בעניין:

בתי-המשפט

ת.פ. 040100/04

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו

02.02.2005

תאריך:

לפני כב' השופט ג'ורג' קרא

מדינת ישראל על-ידי באת-כוחה - הפרקליטה גב' איריס פמיליה-פוגל	המאשימה:
נ ג ד
רועי בן דוד אבידן על-ידי בא-כוחו - עו"ד אבי כהן	הנאשם:
גזר-דין

כנגד הנאשם רועי אבידן וקטין אחר (להלן: "הקטין"), הוגש בתאריך 8.4.2004 כתב-אישום שיִיחס להם ביצוע עבירות אלימות ורכוש.

בתאריך 17.11.2004 הוגש בעניינוֹ של הקטין כתב-אישום מתוקן ועניינוֹ הסתיים בפניי בתאריך 29.11.2004 בגמר דין, לפיו הורשע הקטין בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום המתוקן, הוטלו עליו 18 חודשי מאסר על-תנאי ותשלום קנס על-סך של 2,500 ₪, וּבמסגרת סעיפים 24 ו-26 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), הוריתי כי הקטין ישהה במרכז שיקום לתקופה של 8 חודשים.

עניינוֹ של הנאשם כאן נדון במקביל בפני כב' השופט גורפינקל במסגרת הליך של גישור פלילי לפיו הגיעו הצדדים להסדר, מכוחו התאפשר לנאשם כאן לחזור בו מכפירתו. בתאריך 28.9.2004 הוגש נגד הנאשם כתב-אישום מתוקן, במסגרתו הורשע הנאשם בסדרה ארוכה של עבירות רכוש ואלימות, החל מעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עובר בעבירות של פריצה לרכב, חבלה במזיד, וכלה בעבירות שוד בנסיבות מחמירות וּתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. רשימה מלאה וּמפורטת בעבירות בהן הורשע הנאשם מצויה בהכרעת-דינו של כב' השופט גורפינקל מיום 28.9.2004.

על-פי הסכמה שבין הצדדים, הפנה כב' השופט גורפינקל את הנאשם לקבלת תסקיר מבחן ונקבע דיון בעניינוֹ ביום 27.11.2004.

משנגזר דינו של הקטין ביום 17.11.2004, וּכפי שצויין, פנו הצדדים בבקשה מוסכמת לכב' השופט גורפינקל להעביר עניינוֹ של הנאשם כאן כדי שייגזר דינו בפניי.

כך, על-פי בקשת הצדדים והחלטתו של כב' השופט גורפינקל, הֶחלטתי ביום 22.11.2004 לדון בעניין עונשו של הנאשם.

טיעון לעונש בעניינו של הנאשם נקבע איפוא בפני ביום 16.12.2004. בינתיים הנאשם, שהיה משוחרר בתנאֵי מעצר-בית בבית אביו, נעצר עד תום ההליכים בתיק הנוכחי, וזאת בגין הפרת תנאֵי מעצר-הבית.

הטיעון לעונש בעניינוֹ של הנאשם נדחה מעת לעת על-פי בקשות חוזרות ונִשנות מטעם בא-כוחו על-מנת לערוך לו בדיקה פסיכיאטרית במסגרת מעצרו, וזאת על-פי המלצת שירות-המבחן, שמא תוכל תוצאת בדיקה כזו להועיל לנאשם במובן זה שתישקל אפשרות טיפולית על-ידי שירות-המבחן.

מבלי להיכנס לסיבות שבגינן נדחה ביצוע הבדיקה התארך הליך הבדיקה הנ"ל, ורק בתאריך 27.1.2005 נבדק הנאשם במרפאת המכרז הקהילתי לבריאות הנפש בעיריית ראשון-לציון והוגשה בעניינוֹ חוות-דעת עדכנית אודות מצבו הנפשי. זו הייתה מול עיניי במעמד הטיעונים לעונש. בנוסף, הוגש תסקיר מבחן משלים מיום 26.1.2005, שבּוֹ נכתב כי:

"נוכח העובדה כי רועי עצור עד תום ההליכים בתיק אחר והתרשמותנו כי הוא מקבל מענה באמצעות הגורמים הטיפוליים במקום מעצרו, אין אנו רואים תועלת בהמשך מעורבות שירותינו בעניינו. נציין כי הבנו שחוות-דעת פסיכיאטרית בעניינו תועבר ישירות לבית-המשפט באמצעות לשכת הפסיכיאטר המחוזי בסמוך לדיון זה."

