1

בתי המשפט

עפ 070081/02 עפ 070257/02	בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים
	כב' השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד כב' השופט ז' המר כב' השופטת י' שיצר	בפני:

	מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)		בעניין:
המערערת בע"פ 070081/02	גב' רותי שביט	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	אבשלום בן שלום רצהבי
המשיב בע"פ 070081/02	אברהם לנדשטיין	ע"י ב"כ עו"ד
	אבשלום בן שלום רצהבי		ובעניין:
המערער בע"פ 070257/02	אברהם לנדשטיין	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)
המשיבה בע"פ 070257/02	גב' רותי שביט	ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין

השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד:

א. במשך שנים רבות, לרבות השנים 1998-1999, שימש מר אבשלום רצהבי (להלן: המערער) כמורה בבית הספר תל"ם בגבעתיים (להלן: בית הספר).

בכתב אישום שהוגש נגדו נטען, כי בשנים הנ"ל ביצע המערער מעשים מגונים בארבע תלמידות. כתב האישום מתחלק לשתי חטיבות: החטיבה הראשונה, עניינה מעשים ספציפיים שנעשו בשני תאריכים עוקבים (15, 16 ביוני 1999) בשלוש מהתלמידות. החטיבה השניה מתייחסת לתלמידה אחרת, לגביה נטען כי במספר הזדמנויות במהלך אותה תקופה ביצע בה המערער מעשים מגונים.

המערער הואשם בשלוש עבירות: מעשה מגונה בקטין מעל גיל 14 תוך ניצול יחסי מרות או חינוך, עבירה על סעיף 348(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); מעשה מגונה בפומבי, עבירה על סעיף 349(א) לחוק, וכן מעשה מגונה בפומבי בפני קטין, עבירה על סעיף 349(ב) לחוק.

בית המשפט קמא, כב' השופט ח' אפרתי, הרשיע את המערער בעבירה על פי סעיף 348(ד) (מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות) ביחס לכל העובדות הנטענות בכתב האישום, וזיכה אותו משתי העבירות הנוספות.

על כך, כמו גם על הענישה שהוטלה על המערער, הוגש הערעור מטעמו של המערער. המדינה מערערת אף היא, על קולת העונש.

ב. עיקרי העובדות:

כאמור, החטיבה הראשונה מתייחסת לתאריכים 16/9/1999-15.

האירוע מיום 15/6/1999, המתלוננות ש' פ' ו-ד' ו'

ש' פ' תיארה אירוע בשני שלבים: השלב הראשון במסדרון בית הספר, השלב השני בחדרו של המערער. באשר לשלב הראשון, לגירסתה היא ו-ד' ו' עמדו זו ליד זו, ודיברו עם המערער. המערער ליטף את ידי שתיהן ולאחר מכן שילב את ידיו בידיה וקירב אותן לחזה שלה באופן שידיה המשולבות בידי המערער נגעו בחזה. בשלב מסוים תפס אותה המערער ודחף אותה אל הקיר. השלב השני היה בחדר: ש' פ' ו-ד' ו' נכנסו לחדרו של המערער כדי לברר ציון. המערער ביקש מ-ד' ו' לשבת. בעודה יושבת ליטף המערער את רגלה וקרב את ידו למפשעתה. ד' ו' נרתעה והניחה את ידיה בין רגליה. המערער המשיך ללטף אותה ועלה שוב עם ידו לכיוון המפשעה. בשלב מסוים עברה אחת המורות במקום. המערער שינה את תנוחתו. נוצר מצב שרגליו היו פתוחות ולדברי ש' פ' במצב זה המערער הניח את ידו על איבר מינו במה שנראה כמעשה אוננות.

ד' ו', הצלע הנוספת באותו אירוע, מאשרת את גירסתה של ש' פ'. אף היא מספרת על אירוע בשני שלבים. באשר למה שהתרחש בחדרו של המערער אמרה ד' ו': "... הוא ליטף את הרגל שלי בצורה של עיגולים והוא התקרב יותר לכיוון המפשעה. הוא ליטף את הרגל שלי עד לקו של המכנסים." (עמ' 28 לפרוטוקול). גם את החלק הנוסף בגרסתה של ש' פ' מאשרת ד' ו', ומדברת על כך שהמערער החזיק את איבר מינו כמה פעמים (עמ' 29 לפרוטוקול).

האירוע מיום 16/6/1999

המתלוננת באירוע זה היא תלמידה נוספת בשם ת' ג'. לדבריה, בבוקרו של אותו יום שמעה מ-ש' פ' על שאירע ביום הקודם, אולם עדיין לא הספיקה לשמוע את מלוא הפרטים. המערער עבר במקום כאשר דיברה עם חברה אחרת, ראה כי היא מוטרדת, ושאל אותה אם הוא יכול לעזור לה במשהו. בהמשך אמר לה שהיא ילדה יפה ומקסימה והוא אוהב אותה. המערער, לדבריה, לקח את ידה כשהיא משולבת בידו ושם אותה על החזה שלה.

לדבריה, היא הרגישה "מבוכה ותדהמה" (עמ' 17 לפרוטוקול). חברה שעמדה על ידה ראתה זאת. היא לא נכנסה לשיעור. המנהלת, שעברה במקום, גערה בה בשל כך. בעקבות זאת סיפרה לה ת' ג' את שאירע.

