בתי המשפט
|
|
|||
|
פ 008285/04 |
בית משפט
מחוזי באר שבע |
||
|
|
|||
|
04/09/2005 |
|
כב'
השופט ח. עמר |
בפני: |
|
|
מדינת ישראל |
בעניין: |
|
|
ע"י
ב"כ, עו"ד |
|
||
|
|
נ ג ד |
|
|
|
|
|
||
|
ע"י ב"כ, עו"ד |
|
||
1. הנאשם הורשע, על פי הודאתו – ובעקבות הסדר בין הצדדים, בדבר תיקון כתב
האישום המקורי – בעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 (2) לחוק
העונשין, התשל"ז – 1977.
נסיבות ביצוע
העבירה – כך על פי כתב האישום המתוקן, אשר בהן הודה הנאשם – הן, כדלהלן:
בתאריך
16.11.04, נסע הנאשם בריכבו - כשהוא מלווה ברכב אחר (להלן:"הרכב האחר")
– על כביש הנושק ל"קו הירוק" (שבתחומי מדינת ישראל), ואשר הינו כביש
דו-סיטרי, בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, ושוליו מכורכר; ובהגיעו, יחד עם אותו רכב
אחר, למקום הקרוי "מתג 33.7" עצרו שני כלי הרכב באותו מקום.
תוך כדי כך –
ובידיעת הנאשם על כך, מראש - הגיע למקום, מתוך שיטחי הרשות הפלסטינית, טנדר שבו
נסעו ארבעה תושבי הרשות הפלסטינית (בנוסף לנהג) ואשר לא היו בידיהם אישורי כניסה
לישראל; ולאחר שאלה ירדו מהטנדר נכנסו לרכבו של הנאשם; ומשם הסיע הנאשם אותם
ביודעו שהם תושבי שטחי הרשות הפלסטינית (להלן: "הפלסטינאים") ובלא שבדק אם הם מורשי כניסה לארץ.
תוך כדי כך,
הוצב ע"י המשטרה מחסום בהמשך דרכו של הנאשם, היינו, בהמשך הכביש לישוב מיתר,
שבו נסע הנאשם עם אותם הפלסטינאים; וכאשר הנאשם ונהג הרכב האחר הבחינו במחסום,
עצרו במרחק מה הימנו. שוטרי המחסום הורו לנאשם ולנהג הרכב האחר - באמצעות מערכת הכריזה שבניידת המשטרתית, ובידיהם – לעצור, אך
השניים לא שעו להוראה, ביצעו פניית פרסה, ופתחו בנסיעה במהירות גבוהה לכיוון
היישוב סנסנה.
עקב כך, דלקה
הניידת הנ"ל אחריהם והורתה להם לעצור – תוך הפעלת פנסים כחולים מהבהבים ותוך
המשך קריאה במערכת הכריזה – אך הנאשם (כמו גם נהג הרכב האחר) לא שעה, גם עתה,
להוראה והוסיף לנסוע במהירות רבה, תוך שהוא חוצה קו הפרדה וחוסם, למעשה, את שני
נתיבי הנסיעה, היינו, גם את הנתיב הנגדי; ובאופן שאילץ נהגי שני כלי רכב תמימים,
שנסעו מולו בנתיב הנגדי, להסיט את רכביהם, לחלוטין, מהכביש, אל שולי הכורכר, וזאת,
כדי להימנע מהתנגשות חזיתית של הנאשם בהם.
הנאשם המשיך
בנסיעה מהירה עד הגיעו לצומת, ושם פנה אל "כביש 31". תוך כדי כך, הוצב,
בהמשך דרכו של הנאשם, מחסום נוסף, שהורכב מניידת (אחרת) שעמדה על הכביש, ולצידה –
ולשם חסימת יתרת רוחב הכביש – הוצבו התקן דוקרנים, וכן פנסי נצנוץ כחולים. בקידמת
המחסום עמד השוטר סמדג'ה (על נתיב נסיעתו של הנאשם) וכן השוטר דדון (על הנתיב
הנגדי).
