1

בתי המשפט

עפ 071571/03	בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
21/06/2005	הרכב: כבוד השופטת אסתר קובו - אב"ד כבוד השופטת מיכל רובינשטיין כבוד השופטת יהודית אמסטרדם	בפני:

	חשדי אהוד		בעניין:
המערער	קרזבוים	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	מדינת ישראל
המשיבה	פרקליטות מחוז מרכז (פלילי)	באמצעות

נוכחים: המערער וב"כ עו"ד קרזבוים מהסניגוריה הציבורית.

עו"ד פורן ב"כ המשיבה.

פסק- דין

1. ערעור על גזר דינו של בית משפט לתעבורה בפתח תקוה (כבוד הש' וישקין), בת.ד. 1384/01, מיום 9.9.03, לפיו נגזרו על המערער העונשים הבאים:

א. 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

ב. 6 חודשי מאסר על תנאי.

ג. קנס בסך 1,800 ₪.

ד. 10 שנות פסילת רשיון.

זאת בגין הרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות- עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין- התשל"ז- 1977 יחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961, ובנהיגה ברשלנות לפי סעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38(2) ו- (3) לפקודת התעבורה.

2. העובדות:

המערער הואשם כי ביום 28.7.01, בעודו נוהג ברכב סובארו בכביש 5543 למזרח, סטה מנתיב הנסיעה בו נסע והתנגש במשאית אשר הגיעה מולו. נטען, כי בעקבות ההתנגשות, סטתה המשאית לשמאל ופגעה ברכב טויוטה שנסע בעקבות המערער.

כתוצאה מההתנגשות בין המשאית לרכב הטויוטה, נהרג המנוח אדוארד רוזנברג ז"ל, אשר ישב ברכב הטויוטה, ונפצעו אנשים נוספים. כמו כן נגרם נזק לרכוש.

הסניגוריה הודתה בהתרחשות התאונות ובתוצאותיהן הקטלניות, אך כפרה באחריות המערער להן.

בפני הערכאה הדיונית טען עורך הדין, כי המערער לא סטה לנתיב הנגדי, וגם אם כן, הרי שנותק הקשר הסיבתי בין נהיגת המערער לבין התנגשותה של המשאית ברכב הטויוטה, נוכח רשלנות נהג המשאית, שנמנע מלבלום במועד. במקביל נטען על ידו, כי לא הוכח שנהיגתו של המערער היתה נגועה ברשלנות.

3. פסק הדין של בית משפט השלום

א. בהכרעת הדין שניתנה על ידי הערכאה הדיונית, דחתה השופטת המלומדת את טענות ההגנה שהעלה סניגורו של המערער באשר לאחריותו לתאונת הדרכים.

בראש ובראשונה קבעה, כי על אף טענות המערער, הוכח בפניה כי התנגשותו של רכב הסובארו של המערער במשאית התרחשה בנתיב הנגדי לנסיעתו של המערער. קביעה זו נתמכה בדברי הבוחן המשטרתי ובעדויות נוספות. מאחר שבפי המערער לא היה כל הסבר לסטייתו, נקבע כי אין מנוס מן המסקנה כי סטיית רכבו של המערער התרחשה מחמת רשלנותו.

בהמשך לכך נקבע בהכרעת הדין, כי ממצאי הבוחן המשטרתי, לפיהם סטיית המשאית לשמאל הינה פועל יוצא של התנגשות רכב המערער בה, לא נסתרו על ידי ממצאי ההגנה. השופטת הנכבדה דחתה נחרצות את טענת ההגנה, לפיה נהג המשאית הוא שהתרשל התרשלות פושעת, ויחסה את האשם בתאונה למערער לבדו.

עוד מודגש בהכרעת הדין טיבה הקלוקל של נהיגת המערער עובר להתנגשות, כפי שתוארה על ידי עדים שונים, שכללה נסיעה בזיג זג ובמהירות גבוהה.

