51

בתי המשפט

פ 008170/02		בית משפט מחוזי באר שבע
22/01/2004	תאריך:	כב' השופט יוסף אלון	בפני:

	מדינת ישראל		בעניין:
המאשימה	אלמקייס	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	ולדיסלב ירמייב
הנאשם	איבן ברי שחדה	ע"י ב"כ עו"ד

הכרעת דין

1. הנאשם, בן ה-35, עלה לישראל מאוזבקיסטן בשנת 1995 עם אמו בת ה-60 ומאז עלו הם גרים יחדיו בדירה בבאר שבע.

מזה 6 שנים חולה הנאשם בסכיזופרניה פרנואידית ועבר אישפוזים פסיכיאטריים קשים וממושכים החל משנת 1997.

בארץ מוצאו סיים לימודי תיכון, לימודים אקדמיים ושירות צבאי.

בנוסף למחלת הנפש המקננת בו, סובל הנאשם מבעיית אלכוהול קשה [ר' פירוט הדברים בחווה"ד מנהל המחלקה המשפטית של מב"ן באר שבע הד"ר נמץ – ת/4].

מאז פרצה מחלתו, ועמה התמכרותו לאלכוהול, אמו היא היחידה שבקירבתו, והיחידה הסועדת אותו.

פתחתי בדברים הנ"ל, שכן הם העומדים ברקע כתב האישום שהוגש נגדו ביום 2.12.02.

בכתב אישום זה מואשם הנאשם בכך כי ב-30.9.02 סמוך לשעה 18:00 בדירה בה הוא גר עם אמו בבאר שבע, דרש ממנה כי תתן לו 40 ₪, אמו סירבה והוא, עפ"י הנטען, היכה אותה בידיה, וחנק אותה בגרונה, וכתוצאה מכך נגרמו שטפי דם בידיה.

אמו נאלצה לתת לו את ה-40 ₪.

אמו יצאה עקב כך את הדירה ובאה ללון אותו הלילה בדירת חברתה.

למחרת חזרה לדירה סמוך לשעה 09:00 בבוקר וזמן קצר אח"כ הגיע שמה הנאשם כשהוא שתוי.

עפ"י הנטען בכתב האישום, הוא קילל את אמו, היא טילפנה לבית החולים הפסיכיאטרי כדי שיבואו לטפל בו, הנאשם תלש את כבל הטלפון מהשקע שבקיר, היכה את אמו באמצעות אותו הכבל ברגליה, בעט בה ברגליו וחבט באגרופיו בגופה ובחזה - וכתוצאה מכך נגרמו לה סימנים אדומים בירכה.

בשל מעשים הנטענים של הנאשם, בערבו של 30.9.02 ובבוקרו של 1.10.02, מיוחסות לו בכתב האישום עבירות של סחיטה בכח [40 הש"ח שנתנה לו אמו] תקיפה הגורמת חבלה של ממש והיזק בזדון לרכוש [כבל הטלפון].

2. עיקר ראיות התביעה נסמכות על עדותה של האם בביהמ"ש והודעתה במשטרה מיום 1.10.02 – ת/1 - הודעה שהתקבלה כראיה לפי סעיף 10 א' לפקודות הראיות, וזאת נוכח סתירות מהותיות לכאורה בין תיאורה את אירועי הבוקר של 1.10.02 באותה הודעה לתיאורה את אותם האירועים בעדותה.

אשר לארוע הראשון מיום 30.9.02 בערב, העידה האם בביהמ"ש כי הנאשם לא תקף אותה ולא חנק אותה.

לדבריה, הוא דרש שתיתן לו 40 ₪ לקנות משקה אלכוהולי, היא סירבה ואיימה עליו כי אם ישתה אלכוהול היא תעזוב את הבית – וזאת מתוך שידעה את פחדיו להישאר לבד.

אשר לנרשם מפיה בת/1 כי הוא "חנק אותה", הסבירה האם בעדותה כי במלים אלה התכוונה לביטוי מטאפורי לכך שבאותו ארוע לא נתן לה הנאשם מנוח, אך לא לכך שעשה בגרונה מעשה חניקה פיזי.

