בתי המשפט
|
|
|||
|
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו |
פ 040402/02 |
||
|
|
|||
|
בפני: |
כבוד השופט שהם אורי |
תאריך: |
27/10/2003 |
|
בעניין: |
מדינת ישראל |
|
|
|
|
ע"י ב"כ עו"ד |
רנית בראון |
המאשימה |
|
|
נ ג ד |
|
|
|
|
הנאשמת |
||
|
|
ע"י ב"כ עו"ד |
אורלי פרייזלר |
|
בכתב אישום זה, הושמטה העבירה שעניינה התעללות בקטין, לפי סעיף 368ג' סיפא לחוק העונשין, אשר הופנתה כלפי הנאשמת בכתב האישום המקורי.
מתיאור העובדות בכתב האישום המתוקן, עולה כי לנאשמת בן קטין יליד 1989, אשר התגורר, עד ליום 5.2.02, בביתה שברחוב חולדה הנביאה בבני-ברק.
כנטען בכתב האישום, תקפה הנאשמת שלא כדין את בנה, ב.נ., במספר הזדמנויות, בין שנת 2000 ל- 5.2.02, כמפורט להלן:
א. ביום 4.2.02 בשעות הערב, הורתה הנאשמת לב.נ. לסדר את חדרו, לאחר שהלה גרם לאי סדר במקום. הקטין סרב לכך ובתגובה הטיחה בו הנאשמת כי הינו חולה נפש וזקוק לאשפוז במוסד. בסמוך לאחר מכן, תקפה הנאשמת שלא כדין את בנה, בכך שסטרה פעמיים על פניו, תפסה בחולצתו והדפה אותו לעבר המיטה, בשל סרובו התקיף לסדר את חדרו.
הקטין ניסה להדוף את הנאשמת מעליו ואף נשך את ידה, ובתגובה לכך עיקמה הנאשמת את ידו.
בסמוך לאחר מכן, הוציאה הנאשמת את מיטת הקטין מחוץ לחדר. ב.נ. נותר לשבת על רצפת החדר, עד שהנאשמת נאותה להחזיר למקום את המזרון בלבד, באלצה את בנה לישון על גבי המזרון ללא מיטה.
ב. בשלהי שנת 2001, תקפה הנאשמת שלא כדין את בנה הקטין בכך שהכתה על פניו באגרופים ובסטירות. כתוצאה מהמכות הנ"ל, נגרמו לקטין שטפי דם סביב העיניים ופניו נותרו כחולות ונפוחות.
ג. במועד כלשהי שאינו ידוע למאשימה, כעסה הנאשמת על הקטין והורתה לו לארוז את בגדיו בתיק, ולעזוב את הדירה. ב.נ. החל לעשות כדברי אמו, ואו אז נכנסה הנאשמת לחדר, אחזה בו והוציאה אותו מחוץ לדירה כשרק תחתוניו לגופו.
ד. במועד אחר, עת ישב הקטין ליד החלון בדירה, תקפה אותו הנאשמת שלא כדין בכך, שהדפה אותו לעבר הריצפה וסטרה פעמיים על פניו.
אין חולק, כי הנאשמת הינה אמו הביולוגית של הקטין והמעשים המיוחסים לה נעשו בהיותה אחראית עליו.
2. בישיבה מיום 29.6.03, עת הודתה הנאשמת במיוחס לה בכתב האישום המתוקן, הודיעה התביעה כי הוסכם על הצדדים שהנאשמת תופנה אל שירות המבחן, לצורך הכנת תסקיר מבחן בעניינה.
התובע דאז, עו"ד עמית יובל, ציין כי התביעה תגבש את עמדתה בהתאם לציין בתסקיר, ועוד הוסיף: "אם יהיה תסקיר חיובי נטען במשותף למאסר על תנאי".
הסנגורית, עו"ד אורלי פרייזלר, אישרה את דברי התובע, אך ראתה להוסיף מטעמה: "מוסכם על הצדדים שאם על פי התסקיר יתברר שהקטין נשוא כתב האישום נמצא בפנימיה או במסגרת אחרת מחוץ לבית אמו, ואכן המערכת המורחבת יותר מטפלת בקטין ויש מסגרת טיפולית, התביעה תעתור לעונש הרתעתי של מאסר על תנאי בלבד, כפי שחברי ציין".
