בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ ‎10325/01

ע"פ ‎10331/01

בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט א' גרוניס

המערערת בע"פ ‎10325/01

והמשיבה בע"פ ‎10331/01: מדינת ישראל

נגד

המשיב בע"פ ‎10325/01

והמערער בע"פ ‎10331/01: שלמה רצ'קובסקי

ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

בירושלים מיום ‎15.11.01 בת"פ ‎162/98 שניתן

על-ידי כבוד השופט ע' קמא

בשם המערערת בע"פ ‎10325/01

והמשיבה בע"פ ‎10331/01: עו"ד י' למברגר

בשם המשיב בע"פ ‎10325/01

והמערער בע"פ ‎10331/01: עו"ד ח' רובינשטיין

פ ס ק - ד י ן

השופט א' מצא:

המערער בע"פ ‎10331/01 (להלן: המערער) הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בעבירת סחיטה באיומים, בניגוד לסעיף ‎428 לחוק העונשין. נגזרו עליו שנת מאסר בפועל ושנתיים נוספות מאסר על-תנאי. המערער משיג בערעורו על צדקת הרשעתו בדין ועל חומרת עונשו. המדינה מערערת (בע"פ ‎10325/01) על קולת עונשו של המערער. שני הערעורים נדונו לפנינו במאוחד.

‎2. המערער עסק כסוכן ביטוח והיה הבעלים של סוכנות לביטוח אשר ייצגה את חברת הביטוח "מגדל" (להלן: מגדל) באזור ירושלים. יחיאל מנדלבוים (להלן: המתלונן) שימש כמנהל הגבייה של מגדל באזור ירושלים. במסגרת תפקידו טיפל המתלונן גם בביצוע הוראות תשלום והנפקת שיקים, שהוצאו על-ידי מגדל בגין עמלות לסוכניה ובגין סילוקי תביעות והחזרי פרמיה למבוטחים באמצעותם. נתוני העמלות המגיעות לסוכנים חושבו וסופקו למתלונן על-ידי מגדל. אך למתלונן, שהיה גם אחד ממורשי החתימה על שיקים שהוצאו מטעם מגדל, ניתן שיקול-דעת להעביר לסוכנים מקדמות (עד לסכומים שנקבעו) על חשבון עמלותיהם. קשרי המתלונן והמערער נוצרו בשנת ‎1994. אך החל מראשית שנת ‎1996 נקלעו יחסיהם למבוך של הסתבכויות שבסופו של דבר הובילו את שניהם - תחילה את המתלונן ובעקבותיו גם את המערער - אל ספסל הנאשמים.

‎3. בראשית שנות התשעים נחשב המערער לסוכן ביטוח חרוץ ויעיל. הוא מכר פוליסות-ביטוח רבות שהניבו למגדל, ואף לו עצמו, רווחים נאים; וכאשר פנה למגדל בבקשת הלוואה בסכום נכבד, נענתה מגדל לבקשתו ללא קושי. נראה שלעת ההיא טרם נודע שהמערער התמכר להימורים ועקב כך שקע בחובות כבדים. אך משגברה מצוקתו דרש המערער ממגדל לשלם לו סכומים נוספים וגבוהים יותר על חשבון העמלות המגיעות לו. כן טען, כי בחישובי העמלות ששולמו לו נפלו טעויות וכי מגיעים לו תשלומי הפרשים. פניותיו אל החשב של מגדל, שמעון קלמן, תכפו והלכו, עד שבשלב מסוים הציע לו קלמן (כך, למצער, גרס המערער) לפנות בענייני חשבונותיו אל המתלונן.

