83

בתי המשפט

פ 008118/01		בית משפט מחוזי באר שבע
30/12/2003	תאריך:	כב' השופט יוסף אלון	בפני:

	מדינת ישראל	בעניין
המאשימה
	נ ג ד
	הר אנדי
הנאשם

הכרעת דין

א. האישומים, תשובת הנאשם ויריעת המחלוקת

1. הנאשם, יליד 1979, מואשם בכתב האישום שהוגש נגדו כי ב-9.11.01, סמוך לשעה 01:00 בלילה במדרשת שדה-בוקר [מקום מגוריו אותה השעה] נכנס ל"פינת החי" שבמקום, שחרר את החמורים מהאורווה והצית ערימת חציר.

חצי שעה לאחר מכן הצית מכונית צבאית שחנתה בשטח המדרשה, הלך משם לבניין בית הכנסת, ריסס בצבע על קירותיו כתובות גידוף כ"טפשים" ו- "אלוהים מת מזמן", ערם ספרי קודש שהוציא מארון הקודש על הרצפה והצית את הספרים, את בית הכנסת ואת הפרוכת המכסה על ארון הקודש.

תוך כדי כך גנב מבית הכנסת ונטל עמו את ספרי התורה, רימוני הכסף ואצבעות הכסף אשר עליו, טליתות ושקית תפילין.

בשל מעשים נטענים אלה מיוחסות לנאשם שלוש עבירות הצתה, שתיים מהן לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין ואחת לפי סעיף 448 סיפא לחוק הנ"ל, עבירת גניבה לפי סעיף 384 ועבירה של עלבון דת לפי סעיף 170 לחוק העונשין.

2. בישיבה הראשונה שהתנהלה בהליכים אלה, הודה הנאשם בביצוע כל המעשים והעובדות המיוחסים לו בכתב האישום. אולם, הנאשם טען בתשובתו כי אינו נושא באחריות פלילית לכל אותם המעשים, שכן אלה בוצעו על ידו בעת שהיה במצב של אי שפיות הדעת – כהגדרת הדברים בסעף 34 ח' לחוק.

3. בהסכמת הסנגוריה הוגשו כראיות מטעם התביעה הודעותיו של הנאשם בחקירה, דוח שיחזור שערך, קלטות ותמלילי החקירה, לוחות הצילומים המתעדים את עקבות ההצתות שהצית וכתובות הנאצה שריסס בבית הכנסת וכן קלטת של סרט וידאו שצילם הנאשם בליל אותן ההצתות ובה הנציח את כל מעשיו החל מהצתת האורווה, עבור להצתת המכונית הצבאית וכלה בהצתת בית הכנסת וספרי הקודש ובגניבת ספר התורה ותשמישי הקדושה.

אותם הנצחה ותיעוד בסרט שצילם הנאשם, בזמן אמת, מלווים בדבריו של הנאשם על פס הקול של אותו הסרט בהם הוא נותן את התיאורים, ההסברים והמניעים שהביאו אותו לכלל אותם המעשים.

הנאשם הוא זה שמסר במהלך חקירתו על כך שהנציח את מעשיו באותה הקלטת, הקלטת נתפסה ע"י חוקריו והוגשה כאמור כראיה מטעם התביעה, בהסכמת הסנגוריה, וסומנה ת/6 [להלן: "הקלטת" – "ת/6"].

4. לא נותרה איפוא מחלוקת כלשהי כי הנאשם אכן ביצע את כל המעשים שיוחסו לו בכתב האישום, הנאשם הודה כאמור בביצוע כל אותם המעשים, והראיות שהוגשו ובראשן הקלטת, מתעדות ביצוע כל אותם המעשים ע"י הנאשם באותו הלילה.

הנושא האחד והיחיד בו נחלקו הצדדים הינו האם קם בעניינו של נאשם זה והמעשים שעשה סייג האחריות הפלילית של אי שפיות הדעת כהגדרתו בסעיף 34 ח' לחוק העונשין, ובצורה ממוקדת יותר, כמאמר סעיף 34 כ"ב לחוק, האם לאחר בחינת הראיות התעורר ספק סביר שמא התקיים אותו הסייג לאחריות הפלילית והספק לא הוסר.

ב. על סייג האחריות הפלילית של אי השפיות

1. חזקה היא על-פי סעיף 34 ה' לחוק העונשין כי:

"מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה

שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית".

ובסעיף 34 כ"ב נקבע :

"(א) לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה, אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר.

(ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".

נטלי הראיות הנובעים מצירופן של אותן שתי הוראות שבחוק העונשין הן – כדברי כב' השופט מ. חשין:

" "הסייגים" מהווים מעין גורם רדום במערכת הפלילית ו"רדומים" הם עד אשר מעירים אותם מתרדמתם. ואולם, אם עלתה טענת סייג לאחריות פלילית מתעוררת הוראת ה"סייג" מתרדמתה, ובקומה משנה היא את סביבתה ומעקרת היא את פליליות המעשה. במקרה זה מגלה ה"סייג" עצמו כבעל השפעת מישרין הן לעניין חזקת החפות והן לעניין השאלה אם עמדה התביעה בנטל השכנוע המוטל עליה [מבראשית]. וכך, אם עלתה טענת "סייג" לאחריות פלילית ונתעורר ספק סביר – אשר לא הוסר – אם נתקיים בארוע אותו "סייג" אם לאו, כי אז יחול הסייג" [ע"פ 4675/97, פד"י נ"ג (3) 337, 369].

2. סייג האחריות הפלילית בשל אי שפיות הדעת נקבע בסעיף 34 ח' והוא מורכב מסידרת תנאים מצטברים כדלהלן:

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם:

בשעת המעשה;

בשל מחלה שפגעה ברוחו...;

היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להמנע מעשיית המעשה.

אותו הסייג לאחריות הפלילית דורש את הצטברות כל מרכיבי ההגדרה הנ"ל – כנאמר בע"פ 5031/01:

"הסייג של אי שפיות הדעת חל על מי שכושר הבנתו או רצונו נפגעו בשל מחלת נפש באופן מוחלט. בעוד שהפסיכיאטריה המודרנית מכירה ביישויות קליניות חדשות, הקובעות דרגות חומרה שונות של פגיעה בכושר ההבנה וברצון, אין יישויות אלה יכולות לקבל ביטוי במשפטנו לנוכח טווח הברירה המצומצם שמעמיד סייג שפיות הדעת שבחוק העונשין.

וראה גם ע"פ 3795/97, פד"י נ (3), 97, 103 מפי הנשיא ברק:

"סעיף 34 ח' קובע סייג לאחריות הפלילית בהתקיים כמה תנאים מצטברים. הראשון, על הנאשם להיות "חולה במחלה שפגעה ברוחו"... השני, על הנאשם להיות מחמת מחלתו... חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול שבהם או להימנע מעשייתם".