מתורגמן ביהמ"ש אישר במהלך עדותה כי אכן ניתן להשתמש במילה "חניקה" גם בהקשר המטאפורי האמור.

וזאת לדעת, הודעתה של האם – ת/1 – נמסרה ע"י האם בשפה הרוסית, היא אינה דוברת עברית, והרישום העברי של ת/1 הינו תרגום דבריה לעברית, כפי שנעשה ע"י המתורגמנית במשטרה, עדת התביעה הגב' מלוגה.

אותה המתורגמנית גם היא אישרה בעדותה בביהמ"ש כי אכן ניתן להשתמש במילה "חניקה" בשפה הרוסית גם במובנה המטאפורי, אולם לדבריה היא זוכרת כי אמו של הנאשם השתמשה בעת מסירת ההודעה במובן הפשוט והלא מטאפורי של המילה.

עדת תביעה נוספת – בלה ויינשטיין - חברתה של המתלוננת, מעידה כי באותו הלילה באה המתלוננת לביתה נסערת ובוכיה ואמרה כי בנה היכה אותה.

המתלוננת בעדותה מאשרת כי אכן הארוע אותו ערב הסעיר את רוחה, היא לא יכלה לשאת את התפרצותו של בנה כלפיה, את הדיבורים הקשים, את האחיזות שאחזה היא בידיו והוא בידה תוך כדי ויכוח, ואת כל מהלך הדברים.

מוסיפה המתלוננת ומעידה כי הכסף שדרש ממנה בנה-הנאשם הינו כספו שלו, אותו הוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי, בהיותו נכה בדרגת 100% עקב מחלתו הנפשית, אולם הכסף נמצא במשמורתה עקב מצבו.

היא לא רצתה לתת לו את הכסף כדי שלא יקנה אלכוהול, אולם כשהוא לא נתן לה מנוח בדרישותיו שתיתן לו את כספו שלו [לדבריה בהקשר זה השתמשה במטאפורה "חנק אותי"] וכשלא נרתע מאיומיה כלפיו שתעזוב את הבית ותשאירהו לבד [הסיוט ממנו חרד הנאשם עפ"י עדותה שלה ועפ"י עדותו שלו] נתנה לי את הכסף.

3. משבא אני לקבוע המימצא לעניין הארוע בערבו של 30.9.02, איני יכול לשלול את גירסת המתלוננת בעדותה ואת הסבריה לעניין ליקויי התרגום בת/1 בהתייחס לאותו הארוע.

גם עדות הידידה – גב' בלה – לגבי המצב הנסער בו הגיעה המתלוננת לביתה אותו הערב יכול ויעלה בקנה אחד עם תיאורי אותו הארוע ומהלכיו כפי שנמסרו ע"י המתלוננת בעדותה בביהמ"ש.

מטעם זה אני קובע כי התביעה לא הוכיחה ברמה הנדרשת כי הנאשם ביצע כלפי אמו ב-30.9.02 מעשים העולים כדי תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

גם ביחס לעבירת הסחיטה המיוחסת לו, איני מוצא כי עבירה זו הוכחה ברמת הראיות הנדרשת.

עפ"י עדות האם והנאשם, אותם 40 ₪ היו כספי הנאשם שהוחזקו בנאמנות ע"י אמו-המתלוננת, ומשלא יכלה לשאת יותר את בקשותיו ודרישותיו כי תיתן לו הכסף, מסרה לו את הסכום הנ"ל ומיד לאחר מכן מימשה את איומה כלפיו – יצאה את הדירה והשאירה אותו לבד.

בהינתן תרחיש שכזה – שלא נשלל בעדויות התביעה ושלא יצא מגדר הספק הסביר כי אכן כך היו הדברים – מן הדין הוא לזכות את הנאשם גם מעבירה זו המיוחסת לו בכתב האישום.

4. כאמור, למחרת היום בשעות הבוקר חזרה המתלוננת לדירה וזמן קצר אחריה הגיע שמה הנאשם.

אין חולק כי כשהגיע היה שיכור ושתוי.

הנאשם בעדותו מוסר כי בשל כך אינו זוכר מאומה מהקורות אותו ואת אמו מרגע שנכנס לדירה.

