1

בתי המשפט

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו תפ"ח 1116/03
כב' השופטת ב. אופיר-תום, אב"ד כב' השופטת מרים סוקולוב כב' השופט ישעיהו שנלר	בפני:
מדינת ישראל	המאשימה:
נ ג ד
מורן בן עמוס גואטה יליד 1981 ת.ז. 043497015 מרח' הראשונים 20 חדרה עתה במעצר מיום 22.07.03	הנאשם:
מטעם המאשימה - הפרקליטה גב' נועה תבור. בשם הנאשם - עו"ד ששי גז ועו"ד דחוח.	טענו:
ג ז ר - ד י ן

איסור פרסום

תיק זה דן בעבירת-מין שביצע הנאשם במתלוננת, אשר על כן נאסר בזאת פרסום שמה של המתלוננת וכל פרט שעלול להביא לזיהויה.

השופטת מרים סוקולוב

1. הנאשם הורשע על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טעון, באינוס עבירה לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

2. עובדות כתב האישום המתוקן הן כדלקמן:

ב-22.7.03 נפגשה המתלוננת ילידת 1987 עם הנאשם, אותו הכירה מספר ימים קודם לכן, במקום מפגש בהרצליה ומשם נסעו במכוניתו לחוף הים בהרצליה. שם ישבו השנים שוחחו שתו שתיה חריפה ואף התנשקו.

כאשר החל הנאשם לגעת בגופה של המתלוננת היא בקשה ממנו לחדול, אולם הנאשם הוריד את מושב הכסא בו ישבה המתלוננת למצב של שכיבה נשכב מעליה, הפשיל את מכנסיו ותחתוניו הסיר מעל המתלוננת את מכנסיה וניסה להסיר מעליה את תחתוניה, אולם עקב התנגדותה לא עלה הדבר בידו, הרים את חזייתה וחשף את חזה.

הנאשם פיסק את רגליה של המתלוננת הסיט הצידה את תחתוניה והחדיר אצבעות ידו לתוך איבר מינה ולאחר מכן כשהוא אוחז בחוזקה בידיה החדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה.

במהלך כל הארוע הביעה המתלוננת את התנהגותה למעשיו של הנאשם, בכתה, ביקשה מהנאשם לחדול ממעשיו ואף ניסתה להדפו מעליה.

בהמשך תפס הנאשם את המתלוננת בשערה, משך את פניה לכיוון איבר מינו ודרש ממנה למצוץ את איבר מינו. המתלוננת סרבה והנאשם תוך שימוש בכח החדיר את איבר מינו לפיה ואף דרש ממנה לבלוע את זרעו. כל זאת בניגוד לרצונה של המתלוננת, אשר המשיכה להביע את התנגדותה.

3. במסגרת הסדר הטעון תוקן כתב האישום המקורי, נמחקה ממנו העבירה של מעשה סדום והעובדות המתייחסות לעבירה זו וכן עובדות נוספות אשר הצביעו על שימוש באלימות.

הצדדים הגיעו להסדר לענין העונש, לפיו התביעה תעתור לעונש של ארבע שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי בסך 30,000 ₪ למתלוננת.

לענין המאסר בפועל הסניגור יהיה רשאי לטעון כרצונו.

ב"כ המאשימה הודיעה לבית המשפט כי ההסדר דנן הוא על דעת המתלוננת שקבלה אותו ברגשות מעורבים.

ב"כ המאשימה ציינה בטיעוניה לעונש כי כאשר הסכימה המאשימה להגביל עצמה במקרה זה לעונש מקל של ארבע שנות מאסר שהוא גם העונש המזערי הקבוע בחוק לצד העבירה נשוא הדיון, עשתה זאת לאחר שיקלול כל הנסיבות, הן בהתחשב במצבה הנפשי הקשה מאוד של המתלוננת ומתוך רצון להמנע מהעדתה בבית המשפט והן בהתחשב במצבו המשפחתי הקשה של הנאשם - מצבה הרפואי של אמו שהיא חולת סרטן, שנים רבות אביו מכור לסמים מסוכנים ונסיבותיו האישיות של הנאשם.

ב"כ המאשימה עותרת לבית המשפט לגזור על הנאשם עונש מאסר שלא יפחת מארבע שנות מאסר בפועל שהוא העונש ההולם והראוי במקרה זה.

