1

בתי המשפט

פ 040170/03		בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
03/05/2004	תאריך:	כב' השופטת דר' עדנה קפלן-הגלר	בפני:

	מדינת ישראל	בעניין:
המאשימה
	נ ג ד
	זיותי מוחמד
הנאשם

ב"כ המאשימה עו"ד רונית קרביץ הנאשם וסניגורו עו"ד ש' פלישמן

נוכחים:

הכרעת דין

השאלה העומדת לדיון בתיק זה הינה, באם ביום 10.5.03, שעה 02.00, נסע הנאשם עם המתלונן, במונית האחרון, בשדרות ירושלים, ובאמצעות סכין, שדד את המתלונן ושרטו בצווארו.

לטענת התביעה, כפירוט עובדות כתב אישום, אין ספק כי אכן המתלונן הוא האיש.

לטענת נאשם - להד"ם.

מסר המתלונן, כי בלילה של יום שישי, בין שישי לשבת, לאחר שתיים לפנות בוקר, בשדרות ירושלים, עצרו אדם אשר ביקש לקחתו למקום מסויים ביפו. שם, לדבריו, יהיה צריך לקחת מפתח ולחזור לבית. עת עצר הוא המכונית, הדליק האור. (שם, עמ' 15).

ישב האדם מאחור, ראשו עטוף היה עם חולצה לבנה, טישרט. ישב הוא מאחור בכיסא האחורי, בצד השני. כיוון האדם לרחוב יפת, ובמספר 99, ליד "גלידה אנדריי", ביקש האדם כי יכנס המתלונן לכיוון מערב לסמטאות יפו. סרב המתלונן, והאדם הוציא תעודת זהות, כחולה, אמר כי אינו מעזה וכי לא ידאג המתלונן. אמר האדם "זה קרוב" ואמר המתלונן כי ימתין.

נכנסו הם מרחק של כחמישה שישה מטר לכיון מערב, ברחוב הצמוד ל"גלידה אנדריי". עצר המתלונן הרכב ואמר לאדם "גש ותשיג המפתח ותחזור אחכה לך כאן".

שאל האדם באם יכול הוא להשתמש בפלאפון של המתלונן? נענה בחיוב. לקח האדם את הפלאפון, חייג לאן שחייג "הוא היה מחוץ לאוטו". התרחק האדם "מעל ומעבר", כדברי המתלונן. קרא המתלונן אחריו. לא התייחס האדם לכך והמשיך ללכת לכיוון מערב.

מתוך ורצונו להחזיר הפלאפון - נסע המתלונן עוד מספר מטרים. חזר האדם ואמר כי "אינו תופס"; הפלאפון - אינו בסדר. לקח המתלונן את הפלאפון חייג והקשיב. שמע הוא קול "הלו או האו" מסר הוא הפלאפון לאדם, אשר לא דיבר בעברית. בדיקה בחברת הפלאפון הראתה על שיחה אחת בלבד (להלן). שמע הוא בעת אשר חייג עבור הנאשם כל מיני רעשים ואמרו "הלו, או האו ואיווה". שמע המתלונן רק מילה אחת בערבית. האדם אשר היה איתו במונית ושדדו - שוחח בערבית ואין המתלונן יודע מה אשר ענו מעבר לקו.

חזר האדם וישב מאחור, דיבר קצת, יצא ובא וישב ליד המתלונן. הדליק המתלונן האור הפנימי של המכונית. ולפתע -כיבה הנאשם האור. "היה לו כלי חד איני יודע מה, משהו ממתכת עטוף במטפחת... והלהב יצא החוצה". החזיק האדם החפץ בידו אין המתלונן יודע אם הוציא החפץ מהמכנסים. עת התיישב לידו - החזיק כבר הכלי בידיו.

תפס האדם את המתלונן בחולצתו, כיוון הסכין לפניו. אמר כי הוא בקריז. זאת - בצורה תוקפנית.

לא רצה המתלונן להפגע. אמר לאדם להרגע. הכניס ידו לכיסו. נתן כסף. לקח האדם, פתח המאפרה, שם כסף קטן היה ויצא מהמכונית.

לא השאיר האדם הפלאפון אשר היה בידו ביד שמאל, והסכין - ביד ימין. לקחו עימו. התחיל ללכת. ברח בין שני בתים ונעלם. (שם, עמ' 8, וראה הצבעתו על הנאשם באולם).

עצר המתלונן המכונית, הזעיק עזרה.

ותיאור האדם: לבוש במכנסים רחבות "שלושת רבעי", עד הברכים; לא זוכר הצבע; ולמטה מכך - צבע כחול בהיר; ללא חולצה. חצי ערום. טישרט אשר היתה עליו - "הוא שם על הראש". עת פגשו - היה הוא עם הטישרט על ראשו.

למחרת - הוזמן המתלונן למשטרה. התבקש להסתכל במחשב על תמונות חשודים, ולנסות ולראות באם מזהה. "הראו לי המון תמונות למעלה ממאה וחמישים. היו שם כמה אנשים מאוד דומים. בהתחלה לקטתי בין שלוש לחמש תמונות אמרתי אולי זה אולי זה. אח"כ כשהסתכלתי הצבעתי על שניים שממש דומים. כמעט דומים. הצבעתי על אחד מהם וזהו". (ראה דו"ח מסדר ת/1 והתמונה ת/2 להלן - מסדר איתור תמונות).

באותו יום - עייף היה וזו אולי הסיבה כי מסר בהתחלה חמישה ואח"כ שלושה (שם, עמ' 10).

שבועיים לאחר מכן נקרא הוא שוב למשטרה וביקשו כי יגיע למסדר זיהוי באבו כביר. עת המתין שם כשעה - ניגש אליו שוטר ונאמר לו כי "משהו לא הסתדר והחשוד עשה משהו לעצמו. זה לא יהיה היום. תלך, נקרא כשיהיה צורך או כשנהיה מוכנים".

לאחר שבוע לערך, קראו לו שוב למסדר זיהוי. הגיע; וזאת - כשלושה שבועות מהאירוע עצמו.

והפעם - מסדר הזיהוי באבו כביר. "עברתי הסתכלתי אחד אחד, זיהיתי אותו כבר מההתחלה עשיתי עוד פעם סיבוב כדי להיות בטוח ואז הצבעתי על החשוד". (דוח ת/3 והתמונות ת/4).

עת הגיע לחשוד - הסתכל ועשה סיבוב פעם נוספת. בטחונו נבע מתוך ו"זה אותם פנים. אותו חיתוך של העינים האף. זה היה הוא". (שם, עמ' 10).

אישר המתלונן כי נגע האדם במתג האור, במכשיר הפלאפון אשר לא נמצא וגם בשתי הדלתות: בדלת הנוסע ליד הנהג ובדלת האחורית הימנית, כמו גם במאפירה.

אף ואמר בת/3 עמ' 6א' כי "אני חושב שזה שבע" – הרי זו דרכו שלא לקבוע נחרצות. "המשפט הראשון, אני חושב שזה כך, ולאחר שאני מאמת את הדברים אומר כן, זה כך".

גם בעת מסדר איתור התמונות, עת אמר "אני חושב" - היה אותו דבר: "אמרתי שבהתחלה לקחתי חמישה אח"כ שלושה ואח"כ שניים כמו תאומים. אני לא עד מומחה".

ולתמיהת סניגוריה כי התמונה השניה במסדר זיהוי תמונות אינה זהה לתמונה אשר זיהה? במסדר זיהוי חי? בתשובת המתלונן, כי אינו יודע.

"אני יודע אם זה הוא או אחיו או הוא בסיטואציה אחרת. אני לא יודע אני הצבעתי על תמונה 1, 2, 3 שחשבתי שאחת מהן ממש דומים. אם תסתכל גם אתה תראה שהם מאוד דומים במסדר זיהוי חי זה היה פשוט אותו אדם זה לא היה התמונה זה היה האדם". (שם, עמ' 12).