המתלוננת מסרה בהודעתה ת/1 מאותו היום, כי הנאשם החל מקלל אותה, כי התקשרה בטלפון לביה"ח הפסיכיאטרי "לשאול מה לעשות", ואז בנה לקח את מכשיר הטלפון, ניתק את הכבל מהשקע שבקיר, היכה ברגלה באותו הכבל, בעט ברגלה ו"נתן אגרופים חזה ובגוף שלי".

עדת התביעה, השוטרת אפרת פרץ, שהיתה אותה שעה בתחנה, ביקשה את המתלוננת להראות לה את סימני הפגיעה בירכה מכבל הטלפון, המתלוננת הרימה את שולי שמלתה והשוטרת הבחינה בסימני חבלה בצורת לולאה שהיו על ירכה של המתלוננת ואשר לדברי המתלוננת נגרמו לה כתוצאה מהמכה שהיכה אותה בנה באמצעות כבל הטלפון.

בת/1 ובעדותה בביהמ"ש מעידה המתלוננת כי כשהגיע בנה אותו בוקר הביתה, שיכור כולו, הבחינה במסמך מהבנק שבצבץ מכיס חולצתו וממנו הבינה שהוא משך 500 ₪ מחשבונו שבבנק.

בעדותה בביהמ"ש היא מעידה כי ניסתה להוציא ממנו בכח את אותם 500 ₪ והתחילה למשוך הכסף מכיסיו, הוא תפס בידה הימנית, ניסה להשיב הכסף לרשותו תוך שהוא "מכה בי בדחיפות ידו בזרועו השמאלית" [עמ' 12 לפרוט'], היא התקשרה לביה"ח הפסיכיאטרי, ואז תלש בנה את כבל הטלפון מהשקע וה"כבל פגע בי ברגלי, קיבלתי מכה ברגלי ונשאר לי סימן ממשיכת הכבל שפגע ברגלי. הוא לא היכה בכוונה בכבל הטלפון".

לעניין זה איני מוצא סתירה מהותית לעומת הרשום בת/1 – "ואז הבן שלי לקח את הטלפון קרע את החוט שלו והיכה אותי עם חוט הטלפון – וזאת במיוחד נוכח הבעייתיות וכפל המשמעויות האפשריות מהיות ת/1 תרגום לעברית של דברים שנאמרו ברוסית.

בהינתן אלה איני מוצא הצדקה לדחות עדותה של המתלוננת לעניין המכה שספגה מכבל הטלפון תוך כדי תלישתו מהשקע שבקיר ולהעדיף על פניה "פרשנות מרחיבה" למלים "והיכה אותי בחוט הטלפון" בדרך לה קוראת ב"כ המאשימה ולפיה היכה הנאשם את אמו במתכוון באותו כבל טלפון.

לא הוסר הספק כי המכה שהוכתה בירכה מאותו הכבל היתה תוצאת המשיכה והניתוק שניתוק הנאשם את הכבל מהשקע שבקיר ולא כתוצאה מהכאה מכוונת שהיכה בו את ירך אמו.

גם עדותה של המתלוננת כי אותו הארוע בשעות הבוקר של 1.10.02 החל בכך שהיא ניסתה להוציא בכח מכיסיו את הכסף שהוציא מהבנק, הוא ניסה למנוע זאת בעדה, הכל התנהל שעה שהיה שיכור ותוך שהוא מקלל אותה, היא מושכת בו והוא מושך בה – עדות זו לא נשללת מהאמור בת/1 בה מוסרת המתלוננת, עוד ביום הארוע, את המתח הקשה ששרר בדירה אותו הבוקר, לאחר הארוע בלילה הקודם, ולאחר שנתברר לה כי משך כסף מהחשבון ובקללות שקילל אותה.

על כך יש להוסיף את האמור בעדותה של המתלוננת, על מערכת היחסים הטעונה השוררת בחייה עם בנה, שהוא הקרוב לה ביותר, והיא הקרובה לו ביותר, היא סובלת את סבל מחלתו הנפשית ומנסה להביא לכך שיתקבל לאישפוז פסיכיאטרי לא הצלחה.