בחודש מארס ‎1995 פנה המערער אל המתלונן בדרישה לשלם לו מקדמה על חשבון עמלותיו בסך ‎110 אלף ש"ח. לעת הזאת כבר היו למתלונן סיבות טובות לחשוד בטיב מידותיו של המערער. מן העיון בפנקסי החשבונות של מגדל עלה, כי למרות שבשנת ‎1993 שולמו למערער מקדמות בסכום של כרבע מיליון ש"ח, הרי שבשנת ‎1994 עמד חוב ההלוואה שלו כלפי מגדל על כחצי מיליון ש"ח. למתלונן נתברר, כי בעוד שמגדל המשיכה לשלם למערער את עמלותיו כסדרן, חובו של המערער כלפיה הוסיף לתפוח וכי שיקים שנמסרו על-ידו למגדל לא כובדו. אף שהיה ער לנתונים אלה סבר המתלונן, כי בהתחשב בהיקף הכספי הניכר של הפרמיות שלקוחותיו הרבים של המערער שילמו למגדל, דרישת המערער לשלם לו מקדמה בסך ‎110 אלף ש"ח היא לכאורה מבוססת. נראה שלמתלונן לא הייתה סמכות לשלם למערער מקדמה בגובה זה. לפיכך פנה למנהל המחוז של מגדל, בני דרור, ובאישורו מסר למערער שיק על הסכום המבוקש. החשב, שמעון קלמן, העיר בדיעבד למתלונן, כי לנוכח הסתבכויותיו של המערער בהפסדי הימורים, לא היה מקום ליתן לו מקדמה בסכום כה גבוה. המתלונן הסביר כי פעל על יסוד נימוקים עסקיים, באשר המערער "מביא לחברה הרבה" ו"החברה עשתה עליו קופה יפה". נימוקים אלה לא שיכנעו את החשב. הוא ייחס את תשלום המקדמה ללחצים שהמערער הפעיל על המתלונן והעיר למתלונן כי אם אין הוא מסוגל לעמוד בלחצים ש"ילך הביתה". בעקבות פרשה זו, ובאישור מנהלה הכללי של מגדל, הורה החשב למתלונן, להגביל את התשלומים למערער לסכום חודשי קצוב (שבתחילה הועמד על סך ‎15 אלף ש"ח וכעבור זמן הוגדל לסך ‎20 אלף ש"ח), וזאת ללא קשר לגובה הפרמיות המשתלמות באמצעות המערער למגדל.

