בעניין:

בתי המשפט


פ 040150/03		בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו

15/01/2004	תאריך:	כב' השופט זכריה כספי	בפני:

	מדינת ישראל	בעניין:
המאשימה

	נ ג ד

	ניר לב
הנאשם

ב"כ המאשימה: עו"ד גלאובך

ב"כ הנאשם: עו"ד אבי כהן

גזר - דין

מעשי הנאשם והרשעתו

ביום 10.5.03 בשעה 00.30 לערך, הגיע הנאשם למועדון באזור התעשיה בראשון לציון, כשהוא מצוייד בסכין מתקפלת חבויה בנעלו. לאחר שהייה קצרה במועדון העביר הנאשם את הסכין מתוך נעלו אל הכיס האחורי של מכנסיו. בשעה 02.00 לערך, שלף הנאשם את הסכין, ניגש לבעל המועדון דאוד יאסין, חיבק אותו ודקר אותו שלוש דקירות בבטנו. חאמיס אבו סייף, שעמד בסמוך וניסה להרחיק את הנאשם מן הנדקר הראשון, נדקר גם הוא על ידי הנאשם בידו ובחזהו. מסע הפגיעות נמשך, כאשר הנאשם דקר בידו ובבטנו אדם שלישי, רוברט כהן, ולאחר מכן, בעקבות ההמולה שנוצרה במקום, דקר בבטנו, פעמים אחדות, אדם רביעי, אלדר זרבלייב, מאבטח במועדון, שניסה להוציא את הסכין מידו. מאבטחים נוספים במועדון שהגיעו למקום הצליחו להשתלט על הנאשם ולהוציא את הסכין מידיו.

לדאוד נגרמו פצעי דקירה בבטן העליונה ובבית החזה הימני, והוא נותח בבית החולים. לחאמיס נגרמו פצע חודר בבית החזה שעבר דרך הסרעפת וקריעה ביד והוא נותח פעמיים בבית החולים. גם אלדר נותח בבית החולים בשל פצע חודר לחלל בטנו. לרוברט נגרמו חתכים שהצריכו תפרים בבטנו ובידו.

על פי התעודות הרפואיות שהוגשו לי, הפציעות האמורות לא הותירו נכות ממשית אצל הנפגעים, אף כי סבלו, גם בהמשך, מתוצאות הדקירות, כמו חרדות וחוסר אפשרות לעבוד.

הנאשם הודה במעשיו בכתב אישום מתוקן והורשע, על פי הודאתו, בעבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הצדדים הגיעו גם להסדר מסגרת באשר לענישת הנאשם, כפי שאפרט בהמשך.

היה זה המהלך האחרון בתיק, שראשיתו היתה, אומנם, הודעה, כי ההגנה לא תחלוק על מה שעשה הנאשם, אך תטען, כיוצא ממצבו הנפשי, כי לא היתה לו, בשעת מעשה, אחריות פלילית למעשיו, שנעשו בעת שלא יכול היה להבחין בין טוב ורע ובין מותר לאסור. ההגנה תמכה את עמדתה בחוות דעת פסיכיאטרית שניתנה בבית החולים באר יעקב. בהמשך, לאחר שהוגשה, על פי בקשתי, חוות דעת של ועדה שהורכבה משלושה פסיכיאטרים מחוזיים, שדחתה את חוות הדעת הנזכרת וקבעה, כי היה אחראי למעשיו בעת ההתרחשות במועדון, חזרה בה ההגנה מן הטענה בענין זה והנאשם הודה במעשיו. כובד המשקל עבר, איפוא, לשלב הטיעונים לעונש, שאז סמכה התביעה את ידיה על חוות הדעת של הועדה ועל חוות דעת קודמות, בעוד שההגנה הגישה חוות דעת פסיכיאטרית מטעמה, ששמה הדגשים אחרים על מצבו של הנאשם, עובר לתקרית הקשה באותו לילה. על כל אלה והמשתמע מהן, אעמוד להלן.