הערתה זו של הסנגורית, לא זכתה לתגובה כלשהי מצידו של התובע.
כפי המוסכם, הופנתה הנאשמת אל שירות המבחן, וביום 21.9.03, הוצג בפני בית המשפט תסקיר המבחן בעניינה, אשר נערך על ידי הגב' רותי עוז.
התסקיר מבוסס על שיחה אחת שהתקיימה עם הנאשמת, לאחר שהיא לא התייצבה לשיחה נוספת שתואמה עמה. כמו כן, צויין בתסקיר, כי הנאשמת מוכרת לשירות המבחן מחקירה קודמת ומתקופת פיקוח שהתקיימה בין השנים 1998 עד 2000.
בנוסף, התקבל מידע עדכני ממחלקת הרווחה בעירית בני ברק, במסגרתה מטופל בנה הקטין של הנאשמת.
הנאשמת הינה כבת 37, גרושה ואם לשני ילדים אשר הוצאו ממשמורתה. שנות ילדותה של הנאשמת עברו עליה תוך קשיים רבים, כאשר כבר בגיל תשע הוצאה מביתה, עקב אלימותו הקשה של אביה החורג. הנאשמת שולבה במסגרות אומנה ובפנימיות שונות. בשנת 1987, נישאה הנאשמת לאדם שאינו נמנה על הדת היהודית (ככל הנראה אזרח ניגריה, כפי שמסרה הסנגורית לבית המשפט). טרם נישואיה, היתה הנאשמת אם לבת מקשר קודם.
לבני הזוג נולד בן, הוא הקטין המתלונן בתיק זה, ובשנת 1992, התגרשה הנאשמת מבעלה. הנאשמת הסבירה את הסיבה לגירושין בהתנהגותו האלימה של הבעל כלפיה, כמו גם יחסו הבעייתי לילדים. לאחר הגירושין, נמנע האב ממעורבות כלשהי בחיי הילדים, ואף הפסיק לשלם דמי מזונות.
שירות המבחן מציין, כי בשל אורח חייו הבלתי יציב של האב, אין הוא משמש דמות הורית משמעותית עבור הילדים.
ילדי הנאשמת הוכרו כנזקקים לשירותי הרווחה, על רקע תיפקודה הלקוי של הנאשמת, וכן תנאי חייה הירודים. במהלך השנים, הוצאו הילדים, לסירוגין, ממשמורתה של הנאשמת, ושהו לפרקי זמן מסויימים במסגרות מוסדיות שונות. זאת, על רקע קבלת דיווחים המלמדים על העדרויות הילדים ממסגרות לימודיות והעדר סיפוק צרכים בסיסיים מצידה של האם, בצד קיומן של בעיות התנהגותיות וחשדות להתנהגותה האלימה של הנאשמת כלפיהם.
כיום, מצויים שני הילדים הקטינים באחריות פקידות סעד, לאחר שהוצאו מרשותה של הנאשמת, בצו משמורת שניתן.
הילדה, שהינה כבת 16 כיום, נמצאת בפנימיית הכפר הירוק, ואילו הבן שוהה בפנימיית "קרית יערים" מזה כשנה ומחצה.
כיום אין מתקיים קשר ישיר בין הקטין לבין אמו.
בעקבות המפגש שהתקיים בין קצינת המבחן לבין הנאשמת, ציינה קצינת המבחן כי מדובר "באישה בודדה ופגועה, המתקשה במתן אמון בכלל ובגורמי טיפול ממסדיים בפרט. ניכרו קיומם של כעסים משמעותיים כנגד גורמי סמכות, שכל אלה עומדים בבסיס התנגדותה לשיתוף פעולה ולו מינימלי, עם הגורמים הטיפוליים בקהילה, בכל הנוגע לטיפול בעצמה ובילדיה".
