130

בתי המשפט

פ 040218/03		בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
08/09/2004	תאריך:	כבוד השופט שהם אורי	בפני:

	מדינת ישראל		בעניין:
המאשימה	אילה אורן	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	בנאיים אברהם
הנאשם	אבי כהן	ע"י ב"כ עו"ד

גזר דין

1. הנאשם אברהם בנאיים, הורשע בעבירות שיוחסו לו בשני אישומים. במסגרת האישום השני, שהינו ראשון מבחינה כרונולוגית, הורשע הנאשם, על פי הודאתו, בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ובתקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 ביחד עם סעיף 382(א) לחוק העונשין.

הנאשם כפר בעבירה שיוחסה לו במסגרת האישום הראשון, חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, והורשע בה לאחר ניהול משפט הוכחות.

מתיאור העובדות בכתב האישום בכל הנוגע לאישום השני, עולה כדלקמן:

ביום 25.5.03 בשעות הלילה המאוחרות, ביקר הנאשם במועדון "לה פאב", במלון הכרמל בעיר נתניה. אותה עת נכחו במועדון המתלונן, יגאל מאיו, וחברתו המתלוננת, איב אזולאי. הנאשם פנה למתלונן והטיח בו כי יחדל מלהביט לעבר השולחן בו הוא יושב. בעקבות כך, התפתח ויכוח מילולי בין הנאשם לבין המתלונן, בסיומו הוציא שומר מהמועדון את הנאשם אל מחוץ למקום, בעוד המתלונן נותר במועדון.

בצאתו מהמועדון, פגש המתלונן את הנאשם, ולאחר דין ודברים ביניהם סטר הנאשם בפניו של המתלונן. המתלונן וחבר נוסף אשר נכח במקום, הדפו את הנאשם במטרה להרחיקו ולמנוע תיגרה, ולאחר זאת פנה המתלונן ביחד עם חברתו לכיוון רכבם.

בשלב זה, התקדם הנאשם לעבר המתלוננים כשהוא אוחז אבן בידו. בראותה זאת, פנתה המתלוננת אל הנאשם ובתגובה היכה אותה הנאשם באמצעות האבן, באיזור עינה השמאלית.

המתלונן, אשר הבחין במתרחש, ניסה לתפוס את הנאשם ובתגובה הכהו הנאשם באמצעות האבן, בראשו. המתלונן נפל ארצה, והנאשם ביחד עם אחר, אשר זהותו אינה ידועה למאשימה, בעטו במתלונן בכל חלקי גופו.

כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרם למתלונן שפשוף בראשו 2X3 ס"מ גודלו, המטומה סביב עינו השמאלית, נפיחות קלה בלחי שמאל, וחתך בשפה התחתונה. המתלונן נזקק, עקב החבלות שנגרמו לו, לטיפול רפואי.

למתלוננת נגרם פצע שטחי עם דימום קל בגבה השמאלית, ואף היא נזקקה לטיפול רפואי.

עובדות האישום הראשון פורטו בהרחבה במסגרת הכרעת הדין, ולהלן עיקרי הדברים.

ביום 18.6.03 בשעות הצהריים, היו המתלונן, יעקב ואנונו, וחברו, בשוק בנתניה. בעודם פוסעים בשוק, פגשו בנאשם, אשר סבר כי המתלונן משמיע קולות צחוק המכוונים אליו.

בשלב זה, לא הגיב עדיין הנאשם למה שנתפס בעיניו כעלבון, והמתין לשובם של השניים, אשר סעדו את ליבם במסעדה סמוכה. לאחר שהבחין פעם נוספת במתלונן, פנה הנאשם לעברו והתפתחו ביניהם חילופי דברים. בהמשך, החל הנאשם לצעוד בעקבותיו של המתלונן כשהוא אוחז בסכין באורך של כ- 30 ס"מ. הנאשם הדביק את המתלונן ודקר אותו באמצעות הסכין ברגלו, ולאחר מכן דקר אותו דקירה נוספת בישבנו.

כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמו למתלונן שני פצעי דקירה, האחד באיזור החלק הימני של הישבן באורך של כ- 4 ס"מ, והשני באיזור החלק השמאלי של הישבן באורך של כ-3 ס"מ. בנוסף, נגרמה למתלונן המטומה פנימית ודימום בדרכי השתן. המתלונן נזקק לטיפול רפואי ולאשפוז ממושך.

מעדותו של המתלונן הסתבר, כי הוא אושפז בבית חולים למשך כחודש ימים, מתוכם מספר ימים כשהוא מחוסר הכרה. לאחר שחרורו מבית החולים, היה המתלונן מוגבל במשך כחודשיים, והוצמדה לגופו שקית שלתוכה עשה את צרכיו. חייו השתנו ללא הכר, והוא נפגע קשות, הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיזית.

במהלך הטיעון לעונש, הגישה התובעת תעודה רפואית נוספת בעניינו של המתלונן, ממנה עולה כי חלה הטבה במצבו, לאחר סידרה נוספת של ניתוחים.

כאמור, כפר הנאשם במעורבותו באירוע זה, וטען כי לא היה במקום בעת דקירתו של המתלונן. גירסתו של הנאשם נדחתה מכל וכל, והוא הורשע על יסוד הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט.

2. בשל מצבו הנפשי של הנאשם, והעובדה כי קיבל בעבר טיפול פסיכיאטרי, הופנה הנאשם להסתכלות במרכז רפואי לבריאות הנפש "לב השרון". מחוות הדעת הפסיכיאטרית, מיום 11.7.04, אשר נערכה על ידי ד"ר אלטמרק, מנהל היחידה לפסיכיאטריה משפטית במרכז הרפואי "לב השרון", עולה כי הנאשם נטה לאלימות מגיל צעיר, ונטש את ספסל הלימודים עקב חוסר הסתגלות למסגרות. כבר בשלב זה, גילה הנאשם חרדות ופחדים שהתקשה להסבירם. לאחר שעזב את בית הספר, החל הנאשם לעבוד בעבודות מזדמנות, כולל בשוק בנתניה.

כאמור, מתאר הנאשם דיכאונות ופחדים מגיל צעיר, ובעבר אף אושפז עקב קוצר נשימה ומיחושים בבית החזה. בדיקתו העלתה כי הוא סובל מהתקפי פאניקה וחרדה. הנאשם מסר, כי הינו צורך, מאז היותו כבן 16, כמויות גדולות של סמים, בעיקר אקסטזי, אך טען כי אינו משתמש באל.אס.די. ובאופייטים. בחוות הדעת צויין, כי אמינות הדברים מוטלת בספק.

במהלך המשפט, שהה הנאשם במעצר בית ונהג לשתות כמויות גדולות של אלכוהול, כליטר וודקה ליום, אף כי שלל נטילת סמים באותה תקופה.

עקב הפרת תנאי השחרור, הוחזר הנאשם למעצר, וביום 13.6.04, ביצע ניסיון לפגיעה עצמית על ידי חתך עמוק בידו הימנית.

במהלך שנת 2003, היה הנאשם במעקב לא רציף במרפאה לבריאות הנפש בנתניה, טופל בטיפול אנטיפסיכוטי במינונים קטנים ובתרופות נגד דיכאון וחרדה. הנאשם אובחן כבעל הפרעת אישיות, והפרעת חרדה בלתי מסווגת, וצויינו קווי אישיותו האנטי סוציאלית. בכל בדיקותיו במרפאה, לא נמצאה עדות למצב פסיכוטי.

בבדיקתו במסגרת ההסתכלות, נראה הנאשם כפי גילו, מסודר בהופעתו החיצונית, לעתים מאיים, אף כי לא הגיע לסיטואציה של תוקפנות פיזית. לא נמצאה עדות לאפקט מאני או דיכאוני, ובוחן המציאות והשיפוט הוערכו כתקינים. התנהגותו אופיינית לאנשים בעלי הפרעה באישיות אנטי סוציאלית, הוא מבין את הסיטואציה המשפטית בה הוא מצוי, וחושש מחזרתו לבית הכלא, אם יוטל עליו עונש מאסר.

