בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו		תפ"ח 1063/02
בפני:	כב' השופטת ברכה אופיר-תום, אב"ד. כב' השופטת מרים סוקולוב. כב' השופטת תחיה שפירא.
המאשימה:	מ ד י נ ת          י ש ר א ל
	נ    ג    ד
הנאשם:	פלוני
טענו:	למאשימה   -   הפרקליטה גב' ורדה בן-שחר (פמ"מ). לנאשם        -   עו"ד דן רונן.
ג ז ר - ד י ן

השופטת תחיה שפירא:

איסור פרסום.

1.         תיק זה דן בעבירות-מין אותן ביצע הנאשם בבִתו הקטינה, כפי שצויין         בהכרעת-הדין. על-מנת להגן על המתלוננת, אסר בית-המשפט, והוא חוזר ואוסר גם עתה, על פרסום שמה של המתלוננת, וּבשל הקִרבה המשפחתית גם על שמו של הנאשם, ועל כל פרט העשוי להביא לזיהויים.

2.         ביום 29.6.2003 הורשע הנאשם, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות שיוחסו לו           בכתב-האישום אשר הוגש כנגדו, והן:

(א)       אינוס בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 345(ב)(2), (3) ו-(4) + סעיף          345(א)(1) + 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

(ב)       מעשה-סדום בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 347(ב) + סעיפים            345(א)(1) + 345(ב)(3)(4) + 351(א) לחוק העונשין.

            בהכרעת-הדין פורטו בהרחבה האירועים העומדים ברקע וּביסוד מעשֶׂי העבירה אותם ביצע הנאשם במתלוננת. לפיכך אין מקום לחזור עליהם, אלא בקצרה.

3.         הנאשם, יליד 1959, הינו אביהם של המתלוננת ב.ב., קטינה ילידת 1985 (להלן: "המתלוננת") ושל אחיה ש.ב., הצעיר ממנה בכשנתיים. נישואיו לאִימהּ של המתלוננת היו רצופים מריבות ואלימוּת קשה בנוכחות הילדים, כאשר הנאשם שותה לשוכרה, אינו עובד וּמסתבך עם החוק. כשֶׁבע שנים לפני הגשת כתב-האישום התגרשו הנאשם ואישתו, וּלמעשה לא התגורר הנאשם עם משפחתו כעשׂר שנים.

            עקב נסיבות חייה הקשות, הידרדרה אִימהּ של המתלוננת לשימוש בסמים, על כל המשתמע מכך. בשל מצבהּ הקשֶׁה של האֵם, וּמתוך דאגה לילדיה ועל-פי בקשתה, סוּדרוּ המתלוננת ואחיה בבֵית משפחה אומנת, שָׁם גדלו כשמונֶה שנים. עם סיום תהליך גמילת האֵם מִן הסמים, הוחזרו הילדים לבֵיתה, שָׁם מתגוררים הם יחדיו מזה כארבע שנים.

            במהלך כל השנים הללו, יצא ונכנס הנאשם מבית-הכלא. למעשה, היה               מחוסר-בית, וקשריו עם המתלוננת ואחיה היו רופפים ביותר.

            רק לאחר שחרורו ממאסרו האחרון חידש הנאשם את קשריו עם בנו. בעקבות זאת, כחודש ימים לפני האירועים נשוא כתב-האישום, עבר הנאשם להתגורר בבֵית גרושתו, אשר נעתרה לבקשת הבן לארחוֹ לקראת חג-הפסח. הנאשם השתלב בחיי המשפחה, תוך שהוא מסייע בעבודות הבית, ונדמה היה כי חל בו שינוי כלשהו הנותן סיכוי לעתיד.

            תקוות אלה התנפצו באחת ביום 26.3.2002 וגרמו להרס ולזעזוע קשים מנשוא.

            בשעות הערב של אותו יום, בשעה שהנאשם והמתלוננת שהו לבדם בדירה, נכנס הנאשם לחדר-האמבטיה בעת שהמתלוננת התקלחה, אחז בשׂערותיה, הוציאהּ בכוח מהאמבטיה ודחף אותה לקיר. הנאשם הצמיד מספריים מחודדים לצווארה של המתלוננת, הורָה לה לפסֵק את רגליה ואִיֵים כי יהרגהּ אם לא תעשה כן.