עם הגיע
הנאשם לקירבת המחסום, סימן לו השוטר סמדג'ה
הנ"ל (באמצעות פנס וסימני ידיים) לעצור. אולם, הנאשם המשיך בנסיעתו
המהירה לכיוון שוטר זה (סמדג'ה) – ובאופן שזה נאלץ לקפוץ הצידה, כדי להימנע
מפגיעת רכב הנאשם בו – ואף שעקב
עלותו על התקן הדוקרנים נוקרו שניים מגלגלי רכבו המשיך הנאשם בנסיעתו המהירה; ועקב
כך, החלה אותה ניידת לדלוק אחריו – תוך ששוטריה מורים לו לעצור – אך הוא המשיך
בהימלטותו על המשך אותו כביש, עד שלבסון נאלץ לעצור עקב התקרים בגלגלי רכבו; ורק
כך הגיע מרדף זה אל קיצו, והנאשם נעצר.
2. טרם
הטיעונים לענש, ולבקשת הסניגור, הוריתי על הגשת תסקיר שירות המבחן אודות הנאשם.
מהתסקיר
שהוגש (מיום 1.6.05) עולה, כי הנאשם - בן 37, נשוי ואב לשמונה ילדים – מתגורר עם
משפחתו בח'ורה, אינו עובד ומתקיים מקיצבת הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי.
הנאשם סובל מפגיעה באחת מעיניו, כתוצאה של דקירתו בסכין על ידי אחר, ובעטייה סובל
הנאשם גם מתסמונת פוסט-טראומטית, שבשלה מטופל הוא בטיפול תרופתי אנטי דיכאוני,
ומצבו – במישור זה – מתואר כמאוזן.
על פי
התרשמות שירות המבחן, עושה הנאשם שימוש במצבו הבריאותי על מנת לקדם את מטרותיו
בהליך משפטי זה.
הנאשם למד
שנתיים, בלבד, בבית הספר, ואין הוא יודע קרוא וכתוב. זאת, לאחר שנאלץ, מכורח נסיבות משפחתיות, לצאת מהמסגרת הלימודית,
והחל לרעות צאן, כבר מגיל 8. בהיותו כבן 16 נישא והתגורר בסמוך להוריו, ובהיותו
כבן 19 עבד כסבל, במשך כ – שלוש שנים בתרכובות ברום, ומאז אינו עובד.
על פי
התרשמות שירות המבחן, הנאשם סובל ממצב "נפשי בעייתי", ונוהג בטשטוש
והפחתה באשר להתנהגויות בעייתיות בחייו.
על פי דבריו
בפני שירות המבחן היה הנאשם מעורב בעבר בעבירות תעבורה שונות, המשקפות נהיגה בחוסר
זהירות וברשלנות.
בהתייחס
לעבירה נשוא תיק זה – טען הנאשם בפני שירות המבחן, כי פחד שהשוטרים יכו אותו ולכן
כאשר ביקשו ממנו לעצור, לא עצר; ופרט לכך – ולמרות הודאתו בביהמ"ש בעובדות
כתב האישום, כמפורט לעיל – התכחש בפני שירות המבחן ליתר מעשיו, וביקש אף להביע
תמיהה כיצד זה הורשע בהן (אף כי, במסגרת הטיעונים לענש, שב והודה ואף ביקש להביע
חרטה). על פי התרשמות שירות המבחן, מהווה עמדה זו ביטוי לאופיו של הנאשם להפחית
ולטשטש את הבעייתיות שבהתנהגותו; וכי, העבירה נעברה על רקע התנהגות פורצת הגבולות
(בעיקר, על הכביש) ויחס של זלזול בשלטון החוק ונציגיו.
3. אין
ספק, כי האירוע דנן הינו עוד אחד מני עשרות רבות (אם לא כבר מאות) של אירועים להם
נדרש בימ"ש זה במותבים שונים, כמעט דבר יום ביומו, ואשר נושאים את המאפיינים
של התופעה החמורה שפשטה בשנים האחרונות ברחבי הדרום והנגב – היא התופעה של נהיגה
פראית בדרכים עירוניות ובינעירוניות, תוך סיכון המשתמשים בדרכים – בין נהגים
ונוסעים, ובין הולכי רגל – ועד סיכון חיי אדם; וזאת, במהלך מרדפים, להם נדרשת
המשטרה, אחר פורעי חוק, המנסים להימלט מפני המשטרה הדולקת אחריהם כדי לעוצרם או
לעכבם. וזאת, אם בשל עבירות שביצעו; אם בשל חשד לביצוע עבירה מסויימת; או אם אך
כדי לשים קץ לאותה נהיגה פראית ומסוכנת, שלעיתים, כל שעומד אחריה הוא אך הצורך
המפוקפק שבפורקן ריגושים.