עם זאת, הוסיפה קצינת המבחן כי ההליכים המשפטיים שהתקיימו בעבר, והקשיים האישיים והמשפחתיים אותם חוותה הנאשמת במהלך השנים, הובילו אותה להכרה בדבר "קשייה בגידול ילדיה בכוחות עצמה... כמו גם קבלת עובדת שהותם במסגרות פנימייתיות, מבלי לחבל בכך".
הנאשמת מודה בהתנהגותה האלימה כלפי בנה, אך מסבירה את מעשיה "כדרך להצבת גבולות להתנהגותו הבעייתית של בנה כמו גם כתגובתה להתנהגותו האלימה והבוטה מילולית של בנה כלפיה".
קצינת המבחן מציינת, כי לנוכח התרשמותה כי אין תוחלת בניסיון ליצירת קשר טיפולי עם הנאשמת ולאחר שיחות שקיימה עם פקידת הסעד ועם העובד הסוציאלי בעירית בני ברק, אין מקום להמליץ על מעורבות טיפולית מטעם שירות המבחן. זאת, בעיקר לנוכח העובדה כי הילדים הקטינים מטופלים במסגרות שונות, והנאשמת הביעה הסכמתה להוצאתם מרשותה, ולמתן צו משמורת.
3. לאחר עיון בתסקיר שירות המבחן, התגלעה מחלוקת בין התביעה להגנה, באשר למשמעותו של ההסדר אשר נקשר ביניהם.
התובעת, עו"ד רנית בראון, הדגישה כי התביעה רואה עצמה מחוייבת אך ורק בדברי התובע, עו"ד עמית יובל, אשר ציין כי ההסכמה למאסר על תנאי מותנית בהיותו של התסקיר, "חיובי".
לעומתה, טענה הסנגורית, עו"ד אורלי פרייזלר, כי ההסדר העונשי מבוסס על הדברים שנמסרו על ידה בבית המשפט בישיבתו מיום 29.6.03, לפיהם יעתרו הצדדים למאסר על תנאי אם יסתבר כי בנה הקטין של הנאשמת הוצא מרשותה, והינו מצוי במסגרת טיפולית מחוץ לבית אמו.
הסנגורית הוסיפה עוד, כי התביעה מחוייבת לעמוד בהסכם שנקשר בין הצדדים, וכי אין היא רשאית לעתור כיום לעונש חמור יותר מזה שהוצג בישיבה הקודמת.
טיעון זה לא היה מקובל על התובעת, אשר ביקשה מבית המשפט לגזור על הנאשמת עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.
לעניין זה, הציגה התובעת בפני בית המשפט שני גזרי דין אשר ניתנו בעניינה של הנאשמת, לאחר שהורשעה בביצוע עבירות דומות. באותם מקרים, הסתפקו בתי המשפט בהטלת עונשי מאסר על תנאי, והגיעה העת, כך טוענת התובעת, להחמיר בדינה של הנאשמת, אשר לא חדלה ממעשיה הנלוזים.
לטעמה של התובעת, תסקיר שירות המבחן אינו חיובי, במובן זה שהוא מלמד על העדר שיתוף פעולה של הנאשמת עם גורמי השירות, ואין בו המלצה לתהליך טיפולי בו תיטול חלק הנאשמת.
ב"כ הנאשמת, ציינה כי העבירה בה מדובר, בוצעה על רקע התנהגותו המתריסה והחמורה של הקטין. ממסמכים שונים אשר הוצגו בפני בית המשפט עולה, כי מדובר בילד בעייתי, אשר רבו התלונות על התנהגותו האלימה ועל חוסר השליטה והמשמעת שגילה, במהלך שהותו בכפר הילדים "בית אפל".
נשקלה אף האפשרות להפנות הקטין לטיפול פסיכיאטרי, אך הנאשמת עצמה התנגדה למהלך מעין זה.
הסנגורית הוסיפה עוד, כי התנהגותה של הנאשמת אינה מכבידה, ואין מדובר בשימוש באלימות קשה כלפי הקטין. לעניין זה, ציינה עו"ד פרייזלר כי לא הוצגה כל תעודה רפואית בפני בית המשפט המעידה על פגיעה גופנית במתלונן.