בתגובה לתחנוניה של המתלוננת כי יפסיק, חנק אותה הנאשם בידיו. הנאשם הוריד את מכנסיו, הכניס את אצבעות ידוֹ לאיבר-מינה של המתלוננת, תוך שהוא ממשיך וּמצמיד את המספריים בכוח אֶל צווארה וּמאיים כי יהרוג אותה, וכן מנשק באגרסיביוּת את פִּטמתה.

            בהמשך דרש הנאשם מִן המתלוננת להכניס את לשונה לפיו, וּמשסירבה, הורָה להוריד עגיל שהיה מוצמד ללשונה, משך בשׂפתיה והכניס את לשונה לתוך פיו, כשהוא מנשקה וּמלטף את חזהּ.

            בהמשך, הוציא הנאשם את איבר-מינו דרך תחתוניו ונגע עימו באיבר-מינה של המתלוננת ללא חדירה. למרות צעקותיה המשיך הנאשם במעשׂיו, כשריח אלכוהול נדף מפיו, תוך שהוא לוחץ עם המספריים באגרסיביוּת על צווארה. לפתע הפסיק ועזב את חדר-האמבטיה.

            המתלוננת מיהרה ללבוש חלוק רחצה, וּפנתה לעבר דלת הכּניסה שהייתה נעולה. כאשר פתחה את המנעול, וּבטרם הספיקה לצאת, פנה אליה שוב הנאשם בדברים ואמר: "בואי נעשֶׂה עוד מִספּר". המתלוננת, שהצליחה להחביא את מפתח הדירה בכיס חלוקהּ, החלה לרעוד מפּחד. אולם הנאשם, שכבר הספיק להתלבש, הוריד מעליה את החלוק, התפשט בעצמו, דחף אותה לחדר אִימהּ, השכיבהּ על המיטה, עלה עליה והחל לנשק את גופהּ וחזהּ, תוך שהוא צועק וּמאיים עליה ברצח. הנאשם ניסה כמה פעמים להכניס את איבר-מינו לאיבר-מינה, אולם הצליח רק פעם אחת, שלאחריה המשיך והחדיר אצבעותיו לאיבר-מינה.

            בהמשך, דרש הנאשם כי המתלוננת תבצע בו מין אוראלי. למרות סירובה ותירוציה כי אינה יודעת כיצד עושים זאת, משך הנאשם בשׂערותיה, הוריד רֹאשה במשיכה לכיווּן איבר-מינו והכניסוֹ לפיה של המתלוננת, תוך אִיומים ברצח אם לא תעשה כדבריו.

            אולם גם בכך לא תמו ייסוריה של המתלוננת. לאחר שדרישתו כי תמסור לידיו את מפתח הדירה לא נענתה, דרש הנאשם מִן המתלוננת בצעקות כי תיכנס לחדרהּ, כשהוא נכנס אחריה. או אז, דחף את המתלוננת על מיטתה, דרש ממנה לשבת על בּרכיה וּלבצע בו מין אוראלי, המתלוננת שוב סירבה והנאשם שוב משך בשׂערותיה באגרסיביוּת וּבאיומי רצח, דחף את פניה לאיבר-מינו, תוך שמכניס את איבר-מינו לפיה, ואת אצבעותיו            לפי-הטבעת שלה למרות כאביה ותחנוניה, וּלבסוף דרש ממנה לחבק אותו חזק ולנשק אותו.

            בעוד המתלוננת, כך העידה בפנינו, מתפללת בליבה לאלוהים כי יעזור לה, נשמע רעש מפֶּתח הדירה, שגרם לנאשם להרפות ממנה לרגע. היא ניצלה זאת וּברחה ממנו, פתחה את דלת הדירה וירדה במדרגות כשהיא עירומה כביום היוולדה. ברידתה, לקחה שטיחון לניקוי רגליים מפֶּתח אחת הדירות כדי לכסות את קִדמת גופה. בכניסה לבית פגשה שתי שכנות עם תינוק, מהן ביקשה את שׂמיכת התינוק כדי להתכסות והתקשרה ממכשיר הטלפון הסלולרי שלהן לחברתה שמעבר לרחוב. אולם בטרם החברה הגיעה, ראתה המתלוננת את הנאשם יורד במדרגות כשהוא לבוש במעיל המְכסה את מרבית פניו - וּברחה שוב במערומיה לבֵית חברתה.