מצבו הנפשי של הנאשם

חוות הדעת הראשונה אודות הנאשם, על פי בקשת כב' השופט התורן, ניתנה ביום 9.6.03 על ידי ד"ר קרת, מנהלת מחלקה במרכז הרפואי לבריאות הנפש באר יעקב והרופא המטפל, ד"ר זר-ציון. שני המומחים התקשו בקביעת מצבו ביום הארוע והסתפקו בקביעה כי הוא מסוגל לעמוד לדין. בחוות דעת משלימה מיום 17.6.03 קבעו השניים, לאחר התלבטויות, כי התנהגותו של הנאשם נבעה ממחלת הנפש שלו ולפיכך לא היה אחראי למעשיו בזמן הארוע. מאחר ושתי חוות הדעת יצרו רושם של עירוב תחומים במונחים ובמושגים, נתבקש ד"ר זר-ציון להתייצב בבית המשפט ולהבהיר את הטעון הבהרה. בדבריו בפני ביום 30.6.03 לא הצליח הפסיכיאטר להסיר את הספקות שנתעוררו לגבי חוות הדעת.

על כן ביקשתי, באותו מעמד, כי הפסיכיאטר המחוזי ימנה צוות של רופאים מומחים לבדיקת עניינו של הנאשם. כאמור, מונתה ועדה של שלושה פסיכיאטרים מחוזיים: ד"ר קליאן, הפסיכיאטר של מחוז ירושלים ויו"ר פורום הפסיכיאטרים המחוזיים, ד"ר שי, פסיכיאטר מחוז תל אביב וד"ר לבן, פסיכיאטרית מחוז המרכז (בפועל).

על בסיס כל התיעוד קבעה הועדה ביום 28.8.03, כי במצבו הנוכחי מסוגל הנאשם להבדיל בין מותר לאסור. באשר לסוגיה המורכבת יותר של מצבו בשעת מעשה, קבעה, לאחר ניתוח הממצאים ודיון, כי הנאשם פעל מכוח דפוסי אישיותו הבסיסית (בעל הפרעת אישיות עם דפוסי התנהגות אנטי-סוציאליים) ולא בהשפעת מחלת נפש (אם זו בכלל היתה קיימת באותה עת), כאשר צריכת האלכוהול על ידו שימשה כמשחררת עכבות. המסקנה המתבקשת מכך, היא כי בעת שביצע את מעשיו, היה הנאשם מסוגל להבחין בין מותר ואסור והיה אחראי למעשיו.

ד"ר לבן, חברת הועדה, העידה ביום 4.1.04 בבית המשפט והבהירה את הממצאים והמסקנות. היא הסבירה, כי מחלת הנפש, אם אומנם היתה קיימת אצל הנאשם בשלבים מסויימים, היא אפיזודית וגם אם היה במצב פסיכוטי, סמוך לפני הארוע, המעשים שבוצעו על ידו אינם נובעים מן המצב הפסיכוטי. היא חלקה על מסקנתו של פרופ' טיאנו בכל הנוגע לטיב שיפוטו של הנאשם את מעשיו, שחל בו שינוי, לדעת טיאנו, במהלך ההתרחשות עצמה.

פרופ' ש. טיאנו, הפסיכיאטר שהעיד מטעם ההגנה, אישר גם הוא, כי הנאשם הבין את משמעות מעשיו, כאשר הגיע למועדון, אך במהלך הדקירות סף השיפוט שלו ירד ועד כדי אי-הבחנה בין טוב לרע, בהמשך. לדעתו סובל הנאשם מסכיזופרניה פרנואידית. על פי דבריו, מעורבותה של מחלת הפסיכוזה ממנה הוא סובל גרמה לחומרת העבירה שביצע ועל כן המליץ על התחשבות בענישתו בגין מצבו זה.

להשלמת תמונת המצב צריך להוסיף, כי הנאשם טופל, במהלך למעלה משנה לפני הארוע, על ידי הפסיכיאטרית ד"ר אבנר, שהורתה על טיפול תרופתי בו. בפרק הזמן הקרוב לארוע, חדל הנאשם ליטול את תרופותיו וצרך אלכוהול. אלה הביאו להתדרדרות במצבו הנפשי.