אינו חושב אם מי אשר זיהה בת/2 במסדר זיהוי תמונות השתתף גם במסדר חי.

"אני לא חושב שהוא היה ראיתי רק את החשוד שהיה איתי בשוד. הם שני אנשים דומים מאוד דומים בשתי התמונות שהראתי".

ש: "החשוד במסדר זיהוי החי בשתי התמונות מאוד דומה לשלושה".

ת: "אמרתי בתמונות שהיו שתי תמונות מאוד זהות במסדר הזיהוי היה רק אותו חשוד ואף אחד מהשבעה לא דמה לו".

לא דמה אחד משבעת האחרים במסדר החי למי שראה בשתי התמונות במסדר תמונות.

בעת מסדר זיהוי החי, עבר פעם אחת חשב כי זיהה את השודד עשה סיבוב פעם נוספת, בא לצד ואמר "אני חושב שזה שבע. וכשבאתי עוד פעם אמרתי "זה שבע" ואז הצבעתי".

ולתמיהת סניגור, מדוע אומר הוא בעמ' 6ב' לת/3 כי "יש כאן כמה אנשים אחרים שאני יכול לשים את הראש שלי שזה לא הם";? מדוע לא אומר כי כל שבעת האנשים אינם השודד?

בתשובת מתלונן: כי "בוודאות אף אחד מהם מלבד מספר שבע זה לא היה זה". (שם, עמ' 14).

לאחר מסדר זיהוי התמונות, אמר בחקירתו כי "היום הסתכלתי בתמונות. אני זיהיתי אדם שמאוד מאוד דומה לאדם ששדד". (שם, עמ' 16).

שתי התמונות "אלה היו שני דומים, מאוד מאוד דומים".

ולשאלה חוזרת של תביעה "איך החלטת בסוף שהאחרונה זה הוא, אם הן דומות כמו תאומים?

ת: "אין לי תשובה לכך כי הייתי מאוד נסער אין לי תשובה לכך מדוע בחרת תמונה אחת ולא את השניה".

ש: "האם בסופו של דבר נשארת עם תמונה אחת או שניים".

ת: "במשטרה בחרתי תמונה אחת בסוף".

ומה נשמע בשיחת הטלפון אליבא העונה, הגב' עאבדי מירב? למספר 6815646-03 אליבא ת/17?

לדברי העדה, באמצע הלילה ביום שישי ענתה לטלפון. שמעה רעשים וקולות ומישהו אמר "תגיד לה שתיתן לנו כסף מונית".

לא הבינה. היתה תוך כדי שינה. ניסתה להקשיב וכך הסתימה השיחה.

מי אשר דיבר, מי אשר אמר לה כי "תיתן לנו כסף למונית" - זה לא מי אשר דיבר איתה. היה זה מרחוק והיו נשיפות כאילו אנשים רצים. מי אשר דיבר איתה לא אמר דבר. היה זה מבטא ערבי.

לא נראה לעדה, כי היתה שיחה קודמת לשיחה זו. היא לכשעצמה לא דיברה בערבית ואינה יודעת ערבית. יכול ושאלה מי זה והמשיכה לישון לאחר מכן. לא ניהלה שיחה.

זוכרת כי היו המון רעשים. המשפט היה בעברית במבטא ערבי. (שם, עמ' 6).

על פי רס"ל טייטלר - בדק הוא בזיהוי הפלילי; ותמונת הנאשם לא הופיעה ביום מסדר האיתור (וראה להלן). דיבר הוא עם אחד מאנשי מז"פ. אינו זוכר עם מי (ת/5). אין העד יכול לאשר או לסתור העובדה כי בידי המשטרה כן היתה תמונת החשוד באופן כללי (שם, עמ' 21, וראה נ/1).

לא ידע העד כמה עוד תמונות הוצגו למתלונן. לא בדק בעצמו התמונות, אלא איש מז"פ עשה זאת. (וראה שאלת בימ"ש ותשובת העד שם, עמ' 22).

לא ניתן לאתר היום אלו תמונות הוצגו למתלונן ביום הזיהוי, זאת מתוך והוסיפו תמונות למאגר התמונות הקיים בידי המשטרה.

לא ביקש כי יתנו לו רשימה שמית של אותם האנשים אשר שמותיהם הופיעו באותו מסדר איתור. אין העד מתמצא בעבודת מז"פ.

האדם אשר זוהה על ידי המתלונן בת/1 - שמו מוחמד שורפי ונבדק כי אותה עת היה אסיר. (שם, עמ' 23).

התבקש העד ע"י ראש הצוות להכין מסדר זיהוי תמונות. זאת ב-14.5, על פי בקשת שחר חמדי (וראה נ/2). לא זכור לעד אם נערך אלבום בתוכו הושמו שבע תמונות ותמונת הנאשם.

עת חקר העד את הנאשם בת/6, שאלו למספר הטלפון בביתו פעמיים, הן ברישא ההודעה והן בעמוד 2 והנאשם ענה ולא התבלבל. (שם, עמ' 25).

לא נאמר בעת מסדר הזיהוי הרי לעורך דינו דאז של הנאשם, מי אשר נכח בעת מסדר הזיהוי החי, כי נערך למתלונן מסדר איתור תמונות אחד עשר יום קודם לכך. (שם, עמ'

26).

ובאשר לדו"ח איתור תמונות, ת/1, העיד העד זליגמן על ביצוע הדוח במחשב ממאגר מקומי משטרתי, כאשר המתלונן מסתכל על תמונות מקבוצת בגירים מגיל 18 עד 40 בשנים 2001-2002-2003.

על פי בדיקה אשר ערך ביום עדותו, הרי תמונת הנאשם לא היתה בשנים 2002-2003. (שם, עמ' 27).

ראה המתלונן יותר ממאה וחמישים תמונות. יכול העד לתת רשימת כל התמונות של 2002-2003 באופן מיידי, ויוכל לנסות את עצורי 2001.

ש: "יכול להיות שהיתה תמונת נאשם זה ב-2001 ועקב דילול לא נמצאת"?

ת: "יכול להיות שכן ויכול להיות שלא מדובר באלפי תמונות לפעמים. יכול להיות כי עבר העד אלפי תמונות". (שם, עמ' 28).

ולשאלת סניגוריה, כיצד לא רשם בת/1 כי המתלונן אמר לו כי מתוך התמונות אשר הוצגו לו, בין שלוש לחמש תמונות אמר אולי זה, אולי זה.

ת: הוא צריך להגיד אדם אחד. אם אומר ארבע חמש, אני אומר לא. אין דבר כזה, אתה צריך להגיד מי הכי נראה ואת מי אתה מזהה".

אין יודעים היום מי היו אותם שלושה או חמישה. אין תרשומת לגבי דברי הנאשם במסדר זיהוי תמונות (והכוונה לאיתור תמונות - ע.ק.ה) "אנו לא עושים פרוטוקול".

ש: "איך אני יודע שאותו תאום שדיבר עליו המתלונן גם לגביו אמר המתלונן בת/1 "אני חושב שזה זה לפי הפנים שלו, מאחר ודרשת ממנו ואמר רק לגבי אחד, זה מה שיצא?"?

ת: "קשה לי קצת לענות על זה כי אין לי תרשומת". (שם, עמ' 29).

באשר למסדר זיהוי החי - העיד העד חמדי, כי עבר הוא עם הנאשם סעיף, סעיף בת/3.

אינו זוכר כי אמר לעורך דינו של הנאשם אותה עת, כי היה מסדר איתור תמונות בתוצאה כפי אשר היתה.

לא שקל לקחת החשוד אשר זוהה כביכול בת/1 במסדר האיתור תמונות ולשימו בשורת הניצבים במסדר זיהוי חי. "דעתו ברמה זו או אחרת היא משוחדת, כי ראה תמונה, ואם אעמידו במסדר זיהוי אחר את אותו חשוד שזיהה בתמונות – דעתו משוחדת". (שם, עמ' 32).