באשר לחטיבה השניה: המתלוננת היא ד' ע'. לגביה אין מדובר בתאריך ספציפי אלא במעשים שחזרו על עצמם לאורך תקופה. המערער, לדבריה, נהג ללחוץ את ידיה כאשר "היד היתה כלפי למעלה לכיוון החזה, ... נגיעה בגב כף היד בקדמת החזה כשהידיים אחוזות בתנועת לחיצה, הוא החזיק לי את היד חזק ואני התנגדתי כשהיה (כשהיד - ד' ב') היתה נוגעת בחזה היה מבצע תנועת לחיצה ונענוע כשגב כף היד נוגע בחזה" (עמ' 2 לפרוטוקול). זה קרה במסדרון בית הספר, ליד חדרו של המערער, ובחצר בית הספר. המערער נהג להחמיא לה, ובאופן כללי "הוא היה שם ידיים עלי" (עמ' 3, שורה 22). היא לא ידעה כי היו מקרים שקשורים בתלמידות נוספות, עד לאחר שהענין עם ש' פ' "התפוצץ".

לדבריה, היתה התפתחות בין אופי הנגיעות בכיתה ט' לנגיעות בכיתה י'. בכיתה ט' היה מדובר רק בלחיצות ידיים ונגיעות בגב התחתון ובחזה, בכיתה י' זה כלל גם הסתכלות בחזה.

על המעשים סיפרה לאמה זמן רב לפני שהפרשה "התפוצצה", כאשר היתה באמצע כיתה ט'. היא לא פנתה לצוות בית הספר או לגורם חיצוני כלשהו.

אמה של ד' ע', יוכבד, העידה אף היא ואישרה כי ד' ע' התלוננה בפניה בכיתה ט', על כך שהמערער נגע בה באופן ובצורה שפורטו לעיל. ד' ע' חששה לספר על המקרים למנהלת, והתייעצה באימה. האם התלבטה והחליטה שלא לפנות לצוות בית הספר, ואפילו לא לספר לבעלה, משום שחששה מנזק שייגרם לבת אם הענין ייחשף.

גם כאשר הוזמנה ד' ע' לחקירה במשטרה, סירבה האם בתחילה להביא אותה לתחנה. בדיעבד, כאשר הגיעה, הסתבר לה כי מדובר בילדות נוספות. העדה אישרה גם כי ש' פ' התקשרה לביתם ואמרה ש-ד' ע' צריכה להגיע לתחנה.

ההגנה טוענת כי העובדה ש-ש' פ' היא זו ש"הזמינה" את ד' ע' להיחקר, מראה על מעורבותה המסיבית בכל הפרשה. ככלל, טוענת הסניגוריה כי ש' פ' עומדת מאחורי כל הפרשה, והדברים יפורטו בהמשך.

ג. גירסת המערער: לטענתו הוא אדם חם, קשור מאד לתלמידים, אוהב אותם, ויחסו אליהם אבהי. חיבתו לתלמידים מתבטאת גם במגעים פיזיים, רובם ככולם לחיצות ידיים או טפיחות, "צ'פחות", על הידיים. הוא נוהג בצורה שווה כלפי הבנים והבנות. בבוקר הוא נוהג לעמוד בכניסה וללחוץ את ידי התלמידים. התלמידים מחזירים לו יחס דומה, והם נוהגים לחבק ולנשק אותו. המגעים המכוונים שנהג לבצע היו לחיצות ידיים ולא מעבר לכך.

ספציפית באשר לאישומים: באשר לאירועי יום ה- 15/6/1999, הוא אכן פגש ב-ש' פ' ו-ד' ו' במסדרון בית הספר. מאוחר יותר ירדו איתו השתיים לחדרו, כדי שיוכל למצוא את הציון שבו התעניינה ש' פ'. ייתכן שהיה מצב ש-ש' פ' נדחפה אל הקיר ו"כנראה הידיים שלה נגעו בחזה" (עמ' 123). אולם, המגע המכוון, היה מגע ידיים בידיים. הוא איננו זוכר שנגע בידיו הוא בחזה של מי מהמתלוננות.

באשר למיוחס לו בעניינה של ד' ו' – ייתכן וידו נגעה ברגלה של ד' ו' בגלל הצפיפות. הוא לא זוכר שנגע במכוון ברגל שלה.

המערער עמד על דעתו כי לא היו "צ'פחות" בגב ובחזה ואף לא באיזור איבר המין של מי מהמתלוננות. באשר לטענת הנחת היד על איבר מינו, המערער טען כי הוא סובל מגירוד בגופו. על כך הוצגו מסמכים רפואיים, שעל כן ייתכן שהמתלוננות פירשו תלונה של גירוד כמעשה אוננות.

גם באשר למתלוננות האחרות, גירסתו של המערער זהה: לא היו מגעים, למעט אולי מגעים מקריים של טפיחה על הידיים או לחיצת ידיים.

ג. אלה עיקרי ממצאיו של בית המשפט קמא:

1. בית המשפט נתן אמון בעדות המתלוננות. כל המתלוננות העידו בבית המשפט (כולן למעלה מגיל 14, שעל כן אין מדובר על הודאה שהוגשה על-ידי חוקר ילדים).

2. את האמון נימק בית משפט קמא באלה: (א) העקביות בגירסתן של המתלוננות; (ב) העובדה שהמערער אכן הוצג על ידן כמורה אהוב; (ג) העדר כל מניע לעלילת שווא שתירקם נגדו; (ד) מהות המעשים כפי תוארו על ידי המתלוננות; (ה) היעדר הגזמה. המתלוננות, אליבא דבית משפט קמא, לא הושפעו זו מזו, ועדויותיהן "לא זוהמו ... בצורה הפוגמת באמינותן" (עמ' 258 להכרעת הדין).

כך, למשל, לגבי ד' ע' אומר בית משפט קמא: "לא מצאתי... כי קשרה והבינה בין מה שקרה לה לבין מה שקרה ל-ש' פ' ו-ד' ו'." (עמ' 255 בהכרעת הדין). דרך התנהגותן של העדות היתה סבירה על-פי קביעת בית משפט קמא, לרבות תלונתה המאוחרת של ד' ע'. ד' ע' לא התלוננה, עד אשר שהוזמנה לחקירה, משום שמדובר ב"הבשלה מאוחרת של התובנה... כי למעשה היתה קורבן" (עמ' 257 להכרעת הדין). בית המשפט מתייחס גם לכך שהעדות מדברות על מעשים שנעשו באותה דרך: תפיסת הידיים תוך שילוב ידיו של המערער בידיהן, ונגיעה בחזה.