‎4. המתלונן פעל על-פי הוראה זו במשך חודשים אחדים. אלא שלחצי המערער כלפיו גברו והלכו. כדברי המתלונן, כמעט מדי יום פקד המערער את משרדו, סיפר לו על הסתבכויותיו הכספיות עם אנשים הקשורים לעולם ההימורים ודרש ממנו כספים להקלת מצוקתו. המתלונן ניסה לעמוד בפרץ, אך ביקוריו התכופים של המערער הפעילו עליו בהדרגה מה שתיאר כ"לחץ אדיר". בבוקר יום ‎15 בינואר ‎1996 - כך שיחזר המתלונן בחקירתו ובעדותו - הופיע המערער במשרדו כשהוא נסער ונרגש. המערער סיפר כי בצאתו באותו הבוקר מביתו המתינו לו בריונים, שנשלחו על-ידי אחד מנושיו, ולקחו מרשותו את הרכב שלו. ללא רכב, אמר המערער, לא יוכל לעבוד, וכדי לפדות את הרכב עליו לפרוע מיד חוב בסך ‎25,000 ש"ח. המערער דרש מן המתלונן לתת לו סכום זה. לדברי המתלונן, ניסה להסביר למערער כי אינו יכול למלא את משאלתו, ואז (כדבריו) איים עליו המערער, כי "אם הוא לא יקבל את הכסף מיד הוא יכניס כדור בראש לי או לשמעון קלמן". המתלונן הסביר, כי האיום הפחיד אותו שכן מעולם לא ראה את המערער במצב כה נסער. לכן נמנע מלהתווכח עמו ונענה מיד לדרישתו. המתלונן חשש, שבעריכת שיק לפקודת סוכנות הביטוח של המערער יימצא מפר את ההנחיות שקיבל. המערער אמר לו לערוך את השיק "לפקודת יהושע רבינוביץ'". לטענת המתלונן כי "אין שם כזה במערכת", השיב המערער כי הוא צריך כסף ועל המתלונן למצוא את הפיתרון. המתלונן מסר אפוא למערער שיק בסך ‎25,000 ש"ח לפקודת יהושע רבינוביץ', שבדיעבד הוברר כי היה אחד מנושיו של המערער. למחרת היום נתן המתלונן למערער, כדרישתו, שיק נוסף לפקודת יהושע רבינוביץ' על סך ‎37,000 ש"ח, וכעבור שבוע - עוד שיק, לפקודת אותו מוטב, על סך ‎60,000 ש"ח. כנגד שיקים אלה נתן המערער למתלונן שיקים דחויים שערך לפקודת מגדל. המתלונן מצא בשיטה זו מעין צידוק לעצמו, שכביכול המדובר במתן הלוואה. אך הנחתו כי בכך הסתיים העניין התבדתה: המערער שב ודרש ממנו עוד ועוד שיקים, על סכומים שונים ולפקודת אנשים וגופים שקרא בשמותיהם, ואף כנגדם מסר למתלונן שיקים דחויים לפקודת מגדל. פירעון השיקים אמור היה להחזיר לקופתה של מגדל את הכספים שנגרעו ממנה, אך משהגיעו מועדיהם של השיקים הדחויים הוברר למתלונן כי הם לא כובדו. לעת הזאת חש המתלונן כי נקלע למילכוד קשה. מחד היה מלא חרדה מפני האיום הבוטה שהמערער השמיע כלפיו, ומאידך היה מודע כי במתן כספים למערער הוא מועל בחובתו כלפי מעסיקתו. אך המתלונן, שנמנע מלשתף איש בפרשת האיום שבגללו החל לתת כספים למערער, נלכד ברשת והמשיך לספק את דרישותיו של המערער לעוד ועוד כספים. בשישה-עשר מקרים שונים שילם המתלונן למערער עמלות בסכומים שעלו על המגבלה החודשית שקבעה הנהלת מגדל, אך את רוב הכספים ששילם למערער הוציא המתלונן מקופת מגדל בדרכי הערמה שאותן הגה ונקט בשיתופו של המערער. כך, בין היתר, חייב את מגדל בגין פוליסות ביטוח פיקטיוויות לזכות מבוטחים מדומים, ששמותיהם סופקו על-ידי המערער, ומסר למערער את התמורה. בדומה ביצע רישומים כוזבים, שעל יסודם משך כספים לזכות פוליסות קיימות, כשבפועל נמסרו הכספים למערער. לחלק מפעולות אלו, שבוצעו בפוליסות של מקורבי המערער, נתלוו רישומים כוזבים שהעידו, כביכול, על תשלומי פרמיה, כשמחיקת החובות בגין הפרמיה "זיכתה" את המערער בסכומים נוספים. על יסוד הרישומים ערך המתלונן שיקים, שעליהם חתם בעצמו וכן החתים, במירמה, מורשה חתימה נוסף של מגדל. השיקים נערכו לפקודת המבוטחים (האמיתיים או המדומים). חלק מאלה נמנו עם נושיו של המערער, שבדרך זו גבו ממנו את חובו, וחלק מהם נמנו עם מקורביו, אשר גבו את השיקים ומסרו את התמורה, או את חלקה, למערער.