בהתייחסו לעבירה נשוא האישום הראשון, טען הנאשם מחד, כי לא דקר את הקורבן כפי שמצויין בכתב האישום, אך מאידך, סיפר כי "לפני שנה ומספר חודשים אכן דקר אדם בבטנו עקב ויכוח בשוק".

לסיכום, מדובר בצעיר כבן 19, המאובחן כבעל הפרעה באישיות, אך לא נמצאה כל עדות למצב פסיכוטי. עם זאת, מציין ד"ר אלטמרק כי בעבר התרשמו פסיכיאטרים קלינאים אחרים "ממצב מאניפורמי ואף פסיכוטי". להערכתו של ד"ר אלטמרק "המורכבות באבחון הנ"ל נובעת משילוב של פתולוגיות ברמות שונות בעיקר ברמה אישיותית בה בולטת אישיותו האנטי סוציאלית, פתולוגיה ברמת חרדה עם הפרעת חרדה ממושכת, ככל הנראה קיימת הסטוריה של התנהגות התואמת לאבחנה של ATTENTION DEFICIT HYPERACTIVITY DISORDER".

התנהגותו התוקפנית של הנאשם הוחמרה, עקב שימוש בסמים אסורים ובפרט באקסטזי.

ד"ר אלטמרק אינו מתרשם מקיומה של הפרעה פסיכוטית פעילה, בציינו כי הנאשם שומר על כושר שיפוט והינו "אדם מסוכן מאוד לעצמו ולסביבתו ובמצבי דחק אף קלים, יכול בהחלט לתקוף אנשים בסביבתו או לגרום נזק לעצמו כפי שהוכיח זאת בעבר".

הנאשם אינו סובל ממחלת נפש במובנה המשפטי, מבין את טיב ותוצאות מעשיו וכן מבין את הליכי המשפט המתנהלים נגדו, ומבדיל בין טוב לרע ובין המותר לאסור. הנאשם אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי, אלא לטיפול בתרופות מרסנות תוקפנות וחרדה.

עד כאן תמצית חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו של הנאשם.

בשל גילו הצעיר, הופנה הנאשם גם אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר מבחן בעניינו.

מהתסקיר עולה, כי מדובר בצעיר אשר גדל בתנאים קשים של מצוקה כלכלית והזנחה ריגשית. אם הנאשם הביאה לידיעת קצינת המבחן, גב' רוני סגל, כי בנה ביצע בעבר ניסיון אובדני ואושפז במהלך המעצר בבית חולים "מאיר".

הנאשם הינו הבן הבכור מבין 4 ילדים שנולדו להוריו. האב מכור לסמים ומוכר לשירות המבחן. במהלך אותם שנים נטל האב חלק בניסיונות גמילה רבים, אך התקשה לעמוד בהם. לפני כחודשיים שוחרר האב ממאסר, ולדברי האם אין הוא צורך היום סמים.

האם, היא הדמות הדומיננטית במשפחה, עובדת באופן מזדמן במשק בית. בכל הפגישות שהתקיימו עם גורמי שירות המבחן, חזרה האם וביקשה לסייע בשיחרורו של בנה ממעצר. קצינת המבחן התרשמה, כי מדובר באשה הנוטה להעביר מסרים מבלבלים, והתנהגותה כלפי הנאשם מגוננת מאוד. ככל הנראה, קיימות מצידה של האם ציפיות בלתי ריאליות מהנאשם, בהעדר דמות אב יציבה במשפחה. המשפחה סובלת ממצוקה כלכלית ומהזנחה ריגשית של הילדים, וההורים מתקשים להענות לצרכי הילדים. הנאשם עצמו סיים 8 שנות לימוד בהישגים לימודיים נמוכים ובעיות משמעת מרובות.

בשל מצבו הנפשי הקשה, ורמת הדחפים האלימים המאפיינים אותו, אין שירות המבחן רואה כל אפשרות לסייע לו ואין המלצה להעמידו בפיקוח שירות המבחן.