באשר לטביעת אצבעות נ/3 - התוצאה שלילית. אם היה טופס מילוי - היו יודעים ואין כזה.

והנאשם עצמו?

בעדותו, כעד הגנה מטעמו, מסר כי אין לו כל קשר לעניין. בלילה - מצוי הוא בביתו ואינו יוצא בשעות מאוחרות. אין לו לאן ללכת. ישן הוא מוקדם, מקבל זריקות. מצוי בטיפול פסיכיאטרי.

אכן, הולך הוא בקיץ עם מכנסים מעל הברכיים, ויש לו גם חולצות לבנות, טישרט. לפעמים, נוסע הוא במונית, ופעם, עת לקחו אותו לחקירה לדיזנגוף ושאלו למי יש לו להתקשר - אמר לאשתו, כי רוצה לבוא הוא במונית. יכול והתקשר קודם לשאול אותה אם יש לה כסף. (שם, עמ' 45).

מכיר הוא את "גלידה אנדריי", הקרובה לביתו מרחק 12 דקות הליכה ברגל וחמש דקות נסיעה במכונית. שמאלה, למטה מאנדריי, לתוך הסמטאות, שם גר. מספר הטלפון בביתו 6818646-03.

ובתשובה לשאלה כי קיימת ראיה כי ב20.9.03, היה במכונית על פי ת/14, באחת עשרה בלילה, בתשובתו כי "אולי הייתי עושה סיבוב לבד. אך לא מאוחר מזה".

בזמנו החזיק סכין, עד אשר נלקח למשטרה ומאז לא מחזיק. (וראה ת/9 עמ' 5 - שבועיים עובר ל-21.5.03, דהיינו מ-4.5.03).

מתגלח הוא כל יום שישי. רוב הזמן - אצל הספר.

בעת מעצרו "הייתי מתגלח אמרו תרד יש לך מסדר זיהוי אמרתי לא, תנו לי חמש דקות לגמור להתגלח" (שם, עמ' 47). החליט הוא אותו יום להתגלח כי היה לו זקן אשר הפריע לו.

אמר הוא לעורך דינו בעת המסדר החי, כי לא כל האנשים זהים (שם, עמ' 49).

ויאמר:

למעשה, שאלת הרשעתו של הנאשם עניינה בשלושה עמודים עיקריים נטענים הניצבים, לכאורה, נגדו.

האחד - טענת תביעה על פיה זוהה הוא בוודאות על ידי המתלונן.

השני - הדמיון הרב במספר הטלפון של הנאשם בביתו 6818646-03 - לבין אותו מספר אשר חייג הנהג, המתלונן לבקשת מי אשר היה איתו במונית באותו פלאפון בליל השוד - 6815646-03.

הוסף על כך: - השלישי, לוואי ראיות מחזקות נטענות.

זאת - בין תרצי לומר מגורי נאשם שמאלה לאותה "גלידת אנדריי" ברחוב יפת, מקום אליו ביקש אותו אדם במונית את המתלונן לפנות (שם, עמ' 45).

בין תרצי לאמר עובדת היותו בעבר, לא רחוק משתמש בסמים, כאשר לדברי מתלונן אמר לו אותו אדם כי הוא בקריז עת דרש הכסף.

בין תרצי לומר גם עובדת שמיעת הגב' עבאדי באותו טלפון, באמצע הלילה, כדבריה,

לעניין : "תגידי לי שתיתן לנו כסף למונית", בהקבלה נטענת לדברי נאשם בעדותו על כי כסף נותנת לו אשתו לצרכים אלה או אחרים, לרבות העובדה כי עת נחקר בעבר בתחנת המשטרה, הגיע עם מונית והתקשר, כמו גם בחוזרו מטיפול (שם, שם). "אולי אני מתקשר קודם לשאול אותה אם יש לה כסף".

בין תרצי לאמר, אחזקתו, כמונח עד כשבוע עובר לארוע - סכין (ת/9 עמ' 5).

בין תרצי לאמר, אליבא ת/17, המצאותו מחוץ לביתו בשעה 02.20 בתאריך 2.3.03 (ת/12) (וראה ת/14 שעה 11.00).

א. זהוי - האמנם?

אליבא ת/1, ביום 10.5.03, בבוקר אשר לאחר ליל אירוע, הניח השוטר בפני המתלונן חבילת תצלומים מקבוצת בגירים, כאמור שם, על פי סעיף 7 - הרי התבונן המזהה בשורת חבילות התצלומים, והצביע על תצלום פלוני ואמר: "אני חושב שזה זה לפי הפנים שלו".

והתמונה - תמונתו של שורפי מוחמד, כעולה מת/2, מי אשר אסיר היה אותה עת.

ולזכור -

ההצבעה היתה לאחר ברירה. ברירה, אשר עניינה, בתחילה, בשלושה עד חמישה תצלומים, בואך אל שניים, כתאומים הם, ובסוף - באותה בחירה אשר בת/2 באמירה לעיל של "אני חושב שזה זה לפי הפנים שלו".

וכבר כאן, בחריפות אמירה, כנגד העדר תרשומת; העדר תרשומת מי במצולמים המוצגים; העדר הקפאה בעוד מועד לזמן בירור אמת משפטית מי היו האנשים אשר תצלומיהם הוצגו במחשב למתלונן; האם היה הנאשם ביניהם.

וראה לעניין זה ע"פ 5764/92 - אליעזר עמר נ' מדינת ישראל. פ"ד מז(2), 213 ,עמ' 218-219:

"...7. העדר תרשומת על הצגת חבילת התמונות למתלונן, הנה בגדר מחדל חמור מצד המשטרה, וכבר נלאינו לציין את החובה המוטלת על המשטרה בכגון דא. נוכח מחדל זה, אין בידינו לומר כי תמונת המערער לא היתה בין התמונות שהוצגו למתלונן. אולם בכל מקרה ברור שאין מדובר בהצגת תמונה בודדת של המערער. על ההבחנה שעשתה הפסיקה לגבי משקלו של זיהוי במסדר זיהוי, לאחר שהראו לעד תמונה ספציפית של החשוד, או לאחר שהראוהו מספר תמונות כשתמונת החשוד ביניהן, עמד לאחרונה חברי השופט חשין בע"פ 5445 ,4095/91 (דורייב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(200 ,190 (3). החשש כי העד "יצלם" בזכרונו את תמונתו של הנאשם דוקא, מכלל התמונות שהוצגו לו, הוא לאין ערוך קטן יותר. ולא זו בלבד, אלא שהשופט חשין ראה בערעור הנ"ל לעשות הבחנה נוספת בין מקרה בו זיהה העד את תמונת הנאשם שהוצגה לו, טרם שזיההו במסדר זיהוי, ובין מקרה בו לא זיהה את תמונת הנאשם, ואחר כך זיהה אותו במסדר זיהוי. כשבמקרה השני לא ניתן לומר כי העד קיבע בזכרונו את שראה לראשונה". (וראה באיבחון הנדרש לעניננו).

אותה חריפות אמירה הנובעת מהעדר תשומת לב נאותה של רשויות חקירה באשר לנוהלים ראויים בעת חקירה. כביכול - לא נאמרו דברים חזור ושנה על ידי בית משפט עליון; כביכול, לא תלויים בדבר גורלו של אדם לעניין עדות סברה, שאלת זיהוי.

כך ככך, באותו מסדר איתור אשר אין לדעת באם תמונת הנאשם נכלל בו באם לאו. ובאיבחון כאן - בזיהוי אדם אחר אשר אינו הנאשם.