הגיונם ויסודם של הדברים מבוארים היטב בדברי פרופ' פלר:

"העילה לפטור מאחריות פלילית איננה איפוא היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש, אלא אי יכולתו של החולה לגבש בעטיה של מחלתו מחשבה פלילית. ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה. חולה במחלת נפש אחראי למעשיו ככל האדם. הוא לא יישא באחריות פלילית רק אם יניח תשתית ראייתית המעלה ספק סביר כי מחלת הנפש שבה הוא חולה שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית כמפורט בסעיף 34 ח' לחוק העונשין [ש"ז פלר, יסודות בדיני העונשין, א' 712].

3. ההכרעה אם נתעורר הספק הסביר שמא התקיים סייג האחריות הפלילית של "אי שפיות הדעת" משמעה איפוא הכרעה אם אותו הספק נתעורר לגבי כל מרכיביו של אותו הסייג בהצטברותם יחדיו – לאמור:

א. בשעת המעשה היה הנאשם חולה ברוחו;

ב. מחמת אותה המחלה היה הנאשם ...

ג. חסר יכולת של ממש

ד. להבין את אשר הוא עושה, או את הפסול במעשיו, או להמנע מעשית המעשה.

הראיות והכלים אותם יבחן ביהמ"ש בבואו להכריע בשאלה זו מורכבים מהעדויות הרפואיות לעניין מחלת הרוח הנטענת וכן מראיות נוספות:

"משבא ביהמ"ש להכריע בשאלה כגון זו, מוטל עליו לבחון ולשקול לא רק את חוות הדעת של המומחים [הרפואיים] אלא גם את יתר הראיות אשר באו לפניו, את המימצאים העובדתיים שהוכחו, כולל מעשיו של הנאשם והתנהגותו. מסקנות ביהמ"ש מוסקות ממכלול הראיות שחוות הדעת הרפואיות הינן רק חלק מהן.." [ע.פ. 810/80 פד"י ל' (1) 29].

4. לאורן של נקודות המוצא שפורטו לעיל, אפנה עתה לבחינת הראיות שהובאו ע"י התביעה וההגנה –הן אלו שבעדויות המומחים והן שאר הראיות ובהן הקלטת ת/6 ועדות הנאשם ואימרותיו.

ג. עדות הנאשם ואימרותיו

1. ההודעה הראשונה - ת/10 - נגבתה מהנאשם ביום הארוע עצמו – 9.11.01 בשעה 18:48.

בהודעה זו פורש הנאשם משנה אידיאולוגית סדורה, ומתאר את מעשיו אותו הלילה בדרך סדורה ומפורטת.

אצטט להלן קטעים מאותה הודעה:

"... בסביבות השעה ארבע בבוקר הלכתי לפינת החי במדרשת שדה בוקר במטרה לשחרר את החמורים שכלואים שם בגלל שלדעתי חיות בר חופשיות לא צריכות להיות כלואות ע"י אדם... הלכתי חזרה הביתה. בסביבות שתיים וחצי יצאתי מהבית עם מחשבה לעשות פעולת מחאה נגד הצבא. לאו דווקא תכננתי את זה. [אבל] כאשר הזדמן לי לראות את המכונית הצבאית חונה מול המקום שהחיילים ישנו באותו לילה, פתחתי את מכסה הדלק של המכונית... שמתי כמה גפרורים בוערים בפתח מכסה הדלק, ראיתי קצת להבה בוערת מהמכסה ואז עזבתי את המקום.

חשוב לי לציין שזה חלק מהראיה המוסרית שלי שכוללת התנגדות לשימוש בנשק ולמיליטנטיות כשהיא לא מוצדקת, כפי שאני רואה את המצב הפוליטי בארץ במיוחד בהקשר לפלסטינאים שזכויותיהם הבסיסיות מופרות ע"י צבא זה.

... הלכתי לבית הכנסת במחשבה להפגין על עוד בעיה אחרת שיש לי עם ההשתלטות ביתר מידה של הדת על חופש הפרט, כולל התייחסות גזענית ולא שוויונית כלפי מי שאינו יהודי... נכנסתי ורשמתי בטוש כחול כמה דברי מחאה על שלט ועל ספר בתוך בית הכנסת... זרקתי את הספר על הרצפה.

...פתחתי את ארון הקודש, היו שם שני ספרים גדולים, אחד מהם עם ציפוי כסף שמתי בצד ואת השני זרקתי על הרצפה... והבערתי אותם בעזרת הגפרורים... כמו כן גרמתי לדליקת וילון הבד שמעל ארון הקודש [פרוכת]... לאחר שיצאתי מבית הכנסת נכנסתי שוב עם מצלמת הוידאו לבית הכנסת ותיעדתי את מה שעשיתי... לקחתי עוד כמה דברים, לקחתי את הספר [ספר התורה] ששמתי בחוץ, צעדתי לכיוון המכונית [שהצית קודם – י.א.] וראיתי שהיא בוערת.

תיעדתי את הארוע במצלמה [וידאו –י.א.] וחיכיתי בצד על גבעה סמוכה למקום, כאשר בעזרת משקפת [שהביא עמו – י.א.] חיכיתי לראות שמכבי האש יבואו.

כשראיתי את מכוניות המשטרה וכיבוי האש מגיעות, עזבתי את המקום והלכתי הביתה.

אני חיכיתי לראות שלא תתחיל שריפה וזה לא יגרר לעוד עצים.

המטרה שלי היתה הפגנה ספציפית ולא גרימת נזק מעבר למטרות המחאה שלי.

באתי הביתה, שמתי את הדברים בחדר שלי והתכוננתי לקראת הנסיעה שלי לתל-אביב [למחרת בבוקר] לשיעורי המשחק בתל אביב...".

דבריו האמורים של הנאשם הנמסרים שעות ספורות לאחר סדרת ההצתות והמעשים האחרים שביצע, מלמדים על השקפת עולמו, מטרותיו ההפגנתיות אידיאולוגיות, דרך ההכנה, הביצוע, התיעוד, הדאגה שמא אותן הצתות יתפשטו אל מעבר ליעדים שתיכנן, וידוא ביצוע, חזרה לביתו ויציאה למחרת בבוקר באוטובוס משדה בוקר לת"א ליום הלימודים שלו בסדנת המשחק. [ר' עדותו עמ' 63 לפרוט' ש' 22-23].

2. כמפורט לעיל ובדברי הנאשם עצמו בת/10, הוא תיעד את כל מעשיו אותו הלילה בקלטת הוידאו שהוגשה כמוצג ת/6.