ב"כ הסניגור עותר לבית המשפט להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם שהינו היפראקטיבי ונזקק לטיפול בגילו הצעיר, במצבו המשפחתי הקשה - מחלת אמו ובעברו הנקי, להקל בעונשו להפחית באופן משמעותי מהרף העליון של הסדר הטעון ולגזור עליו את העונש המינימלי האפשרי.

4. באשר לנסיבות לחומרה ושיקולי הענישה

אין צורך להכביר מילים באשר לחומרת העבירה שבה הורשע הנאשם. המתלוננת הינה קטינה ילידת 1987 ובמועד הארוע היתה כבת 16 וחצי (אם כי אמרה לנאשם שהיא בת 18). המתלוננת פגשה את הנאשם לראשונה מספר ימים לפני הארוע והשניים קבעו ביניהם להפגש במועד הארוע. ואכן המתלוננת הגיעה למקום המפגש. הנאשם הגיע במכוניתו והשנים נסעו לחוף הים שוחחו שתו יין בצוותא ואף התנשקו.

המתלוננת אשר היתה בתולה לפני הארוע, לא הסכימה לקיים יחסי מין עם הנאשם וכאשר החל לגעת בגופה אמרה לו זאת במפורש ובקשה ממנו לחדול ממגעיו בגופה. אולם הנאשם המשיך במעשיו ולמרות התנגדותה הפיזית והמילולית, בכיה ותחנוניה הוא כפה עצמו עליה ובעל אותה.

לאחר מכן הנאשם עוד הגדיל לעשות, תפס את המתלוננת בשער ראשה ודרש ממנה לבצע בו מין אוראלי וכאשר סרבה החדיר איבר מינו לפיה תוך שמוש בכוח ואף דרש ממנה לבלוע את זרעו.

אין ספק כי הנאשם ראה במתלוננת הבתולה וחסרת הנסיון המיני כלי לסיפוק יצריו ותו לא, ושם לו למטרה לקיים עמה יחסי מין ויהי מה, בהסכמתה או שלא בהסכמתה.

כך נבעלה המתלוננת על ידי הנאשם, בפעם הראשונה בחייה בנסיבות טראומתיות ומשפילות ביותר. כאשר כל פשעה היה שיצאה לבלות עם הנאשם ולא ידעה מה מסתתר מתחת לחזותו הנאה, ולפתע נתקלה בחיית טרף, שהתנפלה עליה לפתע ללא שליטה עצמית.

במעשיו פגע הנאשם פגיעה אנושה במתלוננת, חילל את גופה ונפשה, הכאיב לה ורמס את כבודה כאשה וכאדם.

לענין זה נאמר בע"פ 950/80 משה כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ו(3) עמ' 561:

"עבירות אלה הן מהפוגעות ביותר בנפשה של אשה ומשאירות בה דלקת חמורה לתקופה ארוכה... החברה חייבת להגן על איכות חייה ועל חופש תנועתה על ידי הטלת עונשים מרתיעים ושאותו סיכון ישמש בלם למי שמתגברת עליו תאוותו שלא יבצע את זממו".

ובע"פ 8743/99 ביוק טרקיי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 3000(3) 2346 נפסק:

"הוא (הנאשם - מ.ס.) פגע בבחורה צעירה שהיתה בתחילת חייה הבוגרים וקשה לצפות מהו הנזק הנפשי שמעשה כזה עלול לגרום לה, בנוסף לנזק הגופני, שאינו טעון הבהרה".

(ראה גם, תפ"ח 1017/02 (מחוזי-ת"א) מדינת ישראל נ' ליאור דקל (טרם פורסם).

ובענין זה דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 4173/97 פרחאן נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 98(2) 1605:

"עבירת האינוס היא מן החמורות שבספר החוקים. המבצע עבירה זו פוגע בצורה אנושה בגופה, בנפשה, בכבודה ובחירותה של המתלוננת הקורבן. יש לעקור תופעה זו משורש ולהרתיע מפני ביצועה, בין השאר על ידי ענישה הולמת שתשמש גורם מרתיע לנאשם עצמו ולעבריינים פוטנציאליים אחרים מסוגו. כמו כן יש להביע באמצעות הענישה את סלידתה העמוקה של החברה ממעשים בזויים ונפשעים כאלה".