וכבר כאן - לזכור את אשר אמר המתלונן בדוח זיהוי אחרון מיום 21.5.03, מסדר חי הפעם, של שמונה ניצבים:

וכדברי ת/3 עמ' 6א' בפיסקה ט' "אני חושב שזה מספר שבע". והלאה בדבריו כי זה לאחר אשר נשאל לפי מה חושב הוא כי זה האיש. ותשובתו כי "זה האדם שאני רואה" וגו'. והלאה בדבריו כי זה האדם במאה אחוז (שם, עמ' 6ב).

הלאה, בדבריו כי "יש כאן כמה אנשים אחרים שאני יכול לשים את הראש שלי שזה לא הם".

הווה אומר, אותו ביטוי ראשון של "אני חושב", ובהסבריו האמינים, בבחינתו של העד בעדותו לדרך ביטויו, לדרך אמירתו, כמנוי לעיל, בפרוטוקול דיון כמו, גם בעת מסדר זיהוי.

אך עדיין ענייננו, במי אשר הן במסדר האיתור ת/1 השתמש בביטוי "אני חושב שזה זה" והן בפעם האחרת אשר בת/3 במסדר זיהוי חי שוב בתגובה ראשונה של "אני חושב".

בדרך התנהגותו של המתלונן כהסבריו, כבחינתו, כאישיותו. בדבריו כי עת הגיע לחשוד - הסתכל ועשה סבוב פעם נוספת כדי להיות בטוח. ואז - הצבעתו על החשוד. ובטחונו - "זה אותם פנים. אותו חיתוך של העינים האף" (שם, עמ' 10). באמירתו הראשונה בת/3 כי כי "הוא חושב", דרך, הלאה, בעת בטחונו, וסיפא דברים שם "ככל שאני רואה אותו יותר - הכל חוזר אלי וזה הוא". זאת - במסדר זהוי חי, אחד עשר יום לאחר אירוע.

המתלונן - בדרכו האיטית, החושבת, הבוררת מילותיה, כאמינותו.

ועדיין - בזהירות הנדרשת על פי דין בבחינת מתלונן אמין, בזהויו ביום מסדר ארוע, כהסבר דרכו אל הצלבה ליום ארוע, במסדר איתור ת/1, בהצבעה על אחר, שורפי, ת/2, באמירתו: "אני חושב שזה זה לפי הפנים שלו".

וראה 7463/00 פלוני נ' מ"י:

..."הדברים שצוטטו מפרשת "קריב" ישימים, בבחינת קל וחומר, למקרה הנוכחי, שהרי

לא זו בלבד ש"זיהויו" של המערער על ידי המתלונן כמבצען של העבירות לא היה

ודאי ("אני חושב", ראה ת/22), אלא שקדמה לו הצבעה על שניים מאחיו כחשודים

במעשה . אם אתה מוסיף לאלה את ההנחה שהמתלונן, ילד רך בשנים, שהיה נתון, לפחות

בימיה הראשונים של החקירה, תחת רשמיו של האירוע הטראומטי אותו חווה, נקרא

לנסות לזהות את תוקפו במסדר זיהוי בתמונות, שבמהלכו הוצגו לו גם תמונות אחיו

של המערער, נדמה שיהיה קשה לשלול את האפשרות שגם העיון באותן תמונות, עלול

היה להשפיע בדרך זו או אחרת על תוצאתו של מסדר הזיהוי-החי (ראו לעניין זה, ע"פ

721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פד"י לה(470, 466)3; ע"פ 4095/91 דורייב נ' מדינת ישראל, פד"י מו (202 190) 3. (הדגשות שלי - ע.ק.ה)

ודוק:

אין מדובר בזיהוי חוזר של אותו אדם. מדובר בזיהוי ראשון בת/1, של אדם אחר, המתברר להיות אותה עת אסיר, מי אשר, בהוכחה ניצחת, לא ביצע העבירה.

בחרו המתלונן בטעות, טעות מוכחת בראיה אובייקטיבית, מתוך אותן תמונות אשר הוצגו לו.

זאת - לאחר אותה שקלא וטריא עם עצמו, בהצביעו, עליו, או תאום שלו, כפי דבריו; באותן אמירות שם עד לאותה הצבעה אחרונה על תמונת ת/2, האסיר שורפי.

הווה אומר, באותו פגם מוכח כבר בת/1, ת/2, מסדר האיתור, בהסתמכות על סברתו של המתלונן בזהוי אותו אדם אשר התקיפו.

כי כך, הלא תאמר כשלונו זה בזיהוי ראשון, כמו גם דרך הגעתו לאותה תוצאה - בפגימה קשה, לא באמינותו של העד, כדובר שקר, אלא ביכולתו להצביע על אמת אובייקטיבית כזו אשר תבוא לשמש הוכחה לפני בית המשפט בקביעת אשמתו של אדם?

ובל ישכחו שלבי ביניים בין מסדר איתור לבין מסדר זיהו חי.

על פי ת/21 - נעצר הנאשם ביום 18.5.03.

ביום 14.5.03, טרם מעצרו של הנאשם - התבקש מז"פ להכין מסדר תמונות של שמונה תמונות הכוללות תמונתו של החשוד. מאום לא התרחש. ביום 19.5.03 - היה הנאשם אמור לצאת מתא מעצרו על מנת להשתתף במסדר זיהוי חי אליו הוזמן המתלונן, בידיעת מתלונן כי חשוד בידי המשטרה ואמור הוא לבחון, במסדר בו מצוי חשוד, אם אכן מזהה הוא אותו אדם אשר תקפו.

אכן, שלא בקיום מסדר זהוי ביום 19.5.03 - אך באותה ידיעה, הלאה לכך, אשר עניינה כי בין שמונת הניצבים - מצוי גם חשוד.

ולזכור:

ביום 19.5 לא התקיים מסדר הזיהוי מפאת והתגלח הנאשם במעצרו. זאת - מבלי אשר הוכח, כי עשה זאת הנאשם להכשלת מסדר. על פי הסבריו, היה הוא עם זקן אשר הפריע לו. זקן זיפים. מתגלח הוא מדי שבוע. והחל להתגלח בעת אשר באו אליו.

הווה אומר, סעיף 2 בטופס ת/3 בהודעה לחשוד, שבוע לאחר מכן, האומר כי: "מטרת המסדר לאפשר לאותו עד לזהות את אותו אדם מתוך קבוצת אנשים במידה שזה יהיה נוכח במסדר" - מתקיימת באופן בו ברור למתלונן כי חשוד בידי המשטרה. ועדיין - בקיום מסדר זהוי חי כנדרש.

אולם -

באי הודעה לסניגור הנאשם, בעת עריכת מסדר זיהוי חי כי נערך כבר למתלונן מסדר איתור תמונות; מבלי אשר לעורך הדין היה ידוע באם תמונתו של החשוד היתה או לא היתה בין תמונות מסדר איתור. מבלי אשר ידע כי אותר אדם אחר ומבלי אשר ניתנה לו אפשרות לבקש כי יושם אותו שורפי, בין שורת הניצבים, כדי לבחון זכרונו של המתלונן.

(וראה לענין זה ע"פ 4095/91 דורייב נ' מ"י מו(3) 190 פיסקא 23).

הוסף על כך - וצא וראה בתמונות עצמן:

הסתכלות בתמונת נאשם, כמו גם בתמונתו של שורפי בת/2, אף לדברי תביעה, דמיון רב עד מאוד ביניהן.

סופו של הליך בחירה, אשר נעשה על ידי מתלונן בת/1 - הביא, כזכור, "לבחירתו" של אותו שורפי. לאותה תמונה של שורפי אשר עמדה מול עיניו. באותה בחירה סופית מחמישה לשלושה, משלושה לשניים, ומשניים לאחד, בהתברר על פניה טעות מתלונן.

הלא תאמר קיומו של חשש, אשר עניינו בפגם היורד למשקלו של זהוי חי בהטבעת רישומה של תמונת שורפי בזכרונו של המתלונן בעת מסדר זהוי חי?