בית משפט קמא הזכיר גם את עדותה של מנהלת בית הספר, גב' תקוה רונן, אשר העידה על מצבן הנפשי של המתלוננות ובמיוחד ש' פ' בזמן שחשפו בפניה את מה שהתרחש.

3. מעבירה של ביצוע מעשה מגונה בפומבי זיכה בית המשפט את המערער. בית המשפט קיבל לענין זה את טיעונו של המערער בדבר מחלת העור שממנה הוא סובל, הגורמת לו לגרד טורדני. משום כך סבר כי קיים ספק באשר למעשה המגונה בפומבי.

4. באשר לפן המשפטי של העבירה על סעיף 348(ד): בית משפט קמא קבע כי במארג היחסים בין מורה לתלמיד נשלל חופש הבחירה של הקטין. הגם שהדברים לא נאמרו במפורש, ניתן להבין כי בית המשפט הסתפק בכך לענין הרכיב של ניצול "יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה או שירות" הנדרש בהוראת החיקוק הנ"ל.

ד. עיקרי הטענות בערעור

כהערה מקדימה אציין כי הטיעון בעל-פה בפנינו לא חפף את האמור בהודעת הערעור הכתובה, והועלו טענות שלא נזכרו בהודעת הערעור.

הודעת הערעור משמשת כמסגרת לדיון בבית המשפט, שעל כן היא אמורה לכלול את עיקרי הדברים, גם כדי לאפשר לצד שכנגד להתכונן לנימוקי הערעור. עדיין, לפנים משורת הדין, אתייחס לטענות שהועלו גם בבית המשפט, לצד אלו שהועלו בהודעת הערעור הכתובה.

ואלה הטענות:

1. הנפש החיה בכל הפרשה הינה ש' פ'. ש' פ' היא נערה בעייתית, בעלת פנטזיות, והיא "קראה" לתוך מגעים תמימים, כוונה מינית שמעולם לא היתה בהם. ש' פ' היא זו שהשפיעה גם על העדות האחרות "להבין" כי מדובר במעשים בעלי קונוטציה מינית. המתלוננות האחרות לא הגיעו למסקנה זו בכוחות עצמן. גם ש' פ' עצמה נתנה במספר מקומות ביטוי לכך שהכוונה המינית לא היתה ברורה לה.

2. כיוון שהעדות הושפעו מ-ש' פ', עדות כל אחת מהן אינה עומדת על רגליה באופן עצמאי, וכך יש לראות את הדברים.

3. בעדויות המתלוננות ישנן סתירות ושקרים המעידים על כך שהעדויות אינן מהימנות, ולא ניתן לבסס עליהן ממצאים. בית משפט קמא התעלם מסתירות אלו, ובכך שגה.

4. המעשים עצמם, שבהם הודה המערער, אינם מעשים פסולים. "בלחיצת יד לתלמידים ולתלמידות אין כל מעשה פסול" (סעיף 23 להודעת הערעור).

5. שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את גירסת המערער. הנימוקים שהביאו לזיכויו של המערער מחמת ספק מביצוע מעשה מגונה בפומבי, צריכים היו גם להביא ליצירת ספק בעבירות האחרות. ספציפית מפנה הסניגור לדברים שנאמרו על-ידי בית המשפט באשר לכך שכוונתו הפלילית של המערער התגבשה ב"שבריר של שניה", בפרק הזמן שבו דחף את ש' פ' לקיר "בין הדחיפה לנגיעה".

6. בפועל טוען הסניגור כי אכן קינן ספק בלבו של בית משפט קמא. לענין זה מפנה הסניגור לפיסקה האחרונה בהכרעת הדין, שם נאמר על-ידי בית משפט קמא כדלקמן: "לא בכדי נאמר במקורותינו כי קיים רק דיין אמת אחד והוא בורא עולם. ואילו הח"מ עושה משפט קרי, קובע ממצאים באשר לאירועים שארעו שלא בנוכחותו וזאת בהסתמך על הערכת עדויות וראיות, בהסתמך על דיני הראיות וסדרי הדין, שיסודם בכללי הגיון והיקש סבירים שאינם חפים מטעות אנוש".

לטענת הסניגור דברים אלה מצביעים על כך שבלב השופט היה ספק, אלא שבית המשפט לא נתן לכך ביטוי בדרך הראויה, דהיינו בזיכויו של המערער מחמת הספק.

7. בית משפט קמא, כך לטענת הסניגור, התעלם משורה שלמה של ראיות ההגנה. במיוחד מפנה הסניגור את תשומת הלב לעדותו של מומחה מטעם ההגנה, ד"ר דוד גרין, פסיכולוג קליני, אשר הגיש חוות דעת של מומחה (ח/1) והעיד בבית המשפט. עפ"י האמור בחוות הדעת, בסידרת בדיקות שערך למערער לא הופיעו תכנים הקשורים לפעילות מינית ולא התגלתה כל פתולוגיה במבנה הנפשי של המערער, פתולוגיה שצריכה היתה להיות קיימת אם אכן ביצע את העבירה נשוא הערעור. הסניגורים מפנים בהקשר זה לגילו של המערער, מדובר באדם בן כ-58 בשעת ביצוע המעשה, אב למשפחה, לא ייתכן שדחפים, כנטען בכתב האישום, יתגלו לפתע פתאום מבלי שהדבר בא לידי ביטוי במבדקים הפסיכולוגיים שנערכו לו.