‎5. מלכתחילה העריך המתלונן, כי בתוך זמן קצר תחשוף מגדל את מעשיו ואז יידרש לתת את הדין עליהם. אך, למרבה הפליאה, ימים רבים חלפו מבלי שאיש פנה אליו בשאלה כלשהי. המערער, שלא הירפה מלחציו עליו, המשיך לדרוש ממנו כספים; והוא, כאותו גולם שאולף לקיים את מצוות אדוניו, מילא אחר כל דרישותיו. משנחשפה הפרשה, בפברואר ‎1997, הוברר כי במהלך שלושה-עשר החודשים האחרונים (מאז יום ‎15/1/96 ואילך) מסר המתלונן למערער שיקים של מגדל בסכום כולל העולה על סך ‎2.75 מיליון ש"ח. בחקירה מסר המתלונן גירסה מפורטת; אודות האיום הבוטה שבהשפעתו נסחט על-ידי המערער, אודות המילכוד שלתוכו נקלע, אודות השיטות שפיתח להוצאת הכספים מקופת מגדל ואודות סכומי הכסף שמסר למערער. המערער לא חלק על קבלת הכספים, אך כפר בטענה כי איים על המתלונן. אודות הנסיבות שבהן ניתנו לו הכספים מסר המערער גירסאות שונות. בראשית החקירה טען, כי לאחר שגילה כי המתלונן מעל בכספים של מגדל, ובמטרה "להשתיקו", החל המתלונן להזרים לו כספים, לעתים אף בלא שביקש. כעבור זמן שינה המערער את טעמו. על-פי גירסתו החדשה, קיבל מידי המתלונן רק כספים שהגיעו לו אך עוכבו על-ידי מגדל שלא כדין, וזאת לאחר שהופנה על-ידי מגדל אל המתלונן לצורך עריכת חשבון.

‎6. המתלונן הועמד לדין והורשע, על-פי הודאתו, בגניבה בידי עובד, ברישום כוזב במסמכי תאגיד ובמירמה והפרת אמונים בתאגיד. בהתאם להסדר טיעון, בינו לבין התביעה, גזר עליו בית המשפט שישה חודשי מאסר בעבודת שירות, ושמונה-עשר חודשי מאסר על-תנאי לשלוש שנים. בנוסף הועמד בפיקוח שירות המבחן לתקופה של שמונה-עשר חודשים. ועל-פי הסדר כספי שהושג בינו לבין מגדל התחייב לפצות את מגדל בגין נזקיה בתשלום סך ‎725,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. בהחלטתו לאמץ את הסדר הטיעון, שלפיו הסכימה המדינה להסתפק בהטלת מאסר בעבודת שירות, הטעים בית המשפט כי המתלונן ביצע את העבירות בהשפעת מעשה סחיטה באיומים מצד המערער וכן את העובדה שאת כל הכספים שגנב ממגדל מסר למערער ואילו לכיסו לא לקח אף אגורה אחת.

בכתב האישום שהוגש נגד המערער יוחסו לו, בנוסף לעבירה של סחיטה באיומים, גם עבירות של סיוע לגניבה ושל סיוע למירמה והפרת אמונים בתאגיד. אך משתי העבירות הנוספות פסק בית המשפט לזכותו, ועל חלק זה של הכרעת הדין אין לפנינו ערעור.

‎7. המתלונן היה העד העיקרי שהובא על-ידי התביעה במשפטו של המערער, ולקורות המעמד שבו אוים על-ידי המערער, כי "יכניס כדור" בראשו או בראשו של קלמן, לא הייתה לתביעה ראיה אחרת זולת עדותו. המערער הכחיש כי איים על המתלונן. הוא טען כי לעתים נאלץ ללחוץ על המתלונן כדי לקבל כספים, אלא שהכספים הגיעו לו כדין ולחציו מעולם לא חרגו מן הגבול הלגיטימי. הכול, לדבריו, החל בכך שמגדל עיכבה תשלומי עמלות שהגיעו לו. כיוון ששקע בחובות ונושיו לחצו עליו, דרש ממגדל לשחרר לו את הכספים. כיוון שהנהלת מגדל היפנתה אותו אל המתלונן לעריכת חשבון, פנה אל המתלונן ודרש לקבל את המגיע; והמתלונן בדק ונוכח שהכספים אכן מגיעים לו. בהצגת מסמכים ובהסתמכות על דברים שנמסרו במשפט על-ידי עדים מהנהלת מגדל, ביקש המערער לשכנע את בית המשפט באמיתות גירסתו, כי הכספים שקיבל מן המתלונן הגיעו לו כדת וכדין.