הלא תאמר הטבעת תמונה זו, בזכרונו, כדי חוזרו וזיהויו את אותו שורפי בדומה לו, הן בגילו, והן בחזות פניו בנאשם, בבוחרו באותן מילים, כמוצג?

וראה ע"פ 5445 ,4095/91 - עבדל קאדר דורייב נ' מדינת ישראל . פ"ד מו(3), 190 ,עמ' 202-203.

"...27. ואולם אם אותן אסמכתאות שהביא לפנינו בא-כוחו של דורייב - אותן אסמכתאות ואחרות זולתן - אין הן חלות במישרין על ענייננו, הנה בעקיפין יש בהן כדי ללמד על פגם אפשרי כלשהו שנפל בזיהוי.

...והרי לא נוכל לשלול אפשרות, ולו רחוקה, שמיסדר התמונות השפיע בדרך כלשהי על עלי - כי תווי פניו של דורייב מתוך התמונה נחרתו אי-שם בפאתיי זיכרונו - וזאת למרות שראה את השודד פנים אל פנים ובמשך דקות אחדות. הנה כי כן, יש במיסדר התמונות, כשהוא לעצמו, כדי להחליש כלשהו את הזיהוי במיסדר הזיהוי החי - שמא במיסדר הזיהוי החי הצביע עלי על דורייב כדומה למי שראה בתמונה ולא כדומה למי שראה בטרנספורטר - והוא למישקלו של מיסדר זה האחרון. חולשה זו שבמיסדר הזיהוי מצטרפת לחולשות אפשריות אחרות שהצבענו עליהן למעלה. ואולם גם בהתקבץ אלו האחת אל רעותה, אין בכולן יחד כדי לשלול את ערכו של מיסדר הזיהוי מכל וכל. אכן, לו היה צורך להשתית את הרשעתו של דורייב אך על מיסדר הזיהוי של עלי בלבד, היינו מהססים בדעתנו. על כן מסכימים אנו להחלטתו של בית משפט קמא כי יש מישקל לזיהויו של דורייב בידי עלי, אך בעת ובעונה אחת אין להסתפק בזיהויו של עלי כראיה יחידה להרשעתו": ואכן, אין זו הראיה היחידה" (הדגשות שלי - ע.ק.ה).

וכאן, כזכור, בזהוי מוטעה של אותו שורפי, ולא בזיהוי הנאשם אשר אין לדעת היום אם תמונתו נכללה בתמונות המוצגות.

הווה אומר במקובץ:

זיהויו של אחר במסדר איתור תמונות מיד, בבוקרו של אירוע, כאשר זכרונו של המתלונן טרי, חרף עיפותו וחרף לילה קשה אשר עבר עליו.

בואך מרחק של כשבועיים, אל אותו מסדר זהוי חי; על ביטוי "אני חושב" לפי פנים כהסבריו לעיל. על פגמים אשר נפלו כאמור, באי הודעה על מסדר קודם; באי הצגת שורפי, שוב, בניצבים. באותה אמירה של מתלונן, כמצוטט לעיל, כי מבין אלה אשר רואה במסדר הזהוי החי - הרי כמה אנשים אחרים, עליהם יכול לשים ראשו כי אינם התוקף. שלא באמירה המתבקשת כי כל האחרים, פרט לנאשם, נדחים הם להיות מי אשר תקפו.

זאת - חרף קבלת הסבריו בעדותו לדרכיו, לדרך הסתכלותו, כנוהגו, כהתרשמות הימנו בבחירת מילותיו, באיטיות שקילת תשובותיו, בקריאה ובזכרון התנהגותו והסברו המהימן.

שלא ברבותא, כי לדברי העדה אשר הרימה שפופרת הטלפון בביתה התנהלה השיחה בעברית, ואילו לדברי נהג המונית, המתלונן - נוהלה שיחה בערבית, שלא - כבקיע ליכולת הסתמכות על זכרונו סברתו של העד; בדמיון בין ערבית לעברית במבטא ערבי.

כך ככך, הווה אומר, כי זיהוי נטען של ת/3 - נתכרסם לו במשקלו

זאת - בין תרצי לומר, הזיהוי בת/1, זיהוי אשר מוכח כשגוי בראיה אובייקטיבית; בין תרצי לומר דרכו של המתלונן באותו זיהוי - דרך בחירה, השוואה, סינון, עד לאותה הצבעה, באותו "תאום" אפשרי.

בין תרצי לומר בהשוואת תמונה בין שורפי, בזהוי מוטעה אשר בת/1, ת/2, דוח איתור לנאשם, בדמיון הרב עד מאד ביניהם; באפשרות הטבעת הדמיון כאמור;

בין תרצי לומר פגמי מסדר זיהוי חי עצמו. בין תרצי לומר דרך התבטאותו הראשונה והלאה מכן באותה התבטאות לגבי האחרים אך לא באמירה כוללת באשר לכולם, בואך לאמירתו בסיפא ת/3.

בין תרצי לומר העדר תרשומת במסדר איתור ראשון, על המתחייב מכך; והכל - בזכרון מהימנותו כבחינתו בעדותו בהצלבה לדבריו במסדר זיהוי חי, הוא כאישיותו ודרך התבטאותו.

כל אלה בהקרנה למסדר החי, כאמור. כל אלה בזכרון, כי זיהוי אדם כראיה נצחת נגדו - חייבת לה באותה בחינה מדוקדקת שמא יכשל שופט בקביעה מרשיעה הנסמכת על זכרון שגוי או תרצי לומר צילום מוטעה בזכרון אדם, במחשבתו/תודעתו של המזהה הנטען.

וראה לעניין זה ע"פ 6508/02 פלוני נ' מ"י, שם, עמ'

..."יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו דאז) ח' כהן בע"פ 648/77 קריב נ' מ"י, פ"ד לב(2) 729, 758:

"…לענין המהימנות, לא הרי זיהויו של הנאשם על-ידי קרבן העבירה כהרי עדותו של מה שקרה לו, אפילו נצא מן ההנחה שהצד השווה שבהם הוא מהימנות המזהה והעד כדובר אמת. מהימנותו כדובר אמת מטביעה הן על עדות הזיהוי והן על עדות המעשה חותם של אמת סובייקטיבית; אך עד שיוכל בית-משפט, על-ידי שיסמוך ידו על אמת זו, להפכה לאמת אובייקטיבית (כביכול), צריך הוא להיות סמוך ובטוח תחילה שהעד, בהאמינו לתומו שכל עדותו אמת היא, לא טעה, לא מתוך היסח-הדעת ולא מתוך מגבלות הזכרון האנושי ולא מתוך השפעות חיצוניות או תת-הכרתיות.... בזיהוי הנאשם על-ידי קרבן העבירה, כשאין ראיה אחרת הקושרת את הנאשם לעבירה, יש, בדרך-כלל, לחשוש מטעויות מעין אלו - לא משום שלענין זה נפגמה כהוא-זה מהימנותו של המזהה כדובר אמת, אלא אף-על-פי שלא נפגמה כלל. לפי מה שכתוב בספרים, הרי רובם ככולם של הזיהויים המוטעים שהביאו לידי הרשעתם של חפים מפשע, נעשו בתום-לב על-ידי עדי אמת.... חייבים אנו ללמוד את הלקח הפשוט ממשגים אשר כאלה שכבר נחשפו ונחקרו דיים- והוא שלענין זיהויו של הנאשם בידי קרבן העבירה, במהימנות המזהה לא סגי". (הדגשות שלי - ע.ק.ה).

ולזכור:

אין מדובר, כבע"פ 4095/91 דורייאב הנ"ל באותן אבחנות אשר נעשו שם, באשר לקיומו של זיהוי קודם של אותו אדם במסדר קודם. כאן מדובר באי זיהוי קודם; בזיהויו של אדם אחר ובזיהוי לאחריו נטען של הנאשם ככזה. הנאשם - כדימיונו העז לשורפי, מי אשר תמונתו היתה לפני המתלונן ביום איתור התמונות בהליך אחרון של בחירה בין כמה.