בקלטת זו מנציח הנאשם בסרט מפורט את מעשיו ומעלליו ומשתף את הצופים בו בהגיגיו, במחשבותיו, במהלכיו, בתיאורי התפעלותו מלהבות האש האוחזות בבית הכנסת ובמכונית הצבאית שהצית, מחדוותו נוכח שילוח החמורים לחופשי מביטויי הסלידה שהינחו אותו לביצוע אותם המעשים ועוד ועוד.

כחוט השני לאורך הקלטת שצולמה על ידו בזמן אמת, ולאורך הודעתו ת/10 שנמסרה לאחר מכן אותו היום, בולטת אימרתו של הנאשם כי המניע למעשיו אותו הלילה היה המחאה האידיאולוגית שביקש לבטא בשלושה נושאים הקרובים ללבו – חופש לבעלי החיים, מחאה נגד ה"צבא הזה" ונגד סמלי הדת ש"השתלטה עלינו".

3. הנאשם בחר להעיד במסגרת פרשת ההגנה.

בעדותו הוא מתנער מנכונות דבריו שבת/10. הוא מאשר כי אכן אמר את כל הרשום שם, ברם, לדבריו אמר את הדברים כדי לספק הסבר הגיוני למעשיו באוזני החוקרים, וכדבריו בתחילת החקירה הנגדית:

"אני זוכר שנחקרתי במשטרה כשחזרתי מת"א ביום שלאחר הארוע. לא זוכר ממש מה סיפרתי לשוטר בחקירה. ניסיתי להישמע מה שיותר הגיוני. אני לא אומר שסיפרתי לשוטר שקרים, רק עשיתי מאמץ להישמע הגיוני. אני הודיתי מיד בחקירה בביצוע כל המעשים ולקחתי עליהם אחריות.

אם את אומרת ששיקרתי למשטרה כשהסברתי [את] מניעי למעשה כמניעים פוליטיים, אני לא שיקרתי אלא אמרתי כל מה שעלה בדעתי אותו רגע כדי שיחשבו שאני הגיוני.

אני משער היום שהייתי אז מעורפל. זה נכון שבכל היום שלמחרת הארוע [ההצתות] התנהגתי כרגיל, נסעתי לת"א, הייתי בחוג למשחק וחזרתי לב"ש. ב"מעורפל" כוונתי שלא הייתי מודע למה שעשיתי לילה קודם.

לשאלתך מתי הערפול הפסיק, אני משיב שהייתי מודע למה שעשיתי בליל הארוע רק כמה ימים אחר כך. כוונתי למשמעות הדברים שעשיתי".

הנאשם מאשר בהמשך חקירתו הנגדית כי סירב לשרת בצה"ל מספר שנים לפני כן:

"בגלל שאני מאמין באי אלימות. הגשתי בקשה לפטור מהצבא בגלל שאני מאמין באי אלימות. אני משער שאכן זה מהווה הצהרה פוליטית פילוסופית...

... כשסירבתי להתגייס לצבא, ישבתי בכלא צבאי כחודש. הייתי בדעה שעדיף לשבת בכלא ולא לשרת בצבא לאור דעותיי נגד האלימות... [עמ' 68-69 לפרוט'].

כמו כן מאשר הנאשם בחקירתו הנגדית כי היה פעיל בארגון "גרין פיס" לאיכות הסביבה [עמ' 69] וכעוזר לוטרינר בביה"ח הוטרינארי [עמ' 72] – דברים אלה שמוסר הנאשם בעדותו עולים בקנה אחד עם תמצית משנתו האידיאולוגית המפורטת על ידו בהרחבה רבה בקלטת ת/6 ובהודעתו ת/10.

לאמור, גירסה קוהרנטית וברורה בה מודה הנאשם כי תכנן וביצע את סידרת מעשי ההצתה אותו הלילה מתוך שכנוע ודחף אידיאולוגי בנושאים בהם האמין תקופה ניכרת עוד קודם לאותו הלילה.

צפיתי בקלטת שוב ושוב, והאזנתי לפס הקול בו מלווה אותו הנאשם תוך כדי ההסרטה בעת ביצוע מעשי ההצתה, צפייתו בהצתות לאחר שהציתן והסבריו בדרכו מהצתה להצתה, על מה ולמה הוא עושה זאת, וכמה מרשימים הם אותם המעשים.

הנאשם גם העיד עדות ארוכה ומפורטת בפני ביהמ"ש.

הקלטת שצילם בעת ביצוע המעשים, הסבריו הנלווים לאותם הצילומים, הודעתו ת/10 [שניתנה שעות ספורות לאחר ההצתות] דבריו בעדותו ודרך מתן עדותו – כל אלה מקימים כאמור גירסה קוהרנטית, עקבית וברורה מפי הנאשם עצמו למניעיו ולדרכי פעולתו בביצוע מעשיו וכמובן להבנתו את אשר הוא עושה.

ד. עדויות המומחים

1. טענת ההגנה הינה כי על אף הנחזה להיות ברור ופשוט מאותה גירסה ומאותו תיעוד שנתן ותיעד הנאשם עצמו ביחס למעשיו אותו הלילה, בוצעו אותם המעשים על ידו בנסיבות האמורות בסייג האחריות הפלילית של אי השפיות.

להוכחת טענה זו הביאה בפני ההגנה את חוות הדעת של הפסיכיאטרית, פרופ' ברכה גאוני; של הנוירופסיכולוג, אמיר פורה; ושל הפסיכיאטר פרופ' מ. נוימן.

ההגנה גם הפנתה לחווה"ד שניתנה בעניינו של הנאשם ע"י הד"ר אושר, פסיכולוגית קלינית בביה"ח הפסיכיאטרי ב"ש.

ארבעת המומחים הנ"ל נחקרו בביהמ"ש על חוות דעתם.

כנגד עדויות המומחים הנ"ל הוגשו לביהמ"ש חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי, פרופ' פוקס, של הפסיכיאטר, פרופ' י. לוין ושל הפסיכיאטרית ד"ר אפלבאום – גם אלה נחקרו בביהמ"ש על חוות דעתם.

2. חוות הדעת המרכזית עליה מבקשת ההגנה לתמוך יתדותיה הינה זו שניתנה ביום 28.2.02 ע"י הפסיכיאטרית ד"ר גאוני.

באותה חוו"ד מאבחנת ד"ר גאוני מתוך הכרונולוגיה של הנאשם הפרעות התנהגות שהחלו אצלו בגיל 17, שהלכו והחמירו עם השנים.

בפרק המסכם את חוות הדעת מסכמת ד"ר גאוני כי:

"מהבדיקה הקלינית שערכתי לנ"ל ומהחומר הרב שהועמד לרשותי, מתקבלת אבחנה ברורה של הפרעת אישיות סכיזוטיפאלית.