הנאשמת עצמה אישה חלשה, הסובלת מבעיות נפשיות, הנובעות מהיותה ילדה מוכה ומילדותה העשוקה.
בעבר, הורשעה הנאשמת בעבירות כלפי ילדיה וכלפי קטין נוסף, אך מאז חלפה תקופה ארוכה, יחסית, שבה לא יוחסו לנאשמת עבירות נוספות מסוג זה. כיום, מצויים שני ילדיה של הנאשמת במוסדות טיפוליים, לאחר שהוצאו מרשותה, ואין כל חשש כי תשוב לבצע מעשים דומים בעתיד.
לפיכך, ביקשה הסנגורית להסתפק בעונש מאסר על תנאי, ושלא לגזור על הנאשמת עונש לריצוי בפועל, גם אם בדרך של עבודות שירות.
הנאשמת בדברה האחרון, ציינה כי הינה מקבלת אחריות מלאה על העבירה שביצעה, ומבינה כי לא נהגה כפי שהיתה צריכה לנהוג. כיום אין קשר ישיר בינה לבין בנה הקטין, הגם שהינה עוקבת אחריו ותומכת בו מרחוק.
4. הנאשמת, נטלי באקו, הורשעה בעבר בעבירות של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין והתעללות בקטין, לפי סעיף 368ג' לחוק העונשין (ת.פ. 511/95 - מחוזי ת"א).
כמו כן, הורשעה הנאשמת בעבירה של תקיפת קטין שגרמה לחבלה של ממש, לפי סעיף 368ב'(א) רישא לחוק העונשין (ת.פ. 332/97 - שלום ת"א).
במקרה הראשון, מדובר בתקיפה שבוצעה כלפי ילדיה הקטינים של הנאשמת, בין השנים 1994 - 1995, אשר באה לידי ביטוי בהכאה על ישבנם, ובהנחתת סטירות על פניהם. בהזדמנות אחרת תקפה הנאשמת את בנה הקטין, בכך שהכתה אותו באגרופה בפניו ושברה אחת משיניו.
בתיק האחר, מדובר בבנו הקטין של ידיד הנאשמת, אשר שהה בדירתה. הנאשמת תקפה את הקטין בתאריך 9.7.96, בכך שהשליכה לעברו מכונית צעצוע אשר פגעה באפו, וגרמה לשטף דם ולנפיחות באף.
הנאשמת הורשעה בשתי הזדמנויות אלה, חרף כפירתה באשמות.
ערעור שהגישה הנאשמת לבית המשפט העליון, לאחר הרשעתה בבית המשפט המחוזי בת"א, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש, נדחה. (ע.פ. 4596/98 פלונית נגד מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145). בפסק דין תקדימי קבע בית המשפט, לאחר בחינה יסודית של הסוגיה, כי יש לדחות הטענה לפיה נתונה להורה הרשות לעשות שימוש באלימות ובענישה גופנית כלפי ילדיו כאמצעי חינוכי.
לעניין זה קבע בית המשפט העליון כי:
"ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל, והיא שריד לתפיסה חברתית חינוכית שאבד עליה הכלח. הילד אינו רכוש הורהו; אסור כי ישמש שק איגרוף שבו יכול ההורה לחבוט כרצונו, כך גם כאשר ההורה מאמין בתום לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו. הילד תלוי בהורהו, זקוק לאהבתו, להגנתו ולמגעו הרך. הפעלת ענישה לכאב ולהשפלה אינה תורמת לאישיותו של הילד ולחינוכו, אלא פוגעת בזכויותיו כאדם. היא פוגעת בגופו, בריגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה. היא מרחיקה אותנו משאיפתנו לחברה נקיה מאלימות. אשר על כן, נדע כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום" (שם, בעמ' 185).
בית המשפט העליון ציין, כי השימוש באלימות מצד הנאשמת כלפי ילדיה לא היה קל ערך, אלא דפוס התנהגות מתמשך שיצר אווירת מתח ואלימות שיטתית בבית. הטענה כי התנהגותם של הילדים היתה פרועה וסרבנית, לא התקבלה על דעת בית המשפט ועל כן נדחה, כאמור, הערעור לעניין ההרשעה. הערעור על העונש שנגזר, 12 חודשי מאסר על תנאי, נדחה אף הוא.
