בתי המשפט
|
|
|||
|
פ 008236/04 |
בית משפט
מחוזי באר שבע |
||
|
|
|||
|
18/12/2005 |
תאריך: |
כב'
השופט ח. עמר |
בפני: |
|
|
מדינת ישראל |
בעניין: |
|
|
|
|
|
|
|
|
נ ג ד |
|
|
|
|
1 . חואג'רי ראמי – (נדון) 2 . אבו עמרה
אחמד – ע"י ב"כ עו"ד מ. סויסה |
|
|
|
|
|
|
|
(ביחס לנאשם מס' 2)
גזר דין זה מתייחס לנאשם מס' 2
- שבעת האירוע נשוא כתב האישום היה קטין (יליד 6.2.1987 – להלן:"הנאשם")
וזאת, לאחר שדינו של הנאשם 1 (להלן:"הבגיר") נגזר.
1. בהכרעת הדין מיום
10/7/05 נקבע כי הנאשם ביצע עבירת אי מניעת פשע, לפי סעיף 262 לחוק
העונשין, התשל"ז – 1977.
הקביעה,
כאמור, נתבססה על הודאתו של הנאשם, בעקבות הסדר בין הצדדים בדבר תיקון עובדות כתב
האישום המקורי והוראות החיקוק שכלל; ולהלן נסיבות האירוע נשוא העבירה:
בתאריך
26.9.04 בשעת לילה, הסבו הנאשם, הבגיר ואחרים ליד שולחן חנות פלאפל בבאר שבע,
ובשלב מסוים הצטרף אליהם המתלונן. סמוך לאחר מכן, ביקש אחד מאנשי החבורה (להלן:"האחר")
מהמתלונן לסור עימו הצידה כדי לשוחח עימו, כביכול, ומשהמתלונן הסכים, הצטרפו גם
הנאשם והבגיר והלכו בעקבות המתלונן והאחר הצידה. אלא ששם, שלפו הבגיר ואותו אחר
סכינים ודקרו בהן את המתלונן בגפיו ובעכוזו, לעיני הנאשם; והסתלקו, יחד עם הנאשם,
מהמקום, כשהם מותירים את המתלונן מתבוסס בדמו וללא הכרה.
המתלונן פונה לבית החולים, כשהוא מחוסר הכרה וחום
גוף (היפוטרמיה) וסובל מאובדן דם ופגיעות רבות; והוא נזקק למספר ניתוחים ולעירויי
דם; והכרתו חזרה אליו רק כעבור שלושה ימים.
הוברר,
כי כתוצאה מהדקירות, נחתכו ונקרעו שרירים בירכו של המתלונן, וכך גם שרירים וכלי דם
בעכוזו; וכן רוטשו שרירים בזרועו הימנית, ונגרם לו דימום עורקי בה; ובעטיים של כל
אלה נזקק לאותם ניתוחים לאיחוי
הקרעים.
באשר
לנאשם – הרי, שלמרות שידע כי הבגיר (והאחר) זוממים לבצע פשע במתלונן, וכי
הסיטואציה לא היתה מפתיעה, מבחינתו, לא עשה מאומה כדי למנוע אותה ואת מעשה הפשע,
כאמור; ויצויין, כי בכתב האישום המקורי יוחסה גם לנאשם אותה עבירה שיוחסה לבגיר
(מכוח דיני השותפות בפלילים).
כן
יצויין, כי בקשר עם האמור הורשע הבגיר (שהיה בן- 19 בעת האירוע) – ולאחר תיקון כתב
האישום, כאמור – בעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות; ודינו נגזר, בין היתר,
ל – 37 חודשי מאסר בפועל.
2. מהתסקיר הראשון (מיום
5.9.05) שהוגש ע"י שירות המבחן לנוער, עולה כי הנאשם הינו הצעיר בין חמשת
אחיו. הוריו חיים בנפרד, אך האב שומר על קשר עימם ומנסה לנתבם לדרך חיים
נורמטיבית.
הנאשם
ומשפחתו התאזרחו, למעשה, בארץ מאז שנת 1994 – ועל רקע נסיבות שאין צריך לפרט –
ומכאן גם קשיי ההתבססות והסתגלות ובעיית הזהות, שהיו נחלת הנאשם ובני משפחתו, כאן
בארץ.