אנשים הסובלים מאבחנה זו מגלים תסביכים סכיזופרניים שליליים וחיוביים תת קלינים והם אינם מפתחים ברוב המקרים את הסימפטומים האופנייניים והמוחצנים של מחלת הסכיזופרניה. עם זאת, במצבים מסויימים תחת השפעת סמים, אלכוהול או טיפול תרופתי פסיכיאטרי, שיווי המשקל הנפשי העדין והמאוזן יחסית בו הם נמצאים עלול להתערער ואז הם עשויים לגלות התנהגות היפומאנית ולהחצין את התסמינים הפסיכוטיים ולפעול בהתאם למחשבותיהם הביזאריות. במצב של רגיעה התסמינים הפסיכוטיים חוזרים לרמתם התת קלינית וממשיכים להתקיים בצורה לטאנטית".

ד"ר גאוני הפנתה את הנאשם למבחנים פסיכו-דיאגנוסטיים אצל הנוירו-פסיכולוג ד"ר אמיר פורה, כחודשיים לאחר ביצוע המעשים, ומאמצת את מימצאי אותם המבדקים לפיהם:

"הנבדק בעל תפקוד אינטלקטואלי מעל הממוצע של בני גילו, עם יכולת מרחבית תפיסתית מעולה ויכולת מילולית גבוהה בתחום הממוצע הגבוה. אולם עיון מדוקדק במבחנים השונים שניתנו לו מצביע על הפרעות משמעותיות בקשב המתמקד וכן בשטף מילולי פונמי נמוך... בבדיקת תפקוד האישיות שנעשתה בעזרת מבחנים אובייקטיביים, נמצא כי הנבדק מנסה להציג עצמו באור חיובי ונמנע באופן מודע מלדווח או להציג תסמינים שעשויים להתפרש כיוצאי דופן. אולם הדבר לא תמיד עולה בידו ומדי פעם צפה ועולה חשיבה אסוציאטיבית בעלת מרכיבים ביזאריים. תסמינים אלה בשילוב עם הקשיים הבינאישיים וההפרעות הקוגנטיביות שתוארו לעיל, אופייניים לאנשים הסובלים מהפרעת אישיות סכיזוטיפאלית".

היא מוסיפה ומציינת כי מספר שנים לפני הארועים, בהיותו בארה"ב, נרשמו לנאשם תרופות מסוג "סרוקסט" שצריכתן על ידו ערערה עם הזמן את שווי משקלו הנפשי. היא גם צפתה בקלטת ת/6 ומציינת כי:

"אין ספק שהתנהגותו כפי שמשתקפת בקלטת היא חולנית והסבריו שרצה שהקלטת תוקרן בתוכנית החדשות בטלויזיה כדי להפגין מחאה נגד המצב במדינה מצביעים על הפרעה בשיפוט".

בחווה"ד ממשיכה ד"ר גאוני ומפרטת כי העובדה שהנאשם הינו מצד אחד פציפיסט אקטיבי ומצד שני נוהג לצפות בסרטים אלימים והזדהותו עם דמויות כמו גאנדי וצ'ה גאורה - "מצביעים על חשיפה פסאודו-פילוסופית ולא על הבנה כלשהי של משמעותן של דמויות אלה.

לדבריה, ההסברים שנתן הנאשם מדוע שרף את הקש בפינת החי ממנה הבריח את החמורים וכן העובדה שכשנה לפני הארועים דנן הסתגר הנאשם בחדר שירותים של פאב בו בילה בת"א עד שנאלצו לקרוא למשטרה להוציאו משם – מעידים על התנהגות והסברים "ביזאריים ביותר".

כך הדברים עפ"י הד"ר גאוני גם ב"התנהגות המצולמת שלו בעת ארוע ההצתה אותה הוא מתאר "כמעין חלום" "צופה בסרט ולא משתתף". הוא עושה את המעשה שאותו הוא מתאר [מעשי ההצתה דנן – י.א.] כמעשה שהינו מעבר לצורך האגואיסטי של עצמו, מעשה גדול, מעשה שישנה את העולם, שיוקרן וידובר בו בטלויזיה".

היא מסכמת את חוות הדעת במסקנתה הבאה:

"אני בדעה שהנאשם סובל מהפרעה סכיזו-טיפאלית, ולאור העובדות המתוארות לעיל, אין לי ספק שהיה במצב פסיכוטי אקוטי בשעת ביצוע מעשיו ב-9.11.01".

3. עפ"י אותה חוות הדעת סובל כאמור הנאשם מ"הפרעת אישיות סכיזוטיפאלית".

בחקירה הנגדית מאשרת ד"ר גאוני כי הפרעת אישיות זו איננה מסווגת בספרות הרפואית כמחלת נפש וכי:

"זה נכון שהגישה המקצועית [הפסיכיאטרית] היום, כקבוע בשני המגדירים הנ"ל [10–I.C.D האירופאי ו-DSM-Y האמריקאי] יש להתייחס לבעיה ממנה סובל הנאשם כאל הפרעת אישיות ולא כאל מחלת נפש" וכי "זה נכון שהפרעה אישיותית קלה יותר ממחלת נפש"

כשנשאלת היא מהו אותו מצב "פסכוטי אקוטי" שלדבריה בחווה"ד היה הנאשם נתון בו בעת ביצוע מעשי ההצתה היא משיבה:

"אני התכוונתי בכך ל"מצב פסיכוטי" הנובע מהפרעת האישיות הסכיזוטיפאלית שאבחנתי בנאשם. אחד המאפיינים של כל הפרעות האישיות הוא שהם יכולים להתפרץ לתקופות קצרות במצבים פסיכוטיים – ובייחוד הפרעת אישיות סכיזוטיפאלית והפרעת אישיות גבולית... הגעתי למסקנה זו לאור הדברים שסיפר לי הנאשם, לאור דבריו להוריו, לאור מה שסיפרו לי חבריו – ביחס לשינויים בהתנהגותו ואמירות ביזאריות מצידו כמפורט על ידי בחווה"ד" [עמ' 10].

כשהיא נשאלת האם אותן התנהגויות ביזאריות של הנאשם אינן קרובות יותר להיגד הדברים של "תנודות במצבי רוח" היא משיבה:

"מי שנתון ל"מצבי רוח" בתנודות חזקות נחשב מבחינתי כסובל מבעיה"

[עמ' 11].

ובהמשך חקירתה הנגדית:

"לשאלתך, המצב הפסיכוטי-אקוטי אותו אני מייחסת לנאשם התבטא בהפרעה בשיפוט המציאות. למשל, בזמן שעשה המעשה הוא הקליט והסריט את עצמו מתוך תקווה שהוא יוכל לשדר קלטת זו בטלוויזיה-בדומה לסרט טלוויזיה ששודר לגבי חברה שלו שהתאבדה.