8. טענה נוספת, עניינה התנאים הפיזיים שבהם בוצעו המעשים הנטענים. מדובר במעשים שנעשו במסדרון בית הספר או בחדרו של המערער כשהדלת פתוחה. בכל מקרה, בנסיבות שבהן בכל רגע יכול לבוא מישהו שיתפוס את המערער בקלקלתו, אין זה סביר שהמערער יחשוף עצמו לסיכון מעין זה. בית משפט קמא לא התייחס לענין זה, ובכך לדעת הסניגורים שגה.

9. בחצי פה טען הסניגור גם למחדלי חקירה. הסניגור הפנה למהירות שבה התנהלה החקירה עד להגשת כתב האישום. מדובר באירוע, כאמור, מיום 16/6/1999, וכתב האישום הוגש ביום 21/6/1999 – חמישה ימים לאחר מכן. המהירות הביאה לכך שהחקירה לא מוצתה. כך, למשל, לא נחקרו תלמידות נוספות שהיו עדות ראיה לחלק מהאירועים.

ה. דיון

להלן אתייחס לטענות הסניגוריה, כולן או חלקן במידת הפירוט הנדרשת.

המתלוננת ש' פ'

הטיעונים המתייחסים ל-ש' פ' וחלקה בפרשה תפסו נפח לא מבוטל בטיעוני הסניגוריה, הן בסיכומים בבית המשפט קמא (שצורפו להודעת הערעור), והן בפנינו.

שני ראשים לטיעונים: האחד – מיהותה של ש' פ': כפי שצויין לעיל, הטענה בהקשר זה היא כי ל-ש' פ' אישיות בעייתית, בעלת פנטזיות, לרבות פנטזיות בתחום המיני וכי היא מניפולטיבית והיסטרית. בשל אותו מבנה בעייתי, פירשה ש' פ' לא נכונה את התנהגותו של המערער, וראתה בנגיעות תמימות מעשים בעלי כוונה מינית.

הראש השני מתייחס לחלק הפעיל של ש' פ' באשר לכל השתלשלות העניינים בתיק זה, לרבות ניהול החקירה. לטענת הסניגורים ש' פ' השפיעה על המתלוננות, והיא שהאירה את עיניהן כי מדובר במעשה מיני. אלמלא השפעתה של ש' פ', לא היתה מוגשת, ולו תלונה אחת בתיק זה.

כשנפתחה החקירה הפכה ש' פ' למעשה לחלק מצוות החקירה. ש' פ' היא זו שצלצלה למתלוננות האחרות והזמינה אותן לתחנת המשטרה לצורך החקירה. המתלוננות האחרות לא רצו בעירוב המשטרה, וסברו כי אין מדובר במקרה שיש ללכת להתלונן לגביו. ש' פ' ישבה במשטרה בזמן החקירות, ושוחחה גם עם אימה של ד' ע'.

הסניגורים הפנו בהקשר זה לעדויות רבות, הן של המתלוננות והן של הצוות החינוכי בבית הספר, אשר העידו על שני הראשים: אישיותה של ש' פ' וגם חלקה בניהול החקירה עד להשלמתה.

באשר לאישיותה של ש' פ': התמונה הכוללת המצטיירת מכל העדויות אליהן הפנו הסניגורים הינה, כי ש' פ' רגשנית, בוכה בקלות, נוטה לפתח תלות במטפלים בה (למשל: התקשרות אל היועצת שלא בזמן הלימודים, לרבות ימי ששי וערבי חג), זקוקה להרבה תשומת לב, חנפנית, והתנהגותה לעתים אימפולסיבית (מתן סטירה לחובש בטיול), וכיוצ"ב.

אף אחת מהתכונות הללו, גם בהנחה שטענות הסניגוריה בהקשר זה הוכחו במלואן, אינה מצביעה על כך שמדובר בעדה לא מהימנה שלא ניתן לסמוך על דבריה.

לא היתה מחלוקת על כך שמדובר בנערה שבאה מבית קשה במיוחד (הורים נכים ובעיות נוספות), ונראה שעובדה זו יכולה להסביר חלק מהתכונות שיוחסו לה על-ידי הסניגוריה. למעט עד אחד (התלמיד ארז דהן), אף אחד מהעדים הרבים שהובאו על-ידי הסניגוריה בהקשר זה, איננו טוען ש-ש' פ' שקרנית, או כי העלילה אי פעם על אי מי עלילת שווא.

עיון בחומר הראיות מצביע על כך שהציטוטים, עליהם הסתמכה הסניגוריה לענין אישיותה של ש' פ', הם חלקיים בלבד ואינם משקפים את מלוא התמונה בדבר אישיותה.

כך, למשל, באשר לאותו אירוע המוזכר על-ידי הסניגוריה כי ש' פ' סטרה לחובש, מסתבר כי לאחר מכן התנצלה בפניו ויש בכך כדי להוכיח דווקא בגרות והכרה בטעות.

ההגדרה הפוגענית והרלוונטית ביותר לענייננו לענין אמינותה של ש' פ' מצויה במינוח "פנטזיונרית".

דא עקא, מי שנקט בביטוי זה, המנהלת הקודמת של בית הספר, גב' אורה גזית, חזרה בה מהשימוש בו (עמ' 151, שורה 20). גם מדבריה של עדה זו לא ניתן להבין כי ש' פ' העלילה עלילות שווא.