בתסקיר נוסף מיום 25.8.04, חזר שירות המבחן וציין כי הנאשם יתקשה להשתלב בקהילה טיפולית בעלת דרישות נוקשות ולחצים רבים, ולפיכך אין המלצה טיפולית בעניינו. עם זאת, צויין כי אם יוטל עונש מאסר על הנאשם, מומלץ לשלבו במסגרת גמילה, במקביל לטיפול הפסיכיאטרי שהינו מקבל כיום.

מטעם ההגנה העידו שני עדים, עו"ד חריף יהונתן ואם הנאשם.

עו"ד חריף ציין כי טיפל בנאשם במסגרת תפקידו כקרימינולוג טיפולי בקידום נוער בנתניה, והוא מכיר היטב את הנאשם ואת משפחתו. עם זאת, הוסיף העד כי לא פגש את הנאשם בשנתיים האחרונות. בתקופת הכרותם, לא ביצע הנאשם כל עבירת אלימות, ולהערכתו זקוק הנאשם לטיפול ולא לעונש. את עבירות האלימות שביצע, מסביר העד במצבו הנפשי הקשה של הנאשם, דבר אשר מצריך את הצבתו במסגרת טיפולית.

אם הנאשם, הגב' מרים בנאיים, הציגה בפני בית המשפט את מצבה המשפחתי העגום, שעה שבעלה שהינו נרקומן, שוהה בבית הסוהר והיא מטופלת בארבעה ילדים הסובלים ממצוקה כלכלית קשה. לגישתה, החל הנאשם להתדרדר ולגלות סימני אלימות לפני כשנתיים, עקב חומר כלשהו שהונח בכוס משקה ששתה בשוק בנתניה. בעקבות כך החל הנאשם להתנהג באלימות, וגרם נזק חמור לרכוש בבית, ובאותו שלב החל להתדרדר מצבו. לגישתה, יש מקום להפנות את בנה למוסד טיפולי בגשר הזיו, ולהמנע מלהטיל עליו עונש מאסר. לדבריה, אם יוטל על הנאשם עונש כליאה, היא "תאבד אותו".

3. ב"כ המאשימה, עו"ד אילה אורן, הצביעה על חומרתן היתרה של העבירות אותן ביצע הנאשם. באירוע הראשון תקף הנאשם את המתלונן וחברתו, אך בשל מבטים שהופנו לעברו, ואשר לא היו לרוחו. באירוע המאוחר יותר, הותקף המתלונן באמצעות סכין בשל תחושתו של הנאשם כי הוא מפגין כלפיו חוסר כבוד. דחפיו האלימים של הנאשם והעובדה כי דברים של מה בכך גורמים לו למעשי אלימות קשים, מעמידים את הציבור בסכנה ברורה ומוחשית הנשקפת ממנו.

מחווה"ד הפסיכיאטרית ומתסקיר שירות המבחן עולה, כי מדובר באדם שהינו מסוכן לסביבתו, אשר נתון בבעיית סמים ואלכוהול מאז היותו כבן 16. חוות הדעת קובעת כי הנאשם סובל מהפרעת אישיות, ומדפוסי התנהגות אנטי סוציאלית.

בנסיבות אלה, סבורה התובעת כי יש לגזור על הנאשם עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה משמעותית הנמדדת בשנים וכן מאסר על תנאי. הענישה במקרה דנן אמורה לשרת בעיקר את גורם ההרתעה של הנאשם עצמו ושל אחרים שכמותו, ואת עקרון הגמול שבענישה.

ב"כ הנאשם, עו"ד אבי כהן, ציין בפתח דבריו כי מדובר בבחור צעיר הסובל מבעיות נפשיות קשות, והוא נתון בחרדות ובפחדים. אין ספק, למקרא חווה"ד, כי בעייתו של הנאשם הינה פסיכיאטרית, ובמהלך אשפוזו קיבל הנאשם תרופות אנטיפסיכוטיות. הנאשם מגיב בהתפרצויות ובאלימות עקב מצבו הנפשי, ולעובדה זו יש לייחס את העבירות בהן הורשע. הנאשם לא ציפה לכל רווח או טובת הנאה כתוצאה ממעשיו, והעובדה כי מדובר בהתגרות של מה בכך, מלמדת על עומק בעיותיו הנפשיות של הנאשם.