לפני מעצרו בתיק זה – ועקב נשירתו
ממסגרת לימודית – עבד הנאשם בשווקים, ומאז שיחרורו (בתנאים) מהמעצר, עובד הוא
בחנות עם אחיו, ותחת השגחתו של זה.
בהתייחסו לעבירה האמורה, שנקבע כי
ביצעה, הרי שלמרות הודאתו בביהמ"ש, התכחש אליה בפני שירות המבחן, וביקש לטעון
כי כלל לא היה במקום בעת האירוע וכלל לא ידע על זממו של הבגיר; ולטענתו, הודה
בביהמ"ש רק כדי לזכות בהקלה בתנאי השיחרור המגבילים שהכבידו עליו. אופן
התייחסות זה התבטא גם בשיתוף הפעולה החלקי, בלבד, שגילה בקשריו עם שירות המבחן
במהלך תקופת שיחרורו עד כה.
בהתייחס לשאלת ההרשעה או הימנעות
הימנה – הביע שירות המבחן דעתו, כי אין מנוס מלהמליץ על הרשעה. זאת, נוכח אופן
התייחסותו של הנאשם אל העבירה והתכחשותו אליה, הגם שהודה בה בביהמ"ש; עמדתו
הנחרצת כי אין הוא זקוק לטיפול או לעזרה שיקומית – משלטענתו, היה די במעצר כדי
לשמש עבורו בסיס להפקת לקח – וממילא, נעדר הוא כל מוטיבציה להרתם להליך טיפול;
חומרת האירוע בכללותו – הגם שהנאשם לא נטל חלק פעיל בו; ונוכח הצורך ההרתעתי.
עם זאת – ובהתחשב בעובדת היות הנאשם
נעדר עבר פלילי; בעובדה שעל כל פנים עבירתו באירוע זה אינה כרוכה בסיוע פעיל;
ונוכח ההתרשמות כי עדיין לא הפנים
אורח חיים עברייני – מומלץ, לענין העונש, להסתפק בהטלת מאסר מותנה מרתיע.
ברם, כבר למחרת, כתב קצין המבחן,
וביוזמתו, תסקיר נוסף (מיום 6.9.05) ובו ביקש לשנות המלצתו, "לאחר התלבטות
ושיקול דעת נוסף", ולאחר שיחה נוספת עם הנאשם שהתקיימה סמוך לאחר כתיבת
התסקיר המקורי הנ"ל.
בתסקיר נוסף זה, ביקש קצין המבחן
דחיית הדיון בשלושה חודשים נוספים, על מנת שבתקופה זו תיבחן, בכל זאת, מידת
הנכונות והפתיחות מצד הנאשם להתערבות טיפולית, כפי שהביע מילולית בפני קצין המבחן
באותה שיחה נוספת.
הגם שנתקשיתי להשתכנע, מה זה כבר
התרחש ביום אחד, עד כדי נסיגה כה משמעותית מהתקיר שנכתב אך יום קודם לכן, נעניתי
להמלצה ודחיתי את הדיון.
ואכן, בתסקיר האחרון שהוגש (מיום
20.11.05) מסר קצין המבחן, כי הנאשם שינה, שוב, את טעמו וחזר בו מהנכונות המילולית
שהביע בדבר הליך טיפולי, וזאת, בטענה, כי יש לו מחוייבות לעבודתו ואינו פנוי
לטיפול סדיר.
לפיכך, שב קצין המבחן על התרשמותו
והמלצתו המקורית, בדבר ההרשעה והעונש, כאמור לעיל.
3. בטיעוניה בפני, עתרה
ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם, כפי שגם שירות המבחן המליץ; ובצד זה, ושלא
כהמלצת שירות המבחן, גם להשית עליו מאסר בפועל לריצוי של ממש, ולא להסתפק במאסר מותנה, בלבד.
זאת, בבקשה ליתן את הדגש על חומרת
הפשע נשוא האירוע בכללותו ותוצאותיו, ואשר הנאשם לא עשה מאומה לשם מניעתו, אף שהיה
בידו לעשות כן; ולא עוד אלא שגם לאחר האירוע עזב אף הוא את זירת האירוע והותירו
(הוא ושני הדוקרים) את המתלונן בזירת האירוע במצבו הקשה, ובאופן שחייו ניצלו,
באקראי, כשעובר אורח הבחין בו והזעיק עזרה.