דרך התנהגותה של ש' פ' לאחר האירוע, ככל שניתן להבין, לא היתה דרמטית ואיננה יכולה להצביע על כך כי מדובר בעלילה שנרקמה על ידה. ש' פ' לא פנתה מיוזמתה בתלונה. השתלשלות הדברים כפי שהובאה על-ידי מנהלת בית הספר היתה כדלקמן: המנהלת הבחינה ב-ש' פ', היושבת בוכה יום למחרת האירוע, ולידה שתי תלמידות נוספות. מדובר בשלוש "תלמידות טובות שלא נכנסות בדרך כלל למצבים חריגים" (עמ' 57 שורה 27). כיוון שכך, פנתה המנהלת ושאלה מה קרה. ש' פ' עצמה לא ענתה, משום שבכתה. התלמידות האחרות, גם הן לא ענו, ו"האווירה היתה אווירה של מצוקה" (עמ' 58 שורה 2). המנהלת הורתה להן לחזור לכיתה. התלמידות סירבו ללכת והודיעו כי הן תישארנה עם ש' פ'. המנהלת, לטענתה, נדהמה מתגובתן של הבנות. לפיכך לקחה את ש' פ' אליה למשרד, ושלחה בכל זאת את השתיים האחרות לכיתה. רק במשרד המנהלת, ולאחר שנרגעה, חשפה ש' פ' טיפין טיפין את האירוע שהתרחש.

כיוון שמדובר במנהלת המורגלת בבני נוער בגילה של ש' פ', היא הקפידה לדבריה לברר ש"זה לא הזיות או חזיונות" (עמ' 60 שורה 23). לא בנקל קיבלה המנהלת את דבריה של ש' פ', ותחושתה היתה כי היא מוכרחה לברר עד הסוף את הענין (עמ' 62). המנהלת שאלה שאלות שמטרתן היתה לברר האם מדובר במגעים בעלי אופי מיני, הציגה לש' פ' שאלות שבאמת מידה משפטית ייחשבו כשאלות של חקירה נגדית, למשל: למה בכלל ירדה למשרד שלו, לאחר שכבר הצמיד אותה לקיר במסדרון ונגע בה באופן מיני, וכיוצ"ב.

ככלל, התרשמותה של המנהלת לענין אמינותה של ש' פ' איננה רלבנטית, שהרי אין מדובר בחוקרת ילדים המגישה את חוות דעתה גם לענין ההתרשמות.

יחד עם זאת, כיוון שהסניגורים יחסו משקל רב להערכת אישיותה של ש' פ', התמונה חייבת להיות מלאה. הרושם העולה מקריאת מלוא עדותה המפורטת של המנהלת הוא כי הגם שמלכתחילה לא רצתה להאמין, הרי בסופה של דרך האמינה לגירסתה של ש' פ', שנתמכה גם בעדותן של המתלוננות האחרות.

ו. באשר למעורבותה של ש' פ' בחקירה – לא היתה מחלוקת על כך ש-ש' פ' אכן היתה ראשונה בתחנת המשטרה ודאגה לצלצל למתלוננות האחרות על מנת שתבאנה לתחנת המשטרה. מקובל עלי, כי לא היה מקום להעזר ב-ש' פ' לצורך זה, בהיותה צד לחקירה ומי שחשף אותה. אולם את הטרוניה בנושא זה, יש להפנות לחוקרים שנעזרו בה כדי לאתר ולהביא לחקירה את כל שאר המתלוננות (וכן את אמה של ד' ע'). ספק אם ניתן לראות בכך התלהבות-יתר מצידה של ש' פ' להביא להרשעתו של המערער, שזוהי למעשה הפרשנות שאליה חותרים הסניגורים.

לענין השפעתה של ש' פ' על תוכן הודעותיהן של המתלוננות, כפי שניתנו במשטרה:

אפילו הייתי יוצאת מנקודת הנחה כי ש' פ' דיברה עם המתלוננות האחרות לפני חקירתן במשטרה, לא היתה לכך משמעות רבה. את הגירסה הראשונה מסרו כל המתלוננות, למעט ד' ע', באותו יום עצמו בפני המנהלת, העדה תקוה רונן. אם היתה השפעה כלשהי, היא קדמה לשיחה אצל המנהלת ולא להודעה במשטרה.

לא היתה מחלוקת על כך כי המתלוננות ראו זו את זו ודיברו זו עם זו. יחד עם זאת, קשה לתאר שתאמו גירסה לפרטי פרטים, במיוחד לא עד למועד השיחה עם המנהלת.

טענה נוספת שהעלו הסניגורים באשר להתנהגותה של ש' פ' מתייחסת לכך שסמוך לאחר האירוע בחדרו של המנהל, צחקקה עם ד' ו' בשירותים. לטענת הסניגורים לא ייתכן שזו תהא תגובתה של נערה שזה עתה עברה אירוע מיני.

הטיעון כי ד' ו' ו-ש' פ' צחקו לאחר האירוע נשמע מפיה של ד' ו'. ד' ו' סיפרה כי הן עלו לשירותים וצחקו "צחוק של מבוכה" (עמ' 32). זוהי בהחלט התנהגות שניתן לצפות לה. צחוק של מבוכה איננו מעיד על אדישות וביטול, ובוודאי לא על כך שהאירוע לא התרחש. זוהי דרך מסוימת של התמודדות, שיכולה להיות גם השלב הראשון לבכי שיבוא בעקבותיו.

סוף דבר בנקודה זו: אף אחד מהנתונים שעליהם הצביעו הסניגורים אינו יכול להוות משקל נגד להתרשמותו של בית משפט קמא, אשר נתן אמון בעדותה של ש' פ'.

ככל שניתן להתרשם מהפרוטוקול, מדובר בגירסה קוהרנטית, סבירה, שאינה מוגזמת ואיננה מקצינה את האירועים.

הסניגורים הפנו לכך כי המתלוננות כולן, לרבות ש' פ', אמרו מספר פעמים כי לא היו בטוחות במיניות באירוע.

אכן כך, המתלוננות, לרבות ש' פ', אמרו דברים ברוח זו, אלא שהקונוטציה המינית איננה פונקציה של הבנתן של המתלוננות. המתלוננות יכולות לסבור כי האירוע אינו מיני, ועדיין בית משפט יקבע אחרת. העובדה שהמתלוננות לא טענו בפה מלא כי מדובר במעשה מיני, והתלבטו בנושא זה, מחזקת במידה רבה את אמינותן ואת רצונן שלא לפגוע במערער.