זה נכון שאם הוא הקליט זאת כדי לשמור לעצמו למזכרת בחדרי חדרים, לא הייתי רואה בזה סימן של הפרעה – אולם זה שהוא רצה שהסרט ישודר בטלוויזיה מעיד על הפרעה בשיפוט".

4. חוות הדעת של הפסיכיאטרית ד"ר גאוני ותשובותיה דלעיל בחקירתה הנגדית עולים כדי מסקנה חד-משמעית כי הנאשם איננו חולה ב"מחלת רוח" ולא היה חולה במחלה שכזו בעת ביצוע מעשי העבירה. הוא לוקה כנראה בהפרעת אישיות העשויה לגרום לבעיה של "תנודות במצבי רוח" או ל"הפרעה בשיפוט" ואולי אף למעשים הנראים ביזאריים.

אולם, ברור מחווה"ד ומהחקירה הנגדית של ד"ר גאוני כי הוא אינו חולה ב"מחלת רוח" במשמעות הקלינית המוחלטת הניתנת להיגד זה כתנאי המבוא להתקיימות סייג האחריות הפלילית של אי שפיות הדעת אשר בסעיף 34 ח' לחוק העונשין.

שכן, כנאמר בע"פ 5031/01 הנ"ל , הלכה מושרשת מני אז הינה כי:

"הסייג של אי שפיות הדעת חל על מי שכושר הבנתו או רצונו נפגעו בשל מחלת נפש באופן מוחלט. בעוד שהפסיכיאטריה המודרנית מכירה ביישויות קליניות הקובעות דרגות חומרה שונות של פגיעה בכושר ההבנה וברצון אין ישויות אלה יכולות לקבל ביטוי במשפטנו לנוכח טווח הברירה המצומצם שמעמיד סייג שפיות הדעת שבחוק העונשין".

5. לא זו אף זו. מתוך חווה"ד והחקירה הנגדית של ד"ר גאוני עולה כי בעניינו של הנאשם לא התקיימו גם התנאים המצטברים הנוספים לסייג של אי שפיות הדעת, שכן:

"קיומה של מחלת נפש מהווה תנאי הכרחי אך לא מספיק להקמת הסייג לאחריות הפלילית. עיקר הסייג בא לידי ביטוי בסימפטומים מסויימים של מחלת נפש העשויים לשלול את פליליות המעשה ...

... העילה לפטור מאחריות פלילית אינה איפוא היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש, אלא אי יכולתו של החולה לגבש בעטייה של מחלתו מחשבה פלילית... הוא לא יישא באחריות פלילית רק אם יניח את תשתית ראייתית המעלה ספק סביר כי מחלת הנפש שבה הוא חולה שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית כמפורט בסעיף 34 ח'" [ע"פ 7761/95 פד"י נ"א (3), 250].

בחקירתה הנגדית מוסרת ד"ר גאוני כי:

"בעת שהנאשם ביצע את המעשה שעשה, הוא ידע שהוא עושה מעשה שלילי ואסור מבחינת החוק. דהיינו, הוא ידע שהוא עושה דבר שאסור לו לעשותו. אולם, הפגיעה בשיפוט שלו היתה שהוא מצא לכך הצדקה כלפי עצמו..." .

[עמ' 13 לפרוט'].

ואכן, הנאשם בגירסאותיו המפורטות תוך כדי ביצוע מעשי ההצתות [הקלטת ת/6 ותימלולה] ומספר שעות לאחר מכן [הודעתו ת/10] מוסר דיווח מלא ומפורט על מעשיו ועל המניעים האידיאולוגיים שבהשקפת עולמו המביאים אותו לביצוע אותם המעשים.

ד"ר גאוני מוסיפה בחקירתה הנגדית:

"אני מאשרת שהעובדה שהנאשם הסריט מעשיו נעשתה על ידו כמניפסט, מעין מסר מסויים לציבור – שרצה להעביר.

אני מאשרת שנית שהנאשם עשה את המעשה שעשה וטרח להסריט זאת מתוך שהוא ראה באותו מעשה להנצחתו בסרט–מניפסט בעל מסר ציבורי" [עמ' 13].

משנשאלת ד"ר גאוני מה בין ה"מניפסט" שעשה הנאשם למעשי אלימות קיצוניים על רקע אידיאולוגי היא משיבה:

"אני לא טוענת שלנין, דרך משל, לא היה מודע למעשיו או לא אחראי למעשיו. אני גם אומרת שהנאשם שבפנינו גם הוא היה מודע למעשיו.

אשר לשאלה אם הנאשם היה אחראי למעשיו, לדעתי הוא לא היה אחראי למעשיו – כי בהגיון שלו, במצב הפסיכוטי האקוטי שהיה בו, מה שהוא ביצע על אף שידע שזה אסור עפ"י החוק הוא הרגיש שזה מותר עפ"י האמת הפנימית שלו. הוא ידע שהוא עושה מעשה אסור ושאסור לעשותו"

[עמ' 15 לפרוט'].

ובהמשך דבריה שבה ד"ר גאוני ומציינת:

"הנאשם הבין שהוא עושה מעשים האסורים עפ"י החוק"

ועוד היא מוסיפה:

"אינני אומרת ואינני יודעת ואינני יכולה לקבוע שהתנהגותו של הנאשם היתה בגדר "דחף לאו בר כיבוש" כי זה מאד ספציפי. אולם אני אומרת שהנאשם עשה את המעשים בצורה שהוא מרגיש שלא היתה לו שליטה שלא לעשותם.

הנאשם אמר לי שככה הוא הרגיש.

אינני יכולה להגיע למסקנה כי המעשה שעשה הנאשם היה "לאו בר כיבוש" על סמך דבריו אלה בלבד…

… את ההפרעה הקשה של הנאשם בשיפוט המציאות בעת ביצוע העבירות אני רואה קודם כל בעובדה שהוא הנציח את המעשים בסרט הוידאו ביודעו שאלה מעשים אסורים.

המחשה נוספת, הנאשם במקרה אחר שיחרר את החמורים במדרשת שדה בוקר מהמכלאה כדי לשחרר אותם, אולם בו זמנית הוא הצית את הקש כדי שלא יחזרו ל"שביים" משום שאין להם אוכל.

אני רואה באינטילגנציה שהוא ייחס לחמורים דוגמא נוספת לליקוי הקשה בשיפוטו אותה השעה…

… לנאשם היתה בשעת המעשה הפרעה קשה בשיפוט המציאות. לא היו לו מחשבות שווא או הזיות…

…טענתי היא, שבעת ביצוע המעשה, הפרעת האישיות - הסכיזוטיפאלית של הנאשם התעצמה למימדים של פסיכוזה".

