1

בתי המשפט

בש 020099/06		בית משפט מחוזי באר שבע
02/02/2006	תאריך:	כבוד השופט ברוך אזולאי-ס.נשיאכבוד השופט ברוך אזולאי	בפני:

	שמעון טויטו	בעניין:
העורר
	נגד
	מדינת ישראל
המשיבה

העורר וב"כ עו"ד שרון חזוט ב"כ המשיבה עו"ד שרה טל

נוכחים:

החלטה

מדובר בערר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופט מגד, ב"ש 1091/06) מיום 10.1.06, שדחתה את בקשת העורר להשתחרר ממעצרו.

העורר הינו נשוי ואב לשתי בנות קטינות. בכתב האישום שבגינו נעצר העורר, נטען באישום הראשון, כי ביום 19.5.05 העורר דרש מבתו, שהינה ילידת 1994 (להלן: "המתלוננת"), בדירת מגורי המשפחה, שתלך לנוח. המתלוננת סירבה ואמרה לעורר שיש לה שיעורי בית להכין, אולם העורר דחף אותה לחדר השינה, הכה אותה בכל גופה, באגרופים ובסטירות גם בראשה, עד שהפילה, דרש ממנה לעמוד, המתלוננת ניסתה לגונן על עצמה כשהיא שוכבת על הרצפה, אולם העורר תפס בשתי ידיה בידו והמשיך להכותה בכל גופה בידיו וברגליו, בעט בראשה, בבטנה ובגבה, דחף את המתלוננת לכיוון הקיר ולכיוון חלון פתוח, עד שכמעט נפלה, ותפסה באדן החלון, המשיך ותקף את המתלוננת, תוך שהוא צועק עליה. כתוצאה ממעשיו נגרם למתלוננת שטף דם בידה השמאלית. העורר התעלם מבקשתה של בתו הקטינה, ילידת שנת 2000, שנכנסה לחדר וביקשה מהעורר שיפסיק, ואיים עליה שאם תיכנס שוב, ירביץ גם לה. כמו כן איים על המתלוננת, שאם תספר לאימה על מעשיו, ירביץ לה שוב. על כן הואשם העורר בתקיפת קטין על ידי אחראי, בהדחה בחקירה ובאיומים.

לפי האישום השני, ביום 18.5.05 הבחין העורר בדירת המשפחה, שהמתלוננת מתקשה בשיעורי הבית שלה. העורר ניגש אליה, קילל אותה ותקף אותה בכך שהכה אותה בידיו, גם באגרופים, בראשה ובגבה. העורר הפסיק את תקיפת המתלוננת עקב שיחת טלפון ואז עזב את הדירה. על כן הואשם העורר, בכך שתקף את המתלוננת, שהיא קטינה, בת משפחתו והוא אחראי עליה, תקיפה בנסיבות מחמירות.

עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, וביום 15.6.05 הורה השופט אקסלרד על שחרורו בתנאים של מעצר בית מלא, הפקדת 5,000 ₪ במזומן, המצאת ערבות עצמית ע"ס 10,000 ₪,שלוש ערבויות צד ג' ע"ס 10,000 ₪ כל אחת, פיקוח מעצר למשך 6 חודשים, איסור ליצור קשר עם עדי התביעה והמתלוננת והגבלת הקשר בתנאים שנקבעו עם אשתו ובנותיו, וזאת לאחר שקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכן עילת מעצר בשל מסוכנותו.