את העבירה נשוא האישום השני ביצע הנאשם עת היה קטין, והעבירה הנוספת נעברה על גבול הקטינות.

הסנגור הצביע על המצוקה המשפחתית והכלכלית הקשה השוררת בביתו של הנאשם, ועל מאמציה של האם לטפל בילדיה הקטנים ובנאשם בכלל זה.

עוד נטען, כי זהו מאסרו ומעצרו הראשון של הנאשם. החבלות שנגרמו למתלוננים בשני האירועים אינם מן הקשים, והמתלונן, קובי ואנונו, חוזר בהדרגה לאיתנו, מבלי שנגרמה לו כל נכות.

הנאשם עצמו שהה במעצר בית במשך כ- 9 חודשים והוחזר למעצר ביום 26.4.04, לאחר שהפר את תנאי שיחרורו.

הסנגור עותר להסתפק בעונש מאסר שלא יעלה על 18 חודשים ומבקש כי בית המשפט יצרף את המלצתו לשבץ הנאשם בכלא "חרמון", שם ניתן יהיה לשלבו בתהליך שיקומי הכולל, בין היתר, גמילה מסמים.

הנאשם בדברו האחרון טען, כי כיום אינו משתמש בסמים והוא מקבל טיפול פסיכיאטרי. הוא מבקש להשתקם בכלא "חרמון", מצטער על מעשיו ומבקש את סליחתם של המתלוננים.

4. אין ניתן לחלוק על חומרת מעשיו של הנאשם. באירוע הראשון, תקף הנאשם את המתלונן וחברתו, אך בשל העובדה כי המתלונן הביט לעברו, עת בילה את זמנו בפאב נתנייתי. הנאשם עשה שימוש באבן על מנת לתקוף את המתלוננים, ובעזרת חברו הוסיף ובעט במתלונן בכל חלקי גופו.

באירוע השני, הגדיל הנאשם לעשות בכך שתקף באמצעות סכין ארוכה צעיר שפסע לתומו בשוק בנתניה, מבלי שהלה עשה כל דבר היכול להתפרש כמעין התגרות כלפי הנאשם.

את התפרצויותיו האלימות של הנאשם ניתן להסביר, במבנה אישיותו ובסף גירוי נמוך ביותר, דבר המביא אותו לשימוש באלימות קשה, בשל דברים של מה בכך.

מסוכנותו של הנאשם ניבטת ממעשיו אלה, מחוות הדעת הפסיכיאטרית ומתסקיר שירות המבחן, ובעבר נתן הנאשם את הדין בפני בית משפט לנוער בנתניה (ת.פ. 518/00) בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש. גזר הדין מיום 27.11.01 ניתן ללא הרשעה, ובמסגרתו הוטלה על הנאשם ערבות כספית והוא חוייב בתשלום פיצויים למתלונן.

אין ספק כי הנאשם נתון בבעיות נפשיות, הבאות לידי ביטוי בהפרעת אישיות המלווה בחרדות ופחדים, אך לא בהפרעה פסיכוטית פעילה. בנסיבות אלה, הטיפול המומלץ מבוסס, בעיקרו של דבר, על תרופות הרגעה, כעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית.

הסנגור המלומד ביקש להעדיף במקרה דנן את הפן השיקומי, ועתר שלא למצות הדין עם הנאשם. זאת, על רקע מצבו הנפשי, גילו הצעיר והזקקותו לטיפול רפואי.

עתירתו זו של הסנגור מדגישה את המתח הקיים בין מידת הדין ומידת הרחמים, המדגישה את עניינו האישי של הנאשם. כפי שצויין בע"פ 6672/03 קמינסקי נגד מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 441: "ההכרעה בין מידת הדין לבין מידת הרחמים – לרבות ההכרעה בשאלה מה נשקל בגדרה של כל אחת ממידות אלה – היא קשה ומייסרת". (שם, בעמ' 445).