בית המשפט המחוזי האמין ללא סייג לעדותו של המתלונן, הן לעניין האיום הבוטה שהשמיע המערער באוזניו והן ביחס לנסיבות שבגדרן מסר למערער על-פי דרישותיו, במשך שלושה-עשר חודשים רצופים, עשרות רבות של שיקים, שתמורתם נגנבה על-ידיו מקופתה של מגדל, בשיטות שונות ומשונות. ביחס לגירסת המערער קבע בית המשפט כי אינה מהימנה. בית המשפט לא ראה מקום להידרש לטענת המערער, שהכספים שביקש וקיבל מן המתלונן הגיעו לו ממגדל כדין. שאלה זו, קבע, אינה מעניינו של ההליך הפלילי והמקום לבררה הוא במסגרת התובענה האזרחית שהמערער, כמסתבר, הגיש נגד מגדל. ואולם, בהבאת קטעים מדברי המערער באימרתו הראשונה, ובתשאול שקוים עימו בפתח החקירה, הראה בית המשפט כי בשלב ההוא המערער עצמו לא התיימר לטעון שהכספים שניתנו לו על-ידי המתלונן אכן הגיעו לו, או נמסרו לו בדרך מקובלת. בית המשפט סבר, כי המתלונן - כמי שבעצמו הובא לדין והורשע בגין אותה פרשה - הוא "שותף לעבירה" של המערער. עם זאת קבע, שבראיות האחרות שהובאו מטעם התביעה יש משום דבר לחיזוק עדותו. שיטות ההערמה שנקט המתלונן לשם הוצאת הכספים מקופת מגדל, שכללו זיוף פוליסות, רישומים כוזבים והוצאת שיקים על שמות בדויים, העידו כי אין המדובר בתשלום של עמלות, או של מקדמות, בדרך הרגילה. והעובדה שאת מלוא הסכומים שמשך מקופת מגדל מסר המתלונן למערער, בעוד שלכיסו לא נטל מאומה, התיישבה היטב עם גירסתו כי פעל תחת השפעת האיום הבוטה שהמערער השמיע באוזניו. תמיכה נוספת לגירסת המתלונן, כי נסחט על-ידי המערער, מצא בית המשפט בעדויותיהם (מטעם התביעה) של מי שנתכנו בהכרעת הדין "קבוצת מקבלי השיקים", היינו חלק מאותם נושים של המערער, שחובותיהם סולקו בשיקים שהוצאו על-ידי מגדל לפקודתם, או מאותם מקורבים של המערער, שסייעו לו בגביית שיקים של מגדל שנערכו לפקודתם.