ז. באשר למתלוננות הנוספות – לגביהן לא נטען לתכונות אופי מסוימות. הסניגורים הפנו לסתירות שונות. אף אחת מהן אינה מהותית, ומה שחשוב מכך אף אחת מן הסתירות – אף אם קיימות כאלה – אינה מגמתית באופן שיכולה להצביע על שאיפה מודעת להזיק למערער.

בקליפת אגוז יש להזכיר בענין זה את תלונתה של ת' ג'. ת' ג' מעידה על אירוע דומה, יום למחרת האירוע נשוא תלונתן של ש' פ' ו-ד' ו'.

על פני הדברים, קשה להעלות על הדעת שתמציא אירוע כזה אך ורק כדי להיות "באותה סירה" עם ד' ו' ו-ש' פ'.

ח. באשר ל-ד' ע' – כפי שצוין בפתיח, זוהי החטיבה השניה של המעשים המתוארים בכתב האישום. ד' ע' טענה כי המערער ביצע בה מעשים מגונים, כדוגמת המעשים שתוארו לעיל, לאורך כל השנה בהזדמנויות שונות. ד' ע' התלוננה בשעתו בפני אמה, והאם יעצה לה שלא לפנות לאיש, מתוך חשש שהפניה תזיק לה. ד' ע' פנתה למנהלת, גב' תקוה רונן, באותו יום שבו פנו המתלוננות האחרות.

המנהלת, לדבריה, הופתעה שכן לא ידעה שגם ד' ע' מעורבת בפרשה. ההסבר שנתנה ד' ע' היה כי החליטה בזמנו עם אמה שאם תהיינה בנות נוספות תתלונן גם היא. הפרשה שבה היו מעורבות ד' ו' ו-ש' פ' "דלפה" והגיעה לאזניהם של שאר התלמידים, חרף נסיון לסודיות, וכך הגיעה גם ד' ע' להתלונן בפני המנהלת.

לעדותה של ד' ע' חשיבות רבה משני היבטים:

ההיבט האחד - ד' ע' מדברת על מספר הזדמנויות, כך שאין מדובר במגע אקראי שהמערער אפילו לא היה מודע לו. ד' ע' הבינה, ללא כל קשר ל-ש' פ', כי מדובר במגע בעל אופי מיני, ואפילו פירשה זאת כתשומת לב מיוחדת, גם אם לא רצויה, שמעניק המערער רק לה ולא לתלמידים אחרים;

ההיבט השני – תלונתה המוקדמת של ד' ע' בפני אמה.

על פני הדברים - אין כל סיבה שלא לקבל את עדות האם ולייחס לה משקל מלא. הפגם היחיד שמצאו הסניגורים בעדות האם נעוץ בכך שהיא לא התלוננה, הורתה גם ל-ד' ע' שלא להתלונן, ואפילו לא חשפה את הענין בפני בעלה.

אינני סבורה כי יש בעובדות אלה כדי לכרסם במשקל עדותה. המציאות מוכיחה כי מתלוננות בעבירות מין עוברות לעתים מסלול יסורים עד אשר מתברר הענין עד תומו. היתה סיבה טובה לאם לחשוש שמא לא תזכה התלונה להתייחסות רצינית, שמא יפקפקו בדבריה של הבת, שמא יצא לבת שם רע וכיוצ"ב. מערכת החינוך, כמו מערכת המשפט, עמלות קשה כדי ליצור מודעות בדבר הצורך בתלונה מיידית. לא תמיד המסר נקלט ומיושם. אמה של ד' ע' פעלה כפי שפועלות לא מעט נשים, והעדיפה לשמור את הענין ב-ד' אמות, אלא אם כן תהיינה תלונות נוספות. ההגנה לא הצביעה על כל רווח משני שיצמח ל-ד' ע' מחשיפת הפרשה בשלב שבו חשפה אותה. מכל מקום, קבלת דבריה בדבר עתוי תלונתה של ד' ע', משמיטה כל חשש שמא מדובר בתלונה שהורתה ולידתה בהשפעה שהיתה ל-ש' פ' על ד' ע'.

ט. מצבן הנפשי של המתלוננות בזמן חשיפת הפרשה – עדות על מצב נפשי קשה של מתלוננת בעבירת מין היה מאז ומתמיד ראיה חשובה. בעידן שבו נדרש עדיין סיוע, המצב הנפשי סמוך לאחר האירוע נחשב לראיית סיוע קלאסית, שהרי כמוהו כממצא גופני על המתלוננת, המעיד על כך שאכן הותקפה. הפסיקה הכירה בכך שגם למצבה הנפשי של מתלוננת לאחר המעשה או בזמן חשיפת ביצוע העבירה, יש משמעות, וזאת גם אם קיים פער זמנים בין מועד ביצוע העבירה לבין מועד חשיפתה. לענין זה יש להפנות לדבריה של כב' השופטת בייניש, בע"פ 1211/96, 1528 פלוני נ' מ"י וערעור שכנגד, פ"ד נ(3) 353, 361:

"אכן בדרך כלל מדובר במצב נפשי המתגלה סמוך לאחר ביצוע העבירה, אולם כאשר קיים הסבר סביר ואמין ל"התמהמהות" בגילוי חיצוני של הזעזוע הנפשי, יש גם בגילוי חיצוני שבא לידי ביטוי שלא בסמוך לאירוע הפלילי כדי להוות סיוע."