שיקולי הענישה רבים הם ומגוונים, חלקם אמורים לשרת את האינטרס הציבורי, שעניינו בשמירת שלומו ובטחונו של הציבור, וחלקם האחר שמים את מלוא המשקל על עניינו של הנאשם, המבקש להעדיף את צורכי שיקומו. על השופט לשים על כף המאזניים את כלל השיקולים, ולקבוע את עמדתו בהתאם לנסיבותיו המשתנות של כל מקרה ומקרה.

במקרה שלפנינו, רואה אני להעדיף את טובת הכלל ואת האינטרס הציבורי, המחייב להעניש בחומרה רבה נאשמים הנוקטים באלימות קשה, ואף עושים שימוש בסכינים או בכלי משחית אחרים, בתגובה למה שנתפס בעיניהם כפגיעה בכבודם.

כפי שנאמר בע"פ 3231/04 רונן סבן נגד מדינת ישראל, (טרם פורסם):

"כשמדובר בצעירים אשר עדיין לא אבד הסיכוי להשיבם למוטב, קביעת האיזון המתחייב בין השיקולים הנוגעים לשיקולי השיקום לבין שיקולי הגמול וההרתעה הראויים, היא מורכבת. בהליך שלפנינו נדרשים אנו ליתן משקל הולם לחומרתן של תופעות עברייניות, שפשו בחברה והיו לנגע המסכן באופן ממשי את חייהם ואת בטחונם של אנשים תמימים מקרב הציבור. בית המשפט קמא עמד על חומרת התופעה הנפוצה של יציאה לבילוי תוך הצטיידות בסכין, תופעה פסולה זו גוררת תגובות אלימות, והופכת את השימוש בסכין תוך סיכון חיי אדם להתנהגות מקובלת. אין להשלים עם נורמה פסולה זו. כיוון שהתופעה נפוצה בעיקר בקרב צעירים, ולא פעם צעירים ללא עבר פלילי, הרי שאין דרך להרתיע מפני עבריינות נפוצה זו אלא בענישה מחמירה של אותם צעירים".

בענייננו, אין ניתן לדבר אף על קטטות ומאבקי כוח בין הנאשם לבין המתלוננים, אלא על תקיפה סתמית וחסרת פשר מצידו של הנאשם בכל אחד משני האירועים שתוארו בכתב האישום.

במצב דברים זה, סבור אני כי יש מקום להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה לא קצרה, מתוך מתן משקל לגורם ההרתעה, הן של הנאשם עצמו והן של עבריינים בכוח, שכמותו. גם שיקול הגמול אמור לתפוס את מקומו בין יתר שיקולי הענישה.

מלכתחילה סברתי כי יש לגזור על הנאשם עונש חמור בהרבה מזה שבכוונתי לעשות, אך החלטתי שלא למצות הדין עם הנאשם, מתוך התחשבות בגילו הצעיר, במצבו הרפואי ובהודאתו החלקית באשמה. כמו כן, נתתי משקל גם לעובדה כי עברו הפלילי של הנאשם מסתכם בעבירת אלימות אחת, שהדיון בה הסתיים ללא הרשעה.

לאור האמור, ולאחר שנתתי דעתי לכלל השיקולים לקולא ולחומרה, הנני גוזר על הנאשם חמש שנות מאסר מהן יהיו שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל בניכוי תקופות מעצרו מיום 22.6.03 עד 25.6.03, ומיום 26.4.04 ואילך, והיתרה על תנאי לשלוש שנים לבל יעבור כל עבירת אלימות שהיא פשע.

הנני ממליץ לשלב הנאשם בתהליך שיקום במסגרת שב"ס, הכולל גם גמילה מסמים ואלכוהול.

הנאשם ובא כוחו ביקשו לשבץ הנאשם בכלא "חרמון", שם ניתן למצוא מסגרת מתאימה עבור הנאשם. הנני ממליץ כי בקשה זו תבחן בכובד ראש על ידי גורמים המוסמכים בשב"ס, אשר יתנו את דעתם לכלל השיקולים הצריכים לעניין.

העתק גזר הדין יופנה אל רמ"ח האסיר בשב"ס.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום

ניתן היום כ' באלול, תשס"ד (8 בספטמבר 2004) במעמד הצדדים.

שהם אורי, שופט

קלדנית: ש. תייר