לשיא חומרתם
מגיעים אירועים אלו, ועיתים רבות, כאשר אותם נהגים לא מהססים גם לפגוע, או לנסות
לפגוע, ישירות בניידות הדולקות אחריהם, או בגופם של שוטרים העומדים, לעיתים,
במחסומים שהוצבו בדרכם של אותם נהגים כדי למנוע את המשך נהיגתם הפיראית – ובלבד
שיעלה בידם לחמוק, ובכל מחיר, מידי החוק.
לתופעה זו,
שלבשה מימדים של "מכת איזור", נדרש גם בית המשפט העליון, בפסק דינו
(מיום 11.11.04) בע"פ 2410/04 (מדינת ישראל נגד סלמאן אבולקיען)-
במסגרת ערעור על גזר דין של מותב אחר בבית משפט זה – ובו הנחה ביהמ"ש העליון, והכתיב למעשה, להחמיר
בעונשיהם של נאשמים כאלה, מעבר לרמת הענישה שננקטה, עד זה לא מכבר על ידי מותבים
שונים של בית משפט זה, ואשר – כך בלשון בית המשפט העליון בפסק דין זה – "ספק,
אם רכיב ההרתעה, זכה בה למענה הולם".
ואכן,
ובעקבות פסה"ד האמור, ניכרה החמרה משמעותית ברמת הענישה בגזרי דין שניתנו מאז
בבימ"ש זה (במותבים שונים) במקרים רבים שמוסיפים לבוא אל פתחנו, כמעט מידי
יום, והנושאים את מאפייני התופעה האמורה.
גם לאחר
פסה"ד הנ"ל הוסיף ביהמ"ש העליון ונדרש באחרונה לתופעה האמורה וככזו
"שבתי המשפט מצווים להרים את תרומתם למיגורה" (ראה פסה"ד
מיום 7.6.05 בע"פ 342/05, פאוזי אלראביעה נגד מדינת ישראל; וכן
פסה"ד מיום 29.6.05 בע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נגד מדינת
ישראל).
4. נקודת
המוצא – לענין רמת הענישה בעבירות מסוג זה שבמסגרת התופעה האמורה – הינה, איפוא
וכמדיניות, כי יש לנקוט אמת מידה מחמירה, שתשקף את מרכיב ההרתעה, הן ליחיד והן
לרבים.
עם זאת –
וכפי שראיתי להביע דעתי במספר רב של גזרי דין אליהם נדרשתי גם לאחר צאת פסה"ד
הנ"ל בע"פ 2410/04 – אין ספק, כי אין בכוונת אותה פסיקה לפטור מן החובה
הבסיסית שביסוד תורת הענישה, ואשר לפיה, עדיין, יש לבחון כל מקרה ומקרה על פי
נסיבותיו, וכמתחייב מעקרון האינדיווידואליזציה של הענישה; והדברים אמורים, בעיקר,
מבחינת מידת חומרת נסיבותיו של האירוע הקונקרטי אשר הנאשם נותן את הדין עליו.
5. ובהתייחס,
איפוא, לנסיבות הקונקרטיות דנן – אכן, ומן ההיבט של מידתו והיקפו של הסיכון שיצר
הנאשם למשתמשים בכבישים ובדרכים, ידענו כבר אירועים חמורים יותר, ובהרבה. אולם, גם
אירוע זה – ועדיין, מן ההיבט האמור – אף הוא מן החמורים.