חוות הדעת המובילות בעניינו של הנאשם הן חוות הדעת של הוועדה, שפורטה בעדות ד"ר לבן, וחוות דעתו של פרופ' טיאנו, שגם הוא העיד בבית המשפט. מאחר ואיש מהם איננו טוען לשחרור מאחריות בשל מצב נפשי בשעת מעשה, המחלוקת ביניהם, בכל הנוגע לקיומה של מחלת נפש פעילה בעת הארוע, בצד המשתמע מאישיותו של הנאשם, כמו גם למידת השפעתה של המחלה, אם זו היתה קיימת אז, על מעשי הנאשם, איננה מכרעת. עם זאת לא אוכל להימנע מלומר, כי אני מעדיף את חוות דעת הועדה הפסיכיאטרית, שהוסברה ונומקה, היטב, על ידי ד"ר לבן. הפסיכיאטרית הצביעה על הנימוקים לפיהם היא איננה מקבלת את עמדת פרופ' טיאנו, בענין מחלת הנפש והשפעתה על הנאשם בשעת מעשי הדקירות. אני סבור, כי היא היטיבה לשכנע בעמדתה, מתוך הבאת הנתונים המלאים המתבססים על התיעוד הרפואי הנוגע לנאשם, מחד גיסא, ועל דבריו של הנאשם בהזדמנויות אחדות, זמן קצר לאחר שביצע את מעשיו.

בכל מקרה, אדגיש, כי מצבו הנפשי של הנאשם במועדים הסמוכים לביצוע, כולל בשעת הביצוע, ראוי התחשבות, הגם שיש לומר, כי יש סימוכין, מתוך מה שהובא בפני, לכך שהיו בעברו ארועים אלימים, גם קודם ההתדרדרות במצבו (מה שמחזק את העמדה בענין אישיותו) וכי הוא עצמו גרם, בהפסקת נטילת תרופותיו וצריכת האלכוהול על ידו, למצב שיצר שחרור עכבות.

ראיות אחרות

עד הגנה, חברו של הנאשם, העיד, אומנם, על אופיו הטוב וסבלנותו, אלא שהתרשמתי, כי טיב היכרותו את הנאשם, לא איפשר לעד לדעת על ארועים קובעים ובעלי משמעות, כמו התנהגות אלימה קודמת וצריכת אלכוהול.

מתוך תיעוד ההגנה מתברר, כי הנאשם סיים את שרותו הצבאי וכי בגין מצבו הנפשי נפסקה לו בשלהי שנת 2003, דרגת אי-כושר זמנית גבוהה, שהקנתה לו קצבת נכות מלאה.

בתסקיר שהוגש אודות הנאשם פורטו קורות חייו ותולדות משפחתו וכן תוארו יחסיו עם בני משפחתו ובטחונו העצמי הירוד במשך שנים. בפני קצינת המבחן הביע הנאשם חרטה עמוקה על מה שעשה, ציין, כי הוא מתקשה להבין את התנהגותו ואיננו מסוגל לסלוח לעצמו על פגיעתו באנשים זרים וחפים מפשע.

קצינת המבחן הזכירה את נזקקותו הניכרת של הנאשם לטיפול סדיר מתמשך, כולל לאחר שחרור ממאסר. הטלת תקופת מאסר ממושכת (לא צויינה תקופה מסויימת), תפגע באפקטיביות של צו מבחן וקשר עם השרות. בסיכומם של דברים, נמנע שרות המבחן מהמלצה עניינית.

שיקולי הענישה

על פי הסברי הנאשם, כפי שמסרם זמן קצר לאחר ההתרחשות הקשה, הוא הגיע באותו יום למועדון, על רקע פגיעה בו. הוא סיפר, כי כחודש קודם לכן, הוא לא הורשה להיכנס למועדון בשל כך שלא היתה בידו תעודת הזיהוי וכי אף נאבק בכוח עם המאבטח בכניסה, מיד לאחר מכן, ובמהלך המאבק איבד שרשרת זהב שהיתה תלויה על צווארו.

יש סימוכין של ממש לדברים אלה, שהנאשם סיפר אודותיהם גם לרופאה הפסיכיאטרית שטיפלה בו, ימים אחדים לאחר שארעו.