ביום 4.9.05 הוגש לבית משפט השלום בבאר שבע כתב אישום נוסף (ת"פ 4282/05), שייחס לעורר, עקב אירועים שונים במועדים שונים, שורה ארוכה של עבירות: הדחה בחקירה של אשתו (המתלוננת בתיק האמור), בכך שדרש ממנה לגשת לקצין החקירות ולסגור את התיק נגדו; הטרדה ופגיעה בפרטיות, בכך שהתחקה אחר מעשיה של המתלוננת בעצמו ובאמצעות אחרים, הגיע למקום עבודתה ודרש ממנה דרישות שונות וכן התקשר אליה במועדים שונים מספר רב של פעמים וחיפש אחריה; איומים, בכך שאיים על המתלוננת שיפגע בה ובאחרים, טען שהיא בוגדת בו עם סנגורו ואיים לפגוע בו; סחיטה באיומים, בכך שאיים על המתלוננת, בין היתר, שאם לא תסכים להיפגש איתו יפיץ עליה שמועות במקום עבודתה ויהרוס לה את מקום העבודה; הפרת הוראה חוקית באירועים השונים וביניהם הפרת תנאי מעצר הבית שנקבעו על ידי בית המשפט; הדחה בעדות, בכך שדרש מהמתלוננת להעיד עדות שקר, לרכך את העדות נגדו ולדבר לטובתו; והדחה בחקירה, בכך שניסה לגרום למתלוננת למסור הודעת שקר בחקירה. במעד הגשת כתב אישום זה הוגשה גם בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

ביום 9.9.05 הורה השופט טהר-לב על שחרור העורר בתנאים, לאחר שקבע שמדובר בסכסוך גלוי בין בני הזוג, כאשר כתב האישום מבוסס על מילתה של המתלוננת נגד מילתו של העורר, נוכח לחץ גלוי מצד המתלוננת כלפי העורר לחתום על הסכם לחלוקת רכוש בין בני הזוג. ערר שהוגש על כך נדחה על ידי השופט עמר, לאחר לבטים, לנוכח הפרת תנאי השחרור על ידי העורר שלוש פעמים.

ביום 19.9.05 הוגשו נגד העורר כתב אישום שלישי (ת"פ 4361/05), שיחס לעורר עבירות של הפרת הוראה חוקית ושיבוש הליכי משפט ובקשה למעצר עד תום ההליכים ובקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 9.9.05. ביום 20.9.05 במסגרת הסכם הטיעון הודה העורר בפני השופט מגד במיוחס לו בכתב האישום השלישי המתוקן (הפרת הוראה חוקית) ונגזר עליו מאסר על תנאי וקנס, והעורר נעצר עד תום ההליכים נגדו, לאחר שנקבע ביחס לכך שהעורר הפר ביום 15.9.05 שלוש החלטות של בית המשפט, כי "טרם יבשה הדיו מעל החלטת בית המשפט המחוזי, וכבר חוזר הוא לסורו. בכך הפר בריש גלי את האמון שבית המשפט שב ונתן בו. זאת ועוד: נסיבות העניין מלמדות, כי אחיו אינו מסוגל להוות לגביו גורם סמכותי, שהרי מעשיו של המשיב מלמדים שאינו מתחשב בו, מה גם שהאח לא מיהר לדווח על ההפרה. לכן, גם הוא אינו ראוי לאמון בית המשפט".

על החלטה זו הוגש ערר (ב"ש 21472/05) שנדון ביום 26.9.05 ובמסגרתו הורתה השופטת סלוטקי על הגשת תסקיר מעצר, שיבחן חלופת מעצר שונה מזו שהוצעה בפני השופט מגד. בתסקיר המעצר לא הומלץ לשחרר את העורר ממעצר ולא הומלצה חלופה טיפולית, מאחר שהעורר אינו בשל להליך טיפולי המצריך מודעות לבעיה, לקיחת אחריות והבנת גבולות. הומלץ להפנות את העורר להערכה פסיכיאטרית במסגרת המעצר לצורך בדיקת מצבו הנפשי. כמו כן הודגשה הערכת סיכון גבוהה מתחזקת מצד העורר והתעסקות אובססיבית מצידו באשתו. בעקבות זאת הורה השופט מגד בהחלטה מיום 9.10.05 על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