לבסוף התייחסה השופטת המלומדת לממצאי הפסיכיאטר המחוזי בדבר כשירותו המשפטית של המערער. על פי התרשמותה, אף כי המערער אינו אדם משכיל, בוחן המציאות ויכולת השיפוט שלו הוערכו כתקינים. המערער, על פי פסק הדין, דיבר בהיגיון והקפיד לומר בחקירה בדיוק מה שמצא לנכון. מכך ביקשה השופטת ללמוד כי התנהגותו של המערער אינה תמת לב, כפי שניסה לטעון סניגורו, אלא מיתממת, וכי למרות מגבלותיו, משכיל המערער להציג את המציאות כפי שנוח לו ולא את ההתרחשות כהוויתה.

ב. בשלב גזירת דינו של המערער, בחנה השופטת המלומדת את בקשתה של הסניגוריה כי לא יגזר על המערער מאסר בפועל, ומצאה לנכון לדחותה.

בראש ובראשונה יחסה השופטת המלומדת משקל לעובדה, כי המערער אינו נוטל כל אחריות למותו של המנוח ואף אינו מנסה בכנות לבקש את סליחת המשפחה. זאת על אף מאמצי הסניגור "לשחרר" ממנו הצהרה בנושא. מכך הסיקה כי המערער אינו זכאי למידת החסד ולהקלה בעונש לה זוכה בד"כ נאשם המודה באחריותו.

השופטת הנכבדה דחתה את טענות הסניגור בדבר קווי אישיותו התמימים של לקוחו, ושבה על דבריה במסגרת הכרעת הדין, בהם קבעה כי התנהגותו של המערער הייתה מיתממת בלבד, וכי במהלך החקירה התנהל בהתאם לתוצאה אליה חפץ להגיע.

על פי גזר הדין, לחומרתו של המערער עמדה העובדה כי רשלנותו הייתה רשלנות פושעת וכי אין מדובר בשגיאה של "הרף עין" אלא בנהיגה מתמשכת בדרגת רשלנות גבוהה ובפזיזות.

משקל נוסף ניתן לשבע ההרשעות העומדות לחובתו של המערער. נקבע כי על אף שחלק מההרשעות "טכניות" בלבד (כגון אי הצבת שלט נהג חדש, אי חגירת חגורה וכו') הן מעידות על זלזול בהוראות התעבורה ובחיי אדם.

השופטת דחתה את טענות הסניגור בדבר הבעייתיות שנגרמה למערער בחייו האישיים בעקבות התאונה, אך מצאה לנכון להתחשב בנזקים הפיזיים שנגרמו למערער בעקבותיה.

4. טענות המערער:

בראש ובראשונה מלין המערער על קביעתו של בית המשפט קמא בדבר היעדר רשלנות מצידו של נהג המשאית. לטענתו, קבלת קביעתו של הבוחן המשטרתי בנושא אינה מתיישבת עם הראיות בתיק. כן נטען, כי התיאוריה שהציג הבוחן בדבר איבוד שליטתו של נהג המשאית על רכבו, הועלתה על ידו לראשונה רק בשלב החקירה הראשית ולא גובתה בנתונים מדויקים. לטענת בא כוחו של המערער, לו היה נהג המשאית בולם בלימת חירום היה ביכולתו למנוע את התאונה. נוכח דברים אלו מבקש המערער שיקבע כי בהתנהגות נהג המשאית היתה משום רשלנות תורמת, אשר אמורה הייתה להביא להקלה בעונשו של המערער.

מעבר לאמור לעיל, משיג בא כוחו של המערער על המשקל המועט שניתן לחוות הדעת הפסיכיאטרית שניתנה בעניינו של המערער. חוות הדעת, על פי עורך הדין המלומד, מעידה על רמתו השכלית והתפקודית הנמוכה של המערער, ומכך ניתן להבין את חוסר יכולתו לקבל אחריות על מעשיו. גם המשקל הרב שייחסה הערכאה הדיונית לאופן התנהלותו של המערער בחקירה ובדיונים אינו עולה, לדעתו, בקנה אחד עם חוות הדעת.

עוד מבקש בא כח המערער כי עונשו של המערער יושווה למקרים רבים אחרים, לדבריו, בהם הוטלו על נאשמים בעבירות דומות עונשים קלים יותר שהתמצו בעבודות שירות בלבד.

