|
1 |
בתי
המשפט
|
|
|||
|
פ 040279/04 |
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו |
||
|
|
|||
|
19/02/2006 |
תאריך: |
כב' השופט דר' עודד מודריק |
בפני: |
הנאשם ואדם אחר גמרו אומר לבצע שוד. מזימת השוד כוונה
כלפי יעד מסויים, הוא המתלונן, מנחם ישראלוביץ (להלן: "מנחם"), אדם כבן
66 המתגורר יחד עם אשתו בבני ברק. לשם ביצוע המזימה עקב הנאשם משך מספר חודשים אחר
הליכותיו ומנהגיו של מנחם ולאחר שלמד את מוצאו ומובאו, הגיע עם שותפו לעבירה ביום
10.9.04 בראש האשמורת האחרונה של הלילה, אל פתח דירתו של מנחם ובהמתנה ליציאתו של
מנחם לעבודה. עם פתיחת דלת הבית, חדרו הנאשם והשותף לדירה כשהם חובשי כובע גרב על
פניהם. הנאשם תקף את מנחם באגרופים, היכהו בכל חלקי גופו ודרש את כספו ואת הכספת
שברשותו (הנאשם הכיר את היעד מזה זמן רב וידע שהוא בעל מאפיית פיתות ונוטל עמו
לביתו מידי יום את הפדיון היומי שהיקפו גבוה למדי). אשתו של מנחם התעוררה משנתה
לקול הרעש ומשהבחין השותף בכך תקף אותה בעוצמה רבה, היכה אותה בכל חלקי גופה עד
אובדן הכרה. נוכח ההתקפה האלימה על מנחם ואשתו מסר מנחם לידיו של הנאשם מעטפה ובה
שיקים של לקוחות וסכום של כ-30 אלף שקלים. הנאשם והשותף נטלו גם את ארנקו של מנחם
שהכיל 200 שקלים ולאחר מכן עזבו את הדירה כשהמותקפים נותרו בה חבולים בכל חלקי
גופם שותתי דם.
לאחר מעשה, מסר הנאשם את השיקים לפדיון וקיבל תמורתם
5,000 ₪ במזומן שמתוכם מסר 2,500 ₪ לשותפו לעבירה. משך כחודש ימים נעלם הנאשם ולא
ניתן היה למצוא אותו אף על פי שהוא ידע היטב שהמשטרה מחפשת אחריו. בסופו של דבר
הנאשם נעצר למספר ימים, סרב לגלות את שם שותפו (שנותר אלמוני עד היום), אך הודה
במעשה וגם הודה לאחר מכן בכתב האישום.
בכתב האישום כלולה נסיבה, שהנאשם הודה בה, כי מנחם נחבל
בפניו עד זוב דם, נפגע בשיניו ונזקק לטיפול רפואי בבית החולים, ורבקה אשתו נחבלה
בעיניה, נגרמו לה שטפי דם קשים, חבלות בבית החזה, סימני שפשוף בגב, נפיחות בשפתיים
וחבלה בפה ואף היא נזקקה לטיפול רפואי בבית חולים.
לנאשם עבר פלילי מסויים (שתי פרשויות אישום שנדונו בבית
משפט לנוער, אחת מהן הסתיימה בגזר דין ללא הרשעה ועניינה אלימות, השניה הסתיימה
בהרשעה וגזר דין ועניינה עבירות רכוש לרבות היזק במזיד לרכוש).
הוצגו לפני מספר תסקירים של שרות המבחן. מן התסקיר
הראשון (יוני 2005) עולה תמונה אודות צעיר כבן 21 המתגורר עם משפחה ברוכת ילדים
בבני ברק; משפחה שחזרה בתשובה ומנהלת אורח חיים חרדי. המשפחה מונה 15 נפשות. אחד
האחים אובחן ב-1998 כחולה לוקמיה. הוא עבר טיפולים קשים, נראה היה כמי שהבריא אך
לפני כשנה היתה התפרצות נוספת שבעקבותיה טופל האח מחדש (מפי האב נשמע בבית המשפט
שאף על פי שהטיפול שיפר את מצבו של הבן החולה, עדיין לא סרה ממנו סכנה). הנאשם תאר
באזני קצינת המבחן אירוע של תקיפה מינית שעבר בהיותו כבן 16 שעה שהועסק כעובד
במאפיה של המתלונן. סמוך לפני ביצוע השוד התברר לנאשם שאחיו הצעיר הותקף מינית
(ללא קשר אל המתלונן). הדבר עורר זכרונות טראומטיים אצל הנאשם וגיבש אצלו רגשי כעס
ונקם כלפי המתלונן.