7. העולה במקובץ מחוות הדעת ומהחקירה הנגדית של המומחית מטעם ההגנה ד"ר גאוני הינו כי לא הונחה בהן תשתית ראייתית להתקיימות התנאים המצטברים לסייג האחריות הפלילית של אי שפיות הדעת – לאמור:

א. הנאשם אינו חולה ב"מחלת רוח" כמובן ההיגד שבסעיף 34 ח'.

ב. בעת ביצוע מעשיו הבין הנאשם את אשר הוא עושה וידע כי מעשיו אסורים ופסולים עפ"י הדין.

ג. לא הובאה ראיה שיש בה להקים ספק סביר כי בעת ביצוע מעשיו היה הנאשם חסר יכולת של ממש להימנע מביצועם, ולא נטענה אפילו הטענה כי היה במצב שכזה מחמת "מחלת נפש" – טענה שלא נטענה כלל ואף נשללה במפורש ע"י הפסיכיאטר מטעם ההגנה ד"ר גאוני.

8. ההגנה הגישה מטעמה חוו"ד פסיכיאטרית נוספת שנערכה ע"י פרופ' מיכה נוימן [נ/12].

בפתח הדברים יצויין כי פרופ' נוימן לא בדק כלל את הנאשם ולא ערך אנמנזה כלשהי ביחס אליו.

בפתח חקירתו הנגדית מבהיר פרופ' נוימן כדלהלן [עמ' 78 לפרוט']:

"אני מאשר כי חווה"ד נ/12 הינה אקדמית ותיאורטית לחלוטין ואין התייחסות לנבדק [הנאשם – י.א.] או לאדם ספציפי כלשהו. אני מוסיף ומאשר כי מעולם לא ראיתי את הנאשם, לא בדקתיו, לא בחנתי בדיקות שנערכו לו, ואין בחווה"ד התייחסות פרטנית איזושהי מסוג כלשהו לנאשם".

חוות דעתו כולה מוקדשת להסבר המדעי בדבר דרכי האיבחון של "הפרעת אישיות" בכלל

והפרעת אישיות סכיזוטיפאלית בפרט, ועל החשיבות והרצינות שבטכניקת המבחנים

הפסיכודיאגנוסטיים לאיתור מימצא בדבר הפרעת אישיות שכזו.

בסעיפים 4-6 לחווה"ד נ/12 הוא מציין את המקרים בהם יינתן משקל ממשי לתוצאות

מבחנים פסיכודיאגנוסטיים – אולם הוא מבהיר בחקירתו הנגדית כי:

"לאור תשובותי הקודמות כי מעולם לא ראיתי ובדקתי את הנאשם וכי חווה"ד נ/12 הינה אקדמית ותיאורטית, איני יכול לענות לשאלתך איזה מבין הסימנים שאני מונה בסעיפים 4 עד 6 לנ/12 מתקיימים או לא מתקיימים בנאשם".

אולם גם בהקשר אקדמי זה של נ/12 מוסיף פרופ' נוימן ומוסר בחקירתו הנגדית כדלהלן:

"לשאלתך אם ניתן להגדיר הפרעת אישיות כמחלת נפש אני משיב שמדובר בעניין סמנטי. בהקשר אחד הן לא מחלה – כיוון שהן לא משקפות מצב פסיכוטי".

9. הנה כי כן, אין בנ/12 בבחינת מימצא או ראיה רפואית כלשהי לעניין מצבו הנפשי של הנאשם דנן בעת ביצוע המעשים. אשר להיבט ה"אקדמי-תיאורטי" שבה ובהבהרות פרופ' נוימן בחקירתו הנגדית, יש באלה חיזוק ואישוש לכך כי "הפרעת אישיות" ו"הפרעת אישיות סכיזוטיפאליות" – בהיותן כאלה – אינן עולות כדי "מחלת נפש" ואין הן, בהיותן כאלה, משקפות מצב פסיכוטי.

10. במהלך בדיקותיה את הנאשם, הפנתה אותו הפסיכיאטרית ד"ר גאוני לאיבחון נוירופסיכולוגי אצל הפסיכולוג ד"ר אמיר פורה.

דוח האיבחון שבוצע על ידו צורף לחווה"ד של ד"ר גאוני [נספח 14] ומסקנות הפסיכולוג הנ"ל הן כי בנאשם נחשפו תסמינים ה"אופייניים לאנשים הסובלים מהפרעת אישיות סיכזוטיפאלית" והוא מוסיף:

"אנשים עם הפרעה זו מתקשים לבחור בקריירה מקצועית ומגלים תסמינים סכיזופרניים [חיוביים ושליליים] תת קליניים... הם אינם מפתחים את מחלת הסכיזופרניה בצורה מוחצנת. עם זאת במצבים מסויימים, תחת השפעת סמים, אלכוהול או טיפול רפואי פסיכיאטרי – מערכת ההגנה הנוירו-קוגניטיבית שלהם אינה מתפקדת ביעילות ואז הם עשויים לגלות התנהגות היפומאנית, להחצין את התסמינים הפסיכוטיים, לפעול בהתאם למחשבותיהם הביזאריות...".

בחקירתו הנגדית מאשר ד"ר פורה כי אינו רופא, כי אינו פסיכיאטר, אינו פסיכולוג קליני וכי תחום התמחותו "נוירופסיכולוגיה" אינו מוכר עפ"י חוק הפסיכולוגים בישראל כהתמחות בתחום הקליני [עמ' 24-25 לפרוט'].

לשאלה אם נכון הוא שבהינתן הכישורים, או היעדר הכישורים הנ"ל, אין הוא מוסמך לקבוע קיומה של מחלת נפש אצל מאן דהוא, הוא משיב:

"האם פסיכולוג לא יכול לקבוע קיומה של הפרעה נפשית אצל אדם?

אני לא רואה הבדל בין קביעה בדבר הפרעה נפשית ובין קביעה קלינית בדבר מחלת נפש..."

ייתכן וכך הם פני הדברים בשדה מחקר פסיכולוגי זה או אחר.

ברם, הקביעה אם בנאשם פלוני התקיימו תנאי הסייג לאחריות של אי שפיות הדעת – הינה קביעה שבדין ובמשפט – ולא אשוב ואפרט דברים שנאמרו לעיל.

בהינתן אלה, איני מוצא בחווה"ד של ד"ר פורה - שאינו רופא, שאינו פסיכיאטר ואינו פסיכולוג קליני – משום חוו"ד שיש בה לשנות מקביעותיי לעיל.

יתרה מזו, אותה חוו"ד במצורף לחקירתו הנגדית, אך מדגישה את העובדה שהנאשם דנן לא היה חולה במחלת נפש, כמובנה בסעיף 34 ח', ואין היא מוסיפה מאומה לגופה על האמור בחווה"ד של ד"ר גאוני אותה ניתחתי לעיל.