5. דיון

א. אין צורך להכביר מילים אודות מדיניות הענישה המחמירה אותה נוקט בית המשפט לתעבורה כלפי עברייני תנועה אשר בנהיגתם הביאו לאובדן חיי אדם.

נגע תאונות הדרכים ומחיר הדמים הכבד שהן גובות מידי יום ביומו, חייבו ומחייבים את ערכאות השיפוט השונות לשוב ולהדגיש את חשיבותו של הפן המרתיע בקביעת עונשם של העוברים על חוקי התעבורה.

כאשר עבריין התנועה גרם לתאונה אשר קיפדה חייו של אדם, מבטאת ענישתו גם את חובתה של החברה להוקיע את הזלזול שביטא העבריין בחיי אדם, לעיתים אף במחיר כליאתו של העבריין מאחורי סורג ובריח.

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ 8382/03 איאד חילף נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2), 139 עמ' 142-143 ולפיהם:

"על אמצעי המלחמה בתאונות הדרכים נמנית גם מדיניות הענישה של עברייני תעבורה הננקטת בבתי המשפט, ובמיוחד הענישה המתייחסת לתאונות קטלניות המקפדות חיי אדם או אלה הגורמות נזק גוף. על מדיניות הענישה כאמור להשתלב בשאר האמצעים הננקטים להשגת מטרה עליונה בחשיבותה - השלטת סדר, משמעת וכיבוד כללי החוק בנהיגה על הכביש, למען שמירה על חיי אדם ושלמות גופם. על הצורך בגישה עונשית מחמירה כלפי אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים עמד בית משפט זה פעמים רבות במהלך השנים. ראה למשל רע"פ 262/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פד"י מה(2) 580; רע"פ 4484/92 סוריה רפאל נ' מדינת ישראל, פד"י מו(5) 176, 183; רע"פ 2842/96 כחלון ויקטור נ' מדינת ישראל, תק' על' 96 (2) 481)".

ב. המערער נהג במכוניתו באופן שהוגדר על ידי הערכאה הדיונית כ"פרוע" וכ"חסר זהירות במידה קיצונית". כתוצאה מכך קופדו חיי אדם. גזירת עונש מאסר בפועל על המערער, בהתאם לכך, הינו עונש הולם המתיישב עם חומרת העבירה ועם תוצאותיה הקשות (ראה בהקשר זה גם את האמור בע"פ 5787/04 כמאל שחאדה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004

(3) 3047). בגזירת דינו של המערער עמד לנגד עיניה של השופטת המלומדת גם עברו התעבורתי של המערער, אשר אמנם אינו מכביד במיוחד, אך בודאי ובודאי שאין בו כדי לעמוד לזכותו של המערער, כמו במקרים השונים שהוצגו על ידי ב"כ המערער בפסקי הדין שצירף.

ראוי בהקשר זה לשוב ולהדגיש את חשיבותו של מרחב הפעולה של בית המשפט לתעבורה בעת גזירת העונש, בעיקר שעה שמלאכת גזירת העונש הינה נגזרת של מדיניות ענישה מוסדרת וברורה. במקרים כאלו תימנע ערכאת הערעור, ככל האפשר, מלהתערב בשיקולי הערכאה הדיונית, כפי שהיטיב לתאר כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) ברע"פ 262/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (2):

"במציאות המצערת שלנו יש להטיל עונשים חמורים ומרתיעים על אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים. מידת הרחמים בה נוהג בית המשפט המחוזי, בהתערבו במידת העונש, כל אימת שבית המשפט לתעבורה מנסה לשנות את רמת הענישה המקובלת כדי לנקוט בצעדים עונשיים מחמירים יותר, עלולה, חס וחלילה, להוות פגיעה במשתמשים אחרים בדרך". (רע"פ 262/91 ארביב נגד מדינת ישראל, פ"ד מה (2") .