מספר עדים העידו לגבי מצבן הנפשי של המתלוננות: מנהלת בית הספר, תקוה רונן, (החל בעמ' 57); היועצת של בית הספר באשר למצבה הנפשי הקשה של ד' ע' (עמ' 65, 66) וכן לגבי מצבה הנפשי של ד' ו' (עמ' 63). שתי העדות גם העידו על מצבן של הבנות בהמשך. מנהלת בית הספר העידה כי אף אחת מהילדות לא חזרה למצבה הקודם (עמ' 84).

י. התעלמות מעדי הגנה ומחדלי חקירה

בשני הנושאים גם יחד יש ממש בטיעוני הסניגוריה. אלא, שקבלת הטיעונים לא בהכרח משנה את התוצאה הסופית.

לענין עדי ההגנה: לבית המשפט הובאה שורה שלמה של עדי הגנה. בהכרעת הדין מייחד בית משפט קמא כותרת לנושא זה: "אשר לעדויות עדי ההגנה" (ראה עמוד 258), אלא שבהמשך אין למעשה התייחסות לעדויות עדי ההגנה, למעט עדת הגנה אחת ויחידה אותה מזכיר בית המשפט לאחר הכותרת, היא תקוה רונן. דא עקא: תקוה רונן היא עדת תביעה ואיננה עדת הגנה.

צודקים הסניגורים, לכן, כאשר הם אומרים שלמעשה אין כל התייחסות לעדי ההגנה.

כיוון שכך, עיינתי בפרוטוקול בית המשפט בכל העדויות שזכרן לא בא בהכרעת הדין. כל העדויות דנות באופיו של המערער וכן בהתייחסויות שונות לתכונותיהן של המתלוננות, ובמיוחד ש' פ'. נושאים אלה כבר נידונו ואין מקום לחזור על הדברים.

באשר לאופיו של המערער, כפי שהוא משתקף בעדויות העדים: אין לכך רלבנטיות לענין הכרעת הדין, ולכל היותר ניתן להתייחס לכך לענין הענישה.

מענין לענין באותו ענין, ההגנה הביאה, כאמור, מומחה מטעמה, פסיכולוג קליני, ד"ר גרין, שנתן חוות דעת על מבנה האישיות של המערער (ח/1).

את מרבית הטרוניה באשר לאי-התייחסותו של בית המשפט לעדויות ההגנה מיקד הסניגור בהתעלמות מעד זה.

לשיטתי, עדותו של המומחה אינה רלבנטית, וספק בעיני אם מדובר בעדות קבילה.

הסמכות לקבוע ממצאי מהימנות שמורה לבית המשפט. לא ברור לי מכח מה ניתן לקבל עדות שעניינה קריטריונים להערכת מהימנותו של נאשם.

אם אינני רואה להרחיב בנושא זה, הרי זה משום שאפילו אתייחס לעדות כעדות קבילה, אין בה כדי לשפוך אור חדש על העובדות.

בחוות הדעת ח/1 נאמר, כי המערער "חש אי-נוחות ביחסיו עם נשים, שכן לצידן הוא חש עצמו כקרבן חלש. קיים אצלו קונפליקט בלתי מודע בין מתן פורקן לדחפים לבין הצורך לשלוט ביצריו. הדחפים מסקרנים אותו, אך מעוררים בו-זמנית מבוכה, אשמה וייסורי מצפון. קונפליקט כזה מאפיין לעתים קרובות אנשים הפועלים מתוך תפיסת עולם שמרנית ומסורתית. הקונפליקט גורם לו בעיקר למתח וחרדה, אך לא לתוקפנות."

בהמשך נאמר, כי במבחנים "לא הופיעו תכנים הקשורים לפעילות מינית המתייחסת לילדים/ות", וכן כי "לא נמצאו סימני פתולוגיה נפשית".

כשלעצמי, אני סבורה שהאמור בפיסקה שצוטטה לעיל יכול בהחלט להשתלב עם דרך הפעולה של המערער כלפי המתלוננות. המערער אכן לא היה אלים, ואף אחת מהמתלוננות איננה טוענת לאלימות. הקונפליקט בין הרצון לתת פורקן לדחפים לבין הצורך לשלוט ביצריו יכול לבוא לכלל ביטוי בפורקן חלקי ומינורי כפי שהיה במקרה זה. מעשיו של המערער אינם ברף הגבוה של מעשים מיניים המוגדרים כמעשה מגונה, ובהחלט עולים בקנה אחד עם מי שניחן בדחפים המסקרנים אותו, אך מעוררים בו-זמנית מבוכה, אשמה וייסורי מצפון. לפיכך, גם חוות הדעת איננה יכולה להועיל למערער.

יב. באשר למחדלי חקירה: כתב האישום אכן הוגש בזריזות מירבית – חמישה ימים לאחר האירוע, ונראה כי החוקרים אכן לא מיצו את החקירה. כך למשל לא נחקרו ילדות שהיו נוכחות באירוע זה או אחר, למרות שהצורך בחקירתן צוין במפורש במזכר נ/1 מיום 7/6/1999.

באותו מזכר דובר גם בצורך לחקור חקירה מקפת בבית הספר. גם חקירה כזו לא בוצעה.

יחד עם זאת, שיטת המשפט שלנו איננה דורשת את הראיה המקסימלית, ועל בית המשפט לבחון האם הראיות שהובאו מבססות את הנטען ברמת הוודאות הנדרשת, דהיינו מעל ספק סביר. ראה לענין זה (ע"פ 804/95 גרינברג נ' מ"י, מט(4) 200, עמ' 208). מחדלי חקירה רלוונטיים ויש להם משמעות, רק אם פגעו בהגנתו של הנאשם וגרמו לעיוות דין אפשרי.

לענייננו, ריבוי התלונות, קיומה של עדות על תלונה מוקדמת לתלונתן של ש' פ' ו-ד' ו', סימני האמת שניכרו בעדותן של המתלוננות, מצבן הנפשי, וכן אישור חלקי למעשים (גם אם לא לכוונה), המצוי בדבריו של המערער, יש בו כדי להביא לכלל מסקנה שהמערער אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו. מחדלי החקירה הנזכרים לא פגעו בהגנתו של המערער.