11. מומחה נוסף שלעדותו מפנה ההגנה הינה הפסיכולוגית הקלינית, ד"ר י. אושר, מהמרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. היא ערכה שני איבחונים פסיכולוגיים לנאשם ב-13.11.01 [ארבעה ימים לאחר ההצתות] וב-25.2.01.

סיכום ההתרשמות הדיאגנוסטית שלה נרשם בנ/1 [מ-2.1.02] ולפיו מדובר בנאשם שהינו:

"צעיר אינטליגנטי ויצירתי, שעבר התקף אפקטיבי MIXED עם סימנים פסיכוטיים [באבחון הראשון] כאשר בהמשך נעלמו הסימנים המאניים ובלט יותר מצב דיכאוני, כמעט לא סימנים פסיכוטיים".

בעדותה מיום 11.2.03 היא מוסיפה כי בעת בדיקתה הראשונה את הנאשם [ ארבעה ימים לאחר שביצע את מעשי העבירה] היא העריכה את מצבו כ"אדם במצב לא בריא שנמצא במצב של התקף אפקטיבי, הפרעה במצב הרוח, שיש בהם אלמנט של דיכאון ושל מאניה" [עמ' 32 לפרוט'].

אין הד"ר אושר מחווה דעה בשאלה האם סובל או סבל הנאשם מ"מחלת נפש" [היא מציינת כי קביעה שכזו הינה בסמכות פסיכיאטר ולא בסמכותה – עמ' 34], אין היא קובעת אם לשיטתה היה הנאשם במצב פסיכוטי בעת שביצע העבירות, אולם היא מניחה כי היה כך עקב התרשמותה ממנו ארבעה ימים לאחר מכן [עמ' 35].

אין בחוות דעתה או בעדותה התייחסות כלשהי לשאלה האם בעת ביצוע מעשי הנאשם - אפילו היה במצב פסיכוטי – נשלל ממנו אותה השעה הכושר הקוגנטיבי להבין את מעשיו, את הפסול שבהם או להמנע מביצועם.

על כן, גם עדות זו של הפסיכולוגית ד"ר אושר, אין בה להוסיף על האמור בחווה"ד שנסקרו לעיל.

12. ביום 3.1.02 נערכה חוו"ד פסיכיאטרית בעניין הנאשם ע"י הפסיכיאטרים ד"ר י. לוין וד"ר ו. רודרמן מהמרכז לבריאות הנפש בבאר שבע [ת/4].

חוו"ד זו נערכה לאחר תקופת הסתכלות בנאשם במרכז לבריאות הנפש, בדיקה פסיכיאטרית ע"י הפסיכיאטר המחוזי ד"ר פוקס וצפיית עורכי חווה"ד בקלטת שהסריט הנאשם בעת ביצוע מעשי העבירה. סיכומה של אותה חוו"ד הינה כדלהלן:

"נדירים המקרים בהם אנו דנים, אשר קיימת בהם עדות מצולמת בעת ביצוע העבירה.

[מצפייה] בקלטת לא התרשמנו מסימנים פסיכוטיים מאניים ברורים כמו מחשבות שווא או חזיונות שווא בעת ביצוע העבירות.

בסרט שנמשך כ-15 דקות הבחנו כי הנבדק [הנאשם] במצב נפשי מרוגש אך יציב באופן יחסי, הוא התמצא היטב בזמן ובמקום, נתן הסבר לכל עבירותיו והבין את הארועים...

...לא ראינו סימנים של אי שקט פסיכומוטורי בולט וניכר מעבר לזה הצפוי מהתרגשות בעקבות הארועים. נציין גם שהנבדק נטה לקלל [במהלך הקטע שהסריט בקלטת – י.א.] באנגלית בעת התרחשות הארועים כביטוי להתרגשותו ולרגשותיו כלפי הגופים הממוסדים כלפיהם הוא מוחה.

בנוסף, היה הנבדק מרוכז דיו ומסוגל להשלים עד תומו את הסרט עם הערותיו בגוף הסרט כלפי הארועים תוך שהוא שומר מרחק ממקום הארוע לבל ייתפס.

לסיכום, אף אם היה בתקופה האמורה במצב היפו-מאני העולה מתיאור בני משפחתו, עדיין אנו סבורים כי שיפוטו היה בגדר התקין ובוודאי שלא היה פגוע באופן כזה שלא הבין את משמעות מעשיו.

הקלטת שמן הראוי כי תהיה העדות המכרעת למצבו בעת ביצוע העבירה, מעידה על אחריותו ועל מצבו הנפשי המרוגש מחד, אך יציב נפשית יחסית בזמן ביצוע העבירה.

... לא ניתן לשלול שבמהלך החודש האחרון היה במצב היפו-מאני יתכן על רקע טיפול [בתרופה] סרוקסאט שנטל, העלול במצבים מסויימים להשרות מצבים היפומאניים באנשים בעלי נטייה לכך, אך אין בידינו כל אפשרות לקבוע בוודאות האם כך היה.

כמו כן בהסתמך על דיווחו על מצבי דיכאון בעבר, לא ניתן לשלול לחלוטין אצל הנבדק תהליך של מחלה אפקטיבית שכעת אינה פעילה.

יש לציין שבטסטים הפסיכולוגיים שבוצעו במהלך ההסתכלות ע"י ימימה אושרי, עלתה פתולוגיה בעוצמה גדולה יותר לעומת הביטוי הקליני – כמו ביטוי של מצב אפקטיבי מעורב עם נטיה להסתיר את רגשותיו האמיתיים...

... אני מתרשמת שהנבדק מבין את המעשה המיוחס לו, מתחרט על מה שעשה, אך חוזר על כך שביצע את מה שביצע עקב אמונות פוליטיות ופילוסופיות.

הוא מבין שהאמונות הללו לעיתים גורמות למעשים אסורים לפי החוק...".

בחוו"ד משלימה שנערכה על ידו ביום 3.6.02 [ת/5], לאחר שעיין בחווה"ד של ד"ר גאוני, חוזר ד"ר לוין על האמור בחווה"ד ת/4 ומעלה השגותיו לגבי חווה"ד של ד"ר גאוני.

הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר פוקס, מציין בחוות דעתו מיום 9.6.02 כי הוא "תומך באופן מוחלט בחוות דעתו של ד"ר י. לווין".

בעדותו בפני ביהמ"ש, לאחר שהוקרנה הקלטת ת/6, שב ד"ר לוין ומעיד כי לא התרשם כלל מקיום מחשבות שווא או הלוצינציות אצל הנאשם בעת ביצוע העבירות, סיטואציה המאפיינת מצבים פסיכוטיים, וחוזר על מסקנותיו שבחווה"ד ת/5 ו-ת/5.