שליחתו של המערער למאסר בפועל, אם כן, עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה המחמירה של עברייני התנועה ואף הולמת את נסיבות התאונה ואת חומרת הרשלנות שהפגין המערער.

ג. אין מקום לקבל גם את טענותיו של המערער בדבר רשלנותו התורמת של נהג המשאית ואחריותו של הלה לתוצאותיה הקטלניות של התאונה. הטענות שמעלה המערער בעניין זה מתייחסות לקביעות עובדתיות נחרצות של הערכאה הדיונית, אשר האזינה לעדויות השונות, הן מטעם התביעה והן מטעמה של ההגנה.

פסק הדין מפרט את הטענות שהועלו על ידי המערער, ומציין מפורשות כי אין הן עומדות במבחן הראיות. קביעותיו של בית המשפט בעניין זה אינן מבוססות על עדותו של בוחן המשטרה בלבד כי אם על מכלול העדויות והראיות השונות. בממצאים עובדתיים נחרצים מעין אלו לא תמהר ערכאת הערעור להתערב על נקלה (ראה בהקשר זה גם את ע"פ 804/95 משה גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 200 ,עמ' 202-203), ואף אנו לא מצאנו כל נימוק של ממש שיש בו כדי לשנות קביעותיו של בית משפט השלום בעניין זה.

ד. עד כאן, אם כן, אנו מצדיקים ומאמצים את פסק דינה המנומק של הערכאה הדיונית, ואין אנו מוצאים כל פגם או שגגה בגזירתו של מאסר בפועל על המערער.

ה. אלא שעל אף נסיבותיה החמורות של התאונה ותוצאותיה הקשות, אנו סבורים כי יש מקום להתערב בגזר הדין בכל הנוגע לאורכה של תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המערער. וזאת בהתחשב בנסיבותיו האישיות, כפי שאלו באות לידי ביטוי בדו"ח הפסיכיאטר המחוזי (נספח ד' להודעת הערעור).

על פי הדו"ח שנערך בהתאם להחלטתה של שופטת הערכאה הדיונית, המערער נמצא אמנם כשיר לעמוד לדין, אלא שמעבר לקביעה זו המתייחסת לכשירותו של המערער, מצא הדו"ח כי המערער לוקה ברמת אינטילגנציה הקרובה לגבול התחתון של הנורמה, בתחום הגבולי או פיגור קל, כי חשיבתו דלה ומצומצמת וכי ה"אפקט" שנבחן נמצא עם גוון אווילי ואינפנטילי.

אבחונם של אפיונים ממין זה הוביל אותנו למסקנה כי הערכאה הדיונית גזרה את דינו של המערער לחומרה יתרה, וזאת משני טעמים:

בראש ובראשונה, אנו סבורים כי קווי אופיו הילדותיים של המערער, וכישוריו השכליים צריכים היו לחייב את בית המשפט לנקוט משנה זהירות בעת קביעת משך תקופת מאסרו בפועל של המערער. התנהגותו של המערער ויחסו לסביבה עשויים לחשוף אותו לקשיים ומכשולים נוספים לאלו הכרוכים בעצם ריצוי המאסר לבדו. אין מדובר באדם בוגר "מן השורה" המסוגל להתנהל בהתאם לדרישות הסביבה, כי אם באדם הסובל מפיגור קל ומתקשה להתאים עצמו לנסיבות המקום והזמן. מדובר, אם כן, באפיונים אינדבדואלים שראוי היה להתחשב בהם יותר בעת גזירת הדין, שהרי כאמור :

" גם על רקע מדיניות הענישה המחמירה לגבי תאונות דרכים קטלניות, הניצבת ככלל בהליך גזירת הדין, עדיין יש לשקול כל מקרה על נסיבותיו המיוחדות, ולעולם יישקל עניינו האינדיבידואלי של הנאשם על רקע המדיניות הכללית תוך איזון ראוי ביניהם. העונש ייגזר כפרי שקלול של מכלול הנתונים האינדיבידואליים לנאשם ביחס למדיניות העונשית המחמירה, תוך הערכת משקלם היחסי" (ע"פ 8382/03 - איאד חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 139 עמ' 142-143).