ראוי להדגיש כי מצבו של קורבן העבירות והתוצאות של העבירות הללו צריך לשמש שיקול מרכזי בשיקולי בית המשפט בבואו לגזור את הדין ולהעניש את העבריין.

בע"פ 7343/98, 7348, 7442 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נפסק על ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן (ס' 9):

"בעבר לא גילתה החברה הבנה ורגישות מספקת למעמדו ולמצבו של קרבן העבירה. מזה כמה עשורים, נשמעים, תחילה בקול דממה דקה וכיום בקול רם ונישא - קולות המעלים את הקורבן על סדר יומה של החברה".

(בענין זה ראה גם ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל).

כן יש להתחשב בעקרון הגמול, כאשר בפסיקת בתי המשפט נאמר לא פעם כי העונש צריך להתאים לחומרת העבירה, דהיינו - על העונש שיוטל על הנאשם להביע את סלידתנו ושאט נפשנו מהעבירות הבזויות שבגינן הורשע; ושיקולי ההרתעה מחייבים שהתגובה העונשית כנגד מעשיו של הנאשם תהיה תגובה הרתעתית הולמת על מנת להרתיע אחרים מלבצע עבירות דומות.

זאת ועוד בעבירות כגון דא יש להעדיף את אינטרס הציבור על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. בע"פ 5208/99 טומאס שורני נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3) 1001, עמ' 1002, נפסק:

"על בית המשפט להעדיף, בעבירות מסוג זה, את הצורך במתן ביטוי הולם לחומרת המעשים העומדים בבסיס ההרשעה על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות הנזק הטמון בהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל."

בשנים האחרונות אף מסתמנת מגמה ברורה של החמרה בעונשים של מי שמבצעים עבירות מין (ראה: ע"פ 6948/93 אלבז נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 94(4) 518).

יתר על כן, מהאמור בתסקיר שרות המבחן בענינו של הנאשם, אנו למדים כי לנאשם יש טעויות חשיבה המצביעות על בעייתיות בתפיסת דמויות נשיות ובהתייחסות לקיום יחסי מין. הנאשם ראה בהסכמת המתלוננת לבוא עמו לחוף הים ולשתות יין סימן להסכמתה לקיים עמו יחסי מין.

הנאשם לא היה מסוגל לגלות אמפטיה אמיתית לקורבן ולהתחבר רגשית לאימה ולמצוקה שגרמו מעשיו למתלוננת והוא מרוכז במצוקה הנגרמת לו ולמשפחתו בגין מעשיו. החרטה שהביע בוטאה באופן לקוני ללא חיבור רגשי תואם.

הנאשם ביטא רצון מילולי להשתלב בהליך מסודר של שיחות, אולם התקשה לצקת תוכן ממשי בדברים.

להערכת קצינת המבחן הרצון שמגלה הנאשם להשתלב בהליך של טיפול, אינו מונע מצרכים פנימיים, אלא מובא כמניפולציה, בנסיון לזכות בהקלה בעונש הצפוי לו. ולכן עד היום לא פנה לעזרת גורמי הטיפול בכלא ואף סירב להצעת שרות המבחן לעשות כן.

מהסיבות הללו נמנע שרות המבחן מהמלצה טיפולית בענינו של הנאשם. מהאמור בתסקיר שרות המבחן עולה התייחסות שהינה במהותה חוסר הבנה של הנאשם את התנהגותו, חומרת מעשיו והנזק שנגרם למתלוננת כתוצאה מהם, ועובדה זו מצביעה על מסוכנותו של הנאשם.

5. הנזקים שנגרמו למתלוננת

על מצבה הקשה של המתלוננת כתוצאה ממעשה האונס ועל ההשפעה המכרעת שיש לכך על כל בני משפחתה, אנו למדים מהאמור בתסקיר נפגעת עבירת מין. המתלוננת נערה כבת 16 וחצי גדלה במשפחה קשת יום אשר תיפקדה בכוחות עצמה ונעזרה במשאבי הקהילה על מנת למלא את צרכי ילדיהם. בשיחה עם עורכת תסקיר הנפגע, למתלוננת היה קשה לשחזר שוב את שעברה, היא הרבתה לבכות, ספרה כי היא מרגישה שהיא מתפרקת, ודווחה על קשיים גדולים בתפקודה. המתלוננת אינה מסוגלת לעמוד במשימות היום יום העומדות בפני נערה בגילה, מתקשה לבקר באופן סדיר בבית הספר (לומדת בכתה י"א), סובלת מנדודי שינה ואינה מסוגלת לגייס כוחות לקום בבוקר ולצאת לבית הספר, לדברי המתלוננת:

"מרגישה כאילו הוא מעלי, מריחה את הריח שלו, אני רואה את העיניים שלו".