השרות התרשם מצעיר פגוע ומבולבל אשר הרקע לעבירתו קשור
ברגשי נקמה וכעס כלפי המתלונן וגרס
כי הוא זקוק לטיפול פסיכולוגי שכן עונש מאסר עלול לדרדר את מצבו הנפשי.
תסקיר מאוחר יותר ניתן לאחר תקופה של מספר חודשים שבה
היה נתון הנאשם לטיפול פסיכולוגי ולאחר שנערך איבחון פסיכולוגי מחודש. התסקיר הראה
כי הטיפול הניב תמורות חיוביות מסויימות, אך בסופו של דבר לא נראה שינוי מבחינת
נכונות ויכולת לקחת אחריות בהקשר לדחפים האלימים המשפיעים על התנהגותו. השרות הביע
"ספק גדול באשר ליכולתו [לגרום] לשינוי משמעותי בהתמודדותו עם כעסיו גם בסיוע
טיפול". לכן, נמנע השרות מהמלצה טיפולית.
אבי הנאשם העיד לפני עדות נרגשת שבה תאר את "צער
גידול בנים" בהקשרים המיוחדים של משפחתו (הבן החולה, הבן שנפגע מינית והנאשם
שלטענתו נפגע אף הוא מינית ושהביא לידי ביטוי חמור את תחושות הנקם שלו). המשפחה
מתקשה "לחלק קשב" בין שלושת הערוצים הבעייתיים האלה. אין ספק אמר האב
שהנאשם ביצע מעשה שלא ייעשה, אך מדובר בסופו של דבר בצעיר חיובי מאוד ששליחתו אל
מאחורי סורג ובריח תגרום לא רק לפגיעה חמורה בו אלא גם לפגיעה בבני הבית האחרים על
בעיותיהם המיוחדות (במיוחד פגיעה בבן החולה שבוודאי מושפע מעונשו של אחיו). האב
הציע – ועל הדברים הללו חזרה הסניגורית בסיכומיה – שהתגובה הממשית במקרה הזה תהיה
לצד מאסר לנשיאה בעבודות שרות גם בפיצוי משמעותי למתלוננים. אף על פי שמשפחת הנאשם
איננה משפחה אמידה, היא מוכנה לשאת בנטל הפיצוי, בין היתר מתוך ההכרה בחומרת
ההתנהגות של הנאשם ובמשמעות שיש לפיצוי על אינטרס המתלוננים.
התובעת ביקשה שייגזר לנאשם עונש מאסר ממשי ממשמעותי לבד
מחיובו בפיצוי למתלוננים. הטעם לכך הוא אווירת הבריונות השוררת במקומותנו. יש
לעקור מן השורש את האלימות הכרוכה בה ובתי המשפט צריכים להרים את תרומתם לכך
בענישה מתאימה.
הסניגורית עתרה במלוא ענות גרונה לכך שאמנע מגזירת מאסר
ממשי לנאשם. לבד ממצוקת משפחתו היא ציינה גם את העובדה שהנאשם מטופל טיפול נפשי
מזה זמן והטיפול כבר החל לתת אותותיו. עונש מאסר ישמוט את הקרקע מתחת לפני אותו
טיפול ובמקום הצלת נפשות הוא ישא בחובו נזק נפשי ניכר.
עד שאני בא לגזור את הדין אקדים ואומר שאף על פי שהוצגו
לפני נסיבות משפחתיות לא קלות, אינני יכול לכלול בהם גם את הטענה של הנאשם לפגיעה
מיני מיד המתלונן. אין לדבר תימוכין מספיקים. לדברי הנאשם האירוע התרחש כ-5 שנים
ויותר לפני שביצע את "פעולת הנקם". עד שנעצר בידי המשטרה לא גילה הנאשם
לאיש אף לא ברמז כי היה קורבן למעשה חמור כזה. "צמיחתה" של טענת עובדה
זו לאחר שנכבשה בלבבו של הנאשם שנים על גבי שנים על רקע כתב האישום הצפוי, מעוררת
ספקות קשים מאוד ביחס לאמינותה. לא יהיה לדברים כל משקל בעיני (המשטרה ניסתה לבדוק
את הטענה והעלתה חרס בידיה). על זה צריך להוסיף שהמעשה שביצע, בדרך שבוצע (גילוי
אלימות לא רק כלפי המתלונן אלא גם כלפי אשתו, שוד כספים ותכנון ארוך זמן) מוכיח
באופן הגיוני שהתכלית של השוד לא היתה נקמה אלא תכלית רכושית כלשהי.
