1

בתי המשפט

פ 008182/04		בית משפט מחוזי באר שבע
16/06/2005	תאריך:	כבוד השופטת רחל ברקאי	בפני:

המאשימה	מדינת ישראל	בעניין:
	נגד
הנאשם	אריאל ציטמן ת.ז. 03388863

ב"כ המאשימה עו"ד רחל אלקמייס הנאשם ובא כוחו עו"ד יובל ליבדרו

מתיצבים:

גזר דין

1. הנאשם הורשע על פי הודאתו בשלוש עבירות של הצתה, עבירה לפי סעיף 448(א)לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

הודאת הנאשם באה בעקבות הסדר טיעון אשר גובש בין התביעה לסנגוריה לפיה בכפוף להודאת הנאשם במעשי ההצתה ובכפוף לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית, אשר תקבע כי מעשיו נובעים ממחלה נפשית המוכרת כ"פירומניה" וכי יש טיפול לבעייתו ובכפוף לתסקיר שירות מבחן אשר יציין כי הנאשם מפנים את בעייתו וכן לוקח אחריות למעשיו ומוכן לקבל טיפול, אזי יעתרו הצדדים בהסכמה לענישה של צו מבחן טהור למשך 3 שנים.

2. לאחר דחיות חוזרות ונשנות, שבאו במטרה לאפשר לגורמים המטפלים לבחון מקרוב את בעיותיו של הנאשם כמו גם לבחון דרך טיפולית הגיש שירות המבחן תסקיר מפורט אשר נמנע מכל המלצה טיפולית. לנוכח עמדה נחרצת של שירות המבחן כי הנאשם ראוי לעונש מוחשי מציב גבולות ראתה עצמה המדינה משוחררת מן ההסדר ועל כן טענה לעונש באופן חופשי.

3. עמדה זו של שירות המבחן היא זו אשר יצרה את הדילמה הקשה בפניה ניצבת אנוכי והיא הבחירה בין הדרך הטיפולית לדרך הענישה המוחשית. לא אחת נאמר כי מלאכת הכרעת הדין קשה היא אולם מלאכת גזירת הדין קשה היא שבעתיים ואודה כי את עוצמת הדברים חשתי ביושבי וחושבי על העניין העומד בפני. כדי להבין את הדברים יש לבחון מקרוב את השתלשלות העניינים והנה היא כאן:.

4. כתב האישום הוגש כנגד הנאשם ביום 1.8.04 כשהוא מייחס לנאשם שלושה אירועי הצתה שונים אותם ביצע, בעת היותו בתפקיד כסייר בחברת השמירה "מוקד גת", כשהוא מנצל ניצול אירוני את תפקידו והצית את המקומות עליהם היה אמור לשמור. באירוע מיום 26.5.04 הצית הנאשם קוצים אשר היו מתחת לסככה במקום הנקרא "סככות המעיין" בקרית גת. עם התלקחות הלהבות כיבה הנאשם את האש באמצעות צינור מים של כיבוי אש שהיה במקום. כתוצאה ממעשיו נגרם נזק רכוש של כ- 1,000 ₪.

לא חלפו להם ימים מספר והנאשם חזר על מעשיו באירוע מיום 11.6.04. באותו מועד, בסמוך לשעה 16:00, הבחין הנאשם בערמת ניירות קטנה בוערת בסמוך למפעל הנייר "ירושלים" באזור התעשייה בקריית גת. הנאשם הצית את המקום באמצעות הניירות אשר דלקו בערמה וגרם להתלקחות שריפה. לאחר כ-10 דקות חזר הנאשם למקום והזעיק את כוחות כיבוי האש כאשר עד להגעתם ניסה לכבות את האש בכוחות עצמו, באמצעות צינור כיבוי אש שהיה במקום. כתוצאה מהשריפה האמורה נגרם נזק רכוש למקום בשיעור של כ- 1,700,000 ₪.

הנאשם לא השכיל להבין את תוצאות חומרת מעשיו מן האירוע הקודם וזמן לא רב לאחר מכן, ביום 24.7.04, הצית הוא את מפעל "אשת" באזור התעשייה בקרית גת בכך שהדליק גפרור וזרק אותו לעבר ערמת ניירות שהיו בחניה של המפעל. משהוצתה האש עזב הנאשם את המקום. בהמשך קיבל הוא הודעה על השריפה שבמקום והוא הגיע שוב למקום כדי להתחיל במלאכת כיבוי האש עד אשר הגיעו כוחות הכיבוי למקום. על פי המוערך גרם הנאשם במעשיו אלו לנזקי רכוש המוערכים בכ- 65,000 ₪.