‎8. בערעורו על ההרשעה חתר סניגורו של המערער לשכנענו, כי עדותו של המתלונן לא הייתה ראויה לאימון בית המשפט. בהערכת אמינותו של המתלונן, טען, אין לערכאה הראשונה יתרון על פני בית-משפט זה, שכן את קביעתו בנושא זה ביסס בית המשפט המחוזי על מימצאי חוות-דעת פסיכיאטרית, שהוגשה אודות המתלונן במסגרת משפטו שלו, והוצגה גם במשפטו של המערער. מחוות-דעת זו עלה, כי המתלונן מתקשה מאוד לעמוד בלחצים אך גם נמנע מבקשת עזרה ומתאים את התנהגותו לציפיות הסביבה. בהקשר זה טען הסניגור, כי את התנהגות המתלונן ניתן ליישב גם עם גירסת המערער, כי אמנם לחץ על המתלונן לתת לו כספים אך לא איים עליו. בנסיבות העניין, טען, היה מקום לקבוע, שכדי להשביע את רצון המערער - אשר תבע לשלם לו כספים שהגיעו לו - מעל המתלונן באימון מעבידתו ועשה פעולות אסורות. ומשהתקשה להתמודד עם הלחצים שאליהם קלע את עצמו בפעולותיו בדה מלבו את דבר האיום. גם בהכרעת הדין, ציין הסניגור, הובאה בחשבון האפשרות שאת הכספים למערער מסר המתלונן לא מפני שאוים על-ידיו אלא מסיבה אחרת הקשורה במצבו הנפשי ובלחצים הפנימיים שהניעו אותו. בנוסף טען, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שראה במתלונן אך שותף לעבירה של המערער, שדי בהימצא דבר לחיזוק עדותו; שכן, לנוכח ההבטחה לעונש קל שנתנה התביעה למתלונן, במסגרת הסדר הטיעון שערכה עימו, מן הדין היה לסווגו כעד מדינה שעדותו טעונה סיוע.

‎9. הרשעת המערער בעבירת סחיטה באיומים התבססה על המימצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה, על יסוד הראיות שנמצאו ראויות לאימונה, וטענות סניגורו של המערער לא שיכנעוני כי יש עילה להתערבותנו בהכרעת בית המשפט המחוזי, אשר קיבל כמהימנה את גירסת המתלונן ודחה, כבלתי ראויה לאימונו, את גירסת המערער. יצוין כי את הכרעתו בדבר אמינות גירסתו של המתלונן נימק בית המשפט המחוזי בנימוקים נכוחים. הטענה כאילו ההכרעה לקבל את גירסתו התבססה רק, או בעיקר, על מימצאי חוות הדעת הפסיכיאטרית, אינה נכונה. בהכרעת-דינו ציין, אמנם, בית המשפט כי "חלק ממעשיו של (המתלונן) מעלים תמיהות ותהיות, ובעיקר התמדתו להמשיך ולספק ל(מערער) שיקים בסכומים ניכרים, חרף ידיעתו כי ה(מערער) אינו זכאי להם, ולמרות רצונו שלא להמשיך במעשים של גניבת כספי מגדל ברישומים כוזבים במסמכיה ומסירתם ל(מערער)". אך בית המשפט דחה את הטענה כי מעשים אלה עשה המתלונן מחמת מצבו הנפשי בלבד. להלן קבע, כי מצבו הנפשי של המתלונן אכן "השפיע על התנהגותו ועל מעשיו בכל הנוגע לעבירות שביצע בכספי מעבידתו". עם זאת הטעים כי "אין לייחס אך למצב הנפשי של (המתלונן) את הסיבה הבלבדית או העיקרית שהביאת(ה)ו לגנוב מ(מגדל) ולמסור את הכספים ל(מערער) 'כך סתם', או מסיבה בלתי מוסברת". מדברים אלה נובע, כי בית המשפט מצא שהתקיים קשר סיבתי בין איומו של המערער לבין מעשיו של המתלונן. למצבו הנפשי של המתלונן הייתה, אמנם, השפעה על נכונותו לעשות את המעשים, אך מצבו הנפשי לא היווה סיבה יחידה ואף לא עיקרית למעשיו.