פרט לספק הגדול ביחס לאמינות דברי הנאשם בהקשר להיותו
קורבן לעבירת מין, אינני יכול שלא לומר שהדברים שהשמיעו אבי הנאשם, אמו והנאשם
עצמו, גרמו לי להתרשמות בלתי אמצעית חיובית מן הנאשם ומן האפשרות שלא יסרך עוד את
דרכיו.
עם זה, לא אוכל לקבל את בקשת הנאשם להימנע מעונש מאסר
ממשי. הטעם לכך כפול. ראשית, שרות המבחן שהוא המסייע המקצועי לידי בחדירה לנבכי
נפשו של הנאשם ובעריכת תצפית עתידית לגביו, אינו נותן בו אמון. שנית, והוא עיקר
בעיני, התנהגותו של הנאשם, כמובן ביחד עם שותפו, משקפת מידה של אכזריות שהדעת אינה
סובלת אותה כשהיא לעצמה. עוד יותר קשה לקבל דברים כאלה כתופעה. לתופעה הזאת
ביטויים שונים במיוחד אצל אנשים צעירים (סכסוכים בין קבוצות צעירים על רקע דברים
של מה בכך, התאנות אל אנשים ברחובות או במקומות ציבוריים על לא דבר, ואלימות בוטה –
במיוחד כלפי חלשים - כדי להשיג
סיפוקים שונים). מקובל עלי שכחלק ממערך תגובתי או מניעתי כללי, צריך לשלב גם את
בית המשפט הדן בכל עניין של בריון מסויים, בשימוש בכלי הענישה שבידי בית המשפט.
הנאשם חבר לאדם אחר כדי להגשים באורח בלתי מתחשב בזולת
רצון מידי לזכות בסכומי כסף. התבוננות בצילומי תקריב של נפגעי העבירה מעוררת
חלחלה. עד היכן יכול פרץ של אלימות ותוקפנות להנפיק אכזריות כלפי הזולת שאינו יכול להושיע את עצמו? חברה מתוקנת
אינה יכולה להשלים עם הדברים.
המצוקה המשפחתית של הנאשם כנה ללא ספק. לבי לבי על
הוריו ועל מקרי הפיד שתקפו אותם. לא אוכל להקל ראש בעניינו של הנאשם בשל הסבל של
ההורים. אוכל רק להתחשב בדבר במידת מה.
בשוקלי את הדברים אלה מול אלה, הגעתי למסקנה שעלי לגזור
את עונשו של הנאשם ל-4.5 שנות מאסר שמהם 3 שנים לנשיאה בפועל ובמניינן תקופת המעצר
מיום 10.10.04 עד 21.10.04. יתר המאסר על תנאי ל-3 שנים מתום המאסר. והתנאי הוא
שלא יעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות והיא פשע.
הנאשם מחוייב בפיצוי המתלוננים בסכום של 10,000 ₪.
הפיצוי ישולם בתוך 120 ימים מיום היות פסק הדין חלוט.
אני ער לכך שגזר הדין עלול לנתק את הטיפול הנפשי הפרטני
שניתן לנאשם מזה כמה חודשים. הפסקת הטיפול הוא כמובן דבר לא רצוי. אך, זה הכרח שלא
יגונה נוכח הנסיבות. אפשר אולי למזער את ההשלכות השליליות של הפסקת הטיפול באמצעות
שילוב של הנאשם בקבוצה טיפולית מתאימה במתקן המעצר. אני ממליץ על כך. הנאשם יביא
את ההמלצה הכלולה בגזר הדין לפני רשויות שרות בתי הסוהר.
זכות ערעור כדין.
|
דר'
עודד מודריק, שופט |
חכ