            הנאשם ברח מִן המקום, וניסיונות לאתרוֹ עלו בתוהו. יומיים לאחר מכן הופיע הנאשם בסמוך לחנות המכולת השכונתית, שָׁם פגש בבנו בדרך מקרה והחזיר לו את מכשיר הטלפון הסלולרי השייך לבּן. בעקבות מרדף קצר באזור - נעצר הנאשם.

4.         באת-כוח התביעה בטיעוניה לעונש, הדגישה את חוּמרתם היתרה של מעשֶׂי הנאשם. לדבריה, יש לראות את האירועים שבהם הורשע הנאשם לא כמִקשה אחת, אלא כשלוש סדרות נפרדות של מעשֶׂי עבירה: בחדר-האמבטיה, בחדר האֵם וּבחדרהּ של המתלוננת, שכֹּל אחת מהן ראויה בשל חומרתה לרף העֲנישה הגבוה הקבוע בחוק.

            הנאשם, כך התובעת, התעלל בגופה וּבנפשה של בִּתו-המתלוננת, תוך שימוש בנשק קר ואיומי רצח, השפיל וּביזה אותה וגרם לה חבלות פיזיות ונפשיוֹת.

            באת-כוח התביעה מציינת כשיקול לחוּמרא את עָבָרוֹ הפלילי הכּבד, כולל בעבירות-מין שבוצעו בכוח (כעולה מגיליון הרשעותיו הקודמות - בימ"ש/1) ואת מסוכנוּתוֹ, כפי שתוארה עוד בגזרי-דין קודמים שהגישה (בימ"ש/2 ו-בימ"ש/3). עוד מבקשת היא לקחת בחשבון כי מצבהּ הפוסט-טראומתי הקשֶׁה של המתלוננת, כמפורט בתסקיר-הקורבן, הינו תוצאת התנהגותו של הנאשם בעבר כלפיה, כאשר האירועים האחרונים החמירו את מצבהּ עשֶׂרת מונים.

            לאור מסוכנוּתוֹ של הנאשם, עותרת באת-כוח התביעה להרחיקו מהחברה ככלל וּממשפחתו בפרט לשנים רבות, וכן מציעה לבית-המשפט לשקול את האפשרות לפסוק למתלוננת פיצויים אותם ישלם הנאשם מעבודתו בכלא.

5.         הסניגור אינו מתכחש לעובדה כי מדובר במקרה חמוּר מטבעוֹ. ואולם לטענתו, אין הוא עומד ברף החמוּר ביותר, וּבודאי שאין מקום להעניש את הנאשם על כל מעשֶׂה וכל שלב של האירועים בנפרד.

            הסניגור מפנה לפסקי-דין, מהם מסיק הוא כי חוּמרת מעשים מסוג זה עולה ככל שמדובר במִספּר רב יותר של מעשֶׂי עבירה שנעשים במשך תקופה ממושכת (ימים, חודשים ושנים), וככל שגיל הקורבן יורד. על-פי תיאוריה זו - אין המקרה שבפנינו, כך הסניגור, מצדיק התייחסות מחמירה.

            גם לאמוּר בתסקיר-הקורבן מבקש הסניגור להתייחס "בזהירות רבה", ותוך התחשבות בעָבָרהּ והתנהגותה של האֵם, אשר לדעתו תרמו לא מעט לתופעות מהן סובלת כיום המתלוננת.

            על מצבוֹ האישי של הנאשם שמענו גם מפי הנאשם עצמו, שהעיד כעד-הגנה לעניין העונש, והן מטיעוני סניגורו.