על החלטה זו הוגש ערר (ב"ש 21594/05) שנדון ביום 27.10.05 בפני השופט הנדל, שמחק את הערר והורה לבית משפט השלום לבחון את שתי חלופות המעצר החדשות שהוצעו, לאחר ששירות המבחן יכין תסקיר משלים. בתסקיר המשלים לא הומלץ לשחרר את העורר בהעדר שינוי מהותי, אלא להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית. לפי החלטתו של השופט מגד מיום 23.11.05 הופנה העורר לבדיקת הפסיכיאטר המחוזי ולמתן תסקיר משלים על ידי שירות המבחן. בחוות הדעת הפסיכיאטרית נקבע, כי העורר אינו לוקה במחלת נפש פסיכוטית, קרוב לוודאי שהוא בעל קווי אישיות עם קווים ספציפיים-גבוליים, נרציסיסטיים, היסטוריונים, ישנו קושי לשלוט בדחפים תוקפניים בהתנהגותו, מגלה סימנים של תגובה רגשית-אפקטיבית מוגזמת לתנאי מעצר, כשיר להמשך מעצר, לא ניתן להעריך רמת מסוכנותו על סמך בדיקה פסיכיאטרית אמבולטורית בלבד ויש צורך בהתערבות גורמי רווחה ומבחן.

ביום 8.12.05 הורה השופט מגד על שחרורו של העורר בתנאים, אף כי בעקבות חוות הדעת הפסיכיאטרית חזר שירות המבחן על המלצתו שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, תוך שהשופט לקח בחשבון את תקופת המעצר הצפויה להיות ארוכה והתחייבותו של העורר שלא יפר שוב את תנאי השחרור, וקבע כי "בנסיבות אלה, ולאחר שהתלבטתי לא מעט, אני סבור כי יש מקום לתת למשיב הזדמנות נוספת ואחרונה בהחלט". לפיכך שוחרר העורר בתנאי מעצר בית מלא בערבויות שניתנו וכן בערבות צד ג' ע"ס 10,000 ₪.

ביום 9.12.05 דן השופט אלון בערר והחליט לקבלו עקב מסוכנותו המתעצמת והמתחדדת של העורר, נוכח הפירוט הקשה שבתסקירי המעצר השונים, המלמדים על אובססיביות ותוקפנות קשה המקננת בו בעניין זה, וכן קבע שהמקרה שבפנינו הוא מקרה מובהק של מי "שגילה עצמו בצורה שאין למעלה ממנה כמי שאינו מסוגל או אינו רוצה למלא אחר הוראות ביהמ"ש בדבר תנאי השחרור בערובה".

על החלטה זו הגיש העורר ערר (בש"פ 11471/05). ביום 29.12.05 דחתה השופטת ביניש את הערר והותירה את החלטת המעצר על כנה, מאחר שבתסקירי שירות המבחן הצטיירה תמונה קשה ביותר של העורר, שנוטה להתעסקות אובססיבית באשתו ובמשפחתה ומטיל עליהן את האחריות למצבו ואינו מסוגל לשלוט ברגשותיו ובדחפיו.

ביום 3.1.06 הוגשה לבית משפט השלום בקשה לעיון חוזר. בתסקיר מבחן מיום 10.1.06 נקבע שלא חל שינוי משמעותי בעמדותיו הנוקשות של העורר בהתייחס למערכת היחסים עם אשתו ורגשותיו כלפיה חזקים, ושהשינוי היחידי הוא שמעצרו הממושך מהווה גורם הרתעתי שעשוי לצמצם את רמת הסיכון הנשקפת ממנו. שירות המבחן הדגיש, כי הערכתו לסיכון גבוה עדיין קיימת, בעיקר בשל עיוותי חשיבה, אובססיביות וקושי בפרידה מאשתו על רקע רגשות חזקים מאד כלפיה, המלווים בחוסר יכולתו לראות את עצמו כחלק נפרד ממנה. המלצתו של שירות המבחן הייתה לשקול אפשרות לבחינת התאמתו של העורר למסגרת טיפולית בגברים אלימים, מרכז יום, שמהווה חלופת מעצר משעות הבוקר עד אחר הצהריים. לפי החלטתו של השופט מגד מיום 10.1.06 נדחתה הבקשה לעיון חוזר ונמשך מעצרו של העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש ערר זה.

בדיון בערר זה מיום 25.1.06 חזר ב"כ העורר על נימוקי הערר בכתב וטען שאין דבר המלמד על מסוכנותו של העורר פרט לתסקירי שירות המבחן, וכי היום עומדת על הפרק חלופה באשדוד שם מבקש העורר לשהות משעות אחר הצהריים עד הבוקר למחרת, בהמשך לשהייתו במוסד הטיפולי במהלך היום. כמו כן נטען, שההרשעה בתיק של הפרת תנאי המעצר היא הרשעה יחידה של העורר ושהחלופה תאפשר לו לתעל את הבעיה שיש לו.