כיום, נותנת הנאשמת את הדין בשלישית בגין שימוש באמצעי אלימות כלפי ילדיה, דבר המלמד כי לא הפנימה כראוי את משמעות הרשעותיה הקודמות והעונשים הקלים, יחסית, שנגזרו עליה.
גם הפעם מטילה הנאשמת את עיקר האחריות על בנה, שאינו סר למרותה, והתנהגותו הכללית הינה חסרת משמעת ואף אלימה.
קבלת האחריות מצידה של הנאשמת, אינה שלמה, שכן הינה חוזרת ומעלה הטענה, אשר נדחתה בהזדמנויות קודמות, כי כל מטרתה היא לחנך את בנה להתנהגות ראויה וממושמעת יותר.
אין לי אלא לחזור על דברי בית משפט העליון בעניינה של הנאשמת, לפיהם אין לקבל שימוש באלימות וענישה גופנית, כשיטת חינוך מצד הורים, דבר שהינו פסול בתכלית הפסלות.
שירות המבחן מצביע על חוסר שיתוף הפעולה מצד הנאשמת ועל חוסר התוחלת בתהליך טיפולי, מאחר שאין היא מגלה רצון אמיתי וכן להשתלב בתהליך מעין זה.
נשאלת, אפוא, השאלה אם אין מקום, בנסיבות אלה, לגזור על הנאשמת עונש משמעותי יותר, מזה שהושת עליה בפעמים הקודמות.
כזכור, עונשי המאסר על תנאי שנקבעו בעניינה של הנאשמת בשתי ההזדמנויות האחרות, לא הרתיעוה מביצוע עבירות דומות, גם בענייננו.
התלבטתי לא מעט בשאלה זו, אך הגעתי למסקנה, לא בלי היסוס, כי ניתן להסתפק, גם הפעם, בעונש מאסר על תנאי.
למסקנה זו הגעתי, לאחר שנתתי את דעתי לעובדה כי שני ילדיה הקטינים של הנאשמת הוצאו מרשותה. המתלונן עצמו מצוי במוסד חינוכי מזה כשנה ומחצה, ואין כוונה להחזירו, בתקופה הנראית לעין, לרשותה של הנאשמת. הנאשמת מבינה כיום, ככל הנראה, כי מתקשה היא בגידול ילדיה, ומשלימה עם הוצאתם מרשותה.
בנסיבות אלה, אינני רואה כל תועלת בשליחתה של הנאשמת אל מאחורי סורג ובריח, או אף בהטלת עונש מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות.
אינני רואה מה המטרה אשר תושג על ידי קביעת עונש מעין זה, מעבר לרצון לבוא חשבון עם הנאשמת.
כאמור, הנאשמת עצמה מודעת לבעיותיה הנפשיות ולחוסר יכולתה לטפל ולחנך כראוי את ילדיה, ובתסקיר שירות המבחן צויינה העובדה, כי תש כוחה של הנאשמת בעקבות ההליכים המשפטיים שהתקיימו בעניינה, והקשיים האישיים והמשפחתיים שהיו מנת חלקה במהלך השנים.
במצב דברים זה, סברתי כי ראוי לגזור על הנאשמת עונש מאסר על תנאי לתקופה ממושכת, אשר יופעל אם תהין הנאשמת לעשות שימוש באלימות, בין כלפי ילדיה ובין כלפי אחרים.
אם תשוב הנאשמת לדרכה הנלוזה והפסולה, כי אז יהיה מקום להטיל עליה עונש מאסר לתקופה לא קצרה, וזאת בדרך של כליאה ממשית.
לאור האמור, הנני גוזר על הנאשמת 18 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, לבל תעבור אחת העבירות הכלולות בסימן ו' 1, של פרק י' לחוק העונשין, וכן כל עבירת אלימות שהיא פשע.
זכות ערעור לבית משפט העליון תוך 45 יום.
ניתן היום א' בחשון, תשס"ד (27 באוקטובר 2003) במעמד הצדדים.
|
שהם אורי, שופט |