וראה גם לעניין זה ע"פ 5764/92 אליעזר עמר נ' מדינת ישראל. פ"ד מז(2), 213 ,עמ' 219-220:

"...8. בע"פ 695/79 הנ"ל (בעמ' 194) מציין הנשיא שמגר:

"השאלה הניצבת לפני בית-המשפט בנסיבות כגון אלה בהן מבקשים להוכיח אשמתו של פלוני על יסוד זיהויו, היא לעולם, אם יש בזיהוי האמור, לאור מכלול הנסיבות בהן נערך ולאור הראיות מטעם התביעה והסניגוריה, כדי לשכנע את בית המשפט, לאחר שהזהיר עצמו כיאות, כי הזיהוי הוא ודאי ומשכנע".

באמירה, כי כל - פגמים נמנים אלה, עניינם, אכן, שלא בפסילת קבילות ראיות אלא בבחינת משקלן.

באמירה, כי אותו מסדר זהוי חי, נטען כביכול של מתלונן, את הנאשם - נושא מאחוריו ובחובו שובל פגמים להפחתת משקלו; כזה, אשר ודאי אין בו, לשמש בסיס להרשעת נאשם לו זו ראיה בלבדית כנגדו.

ב. ראית הטלפון:

6818646-03 (בית הנאשם), ומספר הטלפון אליו חוייג פלפון נהג המונית בליל השוד 6815646-03, בשעת השוד.

כבר עתה יאמר כי, אכן, אין כל ראיה למהות שיחה נטענת זו ודרך ביצועה; כיצד נתבצעה; מה בדיוק ביקש האדם במונית? מה עשה בדיוק המתלונן?

לענין זה לא הובאה ראיה על ידי תביעה.

אך בזאת - אין כל רבותא לאור מספר הטלפון המחויג בשעת השוד, בדמיון הרב בין שני מספרי הטלפון באופן רציף למעט שני המספרים (5 ו-8)).

אכן, באי בדיקת תביעה כל האפשרויות האחרות. בין תרצי לאמר מספר עולה בצג מקשים - 2; או מספר יורד בו - 0; בין תאמר אפשרות טעות במספרים האחרים; בבדיקת שמא מי מאלה - גר שמאלה מגלידה אנדריי, ביפו, באיזור מגורים המאוכלס ברובו בערביי יפו.

אכן, אין באמירה בעלמא לענין סטטיסטי, שלא בהוכחתו - כדי ראיה (וראה לענין זה - ע"פ 7463/00 פלוני נ' מ"י (לא פורסם). פיסקא 7, וראה ע"פ 6359/99 מ"י נ' קורמן נד(1) 653. (וראה להלן). אך עדין - בדמיון העז, למעט סיפרה אחת, כמוצג, בין מספר טלפון בבית נאשם לאותו מספר טלפון אשר חויג בפלפון המתלונן בזמן השוד.

ב"מקריות" - טענה נדחית כבלתי סבירה, לא כשלעצמה בתמיהתה הקשה כבר היא; לא רק היא בבידודה בזירת ראיות, אלא זו, בבולטה, בהצטרף אליה זהוי פחות משקל, אך עדין במשקלו הוא, לרבות ראיות נוספות. בצירוף נדיר, על פניו, כבחינתו להלן, בקריאה מדוקדקת של ראיות, ובהצלבתן.

באמירה, כי כל קיומה של אפשרות אחרת בצירופה - אפשרות נדירה, רחוקה, בלתי מתקבלת על הדעת, בדחיתה, ובבחינת (להלן) קיום/אי קיום הסברי נאשם.

ג. הצירוף

בפניה לראיות שונות, אחרות, בצירופן לזיהוי על משקלו.

אל מגורי נאשם שמאלה מאנדריי, מקום פנית מתלונן כרצון הנוסע, מערבה מרח' יפת; אל הזקקותו לסם בעבר; הזמנתו בעבר מונית בפניה לאשתו בהיותו במשטרה; החזקתו המוכחת שבוע עובר לארוע בסכין; המצאותו כחודשיים עובר לארוע בשעת לילה מאוחרת, מקבילה לזמן ארוע כאן, מחוץ לביתו. מכנסיו כחול בהיר, עד הברכים, במסדר חי (ת/4 תמונה 2), כתיאור מתלונן את הנוסע כראיה חפצית. (בזהירות הנדרשת בהעדר חקירה לענין זה)

באמירה, כי יש בצרופן של ראיות אלה, כמשקלן המצטבר, כדי להוות אותו "היש" הדרוש לו להרשעת אדם בפלילין, אותו יש הדרוש לו מעבר לספק סביר כמבחני דין.

באמירה, כי ראיות אלו, כראיות נסיבתיות, בצרופן, יש בהן להביא לידי מסקנה הגיונית אחת ויחידה.

וראה הלכת יסוד בע"פ 543/79 נגר נ' מ"י לה(1) 113, בעמ'...

..."יש לבחון אם לאור מהותן של הראיות ומשקלה מצטבר, לאור הסבריו של הנאשם, אם נתנו כאלה וכן לאור היפותיזה סבירה אחרת... אם יש מקום להסרת מסקנה חד משעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם, וראה לענין זה ... במסקנה חד משמעית, מסקנה ההגיונית היחידה בע"פ 90/81 גולדשטיין נ' מי לו(1) 612 וראה י' דמי על הראיות (חלק שני) (ת"א-2003) בעמ' 692 - 705; ובהפניה לע"פ 898/79 פיצחזדה נ' מ"י לד(3) 829, בעמ' .... למבחן "האם הגירסה של התביעה הכללית היא הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו".

אכן, בבחינה הראיות על פי עקרונות לוגיים בגילומם בנסיון החיים והשכל הישר.זאת - בבחינת כל אפשרות היפותיזה סבירה המתישבת עם חפותו של הנאשם. באי קיומה כאן.

באמירה, כי כל אותן ראיות נסיבתיות - יש בהן כדי למלא דרישת הדין מעבר לאותו ספק סביר.

באי מתן הספק, החייב להיות סביר. בהעלאת גירסה בלתי אמינה, מופרכת, בלתי סבירה על ידי נאשם. (וראה בקריאת עדותו ואימרותיו ת/6 - ת/8). באי ספקו הסבר בהודעותיו, עדותו, לראיות הנדונות, כמקבצן כנגדו.

באמירה מפורשת, אשר באי מתן אימון בגירסת נאשם; שלא בספקו הסבר אמין, כבחינתו בעדותו וקריאת הודעותיו כנגד ראיות בצירופן; בין תרצי זהוי כמשקלו, ובין תרצי לאמר ראיה של מספר רציף בזהותו, למעט מספר אחד מששה; בין תרצי לאמר כל שאר נלווה, ובמיוחד סכין, התמכרותו בעבר לא רחוק של נאשם לסם, כמו גם אצל מי אשר במונית דרש כסף מתוך ומצוי היה בקריז וסכין בידו ומגוריו - שמאלה מ"גלידה אנדריי" כמגורי נאשם. בין תרצי לאמר המצאות מכנס כחול בהיר בבגדיו במסדר זהוי (תצלום 2 בת/4) "מכנס שלושת רבעי" עד הברך כתיאור מתלונן. (וראה לענין זה, לעיל).

אכן, ראיתי דברי מתלונן, כי מטרת הנוסע אותו לילה, כדבריו למתלונן, כי צריך הוא לקחת מפתח ולחזור הביתה - והרי מגורי נאשם שמאלה ל"גלידה אנדרי".

ראיתי גם אמירת עדה כי השיחה היתה כאמור, בעברית, במבטא ערבי, זאת - כנגד דברי מתלונן לשיחה בערבית. אך זאת - שלא ברבותא. במשותף - אשר בערבית או מבטא ערבי.