אך הטעם העיקרי שאנו מוצאים להקלה בעונשו של המערער מצוי בעצם העובדה כי על פי גזר הדין, התנהגותו של המערער, התואמת ככל הנראה, את קווי אישיותו המתוארים בדו"ח הפסיכיאטרי לא רק שלא "סייעה" למערער בעת גזירת הדין כי אם עמדה לו לרועץ.

גזר דינה של הערכאה הדיונית מייחס משקל רב להתנהלותו של המערער בעת חקירתו ובזמן ניהול הדיון בבית המשפט. למעשה, חלק מרכזי מגזר הדין מתייחס להתנהגותו "המיתממת" של המערער. העובדה שנמנע מלקחת אחריות על מעשיו וסירובו להתנצל עליהם באופן הולם מהווים סיבה מכרעת להחמרה בעונשו. כפי שמצויין מפורשות בע"מ 2 לגזר הדין :"אין מנוס כי אף בשלב זה...מסרב הנאשם להפנים טעותו ולקחת אחריות על מעשיו. מכאן ואילך, אין הנאשם זכאי למידת החסד ולהקלה בעונש לה זוכה בד"כ נאשם שהוא בבחינת 'מודה ועוזב ירוחם'".

אנו סבורים כי מסקנתה של הערכאה הדיונית בעניין זה הייתה שגויה, וכי אבחונו הפסיכיאטרי של המערער מלמד על כי חוסר יכולתו להפנים את אחריותו למעשיו ולגלות אמפתיה וצער כלפי משפחת הקורבן נובעים ממגבלות מנטליות ושכליות המאפיינות אותו.

בית משפט השלום לא רק שלא התחשב בנתונים אלו לקולא, אלא הוסיף ונטה לחומרתו בגינם.

לאור כל האמור לעיל, אנו סבורים כי יש מקום לקבל את הערעור בחלקו ולהקל בעונשו של המערער, כך שעונש המאסר בפועל שהוטל עליו יעמוד על סך של 12 חודשים בלבד.

ביתר מרכיבי גזר הדין לא מצאנו לנכון להתערב.

נציין ונאמר כי נוכח הדברים האמורים, ובעיקר נוכח חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, ראוי כי לאחר סיום תקופת פסילת רשיונו של המערער, תבחן כשירותו של המערער לקבל רשיון על ידי הגורמים המוסמכים לכך במשרד התחבורה.

עותק מפסק הדין בערעור ישלח, בהתאם, למשרד התחבורה לעיונו.

ניתנה היום י"ד בסיון, תשס"ה (21 ביוני 2005) במעמד הצדדים.

יהודית אמסטרדם, שופטת

מיכל רובינשטיין, שופטת

אסתר קובו, שופטת אב"ד

ב"כ המערער:

מבקש עיכוב ביצוע עונש המאסר לתקופה בת 10 ימים.

מבקש להפנות את תשומת לב שירות בתי הסוהר לעובדה שמדובר מאדם שסובל מפיגור קל.

מבקש שקליטתו בכלא תיעשה בדרך הראוייה ולא בדרך הרגילה.

בהקשר זה מבקש מהשב"ס לשבץ אותו בכלא מתאים לו.

ב"כ המשיבה:

אין התנגדות לעיכוב הביצוע.

החלטה

ניתן בזה צו עיכוב ביצוע עד ליום 3/7/05. במועד האמור עד לשעה 10:00 - על המערער להתייצב במזכירות הפלילית של בית משפט מחוזי כאן, לריצוי מאסרו.

תשומת לב השב"ס למצבו של העותר שהוא סובל עפ"י חוות הדעת הרפואיות מפיגור קל, בהתאמה לעניין שיבוצו.

הערבויות שהופקדו בבית המשפט ישמשו לעיכוב הביצוע כאן.

ניתנה היום י"ד בסיון, תשס"ה (21 ביוני 2005) במעמד הצדדים.

יהודית אמסטרדם, שופטת

מיכל רובינשטיין, שופטת

אסתר קובו, שופטת אב"ד

קלדנית: סיגל ר.