעבר מסדרון הבית. כאשר עמדה ליד דלת חדרה ובעוד המנוח עמד "קצת לפני ליד המקרר" והנאשם "עמד קצת רחוק במסדרון ליד דלת החדר השני", ביקשה מהם העדה פעם נוספת שישוחחו בשקט (ר' תרשים של הדירה - ת/1).


לדבריה, הנאשם:

"התחיל להתעצבן... וכאשר בעלי התחיל לצעוק עלי "תשתקי", הוא קפץ עלי ובעט בי ברגל שלי (מדגימה מתחת לברך ברגל ימין)" (עמ' 3 ש' 27, עמ' 4 ש' 3-4).

 

בהמשך, הנאשם רץ למטבח תוך שהוא צועק "עכשיו אני אשחט". המנוח אחז בעגלת קניות - ת/2 ["לבקשת התובע מציגה איך המנוח תפס את העגלה (מחזיקה בשתי ידיה לרוחב גופה ביד אחת את הידית העליונה וביד אחת את הגלגלים של העגלה)" (עמ' 4 ש' 8-9)]. העדה נעמדה מאחורי המנוח. הנאשם חזר מהמטבח ובידיו סכינים, "אני לא יודעת כמה סכינים היו לו בידיים, "הרבה" (עמ' 4 ש' 12-13).

הנאשם זינק לעבר עגלת הקניות כשהסכינים בידיו וצעק לעבר המנוח "תגן על עצמך" והעדה הצליחה להימלט לחצר ומשם לרחוב (עמ' 5 ש' 16-18). לדברי העדה במהלך כל הארוע מרגע שחזרה לביתה המנוח לא היה תוקפן.

העדה רצה לדירתה של חנה מאיר, בעלת חנות המכולת בה עבד הנאשם.

כשנכנסה העדה לביתה של חנה מאיר הייתה במצב של "הלם" ואמרה:

 "שבוריס ואיזה שהוא גבר עכשיו יהרגו אחד את השני, בבקשה תזמינו את המשטרה" (עמ' 5 ש' 5-6).

 

חתנה של חנה מאיר הזעיק את המשטרה.

העדה שבה בריצה לביתה, נכנסה למסדרון הבית וראתה "גבר שוכב עם הפנים למטה על יד הספה. ושמעתי מים במקלחת" (עמ' 5 ש' 7-8).

העדה נמלטה מהבית לחצר וכשהגיע האמבולנס, הפנתה את אנשי מד"א לכיוון הבית, לאחר מכן הגיעו גם אנשי המשטרה.

 

העדה סיפרה כי כאשר התגוררה עם הנאשם באוזבקיסטן, הוא היה "איש רגוע ונורמלי. יש לו לב טוב, והוא יודע לרחם על אחרים. הוא תמיד ניסה לעזור לאנשים" (עמ' 5 ש'    26-27).

הנאשם אימץ את בתה בת ה- 9 של העדה ונהג כלפיה וכלפי בנה בחום ואהבה.

הנאשם חלה בשחפת והתעוור בעין אחת. בחו"ל קיבל טיפול תרופתי "עם השפעה גדולה" שלא עזר לו. לאחר שעלה ארצה, הנאשם קיבל טיפול תרופתי למחלתו ועבר שני ניתוחים בעינו.

הנאשם עלה לישראל בגפו ב - 16.3.00 והחל לשתות וודקה על אף שהדבר נאסר עליו בשל מצבו הבריאותי, "הוא קיבל וודקה וכנראה זה מאוד השפיע עליו. הוא הפך לחסר שליטה" (עמ' 6 ש' 7-8). העדה הגיעה לביקור בארץ למשך 25 יום ב-21.5.01, לאחר שהנאשם עבר את הניתוח הראשון בעינו והבחינה "שנפשית משהו לא תקין אצלו" (עמ' 6 ש' 9). בביקורה השני בישראל ביום 1.11.01, נשארה העדה בארץ ומאז ועד למעצרו, התגוררה עם הנאשם.

בסוף חודש נובמבר 2001 הופנה הנאשם לפסיכיאטר.

לדברי העדה, הפסיכיאטר, ד"ר גרדצקי לאוניד אשר בדק את הנאשם ביום 24.12.01 אבחן אותו כבעל אישיות אנטי סוציאלית ונתן לו תרופות אשר נאסר ליטול אותן כאשר צורכים אלכוהול.

 

בתקופה שהעדה התגוררה בישראל, החל הנאשם להתנהג בצורה מוזרה והגיב באמוציונליות חריגה למתרחש בארץ:

"באופן שלא תואם את המציאות" (עמ' 6 ש' 24), "אחרי שעלה לארץ והתקבל לעבודה אצל איזה קבלן, אז הקבלן רימה אותו, מאז הוא חושב שכולם רמאים בארץ... משום מה הוא כל פעם היה שמח שהיו פיגועים. כאשר הפציצו באיזה שהוא מקום בית כנסת בשבילו זו היתה חגיגה, זה לא נורמלי" (עמ' 6 ש' 25-28).

 

כן סיפרה העדה כי בטרם נסע הנאשם לחופשה ברוסיה ומאחר ולא היה לו מספיק כסף לנסיעה, איים שיחטוף ילד ויקבל תמורתו כופר בסך של מליון דולר.

לדבריה, במשך 7-8 חודשים היו חייה נתונים בסכנה מאחר והנאשם איים להורגה:

"לא מפני שרצה להרוג אותי במודע, הוא איש חולה והיה חייב לקבל טיפול. במשך כל החיים שלנו המשותפים הוא אף פעם לא נגע בי באצבע ולא צעק עלי" (עמ' 6 ש' 20-21).

לדבריה, הנאשם נהג לאיים עליה בסכינים "כל הזמן".

באותה תקופה:

 "הוא תמיד היה אומר לי, אם תזמיני את המשטרה אני אקרע אותך לחתיכות. אבל ראיתי שהוא איש לא נורמלי וידעתי שהוא אף פעם לא יעולל לי דבר רע" (עמ' 7 ש' 8, ש' 13-14).

 

בהיותו בבית המעצר בגין תיק זה, נהג הנאשם להתקשר לעדה לאחר שאיתר את מספר הטלפון שלה ולהפחידה שחבריו עוקבים אחריה ועליה לחשוש לחייה ואף ביקש להניעה לחזור בה מדבריה בהודעתה במשטרה. לדבריה:

"היה אומר שאני עשיתי בלגן שמסרתי עדות לא נכונה... פעם אחת התקשר ואמר שהוא מתכוון לבוא ושאשאיר את המפתח אצל חני. הוא מפחיד אותי ואיני יודעת מה מטרותיו... בפעם הראשונה הוא ביקש ממני לשנות עדות ולומר מה שהוא אמר. אני אמרתי לו שלא צריך לסחוט אותי ולהפחיד אותי" (עמ' 7 ש' 24-26, עמ' 8 ש' 5-7).

 

לדבריה, בהיותו במעצר, הנאשם ניסה לסחוט ממנה כספים, איים עליה שיבטל את ייפוי הכוח הכללי שהעניק לה אם לא תשלח לו סכום כסף בסך 1000-1500 ש"ח לחודש ואמר לה "שיחתום על איזה שהם מסמכים שיהפוך את חיי לבלתי נסבלים, שהוא יעשה כל מאמץ שלא אקבל ת.ז. ישראלית". באותה עת לא היה ברשות העדה רשיון עבודה והיא לא יכלה לעבוד באופן רשמי, על כן שלחה לו סכום כסף בסך של 500 ₪. הנאשם ביטל את ייפוי הכוח הכללי שהעניק לה "בסוף פברואר תחילת מרץ" 2003 (עמ' 8 ש' 11-28).

 

הודעותיה של העדה מיום 15.7.02 - נ/1 והודעתה מיום 23.7.02 - נ/2 (קלטת חקירתה במשטרה מיום 23.7.02 - נ/3), הוגשו על ידי הסניגור במהלך חקירתה הנגדית.

 

    (2) חוות דעת פסיכיאטרית מיום 20.8.02 - ת/12:

חוות הדעת דנן אשר נערכה על ידי  ד"ר שליאפניקוב, ד"ר קרצמן ומר חגאג עופר קרימינולוג קליני מהחטיבה לפסיכיאטרייה משפטית - מב"ן, ב/ס מג"ן של מרכז לבריאות הנפש, באר יעקב, הוגשה בהסכמת הצדדים והמומחים הללו לא הוזמנו לבית המשפט למתן עדות.

חוות הדעת דנן מתבססת בין היתר על בדיקות פסיכיאטריות חוזרות שנערכו במהלך אשפוזו של הנאשם במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה פעילה מתאריך 29.7.02, הסתכלות פסיכיאטרית במסגרת אשפוזו דנן וחומר משפטי ורפואי פסיכיאטרי כמפורט בחוות הדעת.

 

בחוות הדעת פורטו קורות חייו של הנאשם, כולל תקופת ילדותו והוריו.

הנאשם, כך מציין בחוות הדעת, שירת בצבא הסובייטי והיה לדבריו "חייל מצטיין". עם זאת היה מעורב במריבות רבות "למען הצדק". לאחר שחרורו מהשירות הצבאי עבד כעובד מקצועי והחליף מקומות עבודה לעיתים תכופות.

 

הנאשם החל לצרוך אלכוהול כשהיה בגיל ההתבגרות ונהג לשתות עד חצי בקבוק וודקה ליום. במהלך השנים המשיך לשתות אלכוהול וצרך עד בקבוק וודקה ביום. עקב כך הופיעו בהדרגה:

"בטויי תסמונת גמילה למחרת השתייה, בבקרים שתה כמויות קטנות של אלכוהול כדי לשפר את מצבו ולהיות מסוגל להגיע לעבודה. במקביל החל לסבול לסירוגין מ-Black out (מצבים המלווים באיבוד הזיכרון באופן חלקי או טוטלי לתקופות השתכרות). לדבריו, מעולם לא חשב שיש לו בעיה כלשהי הקשורה לשתיית אלכוהול, לא פנה לטיפול נרקולוגי" (עמ' 3 לחוות הדעת).

 

הנאשם נישא לראשונה בשנת 1960, ונולדה לבני הזוג בת. סופם של נישואין אלה היו בגירושין עקב מריבות רבות שפרצו בין בני הזוג, "אם כי מכחיש שאי פעם התנהג כלפיה באלימות".

הנאשם נישא פעמיים בנישואים אזרחיים ומנישואיו השלישיים נולדו לו 3 ילדים.

בתקופה המתוארת (שנות השבעים) צרך אלכוהול בכמויות גדולות על בסיס יומי, התנהג באלימות כלפי בנות זוגו, בעקבות כך פעמיים נשפט לעונש מאסר בפועל. בשנת 1977 עבר הסתכלות פסיכיאטרית במשך כחודש בבית החולים הפסיכיאטרי בעיר מינסק, שברוסיה הלבנה. לדבריו לא אובחן כחולה נפש.

לפני כ- 4 שנים נישא לאשתו הנוכחית הרביעית במספר, סבטלנה זלנסקי אשר לדבריה בשנתיים הראשונות לנישואיהם לא צרך הנאשם אלכוהול.

הנאשם עלה ארצה בגפו בשנת 2001 (עלה ב - 13.3.00 - מ.ס.), התקשה להסתגל לחיים בארץ ועבד בעבודות מזדמנות. בחוות הדעת צוין כי "לדברי אשתו, דקר את אחד ממעבידיו בפנים, כאשר לא קיבל תשלום מלא על עבודתו" (עמ' 4 לחוות הדעת).

הנאשם המשיך לצרוך אלכוהול על בסיס יומי ולדבריו בשנים האחרונות ירדה סבילותו לאלכוהול והוא מסוגל לשתות עד כוס ודקה ליום. לעיתים משתכר בהיותו לבד אולם מעדיף לעשות כן בחברת אנשים.

משנת 2001 עבר מספר טיפולים רפואיים במסגרת קופת חולים (ניתוח קטארקט, וטיפול בשחפת).

ביום 24.12.01 נבדק על ידי פסיכיאטר, ד"ר גורודצקי לאחר שהופנה אליו על ידי נוירולוג על רקע תלונות על עצבנות יתר והתפרצויות זעם. אובחן כסובל מהפרעת אישיות עם קווים אנטיסוציאליים ואקספלוזיביים, וסירב לקבל את הטיפול התרופתי שהוצע לו.

 

כן צוין בחוות הדעת כי לדברי הנאשם בשנת 1977 נחבל בראשו במהלך קטטה, איבד את הכרתו אך לא פנה לקבלת טיפול רפואי ואף אירעו מספר מקרים נוספים בהם במהלך קטטות איבד את הכרתו "לכמה רגעים" (עמ' 5 לחוות הדעת).

 

מסקנותיהם של ד"ר שליאפניקוב, ד"ר קרצמן וחגאג עופר כפי שהובאו בחוות הדעת -    ת/12 הן כדלקמן:

"מגיל ההתבגרות צורך אלכוהול בכמויות מופרזות עם נטייה לירידה בסבילות אלכוהול, התפתחות המצבים של Black outs (מרכיבים המצביעים על התמכרות לאלכוהול).

התמכרותו לאלכוהול מגבירה בצורה נוספת את נטיותיו התוקפניות וגורמות לו להתנהגות חסרת ריסון במצבי שכרות.

עקב התמכרות לאלכוהול במהלך השנים, חבלות ראש מהן סבל בעבר ומחלה זיהומית כרונית (שחפת) נוצר מרכיב אורגני באישיותו אשר הדגיש את קווי האישיות האופייניים לנבדק, כלומר, קווים פרנואידיים, אקספלוזיביים ואנטי סוציאליים...

1.         הנבדק אינו סובל ממחלת נפש, אלא מהפרעת אישיות לא ספציפית והתמכרות לאלכוהול.

2.         בעת האירוע בגינו מואשם ידע להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור, לכן אחראי למעשיו.

3.         כעת מסוגל לעקוב אחר הליכי המשפט, להבין מהות של האשמה והעונש, לקבל סעד משפטי מסניגורו ולפיכך כשיר לעמוד לדין" (עמ' 6 לחוות הדעת).

 

עוד נאמר בחוות הדעת כי הנאשם אינו זקוק להמשך אשפוז פסיכיאטרי, ובמידת הצורך יוכל להיבדק על ידי פסיכיאטר בתנאים אמבולטוריים.

 

    (3) חוות דעת פסיכיאטרית מיום 28.4.03  - ביהמ"ש 1:

גם חוות הדעת דנן אשר נערכה על ידי הפסיכיאטר ד"ר קרצ'מן מהחטיבה לפסיכיאטרייה משפטית - מב"ן, ב/ס מג"ן, המרכז לבריאות הנפש, באר יעקב, שהיה אחד משלושת עורכי חוות הדעת - ת/12,  הוגשה בהסכמת הצדדים ועורך חוות הדעת לא הוזמן על ידם למתן עדות בבית המשפט.

ביום 21.1.2004 הוזמן המומחה למתן עדות בבית המשפט כעד מטעם בית המשפט על פי סעיף 167(א)' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

 

חוות הדעת דנן מבוססת על החומר הרפואי פסיכיאטרי שעמד לרשותם של עורכי חוות הדעת - ת/12 ועל תוצאות הבדיקות שערכו ד"ר לנדא וד"ר קרצ'מן לנאשם.

 

בחוות הדעת דנן צוין כי הנאשם שהה במחלקה לפסיכיאטריה משפטית של מרכז בריאות הנפש בבאר יעקב ושוחרר ביום 27.8.02. לאחר מכן, שהה בבית מעצר "הדרים" והיה במעקב פסיכיאטרי אמבולטורי שנערך על ידי ד"ר לנדא, פסיכיאטר מטעם מב"ן.

הנאשם נבדק בתאריכים: 28.10.02, 25.11.02, 23.12.02, 26.02.03, 14.4.03.

על פי תוצאות בדיקותיו של ד"ר לנדא, במהלך המעקב דנן לא הייתה עדות "לסימנים פסיכוטיים או אפקטיביים מג'וריים". הנאשם קיבל טיפול תרופתי של תרופות הרגעה, נוגדי דיכאון ומייצב מצב רוח. לדברי הנאשם הוא לא נטל את התרופות שהומלצו על ידי הפסיכיאטר באופן סדיר.


זאת ועוד, בחוות הדעת צוין כי בבדיקה שערך ד"ר קרצ'מן נראה הנאשם כפי גילו, בעל הופעה חיצונית מסודרת:

"בתחילת הבדיקה - "באי שקט פסיכומוטורי קל, מדבר בצורה מהירה ועצבנית ובקול רם, סף גירוי נמוך, עונה לשאלות בהתאם. מודע צלול, התמצאות תקינה בכל המובנים. אפקט מצומצם, עם גוון דיספורי, תואם לתוכן דבריו. ללא הפרעות בקצב החשיבה: נטייה לעקיפנות. בתוכן המחשבה: ללא עדות למחשבות שווא. מביע כעס רב כלפי אשתו. לדבריו, החברים שלו מסרו לו כי אשתו נמצאת בקשר עם גבר אחר. סיפר כי בתוך כעסו התקשר לאותו שהיה ידידו בעבר והודיע לו כי משתחרר מהמעצר בקרוב, עשה זאת כדי ש"החדשה" תמסור לאשתו ותבהיל אותה. שולל הפרעות בתפיסה. שולל מחשבות אובדניות. אין ירידה קוגנטיבית ניכרת. שיפוט שמור. מתמצא היטב בסיטואציה המשפטית בה נמצא".

 

מסקנותיו של ד"ר קרצ'מן כפי שפורטו בחוות הדעת - ביהמ"ש 1 הן כדלקמן:

"הנ"ל מוכר למחלקתנו מאשפוז במסגרת הסתכלות פסיכיאטרית בשנת 2002. אז לא אובחן כחולה נפש אלא כסובל מהפרעת אישיות לא ספציפית ושימוש לרעה באלכוהול.