המתלוננת איננה מסוגלת להתרכז בכיתה ולכן היא נוהגת לצאת מהכיתה וללכת למורה היועצת. המתלוננת ספרה לעורכת התסקיר כי יש לה רצון להיות לבד וכי היא אינה מסוגלת להיות עם החברות שלה ונמצאת הרבה בבית, למרות שבעבר אהבה לבלות. לדבריה היא מרגישה שהיא הולכת ומתנתקת גם מבני משפחתה, מביעה סבל רב ותוהה כל הזמן למה הארוע קרה לה.

לדברי האם לבתה אבדה שמחת הנעורים ואין לה ברק בעיניים. הנאשם פגע לא רק במתלוננת כי אם בכל המשפחה וריסק אותה.

בהתאם להערכתה של עורכת התסקיר המתלוננת נמצאת במצב פוסט טראומטי ממושך ואיננה מצליחה להתגבר על התקיפה הקשה שחוותה. סמפטומים כה מודגשים תקופה כזו לאחר הארוע, מעידים על סכנה להתמשכות המצב הפוסט טראומתי עד כרוני. המתלוננת זקוקה לעזרה טיפולית רבה ואינטנסיבית כדי לצמצם סכנה זו והמערכת המשפחתית כולה מחייבת התייחסות טיפולית, בעיקר האם שהיא הדמות הדומיננטית במשפחה.

אין ספק כי הכאב והטראומה שעברה המתלוננת, התסמינים הפוסט-טראומתיים מהם היא סובלת והיסורים והנפשיים אשר הם עדיין מנת חלקה, ישפיעו על חייה בעתיד.

6. פרופ' ג'ודית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה (1994 הוצאת עם עובד) מתארת את מצבם של נפגעי טראומה לאורך זמן:

"זמן רב אחרי האירוע מרגישים נפגע טראומה רבים שמשהו מת בהם. המיוסרים שבהם מייחלים למות. אולי המידע המטריד ביותר על השפעות האירועים הטראומתיים לאורך זמן בא ממחקר קהילתי על נפגעי פשע, ובכללם מאה נשים שנאנסו. הזמן הממוצע שעבר מהאונס היה תשע שנים. החוקרים תיעדו רק בעיות נפשיות קשות ולא נתנו את הדעת על הרמות הדקות והחמקמקות יותר של סימפטומטולוגיה פוסט-טראומתית. אבל אפילו בכלים הגסים האלה ניכרו היטב השפעותיה ההרסניות והמתמשכות של הטראומה.

נפגעות אונס דיווחו על 'התמוטטות עצבים', מחשבות התאבדות ונסיונות התאבדות יותר מכל קבוצה אחרת" (עמ' 70).

ובמקום אחר קובעת:

"הסימפטומים הקשורים לטראומה המסויימת הולכים ונמוגים כנראה עם הזמן, אך הם יכולים לשוב ולהתעורר אפילו שנים אחרי האירוע, בידי תזכורות מן הטראומה המקורית".

7. נימוקים לקולא - נסיבותיו האישיות של הנאשם

הנאשם הוא יליד 1981 כבן 22 ללא הרשעות קודמות, אם כי היתה לו מעורבות בפלילים. (בנקודה זו יש להעיר כי בית המשפט העליון ציין לא אחת כי "לעברו הנקי של אדם הנמצא אשם בעבירות מסוג זה לא יכול... להיות משקל רב" (ע"פ 1339/94, מדינת ישראל נ' פלוני, תקדין-עליון 94(2) 2024).

מתסקיר שרות המבחן אני למדה כי עד למעצרו בגין העבירה נשוא הדיון עבד באופן מזדמן ובהתאם לרצונו בשטיפת מכוניות בעסק אותו ניהל אחיו. ואת זמנו העביר בחוסר מעש כשהוא מבלה בחברה שולית עמה נמנה.

