בעניין:

בתי המשפט


פ 040047/06		בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

22/05/2006	תאריך:	כב' השופט דר' עודד מודריק	בפני:

	מדינת ישראל		בעניין:
המאשימה	מרום	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	אבו עוביד רולה
נאשם	קירשנברג ענת	ע"י ב"כ עו"ד

גזר דין

ביום 12.2.06 סמוך לשעה 22.00 פרצה הנאשמת לרכב מסוג פולקסוואגן טרנספורט שחנה ברח' עמל בתל אביב, היא שברה את החלון הקדמי של הרכב אמצעות מפתח שבדי ולאחר מכן שלחה אש ברכב באמצעות חומר דליק שהחזיקה ברשותה.

הנאשמת הודתה באשמת פריצה לרכב והצתה. מתברר כי היא צעירה כבת 20 ושבעברה 6 הרשעות קודמות המקיפות 26 עבירות אלימות, היזק לרכוש, ו-3 הרשעות בעבירות של הצתת רכוש. בשל עבירת ההצתה הראשונה (שנת 2004) היא נדונה למאסר על תנאי בלבד, אולם כ-5 חודשים לאחר הרשעתה הורשעה שוב בעבירת הצתה, נדונה ל-9 חודשי מאסר בפועל ו-9 חודשי מאסר על תנאי. שעות ספורות לאחר ששוחררה מכלאה הציתה רכב ונדונה בפעם השלישית בעבירת הצתה, זו הפעם נגזרו לה 15 חודשי מאסר בפועל שכללו גם הפעלת מאסר מותנה. העבירה הנוכחית בוצעה סמוך מאוד לאחר ששוחררה מן המאסר.

לכאורה, מצביעות הנסיבות על "מקרה פשוט" של עבריינית צעירה שבחרה בעבריינות כאורח חיים והיא מגשימה את בחירתה למעשה. אולם עיון קצת יותר מעמיק בנסיבות מגלה שלפני בית המשפט ניצבת "דילמה ענישתית" מורכבת למדי. הנאשמת גדלה בעזובה נפשית ופיזית קשה. אביה שהה תקופה של 10 שנים בבית סוהר בשל נסיון לרצוח את אשתו ושכן. היא התגרש מן האם שכנכה תשושה פיזית ונפשית התקשתה לגדל את משפחתה רבת הילדים. הנאשמת סבלה גם מאונס ואלימות פיזית ומילולית מצד אחד מאחיה. גם אביה נהג כפיה בהתעללות פיזית ומילולית. בשלבים שונים של נערותה היה הכרח להעביר אותה מן הבית לפנימיות שונות. בתקופה הזאת היו לה עליות וירידות, אבל במיוחד אותרה נטיה לתוקפנות ולפריקת מסגרת. כתוצאה מהסתבכויות בעבירות פליליות ננקטו נגדה כנערה צעדים שונים בהתאם לחוק הנוער. היא הופנתה לשרות המבחן וזה גילה אצלה התנהגות דכאונית, חוסר שיתוף פעולה עם משגיחים ומפקחים, התפרצויות זעם, בריחה ושוטטות ברחובות. הדברים התפתחו מאוחר יותר לכדי אפטיה, אובדן תקווה, דכאון ויאוש ונטיה להתנהגות הרסנית עד כדי סכנת פגיעה עצמית ואובדנית. עיקר מעשי העבירה שביצעה ובמיוחד עבירות ההצתה הם פעולות "הפגנה" (דמונסטרציה) שיש עימן קריאה לעזרה יותר מאשר הצגת תכלית עבריינית כלשהי.

מספר פעמים עברה הנאשמת אישפוזים פסיכיאטרים. בכולם נקבע שהיא איננה חולה, אלא שנסיבות גידולה ואורח החיים שנכפה עליה גרם לה להפרעות התנהגות חמורות. עד היום לא נמצאה מסגרת שיקומית קהילתית שיכולה לסייע לנאשמת.

הנאשמת הצהירה כמעט בריש גליא שהמקום הטוב לדידה להימצא בו הוא מתקן המאסר (גילה הצעיר. המראה הנעים שלה וארשת התוגה הנסוכה על פניה יוצרים אמפטיה מצד הסביבה. כך היה גם במתקן הכליאה והיא זכתה שם ליחס טוב במיוחד הן מצד הכלואות והן מצד הסוהרות וצוות המתקן כולו. מכאן הצהרתה שבית הסוהר הוא המקום הנוח ביותר עבורה לשהות בו). זו הצהרה השולחת אצבע מאשימה כלפי הקהילה והחברה שלא השכילה למצוא מענה חיובי שיקומי למצוקותיה של הנאשמת. זו הצהרה המקימה בסיס להתלבטות קשה של בית המשפט המטלטל בין הצורך להגן על ציבור האזרחים (ורכושם) לבין הצורך למצוא פתרון פוזיטיבי שיכוון את הנאשמת אל דרך נכונה ואל הימנעות מחזרה על מעשי הפשע שלה.