היסוד הנפשי

יג. שני רכיבים לענין זה: האחד – הרצון לביזוי או גירוי מיני; השני – ניצול מרותו של המערער כמורה בבית הספר (עפ"י הנדרש בסעיף 348(ד) לחוק). לענין הרכיב הראשון: אופיים של המעשים מצביע על ההקשר המיני. הנחת יד חוזרת על חזן של המתלוננות, גם אם באמצעות שילוב ידיו בידיהן, הנחת יד על רגלה של ד' ו' עד ל"גבול המכנסיים" באיזור המפשעה, אינן יכולות להתפרש אחרת אלא כמעשה בעל אופי מיני. לפיכך, הכרעה בפן העובדתי, מכריעה מניה וביה גם בסוגיית כוונתו של המערער.

באשר למרותו של המערער – העובדות מדברות בעד עצמן.

מדובר בילדות שהן תלמידותיו של המערער. אין טענה כלשהי בדבר קשר על בסיס אחר (חוץ מאשר יחסי מורה-תלמיד) שנרקם בין מי מהמתלוננות לבין המערער. המעשים שביצע המערער נעשו במהלך עבודתו, ועל פי טענתו – כחלק ממילוי תפקידו. די בכך לצורך הוכחת הרכיב של ניצול יחסי מרות.

סוף דבר

אציע לחברי להשאיר את ההרשעה בעינה.

אינני סבורה גם שהאמור בפיסקה האחרונה בהכרעת הדין, מעיד על ספק שקינן בלב השופט קמא, בהבדל מאמירה כללית המבטאת השקפת עולם, והולמת את עובדות תיק זה כשם שהיא הולמת כל תיק אחר.

יד. הענישה

בית משפט קמא הטיל על המערער 18 חודשי מאסר, מתוכם 4 חודשים לריצוי בעבודות שירות, ו- 14 חודשים מאסר על תנאי.

על הענישה מונחים בפנינו שני ערעורים: המערער טוען כי בית משפט קמא החמיר עמו יתר על המידה. לטענתו, לא נתן בית משפט קמא משקל מספיק למכלול הגורמים, הן אלה שעניינם העבריין (המערער), והן אלה שעניינם העבירה.

באשר למערער, הסניגורים מפנים לאלה:

(1) עדויותיהם של עדי האופי שחלקו לו שבחים;

(2) גילו (המערער כיום הוא כבן 62);

(3) העובדה שמדובר בעבירה ראשונה;

(4) מדובר באיש חינוך לאורך למעלה מ- 30 שנה;

(5) כל עולמו של המערער נהרס בעקבות ההרשעה: המערער הפסיק את עבודתו, הוא איננו מועסק עוד בבתי ספר ובמוסדות חינוך, ובשל כך הפסיד את פרנסתו. בעקבות ההרשעה בתיק זה צפוי המערער להפסד הפנסיה שלו, ולמעשה יישאר חסר כל;

(6) חיי המשפחה של המערער נפגעו קשות. כתוצאה מן האירוע נפגעה גם בריאותו של המערער, והוא סובל כיום ממחלות שונות.

לענין העבירה מצביע הסניגור על כך שמדובר במעשים שיכולים להיחשב כמינוריים, ואינם נמצאים ברף הגבוה של המעשים המגונים.

התביעה מפנה למיהותן של המתלוננות: מדובר בילדות שהיו כפופות למרותו של המערער, והמערער ניצל יחסי מרות אלה כדי לבצע את המעשים. המעשים המיניים עצמם הם מכוערים. מדיניות הענישה, כפי שהותוותה על ידי בית המשפט העליון באשר לעבירות מין בקטינים הינה, כי עבירות אלה מחייבות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. רק בנסיבות חריגות יימנע בית המשפט משליחתו של הנאשם למאסר.

אציע לחברי שלא להתערב בענישה.

שני הצדדים הציגו טיעונים רלבנטיים ונכונים לענין הענישה. כאשר התפקיד הקשה הוא לשקלל ולכמת כל אחד מהנימוקים הללו לכלל ענישה אופרטיבית. אין לי ספק כי ההרשעה בתיק זה היתה בבחינת "רעידת אדמה" עבור המערער.

מקובל עלי טיעונו של הסניגור כי עולמו של המערער נהרס לחלוטין, וכי הוא צפוי להרס נוסף אם תישלל ממנו הפנסיה בהתחשב בגילו של המערער - זאת מחד גיסא.

מאידך גיסא - איש חינוך המבצע עבירות מין בתלמידותיו, מעמיד באור נלעג, ציני ומעוות את כל מושג החינוך והערכים שאותה אמורה מערכת חינוך להקנות. זאת לצד הנזק הספציפי שנגרם לקטינות, שבראשית דרכן נחשפות למעשים מבזים ופוגעים במקום שאמור להיות מבצרם של תלמידים, ומצד מי, שאמור לטפח אותו מבצר.

בשיקול כולל נראה לי, כי העונש שהטיל בית משפט קמא מצוי במתחם הסבירות לענין האיזון בין שיקולי החומרא לקולא.

לפיכך אציע לחבריי שלא להתערב בו.

ד' ברלינר, שופטת - סג"נ

אב"ד

השופט ז' המר: אני מסכים.

ז' המר, שופט

השופטת י' שיצר: אני מסכימה.

י' שיצר, שופטת

לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של אב"ד השופטת ד' ברלינר, סג"נ, לדחות את שני הערעורים.

ניתן היום, י"ט בתמוז תשס"ד (08 ביולי 2004), במעמד הצדדים.

י' שיצר, שופטת

ז' המר, שופט

ד' ברלינר, שופטת - סג"נ אב"ד