עוד סיפר הנאשם, כי ביום ההתרחשות עצמה, פנה אל המאבטח שפגע בו חודש לפני כן, וזה הגיב באופן שלא נשא חן בעיניו ואף פגע בכבודו. גם בעל המועדון, אליו הפנה אותו המאבטח, עשה כלפיו תנועה מזלזלת, מה שהכעיסו ועל כן דקרו בסכין החבויה שהביא עימו. יתר הדקירות בוצעו, כמתואר לעיל, באנשים שביקשו לסייע לנדקר, כולל מאבטח שניסה להוציא מידיו את הסכין.

אין ספק, איפוא, המדובר בארוע שיש בו סממנים בולטים של תכנון תגובה לארוע קודם, שאם לא כן, אין הסבר להצטיידות בסכין החבויה ובשליפתה מיד לאחר התגובה של בן שיחו של הנאשם. פרץ הזעם, שאין לנתקו מן הרצון לשמור על הכבוד, גרם לנאשם להמשיך במסע הדקירות ולפצוע, כך, עוד שלושה אנשים.

על פניו, עומדים אנו, שוב, אל מול מקרה של ארוע אלימות חמור ביותר, שהורתו בפגיעה בכבודו של הפוגע, כך על פי מה שנדמה בעיניו. ברקע עומדת תקרית של מה בכך, שהובילה לפציעה קשה למדי של ארבעה. למרבית הצער מתרחשות כאלה תדיר, אם לא חדשות לבקרים. יד איש ברעהו בשל ענינים פעוטים. כך בתקריות דרכים. כך גם בסכסוכי שכנים ובסיטואציות אחרות. כך, לעתים, גם בשל ויכוחים, הערות ואמירות כאלה או אחרות, המבעירים את חמתו של הפוגע. חוסר-סובלנות והעדר שליטה עצמית עומדים ביסודם של אלה. והכל, מבלי ליתן דין וחשבון על התוצאות, שפעמים הן קריטיות או פטאליות.

האלימות הזו אוכלת בנו, בכל פה, בשנים האחרונות. ובמיוחד כך התופעה המגונה, תת-תרבות ממש, של השימוש בסכין, כדי ליישב סכסוכים ולתת פורקן לכבוד הנפגע או לעלבון שנגרם. הרבה כבר נאמר על הרעה החולה הזו. שנינו פעמים הרבה על הצורך להאבק בה ועל תרומת בתי המשפט במאבק הקשה הזה, שעיקרו ענישת העבריינים בעונשי מאסר לנשיאה בפועל משמעותיים ועד גזירת שנות מאסר ארוכות בגין המעשים החמורים שבהם. והכל, כדי לנסות ולעקור מן השורש את האלימות שפשתה בחברה, בדרך של הרתעה והוקעה.

כך צריך שיהא גם בעניננו. נסיבות ההתרחשות קשות. מסע הנקם המזעזע הזה היה מצדיק עונש מפליג של מאסר בפועל ארוך ומשמעותי, אלמלא הנסיבות לקולה ובראשן מצבו הנפשי של הנאשם, הודייתו וחרטתו. נסיבות אלה הביאו את שני הצדדים להציג מסגרת ענישה לנאשם, כאשר התביעה מציעה לגזור עליו 5 שנות מאסר בפועל והסניגור מציע להסתפק ב- 3 שנים. לאלה יש לצרף, כמובן מאליו, מאסר מותנה ופיצוי לנפגעים.

הענישה

שקלתי את הצעת המסגרת ואל מול האינטרס הציבורי של החמרה, בנסיבות עובדתיות חמורות כשלעצמן, העמדתי את מצבו הנפשי של הנאשם, כפי שהצבעתי עליו לעיל. מצב זה, אכן, ראוי התחשבות, אלא שגם כך, עדיין, יקבל האינטרס הציבורי מעמד של בכורה.

בחנתי גם את ענין ההוראות הנלוות, שיש לתת עליהן את הדעת בהקשר לעתידו של הנאשם. כל הרופאים מאוחדים בדעתם, כי על הנאשם להמשיך ולקבל טיפול תרופתי, כדי ליצור אצלו איזון ויציבות נפשית.