            כך הצטיירה בפנינו תמונת חיים קשָׁה, של נאשם, אשר מגיל תשע חי ברחוב, על כל המשתמע מכך, ללא דמויות הוריוֹת. בגיל אחת-עשרה כבר נשפט בבית-משפט לנוער בגין עבירות רבות שביצע. במשך כארבע שנים שהה במעונות על-פי צו בית-משפט, וּלאחריהן המשיכה הידרדרותו, כשהוא מתמכר לאלכוהול ויוצא וּבא מבתי-סוהר.

            לדברי הסניגור, הנאשם הינו אדם גלמוד, איש אינו מבקרוֹ במעצר, וּבעקבות האירועים נשוא כתב-האישום, גם הקשר שהתחדש עם בנו - נוּתק לחלוטין.

            הסניגור אף טוען, שלא כפי שעלה מקַו הגנתו, ותוך שהוא מדגיש טענת הנאשם לחפותו גם עתה, כי הנאשם היה בגילופין ולא צלול בדעתו בעת האירועים. וגם אם אין בכך משום הגנה מאחריות, הרי יש לקחת זאת בחשבון בגזירת עונשו, אשר עליו להיות "לא קל אך מידתי".

            עם סיום טיעוני הסניגור, הצהיר הנאשם כי אין לו מה לומר.

6.         למרות שעדותה של המתלוננת נשמעה באריכוּת, ויכולות היינו להתרשם ממצבהּ, הורינו על הגשת תסקיר נפגע עבירה בעניינהּ. ואכן, למדנו רבות מִן האמוּר בו, והדברים מדבּרים בעד עצמם.

            בשל הצורך לכבד את פרטיוּתה של המתלוננת, אשר נסיבות חייה המֵרוּ עימה, שלא באשמתה, לא נחזור על האמוּר בתסקיר, אלא ככל הנוגע למסקנותיו.

            התסקיר מתאר את מצבהּ של המתלוננת, וקובע כי המתלוננת סובלת כיום מסימפטומים מובהקים של פוסט-טראומה (PTSD), כאשר העבירות האחרונות שביצע בה הנאשם מהווֹת נדבך אחרון על טראומות אחרות מהן סבלה המתלוננת בשל נסיבות חייה.

            האירועים האחרונים, כך קובעת כותבת התסקיר, גרמו לה לפגיעה נפשית קשָׁה, אשר השלכותיה נוגעות כמעט לכל תחומי חייה וגורמות לעצירת התפתחותה התקינה, כגון: העדר יכולת ריכוז, חוסר-עניין בכֹל דבר, תלוּת באחרים וּפחד נטישה מחד-גיסא, וחוסר-אמון בבני-אדם בכלל, כולל חברוֹת וּבני-משפחתה הקרובים ביותר - מאידך-גיסא, בעיות שֵׁינה, פחדים וחרדות קשות, וכן רִגשות אשם, כעס וּבלבול רִגשִׁי בהתייחסותה לנאשם, שלדבריה: "אני אפילו לא שונאת אותו".

            לדברי המתלוננת:

"לפני האירוע, הייתי ב. (שמהּ הפרטי - ת.ש.), היום אני מישהי אחרת, מישהי זרה... השתנתה לי הקופסא בראש... כל היום אני רק חושבת על זה. איך אני אוּכל לחיות בצוּרה כזאת?"

ועוד הוסיפה ואמרה:

"אם הוא יהיה בחוץ פעם, אני אכנס לבית-משוגעים."

לְדעת כותבת התסקיר, המתלוננת זקוקה לטיפול אינטנסיבי וּמקצועי בתחום הפוסט-טראומה, וכן לטיפול פסיכיאטרי תרופתי. ואולם בשלב זה מסרבת היא לקבל את שניהם, עובדה המעמידה אותה בסיכון ממשי להידרדרות נפשית קשָׁה.

7.         המסקנה הברורה המתבקשת לנוכח כל האמור לעיל, היא כי הנאשם, כפוי-טובה, אטום-לב ועֶבֶד ליְצריו, איבד כל צֶלֶם אנוש. התנהגותו כלפי בִּתו, עצמו וּבשׂרוֹ, מעידה כאֶלֶף עדים כי "מֹ תָּ ר הַ אָ דָ ם מִ ן הַ בְּ הֵ מָ ה אַ יִ ן" (קוהלת, ג', י"ט).

