בשם המערערת:                     עו"ד יעקב טל

 

 

 

           לפני ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ש' סירוטה) מיום 4.12.03 שלא לפסול עצמו מלדון בה"פ 10033/99.

 

1.        בין המשיב 3 (להלן: פז) והמערערת (אב ובתו) למשיבים 1-2 (להלן: המשיבים) מתנהלת תובענה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. עניינה של התובענה בבקשת המשיבים להוציא צו המצהיר על בעלותו של פז בנכס מקרקעין (להלן: המקרקעין). לטענת המשיבים, חייב להם פז כ- 500,000 ש"ח כתוצאה מעיסקאות שקשרו הצדדים. במסגרת פעולות הגביה, מבקשים המשיבים להצהיר על בעלותו של פז במקרקעין, מתוך כוונה לממשם, יחד עם נושים אחרים. על פי הנטען בתובענת המשיבים, רכש פז את המקרקעין מכספו, תוך יצירת מצג לפיו הרכישה נעשתה בשם המערערת. המשיבים גורסים, כי פז עשה כן בכדי להבריח נכסים מנושיו. לבקשת המשיבים בפני בית המשפט המחוזי צורף תצהיר עם נספח הכולל הרשעה של פז במספר עבירות וכן מסמכים המעידים על היותו עד מדינה. בדיון הראשון (מיום 4.12.03) שבו נשמעו עדי הצדדים בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ש' סירוטה) העיד, בין היתר, משיב 1. בעדותו מסר גרסה לפיה פז רימה אותו. לטענת המערערת, סיפרה השופטת באותו שלב לנוכחים באולם סיפור על נוכל פלוני שנשפט בעבר בפניה. כפי שטוענת המערערת, אותו נוכל אמר לשופטת, "כי דרכם של נוכלים היא לנצל טיפשותם של אחרים. בשל חולשה של תאוות בצע, מצליחים הנוכלים להונות ולגזול מרומים אחרים, ונוכלים אלה אינם סרים לדרכם הישרה באשר הנוכלות היא טבע בסיסי וראשוני המאפיין אותם."

 

2.        בא כוח המערערת ביקש, מיד לאחר הערה זו, לפסול את בית המשפט מלדון בבקשת המשיבים. לטענתו, הערת השופטת כיוונה לכך שפז הוא הנוכל והמשיב 1 הוא הטיפש שרומה, על כל המשתמע מכך. בית המשפט החליט, במהלך הדיון, לדחות את הבקשה לפוסלו. בהחלטתו קבע, כי לא כיוון בהערתו להציג את פז כרמאי ואת המשיב 1 כטיפש. יחד עם זאת, בית המשפט קבע שגם אם משתמע מהערתו, כי פז רמאי אין בכך כדי לפוסלו מלשבת בדין, מכיוון שהרשעותיו הקודמות מוכיחות שהוא רמאי. וכך קבע בית המשפט באותה החלטה:

 

"הערתי לא כוונה לא לעד ולא למר פז שלא כאן אלא סיפרתי כיצד הסביר נוכל שנשפט בפני את העונג שמפיקים ממלאכתם וכיצד אנשים נופלים בפח בשל טפשות ותאוות בצע. מכל מקום לא התכוונתי להביע דעה על אופיו של מר פז ולא הייתי צריכה שכן צורפו לי פסקי דין בהם הורשע במעשי מירמה. השאלה אם המשיב 2 [פז] ההליכים נגדו עוכבו הוא רמאי או לא היא לא מן החידושים. כאמור לא כיוונתי דברי למר פז או למישהו אחר ואם משתמע כך אין בכך לפסול את ביהמ"ש שכן מדובר במשיב שהוכר כרמאי."

 

 

 

במסגרת החלטה זו, קבע בית המשפט שלא יעכב את ההליך לצורך הגשת ערעור על החלטתו.

 

3.        על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לפסול עצמו הוגש הערעור שבפני. בנימוקי הערעור חוזרת המערערת על טענותיה ומוסיפה להן טענות כנגד תוכן החלטתו של בית המשפט (מיום 4.12.03). לדבריה, התבטאויותיו של בית המשפט בעת הדיון ובעת מתן ההחלטה שלא לפסול עצמו מגיעות כדי גיבוש עמדה סופית ביחס לפז. המערערת טוענת כי, אין היא יכולה לצפות לעשיית צדק בבית משפט העוין אותה בהתבטאויותיו. כמו כן הגישה המערערת במסגרת ערעור זה בקשה לעכב את הדיון בבית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור. הוריתי (ביום 7.1.04) לעכב את הדיון.

 

4.        לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את הערעור. טענות המערערת מכוונות כנגד התבטאויות של בית המשפט במסגרת ההליכים המתנהלים בין המערערת ופז לבין המשיבים. השאלה העומדת לדיון היא, האם יש בהתבטאויות של בית המשפט משום עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים ?  כפי שכבר נקבע בפסיקה, סופיות העמדה נגזרת מן האופן שבו הובעה ומן המסגרת הדיונית בה הובעה והוכרעה (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה, פ"ד מח(3) 573, 588-589, 604-606 (גלברט); ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 625 (להלן: בראון); ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב-תמיר (לא פורסם)). בנסיבות המקרה התובענה שהגישו המשיבים מבוססת על הטענה כי פז מבריח נכסים מנושיו. עמדה לפיה החייב הוא רמאי משליכה ישירות על ההליך ועל ההכרעה בו. אכן, במהלך עדותו של המשיב 1 השמיע בית המשפט אמירה כללית אודות נוכלים ודרך התנהלותם. אולם, כאשר התבקשה פסילתו, הביע בית המשפט את עמדתו לפיה פז הוא רמאי. בית המשפט לא מצא לנכון לסייג עמדה זו ביחס לאותם מעשים שבגינם הורשע בעבר כרמאי, אלא ניתן להבין את דבריו כמתייחסים אל פז באופן כללי. האופן שבו הובעו התבטאויות אלה מקים חשש ממשי למשוא פנים (ראו: גלברט, 605; בראון, 624). ודוק: לא טיבה המעליב או הפוגעני של ההתבטאות הוא שעומד למבחן, אלא העמדה שמצויה בבסיס ההתבטאות (השוו: בראון, 625). עמדה זו היא, כאמור, בעלת השפעה קרדינלית על תוצאות ההליך. בנסיבות אלה אין מנוס מקבלת הערעור. אכן, הדיון בתובענה נמשך כבר זמן רב, אולם הדיון (ביום 4.12.03) היה הדיון הראשון בו התקיים הליך הוכחות ואין, על כן, בתוצאה כדי לגרום לפגיעה קשה מדי במתדיינים.

 

5.        אשר על כן, הערעור מתקבל. המשיבים 1 ו-2 ישאו בהוצאות המערערת בסכום כולל של 2,000 ש"ח.

 

           ניתן היום, כ"ח בניסן התשס"ד (19.4.2004).

 

 

                                                                                      ה נ ש י א

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   03107700_A03.doc/דז/

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il