האב עובד באופן קבוע בחברה לעבודות עפר למרות היותו מכור לשימוש בסמים.

האם חולת סרטן מזה כ-14 שנים. במשך השנים עברה ניתוחים, טיפולים כימוטרפיים והקרנות.

מערכת היחסים בין ההורים קשה ומאופיינת במריבות. הנאשם הובחן כסובל מ- ADHD (הפרעות קשב) למד בבית ספר טיפולי בחיפה אולם לאחר שעזב את הלימודים התחבר לחברה שולית במקום מגוריו. בתמיכת הוריו שולב בפרויקט "הילה" במסגרת היחידה לקידום נוער במקום מגוריו והתמיד בו עד לתאונת הדרכים בה היה מעורב.

בגיל 18 נהג בטרקטורון ללא רשיון ועבר תאונת דרכים. בעקבות התאונה היה מחוסר הכרה, אושפז בבית חולים הילל יפה ולאחר מכן הועבר לשיקום בבית חולים לוינשטיין.

מדיווח פסיכיאטרי מבית החולים לוינשטיין מיום 6.2.2000 עולה כי כבר באותה תקופה חזר הנאשם מבחינה קוגניטיבית ומוטורית כמעט למצבו התקין לפני התאונה, אם כי יש עדיין שינויים התנהגותיים, כמו סף תסכול נמוך, ואימפולסיביות.

מדיווח שרות המבחן לנוער עולה כי הנאשם ביטא נכונות מילולית להשתלב במעגל העבודה אך בפועל לא עשה כל מאמץ להשתלב במסגרת כלשהי.

הפגיעה בדימויו העצמי הועמק בשל התאונה והוריו דיווחו על שינוי בהתנהגותו שבא לידי ביטוי בסף תסכול נמוך, אימפולסיביות והחמרת קשיי קשב וריכוז מהם סבל עוד קודם לכן.

לדברי הסניגור בהתחשב בהתנהגותה של המתלוננת עובר לארוע, הנאשם עם נתוניו הדלים הבין כי המתלוננת מתכוונת לקיים עמו יחסי מין. המתלוננת הציגה עצמה כבת 18, הסכימה לנסוע עימו לחוף הים שם שתו יין וכאשר אמר לה בדרך "אני אוכל אותך היום" היא לא השיבה לו.

לטענת הסניגור אלמלא "השדר" שקיבל הנאשם מהמתלוננת, הארוע דנן לא היה קורה ולכן גם מטעם זה יש להקל בעונשו. אני דוחה טענה זו מכל וכל, לא היה כל בסיס לציפיותיו של הנאשם ואין להטיל אשם כלשהו במתלוננת.

הנאשם פגש במתלוננת נערה צעירה ימים מספר לפני מועד הארוע, הם החליפו מספרי טלפון וקבעו להפגש זה עם זו. ביום הארוע יצאו לבילוי משותף לראשונה. לא מדובר בהיכרות ממושכת או ביחסים אינטימיים קודמים בין השניים ואין לראות בהתנהגותה של המתלוננת "שדר" לנאשם כי אכן תאות לקיים עמו יחסי מין. זאת ועוד, המתלוננת אמרה לנאשם מיד בתחילה כשנגע בגופה שיחדל ממגעיו וכי היא בתולה והתנגדה פיזית ומילולית למעשיו.

הסניגור הצביע על נסיבות חייו הקשות של הנאשם - הללו פורטו בהרחבה בתסקיר שרות המבחן - אשר גדל בבית בו ההורים לא תפקדו, על כך שלנאשם יש הפרעות קשב מלידה שהתווספו להן פגיעות כתוצאה מהתאונה בה נפצע, כמפורט בתעודות הרפואיות, ועל כך שהנאשם זקוק לטיפול רפואי שיקומי.

לזכותו של הנאשם יאמר כי הוא הודה בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן ובכך חסך מהמתלוננת את המעמד הקשה והטראומתי של מתן עדות בבית המשפט. כן יש להתחשב בעובדה שהנאשם נמצא במעצר מיום 22.7.03 למעלה מתשעה חודשים.