            הנאשם, עבריין אַלים כשלעצמו, מָעַל באמון שניתן בו והרס את התקווה לחידוש הקֶשר ההוֹרי עימו. הוא חילל בברוטליוּת את גופהּ, נפשהּ וּכבודהּ של בִּתו, שוב ושוב, ללא רַחֵם. הוא תקף אותה, אִיֵים עליה, ביזה אותה והשפילהּ עד עפר - ללא ניד עפעף.

            גם במהלך הדיון, לא זו בלבד שלא חסך מִן המתלוננת את הצורך להעיד באריכוּת וּלהיחשׂף לחקירה-נגדית לא קלה, לא הביע הנאשם כל רגש או יחס כלשהו לסֵבֶל שעבר עליה, גם אם לגירסתו לא הוא היה הגורם לו. אפילו כשניתנה לו ההזדמנות האחרונה לומר את דברוֹ, הסתפק באומרו: "אין לי מה לומר".

            הטראומות אשר הותיר הנאשם בנפשהּ של המתלוננת עוד בשנות ילדותה המוקדמות, ואשר תודות למאמצים ולכוחות נפש הצליחה להתמודד עימם עד כֹּה, חזרו באחת וּבֶיתר-שׂאת בעקבות מעלליו הנפשעים וחסרי-הלב, כמתואר לעיל.

            על הנזקים שגרם הנאשם לגופהּ וּלנפשהּ של המתלוננת, ולסיכויֵי התפתחותה התקינה בעתיד - אין מקום להכביר מילים. התסקיר שהוגש בעניינהּ, כפי שצויין לעיל, מצביע על חוּמרת מצבהּ ועל החשש לעתידהּ. אין כל ספֵק, כי המתלוננת תזדקק לתמיכה ולטיפול נפשי ארוך-טווח - זאת בתקווה כי תיאות לקבלוֹ מרצון ולא מתוך כורח.

8.         צודק הסניגור כי מעשֶׂי הנאשם אינם נופלים בגדר מעשֶׂי גילוי-עריות "קלאסיים" המוּכּרים בפּסיקה, המבוצעים שוב ושוב במשך שנים בבנות צעירות במשפחה. ואולם, במקרה שבפנינו מדובר במעשֶׂי אונס וּמעשֶׂי סדום, אשר חוּמרתם עומדת לעצמה וזועקת גם אִילו היה מדובר באדם זר המתפרץ לְדירה וּמתעלל בנערה הנמצאת בה, בברוטליוּת וּבאכזריוּת כפי שעשה הנאשם. לא כל שכּן, כאשר מעשים אלו מבוצעים על-ידי הנאשם, אביה של המתלוננת, על רקע נסיבות העבר ודווקא בתקופה של פיוס ותקווה לאיחוד המשפחה.

9.         גישת המחוקק וההֲלָכָה הפּסוקה נחרצים הם באשר להתייחסות הנדרשת לעבירות האינוס לסוגיהן ככלל, וּלכאלה המבוצעות על-ידי אחראי על קטין - בפרט. לא בכדִי החמיר המחוקק בעונשֵׁיהם של נאשמים המְבצעים מעשֶׂי אלימוּת מינית בתוך המשפחה (סעיף 351 לחוק העונשין), וקבע עונש של עשׂרים שנות מאסר (בִּמקום שש-עשרה שנים) על עבירת אינוס או מעשה-סדום שבוצעו בקטין על-ידי בן-משפחה, בנסיבות התואמות לענייננוּ.

            את ההֲלָכָה הכללית מסכמת, בתמצית, כב' השופטת שטרסברג-כהן ב-ע"פ 4173/97, פרחאן נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 98(2) 1605, באומרה:

"עבירת האינוס היא מִן החמוּרות שבספר החוקים. המְבצע עבירה זו פוגע בצוּרה אנושה בגופהּ, בנפשהּ, בכבודהּ וּבחירותה של המתלוננת הקורבן. יש לעקור תופעה זו משורש וּלהרתיע מפני ביצועהּ, בין השאר על-ידי עֲנישה הולמת שתשמש גורם מרתיע לנאשם עצמו וּלעבריינים פוטנציאליים אחרים מסוגו. כמו-כן יש להביע באמצעות העֲנישה את סלידתה העמוקה של החֶברה ממעשים בזויים ונפשעים כאלה."