בבדיקות הפסיכיאטריות שבוצעו בהמשך לא הייתה עדות לסימנים פסיכוטיים או אפקטיביים מג'וריים.

בבדיקתי היום לא התרשמתי מהתדרדרות במצבו הנפשי מסוג מצב פסיכוטי, מאני או דכאוני.

כעת לא זקוק לאשפוז פסיכיאטרי. מומלץ להמשיך במעקב פסיכיאטרי וטיפול הרגעתי בתנאים אמבולטוריים" (עמ' 2 לחוות הדעת).

 

    (4) חוות דעת ביולוגית מיום 1.8.02 - ת/14

חוות הדעת דנן אשר נערכה על ידי הגב' ענת גסט מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית תל - אביב, הוגשה בהסכמת הצדדים ועורכת חוות הדעת לא הוזמנה על ידם למתן עדות בבית המשפט.

 

בחוות הדעת צוין כי לידי עורכת חוות הדעת, נמסרו 14 מוצגים, לרבות דגימת דם של המנוח - מוצג 12, שיערות מראשו של המנוח - מוצג 13,  דגימת דמו של הנאשם - מוצג 14, "אריזה סגורה מסומנת בין היתר: "מוצג 5 סכין מטבח בתוך כיור ד.א 8", מכילה סכין" - מוצג 8, ו"שקית ניילון מכילה סכין עם ידית חומה" (עמ' 2 לחוות הדעת) - מוצג 11.

 

מסקנותיה של הגב' ענת גסט בחוות הדעת הן כדלקמן:

"מקור הדם על הסכינים מוצגים 8 ו-11 יכול להיות במנוח צרנצוב ויקטור או בכל אדם הנושא את האפיונים שנמצאו על המוצגים אך לא בחשוד זלנסקי בוריס

מתוך טבלאות, שכיחות הגברים באוכלוסיה היהודית בארץ בעלי פרופיל DNA כפי שנקבע לגבי המוצגים ותואם את זה של המנוח, נאמדת                 ב- 1,600,000: 1.

שכיחות הפרופיל הגנטי המחושבת מתייחסת לגברים באוכלוסיה שאינם בעלי קרבת דם למנוח" (עמ' 3 לחוות הדעת).

 

    (5) חוות דעת מומחה מיום 21.7.02 - ת/10:

חוות הדעת דנן אשר נערכה על ידי ד"ר בירטולון לוי, הוגשה בהסכמת הצדדים  ועורך חוות הדעת לא הוזמן על ידם למתן עדות בבית המשפט.

 

בחוות הדעת דנן צוין כי ביום 16.7.02 בשעה 14:00 ערך ד"ר לוי בדיקה רפואית לנאשם במרכז הלאומי לרפואה משפטית וכי בבדיקה נמצא בין היתר כי:

 "בצד חיצוני שמאלי של בית החזה, בקו בית השחי, בגובה צלע 7, נמצא פצע קוי אופקי באורך 1.8 ס"מ שמתמשך ימינה עם פצע חתך שטחי באורך 1.6 ס"מ ומהפצע נפרש נוזל ורוד" (סעיף 4 עמ' 2 לחוות הדעת).

 

עוד צוין בחוות הדעת כי "בבית החזה משמאל נמצא פצע חתך שנגרם מחפץ מושחז כגון להב, כיומיים - שלושה" לפני עריכת הבדיקה הרפואית (עמ' 3 לחוות הדעת).

    (6) ראיות תביעה נוספות:

א.        תרשים של דירת הנאשם - ת/1.

ב.         הודעת הנאשם מיום 15.7.02 - ת/4 והודעת הנאשם מיום 17.7.02 - ת/5.

ג.         דו"ח שחזור מיום 17.7.02 - ת/6 אשר נערך על ידי רס"מ נחום הרצל ותמליל שחזור וקלטת - ת/7.

ד.         דו"ח תפיסה וסימון של סכינים מיום 15.7.02 - ת/8 אשר נערך על ידי רס"מ דפנה פרץ דו"ח מעבדה ניידת ותמונות מזירת האירוע - ת/9.

ה.        דו"ח סיכום מחלה זמני מיום 15.7.02 - ת/11 אשר נערך על ידי ד"ר פונומרנקו אולג בנוגע לעריכת בדיקה רפואית לנאשם.

ו.          חוות דעת מומחה מיום 21.7.02, ותוספת לחוות הדעת דנן מיום 2.9.02 - ת/13 אותן ערך פרופ' היס מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית בנוגע לנתיחת גופת המנוח.

 

ג.         ראיות ההגנה:

    (1)   עדותו של הנאשם:

הנאשם כבן 70 עלה לישראל בגפו ביום 13.3.00.

אשתו, העדה סבטלנה זלנסקי הגיעה ארצה לפני למעלה משנה ובני הזוג התגוררו יחד אולם "תמיד בחדרים נפרדים" (עמ' 30 ש' 22-23).

 

הנאשם והמנוח פגשו זה את זה בחנות בה עבדו, לאחר שהנאשם החליף את המנוח בתפקידו (עמ' 31 ש' 12-13). (יוער כי בהודעתו של הנאשם - ת/4 נאמר כי המנוח החליף את הנאשם בעבודה וכי מדי פעם המשיך הנאשם לעבוד שם (עמ' 1 ש' 8-15))

לפני האירוע נשוא הדיון פגש הנאשם את המנוח פעם אחת בלבד והם אף לא שוחחו זה עם זה.

ביום האירוע נשוא הדיון פגש הנאשם במנוח ליד החנות דנן, הם שוחחו והנאשם הזמינו "לחגוג חנוכת בית" בביתו החדש בו עבר להתגורר יומיים קודם לכן.

הנאשם אף קנה בקבוק ליטר וודקה.

המנוח נענה להזמנה והם סיכמו שהנאשם ימתין למנוח ליד החנות.

הנאשם סיפר לבעלת החנות, חנה מאיר, כי הוא עומד להיפגש עם המנוח ולחגוג עמו "חנוכת בית" ובתגובה אמרה לו חנה מאיר "אל תשתה איתו ביחד כי הוא מאוד כעוס כשהוא שותה, הוא לא יכול לשתות, זה משפיע עליו לרעה" (עמ' 31 ש' 14-16).

 

במועד האירוע בשעה 21:30, כאשר אשתו, סבטלנה חזרה מעבודתה ערך הנאשם היכרות בינה לבין המנוח, והמנוח אמר כי הוא מכיר אותה, היכרות קודמת.

סבטלנה הלכה לחדרה. הנאשם אשר מלכתחילה אמר למנוח כי הם ימשיכו בפגישתם עד שאשתו תחזור מעבודתה, ניגש להכין אוכל. בשלב כלשהו יצאה סבטלנה מחדרה וניגשה אל הנאשם והמנוח "ואמרה לנו להיפרד". כעבור זמן מה, יצאה סבטלנה בשנית מחדרה והנאשם אמר לה:

"עכשיו אנחנו נשתה כוסית אחרונה לדרך... והיא בכל זאת קפצה מהחדר שלה בפעם השלישית, אני במשך כל הזמן שאנחנו היינו... ביחד אף פעם לא הזמנתי אף אחד לבית שלי. זו היתה פעם ראשונה. אח"כ היא שוב קפצה מהחדר ואני לקחתי סכין. לא סכינים כמו שהיא אומרת, לקחתי סכין גדולה עם ידית שבורה. כי כל שניה היא היתה קופצת. ואני התעצבנתי, לקחתי את הסכין כדי לגרש אותה לחדר מהמטבח לחדר. אנחנו לא עשינו רעש, לא דיברנו בקול רם כל כך..." (עמ' 31 ש' 24-30).

 

בהמשך הנאשם פרס לעצמו נקניק על מנת לאוכלו "לאחר הכוסית האחרונה" לצורך כך השתמש בסכין אחרת מזו שבאמצעותה איים על סבטלנה, אותה הניח בצד.

כשסיים לפרוס את הנקניק ניגש לכיור לשטוף את ידיו, פנה לחדר האמבטיה על מנת לנגבן במגבת שכן סבטלנה לא התירה לו לנגב ידיו במגבת מטבח ומצא את המנוח בפתח הדלת:

"עם הסכין הגדולה, ואני רואה שהסכין זזה לכיוון הלב שלי, אז אני... התאמנתי בסייף ... אני מאוד זריז אפילו לא מתאים לגיל שלי ... אני נתתי לו מכה רציתי לחסום את הסכין אבל כל זאת הסכין נכנסה לתוכי. המכה בתוך הצלע הייתה קשה. היו לי כאבים וגם היד שלי נשברה, אבל אף פעם לא הרגשתי כאב כזה. אבל חשבתי שהוא פגע לי בלב. ראיתי דם, ואני מיד באופן חריף תפסתי את הסכין הקטנה עם ידית צבע לבן כדי להתגונן ושמתי אותה בצורה כזאת (מדגים עם האגרוף) הוא בא עם הסכין הלהב כלפי, ואני ניסיתי להפיל את שלו בצורה כזו, מדגים לאורך אמת היד מלמעלה למטה. פניתי עם היד אליו וניסיתי להפיל עם הסכין והיתה לי סריטה עם הקצה של הסכין ..." (עמ' 32 ש' 22-30).

 

הנאשם ציין כי הסכין ועליה כתמי דם שהוצגה בבית המשפט הייתה בחדרה של סבטלנה "כל הזמן ... שחתכה באמצעותה תפוחים" (עמ' 32 ש' 16-17).

לדבריו, המנוח  אחז בידו את הסכין באמצעותה פרס קודם לכן הנאשם נקניק ואילו הוא נטל סכין מטבח אחרת בעלת ידית לבנה וניסה:

"להפיל את הסכין שלו. כשאני הצלחתי להוריד את הסכין הסכין כבר היתה למטה, אני תפסתי אותו בידיים וניסיתי לעקם את הידיים כדי להוציא ממנו את הסכין, הוא עמד על הרגל שלי. אני לא הייתי מסוגל לדחוף אותו ממני ולא כלום. כשניסיתי לקחת ממנו את הסכין אז עיקמתי לו את הידיים והסכין היתה עם הלהב למעלה... אני בכוח האחרון שהיה לי והצלחתי לפתוח את האצבעות שלו, ניסיתי לקחת בכל זאת את הסכין ממנו, כשלקחתי ממנו את הסכין בידיים שלי היו שתי סכינים ... הוא ניסה לקחת ממני את הסכינים ...

 

לדבריו, התנפל עליו האיש, והוא התגונן עם הסכין. חסם דרכו להכנס למטבח לקחת עוד סכינים. לבסוף:

"... אני מעבר לראש שלו התכופפתי ודקרתי מפה ומפה כשהמכה היתה לפני הדקירה האחרונה, הכל התערפל והבנתי שאני מאבד את ההכרה, ואני הורדתי את הסכין זה פגע לו בגב ... אפילו הרגשתי את החריקה של הבשר איך הסכין נכנס לתוך הגוף שלו עד הסוף עד הידית. אח"כ אני הוצאתי את הסכין וראיתי שהוא הפסיק להתנפל. כל המקרה קרה כשהיינו בפתח של הדלת של המטבח" (עמ' 33 ש' 2-30).

 

לדבריו, כתוצאה מכך שהמנוח עמד על רגלו של הנאשם בעת שנאבקו, נקרעה נעלו. כמו כן, המנוח פצע את הנאשם:

"קיבלתי סריטה בסכין (מדגים ביד וגם ליד הצלעות בצד שמאל) ... היה לי פצע במצח ..." (עמ' 34 ש' 15-20).

 

בעדותו הסביר הנאשם מדוע דקר את המנוח מספר פעמים כה רב: 

"אם לא הייתי מצליח להכניס את הסכין עד הסוף לתוך הגוף שלו לא הייתי דוקר אותו 46 פעמיים אלא 146 פעמים. הדקירות לא היו חזקות, למה שאני אהרוג אותו. פגעתי בו כדי שיהיה לו פצע, וגם כל הזמן ניסיתי לסתום את הפצע שלי ... לו היה מפסיק להתנפל גם אני הייתי מפסיק, אפילו לא הייתי נוגע בו. אפילו אחרי שפגע בי כאן ניסיתי לא לפגוע בו.

הייתי יכול לדקור אותו בהזדמנות שהיתה לי, כל המעיים היו יוצאים ממנו אבל לא עשיתי את זה" (עמ' 34 ש' 25-32).

 

לטענת הנאשם, סבטלנה הנחתה את המנוח איך לתוקפו:

"סבטה לימדה את ויקטור לעשות את זה כי קודם ויקטור היה בחדר שלה. היא כל הזמן הפחידה אותי שיבואו בריונים וירביצו לי" (עמ' 33 ש' 32-33).

 

סבטלנה שהתה בחדרה בעת שהסכין הייתה בגופו של המנוח, "כשאני החזקתי אותו עם הסכין היא התחמקה ואפילו לא הסתכלה עלי ואמרה שהיא תזמין משטרה ואמרתי לה שתזמין אמבולנס".

לדבריו, סבטלנה שיקרה באומרה שלא הייתה בבית בזמן שנאבק במנוח, "היא יצאה מחדר לחדר במהירות. ואנחנו היינו בפתח הדלת" (עמ' 34 ש' 9-13).

 

לדברי הנאשם הוא היה מאושפז בהיותו ברוסיה "זה לא בגלל המחלה אלא לצורך בדיקה. בשנת 77' זה היה זמן לא טוב, שאנשים נורמלים היו מגיעים לבתי חולים כאלה" (עמ' 35 ש' 12-14).

 

הנאשם הכחיש כי טופל בארץ על ידי ד"ר ברודצקי "אני לא מכיר רופא כזה ... לא הייתי שם, והוא לא נתן לי שום תרופות" (עמ' 35 ש' 16-18).

 

    (2)   עדותו של עד ההגנה ד"ר אלכס סגל:

העד הינו פסיכיאטר במרכז רפואי סוראסקי תל אביב אשר ערך את חוות הדעת - נ/4 ביום 7.12.03.

בחוות הדעת צוין כי העד ערך לנאשם בדיקה קלינית ביום 4.11.03 בכלא "השרון".

פרט לבדיקה הקלינית דנן, הסתמך העד גם על שיחה ארוכה שניהל עם סבטלנה זלנסקי (אשר את עיקריה פירט בחוות הדעת), ועל החומר הרפואי שהועבר לידיו - חוות הדעת הפסיכיאטרית - ת/12 וביהמ"ש 1, תיקו הרפואי של הנאשם מבית החולים באר-יעקב, מסמכים משפטיים וספרות מקצועית בתחום הרפואה והמשפט.

העד ציין בחוות דעתו פרטים בנוגע לעברו של הנאשם השונים לא במעט מהללו המפורטים ב - ת/12: הנאשם שירת בצבא אך היה חייל בעייתי, נענש ונשפט "בשל חיפוש מתמיד אחר הצדק ואי קבלת סמכויות", כשהשתחרר מהצבא עבד כפועל מקצועי.

 

הנאשם היה נשוי 4 פעמים ולו 4 ילדים - ילד אחד מאשתו הראשונה ושלושה ילדים מהידועה בציבור, אשר מתגוררים ברוסיה הלבנה.

"עם נשותיו היו הסתבכויות רבות". בשנת 1970 במהלך ריב עם אשתו הראשונה, עקר וזרק חפצים שהיו סביבו ובהישג ידו לרבות תנור גז אותו השליך החוצה.

לנאשם היו הרגלי צריכת אלכוהול אשר ליווהו מאז גיל ההתבגרות:

"טענתו כי לאחר שנת 1983 כמעט ולא שתה אינה מדויקת בלשון המעטה כיוון שבשאלות נוספות (שאינן ישירות) התברר שהמשיך לשתות כל הזמן. אחרי ריב אלים במשפחתו היה אף מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי בעל כורחו. לפי גרסתו - רדיפות KGB" (עמ' 3 לחוות הדעת).

 

בשנת 1977 במהלך ריב עם אשתו השניה חתך וקרע חפצים ואף פצע בגרזן קטן את אשתו ומעט את עצמו. הנאשם נעצר, נשפט ונגזרו עליו 5 שנות מאסר מהן ריצה כשנה וחצי בעבודות בקרבת המעגל הפולארי (הקוטבי).

גם עם אשתו סבטלנה זלנסקי אירעו תקריות חמורות אשר לא הסתיימו באלימות פיזית "בעיקר בזכותה".

 

בחוות הדעת - נ/4 נאמר כי הבדיקה הקלינית לנאשם בכלא "השרון" ביום 4.11.03  נערכה בשפה הרוסית וכי:

"לא היו שום בעיות של הבנה. התרשמתי מריבוי מילים ונטייה ברורה להיקפנות ... התרשמתי גם מרעד קל בידיים. הרעד הלך וגבר כאשר בוריס התעצבן, הביע כעס או אי הסכמה ... במהלך תיאור קרב הסכינים עם ויקטור נכנס הנאשם לאי שקט פסיכומוטורי ...". קם מכסאו החל לרוץ לנפנף בידיו צעק וגידף את אשתו. "מה שהוביל אותו לאפיזודה דרמטית זו הוא הזיכרון כיצד סבטלנה הפריעה לו 3 פעמים בשיחתו עם ויקטור ז"ל" (עמ' 4 לחוות הדעת).

 

ממצאי בדיקתו של ד"ר סגל הם כדלקמן:

"... אין כל ספק שאדם זה סובל מפגיעות של אינטוקסיקציה אלכוהולית כרונית ולכן מפגיעות פיזיולוגיות שונות כולל כמובן במוח ... מאנמנזה של הנאשם ידוע כי ... לא פעם ולא פעמיים נחבל בראשו (לעיתים אף איבד את הכרתו). הנזק המצטבר במקרים אלו הוא באקספלוזיויות אפקטיבית המתרחשת על רקע דספורי ללא יכולת מינימלית לשלוט בסערת הרגשות. לכך גם מתלווה צמצום "שדה ראיה אינטלקטואלי" ואז כל המהלך עלול להיות מסוכן ואלים...".