בטרם אתייחס לטיעוני הצדדים לעניין העונש, אתייחס למצבו האישי-משפחתי-נפשי של הנאשם, ככל שהדבר עולה הן מתסקיר שירות-המבחן והן מחוות-הדעת הרפואית המעודכנת מיום 27.1.2005.

בשני המסמכים הנ"ל, כמו גם מחוות-הדעת הרפואית שניתנה בעניינוֹ סמוך למעצרו באפריל 2004, עולה התמונה הבאה: הנאשם כבן 24, בן להורים גרושים שנפרדו זה מזו עוד בינקותו; עד גיל 10 היה מנותק מאביו; בבית-הספר נתגלו אצלו הפרעות ריכוז וקשב, למד בכיתה טיפולית; בגיל 9 אושפז בבית-חולים "נס-ציונה" למשך שנה עקב התנהגות קשה; בגיל 10 אושפז שנית למשך שנתיים באותו בית-חולים, ואובחן כסובל מהפרעה מעורבת של התנהגות; בגיל 11 אושפז שנית באותו מקום ולתקופה של שבועיים; בגיל 14 אושפז במעון יום נוער בבית-החולים "אברבנאל", למשך תשעה חודשים, שוב עקב הפרעת התנהגות, אי-שקט ותוקפנות כלפי הסובבים אותו.

לאחר מכן עבר מספר מסגרות של חינוך מיוחד, עד כיתה י"א; התגייס לצבא, אך לא השלים את השירות בגין הסתבכות בעבירה, ושוחרר בשחרור מוקדם; החל לעבוד כמאבטח והתגורר אצל אימו, שבשלב מסויים ביקשה וקיבלה נגדו צו-הרחקה מן הבית. הנאשם, שנותר ללא קורת גג, עבר להתגורר במקלט למספר חודשים. לאחר מכן בדירה שׂכוּרה, שאז החל לדבריו להתחבר לגורמים עברייניים ולהסתבך בפלילים.

בדיקתו הרפואית מסכמת את מצבו הנפשי כך: מדובר בבחור בן 24 עם הפרעת אישיות בלתי-יציבה רגשית אימפולסיבית, לא נמצא כל סימן או רמז לפסיכוזה, כשהפחדים שהוא מגלה מציאותיים לסיטואציה בה הוא נמצא מול שותפיו.

בתסקיר מיום 17.11.2004 מסכם שירות-המבחן את התרשמותו מן הנאשם בכך, שהוא עבר זעזוע בעקבות מעצרו, חש מאויים מההליך המשפטי, כשהתרשמותם מצעיר שגדל בקונסטלציה משפחתית מורכבת וסבל לאורך שנות התפתחותו מבעיות התנהגות וּבעיות נפשיות מורכבות. מאידך מתקשה לקחת אחריות על מעשיו, כאשר קיים דפוס של התנהגות השלכתית, שכֹּל אלו מעמידים בספק את יכולתו להפיק תועלת מקשר טיפולי בשלב זה שבחייו.

טיעוני הצדדים לעונש

באת-כוח התביעה ביקשה להחמיר בדינו של הנאשם, ולדוּנוֹ לתקופת מאסר ממושכת, בהתחשב בחומרת העבירות, ריבּוּיין, רצף ביצוען, וּבנזק הכבד שגרם לקורבנות עבירותיו.

כך היא מבקשת לאבחן את עניינוֹ של הנאשם כאן מעניינוֹ של הקטין, שעניינוֹ נסתיים בפניי וּכפי שפורט לעיל, כך שחרף היעדרן של הרשעות קודמות מעָברוֹ של הנאשם, חוּמרתן וריבּוּיין של העבירות שבהן הורשע, מצדיקה לטעמה עֲנישה מחמירה, במיוחד לאור העולה מן התסקיר וחוות-הדעת הרפואית, כשסיכוי לשיקום אינו נראה לעין בעתיד הקרוב.