בכל הנוגע לטיפול במהלך ריצוי העונש שאגזור עליו, ניתן להניח, כי זה יתקיים. הקושי מתעורר, במידה ממשית (ובמיוחד לאור נסיון העבר) באשר למה שיתרחש לאחר שחרורו. למרבית הצער לא נתן המחוקק כלי מתאים בידי בית המשפט, להורות על טיפול כזה, בנסיבות כבעניננו, למרות שהדבר רצוי ולעתים גם הכרחי.

שרות המבחן יכול לסייע, בהקשר זה, במסגרת פיקוח שלו מכוח צו מבחן, אלא שגם פיקוח כזה אין בצידו שיניים המאפשרות כפייה או חיוב. כפי שהערתי במהלך הדיון, בדעתי להסתייע בשרות המבחן בענין זה. לכך מצטרפת ההסתמכות על רצון אמו של הנאשם לדאוג לפיקוח טוב יותר עליו, בהמשך, בהקשר רציפות הטיפול התרופתי, ועל הצהרתו של הנאשם עצמו, במסגרת דברו האחרון. בהצהרה זו, מלבד חרטה וצער על מה שעשה, הבטיח, כי יקפיד ליטול את תרופותיו באורח סדיר, מתוך רצונו לשוב למסגרת נורמטיבית ומועילה בחברה.

לנאשם, כך מתברר, הרשעה אחת, לאחרונה, בנהיגה בעת שכרות. כתוצאה מכך נגרמה תאונה ונפצעו שתי צעירות שנסעו ברכבו. הנאשם נידון בגין עבירה זו, בין היתר, למאסר בפועל של 6 חודשים לנשיאה בעבודות שרות.

הנאשם טרם החל בנשיאת עונש זה, בתחילה בשל מצבו הנפשי ובהמשך - בשל מעצרו בתיק זה. התביעה ביקשה כי אורה על נשיאת עונש זה במצטבר לעונש שאגזור עליו. אלא שזו ביצה שלא נולדה עדיין, שכן טרם ניתנה הוראה כלשהי בענין נשיאת עונש זה במאסר ממש. בכל מקרה, אם יוחלט כך, עומדת הוראת סעיף 51י לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שאפשר למצוא בה מענה מתאים.

מתוך לקיחה בחשבון של כלל השיקולים, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

1. 4 שנות מאסר לנשיאה בפועל מיום מעצרו – 10.5.03.

2. 18 חודשי מאסר על תנאי ל- 3 שנים, שלא יעבור במהלך תקופה זו עבירה עליה הורשע או כל עבירה אחרת מסוג פשע, שיש בה יסוד של אלימות.

אני מטיל על הנאשם פיצוי עונשי בסכום של 5,000 ש"ח של כל אחד מן הנפגעים, על פי רשימה וכתובות שתגיש התביעה למזכירות.

אני סבור, כי למרות תקופת המאסר שגזרתי (בשים לב לניכוי תקופת המעצר), תהא אפקטיביות לצו מבחן פיקוחי בעניינו של הנאשם. לפיכך אני מטיל עליו צו מבחן לשנתיים, שיחל מיד עם שחרורו מן המאסר, בשל הצורך הענייני בסיוע שרות המבחן בענין זה, כפי שהזכרתי. מובן הוא, כי על פי זה יהא על שרות המבחן לעמוד בקשר עם הנאשם גם בתקופת מאסרו, אף כי אין הכרח בקשר אינטנסיבי בפרק זמן זה.

המזכירות תודיע לשרות המבחן בענין הצו שהוצאתי.

במידה והשרות יסבור, כי אין מקום לצו כזה, אשקול עמדתי, בענין זה, מחדש.

אני מניח, כי רשויות שב"ס ערות למצבו הנפשי של הנאשם. בכל מקרה, אני מפנה תשומת הלב לכך.

זכות ערעור תוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום כ"א בטבת, תשס"ד (15 בינואר 2004) במעמד הצדדים.

זכריה כספי, שופט