ראיתי גם אי השוואת טביעות אצבע אשר נמצאו במונית מתלונן לאלו של נאשם (נ/3) כמחדל משטרה, בזכרון דברי העד חמדי, כי אין טופס לגלוי טביעות אצבע נאשם (שם, עמ' 33). זאת - גם באי מציאת סכין ובגדים, חפץ המשמש לדבר עבירה (ת/18, ת/19) בחיפוש בבית נאשם; על תמיהת דרך בצוע כעדות השוטר (עמ' 37, 38 לפרוט').

ובפניה להלכת יסוד לע"פ 63589/99 , קורמן נ' מ"י נד(1) 653, בעמ' 662- 663 לאמר:

"...8. כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה ודאות מוחלטת, אלא שכנוע מעל ספק סביר. ספק סביר ייווצר כאשר ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית.

יפה לכאן אימרתו של הלורד דנינג:

If the evidence is so strong against a man as to leave only a remote possibility in his favour, which can be dismissed with the sentence "of course it is possible, but not in the least probable", the case is proved beyond reasonable doubt. Miller v. Minister of pensions, [1947] 2 All E.R. [372]

מקום שהראיות להוכחת האשמה הן ישירות, הספק הסביר הוא פרי ממצאי מהימנות, המבוססים, כידוע, לא רק על שיקולים שבהיגיון אלא גם על ההתרשמות מן העדים. מנגד, המסקנה המרשיעה על-יסוד ראיות נסיבתיות אינה מבוססת בדרך-כלל על אינטואיציה שיפוטית אלא על שיטות הסתברות, באמצעותן ניתן להגיע למסקנה השוללת ספק סביר. ראו רון שפירא, "המודל ההסתברותי של דיני הראיות: חלק ב - הלוגיקה ההכרתית", עיוני משפט כ (תשנ"ו) 141.

9. המדויקת מבין שיטות ההסתברות, היא שיטת ההסתברות המתמטית, שעל-פיה נמדדת שכיחותן של הראיות הנסיבתיות, שהן העובדות המוכחות במשותף עם העובדה המפלילה הטעונה הוכחה, כך שניתן לקבוע מספרית את שיעור אי -הוודאות. שיטה זו אינה מתייחסת לנאשם האינדיבידואלי, אלא מבוססת על סטטיסטיקה. נעשה בה שימוש בעניינים טכניים, שבהם קיימים נתונים סטטיסטיים ברי-מדידה, כגון זיהוי על-פי טביעת-אצבעות ולאחרונה זיהוי הפרופיל הגנטי על-ידי בדיקות דנ"א. כיוון ששיטה זו מבוססת על נתונים סטטיסטיים בלבד, נדרשת רמה כמעט מוחלטת של הסתברות. ראו .Jonathan L. Cohen, The Probable and the Provable (oxford, 1977), p Richard Eggleston, Evidence, Proof and Probability, (2nd ;247-256 .164-165 ed., London, 1983),

לתוצאה המצביעה על רמת הסתברות הפחותה מן הנדרש אין ערך ראייתי, ואין היא יכולה לשמש אפילו כראיה תומכת. ראו בש"פ 5174/99 חאלדי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

10. באין נתונים סטיסטיים המאפשרים להגיע למסקנה מדויקת, פונה בית-המשפט למודל האינדוקטיבי, שיסודו בעקרונות לוגיים, המבוססים על נסיון החיים והשכל הישר. בשיטה זו, להבדילה משיטת ההסתברות המתמטית, ניתן להגיע למסקנה מרשיעה על-ידי צירוף מספר ראיות נסיבתיות הנוגעות לנאשם האינדיבידואלי.

המודל האינדוקטיבי בנוי על שלילת הסברים המתיישבים עם חפותו של הנאשם.

כלומר, כנגד הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על בית-המשפט לשקול את הסברו והסברים היפוטתיים סבירים אחרים. באם האפשרות להסיק ממארג הראיות את דבר קיומן של עובדות הסותרות את אשמת הנאשם אינה מציאותית, ולעומת זאת המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מן הראיות, בהתחשב במשקלן, הינה קיום עובדות שיש בהן אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה מעבר לספק סביר. ראו ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(113 (1, (להלן: ע"פ נגר) בע' 140; ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פ"ד מד (465 (3, בע' 471; ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(565 (2, בע ' 1980] Crim. L. Rev. 91, pp. ;570] J. L. Cohen, "The Logic of Proof", .101-102

על-פי המודל האינדוקטיבי נפסק בעבר, כי יציאת נאשמים בחברת הקורבן למקום פלוני וחזרתם בלעדיו, והעובדה שמאז לא נראה הקורבן ולא הגיע שמץ של ידיעה ממנו, דיים לבסס הרשעה בעבירה של רצח (ע"פ נגר הנ"ל); כי פגישה בין המערער לבין המנוחה במפעל בו עבד, העובדה שמאז אותה פגישה, שלמחרתה התברר כי נרצחה במפעל איש לא ראה אותה, ושלילת אפשרות סבירה כי נרצחה על -ידי אחר, מובילים למסקנה כי המערער הוא זה שרצח את המנוחה (ע"פ 4475/91 קריב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); וכי פגישה בין המערערים לבין המנוח במשרדו, העובדה שלא נראה בחיים מאז אותה פגישה שלמחרתה התגלה כי נרצח, ושלילת תרחישים סבירים על הירצחו על-ידי אחרים, מצביעים כי המערערים רצחו את המנוח (ע"פ 3683/94 אלאולד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

הגם שמטבע הדברים המודל האינדוקטיבי מדויק פחות מן המודל המתמטי, הרי שהיות שהוא מופעל על-יסוד ראיות נסיבתיות שמהימנותן אינה מוטלת בספק, היסקים על-פיו בדרך-כלל מדויקים יותר מממצאים המבוססים על הערכת מהימנות שיש בה מימד סובייקטיבי".

ובהשלכה לעניננו.

במסקנה האחת והיחידה כנגד הנאשם: שלא בקיום היפותיזה סבירה המתישבת עם חפות הנאשם. שלא בספק סביר.

שלא בתרחיש תמים; אלא בארוע - כזה הנבחן על פי שקולי הגיון, נסיון חיים ואין בו כדי אפשרות ספק סביר, אשר אינו דמיוני ויוצא דופן, ארוע רחוק. (וראה י.קדמי על הראיות (חלק שני) תשס"ד-2003, 692 ואילך. שלא בתוצאה אשר יש בה להביא לידי אבסורד.

במשקל המצטבר; במשמעות המצטברת ממכלול הנתונים הראייתים.

בהרשעתו של הנאשם בעובדות ובעבירה המיוחסת לו בכתב אישום, עבירה על פי סעיף 402(ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

בית המשפט מודה לצדדים, על העבודה היפה שעשו בתיק זה.

ניתנה היום י"ב באייר, תשס"ד (3 במאי 2004) במעמד הצדדים.

ד"ר עדנה קפלן-הגלר

שופטת

עו"ד פלישמן:

אני מבקש לשלוח הנאשם לתסקיר שרות מבחן. הנאשם יליד 1980. בתאריך ביצוע העבירה היה בן 23.

עו"ד קרביץ:

מגישה גליון הרשעות קודמות ת/ע/1 וכן לחובתו מאסר על תנאי בן 12 חודש ת/ע/2 .

מוגש ג"ד מתאריך 27.7.01 מוגש גם פס"ד בערעור מיום 15.7.03, הרכב כבוד השופטת ש' סירוטה, בת"פ 10938/00 ג"ד של בימ"ש השלום בת"א כבוד השופט אפרתי מיום 25.9.02 מסומן ת/ע/3.

עו"ד קרביץ:

אני לא מסכימה לבקשת תסקיר. מפנה לעבירות הנאשם לא מדובר על עבר רחוק. מדובר במעשים שנעשו קרוב מעשי אלימות המפעילים מאסר על תנאי ארוך מאוד ואין מקום לבקשת תסקיר שרות מבחן.