תחילתו של
המרדף, כזכור, נעוצה היתה בכך שהנאשם לא שעה לשוטרי המחסום הראשון להתקרב אליהם,
אף שעצר לפני אותו מחסום, והחליט להימלט מפניהם (וכנראה, על שום שברכבו נסעו אותם
פלסטינאים, ושלמצער, קינן בליבו החשש כי הינם שוהים בארץ ללא היתר). הימלטות זו,
נעשתה תוך כדי נסיעה מהירה ובתנאי דרך כאלה אשר בהם טמון היה סיכון, מעיקרא,
משמדובר בכביש דו-סיטרי, בעל נתיב נסיעה אחד, בלבד, לכל כיוון, וכך – ובעוקפו כלי
רכב שנסעו לפניו באותו כיוון, ובעלותו על הנתיב הנגדי, תוך חציית קו הפרדה – יצר
סכנת התנגשות חזיתית בשני כלי הרכב התמימים שנסעו בנתיב הנגדי מולו ; ורק סטיית
החרום שנאלצו נהגי כלי רכב אלה לבצע אל שולי הכורכר – היא שמנעה סכנת התנגשות זו,
על כל שעלול היה להימצא כרוך בה.
באותה נסיעה
מהירה המשיך הנאשם משם, בכביש בעל אותם תנאים.
ואולם, לשיא
חומרתה הגיעה התנהגות הנאשם – התנהגות המהווה דווקא את אחד המאפיינים החמורים
ביותר בתופעה הנדונה – כאשר, ובפורצו, למעשה, את המחסום השני, נסע במהירות הישר
לעבר השוטר סמדג'ה שעמד בקידמת המחסום והורה לו לעצור; ורק עקב פעולתו
האינסטינקטיבית והזריזה של שוטר זה, שנאלץ לקפוץ הצידה, נמנעה פגיעת רכב הנאשם
בגופו של זה.
בהתנהגות
חמורה זו – ומעבר לתוצאות הקשות שעלולות היו לצמוח הימנה – יש משום קריאת תגר על
שלטון החוק, אשר אותו מסמלים ועל אכיפתו והשלטתו ממונים ואמונים שוטרי משטרת
ישראל; ואין ספק, כי אלה ראויים למלוא ההגנה – לרבות, באמצעות הענשתם, ביד קשה, של
אלה המבקשים לפגוע בהם ולהניאם מלמלא תפקידם; ולמען יוכלו להמשיך ולבצע משימותיהם,
בלא כל חשש ומורא.
הנאשם גם
הוסיף וגילה נחישות, כאשר המשיך בנסיעתו ובהימלטותו, חרף התקרים שנגרמו לגלגלי
רכבו – עקב עלותו על התקן הדוקרנים – ורק משהרכב נעצר, לבסוף, מבלי יכולת להמשיך
ולנסוע, עקב התקרים, בא המרדף אל קיצו; ואין לדעת עד היכן היה זה מתמשך, אילמלא כן.
6. באשר
לעברו של הנאשם – הרי שעברו הפלילי אינו מכביד, והוא כולל הרשעה אחת בעבירת אלימות
שנעברה לפני כ – 12 שנים. מאידך, עברו התעבורתי (כעולה מגיליון הרשעות התעבורה
הקודמות) הינו נכבד, וכולל הוא, בין היתר, עבירות המצביעות על חוסר זהירות ורשלנות
רבה.
7. בצד
מדיניות הענישה המחמירה שביקש ביהמ"ש העליון להכתיב, בעבירות כגון דא, וכאמור
לעיל, ואשר ביסודה עומד יסוד ההרתעה – לא אתעלם, בבואי לקצוב את עונשו של הנאשם,
ממצבו הבריאותי והמשפחתי; מהודאתו שחסכה זמן ומשאבים, אף כי, אין מקופלת בה,
בהכרח, גם חרטה כנה; ומהעובדה כי יהא זה לו מאסרו הראשון, ולאחר מעצר ממושך ,
שתנאיו קשים משל מאסר, כידוע.
8. לאחר
ששקלתי את כלל הנסיבות, גוזר אני על הנאשם את העונשים הבאים:
א.
מאסר
בפועל לתקופה של 36 חודשים, שתימנה מיום המעצר בתיק זה(16.11.04).
ב.
מאסר
על תנאי לתקופה של 12 חודשים, והתנאי הוא, אם יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו
ממאסרו הנ"ל, כל עבירה שהינה פשע.
ג.
כן,
אני מורה על פסילת הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 4 שנים, שתימנה
החל ביום שיחרורו ממאסרו הנ"ל.
זכות
ערעור לביהמ"ש העליון תוך 45 יום מהיום.
ניתן היום ל' באב, תשס"ה, 4 בספטמבר 2005, במעמד
הצדדים.
|
ח.
עמר – שופט |
08285/04פ 055 נורית זורנו