כעין הבזק של אלומת אור, שבשעה זו קשה עדיין להעריך את עוצמתה ויעילותה, נשמע מפיה של הצעירה ליאת וינר שהציבה לעצמה כמטרה להתנדב ולסייע לשיקום עבריינים צעירים. היא פגשה את הנאשמת מספר פעמים, הצליחה לקיים קשר חיובי איתה והשקיעה מאמץ רב לחפש מסגרת שיקומית מתאימה. הרשות לשיקום האסיר לא הצליחה במשימתה ביחס לנאשמת. הגב' וינר אומרת שייתכן שיעלה בידה, בעזרת הרשות לשיקום האסיר, לשלב את הנאשמת במשפחה מסויימת באחד הקבוצים כדי שתוכל לצאת לשם בחופשות ממקום הכליאה. כך לאט לאט להתרגל לחיים סדירים ומסודרים מחוץ לבית הסוהר. כל זה ראוי להערכה רבה מאוד אך גם גב' וינר מאשרת שסיכויי הכשלון אינם נופלים מסויכויי ההצלחה.

לחובת הנאשמת תלוי ועומד עונש של שנת מאסר לנשיאה בפועל. התובע ביקש שאגזור לה עונש של מאסר וכן אורה להפעיל את המאסר המותנה כדי שהעונש ירתיע, ירחיק אותה מסביבה אזרחית ויצמצם את האפשרויות שלה לפגוע בסובבים אותה. כן ביקש התובע שאחייב את הנאשם בפיצוי נזקו של בעל הרכב שהוצת שכן הרכב הזה לא היה מבוטח.

אילו הייתי משוכנע בתועלתו של עונש המאסר לא הייתי מהסס להעניש את הנאשמת אפילו בפרק מאסר ארוך למדי. אלא שרב החשש שעונש מאסר לא זו בלבד שלא יועיל אלא אף נזק ניכר יש בו במובן הגברת החמרת ההפרעות הנפשיות של הנאשמת ובמובן של הגברת המוטיבציה שלה לחזור ולבצע עבירות.

מנגד אילו הייתי משוכנע שיש דרך שיקומית או אמצעי ענישה אחר שאינם כרוכים במאסר היכולים כבמטה קסם כמעט להיטיב את דרכיה של הנאשמת, לא הייתי מהסס לאחוז באמצעים הללו חרף המאסר המותנה המרחף מעל הנאשמת.

ההבנה של כל הצדדים לפני היתה שיש לגזור לנאשמת עונש מאסר ולהפעיל את המאסר המותנה. ייתכן שחלק מן ההבנה הזאת אצל הסניגוריה מושתת על הנחה שפועלה המבורך של גב' וינר יוכל לשאת פרי בעיקר בתנאים שבהם הנאשמת שוהה במאסר. המאסר מקנה מסגרת ומעמיד לרשות המסייעים זמן כדי לנסות למצוא פתרון שיפעל את פעולתו לזמן ארוך.

על כן, החלטתי לגזור לנאשמת עונש של 30 חודשי מאסר שמהם 14 חודשים לנשיאה בפועל ומניינם מיום מעצרה ה-12.2.06. יתר המאסר על תנאי ל-3 שנים מתום המאסר והתנאי הוא שלא תעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות והיא פשע או עבירה של נזק לרכוש, לרבות הצתה, שהיא פשע.

נוסף לכך אני מורה להפעיל את עונש המאסר המותנה בן 12 חודשים שנגזר בתיק 40351/04 (מחוזי ת"א). 10 חודשים מעונש זה יהיו חופפים לעונש המאסר שגזרתי בתיק הנוכחי וחודשיים יצטברו לו. בסך הכל תישא הנאשמת עונש מאסר 16 חודשים מיום המעצר.

אינני רואה מקום לצרף לגזר הדין חובת פיצוי לניזוק. הנסיבות מלמדות שלנאשמת אין אמצעים והעובדה שהיא תשהה עוד חודשים רבים במאסר תמנע ממנה אפשרות לממש את תשלום הפיצוי. כמובן שאינני יכול לשלול מן הניזוק (שהוא צד תמים לחלוטין) את הזכות לתבוע את נזקו מידי הנאשמת.

חשוב בעיני ביותר הוא שפרק הזמן הניכר שיחלוף מהיום ועד תום המעצר ינוצל באופן מיטבי לחפש דרכי שיקום והכוונה לנאשמת. לדעתי על גורמי הרווחה והשיקום של שרות בתי הסוהר להניח את מירב האחריות למשימה על כתפיהם. כמובן, הגורמים הללו יוכלו להיעזר בכל רשות ציבורית רלוונטית (למשל הרשות לשיקום האסיר) וברצונה הטוב של הגב' ליאת וינר. 16 חודשי מאסר הם תקופה ארוכה דייה כדי לאפשר בחינה של דרכי שיקום, לתכנן את מימושם ולהפיק מהם תועלת רבה.

על כן, אני מורה לשלוח העתקים מגזר הדין לנציב שרות בתי הסוהר (שיורה על טיפול בידי הרשות המוסמכת ביחידתו), לרשות לשיקום האסיר ולשרות המבחן. אולי אפשר שכל הרשויות הללו יפעלו בהקשר זה בשיתוף פעולה.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום כ"ד באייר, תשס"ו (22 במאי 2006) במעמד הצדדים.

דר' עודד מודריק, שופט

חכ