הוא מוסיף ומציין כי:

"לצורך הקביעה אם הנאשם היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות, אני מוצא תשובה חד משמעית לכך בחיוב" [עמ' 43].

בחקירתו הנגדית הוא שב ומציין כי אינו שולל היתכנותן של הפרעות אישיות אצל הנאשם – אולם השקפתו המקצועית הינה כי "שאלת קיומה או אי קיומה של הפרעת אישיות הינה משנית לשאלת האחריות של הנאשם למעשיו" [עמ' 44].

לדעתו אין הנאשם סובל מהפרעת אישיות סכיזוטיפאלית, שכן האינדיקציות שמבקשות למצוא לה ד"ר גאוני וד"ר פורה בחוות הדעת שלהן אינן עולות לדעתו כדי "התנהגויות ביזאריות" המצביעות על קיום הפרעת אישיות מסוג זה דווקא [שם].

והוא מוסיף"

"לשאלתך אם לצורך קביעת האחריות של הנאשם יש צורך לשלול אפשרות קיומן של מחלות העשויות להביא למצבים פסיכוטיים אני משיב שבאופן כללי - כן.

לעומת זאת, בעניין הספציפי של הנאשם הזה לאור העדות על מצבו בעת ביצוע העבירות כפי שצולם בקלטת, לא היה צורך בספקולציות אם היה במצב פסיכוטי או לא ... [עמ' 45].

... אני בדעה שגם שאר המבחנים האחרים שנעשו לנאשם לא היו רלבנטיים לצורך בחינת השאלה אם היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה, שכן יש מימצא חד משמעי וזו הקלטת... [עמ' 46].

...אם אני מפרש את ההתנהגות של הנאשם לאור מה שאני רואה בקלטת, אני אומר שאני מחפש בקלטת עדויות להתמצאות הנאשם ולמעשיו, להבנתו את מעשיו, התמצאותו במימד הזמן והמקום – וזה לא הולך עם מצב של "חלום" או מצב "דמוי חלום".

אנו בדקנו הנאשם עוד לפני שצפינו בקלטת ושאלנו אותו שאלות שונות לגבי דבריו כי ביצע מעשיו כמחאה, תוך שהוא מבין שהוא עושה מעשה לא חוקי. רק אחרי השלב [הזה] צפיתי בקלטת.

בשלב [הנ"ל] בו שוחחנו עם הנאשם, הוא אמר שהוא יודע שעשה מעשה לא חוקי, אך טען שמדובר במעשה מוסרי מבחינתו.

מצב פסיכוטי זה או מצב שבו יש מחשבות שווא ברורות שהאדם מאמין בהם ללא יכולת הפרכה, או מצב של חזיונות שווא הלוצינציוניות של שמיעת קולות פוקדים וכו'.

מצפיה בקלטת ברור לי ללא ספק שהנאשם בעת ביצוע העבירות לא היה במצב פסיכוטי" [עמ' 48].

13. לאחר שצפיתי בקלטת ת/6, שצילם הנאשם תוך ביצוע מעשיו, ובקלטת השיחזור ת/7, שערך הנאשם עם חוקריו ביום 11.11.01 [יומיים לאחר מעשי ההצתה], לאחר שעיינתי שוב ושוב בהודעת הנאשם ת/10 מיום הארוע עצמו, ולאחר שהנאשם העיד בפני ביהמ"ש חקירה ראשית ונגדית, התרשמותי הברורה הינה כי הנאשם היה מודע היטב למעשיו בעת שביצעם, כי ביצע אותם המעשים מתוך השקפת עולמו אותה הוא מבטא בפירוט רב בקלטת ת/6 ובהודעתו ת/10 וכי אותם המעשים נעשו על ידו כאשר מצבו הנפשי והקוגנטיבי הינם כמפורט בחוות הדעת ובעדותו של ד"ר י. לוין שפורטו לעיל – ולא אשוב ואפרטם.

מהנימוקים אותם פירטתי לעיל, אני קובע כי חוות הדעת של הד"ר ב. גאוני וחקירתה הנגדית – גם כפי נתינתם – אינם עולים כדי תשתית ראייתית היוצרת ספק סביר שמא נתקיימו בנאשם דנן התנאים המצטברים לסייג האחריות הפלילית של אי שפיות הדעת.

הנאשם לא היה חולה ב"מחלת נפש" כמובנה בסעיף 34 ח' לחוק העונשין, הנאשם ביצע את מעשיו תוך הבנה ומודעות למהותם ולא נתעורר בי ספק סביר שמא אותם המעשים בוצעו על ידו מבלי שיכול היה להימנע מעשייתם.

אוסיף ואציין כי עדותו של הנאשם כפי שניתנה על ידו ביום 3.4.03 [15 חודשים לאחר המעשים] הותירה רושם ניכר של עדות מתוכנתת ומניפולטיבית בה חוזר הנאשם שוב ושוב על ה"מנטרה" לפיה ביצע אמנם את כל שביצע, תיעד את הדברים, מסר עליהם בפירוט רב בהודעותיו לחוקרים, הסביר הרקע האידיאולוגי והמניע לביצועם וכו' – אך הכל הכל מתוך מצב של "חלום" שהיה נתון בו.

עדות זו של הנאשם סותרת במהותה את הקוהרנטיות, המודעות, ההתמצאות והשליטה שניכרים בו היטב בעת ביצוע המעשים שביצע בקלטת ת/6, בהתארגנות בה בוצעו הדברים על ידו, בהמשך סדר יומו ונסיעתו ללימודים בת"א שעות ספורות לאחר ביצוע מעשיו, בדרך בה הוא מרצה את דבריו לחוקרים למחרת בבוקר בהודעתו ת/10 ויומיים לאחר מכן בשיחזור ת/7.

ה. ס י כ ו ם

1. לאור הודאת הנאשם בביצוע כל המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ולאור הראיות לביצוע אותם המעשים בהודאת הנאשם ת/10, בקלטת ת/6, בשיחזור ת/7 ובשאר הראיות שהוגשו בהליכים אלה – אני קובע כי הנאשם ביצע את כל המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

2. לא נוצר בלבי ספק סביר שמא מעשי הנאשם בוצעו בנסיבות המהוות סייג לאחריותו הפלילית בשל אותם המעשים בשל אי שפיות הדעת.

3. אשר על כן, אני מוצא את הנאשם אשם ומרשיעו בביצוע כל המעשים והעבירות כפי שיוחסו לו מלכתחילה בכתב האישום.

ניתנה היום ה' בטבת, תשס"ד (30 בדצמבר 2003) במעמד ב"כ המאשימה עו"ד אלוני ובמעמד

הנאשם וב"כ עו"ד צאנג ועו"ד דונביץ.

יוסף אלון – שופט

008118/01פ 055 גאולה סויסה