כן, ביקשה ב"כ המאשימה להדגיש את
העובדה, כי על אף היות הנאשם קטין בעת ביצוע העבירה, הרי שכיום הינו כמעט בן 19
שנים; את העובדה שהוא דוחה כל הצעה טיפולית, הגם שהוא זקוק לטיפול, בסיוע שירות
המבחן; ואת העובדה שאין זו לו הסתבכותו הראשונה עם החוק.
מנגד, עותר הסניגור להימנעות מהרשעת
הנאשם, ולנקוט לגביו בדרכי טיפול, למרות עמדת שירות המבחן, ולמרות שהנאשם מסרב
לטיפול. הסניגור מבקש ליתן משקל מכריע לעובדת קטינותו של הנאשם בעת ביצוע העבירה;
לעובדה שהעבירה שנקבע שביצע אינה מן החמורות, ועל כל פנים, חומרתה פחותה לאין ערוך
מזו שיוחסה לו בכתב האישום המקורי ומזו שבה הורשע הבגיר; ומשזו לא היתה מלווה
בסיוע פעיל כלשהו.
עוד נטען, כי הנאשם הפנים את הלקח,
הביע חרטה, והחליט לעלות על דרך הישר, בכוחות עצמו, ומכאן אי הנחיצות שבהיזקקות
לדרכי טיפול, בעזרת שירות המבחן.
4. מן הפן העקרוני של
דברים, ועל אף הנטייה שיכול וקיימת היא, פה ושם, להתייחס לעבירת אי מניעת פשע, כאל
עבירה שאינה מן החמורות – אם על שום הגדרתה "אך" כעבירת
"עוון", בלבד; או אם על שום היותה מאופיינת מטיבעה בפאסיביות, ואין היא
כרוכה בפעולה אקטיבית של סיוע לביצוע הפשע, או בתרומה מעשית להוצאתו אל הפועל - הרי, שלדידי, סבורני, כי היא אחת מן
העבירות החמורות, ואשר יש להתייחס אליה בחומרה, ואין להקל בה ראש, כלל ועיקר.
האינטרס
המוגן אשר ביסוד קביעתה בספר החוקים כעבירה, אשר סנקציה עונשית בצידה, הוא – מן
הפן הכולל והרחב של דברים – חיזוק הערך הבסיסי של שלטון החוק ואכיפתו, ורתימתו של
כל אדם בחברה, באשר הוא, למאמצי הלחימה בפשיעה, וכשלצורך זה, מטיל המחוקק על האזרח
את החובה שלא לעמוד מנגד, שעה שהוא יודע כי עומד להתבצע פשע, אלא לנקוט בכל
האמצעים הסבירים שיש בידו, כדי לנסות למנוע ביצועו (או השלמתו) ובאופן שבכך עשוי
הוא לתרום את תרומתו לסיכול ביצוע הפשע, ולמצער, לסייע במניעת הוצאתו אל הפועל.
על כן, אדם כזה שנמנע מנקיטת אותם
אמצעים, שעה שהוא יודע על הפשע שעומד להתבצע, ומגלה אדישות ושיוויון נפש כלפי
ביצועו ותוצאותיו האפשריות, הרי שבכך הוא תורם ומסייע, במידה מסויימת – אף כי, לא
במובן המשפטי הצרוף של עבירת "הסיוע", ואף כי אך על דרך הפאסיבית –
להתבצעותו של אותו פשע.
פועל יוצא מן הדברים הוא, כי את מידת
חומרתה של עבירת אי מניעת פשע בכל מקרה ומקרה קונקרטי, יש לבחון, וחובה לבחון, בזיקה
הדוקה עם חומרת מעשה הפשע עצמו – אשר לא נעשה דבר לשם מניעתו – ועם חומרת
תוצאותיו.
5. יישום הדברים על
נסיבותיו של המקרה דנן, אינו מותיר ספק באשר לחומרה שבה יש לראות את התנהגותו של
הנאשם, נוכח חומרת פשע זה והאירוע בכללותו שהתבצע לנגד עיניו של הנאשם, כשהוא צופה
בחבריו דוקרים באכזריות את המתלונן; והוא עומד מן הצד ומחשה ולא עושה מאומה, כדי
לנסות – לפחות, ברב או במעט – למנוע
את ההתרחשות או למזער את חומרתה; וגם לאחר ההתרחשות, בוחר הוא להימלט יחד עם
חבריו, בהותירם את המתלונן מתבוסס בדמו וללא הכרה, ובלא שהעלה על דעתו אף להזעיק עזרה וכיו"ב, ולו לאחר
מעשה.