עו"ד פלישמן:

אני מעוניין בשרות המבחן כי חוות הדעת שניתנה בהליכי המעצר ניתנה בסוף מאי 2003 ואנו כבר שנה לאחר מכן.

השאלה שצריך לבדוק אם בימ"ש היה מטיל עליו מאסר בפועל מה הרלוונטיות של זה כאשר לאדם יש בעיות נפשיות.

שרות המבחן יתן תמונה הרבה יותר טובה מאשר אני מסוגל בענין מצבו המשפחתי. הקשר שלי עם המשפחה המורכבת יותר יחסית קשר מצומצם.

החלטה

בית המשפט מסר לעו"ד פלישמן כי עיין הוא באותם גזרי דין כמו גם בהרשעות קודמות ולא נראה לו לבקש משרות המבחן תסקיר בענינו של הנאשם על רקע דברים אלה.

התסקיר אשר הוגש בת"פ של בימ"ש מחוזי בת"א יפו 050007/00 בפני כבוד השופט זכריה כספי יוכל לשמש מצע בטעונו של סניגור מלומד.

לתשומת לב המזכירות בית המשפט המחוזי:

בית המשפט מורה למזכירות להזמין מיד את התיק מהארכיון ע"מ ועו"ד פלישמן כמו גם הפרקליטות תוכל לעין בתסקיר הנ"ל.

עיון בג"ד באותו ע"פ 070867/03 לא מכבר, על רקעו אצל כבוד השופט אפרתי כערכאה ראשונה, מראה על חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי שם, כאשר בימ"ש, שם לב לאותה חוות דעת פסיכיאטרית מיום 20.1.03 לעניין מצבו הנפשי של הנאשם.

כמו כן אני מורה למזכירות להמציא לעיון הסניגור והפרקליטות את חוות הדעת הפסיכיאטרית אשר ניתנה במסגרת הליכי המעצר בפני כבוד השופט כבוב בתיק ב"ש 91341/03.

ניתנה היום י"ב באייר, תשס"ד (3 במאי 2004) במעמד הצדדים.

ד"ר עדנה קפלן-הגלר

שופטת

עו"ד פלישמן:

הנאשם מוותר בזאת על סודיות רפואית.

הנאשם:

אני מוותר על סודיות רפואית לאחר שהוסבר לי ומבין מה שאמרתי.

צו

בית החולים אברבנאל, מתבקש בזאת ליתן לבימ"ש מסמך כלשהו המאשר טיפולים או שהות או אישפוז, בין אשפוז מלא ובין מרפאה אמבולטורית ובין טיפולים אחרים למן ינואר 2001 ועד היום.

יש למסור זאת תוך 10 ימים מהיום לבימ"ש.

הדברים נחוצים לעניין טיעון לעונשו של הנאשם.

ניתנה היום י"ב באייר, תשס"ד (3 במאי 2004) במעמד הצדדים.

ד"ר עדנה קפלן-הגלר

שופטת

עו"ד פלישמן:

מרשי מוותר על סודיות רפואית בעניין המרפאה לבריאות הנפש המרכז הקהילתי יפו.

הנאשם:

מאשר דברי הסניגור.

צו

ניתן בזאת צו על פיו ימציא המרכז הקיהלתי לבריאות הנפש רחוב הרבי מבכרך 5 יפו, דו"ח בעניין הנאשם זיותי מוחמד, אשר נמצא בטיפול המרכז הקהילתי מתאריך 6.10.02.

בימ"ש רואה כי מי שמטפל הוא הד"ר למברג ממחלקת מעקב.

יש להמציא בדוח הנ"ל דחיפות הביקורים הטיפול ההמלצות או כל דבר אחר המתיחס לנאשם במשך תקופה זאת. הדברים נחוצים לעניין טיעון לעונשו של הנאשם.

הסניגור יעמוד עם שני הגופים בקשר כמו גם עם מזכירות בימ"ש כדי לדאוג לקבלת כל המסמכים הנדונים.

ניתנה היום י"ב באייר, תשס"ד (3 במאי 2004) במעמד הצדדים.

ד"ר עדנה קפלן-הגלר

שופטת

עו"ד קרביץ:

הנאשם נמצא במעצר בית מוחלט.

אנו נבקש לעצור הנאשם לאור הנסיבות, הרשעה זו מצטרפת להרשעות קודמות החשש להמלטותו מהדין הופכת היום ממשית נוכח העובדה שצפוי לשיטתנו לעמוד בפני מאסר. הנאשם נמצא במעצר בית מלא בהפקדת ערבויות של 5,000 ₪ לא סגורים. בנסיבות שנוצרו היום יש בכך כדי להבטיח תנאי השחרור להיום. לנוכח העובדה מה שקרה היום אנו מבקשים לעצור הנאשם לאלתר.

עו"ד פלישמן:

אני סבור שעצם ההרשעה והכרעת הדין שקבעה אשמתו קבעה שהנסיבות עד כדי כך שיובלו למעצרו עד תום ההליכים.

הנאשם שוחרר ע"י כבוד השופט כבוב, מאז שהנאשם משוחרר למעצר בית מוחלט אין בידי התביעה שום מידע שהפר תנאי מעצר הבית שלו.

בימ"ש קבע את תנאי השחרור אין מדובר בערבויות מבחינת חתימה שהן חתימה בלבד אלא גם מבחינת הפקדה במזומן בסך חמשת אלפים ₪ קיים עיכוב יציאה נגדו, ערבית עצמית וצד ג'.

לו היה בידי ב"כ המאשימה איזה מידע שהנאשם מעד באימון היתה סיבה לבקש מעצרו עד תום ההליכים. העובדה שהוא צפוי לעונש כזה או אחר ועצם עמדת ב"כ המאשימה אינה צריכה להוביל למעצרו עד תום ההליכים.

הנאשם:

אני מבקש לתת לי לשבת עם הבן שלי ועם אשתי אני טעיתי לא אברח תנו לי לפחות שבוע לפחות. אני רק רוצה להשאר עם הבן שלי ואשתי תנו לי לשון ולהשאר שבוע משהו לא אברח לא אעשה שום דבר לעצמי תעזרו לי הבן שלי בן שנתיים וחצי שישן אצלי שבוע.

החלטה

בית המשפט שמע דברי הצדדים, עיין במסמכים השונים כאמור ונראה לו כי דווקא לאור העובדה אשר עניינה גם בהתנהגות הנאשם כפי השתקפות פרוטוקול ב14.3.04, אין מקום היום לאחר מתן הכרעת דין, ולאור הרשעותיו הקודמות כמו גם מאסרים על תנאי על ראשו לשחררו. הנאשם יעצר מהיום עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

הטיעונים לעונש ישמעו בהקדם כאשר הצדדים יעשו כל מאמץ שבעולם להשיג את כל המסמכים בהקדם.

שלטונות בית המעצר יאפשרו כבר בימים אלה לנאשם לקבל ביקור של אשתו יחד עם הילד, ולערוך את הביקור בתנאים אשר לא מאחורי רשת, אלא באופן תחת תנאי פיקוח בטחון ואבטחה אשר יאפשרו לנאשם להיות עם בנו בביקור.

תשומת לב שלטונות בית המעצר מתבקשים בזאת לשים לב בעת מעצרו למצבו הנפשי של הנאשם ובמידת הצורך לקבל כל מסמך לעניין זה, מעו"ד פלישמן.

יש לשים לב לטיפול התרופתי אשר קיבל הנאשם בעת מעצרו בחודשים מאי עד יוני 2003 ולשים לב אליו כפי הנדרש.

הטיעון לעונש ישמע ביום 19.5.04 שעה 11.30.

הנאשם יובא ע"י שב"ס.

ניתנה היום י"ב באייר, תשס"ד (3 במאי 2004) במעמד הצדדים.

ד"ר עדנה קפלן-הגלר

שופטת

קלדנית:רז