5. עד כאן במישור העובדתי בו הודה כאמור הנאשם. מכאן להשתלשלות העניינים המלווה את בחינת האפשרות הטיפולית. הסניגור הגיש חוות דעת פסיכיאטרית של מר יצחק בן ציון, חוות דעת מיום 31.10.04. חוות דעת זו לימדה על בעיותיו הנפשיות של הנאשם המלמדות על היותו פירומן. כמו כן טווה המומחה באופן ברור ומדויק את הצורך של הנאשם בקבלת טיפול תרופתי שיחתי ושיקומי ארוך טווח כשהוא מדגיש כי הנאשם החל בקבלת טיפול תרופתי אצלו אך מחכה הוא לשלב הטיפולי שיחתי בשירות המבחן. הדגיש המומחה כי אימת הדין עשויה לקדם את הטיפול לו זקוק הנאשם ועשויה לסייע לשינוי האמיתי לו זקוק הנאשם.

6. לאחר קבלת חוות דעת זו התקבל תסקיר שירות המבחן שלא עמד בקנה אחד עם ההסדר כשקצין המבחן מנתח ארוכות את נסיבותיו האישיות של הנאשם, הרקע המשפחתי בו צמח, ילדותו ובגרותו ומצבו האישי כיום. לאחר בחינת הדברים התרשם קצין המבחן כי אין בנאשם את ההבנה לגבי התהליכים אשר הובילו אותו לביצוע העבירות ומכאן שאין למידה והפקת לקחים בתחום זה. קצין המבחן סבר כי הנאשם עסוק במאמץ להציג עצמו כאדם שעובר שינוי חיובי וזאת במטרה לזכות בהקלות בצפוי לו מן ההליך המשפטי וכי אינו מעוניין בכנות בהליך טיפולי אשר יביא לשינוי. לפיכך, סבר קצין המבחן כי לנאשם יכולת מועטה להפיק תועלת מקשר טיפולי במסגרת שירות המבחן ונמנע מכל המלצה טיפולית. קצין המבחן אף הוסיף וציין כי בנסיבות העניין הוא סבור כי דווקא ענישה מוחשית מציבת גבולות היא זו אשר עשויה להוות עבורו חוויה חיובית מתקנת ואם יוחלט על הטלת ענישה של מאסר המליץ כי תופנה המלצה לשרות בתי הסוהר לשבצו בכלא שיקומי מתאים.

7. לנוכח השוני בעמדות שבאו, מחד גיסא הצורך במתן טיפול תרופתי ושיחתי לנאשם, כפי שהמליץ הפסיכיאטר, ומאידך גיסא עמדת קצין המבחן כי אין הוא מוצא לנכון להמליץ על טיפול שיקומי במסגרת שירות המבחן נתבקש שירות המבחן לחזור ולבחון את עמדתו. הסניגור, אשר לא היה שבע נחת מתסקיר שירות המבחן, אף ביקש כי בית המשפט יורה לשירות המבחן להעביר את הטיפול בנאשם לקצין מבחן אחר, אך לא מצאתי לנכון להתערב במלאכת שיבוץ העבודה בשירות המבחן וקצין המבחן אך התבקש להבהיר את עמדתו לנוכח עמדת הפסיכיאטר בדבר הצורך בטיפול שיחתי.

8. קצין המבחן מסר תסקיר משלים מיום 26.12.04 בו ציין כי חזר ונפגש עם הנאשם ואף שוחח עם הפסיכיאטר שנתן את חוות דעתו בתיק. קצין המבחן חזר והדגיש כי הנאשם מגלה תובנה חלקית לחומרת העבירות בגינן הופנה לשירות המבחן וכי אין הוא ער לתהליכים הפנימיים הקוגניטיביים שעמדו בבסיס ביצוע העבירות וכי כל רצונו לשמור על תדמית חיובית כדי להציג את עצמו כקורבן. לנוכח הדברים עמד קצין המבחן על עמדתו כי אין הנאשם מתאים לקשר טיפולי במסגרת שירות המבחן.