ואם לא די בזאת, הרי חמוּר הדבר פי-כמה כשמדובר בעבירה של גילוי-עריות, שעליה נאֱמר כי:

"מבישה וּשפלה היא, ונוגדת עקרונות בסיסיים של חוק וּמוסר, עד כי הנפש סולדת מתופעה מבחילה זו, שלמרבית הצער, כפי שהתברר, שכיחה היא."

(ע"פ 2939/90, מדינת ישראל נ' פלוני, תקדין-עליון 90(3), 1053).

ועוד מוסיפה ואומרת כב' השופטת שטרסברג-כהן מעניין לעניין - באותו עניין:

"בין אם הדבר נובע מדחפים פתולוגיים וּבין אם נובע הוא מתוך נורמות וערכים מעוּותים, יש להעניש עושֶׂי מעשים אלה בכֹל חוּמרת הדין.

מקומם של מעשים כאלה לא יכּירם בחברה מתוקנת המושתתת על ערכים של כבוד האדם וחירותו ועל דאגה וחרדה לרווחתם של קטינים הגדֵלים בתוכה, הזכּאים לילדוּת תקינה ללא פגיעוֹת גופניוֹת ונפשיוֹת מאף אדם, וּבוודאי לא מבני-משפחה קרובים המופקדים על חינוכם ורווחתם..."

(ע"פ 1687/93, 1769/93, פלונים נ' מדינת ישראל, וערעור שכנגד, תקדין-עליון     94(4), 1644).

על כל אלה, מתחייבת התייחסות מחמירה עוד יותר כשמדובר בנאשם שהינו עבריין מוּעד, אשר בחר בדרך הפֶּשע והאלימוּת ואף נשפט בעבר גם בגין עבירות-מין    שביצע - ולא למד את לִקחוֹ.

על בתי-המשפט מוטלת החובה להדביר את התופעה הנחשׂפת שוב ושוב בקִרבּנו, בדרך של עֲנישה מכאיבה וּממושכת, אשר תבטיח גם הרחקת העבריין מִן החֶברה שבּהּ פגע, גם תיתן ביטוי לסלידת החֶברה ממעשים שכאלו וגם תהווה גורם הרתעתי ממשי כלפי הנאשם ודוֹמיו (ראו: ע"פ 7086/93, פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 94(3), 1506; ע"פ 1/97, עזרא דאודאי נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 97(2), 679; ע"פ 5965/00,         פלוני נ' מדינת ישראל {לא פורסם}).

10.       דומה, כי למקרים כגון זה העומד בפנינו התכוון בית-המשפט בקובעו הֲלָכָה בזו הלשון:

"עונש מירבי הקבוע בחוק נועד ליישׂוּם הֲלָכָה למעשה, ואין לראות בו לא "מס שׂפתיים", ולא "מושג מופשט" מעולם הערכים... תִקרת העונש שקובע המחוקק צריכה להיות "נקודת המוצא" שממנה יוצא בית-המשפט לדרך הקשָׁה של קביעת העונש ההולם את המקרה שבפניו ואין להתייחס אליה כאֶל "נקודת סיום", אותה רואים ואליה אין מגיעים... הוֹתָרָת עונש מירבי בגדר "הֲלָכָה ואין מורין כן" עומדת בניגוד להנחייתו המפורשת של המחוקק.

...אכן הטלת עונש מירבי אינה מעשה של יום יום, וּמוסכם על הכל שעונש זה מיועד לגילויִים החמוּרים ביותר של העבירה שלצידה הוא נקבע.

עם זאת, אין מדובר במעשים חמוּרים "שמעבר לדמיון" אלא בכאלה המתרחשים בפועל, ותפקידוֹ של בית-המשפט לזהותם ולנהוג באחראי להם במלוא חוּמרת הדין."

(ע"פ 2620/93, מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מ"ט(3) 1).