המתלוננת מאשרת בעדותה כי "המריבות שלנו הם בגלל השתיה שלו ואני נאבקת בו בכל כוחי" וכי כדי למנוע ממנו שתיית אלכוהול "אני נלחמת בו איך שאני יכולה, לפעמים כשיש צורך אז גם במכות. אני לא מרשה לו לדבר אלי בגסות ואני יכולה להחטיף לו מכות בשפתיו" [עמ' 15 לפרוט'].

ומוסיפה ומעידה המתלוננת תוך שהיא בוכה:

"לנו [לה ולבנה] יש בכל העולם [רק] זה את זו, אין לנו קרובים, אין לי אדם שאוכל להתלונן בפניו, לכן אני מתמודדת ונאבקת בבעייתו כפי שאני יכולה" [עמ' 16].

ובחקירתה החוזרת:

"אני נאבקת בו [בבנה – י.א.] בכל מיני דרכים.

אם בחקירה הראשית אמרתי שהוא תפס בידי כשסירבתי לתת לו כסף, ובחקירה נגדית אמרתי שהוא תפס אותי בידיי כדי שלא אכה אותו, אני אומרת שיש כל מיני מצבים והכל התערבב פה" [עמ' 16.

בהקשר זה מן הראוי להפנות גם להתייחסות לעניין זה שבחווה"ד הפסיכיאטרית ת/4 עמ' 2 לפיה:

"יש לציין נטיה לשליטת יתר [בנאשם] אצל אמו ואישיות תלותית בולטת [של הנאשם באמו] אצל המטופל"

גם הנאשם בעדותו מפרט את אותה תלות שלו באמו ואת המקרים בהם אמו מרביצה לו כדי שלא ישתה [עמ' 24 ש' 18-19].

אוסיף ואציין כי התרשמותי מהמתלוננת ומעדותה הינה כי היא מנסה אמנם בכל לבה לגונן על בנה, אולם עם זאת לא התרשמתי מתיאוריה את מערכת היחסים שביניהם ואת מהלך הארועים ב-30.9.02 וב-1.10.02 כתיאור שקרי או בדוי.

5. בהינתן פירוט העדויות הנ"ל, לא סר הספק מלבי כי הארוע שהתרחש בדירת הנאשם ואמו בבוקר ה-1.10.02 היה כפי שמעידה עליו האם בעדותה בביהמ"ש.

לאמור – הנאשם הגיע שיכור לדירה, קילל אותה, היא טילפנה לביה"ח הפסיכיאטרי לשאול מה לעשות, הוא משך בחוזקה את כבל הטלפון מהשקע בקיר ותוך כדי אותה משיכה פגע הכבל ברגלה של המתלוננת וכך נגרם הסימן שראתה ברגלה השוטרת אפרת, היא ניסתה להוציא ממנו בכח את הכסף שהוציא מחשבונו בבנק, הנאשם התנגד וניסה למשוך הכסף חזרה מידיה.

בהינתן התרחשות אפשרית זו של הדברים, אין מעשי הנאשם עולים כדי עבירת התקיפה המיוחסת לו בכתב האישום.

6. אשר לעבירת ההיזק בזדון לרכוש המיוחסת לנאשם לעניין משיכת כבל הטלפון מהשקע שבקיר – לא הובאו ע"י התביעה ראיות לגבי נזק כלשהו שנגרם למכשיר הטלפון או לשקע כתוצאה מכך וכן לא הוכח כלל אם מכשיר הטלפון הינו בבעלות הנאשם, אמו או בעלות משותפת.

7. סוף דבר – מהנימוקים אותם פירטתי לעיל – לא מצאתי כי התביעה הוכיחה ברמת הראיות הנדרשת את העבירות אותן ייחסה לנאשם בכתב האישום ומחמת אותם

הספקות שנותרו בי – כפי שפרטתי לעיל – אני מחליט לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ניתנה היום כ"ח בטבת, תשס"ד (22 בינואר 2004) במעמד ב"כ המאשימה עו"ד הרשלר ובמעמד הנאשם וב"כ עו"ד איבן ברי.

יוסף אלון - שופט

008170/02פ 055 גאולה סויסה

עותק הכה"ד נמסר לב"כ הצדדים