 

לדברי העד, היו מספר שלבים בארוע "הריגת המנוח".

"... שתית וודקה ... אחר כך בקשות חוזרות ונשנות של סבטלנה להפסיק לדבר בקול רם ולהתפזר".

 

לדעת הרופא, גם במהלך "שיחזור האפיזודה בכלא "השרון" נכנס בוריס למצב מוזר של תנועות ביזריות, קללות וצעקות בקול רם וצורמני. התנהגות זאת אופיינית להתחלת מצב נפשי מיוחד הנקרא בפסיכיאטריה אירופאית קלאסית אפקט פתולוגי ... בארץ מוגדר מצב זה "כדחף - לאו- בר-כיבוש".

 

לדברי העד לא ידע הנאשם להסביר את מספר הדקירות הרב. לדעתו מצביעה עובדה זו על העדר רציה:

"... במקרה הספציפי הנ"ל אנו ערים בודאות להעדר רציה ... ושליטה לגבי התנהגותו המאפיינים אפקט פתולוגי ומצב חולני שבהמשך לובש צורה של אוטומטיזם ...".

 

לעד לא היה "ספק שהריגת ויקטור לא תוכננה ולא הייתה כל כוונה מוקדמת, עובדה המדגישה את הסיבות הנפשיות הפתולוגיות אשר בעטיין בוצעה ההריגה".

לדבריו,

"... הנבדק לא היה מסוגל לעצור בעד עצמו מלהמשיך ולדקור את המנוח  שוב ושוב. העדר יכולתו לעצור בעד עצמו מלהמשיך ולדקור את המנוח נובעת מפגיעה בכושרו הרצוני וביכולת השליטה בהתנהגותו, ופגיעה זו גרמה לאבדן יכולת "לבחור" בין מעשים מותרים ואסורים והינה תולדה של "דחף-לאו-בר-כיבוש" שממנו סבל הנבדק עקב שכרות כרונית בשילוב עם פגיעות ראש סגורות אורגניות, כמתואר לעיל".

 

בחקירתו הנגדית בבית המשפט אישר העד את מסקנתם של ד"ר שליאפניקוב, ד"ר קרצמן ומר חג'אג' בסעיף 3 בעמ' 6 לחוות הדעת - ת/12 לפיה הנאשם מסוגל לעקוב אחר הליכי המשפט, להבין מהות של האשמה והעונש, לקבל סעד משפטי מסניגורו וכי הינו כשיר לעמוד לדין (עמ' 53 ש' 5-6).

 

לעומת זאת סבור העד כי מסקנתם של ד"ר שליאפניקוב, ד"ר קרצמן ומר חג'אג'  בסעיף 1 עמ' 6 לחוות הדעת - ת/12 לפיה הנאשם אינו סובל ממחלת נפש אלא מהפרעת אישיות לא ספציפית והתמכרות לאלכוהול, שגויה.

בעדותו בניגוד לאמור בחוות דעתו - נ/4 ציין העד כי לגישתו, הנאשם סובל ממחלת נפש:

"אני השתמשתי במונח פגיעה אורגנית בגלל שילוב של שני דברים, של פגיעות מכניות בראש והתמכרות לאלכוהול. התוצאות של שני הדברים האלה לפי הבנתי זאת מחלת נפש. פגיעה אורגנית... פה הוא עבר את הסף שאפשר להגדיר כמחלת נפש, הפרעה נפשית" (עמ' 54 ש' 13-18).

 

בחקירתו הנגדית בבית המשפט העד הוסיף ואמר כי על פי ה - DSM אלכוהוליזם הינה מחלת נפש, "אלכוהוליזם לא סתם שתייה, התמכרות" (עמ' 62 ש' 19-22).

 

ד.         הערכת ראיות התביעה:

     (1)   באשר לעדותה של סבטלנה זלנסקי:

העדה שהינה אשתו של הנאשם, מסרה גרסה מפורטת ועקבית של השתלשלות האירועים במועד נשוא הדיון, כאשר בין הודעותיה במשטרה - נ/1 ו- נ/2 לבין עדותה בבית המשפט, אין סתירה משמעותית כלשהי.

דבריה של העדה מהימנים עלי ואני מאמצת אותם במלואם. התרשמתי מדברי העדה כי לא היה לה כל אינטרס ואף לא רצון להשחיר את פניו של הנאשם שלא לצורך, או להעליל עליו עלילות שקר. העדה תיארה בכנות ובדייקנות את שאירע, לטוב ולרע וכך עשתה גם בנוגע ליתר הפרטים שמסרה בעדותה על הנאשם וחייהם המשותפים.

העדה חזרה והדגישה בעדותה בבית המשפט, כי כל עדותה אמת היא "אבל מה שאמרתי זה נכון לא יותר לא פחות. כל מה שסיפרתי זה נכון לא יותר ולא פחות" (עמ' 8 ש'         27-29).

 

העדה הדגישה בעדותה את אופיו החיובי של הנאשם ואת התנהגותו החמה והאוהבת כלפי ילדיה, "יש לו לב טוב, והוא יודע לרחם על אחרים. הוא תמיד ניסה לעזור לאנשים..." (עמ' 5 ש' 26-29).

 

העדה לא הסתירה מבית המשפט, כי בעודו במעצר בגין תיק זה, ניסה הנאשם לסחוט ממנה כספים ואיים עליה שיבטל את ייפוי הכוח הכללי אשר נתן לה אם לא תשלח לו סכומי כסף בכל חודש. באותה תקופה לא היה ברשותה רשיון עבודה והיה עליה לשלם שכר דירה והוצאות מחיה ולכן שלחה לו סך של 500 ₪ לחודש. לבסוף ביטל הנאשם את ייפוי הכוח הכללי.

כן, איים עליה הנאשם "שיחתום על איזה שהם מסמכים שיהפוך את חיי לבלתי נסבלים, שהוא יעשה כל מאמץ שלא אקבל ת.ז. ישראלית".

 

   (2)    בנוגע להערכת חוות הדעת הפסיכיאטריות ועדותו של ד"ר קרצ'מן - הללו ידונו בפרק הדן במצבו הנפשי של הנאשם.

 

ה.        הערכת ראיות ההגנה:

     (1)  באשר לעדותו של הנאשם:

מהטעמים שיפורטו להלן, גרסתו של הנאשם בנוגע להשתלשלות האירועים במועד הרלוונטי אינה מהימנה עלי ואני דוחה אותה מכל וכל.

הנאשם הציג בבית המשפט גרסה מבולבלת, בלתי סבירה, רצופה בסתירות פנימיות, תמיהות ותהיות לרוב, אשר אין בה כדי ליתן הסבר הגיוני ומתקבל על הדעת למעשיו במועד האירוע נשוא הדיון.

זאת ועוד, דבריו באמרותיו במשטרה סותרים בפרטים מהותיים את דבריו בעדותו בבית המשפט.

סבורני כי הנאשם שינה את גרסאותיו בצורה מניפולטיבית לפי צרכיו, על מנת להפחית מחומרת מעשיו.

 

יצוין כי, הודעותיו של הנאשם במשטרה - ת/4 ו- ת/5 אשר הוגשו בהסכמת הצדדים, ונגבו בסמוך לאחר האירוע נשוא הדיון, אינן כה מבולבלות וחסרות הגיון פנימי כגרסתו בבית המשפט, אם כי גם בהודעות הללו התגלעו סתירות ותמיהות אשר הנאשם לא ידע להסבירן. התרשמתי כי הנאשם, כאשר נעצר ונחקר, קלט לראשונה את חומרת מצבו וביקש להפחית מחלקו באירוע נשוא הדיון ומחומרתו, ולכן טען כי הגן על עצמו לאחר שהותקף על ידי המנוח, התחמק ממתן תשובות ברורות ומסר תשובות סתומות ובלתי ענייניות. כן טען הנאשם מספר פעמים שבעת גביית הודעותיו במשטרה ת/4 ו- ת/5 היה "... לא שפוי", וכי אינו יודע מה נאמר בהודעות עליהן הוא חתום מאחר והאמור בהן לא תורגם לו (עמ' 39 ש' 24-25, עמ' 36 ש' 2-6).

 

כפי שיפורט בהמשך, מסקנתי מעדותו בבית המשפט וגם מהודעותיו במשטרה כי טענתו להגנה עצמית משוללת כל יסוד. הנאשם, שהותקף לדבריו על ידי המנוח לא ניסה להימלט מהמקום, תקף את המנוח גם כשהנ"ל היה בגבו אליו, ולא נשקפה לו סכנה ממנו. לאחר מכן, נכנס לחדר האמבטיה, שטף את ידיו, ואת הסכין המגואלת בדם והתקלח.

 

האירועים שקדמו לאירוע הדקירות:

בניגוד להכחשתו הגורפת בבית המשפט לפיה לא בעט באשתו עובר לאירוע הדקירות (עמ' 39 ש' 16-17), בהודעתו במשטרה -  ת/4 הודה הנאשם כי ייתכן ובעט באשתו על מנת שתכנס לחדרה "לא זוכר אולי היה דבר כזה ... אולי נתתי לה מכה ואמרתי לה להכנס לחדר" (ת/4 - עמ' 5 ש' 11-13), בהודעתו במשטרה - ת/5, אמר כי הוא זוכר ש'דחף' את אשתו והוסיף שהוא נוהג לדוחפה בדרך כלל והסביר התנהגותו בכך שכשמרימים עליו קול הוא מתנתק:

"אני זוכר שדחפתי אותה ... בדרך כלל אני דוחף אותה ... בזמן שמרימים עלי קול אני מתנתק ... אני רק צועק תשתקי" (ת/5 עמ' 6 ש' 26-36).

 

על פי גרסתו בבית המשפט, נטל הנאשם סכין מטבח על מנת לגרש את סבטלנה מהמטבח לחדרה:

"... לקחתי סכין. לא סכינים כמו שהיא אומרת, לקחתי סכין גדולה עם ידית שבורה. כי כל שניה היא היתה קופצת. ואני התעצבנתי, לקחתי את הסכין כדי לגרש אותה לחדר מהמטבח ..." (עמ' 31 ש' 27-28).

 

בהודעתו ת/4 טען הנאשם כי אינו זוכר שרץ בכעס למטבח, נטל סכינים ואיים עליה איומי רצח "... לא זוכר דבר כזה ... לא זוכר לא יכול להגיד כל הזמן שהיא פותחת פה אני תופס סכינים" (ת/4 - עמ' 5 ש' 18 - 21).

אך בהודעתו במשטרה - ת/5, הודה כי רץ למטבח לקחת סכינים, "שניים, לא יודע כמה" על מנת להפחיד את אשתו סבטלנה ולהשתיקה (ת/5 - עמ' 6 ש' 54-65).

 

אירוע הדקירות:

התיאור אשר מסר הנאשם בעדותו בנוגע למאבק שהתנהל בינו לבין המנוח משולל כל הגיון. למרות שנמצאו 39 פצעי הדקירה על גבו של המנוח, טען הנאשם כי המנוח לא הפנה אליו את גבו וכי הוא התגונן מפניו ודקר את המנוח בגבו:

"...כשלקחתי ממנו את הסכין בידיים שלי היו שתי סכינים ... אני פחדתי שהסכין לא תגיע לידיים שלו, הוא עמד על הרגל שלי ואני קצת יותר גבוה ממנו, אני הרמתי את הידיים מעל הראש, והוא התנפל עלי ואני ניסיתי להתגונן עם הסכין ... הוא עמד על הרגל שלי ... הוא התנפל ואני התגוננתי כמה פעמים ... למרות שכל הפצעים אצלו על הגב אבל הוא לא היה עם הגב אלי. אני מעבר לראש שלו התכופפתי ודקרתי מפה ומפה" (עמ' 33 ש'         15-25).

 

בחקירתו הראשית טען הנאשם כי הוא גבוה מהנאשם ולכן הצליח להתכופף מעל לראשו ולדקור אותו בגבו:

"אני מעבר לראש שלו התכופפתי ודקרתי מפה ומפה" (עמ' 33 ש' 25).

 

בחקירתו הנגדית אמר שגובהו 1.76 בעוד שגובהו של המנוח היה 1.75. כמובן שמדובר בפער בלתי משמעותי, שלא מאפשר הדקירות המרובות בגב. הנאשם הוסיף ואמר שלא סיפר  לשוטרים שגבו את הודעותיו, על כך שדקר את המנוח מהצד מכיוון שפחד לדוקרו בחזהו וכי המנוח עמד על רגלו מכיוון ש"הם לא שאלו אותי כלום" (עמ' 37 ש' 17-18).

כאמור לעיל, בניגוד לדבריו בעדותו בבית המשפט, הודה הנאשם בהודעתו במשטרה - ת/5 כי ייתכן שבשלב כלשהו, המנוח הפנה אליו את גבו "אולי הוא הסתובב אלי עם הגב ראיתי ידיים" (ת/5 - עמ' 8 ש' 34) .

 

כאשר נדרש הנאשם להסביר מדוע דקר את המנוח על אף שהצליח כבר להוציא את הסכין מידיו, ענה: "מאיפה ידעתי אולי יש לו עוד סכין בכיס". בהודעתו במשטרה - ת/5 כשנשאל מדוע "לא הסתפק" בדקירה אחת על מנת לפצוע את המנוח ולא להמיתו ענה:

"בגלל שהוא יותר חזק ממני וצעיר ממני היה או שאני או שהוא" (ת/5 - עמ' 7 ש' 23-24).

 

הנאשם הודה כי לא ברח מהמנוח, לדבריו:

"בגלל שהוא עמד בפתח של הכניסה לא יכולתי לברוח. דבר נוסף אני לא בורח אף פעם אין לי פחד" (ת/5 - עמ' 4 ש' 43 - 48).

 

זאת ועוד, כאמור לעיל, בעדותו טען הנאשם כי המנוח עמד על רגלו ובשל כך נבצר ממנו להימלט מפניו וכי נעלו נקרעה - דבר המעיד על אמיתות דבריו, בד בבד אמר כי איננו נוהג לברוח לעולם:

"... אני לא בורח אף פעם ... אבל את הנעל שנקרעה וזה מעיד על כך. (עמ' 38 ש' 31-32).

 

בנוסף, הטענה לפיה המנוח דרך על רגלו, על הסנדל, הועלתה לראשונה בבית המשפט ונעדרה כליל מהודעותיו במשטרה - ת/4 ו- ת/5. הסברו של הנאשם היה כי הוא לא נשאל על כך על ידי השוטרים "אפילו לא שאלו אותי".

 

בעדותו בבית המשפט, הנאשם טען כי המנוח דקר אותו תחילה, לדבריו:

"... הסכין נכנסה לתוכי. המכה בתוך הצלע היתה קשה ... חשבתי שהוא פגע לי בלב. ראיתי דם ..." (עמ' 32 ש' 25-27).

 

על פי חוות הדעת  הרפואית - ת/10 מיום 21.7.2002 אשר נערכה על ידי ד"ר בירטולון לוי נקבע כי בבדיקה שנערכה לנאשם ביום 16.7.02 נמצא:

"... בצד חיצוני שמאלי של בית החזה, בקו בית השחי, בגובה צלע 7, נמצא פצע קוי אופקי באורך 1.8 ס"מ שמתמשך ימינה עם פצע חתך שטחי באורך 1.6 ס"מ ומהפצע נפרש נוזל ורוד" (עמ' 2).

וכן,

"... בבית החזה משמאל נמצא פצע חתך שנגרם מחפץ מושחז כגון להב, כיומיים - שלושה לפני בדיקתי..." (עמ' 3).

 

מהאמור ב - ת/10 אנו למדים כי מדובר בפצע חתך קטן ושטחי ותו לא.

מדו"ח סיכום מחלה זמני של הנאשם מבית החולים קפלן מיום 15.7.02 - ת/11 עולה כי נמצא "בין צלעות 7-8 פצע דקירה 2 ס"מ ללא אמפיזמה דימום לא פעיל בכמות קטנה".

הנאשם סירב לכך שהרופאים יבדקו בדיקה מעמיקה את הפצע בחזהו "החולה סירב אקספלורציה של הפצע" (ר' עמ' 1, עמ' 2 לת/11).

גם עובדה זו מלמדת על כך שמדובר בפצע קטן ושטחי שלא יכול היה לסכן את חייו ולכן כנראה הנאשם לא הסכים לבדיקה של הפצע.

יוער כי, בחקירתו הנגדית הכחיש הנאשם כי סירב לבקשת רופאיו לבדוק את הפצע דנן:

"אתה אומר שהרופא ביקש לבדוק ואני סירבתי - איזה רופא? אתה אומר במרכז רפואי קפלן, ד"ר סימן דניאל - הייתי בלי הכרה ... אני לא סירבתי, זה הכל שקרים" (עמ' 40 ש' 16-24).

 

יוער כי האמור לעיל, תואם את מסקנות חוות הדעת הביולוגית - ת/14 מיום 1.8.2002 אשר ערכה גב' ענת גסט לפיהן, מקור הדם על הסכינים שנתפסו בדירת הנאשם יכול להיות המנוח או אדם הנושא את האפיונים שנמצאו על הסכינים. ברם, נשללה האפשרות כי מקור הדם על הסכינים הוא בנאשם.

 

ו.          סייג לאחריות פלילית - סעיף 34י' לחוק העונשין - טענת הגנה עצמית    

בין יתר טענותיו הציב הסניגור טענת הגנה עצמית לפיה המנוח תקף אותו תחילה והוא נאלץ להתגונן ולתוקפו בחזרה.