גם אם לא נקבל את בקשת באת-כוח התביעה להטלת עונשים נפרדים מקסימליים בגין מעשֶׂי הנאשם בכֹל אחד משלבּי האירועים, הרי מכלול הנסיבות והשיקולים כמתואר לעיל, מחייבים ללא ספֵק התייחסות מחמירה בדרגה הגבוהה ביותר.

11.       למרות כל האמור לעיל, מצוּוים בתי-המשפט שלא להתעלם גם מנסיבות חייו וּמצבוֹ של הנאשם כיום, וכך עשינו גם אנו.

            שמענו על ילדוּת ללא גבולות וּללא דמויות הוריוֹת חיוביות, גורמים אשר ללא ספֵק הביאו למעורבוּתוֹ של הנאשם בפֶּשע ולהידרדרותוֹ הכללית. גם ניסיונות טיפוליים במעונות            חסוּת - לא עלו יפה. אִילו היה הנאשם צעיר לימים - ניתן היה להתחשב בכך לקוּלא, במידת מה. ואולם, הנאשם הינו אדם מבוגר, אשר מחובתו לקחת אחריות על מעשיו ועל חייו - ולא היא. את המשפחה שהקים ושיכולה הייתה להווֹת לו מקום מִפלט וּנחמה - הרס במו ידיו. גם את היד שהושטה לו על-ידי גרושתו וילדיו, אשר קיוו כי אכן מסוגל הוא לשנות את דרכיו לאחר שנים כֹּה רבות - דחה באכזריוּת. בהתנהגותו כלפי בִּתו-המתלוננת, הוכיח הנאשם כי הוא חסר רגש, מוּסר וּגבולות כלשהם.

            אכן, זכותו של הנאשם לעמוד על חפותו, גם אם הורשע לאחר שהוּכחה אשמתו בדין. אך אִילו היה, למזער, מביע מילת הבנה לסֵבֶל שנגרם למתלוננת, שעליו אין חולק. אִילו היה מגלה קורטוב של אנושיוּת. למרבה הצער גם לכך אין הנאשם מסוגל.

            יפים לענייננוּ דברים שאמר כב' השופט א.א. לוי, גם אם נאֱמרו בעניין אחר וּבנסיבות אחרות: "במערער מסוג זה גלומה סכנה רבה, וּמכאן הצורך לכלוא אותו לתקופה ממושכת, הן על-מנת למנוע את נִזקוֹ וגם כדי להרתיע את הרבים" (ע"פ 5965/00, פלוני נ' מדינת ישראל {לא פורסם}).

12.       האמת ניתנת להיאמר כי ראוי היה, כפי שביקשה התביעה, להטיל על הנאשם לפצות את המתלוננת על סִבלהּ, ולוּ באופן סמלי. עם זאת, ברור לַכל כי הנאשם לא מסוגל, וכנראה לא יהיה מסוגל, לשלם סכום כסף בעל משמעות כלשהי בעתיד הנראה לעין וגם אם בשלב מסויים במהלך תקופת מאסרו ירוויח דמי-כיס כלשהם, לא תהא בהטלתם כפיצוי משום כפּרה על מעשיו, אלא מס-שפתיים בלבד. לפיכך, החלטנו שלא לחייבוֹ בפיצוי שכזה.

13.       אשר-על-כן, וּלאחר ששקלנו שקוֹל היטב בדבר, אנו מטילות על הנאשם 18 (שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה) שנות מאסר, מתוכַן 16 (שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה) שנים לריצוי בפועל, והיִתרה על-תנאי, אם יעבור במשך 3 (שָׁלוֹשׁ) שנים ממועד שחרורו ממאסרו כל עבירת מין, אלימוּת ואִיומים לסוגיהן, כולל ניסיון.

14.       הוּדעה לנאשם זכותו להגיש ערעור לבית-המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתן והוּדע, בנוכחות התובעת, הנאשם וסניגורו, היום, 7.9.2003.

ברכה אופיר-תום, שופטת א  ב  "  ד

מרים סוקולוב, שופטת

תחיה שפירא, שופטת

קלדנית: ד.ל.ס.