בהקשר זה טען הסניגור, כי אין זה מתקבל על הדעת להניח כי די היה באיום אחד מצד המערער כדי להניע את המתלונן להיענות לכל דרישותיו הכספיות במשך שלושה-עשר חודשים. משמע שגירסת המתלונן, אודות האיום והשפעתו עליו, לא הייתה ראויה להתקבל. אך, מכל מקום, גם אם לא יתערב בית-משפט זה במימצאו של בית המשפט המחוזי, שהמערער סחט באיומים את המתלונן, מן הדין שיקבע כי לפחות חלק מן הכספים שהמערער קיבל מן המתלונן לא ניתנו לו בהשפעת איומו על המתלונן אלא מסיבות אחרות. הטענה, על שני חלקיה, דינה להידחות. האיום שהשמיע המערער באוזני המתלונן היה חמור, ועל-פי תוכנו היה בו כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל (ע"פ ‎101/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(‎3) 373, 384). המתלונן אכן נכנס למצב של אימה וחרדה מפני המערער ומיהר לספק את דרישתו. אלמלא חולשתו הנפשית אפשר והיה מתעשת לאחר האירוע מיום ‎15/1/96; מתלונן על המערער, מבקש את סיועם של הממונים עליו או מסרב להיענות לדרישותיו הנוספות של המערער לקבלת כספים. אך השפעת האיום על המתלונן, מחמת רגישותו הנפשית המיוחדת, הייתה קשה במיוחד. והמערער, שעד מהרה הבחין בחולשתו המיוחדת של המתלונן, ניצל את הצלחת איומו עד תום. דרישותיו התכופות לעוד ועוד כספים, על הלחצים שנתלוו אליהן, אף הן חסו בצלו הארוך של האיום המקורי.

‎10. הסניגור קבל על כך, כי אף שבית המשפט המחוזי סירב להידרש לבירור טענות המערער בדבר גובה הסכומים שהגיעו לו ממגדל, הניח לחובת המערער כי דרש וקיבל מן המתלונן סכומי-כסף שלא היה זכאי לקבלתם. אינני רואה כל סתירה בין השניים. משהוכחו יסודותיה של עבירת סחיטה באיומים, שוב לא הייתה כל משמעות להכרעה בשאלה אם למערער הייתה זכות כדין לקבל את הכספים אותם דרש (ראו: ע"פ ‎286/84 מדינת ישראל נ' גוזלן, פ"ד לח(‎3) 572, 577 ואילך). בדין אפוא דחה בית המשפט המחוזי את ניסיון המערער להעמיד לבירור, במסגרת ההליך הפלילי, את טענותיו לעניין הסכומים שהיה זכאי לקבל ממגדל. אך סירובו המוצדק של בית המשפט להכריע בטענת המערער, אודות גובה הסכומים, לא מנעה ממנו להראות כי בשלב הראשון של חקירת החשדות נגדו, גם המערער עצמו לא התיימר לטעון שהכספים שניתנו לו על-ידי המתלונן אכן הגיעו לו. ודוק: קביעה זו ביסס בית המשפט על דברי המערער עצמו, בתשאול שקוים עימו ובאימרה הראשונה שנגבתה מפיו, שקטעים נבחרים מהם הובאו בגוף הכרעת הדין. בדבריו אלה הודה המערער, ראשית, בכך שהמתלונן העביר לו כספים בהתאם לדרישותיו, מבלי שנערך ביניהם כל חשבון או בירור של הסכום המגיע לו; שנית, כי היה מודע לכך שלהשגת הכספים שהעביר לו ביצע המתלונן מעשים פליליים כלפי מגדל; ושלישית, כי ראה עצמו שותף למעשים הפליליים והבין שעם גילוי המעשים גם הוא יידרש לתת עליהם את הדין. חשוב לציין, שלקביעתו האמורה נדרש בית המשפט אך במסגרת נימוקיו לדחיית גירסתו המאוחרת של המערער, ושעליה אף ייסד את הגנתו, כי המתלונן נענה לבקשותיו לקבלת הכספים אך לאחר ששוכנע שהוא אמנם זכאי לקבלתם לאחר שמגדל עיכבה את תשלומם לידיו שלא כדין.