 

בסעיף 34י' שעניינו הגנה עצמית נקבע כדלקמן:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

 

מלשון סעיף 34י' עולה אם כן, כי אדם לא יישא באחריות פלילית למעשה העבירה, במקום שהתמלאו ארבעה תנאים אלה:

 

א) המעשה שעשה היה "דרוש באופן מיידי";

לעניין זה, נאמר בספרו של כב' השופט י.קדמי, על הדין בפלילים (חלק ראשון  -עדכון והשלמה) בעמ' 112:

"הדיבור "דרוש באופן מיידי", מבטא תנאי מרכזי של הסייג; שרק במקום שבו נדרשת תגובה מיידית להדיפת התקיפה - על מנת למנוע מימוש הסכנה הנשקפת ממנה ... ואין שהות להתארגנות "אחרת" לקידום פני הרעה, יש הצדקה ליישום הסייג".

 

ב) כדי "להדוף תקיפה שלא כדין";

תנאי זה משקף את אופיו של המעשה שעשה הנאשם כמעשה התגוננות מפני התוקף.

 

ג) "שנשקפה ממנה "סכנה מוחשית";

בעניין זה נאמר כי:

 "הדיבור "סכנה מוחשית" - מבטא את אופיו של הסיכון הטמון בתקיפה, כסיכון ממשי העומד להתממש, להבדיל - מסיכון ערטילאי..." (ספרו של י. קדמי הנ"ל בעמ' 113).

 

ד) של "פגיעה בחירותו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו"

תנאי זה מבטא את טיבו של הסיכון שלצורך מניעתו נקבע הסייג ואת ארבעת הערכים המוגנים המצדיקים מעשה התגוננות.

על פי סעיף 34 טז לחוק העונשין שעניינו חריגה מן הסביר לא יחול הסייג של "הגנה עצמית":

"מקום שבו המעשה שנעשה לצורכי ה"הגנה" מפני התקיפה, "לא היה סביר, בנסיבות העניין, לשם מניעת הפגיעה" שהיתה טמונה בתקיפה

...

על פני הדברים, מתמקדת המגבלה הקבועה בסעיף זה בהבטחה שמעשה ה"הגנה עצמית" לא יגרום לרעה גדולה יותר מזו שהמתגונן ביקש למנוע ... המגבלה של "חריגה מן הסביר" ... כוללת ככל הנראה, גם את מגבלת "שקילות-הרעה-הנגרמת-כנגד-הרעה-הנמנעת" (ספרו של י. קדמי הנ"ל בעמ' 115-116).

 

באשר לסכינים:

(2)       לדברי הנאשם, המנוח תקף אותו עם "הסכין הגדולה" שבאמצעותה פרס, נקניק - (סכין בעלת ידית עץ - ת/9 תצלום 28) בתגובה, על מנת להתגונן, הנאשם נטל סכין קטנה בעלת ידית לבנה, ובמהלך המאבק ביניהם הוציא הנאשם מידי המנוח את הסכין שבה אחז.

בבד בבד, טען הנאשם כי שהסכין שעליה נמצאו כתמי דם של המנוח (ר' ת/14) ואשר הוכח כי שמשה ככלי הרצח, הייתה כל אותה עת בחדרה של סבטלנה, "אותה סכין היתה כל הזמן בחדר של אשתי שחתכה באמצעותה את התפוחים ..." (עמ' 32 ש' 16-22)

כמובן שזו טענה מופרכת לחלוטין שכן הוכח כי במהלך הקטטה, הנאשם נטל את הסכינים וביניהן את ת/9 מהמטבח.

 

זאת ועוד, בהודעתו במשטרה - ת/5 סיפר הנאשם כי אחת הסכינים הייתה קטנה ובעלת ידית שחורה, לעומת זאת בבית המשפט התייחס לסכין קטנה בעלת ידית לבנה בלבד (ת/5 - עמ' 8 ש' 26).

 

היכן בדירה התרחש האירוע?

(3)       הנאשם טען כי דקר את המנוח "בפתח הדלת של המטבח" (עמ' 38 ש' 10).

דא עקא, בדו"ח המעבדה הניידת לזיהוי פלילי שערך פקד דורון אביגדורי מיום 18.7.02  - ת/9 צוין כי גופת המנוח נמצאה "בחדר השינה המזרחי" (עמ' 1).

מסקנותיו של פקד דורון אביגדורי היו כדלקמן:

"14.       תקיפת המנוח התרחשה בחדר השינה המזרחי וזאת בהסתמך על             ממצאי הדם וסימני אי הסדר.

  15.       על סמך טביעת כף הרגל בדם שנמצאה בסמוך לגופה ניתן להניח כי   בעת האירוע/לאחריו היה נוכח אדם יחף במקום.

  16.       על סמך מסלול כתמי החומר החשוד כדם ברחבי הדירה ניתן לשער כי המעורב נע ברחבי הדירה לאורך מסדרון הכניסה לכיוון כיור המטבח, ולחדרי הכביסה והאמבטיה ..." (עמ' 4).

 

ואכן הנאשם אישר כי בסיום האירוע, הלך לחדר האמבטיה, התקלח ושטף את הסכינים המגואלות בדם.

 

כן צוין בדו"ח - ת/9 כי "המעורב החליף את בגדיו בתום האירוע וזאת על סמך מציאת בגדים (חולצת צווארון ומכנסי התעמלות) שהוסלקו בחדרים שונים" ( עמ' 4 סעיף 17).

הסברו של הנאשם לכך היה "...החלפתי שלוש פעמים את הבגדים, הייתי מיוזע, אז פחדתי להצטנן ... באותו יום הייתי מחליף בגדים 8 פעמים" (עמ' 40 ש' 27-29).

בהודעתו במשטרה - ת/4, הנאשם טען כי המאבק בינו לבין המנוח התנהל במטבח הדירה ובהמשך הוסיף:

"לא זוכר אולי הוא רץ ואני רצתי אחריו כאשר דקר אותי הייתי במצב שלא זוכר כלום אולי הוא רץ לרחוב ואולי רצתי אחריו ... אפילו לא זוכר אם תפסתי את הסכין שלו או לקחתי סכין אחר" (ת/4 עמ' 3 ש' 15-20).

 

הנאשם לא ידע להסביר כיצד הגיעה גופתו של המנוח לחדרה של סבטלנה "אחרי שדקר אותי לא הייתי במצב שאני זוכר משהו אני התנתקתי זוכר שנתתי לו דקירות" (ת/4 - עמ' 6 ש' 32-33).

בתחילת הודעתו במשטרה - ת/5, הנאשם טען כי אינו זוכר היכן התנהל המאבק שבמהלכו נדקר המנוח "לא יכול להגיד ... לא זוכר בדיוק לא הסתכלתי ... הסתכלתי עליו וראיתי שיש אויב לפני וצריך לנטרל אותו" (ת/5 - עמ' 4 ש' 62-66).

 

 

אולם מיד בהמשך הוסיף:

"במטבח, ויכול להיות מחוץ למטבח בגלל שראיתי את סבטלנה ... ראיתי אותה אחרי ויקטור ואמרה לי שהיא הולכת להזמין משטרה..." (ת/5 - עמ' 5 ש' 14-15, עמ' 6 ש' 41-42).

 

הנאשם הסביר את דבריו לפיהם, לא ראה היכן בדירה נדקר המנוח למרות שראה את אשתו עומדת מאחורי גבו של המנוח ואמר: "יכול להיות ששמעתי את הקול שלה והיא אמרה שהיא מזמינה משטרה" (עמ' 6 ש' 46-47).

אולם לבסוף, כאשר נדרש להסביר כיצד גופת המנוח נמצאה על ידי המשטרה בחדר השינה, אמר: "רדפתי אחריו אחרי כל דקירה אני זוכר שזזתי" (ת/5 - עמ' 8 ש' 32).

דהיינו, הנאשם הודה כי רדף אחרי המנוח ותוך כדי כך המשיך לדקור אותו.

 

דינה של טענת ההגנה עצמית להידחות:

(1)       כאמור לעיל אינני מקבלת את גרסתו של הנאשם לפיה הוא נאלץ להתגונן לאחר שהמנוח תקפו בסכין ואף דקר אותו בחזהו דקירה עמוקה שגרמה לו לכאבים עזים והוא סבר כי הסכין פגעה בליבו.

 על פי דבריה של סבטלנה, אותם מצאתי מהימנים, הנאשם רץ למטבח הדירה, נטל סכינים, שב למסדרון על מנת לתוקפה. המנוח סוכך עליה בגופו ובידיו לא היה נשק כלשהו. הנאשם תקף אותו בעוד המנוח מנסה לחסום דרכו ולהתגונן ללא הצלחה באמצעות עגלת קניות.

כאמור לעיל, הנאשם הודה כי נטל מהמטבח סכינים על מנת להפחיד באמצעותם את סבטלנה ולהשתיקה.

מחוות הדעת הביולוגית - ת/14 עולה כי כתמי הדם על שני הסכינים מקורם במנוח או באדם הנושא את אותם אפיונים, אך אין כל זכר לדמו של הנאשם על הסכינים הללו. עובדה זו מלמדת אף היא על כך שהנאשם כלל לא הותקף על ידי המנוח.

 

לנאשם לא נשקפה סכנה ממשית והוא לא הותקף תקיפה שלא כדין על ידי המנוח ועל כן לא מתקיימים תנאי הסייג דנן.

 

גם אם היתה מתקבלת גרסתו של הנאשם, לפיה בידו של המנוח היתה סכין והוא דקר אותו תחילה הרי שלא היתה עומדת לו טענת הגנה עצמית מחמת חוסר הסבירות במעשהו.

כאמור לעיל בחוות הדעת - ת/13 צוין כי בגופת המנוח נמצאו 46 דקירות מהן 39 בגבו, ואילו מחוות הדעת - ת/10 עולה כי לנאשם נגרם פצע חתך שטחי בלבד.

בעדותו בבית המשפט טען הנאשם כי המנוח דרך על רגלו ולכן נבצר ממנו להימלט מהמקום. אולם הודה כי לא ניסה להימלט מהמקום:

"אמרתי שקודם כל אני בכלל לא הייתי מסוגל לברוח כי הוא עמד על הרגל שלי ואני לא בורח אף פעם" (עמ' 38 ש' 29-30).

הנאשם אף הודה כי בשלב כלשהו במהלך המאבק בינו לבין המנוח דקר את המנוח כשהוא בגבו אליו, ואף רדף אחריו והמשיך לדקור אותו (ת/5 עמ' 8 ש' 32).

יתר על כן, בדבריו של הנאשם בעדותו בבית המשפט יש בכדי להצביע על חוסר המידתיות והסבירות שבמעשהו, לדבריו:

"... אם במכה האחרונה לא הייתי מכניס את הסכין עד הסוף הייתי מכניס לו 139 דקירות" (עמ' 38 ש' 6).

 

זאת ועוד, בחקירתו הנגדית בבית המשפט, סיפר הנאשם שכשהמשטרה עצרה אותו, יצא כגיבור עם הידיים למעלה:

"אני אמרתי באמצעות הידיים שלום, זו שפת שלום לחברים. היו שם חברים. אני הרגשתי שאני מנצח" (עמ' 39 ש' 1-2).

 

לסיכום,

כאמור לעיל, אינני מקבלת את גרסתו של הנאשם לפיה הותקף תחילה ונדקר על ידי המנוח אשר אחז בידו סכין, ומשום שנאלץ להתגונן התפתח מאבק בינו לבין המנוח.

הנאשם דקר את המנוח פעמים רבות, 46 דקירות בחלקי גופו השונים, לרבות 39 דקירות בגבו.

הנאשם הודה כי לא ניסה להימלט מהמקום, כי רדף אחרי המנוח והמשיך לדקור אותו. למרות שהנאשם טען כי המנוח דקר אותו ראשון והסכין חדרה עמוק לחזהו והוא רק התגונן בפניו, הרי שבחזהו נמצא פצע חתך קטן ושטחי בלבד ואילו בגופו של המנוח נמצאו עשרות דקירות עמוקות וקטלניות, רובן בגבו, עובדה המצביעה על כך שהמנוח ניסה להימלט ממנו והנאשם המשיך לדקור אותו במנוסתו.

בענייננו לא מתקיימים יסודות הסייג לאחריות פלילית על פי סעיף 34י' לחוק העונשין, ולנאשם לא עומדת טענת "הגנה עצמית".

 

ז.         לעניין מצבו הנפשי של הנאשם:

מטעם המאשימה הוגשו: חוות הדעת – ת/12 אשר ערכו ד"ר קרצ'מן, ד"ר שליאפניקוב, ומר חאג'אג' וחוות הדעת - ביהמ"ש/1 אשר ערך ד"ר קרצ'מן.

מסקנתם של המומחים בחוות הדעת דנן הייתה שהנאשם אינו סובל ממחלת נפש אלא מהפרעת אישיות לא ספציפית וכי הוא כשיר לעמוד לדין.

 

אף שחוות דעת אלה נתקבלו בהסכמה - הסניגור לא ביקש לזמן את המומחים לחקירה,  עובדה המלמדת על הסכמתו למסקנות שפורטו בחוות הדעת דנן - הוגשה מטעם ההגנה חוות הדעת - נ/4 אותה ערך ד"ר אלכס סגל מהמרכז הרפואי סוראסקי.

ד"ר סגל גם מסר עדות בבית המשפט ונחקר על ידי התובע. כפי שיפורט בהמשך, שינה לא מעט את מסקנותיו כפי שהובאו בחוות הדעת דנן וטען כי הנאשם סובל ממחלת נפש.

 

ביום 21.1.2004, לאחר שמיעת עדותו של ד"ר סגל הוזמן ד"ר קרצ'מן על ידי בית המשפט לצורך הבהרת נקודות מסוימות בחוות הדעת - ביהמ"ש 1 ו- ת/12, וזאת בהתאם לסעיף 167(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982.

 

    (1)  הפרעה נפשית, קרי, מחלת נפש או הפרעת אישיות - הגדרות

          בעדותו בבית המשפט, ד"ר קרצ'מן הבהיר בין היתר, כי ב - 4 DSM לא משתמשים כלל במונח 'מחלות נפש', אלא במונח 'הפרעות נפשיות' המקביל למחלות נפש והללו מצויות ב - 1 AXIS. הפרעות האישיות' מצויות ב - 2AXIS , ולדבריו, "בשום מקום לא כתוב מילה באנגלית disease ... בשום מקום לא כתוב מילה illness, כתוב רק disorder" (עמ' 179, עמ' 180 ש' 13-15).

לצורך הדיון בבית המשפט, השתמש העד בדיבור 'מחלת נפש' כאשר כוונתו היא ל'הפרעה נפשית'.

לדברי ד"ר קרצ'מן הפרעת אישיות לעולם איננה מתפתחת למחלת נפש, מדובר בשתי תופעות שונות לחלוטין:

"כב' השופטת שפירא: מתי הפרעת האישיות הזאת הופכת למחלת נפש?

   ת.                                אף פעם... (מחלת נפש והפרעת אישיות - מ.ס.)

זה שני צירים, אפילו ב-4DSM שזה שני צירים  שונים לחלוטין" (עמ' 124 ש' 14-24, עמ' 125 ש'    4-18).

 

ד"ר קרצ'מן הדגיש בעדותו כי אלכוהוליזם גם אם הוא כרוני, אינו מוגדר כמחלת נפש בפסיכיאטריה:

"בפסיכיאטריה שמקובלת לא רק בארץ, בכל המדינות כולל אירופה, אמריקה וכמובן בארץ אלכוהוליזם לא מוגדר כמחלת נפש... לא ב – 4DSM ולא ב- 10ICD..." (עמ' 115 ש' 4-8).

 

לדבריו, אלכוהוליזם כרוני אינו גורם להזיות, ומחשבות שווא.

אלכוהוליזם נכלל בהגדרה של הפרעה נפשית - מחלת נפש, רק כאשר  האלכוהוליסט הכרוני נכנס למצב פסיכוטי פעיל, דהיינו - סובל מהפרעות כגון: הזיות, שמיעת קולות ומחשבות שווא.

המומחה הדגיש כי רק לעיתים שימוש בחומר כימי לרבות אלכוהול, גם אם מדובר בשימוש ממושך, יגרום למשתמש להיכנס למצב פסיכוטי:

"אם בן אדם נכנס למצב פסיכוטי, הוא יכול להיכנס למצב פסיכוטי מכל מיני סיבות. שיהיה יותר ברור, אם בן אדם מקבל קוק או אופיום או גראס, הוא יכול להשתמש כל החיים ולא להיכנס למצב פסיכוטי, הוא יכול להשתמש בזה ולהיכנס למצב פסיכוטי" (עמ' 125 ש' 4-7).

 

המומחה הדגיש כי באותם מקרים בהם אלכוהוליסט כרוני נכנס למצב פסיכוטי פעיל, הוא יישאר במצב זה באופן מתמיד, לרבות בתקופות שבהן איננו שותה אלכוהול, לדבריו:

"ת.                                 אם הוא שתוי, זה לא הזיות, הוא שתוי... יש מצבים פסיכוטיים על אלכוהולים אבל זה לא דבר שאני שתיתי, אני פסיכוטי, אני יצאתי מהשתיה, יצאתי מאינטוקסקציה, אני בריא לחלוטין, זה לא זה...

כב' השו' שפירא:           אז הוא כל הזמן פסיכוטי, גם אם הוא לא שותה                                 בכלל?

ת.                                   נכון" (עמ' 119 ש' 12-24, עמ' 120 ש' 1-2).

 

ד"ר קרצ'מן הסביר כי ככלל, אלכוהוליזם כרוני משפיע ומשנה את התנהגותו של האדם השותה.