ב"כ המשיבה טענה מנגד, כי אין כל עילה שהצדיקה בקשה לעיון חוזר, אין חולק שמדובר באדם שמתעסק באופן אובססיבי באשתו, נובעת ממנו מסוכנות גבוהה ואין לתת בו אמון, כמו כן אין בסיום עדותה של המתלוננת בבית משפט השלום כדי להפיג את החשש מהעורר ואת מסוכנותו, שלא ניתן להפיגה באמצעות כל חלופת מעצר שהיא.

לאור הקביעות החוזרות ונשנות של שירות המבחן בתסקיריו השונים, לאור האמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית ולאור הקביעות בהחלטות שניתנו בעניינו של העורר על ידי בתי המשפט בערכאות השונות, ובעיקר החלטותיהם של השופטת ביניש והשופט אלון, בעניין רמת הסיכון הגבוהה, שעדיין נשקפת מהעורר, למעשה ללא שינוי של ממש, פרט לעייפותו של העורר מהמשך ההליכים המשפטיים נגדו, שאף היא עשויה, לפי תסקיר המבחן האחרון, רק "לצמצם במידה מסוימת" את רמת הסיכון המתוארת בתסקיר האחרון ובתסקירים הקודמים, נראה לי נכון וראוי לדחות בקשה זו לעיון חוזר, כאשר לפי התסקיר האחרון של שירות המבחן לא ניכר שינוי משמעותי בנסיבות שהצדיק מלכתחילה את הגשת הבקשה לעיון חוזר בהחלטה האחרונה למעצר העורר עד תום ההליכים. לעניין טענתו של העורר כי ההרשעה בתיק של הפרת תנאי המעצר היא ההרשעה היחידה שלו, כבר נקבע בהחלטתה של השופטת ביניש כי על העורר הוטלו בעבר פעמיים עונשים ללא הרשעה בעבירות של תקיפת בן זוג וכמו כן עומדים ותלויים נגדו כתבי אישום כעת.

השיקול העיקרי להמשך מעצרו של העורר אינו אותה הפרת הוראה בכך שביקר את הבת שלו בגן כפי שטען ב"כ העורר, אלא המסוכנות הנלמדת ממכלול המעשים המיוחסים, מתסקירי שירות המבחן והבדיקות הפסיכיאטריות. גם בתסקיר האחרון שהוגש נאמר שמדובר ברמת סיכון גבוהה לפגיעה של העורר באשתו, המבוססת על עיוותי חשיבה, אובססיביות וקושי פרידה ממנה על רקע רגשות חזקים מאוד כלפיה המלווים בחוסר יכולת לראות את עצמו כחלק נפרד ממנה. אכן, המעצר הממושך יכול להוות גורם הרתעתי, כאמור בתסקירי שירות המבחן, ויש בכך כדי לצמצם במידת מה את רמת הסיכון, ומעצרו אף מעצים את תחושות התסכול והכעס כלפי אשתו, אך גם שירות המבחן סבר שעדיין קיימת רמת סיכון גבוהה. הטיפול המוצע יכול אף הוא להוביל לשינוי בעמדותיו ולהקנות לו כלים להתמודד מול הפרידה מאשתו ומפגש מסודר עם בנותיו יכול להפחית את התחושות הקשות המלוות אותו, ושירות המבחן המליץ לשקול אפשרות לבדיקת התאמתו למסגרת טיפולית לגברים אלימים בתל אביב, אך מדובר במסגרת פתוחה של מרכז יום בין השעות 8:30 עד 17:00, שאינה נותנת מענה הולם למסוכנות הגבוהה מצד העורר כלפי אשתו, הן בשעות בהן הוא אמור להימצא במרכז והן ביתר שעות היממה.

במצב זה נראה לי כי החלופה המוצעת אינה יכולה לתת מענה הולם לסיכונים.

לאור האמור אני דוחה את הערר.

ניתנה היום א' בשבט, תשס"ו (30 בינואר 2006) במעמד הצדדים

ברוך אזולאי, שופט

ס. נשיא