‎11. גם את טענת הסניגור כי המתלונן הוא עד מדינה, שעדותו טעונה סיוע, אין בידי לקבל. בית המשפט המחוזי הניח, כזכור, שהמתלונן הינו שותף לעבירתו של המערער ושעדותו נגד המערער טעונה דבר לחיזוק. הנחתו האמורה של בית המשפט הייתה, ללא ספק, נכונה בכל הנוגע לשתי העבירות הנוספות שיוחסו למערער בכתב האישום (סיוע לגניבה ממעביד וסיוע למירמה והפרת אמונים בתאגיד) ואשר מהן זוכה. אך להנחתו האמורה לא הייתה תחולה על האשמת המערער בסחיטה באיומים. המתלונן היה הקורבן שכלפיו ביצע המערער עבירה זו, וברי כי לא היה מקום לראותו כמי שהיה שותף לביצועה. מעבר לצורך אוסיף, כי מן העובדות שהוכחו נקל להיווכח, כי לא הייתה זיקה בין ההקלה בעונש, שהובטחה למתלונן בגדר הסדר הטיעון שנערך עימו במשפטו, ולבין העדות שמסר במשפטו של המערער; ובהיעדר זיקה, כאמור, הרי שאף לעניין שתי העבירות האחרות שבהן הואשם המערער ניתן היה לראות במתלונן אך משום שותף לעבירה, שעדותו טעונה דבר לחיזוק, ולא משום עד מדינה שעדותו טעונה סיוע (ע"פ ‎4938/94 שמרלינג נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(‎5) 181, 192-191).

‎12. מסקנתי הינה אפוא כי דין ערעורו של המערער על הכרעת הדין להידחות.

‎13. שני הצדדים מערערים לפנינו על גזר הדין. אני סבור, כי הדין עם המדינה בערעורה על קולת עונשו של המערער. בצדק טענה המדינה, כי בקביעת עונשו של המערער על-ידי בית המשפט המחוזי לא ניתן ביטוי ראוי למכלול הנסיבות המחמירות (חומרת המעשה, פגיעתו הקשה במתלונן, גודל טובת ההנאה הפסולה שהפיק המערער מעבירתו והעובדה שלא החזיר מאומה מן הכספים שסחט), בעוד שלצד הקולא יוחס בגזר הדין משקל גם לשיקולים שלא היה מקום להתחשב בהם. כך, למשל, ייחס בית המשפט משקל, לצד הקולא, לחולשתו של המתלונן, אף ששיקול זה ראוי היה להיזקף, דווקא, לחובת המערער. כן ייחס בית המשפט משקל לקולא לעקרון אחידות הענישה, אף שקשה לראות במה ההקלה בענישתו של המתלונן צריכה להוביל להקלה גם עם המערער. לאחר שקילת כלל הנסיבות, ומבלי שיהיה בכך משום מיצוי הדין עם המערער, הגעתי לכל מסקנה כי יש לקבל את ערעור המדינה במובן זה שתקופת מאסרו הממשי של המערער תועמד על שנתיים. המדינה טענה בערעורה כי מן הדין היה להטיל על המערער גם קנס כספי. אף שעבירת המערער, לפי מהותה ונסיבותיה, לכאורה הצדיקה השתת עונש כספי, הרי שבהתחשב באורך תקופת המאסר, ובנסיבותיו האישיות של המערער שפורטו בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי, הייתי נמנע מהטלת קנס.

‎14. סיכומו של דבר הוא, שיש לדחות את ערעורו של המערער בע"פ ‎10331/01, לקבל את ערעור המדינה בע"פ ‎10325/01, ולהעמיד את עונש המאסר הממשי שנגזר על המערער על שנתיים. עונש המאסר על-תנאי שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי יישאר על כנו.

ש ו פ ט

השופט ת' אור:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.

ניתן היום, כ"ה באלול תשס"ב (‎2.9.02).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור ‎01103250.F03

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

רשם

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' ‎02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: ‎pniot@supreme.court.gov.il

לבתי המשפט אתר באינטרנט: ‎www.court.gov.il

/עכ.