שינויים אלה אינם מוגדרים על ידי 4DSM אך מוגדרים על ידי ה- 10ICD כהפרעת אישיות אורגנית הנגרמת בשל שימוש בחומר כימי, לרבות אלכוהול או כתוצאה מטראומות שנגרמו בעקבות חבלות שעובר אדם במהלך חייו:

"בד"כ אלכוהוליסטים תמיד עוברים את הטראומה, בגלל הנפילות, בגלל המכות, בגלל אלימות מאוד אגרסיבית אז יש שנוי. באופי של בן אדם יש איזשהו deformation ... האישים האלה מנסים להיות יותר פשוטים, יותר עושים בדיחות בצורה יותר גסה, אנשים מתפרצים בזעם יותר בקלות..." (עמ' 123 ש' 2-22).

 

ד"ר סגל חולק בעדותו על דבריו של ד"ר קרצ'מן, לדבריו הפרעות אישיות בדרגתן החמורה ביותר הופכות למחלות נפש, ואין מדובר כהגדרתו של ד"ר קרצ'מן ב"שני צירים שונים לחלוטין":

"...                                 השאלה מה התוכן של ההגדרה.

עו"ד שקלאר:                לפי העוצמה

כב' הש' שפירא:            השאלה אם הגדרה באה עם העוצמה של הסימפטומים, או שההגדרה היא הגדרה והסימפטומים הם התווך של המחלה.

ת. (ד"ר סגל):                אני חושב שגם זה וגם זה" (עמ' 86 ש' 2-7).

 

לדברי ד"ר סגל ניתן להגדיר מחלת נפש על פי עוצמת סימפטומים מסוימים (עמ' 67 ש'  16-17).

לשאלה, מה ההבדל בין מחלת נפש והפרעה נפשית שמשפיעה על התנהגות, לא היתה תשובה בפיו. עם זאת הסביר, כי הפרעה נפשית קשה  איננה נחשבת למחלת נפש:

" ... אבל אני מדבר על הפרעות מסוג אחר, לא הפרעת אישיות ... הפרעה נפשית קשה זה מצב שאדם שזה משפיע מאוד על התנהגותו".

לשיטתו,

"... אם יש הצטברות של כל מיני דברים מסביב, המעידים על התנהגותו של אדם, על העדר יכולת לשלוט בהתנהגות אז זאת הפרעה כזאת שהיא שווה לפחות למחלת נפש..." (עמ' 55 ש' 12-21, עמ' 56 ש' 1-12).

 

ד"ר סגל אישר בעדותו כי הסינדרום אותו הוא מייחס לנאשם אינו מופיע בהגדרה של הפרעה נפשית/מחלת נפש על פי ה – DSM, "לא מופיע מסיבה פשוטה כי זה שילוב של שני דברים איך זה יכול להופיע" (עמ' 62 ש' 11).

אולם בהמשך טען כי אלכוהוליזם כרוני מוגדר כמחלת נפש על פי ה- DSM:

"כב' הש' שפירא:          השאלה אם אלכוהוליזם זה מחלת נפש לפי                             ה-DSM ?

  ת.                                 כן, בוודאי

  כב' הש' סוקולוב:        כל אלכוהוליסט הופך להיות מחלת נפש

  ת.                                 אלכוהוליזם לא סתם שתייה, התמכרות" (עמ' 62                  ש' 11-22, עמ' 65 ש' 24).

כן,

"כב' הש' שפירא:          האם אלכוהול היא מחלת נפש או לא?

  ת.                                 כשזה מגיע לסינדרומים קטלניים כאלה זה בוודאי             מחלת נפש" (עמ' 67 ש' 23-24).

 

משהוצג בפני העד, כי על פי ה- DSM, אלכוהוליזם מוגדר כהפרעת אישיות ולא כמחלת נפש, אישר כי "בשום מקום לא כתוב שזה מחלת נפש". אולם הוסיף "ב- 3 DSM גם לא כתוב כל סכיזופרניה באופן ספציפי שזה מחלת נפש, זה מובן" (עמ' 68 7-8). לגישתו מחלת נפש מוגדרת ככזו על פי עוצמת הסימפטומים ובאלכוהוליזם "כשזה מגיע לסינדרומים קטלניים כאלה זה בוודאי מחלת נפש" (עמ' 67 ש' 24).

בניגוד מוחלט לדבריו של ד"ר סגל שסבר כי כשם שאלכוהוליזם אינו מצוין ב - DSM כמחלת נפש למרות שזו מחלת נפש לדעתו, כך גם לא צויין במפורש ב - DSM3 שסכיזופרניה היא מחלת נפש, למרות שאין מחלוקת שזו מחלת נפש, הסביר ד"ר קרצ'מן, כמפורט לעיל, כי ב - DSM מפורטות ההפרעות הנפשיות קרי, מחלות נפש ב - 1 AXIS לרבות סכיזופרניה ואילו הפרעות האישיות שהן שונות לחלוטין מהללו, מפורטות             ב - 2 - AXIS. לדבריו:

ב" 4 DSM ... כתוב שסכיזופרניה זו מחלה ב - 1 AXIS, הפרעת אישיות סיכיזואידית ב - 2 AXIS, לא יכול להיות כאן כאילו בשני AXIS שונים" (עמ' 177 ש' 5-8).

 

    (2) בהתייחס לנאשם:

בענייננו, קיימת הסכמה בין כל המומחים לפיה הנאשם סובל מאלכוהוליזם כרוני במשך עשרות שנים.

 

לדברי ד"ר קרצ'מן, הנאשם נבדק הן על ידי נוירולוג והן על ידי פסיכיאטר סמוך לפני האירוע ונמצא כי הוא איננו פסיכוטי אלא סובל משינוי בהתנהגות (עמ' 159 ש' 23-24, עמ' 160 ש' 1-3).

אף ד"ר סגל, המומחה מטעם ההגנה אישר בעדותו בבית המשפט כי לא נמצאו "סימנים פסיכוטיים" אצל הנאשם בעת הבדיקה וכי איננו טוען שהנאשם הוא פסיכוטי (עמ' 68   11-15).

 

לדברי ד"ר קרצ'מן, הנאשם סבל מהפרעת אישיות אורגנית - alcohol intoxication acute בעת שדקר את המנוח.

ד"ר קרצמן אישר כי במצב כזה, האלכוהול משפיע על המוח והיכולת לשלוט בדחפים פוחתת (עמ' 184 ש' 5-23). עם זאת, המומחה ציין כי לנאשם הייתה היכולת לשלוט במעשיו ולעצור בעד עצמו באירוע נשוא הדיון:

"ש.        אתה טוען שהנאשם יכול היה לעצור את עצמו?

  ת.         וודאי ... בן אדם שהוא יודע שבד"כ מתי שהוא שותה הוא מנסה להיות מאוד אלים, אלים קיצוני, בן אדם ששילם על זה חמש שנים בכלא כשהוא היה אלים נגד אשתו שלו בשנת 77', ז"א יש לו מספיק ניסיון מחיים עד כמה הוא יכול להיות קיצוני בזעם שלו" (עמ' 160 ש' 4-21).

 

כאמור לעיל, לדעתו של ד"ר סגל, ההפרעה הנפשית הקשה והנמשכת ממנה סובל הנאשם ואשר נוצרה כתוצאה מהאלכוהוליזם הכרוני בשילוב עם פגיעות אורגניות במוח, הינה מחלת נפש. המומחה הוסיף ואמר כי בשל הפרעה נפשית זו נפגמה תפיסת המציאות של הנאשם (עמ' 69 ש' 3-8).

 

בעדותו בבית המשפט, הוסיף המומחה, מסקנות ופירושים שונים שלא הוזכרו כלל בחוות הדעת דנן.

 

בחוות הדעת –נ/4 לא הגדיר ד"ר סגל את מצבו הנפשי של הנאשם כ'מחלת נפש' אלא כמי ש"סובל מפגיעות של אינטוקסיקציה אלכוהולית כרונית ולכן מפגיעות פיזיולוגיות שונות כולל כמובן במוח" (עמ' 5 לחוות הדעת).

המונח מחלת נפש לא הוזכר ולו פעם אחת בחוות הדעת דנן. ברם, בעדותו בבית המשפט, שינה ד"ר סגל את קביעתו בחוות הדעת וטען כי הנאשם לוקה במחלת נפש שהתפתחה בשל "פגיעות מכניות בראש והתמכרות לאלכוהול" (עמ' 54 ש' 13-14) וכי לגישתו הפרעת אישיות קשה ונמשכת עלולה להפוך למחלת נפש.

 

ד"ר סגל הסביר בעדותו כי בחוות הדעת – נ/4 בחר להשתמש במונח "פגיעה אורגנית":

"... בגלל שילוב של שני דברים, של פגיעות מכניות בראש והתמכרות לאלכוהול. התוצאות של שני הדברים האלה לפי הבנתי זאת מחלת נפש. פגיעה אורגנית…פה הוא עבר את הסף שאפשר להגדיר כמחלת נפש, הפרעה נפשית" (עמ' 54 ש' 13-18).

 

 

והוסיף כי לא השתמש במונח 'מחלת נפש' בחוות הדעת - נ/4 מכיוון ש:

"החיים הקליניקה הפסיכיאטרית מאוד לא נוחה בשביל הגדרות חדות חד משמעיות, ויש לנו מאז ומתמיד בעיה עם זה, למשל באבחנות, יש הרבה מצבים שלא נכנסים לאבחנה..." (עמ' 55 ש' 9-11).

 

    (3) נזק מוחי:

לדברי ד"ר קרצ'מן, הנוירולוג שבדק את הנאשם והפנה אותו לפסיכיאטר, לא מצא כי הוא סובל מפגיעה מוחית, "אם הוא מצע (צ.ל. מצא) פגיעה מוחית זה יהיה לא מקצועי להעביר אלינו, הוא חייב לטפל, מפני שזה המקצוע שלו" (עמ' 151 ש' 15-16), והסביר כי חבלות הראש אופייניות שהוזכרו בחוות הדעת – ת/12 הן חבלות ראש האופייניות אצל אלכוהוליסטים ואשר עליהן סיפר הנאשם.

לדברי ד"ר קרצ'מן, הנאשם לא סבל מנזק מוחי מאסיבי, הוא לא היה ירוד קוגנטיבית ולכן לא ניתן לקבוע כי היה דמנטי, קרי, חולה נפש, אלא סבל מירידה בזיכרון, אחד הסימנים האופייניים לשכרות כרונית:

"ת.                                 ... בן אדם הגיע לאיזשהו נזק שמשפיע מאוד מסיבית על התנהגותו, כמו מוגדר בכל המחלות דמנציה, ז"א שבן אדם כל כך ירוד קוגנטיבית, יש שינוי כל כך מסיבי במוח, שינוי בכל התפקיד של המוח שהם מאוד קריטיים לתפקוד שלו היום יומי, אז אנחנו מגדירים שבן (אדם - מ.ס.) חולה נפש...

ש. כב' הש' אופיר:        כאן לא יכולתם להגיד?

ת.                                   אנחנו לא יכולים להגיד... יש לו ירידה בזיכרון, זה סימן של אינטוקסיקציה, זה סימן של אלכוהוליזם כרוני    ...            אבל דמנציה לא. דמנציה אם בן (אדם - מ.ס.) ירוד קוגנטיבית, הוא לא זוכר דברים חשובים שקרו יום יומי... פה אנחנו לא יכולים לדבר על המצב הזה" (עמ' 132 ש' 10-23, עמ' 133 ש' 1-11).

 

כאמור לעיל, לדברי ד"ר סגל בחוות הדעת - נ/4, הנאשם עבר סידרה ארוכה של חבלות ראש ששילובן עם אלכוהוליזם כרוני "מהווה סיבה ישירה לפגיעה מוחית אורגנית" (עמ' 6 לחוות הדעת).

על הפגיעות המכניות בראשו של הנאשם למד ד"ר סגל, משיחותיו עם הנאשם, שיחתו עם אשת הנאשם ומחוות הדעת – ת/12 של ד"ר קרצמן וחבריו בה נכתב כי בשנת 1977 נחבל הנאשם בראשו במהלך קטטה, איבד את הכרתו ולא פנה לטיפול רפואי בעקבות האירוע.

בעדותו בבית המשפט, חזר ד"ר סגל על דבריו בחוות הדעת, לפיהם לנאשם היו:

"פגיעות בגולגולת, פגיעות מצטברות בגולגולת, טראומות, חלקן לא קטן עם איבוד הכרה, והתמכרות לאלכוהול במשך יותר מיובל שנים" (עמ' 53 ש'    21-23).

ברם, המומחה אישר כי פגיעות ראש כגון דא אינן נדירות אצל אלכוהוליסטים (עמ' 73    ש' 10).

 

בחוות דעתו, ציין ד"ר סגל כי הפגיעה המוחית האורגנית ממנה סובל הנאשם באה לידי ביטוי בין היתר, בירידה קוגנטיבית (עמ' 6 לחוות הדעת). לדידו, הסבריו של הנאשם לאחר המעשה נשוא הדיון לפיהם המנוח איים עליו, הוא הגן על עצמו, וכד' נובעים כתוצאה מירידה דמנטיבית אצלו:

"... במסגרת ירידה דמינטיבית שלו, הוא באמת לא בוחר בכל מיני גרסאות שהוא שולף מהשרוול. למה אני אומר שזו התנהגות ילדותית? מכיוון שהוא מדבר דברים לא בעד עצמו אלא נגד עצמו כל כך צורם. כל כך מוזר וביזארי" (עמ' 98 ש' 4-7).

 

    (4) דחף לאו בר כיבוש:

לדברי ד"ר קרצ'מן, 'דחף לאו בר כיבוש' הוכר רק באותם במקרים בהם אדם אובחן כחולה נפש, לרבות חולה נפש שמחלתו ברמיסיה. אכן במצב של רמיסיה, החולה אינו במצב של פסיכוזה פעילה ואין לו הפרעות תפיסה ומחשבות שווא אולם למרות זאת לא ניתן להתעלם מכך שעבר תהליך של מחלת נפש, והמעשה נעשה מחוסר שיפוט שנובע ממחלת נפש:

"... הבן אדם הזה הוא חולה נפש, הוא עבר כל התהליכים של מחלה נפשית, אנחנו רוצים לעזור ולהגן עליו, כמו רופאים. אנחנו לא חושבים שיהיה פר להתייחס אליו כמו לבן אדם לחלוטין רגיל ... המעשה היה מחוסר שיפוט שנובע ממחלת נפש" (עמ' 141 ש' 14-23).

 

בעניין נשוא הדיון, מאחר והנאשם לא אובחן כחולה נפש, דחה ד"ר קרצ'מן את טענת המומחה מטעם ההגנה לפיה הנאשם פעל מתוך דחף לאו בר כיבוש. ד"ר קרצ'מן שלל את האפשרות כי מספר הדקירות הרב שדקר הנאשם את המנוח, מצביע על דחף לאו בר כיבוש ועל חוסר יכולתו להימנע מלעשות המעשה ולעצור בעד עצמו (עמ' 144 ש' 10), והדגיש שהנאשם זכר היטב את המעשה, נשוא הדיון ואף ידע לתארו לפרטיו ואילו במצב של דחף לאו בר כיבוש, האדם איננו זוכר את פעולותיו ואף נרדם מיד לאחר המעשה:

"כב' הש' סוקולוב:        ... במקרה הזה היו הרבה, הרבה דקירות. האם יכול להיות שנניח 50, 60, 70 דקירות מצביעות על דחף לאו בר כיבוש, שהבן אדם לא היה יכול לעצור את עצמו, לא היה (מסוגל - מ.ס.) בכלל להימנע מזה

          ח.                                                                 לא...יש שני דברים אופיינים,

כב' הש' סוקולוב:          של דחף לאו בר כיבוש?

ת.                                   לא, הם לא השתמשו במילה הזאת, אבל אני לא מדבר על מילים ... דבר אחד שבן אדם לא זוכר שום דבר, שזה אנמנסטי ... של המעשה. אני קראתי את החקירה, אני דיברתי איתו (עם הנאשם - מ.ס.), יש עדים הוא זוכר חלקי כמו כל בן אדם ... אבל יש דבר עוד יותר חשוב, הרבה יותר חשוב, בן אדם במצבים האלה נכנס מיד לשינה במקום המעשה...

כב' הש' אופיר:              הוא (הנאשם - מ.ס.) זוכר את המעשה 

ת.                                   בטח" (עמ' 144 ש'7-23, עמ' 145 ש' 1-10)

 

כאמור לעיל, ד"ר סגל סבור כי הנאשם פעל בהיותו במצב של דחף לאו בר כיבוש בעת ביצוע המעשה נשוא הדיון.

בחוות הדעת - נ/4 צוין כי:

"מעשיו של הנבדק, שאלימותם התפתחה לאורך האירוע, כאשר כל טריגר מגביר את עוצמתם נבעו מהעדר יכולתו הנפשית לחדול לעשותם או להפסיקם, וכי הנבדק לא היה מסוגל לעצור בעד עצמו מלהמשיך ולדקור את המנוח שוב ושוב. העדר יכולתו...נובעת מפגיעה בכושרו הרצוני וביכולת השליטה בהתנהגותו, ופגיעה זו גרמה לאובדן יכולת "לבחור" בין מעשים מותרים ואסורים והינה תולדה של "דחף לאו בר כיבוש" שממנו סבל הנבדק עקב שכרות כרונית בשילוב עם פגיעות ראש סגורות אורגניות" (עמ' 8 לחוות הדעת).

בעדותו בבית המשפט, ציין ד"ר סגל כי ייתכן מצב בו אדם פועל תחת דחף לאו בר כיבוש מבלי שפיתח אמנזיה (עמ' 97 ש' 23-24).

 

    (5) הערכת מסקנות המומחים:

כאמור לעיל, בפני בית המשפט הוצגו שתי תיזות סותרות באשר למצבו הנפשי של הנאשם ועל בית המשפט מוטל להכריע בין השתיים.