9. לנוכח עמדה עקבית זו של שירות המבחן נקבע התיק לטיעונים לעונש. אלא שאז המציא הסניגור המלומד חוות דעת של פסיכולוג קליני בשם מוטי ארגוב אשר ערך חוות דעת מקיפה ומפורטת בעניין הנאשם ובתמציתה מדגיש הוא את עדיפותו של הערוץ הטיפולי לנאשם על פני כל עונש מוחשי. הפסיכולוג הדגיש כי מדובר בטיפול ארוך ומקיף לו זקוק הנאשם, טיפול של כשנתיים עד שלוש שנים בתדירות מפגשים של אחת לשבוע וכי מדובר בעלות טיפול גבוהה, שהינה מעבר ליכולתו הכלכלית של הנאשם. לכן מוצא לנכון הפסיכולוג להדגיש את הצורך בדבר מתן טיפול לנאשם במסגרת השירות הציבורי .

10. הסניגור ביקש לראות בחוות דעתו של הפסיכולוג כחוות דעת בעלת משקל שווה ערך לתסקיר שירות המבחן ובבחירה בין השניים ביקש לשכנע כי יש להעדיף את המלצת הפסיכולוג על פני המלצת שירות המבחן, ולהטיל על הנאשם עונש מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות לרבות צו מבחן בפיקוח שירות המבחן על אף דעתו הנוגדת של שירות המבחן. הסניגור חזר והדגיש בטיעוניו לעונש את חשיבותו של ההליך הטיפולי השיקומי והרווח הצפוי לחברה במקרה שכזה ממתן טיפול לנאשם תחת שליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח.

11. מאידך טענה התביעה כי שירות המבחן הוא הגוף המוסמך הפועל לסיוע במלאכתו של בית המשפט בכל מקום בו נדרש בית המשפט למידע רחב ומקיף אודות אישיותו של הנאשם ופוטנציאל השיקומי טיפולי שבו וכי אין להחליף את שירות המבחן המופקד על מלאכה זו בגופים פרטיים חיצוניים הממומנים על ידי צד אינטרסנטי להליך.

12. הסניגור אשר יצא מגדרו לסייע בשיקומו של הנאשם כאן נפל לכלל טעות משסבר כי לחוות דעתו של הפסיכולוג משקל מאזן אל מול תסקיר שירות המבחן. תפקידו של שירות המבחן מוסדר בין השאר בהוראות תקנות העמדת עבריינים במבחן (שירותי המבחן), תשי"ט – 1959 (להלן: "התקנות").

תקנה 9 לתקנות קובעת כי :

"הופנה אדם לשירות ונקבע קצין-מבחן שיטפל בענינו, יעמוד הקצין בקשר עם האדם, עם משפחתו ועם בני-אדם הקשורים אליו, או עם המוסדות המטפלים בו ויאסוף פרטים בדבר אישיותו של האדם, התפתחותו הגופנית, השכלית והנפשית, תנאי ביתו וסביבתו וכן נסיבות העבירה בה הוא נאשם והמניעים שהביאוהו לכך. במהלך החקירה יבקר קצין-המבחן בביתו של האדם, אם ראה צורך בכך."

תקנה 10 לתקנות קובעת כי :

"ראה קצין-מבחן צורך בכך יפנה את האדם כאמור בתקנה 9, באישור קצין-המבחן המחוזי או מי שהורשה על ידיו, למקום מתאים לשם בדיקה רפואית, פסיכולוגית, פסיכיאטרית או בדיקה אחרת ."

תקנה 17 לתקנות קובעת כי :

"קצין-המבחן שנקבע בצו-מבחן לטפל בנבחן ידאג לשלומו הגופני והנפשי של הנבחן, לשיקומו החברתי ולחינוכו לאזרחות מועילה תוך מגע מתמיד ושיתוף-פעולה עם הוריו, אפוטרופסו, משפחתו, עם השירותים הציבוריים ועם כל גורם היכול לעזור בכך. קצין-המבחן יסייע לנבחן בקבלת הכשרה מקצועית ובסידור בעבודה ואם היה הנבחן קטין, יסייע גם בקליטתו במסגרת לימודית מתאימה."