כך, על-מנת להגן על הציבור וּפרטיו, יש להרחיק את הנאשם באמצעות כליאתו לתקופה ממושכת.

מִנֶגד, טען בא-כוח הנאשם כי מדובר במקרה חריג ויוצא-דופן בנסיבותיו. ככל שאלו נוגעות לעבריין עצמו, בהצביעוֹ על מסלול חייו זרוּע התלאות והייסורים, החל מניתוק הקשר עימו על-ידי אביו, גדילתו והתפתחותו הבעייתיות, והאישפוזים המרוּבּים במערכת בריאות הנפש, וסוֹפהּ בהרחקתו מבֵּית אימו, בדידותו, והתחברותו עם חבורות עברייניוֹת, שם מצא את מקומו, כאשר מעורבותו בפלילים אינה אלא ביטוי מוחצן למצבו הנפשי.

בשל כל אלו - במיוחד בשל העובדה שהנאשם נתון כעת בסיטואציה קשה לפיה הוא עלול להיקרא להעיד כנגד שותפיו כעֵד תביעה, אנשים מהם פוחד עַד מאוד, הוא נתון ללחצים הן פיזיים והן נפשיים, הן פנימיים והן חיצוניים, דבר שקיבל ביטוי הן בניסיון אובדני והן בניסיון תקיפתו על-ידי אחרים במהלך תקופת מעצרו - ביקש שלא להחמיר בדינו.

כך הדגיש בא-כוח הנאשם את עוּבדת הודייתו של הנאשם במהלך חקירתו המשטרתית, עת נעצר בנסיבות ביצוע העבירות באישום הרביעי, כשהודייה זו מקפלת בתוכה חרטה כֵּנה, ורצון מצידו של הנאשם לשקם את חייו.

לאור האמור, ביקש להסתפק בתקופת מעצרו הנוכחית בתוספת מאסר על-תנאי, ולא להוסיף לו על כך עונש מאסר נוסף.

ההכרעה בעונש

אפתח ואציין, כי אין דינוֹ של נאשם קטין כדינוֹ של נאשם בּגיר. הדברים יפים שִׁבעתיים בענייננוּ, משהנאשם הבּגיר הינו הרוּח הדומיננטית שאחריה נגרר הקטין בעת ביצוע העבירות. לא רק זאת, אלא שהנאשם כאן הורשע במכלול עבירות חמוּר יותר מִן העבירות שבהן הורשע הקטין, כך למשל, העובדות והעבירות שבאישומים הראשון והחמישי הן מְנת חלקוֹ של הנאשם כאן, ולקטין אין בהן כל חלק.

כאמור, לא רק גורמים אלו הם שהשפיעו בסופו של יום על גזר-דינו של הקטין, אלא גם נסיבות הנובעות ממצבו האישי, קטינוּתוֹ, וּבמיוחד המלצתו של שירות-המבחן על מתן הזדמנות טיפולית לאותו קטין, שמא ישׂכיל לנצלהּ ויעלה על דרך השיקום, ולא ישוב לפשוע עוד.

מאידך, בעניינוֹ של הנאשם כאן הנסיבות הן שונות, וחמוּרות בהרבה. אכן נכון הדבר, שמצבו הנפשי של הנאשם היווה חלק ממניעי הסתבכותו בעבירות כאן, אולם אין הנאשם יכול לתלות את כל האשְׁמה אך במצב זה. כידוע, הנאשם שוחרר לתנאֵי מעצר-בית חרף הסתבכותו בעבירות חמוּרות, וכל שנדרש ממנו היה כי יקפיד על קיוּמוֹ. מאידך, הפר הנאשם את מעצר-הבית, תוך שהוא בועט ברגל גסה בהזדמנות שניתנת לו, והוא נעצר שוב, כך שאין לו לנאשם להלין אלא על עצמו. משניתנה לו הזדמנות זוּמן לשירות-המבחן, השירות היה מוכן לבוא לקראתו, אך הנאשם המשיך להתייחס בזלזול, לא התייצב למפגשים, והגדיל לעשות כאשר הפר את מעצר-הבית.