מלאכה זו אינה קלה כלל ועיקר. אף כי הפסיכיאטריה שייכת לתחום הרפואה, הרי שתחום זה פחות מדויק מתחומי רפואה אחרים וגישותיהם השונות של הפסיכיאטרים עשויות להשפיע לא רק על אופן הטיפול, כי אם גם על האבחנה עצמה.

 

הלכה פסוקה היא כי בית המשפט הוא המוסמך להכריע בין מסקנותיהם של המומחים השונים המציגים עמדות שונות בבית המשפט, וזאת בהתאם לשיקול דעתו.

 

בספרו של כב' השופט י. קדמי, "על הראיות" (חלק שני) נאמר לעניין זה (בעמ' 663):

"עדותו של עד מומחה – כמו עדותו של עד רגיל  - מביאה בפני בית המשפט "עובדות" שעל פיהן בית המשפט – והוא לבדו – מסיק את המסקנה המסכמת, המכריעה, בשאלות הטעונות הכרעה; ואפילו מאמץ בית המשפט עדותו של המומחה – הוא הקובע בסופו של דבר את הממצא שעל פיו יפול דבר

....

"כמו כל חוות דעת של מומחה... כך גם חוות דעת של מומחה רפואי: היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות... ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו..." (עמ' 664).

וכן:

"בבואו להכריע בין מומחים, אין בית המשפט שם עצמו 'מומחה מכריע' ביניהם... בהקשר זה פועל בית-המשפט כערכאה שיפוטית ומפעיל ... שיקול דעת שיפוטי, על בסיס הידע המשפטי, ניסיון החיים השיפוטי והשכל הישר..." (עמ' 669).

 

ברע"פ 2111/93 יוסף אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5)133 חזר כב' השופט לוין על הדברים שנפסקו לעניין זה בע"פ 187/61 פנו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 1105:

"השאלה אם המחלה קיימת ואם לאו, היא אמנם בעיקרה שאלה רפואית; אבל בית-המשפט הוא אשר מכריע בה, לפי חומר הראיות שבא לפניו - והעובדה בלבד שהמומחים מעידים על קיום 'מחלה', אין בה כדי להצדיק קביעה שכזאת על ידי בית-המשפט; שהרי המונח 'מחלה' ניתן לפירושים רבים ושונים, ומה שרופא קורא בשם 'מחלה', אינה בהכרח גם מחלה בעיני החוק" (עמ' 140).

 

בע"פ 224/88 גיתית איזראלוב נ' מדינת ישראל, מו(2) 661, קבע כב' הנשיא, השופט שמגר בעמ' 671:

"ספק, אכן פועל תמיד לטובת הנאשם, אולם מומחים החלוקים זה על זה אינם מותירים בהכרח ספק ... אם משתכנע בית המשפט מן האמינות וההגיון של התיזה ... הוא רשאי לבסס מסקנתו על ממצא זה, גם אם יש מומחה אחר המסתייג מכך... קיומן של דעות נוגדות אינה עילה לדחיית תיזה רפואית; זו צריכה להיבחן לאור משקלה...".

 

בענייננו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את התיזה שהציגו המומחים מטעם המאשימה ד"ר קרצ'מן, ד"ר שליאפניקוב ומר חג'אג' כפי שהובאה בחוות הדעת - ת/12   ו- ביהמ"ש/1 ובעדותו של ד"ר קרצ'מן בבית המשפט, לפיה הנאשם איננו חולה נפש אלא סובל מהפרעת אישיות לא ספציפית.

המומחים הללו הציגו תיזה סדורה ומבוססת היטב באשר למצבו הנפשי של הנאשם, אשר תואמת את הסיווגים המצויים ב- 4DSM  וב - 10 ICD המקובלים בעולם הפסיכיאטריה והמגדירים באופן אוניברסלי הפרעות נפשיות, קרי מחלות נפש והפרעות אישיות.

בעדותו בבית המשפט, הבהיר והדגיש ד"ר קרצ'מן כי הנאשם אינו במצב פסיכוטי ואף לא היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה ומשכך אינו סובל ממחלת נפש.

 

זאת ועוד, כאמור לעיל, חוות הדעת - ת/12 ו - ביהמ"ש/ 1 הוגשו בהסכמת הצדדים ועורכי חוות הדעת לא הוזמנו על ידי ב"כ הנאשם לחקירה הנגדית.

גם מטעם זה, יש להעניק לחוות הדעת הללו את מלוא משקלן הראייתי, ולאמץ המסקנה לפיה הנאשם אינו סובל ממחלת נפש אלא מהפרעת אישיות לא ספציפית והתמכרות לאלכוהול.

 

המומחה מטעם ההגנה, ד"ר סגל, אישר את מסקנת המומחים מטעם המאשימה לפיה הנאשם כשיר לעמוד לדין ומסוגל להבין את ההליך המשפטי. בעדותו בבית המשפט אף אישר את מסקנתם שהנאשם אינו פסיכוטי, ולא נמצאו בו תסמינים פסיכוטיים בעת הבדיקה (ר' עמ' 68 ש' 11-15). למרות זאת, לפי התרשמותו, השימוש הכרוני באלכוהול בנוסף לפגיעה המכנית בראש "זה אקוויוולנט של מחלת נפש" (עמ' 109 ש' 13).

 

מסקנתו של ד"ר סגל לפיה אלכוהוליזם כרוני בשילוב עם פגיעות מכניות בראש מגיע לכדי מחלת נפש, דינה להידחות.

המסקנה לפיה הנאשם סובל ממחלת נפש, הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של המומחה בבית המשפט. בחוות הדעת - נ/4 לא ציין המומחה כי הנאשם סובל ממחלת נפש או כי נתגלו אצלו סימנים פסיכוטיים. נהפוך הוא, המומחה אישר כי הנאשם איננו פסיכוטי. המומחה אף אישר שלא ציין בנ/4 כי הנאשם חולה נפש, מאחר וזו היתה התרשמותו האישית, למרות "שבקלסיפיקציה של משהו אחד ויחיד אין כזה דבר" (עמ' 107 ש' 22-23).

מסקנה זו אף אינה תואמת את הסיווג הניתן ב - 4 DSM להפרעה נפשית/מחלת נפש, וד"ר סגל אישר כי מסקנתו לפיה אלכוהוליזם כרוני הינו מחלת נפש, אינה מופיעה בהגדרות ובסיווגים השונים המצויים בספרות הפסיכיאטרית, "בשום מקום לא כתוב שזה מחלת נפש..." (עמ' 68 ש' 7-8).

יתר על כן, לדברי המומחה, בהיותו פסיכיאטר, הוא רשאי לאבחן מחלת נפש אף שאינה מוגדרת ככזו בספרות המקצועית המקובלת. כמובן שלא יעלה על הדעת שכל רופא למחלות נפש יגדיר מחלת נפש כראות עיניו:

"ת.                                 אני ראיתי את זה, ורואה את המצב שלו כמחלת נפש, שהיא לא יכולה להיות מוגדרת ב -3 DSM או בטקסט בוק מכיוון שזה שילוב...

כב' השופטת שפירא:    הרי מקובל שמחלות הנפש מפורטות ב - DSM לא כל אחד יכול להוסיף מחלות נפש לפי ראות עיניו, לא בפסיקה שלנו בכל אופן, אולי ברפואה כן

ת. (ד"ר סגל):                אבל אני רופא" (עמ' 64 ש' 17-23).

 

כשעומת ד"ר סגל עם העובדה כי בספרות הפסיכיאטרית, עוצמת הסימפטומים מהם סובל האדם אינה משפיעה על הקלסיפיקציה אם הוא סובל ממחלת נפש או מהפרעת אישיות ענה:

ת.                                   אני לא יודע לענות על זה, אני לא התעניינתי אני חושב שכתוב, אני חושב שיש אנשים שעוסקים בזה... לא נוכל לקבוע שום דבר עכשיו פסקני, מכיוון שאלה שאלות מאוד לא פשוטות.

כב'  הש' אופיר:             לא, השאלה היתה מאיפה אתה שואב את הידיעה

ת.                                   מנסיון קליני שלי ומזה שיש למשל יש רייטניג             סקילס..." (עמ' 110 ש' 1-7).

ודוק, גם לא הובאה כל ראיה על פגיעה אורגנית משמעותית בראשו של הנאשם עקב מכות שקיבל בעבר אשר תתמוך במסקנתו של ד"ר סגל. היפוכו של דבר, הנוירולוג שבדק את הנאשם סמוך לפני האירוע, לא מצא פגיעות מוחיות מסיביות ולכן הפנה אותו לפסיכיאטר.

בעדותו בבית המשפט, הוסיף ד"ר סגל ואמר כי הנאשם סובל ממחלה נפשית אורגנית שנובעת מפגיעה אורגנית, אך הודה כי מסקנה זו איננה בתחום מומחיותו אלא בתחום הנוירולוגיה:

"ש.        אתה המצאת כאן איזה שהיא מחלה חדשה?

  ת.         לא, לא המצאתי...כב' הש' אופיר: לא, איזה סוג של מחלה?

  ת.         נפשית אורגנית שנובעת מפגיעה אורגנית

  ש.        יש מחלת נפש מסוג אלכוהוליזם כרוני?

  ת.         כן

  ש.        יש מחלת נפש מסוג פגיעה אורגנית?

  ת.         זה שייך יותר לנוירולוגיה, אבל גם בפסיכיאטריה בטח יש...."          (עמ' 108 ש' 15-24)

 

ד"ר קרצ'מן התייחס בעדותו לספרות המקצועית הספציפית עליה הסתמך מומחה ההגנה, ד"ר סגל בחוות הדעת - נ/4 והסביר כי אינה מתאימה לעניינו של הנאשם:

הפסיכיאטר ס. קורסקוב (1901) תיאר בספרו (ר' הפנייה בחוות הדעת - נ/4) סיטואציה קלינית אשר יש לשלבה "באינטרקציה עם הסביבה..." (עמ/ 137 ש' 24) עם זאת:

"... אי אפשר לקחת איזשהו ספר, לקחת ממנו מה שאתה רוצה, כל ציטוטים שבא לך ולהגיד שזה תשובה לסיטואציה שאנחנו בודקים אותה כרגע" (עמ' 138 ש' 3-5).

 

באשר לציטוט מכתבי הפסיכיאטרים בלומר ובנסון משנת 1975 - הנ"ל, מתאר ומתייחס למצב בו לאדם הפרעת ראש מסיבית פרונטלית השונה לחלוטין ממצבו של הנאשם (עמ' 155 ש' 1-4).

 

כאמור לעיל, לדברי ד"ר קרצ'מן, על פי תורת הפסיכיאטריה המקובלת בעולם, דחף לאו בר כיבוש נובע אך ורק ממחלת נפש. כפי שיפורט בהמשך, גישה זו אף תואמת את ההלכה הפסוקה.

בחוות דעתו - נ/4 חזר ד"ר סגל פעמים רבות על כך שבעת האירוע נשוא הדיון, סבל הנאשם מדחף לאו בר כיבוש (עמ' 8 לחוות הדעת), ובה בעת לא הגדיר את מצבו הנפשי של הנאשם כמחלת נפש. ד"ר סגל לא סמך את מסקנתו בנוגע לדחף לאו בר כיבוש אשר כמפורט ב - נ/4 איננו נובע ממחלת נפש, בספרות מקצועית כלשהי.

לא זו אף זו, בחוות הדעת צוין כי בעת האירוע נשוא הדיון סבל הנאשם מאוטומטיזם שפוי (עמ' 7 לחוות הדעת - נ/4) אשר כידוע איננו נובע ממחלת נפש. המסקנה לפיה הנאשם סובל מאוטומטיזם שפוי אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם המסקנה לפיה הנאשם סבל מדחף לאו בר כיבוש. הסתירה דנן נותרה ללא הסבר מפיו של המומחה.

העובדות הללו מצביעות גם הן, על חוסר המקצועיות של מסקנותיו של מומחה ההגנה.

יתר על כן, כאמור לעיל, רק בעדותו בבית המשפט טען המומחה לראשונה כי השילוב של אלכוהוליזם כרוני עם פגיעות אורגניות בראש מהם סובל הנאשם הינו מחלת נפש.

 

זאת ועוד, במהלך עדותו בבית המשפט, העלה ד"ר סגל מסקנה נוספת לפיה הנאשם הוא פסיכופט.

מסקנה זו הועלתה על ידי המומחה, לראשונה, בסופה של חקירתו הנגדית, לאחר שנשאל על כך במפורש ולא הוזכרה לא בחוות הדעת - נ/4 ולא בתחילת עדותו כאשר תיאר את מצבו הנפשי של הנאשם. לדברי ד"ר סגל, הוא לא ציין זאת בחוות הדעת, בשל היקפה המוגבל:

"ש.        אתה טוען שיש לו פסיכופטיה?

  ת.         כן, בוודאי שהוא פסיכופת. אני בחוות דעת מוגבלת בגודל שלה, לא רציתי ולא חשבתי אף פעם לתת מין תיאור ממצה של כל דבר, אני הלכתי לדברים רלוונטיים, השייכים וקשורים למה שקרה" (עמ' 68 ש' 18-21).

 

בעדותו, אישר ד"ר סגל כי ערך בדיקה אחת בלבד לנאשם בהיותו בכלא 'השרון' אשר ארכה כשעה וחצי (עמ' 58 ש' 16-23).

אף על פי שבחוות הדעת - נ/4 ציין כי "קרוב לודאי שסוללת טסטים פסיכודיאגנסטים הייתה חושפת מגוון בעיות נרחב" (עמ' 5), נמנע ד"ר סגל מלבצע את הבדיקות הללו, לדבריו:

"מבחנים פסיכו דיאגנוסטיים מלאים נערכים על ידי פסיכולוגיים שלומדים את זה ... עשיתי לו איזה שהוא טסט ... אלמנטים שהיו לי חשובים לבדוק אני בדקתי. אני לא חשבתי שזה מאוד חשוב לעצם ענייננו. היה מובן לי על כל פנים שתהליך דמנציה מתחיל..." (עמ' 74 ש' 5-14).

 

העובדה שהמומחה לא ערך את כל הבדיקות הנחוצות על מנת לאתר את "מגוון הבעיות הנרחב" אשר מהן סובל הנאשם מצביעה על חוסר מקצועיותו ויש בה בכדי לפגום באמינותה של חוות דעתו.

לעומת ד"ר סגל שבדק את הנאשם פעם אחת במשך זמן קצר, המומחים מטעם המאשימה בדקו את הנאשם מספר פעמים - בדיקות פסיכיאטריות חוזרות והסתכלות פסיכיאטרית במהלך אשפוזו של הנאשם במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה פעילה במרכז לבריאות הנפש, באר יעקב, מתאריך 29/7/02 וחמש בדיקות במסגרת פיקוח פסיכיאטרי אמבולטורי בעת שהנאשם שהה בבית מעצר 'הדרים', מתאריך 27/8/02 ואילך (ר' חוות דעת - ביהמ"ש/ 1, ת/12).

 

בחוות הדעת - נ/4 תיאר ד"ר סגל "אפיזודה דרמטית" שעבר הנאשם בעת הבדיקה שערך לו  (עמ' 4 לחוות הדעת). בעדותו שלל תחילה ד"ר סגל אפשרות כי הנאשם "עושה הצגות" והגדיר אפשרות כזו - "סבירות שואפת לאפס" (עמ' 58 ש' 10-13). יוער כי, תשובתו הנחרצת של המומחה מתבססת על התרשמותו מהנאשם בבדיקה הקלינית שארכה כשעה וחצי.

בהמשך עדותו סייג המומחה את דבריו ואישר כי אינו יכול לשלול לחלוטין את האפשרות שהנאשם עשה לו מניפולציה (עמ' 79 ש' 6-10) והוסיף כי: "תמיד הסכמתי שאנשים שמכורים לאלכוהול ולדברים אחרים הם מניפולטורים והם שקרנים פתולוגיים"             (21-22).

אם כך הם פני הדברים והמומחה סבור כי אלכוהוליסטים כרונים הינם מניפולטורים, מדוע לא ציין זאת בתחילת עדותו ומדוע שלל תחילה אפשרות זו בעניינו של הנאשם?

 

ח.        סייגים לאחריות פלילית - מצב משפטי:

    (1)   העדר שליטה (אוטומטיזם שפוי) - סעיף 34ז' לחוק העונשין

בהוראת החוק שבסעיף 34ז' לחוק העונשין התשל"ז - 1977 נקבע הסייג לאחריות פלילית בשל העדר שליטה - הגנת האוטומטיזם, וזה לשונו:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לענין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה".

 

לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט י.קדמי בספרו על הדין בפלילים (חלק ראשון - עדכון והשלמה):

"הדיבור "שליטה", מבטא כאן את מושג ה"רצייה"; שמשמעותו היא, כידוע היכולת לבחור בין קוי התנהגות שונים... ויודגש כבר כאן: המדובר בעצם קיומה של יכולת השליטה בהתנהגותו הפיסית של האדם הנוגע בדבר; להבדיל מעשיית שימוש בפועל ביכולת זו... "היכולת" ... היא יכולת "פיסית", פשוטו כמשמעו, לבחור בין עשייתו של מעשה לבין הימנעות מעשייתו" (עמ' 93-94).

בתפ"ח (חיפה) 286/98 מדינת ישראל נ' איידה (אסתר) מיירוב, תק-מח 2001(1) 6328  חזרה כב' השופטת שטמר על ההלכה שנקבעה בע"פ 382/75 חמיס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2)729, לפיה:

"מצב של אוטומטיזם מאופיין בכך שהעושה פועל בחוסר הכרה ובחוסר מודעות:

"המונח אוטומטיזם, לפי פשוטו, משמעותו היא שהפועל היה נתון במצב שבו לא שלט על תנועות גופו או איבריו, ולכן היה נטול רציה... אוטומטיזם שפוי שמקורו בגורם חיצוני או במחלה פיזית או בפגם במוח או בהיותו של הפועל נתון במצב של תרדמה... אין רואים אותם באור של מחלה נפשית. המכנה המשותף המאפיין אוטומטיזם שפוי, ואשר בגללו מקובל היום על הפוסקים וסופרי המשפט לראות מצב זה כעשוי לפטור מאחריות פלילית, הוא, כי בשעת האירוע הנדון היה הנאשם נטול הכרה (או מודעות) על הנעשה אתו ומסביבו ועקב כך לא שלט על תנועותיו"...