יתר
על כן, הוברר כי אין זו לנאשם הסתבכותו הראשונה עם החוק. שכן – וכעולה מהכרעת הדין
שניתנה בעניינו ביום 8.9.05 (בתיק פ' 1631/04 של בימ"ש השלום לנוער בבאר-שבע)
נמצא הוא אשם ב – 3 עבירות שונות ונפרדות של החזקת סכין שלא למטרה כשרה
(אשר אחת מהן, אגב, ביצע יחד עם אותו הבגיר שבתיק דנן), ואף כי אותו בימ"ש
לנוער נמנע מהרשעתו בגמר הדין בגין עבירות אלו.
עובדה זו, מוסיפה ומחזקת את ההתרשמות
כי אין מדובר בנער תמים, אלא במי שהעולם העברייני רחוק מלהיות זר לו, ובמי שהספיק
להתחבר לעולם זה.
בנסיבות חמורות אלו, ומשהנאשם גם מסרב
ליטול את היד הטיפולית והשיקומית המושטת לו – אף שזו נחוצה לו, במובהק – הרי
שהמלצת שירות המבחן בדבר הרשעתו, הינה מתחייבת ומתבקשת; ואין נראה שיש מקום להימנע
הימנה, ובמיוחד, משאין לראות מה דרך טיפולית ושיקומית ניתן יהא לצוות עליה (בצד אי
הרשעה) ואשר ניתן יהא לצפות כי הנאשם יעמוד בה, נוכח עמדתו, כאמור לעיל.
7. יחד עם זאת – ובאשר
לעונש הראוי לנאשם זה – הרי שאיני סבור, כי מן ההכרח הוא להטיל עליו מאסר בפועל
לריצוי של ממש, כפי שעותרת ב"כ המאשימה – וכשם שגם איני סבור כי יש להסתפק
במאסר מותנה בלבד, כפי שממליץ שירות המבחן – וסבורני, כי ענש בדמות מאסר בפועל
לריצוי בעבודות שירות, הולם את כלל הנסיבות, בהיותו מקפל ביסודו גם את האלמנט
החינוכי.
למסקנה
זו הגעתי לאחר, שעל כל פנים, לא
ניתן להתעלם מעובדת היות הנאשם קטין בעת ביצוע העבירה; וכשמאידך, חוששני כי מאסר
לריצוי של ממש עלול להעמיק בקרבו דפוסים עבריינים, בהשפעת החברה העבריינית שבין
כתלי בית הסוהר.
8. אשר על כן, מרשיע
אני את הנאשם מס' 2 בעבירה שבה נמצא אשם (וכאמור ברישא לגז"ד זה) ודן
אותו בגינה לעונשים הבאים:
א. מאסר בפועל למשך
3 חודשים, אותו ירצה בעבודות שירות,
ובתנאי שתבוא על כך המלצה חיובית של הממונה על עבודות השירות.
ב. מאסר
על תנאי למשך 3 חודשים, והתנאי הוא אם יעבור, במשך 3 שנים מהיום, כל עבירה
לפי סימן א' שבפרק ט' לחוק העונשין,
התשל"ז –1977.
זכות ערעור
לביהמ"ש העליון תוך 45 יום מהיום.
ניתנה
היום י"ז בכסלו, תשס"ו 18 בדצמבר 2005 במעמד הצדדים.
|
ח. עמר – שופט |
החלטה
בהמשך לאמור בגזר הדין, אני קובע
ישיבה ליום 17.1.06 שעה 09:00, לצורך קבלת חוות דעת הממונה על עבודות השירות.
הממונה על עבודות השירות מתבקש
להמציא חוות דעתו עד יומיים קודם למועד הנ"ל.
המזכירות תפנה לממונה על עבודות
השירות בצירוף גזר הדין לעיל והחלטה זו.
הודע לנאשם כי עליו להתייצב וכי לא
יקבל הזמנה נוספת לדיון.
ניתנה היום י"ז בכסלו,
תשס"ו 18 בדצמבר 2005 במעמד הצדדים.
|
ח.
עמר – שופט |
08236/04פ 055 נורית ג'ורנו