ניתן ללמוד מכך כי שירות המבחן הוא הגורם הטיפולי המוסמך הפועל לצדו של בית המשפט ואין לראות בחוות דעת של פסיכולוג המוגשת מטעם ההגנה, אשר אין חולק כי הנה במידה רבה חד צדדית מעצם טיבה, כשוות ערך לחוות דעת של שירות המבחן. חוות דעת פסיכולוג מטעם ההגנה יכולה להוות תשתית טיפולית ראשונית אשר תובא לבחינת שירות המבחן. אך אין היא יכולה להוות תכתיב ובוודאי לא תחליף לפועלו של גוף מקצועי חסר כל שיקולים זרים הפועל לצדו של בית המשפט.

13. לגופו של עניין הכל היו מודעים לחשיבות שילובו של הנאשם בהליך טיפולי מתאים, גם הפסיכיאטר גם הפסיכולוג וגם שירות המבחן ואף עוד קודם לכן עורכי הדין המכובדים אשר עשו במלאכה בתיק זה. אולם, באיזה טיפול מדובר? לאחר קריאה ולמידה מעמיקה של חוות הדעת שהונחו בפני, לרבות התסקירים המפורטים של שירות המבחן, לא מצאתי כי קיים שוני באבחון בעייתו של הנאשם. נקודת המוצא הטיפולית של הפסיכולוג הקליני לעומת המסגרת הטיפולית של שירות המבחן היא זו השונה והיא זו אשר יוצרת לכאורה את השוני בעמדות. אבהיר דברי:

כדי שהנאשם יזכה בקבלת טיפול שיחתי במסגרת שירות המבחן נדרש הוא להגיע להליך הכרתי תודעתי של לקיחת אחריות על מעשיו, באופן אשר יאפשר את שילובו בתהליכים הטיפוליים עליהם מופקד שירות המבחן. זהו שלב תודתי המלמד על בשלות הנאשם בעצם לקיחת האחריות וההכרה בצורך בטיפול אשר יביא לשינוי. בפועל נמצא הנאשם הנדון בשלב הכרתי ראשוני ביותר, המחייב טיפול בסיסי יסודי אשר יביא אותו לשלב ההכרתי של חומרת מעשיו ושל לקיחת אחריות על מעשיו. על טיפול שכזה אין שירות המבחן אמון ולכך סביר להניח כי יידרש הנאשם לטיפול מקצועי של פסיכולוג קליני, בדומה למקצועיותו של המומחה אשר נתן חוות דעת מטעם הנאשם.

במצב דברים זה יש לומר כי הנאשם זקוק בשלב זה של הדברים בקבלת טיפול פסיכולוגי צמוד ולא יהיה זה נכון לחייב את שירות המבחן במתן טיפולים לנאשם לנוכח אי בשלותו להשתלב בטיפול מתאים במסגרת שירות המבחן.

שקלתי אפשרות אחרת והיא העמדת הנאשם במבחן לתקופה של 3 שנים בא ימצא בטיפול שיחתי אצל פסיכולוג קליני פרטי תחת פיקוח צמוד של שירות המבחן, מכוח הוראת פקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה") הקובעת בסעיף 5 כי:

"צו מבחן יכיל גם –

(1) הוראות שבית המשפט יראה אותן נחוצות כדי להבטיח את הפיקוח על הנבחן;

(2) תנאים נוספים בדבר מגורים וענינים אחרים, לרבות חובת הנבחן לקבל טיפול רפואי, ככל שבית המשפט, בהתחשב עם נסיבות הענין, יראה אותם נחוצים כדי להבטיח את שלומו הנפשי והגופני של הנבחן, את שיקומו החברתי וחינוכו להתנהגות טובה, ולמנוע אותו מלשוב ולעבור את העבירה שעבר או מלעבור עבירה אחרת."

(הדגשה שלי ר.ב.)

שקלתי אפשרות זו בכובד ראש אך נוכחתי כי מצבו הכלכלי של הנאשם לא יאפשר לו לעמוד במטלה כספית כבדה זו המחייבת קבלת טיפול שבועי לתקופה של שלוש שנים.

בנסיבות אלו לא נותרה בפני עוד כל דרך כי אם לסיים את מלאכתי במסלול הענישה ולא הטיפול.