אחד מסממניו של האוטומטיזם השפוי או הבלתי שפוי הוא שהעושה פועל בחוסר הכרה".

                                                                                                 (סעיף 119 לפסק הדין).

 

כאמור לעיל, הכרתו ומודעותו של מבצע המעשה למעשהו נלמדת מהתנהגותו בעת האירוע, עובר לאירוע ולאחר האירוע ובתכוף אליו.

בפרשת איידה (אסתר) מיירוב פסקה כב' השופטת שטמר כי איננה מקבלת את טענת הנאשמת לפיה פעלה באוטומטיזם בעת שדקרה את המנוחה מכיוון שזכרה את פעולותיה עובר לביצוע המעשה ולאחריו:

"הנאשמת טענה, כי מהרגע שבו נחנקה על ידי המנוחה או מהרגע שבו החלה לדקור את המנוחה, היא לא זוכרת יותר מה קרה. לטענתה, הדבר מאפיין מצב של אוטומטיזם, ולפיכך פעולותיה חוסות תחת הגנת האוטומטיזם, דא עקא, שלא האמנתי לטענתה זו של הנאשמת. כאן המקום לשוב ולציין כי הנאשמת ידעה היטב מה קרה במקום האירוע. היא זכרה מה עשתה עובר לדקירות וזכרה היטב מה עשתה מיד לאחר הדקירות" (סעיף 119).

.(ר' גם: ע"פ 597/88 אנג'ל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5)221, 233-234)

 

בענייננו, לנאשם, היסטוריה ארוכה של אלימות, מעורבות בקטטות וכן התפרצויות אלימות כלפי נשותיו במהלך השנים. את אשתו השניה תקף בגרזן ונידון לחמש שנות מאסר. אשתו הנוכחית סבטלנה זלנסקי העידה כי הנאשם נהג לאיים עליה באמצעות סכינים והנאשם אישר זאת בעדותו. גם במועד האירוע נשוא הדיון, הנאשם נהג באלימות כלפי אשתו בעט ברגלה, ובהמשך נטל סכינים מהמטבח ורץ לעברה, תוך שהוא מאיים עליה באיומי רצח. המנוח גונן בגופו עליה והנאשם תקפו.

 

 בהקשר זה, ראוי לציין את דברי המומחה מטעם ההגנה, ד"ר סגל בעדותו בבית המשפט לפיהם הנאשם מודע לכך שהוא אלכוהוליסט ומודע לפרצי האלימות שלו, אולם הנאשם קושר "כל כך" בין אלימותו לבין בעיית האלכוהוליזם שלו (עמ' 71 ש' 3-13).

הנאשם הודה כי ביום האירוע נשוא הדיון, ניגשה אליו אשתו מספר פעמים וביקשה שהוא והמנוח יהיו בשקט והוא דרש כי תיכנס לחדרה ובהמשך אף איים עליה בסכין על מנת שתיכנס לחדרה. כאמור לעיל, אני מאמצת את דבריה של אשת הנאשם, סבטלנה לפיהם הנאשם בעט ברגלה והשמיע באוזניה איומי רצח בעת שרץ למטבח הבית ליטול סכינים.

 

התנהגותו של הנאשם עובר לאירוע ולאחריו, אינה מלמדת כי היה ללא הכרה או ללא מודעות למעשיו, או כי זכרונו נפגם. נהפוך הוא, הנאשם ניסה ככל שניתן לטשטש את עקבותיו - מיד לאחר אירוע הדקירות, ניגש לחדר האמבטיה, שטף את ידיו, ואת הסכינים מכתמי הדם. התקלח, החליף את בגדיו והסתיר את בגדיו המגואלים בדם אותם לבש בעת האירוע, במקומות שונים בדירה (ר' הודעת הנאשם - ת/4 עמ' 3 ש' 22-24, עמ' 4 ש' 33-38; ר' גם מסקנותיו של פקד דורון אביגדורי בדו"ח המעבדה הניידת - ת/9 עמ' 4).

כאמור לעיל, בהודעותיו - ת/4 אשר נגבתה שעות ספורות לאחר האירוע נשוא הדיון ו- ת/5 אשר נגבתה שלושה ימים לאחר מכן, הפגין הנאשם זיכרון טוב ומסר גרסה מפורטת באשר להשתלשלות העניינים באירוע דנן.

יוער כי, במהלך גביית הודעותיו, אף לא טען הנאשם כי איננו זוכר את השתלשלות האירועים במועד הרלוונטי לרבות אירוע הדקירות, אלא מסר גרסה מפורטת לפיה המנוח תקף אותו והוא נאלץ להתגונן - גרסה המלמדת על מודעותו למעשיו ולחומרתם ועל רצונו להרחיק עצמו ככל שניתן מאחריות לאירוע.

 

אשר על כן, אני דוחה את הטענה לפיה הנאשם דקר את המנוח בהיותו במצב של העדר שליטה/ אוטומטיזם כמפורט בסעיף 34ז' לחוק העונשין.

 

לא למותר לציין, כי אף אילו היה ממש בטענתו של הנאשם לפיה עומדת לו הגנת העדר שליטה הרי שבהתאם להוראות סעיף 34יד' לחוק העונשין שעניינו 'כניסה למצב בהתנהגות פסולה', לא תחול הוראת סעיף 34ז' בעניינו.

בסעיף 34יד' נאמר :

 "הוראות סעיפים 34ז ... לא יחולו אם העושה היה מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב...".

 

לדברי ד"ר קרצ'מן המקובלים עלי, הנאשם היה מסוגל להימנע מלהמשיך ולשתות אלכוהול ועל ידי כך היתה נמנעת התנהגותו האלימה. על פי המקובל בעולם הפסיכיאטריה, כאשר אדם משתמש בכל סוג של חומר כימי, באופן וולונטרי, רואים אותו כמי שהכניס עצמו לסיטואציה זו וכאחראי למצבו ואין להגדיר את מצבו הנפשי כמחלת נפש גם אם הורע כתוצאה מהשימוש בחומר הכימי:

"אני חושב שמתי בן אדם נמצא בתוך אינטוקסיקציה, לא חשוב איזו אינטוקסיקציה, קשה לו לשלוט על דברים, מפני שהוא יכול רק לשלוט בדבר אחד, להיכנס למצב הזה או לא... בכל שימוש של כל חומר כימי שקיים בעולם ולא חשוב איזה חומר כימי, מפני שחומר יכול לשנות את המצב של בן אדם בצורה ברוטלית, הוא מחליט הוא נכנס במצב הזה או לא ואח"כ אי אפשר, זה כתוב בכל מקום, אסור להגדיר את זה כמחלת נפש, אפילו אם בן אדם היה במצב פסיכוטי קצר בזמן הזה ... הוא הכניס את עצמו" (עמ' 127 ש' 22-24, עמ' 128 ש' 13-19).

 

זאת ועוד, כאמור לעיל, גם ד"ר סגל, המומחה מטעם ההגנה אישר כי הנאשם היה מודע הן להתפרצויות האלימות שלו בעבר והן לבעיית התמכרותו לאלכוהול.

 

     (2)  אי שפיות הדעת - סעיף 34ח' לחוק העונשין:

בהוראת החוק בסעיף 34ח' לחוק העונשין התשל"ז - 1977 נקבע הסייג לאחריות הפלילית בשל אי שפיות הדעת, וזו לשונה:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -

(1) להבין את אשר הוא עשה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה."

 

יודגש כי על פי סעיף 34כ"ב(ב) לחוק העונשין, אם "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות הפלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג" והנאשם ייהנה מ'פטור' שקובע הסייג (ר' לעניין זה ספרו של כב' השופט י. קדמי, "על הדין בפלילים" (חלק ראשון - עדכון והשלמה) עמ' 142-143).

הלכה פסוקה היא כי הסייג מאחריות פלילית בשל אי שפיות הדעת, יחול בהתמלא שלוש דרישות:

א)        הנאשם לוקה במחלת רוח או בליקוי שכלי

ב)         בשעת המעשה היה חסר יכולת של ממש להבין את מהות המעשה או את הפסול שבו, או להימנע מעשיית המעשה

ג)         קיים קשר סיבתי בין מחלת הרוח או הליקוי השכלי, של הנאשם לבין חוסר יכולתו להבין את מהות המעשה או להימנע מעשייתו (ר' ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, נד(5)49, 68; ע"פ 8562/99 וענונו נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 2563).

 

תנאי מהותי לתחולת הסייג לאחריות הפלילית הוא כי הטוען לתחולת הסייג סבל ממחלת נפש שעה שביצע את המעשה המיוחס לו.

 

כב' השופט י. קדמי מסכם בספרו "על הדין בפלילים" (חלק ראשון) את המשמעות שקבעה ההלכה הפסוקה לביטוי "מחלת נפש":

"... מתחלקים הליקויים הנפשיים לשתי קבוצות בסיסיות: האחת - מחלות הנפש הבאות תחת הכותרת הרפואית "פסיכוזה"; והשנייה - ליקויים, פגמים וסטיות שאינם מגיעים כדי "מחלה" הבאים תחת הכותרת "פסיכופטיה" או "נברוזה".

רק אותו ליקוי הבא בגדר "פסיכוזה" - לאמר בגדר מחלת נפש המוכרת בתור שכזו ע"י מדע הרפואה - יוכל לשמש בסיס להגנת אי שפיות" (עמ' 214).

 

ובהמשך:

"ויודגש: "מחלת נפש לעניין זה משמעותה "מחלה ממש, להבדיל מהפרעות וליקויים שאינם מגיעים כדי "מחלה" במשמעותה הרפואית. עפ"י המינוח הרפואי, המדובר כאן ב"פסיכוזה" להבדיל מ"פסיכופטיה" או נוורוזה" ... הוכחתה של "מחלת נפש" היא בעדות רפואית נאותה..." (עמ' 214).

 

ברע"פ 2111/93 יוסף אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5)133, פסק כב' השופט לוין בעמ' 142-143 כי:

"... לצורך התקיימות התנאי של "מחלת נפש" מן הבחינה המשפטית, אין די בהפרעות נפשיות קלות אלא נדרשת הוכחה לכך שהנאשם לוקה בסטיה חמורה מן הנורמה, כלומר בפגיעה קשה בכושר השיפוט או בתפיסת המציאות" (ר' לעניין זה ע"פ 116/72 מדינת ישראל נ' עמוס בנימיני, פ"ד כז (1) 208, 210-211).

 

כאמור לעיל, הלכה פסוקה היא שרק פסיכוזה מוגדרת כמחלת נפש מהבחינה המשפטית. בענייננו, הסכימו כלל המומחים כי הנאשם לא היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע המעשה נשוא הדיון.

 

לאחר שנדחתה התיזה של המומחה מטעם ההגנה, הפסיכיאטר ד"ר סגל לפיה הנאשם סובל ממחלת נפש שנגרמה כתוצאה מאלכוהוליזם כרוני בשילוב עם פגיעות מכניות בראשו, ואומצה מסקנתם של ד"ר שליאפניקוב, ד"ר קרצ'מן ומר חג'אג לפיה הנאשם סובל מהפרעת אישיות לא ספציפית והתמכרות לאלכוהול (ת/12 סעיף 1 עמ' 6) אך אינו לוקה במחלת נפש (ר' הפרק לעיל, 'לעניין מצבו הנפשי של הנאשם'), הרי שלא התקיים התנאי המהותי לתחולת הסייג לאחריות הפלילית שבסעיף 34ח' לחוק העונשין והוא כי הנאשם סבל ממחלת נפש בעת ביצוע מעשה העבירה המיוחס לו.

 

הלכה פסוקה היא כי אין דחף-לאו-בר-כיבוש בגדר טענת הגנה אלא אם הוא נובע ממחלת נפש. משנשלל קיומה של מחלת נפש, ממילא אין מקום לבחון טענה זו.

(ר' ע"פ 118/53, מנדלברוט נ. היועץ המשפטי לממשלה, פד"י י', 282; ע"פ 299/58 בראזני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 1409 בעמ' 1411; ע"פ 6059/92 יעקב שיבאם נ' מדינת ישראל תק-על 93(4), 255, עמ' 264; תפ"ח (חיפה) 286/98 מדינת ישראל נ' איידה (אסתר) מיירוב, תק-מח 2001(1) 6328 סעיף 114).

 

יתר על כן, לדברי ד"ר קרצ'מן, קיימים כאמור לעיל שני מאפיינים למצב של דחף לאו בר כיבוש - שכחה מוחלטת של פרטי האירוע וכניסה למצב שינה מיד בתום האירוע, אשר לא התקיימו בעניינו של הנאשם.

זאת ועוד, נפסק כי גם כאשר מדובר בחולה במחלת נפש עליו להניח תשתית ראיתית לכך שמחלתו שללה את יכולתו לגבש את הכוונה הפלילית הנדרשת.

בע"פ 7761/95 וואיל אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3)245 נדון עניינו של המערער אשר שרף למוות את בנו בן השנתיים בשל חשדו כי הילד נולד לאשתו כתוצאה מיחסיה עם גבר אחר. למערער היה רקע פסיכיאטרי קודם. בערכאה הראשונה נקבע כי המערער לא סבל ממחלת נפש בעת ביצוע העבירה אלא מהפרעה נפשית חמורה אשר לא הוכח כי פגמה ביכולתו להבדיל בין טוב לרע ולהבין את מהות המעשה שעשה והפסול שבו.

בערעורו טען המערער שבחוות דעת המומחה מטעם ההגנה הועלתה השערה לפיה סבל מהתפתחות פסיכוזה בעת ביצוע העבירה ועל כן קיים ספק הפועל לטובתו.

בפסק הדין הנ"ל  כב' השופטת דורנר דחתה טענתו וקבעה:

 "... קיומה של מחלת נפש מהווה תנאי הכרחי אך לא מספיק להקמת הסייג לאחריות הפלילית. עיקר הסייג בא לביטוי בסימפטומים מסוימים של מחלת נפש העשויים לשלול את פליליות המעשה... העילה לפטור מאחריות פלילית איננה איפוא היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש, אלא אי יכולתו של החולה לגבש בעטיה של מחלתו מחשבה פלילית, ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה. חולה במחלת נפש אחראי למעשיו ככל אדם. והוא לא ישא באחריות פלילית רק אם יניח תשתית ראייתית המעלה ספק סביר כי מחלת הנפש שבה הוא חולה שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית כמפורט בסעיף 34ח הנ"ל". (בעמ' 250 לפס"ד דנן).

 

לסיכום,

בע"פ 3795/97, פלוני נגד מדינת ישראל, פ"ד נד(3)97 פסק כב' הנשיא השופט ברק בעמ' 102:

"תכליתם של חלק מהסייגים לפטור מאחריות פלילית בכלל והפטור בגין אי-שפיות בפרט, היא למנוע מצב שבו מענישים אדם שעשה את מעשיו בלי שהבין את משמעותם או בלי שהייתה לו יכולת בחירה לגביהם...".

וכן,

"אכן, התכלית המונחת ביסוד חלק מהסייגים לפטור מאחריות פלילית בכלל וזה של אי-שפיות הדעת בפרט, היא הרצון להימנע מלהעניש אדם חסר הבנה של מעשיו או של הפסול שבהם או של אדם חסר יכולת של ממש לשלוט במעשיו. תכלית זו נגזרת לא רק בשל מטרות הדין הפלילי... אלא גם מההכרה החוקתית בכבוד האדם הכוללת ענישה של הפרט רק כאשר הוא בעל אוטונומיה מוסרית ויכולת בסיסית להבין את המציאות ולהבחין בין טוב לרע..." (עמ' 103).

 

כמפורט לעיל, בעניינו של הנאשם, לא מתגבשים התנאים הדרושים להחלת הסייגים לאחריות פלילית בשל אי שפיות הדעת והעדר שליטה.

 

ט.        סייג לאחריות פלילית – סעיף 34ט' לחוק העונשין - שכרות

בסיכומיו טוען ב"כ הנאשם "להגנת שכרות חלקית". לדבריו במועד הארוע הנאשם היה "שיכור כלוט והאלכוהול שזרם בגופו עירפל את חושיו..." (עמ' 15 לסיכומי ההגנה).

יצויין כי במהלך הדיונים הצהיר ב"כ הנאשם מספר פעמים כי הנאשם איננו עונה לסייג של שכרות. בין היתר טען:

"אנחנו לא טוענים להגנת שכרות" (ישיבת בימ"ש מ-16.12.03 עמ' 66 ש' 1).

וכן,

"... הוא טען שהיה מתנתק והיה בשכרות קשה. אינני טוען לסייג של שכרות" (ישיבת בימ"ש מ-25.6.03 עמ' 29 ש' 27).

 

למרות הצהרותיו העלה ב"כ הנאשם בסיכומיו לראשונה, את טענת ההגנה מחמת "שכרות חלקית".

לדבריו הנאשם לא נכנס למצב של שכרות על מנת לבצע את העבירה ולכן עומדת לו ההקלה שבסעיף 34ט'(ב) לפיה אין להרשיעו בעבירה הדורשת כוונה כלפי התוצאה, אלא בעבירה בה היסוד החפצי כלפי התוצאה האסורה הוא של אדישות בלבד, קרי – הריגה.

בסעיף 34ט(א) נאמר:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו".