8. דיון

כידוע ככלל יאשר בית המשפט הסדר טיעון אם הוא עומד בדרישות "גישת האיזון" כפי שנפסק בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל (תק-על 2002 עמ' 82):

"... בהתקיים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי הפרטני והאינטרס הרחב שהתביעה מייצגת מצד אחד, לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם מצד אחר, יכבד בית המשפט את הסדר הטעון. בית המשפט ישווה לנגד עיניו בין היתר את המגמה העקרונית לעידוד הסדרי טיעון..." (ראה גם ע"פ 8164/92, 8685/02, 8755/02, 8776 פלוני ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

במקרה נשוא הדיון סבורני כי גם הרף העליון של הסדר הטעון נוטה במידה רבה לקולא בהתייחס לחומרת העבירה, נסיבותיה והנזק החמור שנגרם לנפגעת העבירה. אולם בהתחשב בעובדה שהתביעה בקשה להמנע מהעדת המתלוננת בשל מצבה הנפשי הקשה, כמפורט בתסקיר הנפגע ובהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של הנאשם כמפורט בתסקיר שרות המבחן, סבורני כי הרף העליון של הסדר הטעון - ארבע שנות מאסר בפועל שהוא העונש המזערי הקבוע בחוק - עומד בדרישות "גישת האיזון" ויש לאמצו.

עונש מאסר בפועל, אשר יפחת מהרף העליון של הסדר הטעון כעתירת הסניגור, איננו עונש ראוי והולם בנסיבות נשוא הדיון. עונש שכזה יחטיא את מטרת הענישה ויפגע באינטרס הציבורי הרתעתי, בכך שישלח מסר מוטעה לנאשם ולעבריינים פוטנציאליים, לפיו תהא זו נסיבה לקולא אם מעשה האינוס בוצע במהלך בילוי משותף כגון דא, גם אם הנערה התנגדה פיזית ומילולית למעשה.

והרי שומה על בית המשפט להגן על גופן, נפשן וכבודן של נשים מפני אלה אשר אינם יכולים או אינם רוצים לשלוט ביצריהם.

העונש ברף העליון של הסדר הטעון שיכלל גם את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות המיוחדות של הנאשם ואת הודיתו, כטענת ב"כ המאשימה, שכן אלמלא נסיבותיו האישיות והמשפחתיות החריגות, העונש אשר היה נגזר עליו בהתחשב ברמת הענישה הנהוגה והמקובלת בעבירות כגון דא היה חמור פי כמה וכמה מהרף העליון של הסדר הטעון. (כך נפסק גם במקרה חריג אחר שעובדות הארוע היו דומות ושנסיבותיו האישיות של הנאשם שם היו אף קשות מאלה של הנאשם שלפנינו. ראה: תפ"ח 1053/03 (מחוזי-ת"א) מדינת ישראל נ' אסמן (טרם פורסם).

9. אשר על כן, לאחר ששקלתי את כל השיקולים לחומרה ולקולא כמפורט לעיל, אני מציעה לחברי הנכבדים להרכב לאמץ את הרף העליון של הסדר הטעון ולגזור על הנאשם את העונשים כדלקמן:

א. מאסר בפועל של ארבע שנים, מיום מעצרו של הנאשם 22.7.03;

ב. שנתיים מאסר על תנאי והתנאי הוא שהנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם יעבור תוך 3 שנים מתום מאסרו עבירת מין כלשהי למעט עבירה לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין;

ג. הנאשם יפצה את המתלוננת בסכום של 30,000 ₪.

על הנאשם לשלם סכום זה בתוך 60 יום מהיום, במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

הסכום שיתקבל, יועבר על-ידי מזכירוּת בית-המשפט, על-פי פרטים שיימסרו לה על-ידי התביעה.

אם הנאשם לא יעמוד בתשלום הסכום במוֹעדוֹ - יישׂא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, החל מהיום ועד לפירעון הסכום כולו, וּמנגנון הגְבִייה של מערכת בתי-המשפט יטפל בגְבִייתו מהנאשם והפקדתו בתיק זה לשֵׁם העברתו לנפגעת.

10. הוּדעה לנאשם זכותו להגיש ערעור לבית-המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתן והוּדע בפומבי, בנוכחות התובעת, הנאשם וסניגורו, היום, 23.05.2004.

ישעיהו שנלר, שופטת

מרים סוקולוב, שופטת

ברכה אופיר תום, שופטת אב"ד