14. אין חולק כי מעשיו של הנאשם, כפי שפורטו לעיל, חמורים המה. אין חולק כי הנזק לו גרם הנו נזק ניכר אשר את גמולו בוודאי יידרש לשלם בבוא מן הימים, בהליך אזרחי. על מעשים חמורים אלו נדרש הוא לתת את הדין במישור הפלילי.

בנסיבות העניין התחשבתי בעובדה כי הנאשם חסך מזמנו של בית המשפט והודה בהזדמנות הראשונה. התחשבתי בעובדה כי ככלל ניהל הנאשם אורח חיים נורמטיבי ומעד פעם בעברו בביצוע עבירה של תקיפה סתם, אשר לצידה לא נרשמה הרשעה. וכי במהלך הצגת הטיעונים לעונש חזר והביע מילות חרטה כנים. נתתי את דעתי לתקופת המעצר בה ישב הנאשם מאחורי סורג ובריח, תקופה של כחודש ימים, וכן התקופה הארוכה בה שהה הנאשם במעצר בית מלא כשעול פרנסת בני משפחתו , אשתו ובתו הקטינה, רובץ על כתפיו. כן נתתי את דעתי לנסיבות המאפיינות את מעשי ההצתה. אין מדובר במעשי הצתה המלווים בכוונה של ממש לגרום לתוצאת הנזק. המניע למעשי ההצתה הוא חוויתי. מחוויה זו הוא סופג את חווית ההתרגשות כשלאחריה פועל הוא נמרצות לכבות את האש באופן המלמד לכאורה על העדר רצון לגרום לתוצאת נזק, כי הנאה מעצם הבעירה. אין בכך כדי להצדיק את מעשיו או להקטין בחומרתם אך יש בכך כדי ללמד על העדר מניע כי אם על מחלה לשמה.

בנוסף התחשבתי בעובדה כי בפועל לא נגרם נזק בנפש הגם שנזק לרכוש היה רב עד מאוד וכי יידרש הוא בעתיד לתת את הדין במישור האזרחי.

לאור כל האמור לעיל אינני סבורה כי הפסיקה הרחבה אותה הניחה התביעה בפני כמדד לענישה מנחה ראויה יכולה לשמש אותנו כאן. המדובר בנסיבות מאוד מיוחדות נסיבות אשר אין חולק כי כל היושבים על המדוכה ביקשו לסייע לנאשם.

לאור האמור לעיל אינני מוצאת לנכון למצות את הדון עם הנאשם ואני מטילה עליו את העונשים הבאים:

א. מאסר בפועל ל- 24 חודשים.

ב. מאסר על תנאי ל- 12 חודשים והתנאי שהנאשם לא יעבור כל עבירת הצתה תוך 3 שנים מיום שיחרורו.

המלצתי לשב"ס לתת את הדעת לחוות הדעת המצויות בתיק זה המתייחסות למצבו הנפשי של הנאשם ולצורך בטיפול ולשקול בחיוב שילוב הנאשם במסגרת טיפולית באחד ממתקני הכליאה המסוגלים לקלוט אותו.

הנאשם יתייצב לריצוי עונשו ביום 3.7.05 עד השעה 10:00 בתחנת משטרת קרית גת.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון.

ניתן היום ט' בסיון, תשס"ה (16 ביוני 2005) במעמד הצדדים

רחל ברקאי, שופטת

עו"ד ליבדרו:

בסעיף 87 לחוק העונשין אבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר ולדחות את תחילת ריצוי העונש עד להחלטה בערעור שבדעת הנאשם להגיש.

עו"ד אלמקייס:

אני מתנגדת לעיכוב.

בית משפט עכב מלכתחילה את מועד ריצוי העונש. יש מספר שבועות להתארגנות ולאור תקופת המאסר שהוטלה אנו לא רואים כל סיבה לדחות את ריצוי העונש.

החלטה

בנסיבות המיוחדות של העניין, אני מורה על עיכוב ביצוע גזר הדין לפרק זמן של 45 יום או עד למתן החלטה אחרת של בית משפט העליון.

ניתנה היום ט' בסיון, תשס"ה (16 ביוני 2005) במעמד הנוכחים

רחל ברקאי, שופטת

008182/04פ 055 בת-שבע