 

בהקשר זה יש לציין כי לאור העובדה שהנאשם נכנס מרצונו למצב של שיכרות וכאמור לעיל, לדברי ד"ר קרצ'מן יכול היה להימנע מלהיכנס למצב זה, הרי שאין מקום להעלות טענה לפיה עומדת לנאשם ההגנה הקבועה בסעיף 34ט'(א) לחוק העונשין - הגנת השכרות.

בסעיף 34ט(ד) מוגדר "מצב של שכרות" מצב שבו נמצא אדם בהשפעת אלכוהול סם מסוכן וכד':

"... ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להמנע מעשיית המעשה".

 

בסעיף 34ט'(ב) נקבע:

"עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה".

 

בעניננו לא נבדקה רמת האלכוהול בדמו של הנאשם. סמוך לאחר הארוע הנאשם העיד כי הוא שתה מעט הוא לא טען כלל כי היה שיכור במועד הארוע ולדבריו הוא היה מודע למעשיו. לדבריו:

"... אתה אומר שאמרתי ששתיתי חצי ממנו – אפילו פחות מחצי שהוא שתה... שתיתי מעט. הוא שתה הרבה.

הוא הגיע עד לאי שפיות. אני זוכר אפילו את הרעש שעשה הסכין בגוף שלו. אני הייתי במצב נורמלי, אני תמיד במצב נורמלי..." (עמ' 36 לפרוטוקול ש' 27 עמ' 37 ש' 1).

 

בהודעתו במשטרה ת/4 אמר הנאשם:

"אני כל הזמן ... הזרמתי לו וודקה והוא רצה שאני אמשיך לתת לו וודקה ואני עצמי שתיתי פחות ממנו פי שתיים" (עמ' 2 ש' 36, 37).

 

אמרתו הראשונה של הנאשם במשטרה – ת/4 נגבתה ממנו סמוך לאחר הארוע, הנאשם לא טען כי הוא שתוי ואף אחד מהשוטרים לא ציין כי נדף ממנו ריח של אלכוהול כאמור לעיל או כי היה "שיכור כלוט" כטענת הסניגור.

הנאשם תיאר בפירוט רב את שאירוע עובר למעשה בעת המעשה ולאחריו.

גם מהתנהגותו סמוך לאחר המעשה אנו למדים על מודעתו למעשה. הנאשם שטף את ידיו והסכינים התקלח החליף בגדים והחביא את הבגדים המוכתמים בדם, במקומות שונים בדירה.

אשת המנוח אכן התרשמה כי הוא היה שתוי אולם לדבריה לאחרונה ההתנהגות שלו היתה "לא נורמלית" הן כששתה והן כשלא שתה אלכוהול כך שלא ניתן לייחס את דבריה בנוגע להתנהגותו במועד הארוע דווקא להיותו שתוי.

זאת ועוד טענת הנאשם לפיה פעל מתוך הגנה עצמית, אינה מתיישבת כלל עם טענת השכרות, שהרי במצב של שכרות אדם אינו מודע למעשיו. טענת הנאשם לפיה פעל מתוך הגנה עצמית מלמדת על מודעות הן להנפת הסכין לעבר אשתו על מנת להפחידה כדבריו והן לדקירות שדקר את המנוח על מנת להתגונן מפני תקיפתו לכאורה של המנוח.

מהאמור לעיל עולה כי הנאשם לא היה "חסר יכולת של ממש... להבין את אשר עשה או את הפסול במעשהו", דהיינו לא היה ב"מצב שכרות" על פי הגדרתו בסעיף 34ט'(ד) לחוק העונשין ולכן לא עומדת לו הגנת השכרות לרבות השכרות החלקית (לענין זה ראה ע"פ 1293/98 שמעון סטפ נ' מדינת ישראל תק-עליון 2002(2), 1823).

 

י.         עבירת הרצח - מצב משפטי:

יסודות עבירת הרצח על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין:

 

     (1)  היסוד הפיסי:

"גורם... למותו של אדם".

מלשון הסעיף עולה כי המדובר בכל התנהגות מכל סוג שהיא, אם במעשה ואם במחדל. כאשר מדובר ב"מעשה", "צריך שיהא זה מעשה "רצוני" - דהיינו: מעשה שנעשה מכוח ה"חפץ בתוצאתו" - להבדיל מ"תאונה" (כב' השופט י. קדמי בספרו "על הדין בפלילים" (חלק שני) עמ' 571-572)

יתר על כן, נדרש קיומו של קשר סיבתי בין המעשה לבין גרם המוות.

 

באשר ליסוד הפיסי, קיימת הסכמה בין הצדדים כי הנאשם הוא  אשר גרם למותו של המנוח בכך שדקר אותו 46 דקירות סכין בכל חלקי גופו.

 

    (2)   היסוד הנפשי -"בכוונה תחילה":

 ההגדרה למושג "כוונה תחילה" מצויה בסעיף 302 לחוק העונשין ומורכבת משלושה יסודות מצטברים - יסוד "ההחלטה להמית", יסוד ה"דם קר" ויסוד "ההכנה" - אשר על תביעה הנטל להוכיח קיומם, וזה לשונו:

"(א)       לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו...

...

(ג)          כדי להוכיח כוונה תחילה אין צורך להראות שהנאשם היה שרוי בהלך נפש מסויים במשך זמן פלוני או תוך תקופה פלונית שלפני ביצוע העבירה או שהמכשיר שבו בוצעה הוכן בזמן פלוני שלפני המעשה".

 

בעניין זה נאמר בספרו של כב' השופט י. קדמי, על הדין בפלילים (חלק שני) בעמ' 573:

""כוונה תחילה" מבטאת את הרמה הגבוה ביותר מבין רמות ה"כוונה", ומשמעותה הבסיסית היא - כוונה "מיוחדת" להמית, ולהמית דווקא: לאמור: "חזות מראש" של תוצאה קטלנית; והעיקר - "חפץ" באותה תוצאה קטלנית דווקא".

 

יסוד ה"החלטה להמית":

"ההחלטה להמית" מבטאת גיבושה של "כוונת קטילה ממשית" המתאפיינת בשניים אלה: ראשית - "בחזות מראש של התוצאות המזיקות של המעשה או המחדל"; ושנית - ברצון להגיע לאותן תוצאות" (ספרו של קדמי הנ"ל בעמ' 578).

 

לעניין ההחלטה להמית, נקבע בע"פ 299/81 שלום טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד      לו (1), 141, בעמ' 148-149:

"עניין הכוונה להמית וההחלטה המתלווה לכך, הם בתחום צפונות לבו של עושה המעשה. בדרך כלל לא ניתן להגיע אל חקר לבו ואל סוד מחשבותיו של עושה המעשה, אלא על פי מכלול הנסיבות, המתלוות למעשה. לפיכך, פסקו בתי המשפט לא אחת לאמור, כי יסודות ההחלטה וההכנה משולבים ואחוזים זה בזה, וניתן ללמוד על האחד מהשני. את כוונת הקטילה ניתן ללמוד ממכלול נסיבות המקרה, לרבות פעולת ההכנה... כל מקרה ומקרה ייבחן על פי נסיבותיו, ואם המסקנה הסבירה והחד משמעית מכלל הנסיבות היא, כי החלטת הקטילה התגבשה בלב מבצע המעשה, ולו גם סמוך למעשה ההריגה, הרי בהתקיים יתר היסודות, יש להסיק כי גרימת המוות בוצעה בכוונת תחילה

...

חזקה המעוגנת בהיגיון היא, שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו, ואם לא נסתרה חזקה זו, ולא הוטל ספק סביר בדבר תחולתה, די בה כדי להוכיח את כוונתו של הנאשם להמית את קורבנו".

(ר' לעניין זה, ספרו של י.קדמי הנ"ל בעמ' 591).

 

הראיות הנסיבתיות להוכחת יסוד "ההחלטה להמית" נעוצות בעיקרן בהתנהגותו של עושה המעשה, עובר למעשה, בשעת המעשה ומיד בסמוך לו.

בספרו של כב' השופט י. קדמי 'על הדין בפלילים' (חלק שני) נאמר לעניין זה כי:

"ראיות נסיבתיות להוכחת יסוד ההחלטה להמית נעוצות בעיקר ב"התנהגותו" של הנאשם, שההנחה היא - שאדם מבטא בהתנהגותו את כוונתו ... התנהגות בהקשר זה משמעה: 'התנהגותו' בפרק הזמן שלפני ביצוע מעשה המתה, 'התנהגותו' בעת ביצוע מעשה ההמתה ואפילו 'התנהגותו' לאחר ביצוע מעשה ההמתה, כאשר, מטבע הדברים, הדגש הוא על התנהגותו בעת ביצוע המעשה" (עמ' 582).

 

בחינת התנהגותו של הנאשם בשעת המעשה מתמקדת במידתו, אופיו וטיבו של הסיכון שיצר לחיי הקורבן:

"כל שהסיכון שיוצר הנאשם במעשהו או במחדלו לחייו של הנאשם (צ.ל. הקורבן) "חמור יותר" ו"ודאי יותר", כך ייטה ביהמ"ש לראות ביצירתו משום כוונה להביא למימושו. המדובר הוא איפוא, באופיו וטיבו של מעשה ההמתה גופו. אשר על כן: שימוש בכלי או בחפץ קטלני (כלי יריה, סכין...) - ישמש גורם המצביע על קיומה של כוונת קטילה; פגיעה באזורים "חיוניים" בגופו של אדם...שימוש "חוזר" בנשק קטלני או פגיעות "חוזרות" באזורי גוף חיוניים (מספר דקירות ... ) - מצביעים על קיומה של כוונה קטלנית" (ספרו של כב' השופט י.קדמי הנ"ל בעמ' 583-584).

 

בענייננו, כאמור לעיל, תקף הנאשם את המנוח באמצעות סכינים כאשר המנוח מנסה להתגונן עם עגלת קניות.

הנאשם אף הודה כי דקר את המנוח גם כשגבו מופנה אליו בעודו מנסה לברוח מפניו.

בחוות הדעת - ת/13 מיום 21.7.2002 אשר ערך פרופ' היס מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית צוין כי בגופת המנוח:

"נמצאו 46 פצעי דקירה: בבית החזה מימן - 1, בבית החזה משמאל - 2, בגב - 39, בזרוע הימנית - 2, בירכיים 2 ...בנוסף נמצאו 2 פצעי חתך בבית החזה משמאל ופצע חתך בבטן מימין" וכי "פצעי הדקירה נגרמו על ידי לפחות 2 להבים האחד באורך לפחות 7.5 ס"מ וברוחב עד כ - 2 ס"מ (בעומק החדירה), והאחר באורך לפחות 10 ס"מ וברוחב עד 3.5 ס"מ (בעומק החדירה) עם שפה אחת מושחזת והאחרת קהה".

 

די בכך שהנאשם עשה שימוש בכלי/חפץ קטלני, קרי הסכינים על מנת לפגוע במנוח ובמספר הדקירות הרב אשר דקר את המנוח בין היתר באיברי גופו החיוניים, כדי ללמד על כוונת הקטילה. 

גם דבריו של הנאשם בחקירתו הנגדית בבית המשפט מאששים קיומה של כוונה זו ומודעות של הנאשם למעשיו:

"... אם במכה האחרונה לא הייתי מכניס את הסכין עד הסוף הייתי מכניס לו 139 דקירות" (עמ' 38 ש' 6).

 

גם בהתנהגותו של הנאשם עובר למעשה יש כדי ללמד על כוונת הקטילה.

הנאשם הודה כי ביום האירוע נשוא הדיון, איים על אשתו בסכין על מנת שתיכנס לחדרה. כאמור לעיל, אני מאמצת את דבריה של אשת הנאשם, סבטלנה לפיהם הנאשם בעט ברגלה והשמיע באוזניה איומי רצח בעת שרץ למטבח הבית ליטול סכינים.

התנהגותו של הנאשם בסמוך לפני המעשה מעידה אף היא על הכוונה להמית. וכידוע, אין נפקא מינה אם הנאשם ביקש לתקוף את אשתו סבטלנה או את המנוח.

כאמור לעיל, גם בהתנהגותו של עושה המעשה שלאחר המעשה יש כדי ללמד על ההחלטה להמית.

התנהגותו של הנאשם מיד לאחר המעשה מעידה על מודעותו למעשה ולחומרתו: הנאשם ניגש לחדר האמבטיה, שטף את ידיו, את הסכינים מכתמי הדם, והתקלח. החליף את בגדיו והסתיר את בגדיו המגואלים בדם אותם לבש בעת האירוע, במקומות שונים בדירה.

(ר' הודעתו ת/4 עמ 3 ש' 22-24, עמ' 4 ש' 33-38; ר' גם מסקנותיו של פקד דורון אביגדורי בדו"ח המעבדה הניידת - ת/9 עמ' 4).

בהודעותיו במשטרה - ת/4 ו- ת/5 אשר נגבו ימים ספורים לאחר האירוע נשוא הדיון, לא טען הנאשם ולו פעם אחת כי לא היה שפוי בעת ביצוע המעשה אלא מסר תיאור של המאבק שהתנהל בינו לבין המנוח והשתלשלות העניינים שהביאה לכך החל מפגישתם האקראית ליד חנות המכולת בה עבד הנאשם באותו היום וכלה במעשים לאחר ביצוע המעשה ומעצרו על ידי השוטרים. רק כאשר נגלעה סתירה בגרסתו והתבקש להסבירה טען כי אינו זוכר.

זאת ועוד, בבית המשפט טען כי בעת גביית ההודעות לא היה שפוי, "... הייתי לא שפוי. הביאו אותי למצב הזה ..." (עמ' 36 ש' 4-6). ובד בבד מסר גרסה בלתי מאורגנת ובלתי הגיונית הכוללת אמרות חסרות הגיון ופשר.

נראה, כי כוונתו של הנאשם הייתה להרחיק עצמו ככל שניתן מאחריות לאירוע נשוא הדיון על ידי מסירת גרסה בלתי הגיונית בבית המשפט לאחר שטען כי הסייג לאחריות פלילית בשל אי שפיות הדעת חל בעניינו.

 

    (3)   יסוד ה"דם קר" - העדר קינטור:

כידוע, "קיומה של "התגרות" בתכוף למעשה ההמתה,  משמיט, איפוא, את הבסיס מתחת לקיומה של "כוונה תחילה"; באשר משמעות הדבר היא, שההחלטה להמית לא נתקבלה 'בדם קר' אלא אגב "סערת רוח"... ויודגש: המדובר ביסוד שלילי - העדר התגרות מיידית - שנטל הוכחתו של התביעה (ספרו של י. קדמי הנ"ל בעמ' 596).

 

בענייננו, הוכח אלמנט העדר קינטור. כאמור לעיל, דחיתי את גרסתו של הנאשם לפיה המנוח תקף אותו תחילה באמצעות סכין והוא נאלץ להתגונן מפניו, וקבעתי כי הנאשם נטל סכיני מטבח וביקש באמצעותם לפגוע באשתו, המנוח הגן עליה בגופו כאשר לרשותו עומדת כאמצעי הגנה עגלת קניות בלבד והמנוח תקפו.

 

    (4) יסוד "ההכנה":

הלכה פסוקה היא כי יסוד זה הינו יסוד "פיסי" טהור על אף שנמנה בין מרכיבי היסוד הנפשי של עבירת הרצח עם זאת יש בו כדי ללמד על "כוונת הקטילה".

"ה"הכנה" אף שהיא "פיסית" עפ"י טיבה, מלמדת על אופייה המיוחד של "כוונת הקטילה" ועל כך שכוונת הקטילה הינה כוונת קטילה שלאחר שיקול ויישוב הדעת (ספרו של י.קדמי הנ"ל עמ' 613).

 

כעולה מסעיף 301(ג), ""ההכנה" אינה חייבת להתקיים במועד כלשהו לפני מעשה ההמתה והיא יכולה לבוא לכלל ביטויי בצמוד לו, ואף להיבלע במסגרתו ולהיות חלק ממנו..." (ספרו של י. קדמי הנ"ל עמ' 616; ע"פ 322/87 אורי דרור נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 718, 726).

 

יא.       לסיכום:

בענייננו, התגבש היסוד הפיסי הנדרש בעבירת הרצח ואין מחלוקת בין הצדדים שהנאשם גרם למותו של המנוח באמצעות דקירות סכין. טענת ההגנה העצמית נדחתה כמפורט לעיל.

באשר ליסוד הנפשי הנדרש - כמפורט לעיל, מודעותו של הנאשם למעשיו ולפסול בהם נלמדים מהתנהגותו בעת האירוע ולאחריו, בניסיונותיו להרחיק עצמו מאחריות לאירוע.

למרות מצבו הנפשי של הנאשם הוא היה מודע למעשיו בעת האירוע, הבין את הפסול בהם ויכול היה להימנע מעשותם. הנאשם לא היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר עשה, או את הפסול במעשיו מחמת שכרותו ואף לא עומדת לו הגנת השכרות החלקית.

התנהגותו של הנאשם במהלך כל השתלשלות האירוע למן תחילתו ועד סופו, יש בה ללמד על כוונת הקטילה אשר בעטייה מתגבשת המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת הרצח בכוונה תחילה.

 

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מציעה לחברותי במותב להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום - רצח, עבירה על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.

 

 

מרים סוקולוב, שופטת

 

 

 

 

השופטת ברכה אופיר-תום, אב"ד:

אני מסכימה.

 

ברכה אופיר-תום, אב"ד שופטת

 

השופטת תחיה שפירא:

אני מסכימה.

 

תחיה שפירא, שופטת

 

 

יב.   ההכרעה:

אשר על כן, אנו מרשיעות את הנאשם בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב-האישום.

 

 

ניתנה והוּדעה, בנוכחות התובע, הנאשם וסניגורו, היום, 23.03.2004.

 

 

ברכה אופיר-תום, שופטת

א  ב  "  ד

 

מרים סוקולוב, שופטת

 

תחיה שפירא, שופטת