כאמור, בעניינוֹ של הנאשם לא זיהה איפוא שירות-המבחן כל סיכוי או רצון לשיקום. נהפוך הוא. התרשמות שירות-המבחן הייתה כי דפוסי ההתנהגות העברייניים השתרשו באוֹפיוֹ של הנאשם, כשהוא מתקשה לסגל לעצמו דפוסי התמודדות נורמטיביים, והוא עסוק בלהשליך את האשְׁמה על אחרים. ברור, שבנתונים אלו של אפסוּת הסיכויים לשינוי ושיקום - אין מקום לשקול התחשבות בנאשם, מטעם זה.

בא-כוח הנאשם הצביע על המצב הבלתי-אפשרי אליו נקלע הנאשם עקב כך שהוא עלול להיקרא להעיד כעֵד תביעה נגד המעורבים האחרים עימו, שלטענתו ניצלו אותו, איימו עליו וּממשיכים להפחידוֹ עַד לעצם היום הזה. פחד עימו מתקשה הנאשם להתמודד, עַד כדי רצון לשלוח יד בנפשוֹ.

אין חולק על כך כי הסיטואציה שלפיה נאשם עלול לעמוד על דוכן העדים וּלהתבקש להעיד כעֵד תביעה נגד שותפיו לפֶּשע איננה סיטואציה נוחה, וּבוודאי שהינה מלחיצה. אך דומה שסיטואציה זו איננה חזון בלתי-נפוץ במקומותינו. מכֹּל מקום, לא התרשמתי כי סיטואציה זו הביאה את הנאשם לכדי רצון לשליחת יד בנפשוֹ. עיון במזכר שהגיש לי בא-כוח הנאשם בעניין אותו ניסיון אובדני כביכול, אינו מותיר בי התרשמות כי הנאשם התכוון באמת וּבתמים לפגוע בעצמו פגיעה חמוּרה, כדבריו, פגיעה כזו, שלא יצטרך להעיד נגד חבריו. עיון קל במזכר הנ"ל מראה, כי הפלת אותו כלי מתכתי, באמצעותו נעשָׂה אותו "ניסיון אובדני", נעשתה כך שהיא תישׁמע על-ידי השוטרים שנכחו בטווח שמיעה מהנאשם. כך גם הפֶּצע שגרם הנאשם לעצמו התבטא ב"חתך קטן מאוד שגרם לקילוף העור ביד וחתך קטן ביותר אשר אינו מהווה סכנה".

דומה, כי הנאשם אינו בוחל בשום מניפּוּלציה על-מנת להתחמק, וּלמצער להקל על עצמו את הדין או תנאֵי מעצרו.

שקלתי איפוא במכלול העבירות החמוּרות שביצע הנאשם וּבנזקים החמוּרים שהותירו לאחרים. שקלתי מאידך בנסיבותיו האישיוֹת וּמצבו הנפשי, וּמצאתי בסופו של יום, כי השיקול של טובת האינטרס הציבורי שבהענשת העבריין, הרתעתו והרחקתו מן הציבור שבּוֹ הוא פוגע - במיוחד כשסיכויֵי שיקומו אפסוּ - צריך לגבור על כל שיקול אחר. הייתי מחמיר עם הנאשם יותר מִמה שבסופו של יום הֶחלטתי להטיל עליו כעונש, אלמלא התחשבוּתיּ בנסיבותיו האישיוֹת, במיוחד הנפשיוֹת, ואלמלא היה זה מאסרו הראשון של הנאשם, שכּכזה מִן הסתם יהיה קשה עַד מאוד.

אני דן איפוא את הנאשם לעונש הבא:

5 שנות מאסר. מתוך תקופה זו, 3.5 שנות מאסר לריצוי בפועל, והיִתרה על-תנאי, והתנאי הוא שבמשך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו, לא יעבור הנאשם עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע.

מתוך תקופת מאסרו של הנאשם, תנוכינה תקופות מעצרו כך: החל מיום 8.4.2004 ועד יום 11.7.2004; החל מיום 23.11.2004 ועד ליום מתן גזר-הדין כאן.

זכוּת ערעור תוך 45 יום מהיום.

ניתן והוּדע בפומבי, היום, כ"ג בשבט התשס"ה, 2 בפברואר 2005.

ג'ורג' קרא, שופט

קלדנית: ד.ל.ס.