1

בתי המשפט

פ 008108/03		בית משפט מחוזי באר שבע
18/05/2004	תאריך:	כב' השופט ח. עמר	בפני:

	מדינת ישראל		בעניין:
המאשימה	ת. גלנטה	ע"י ב"כ עוה"ד
	נ ג ד
	מחמד בן דפללה אלנטמי
הנאשם	י. אלגרינאוי	ע"י ב"כ עוה"ד

גזר דין

1. הנאשם (תושב ואזרח ירדן) הורשע, על פי הודאתו – במסגרת הסדר טיעון בין הצדדים, ואשר כלל את תיקון כתב האישום – בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין, לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952; ובעבירת הצתה, לפי סעיף 448 (א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

זאת – כך על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, שבהן הודה, כאמור – משביום 3.6.03, לפנות בוקר, חצה הנאשם את גבול ישראל ירדן (ליד מושב עין תמר) ונכנס ארצה, על מנת לפגוע ברכוש תושבי ישראל. ואכן, הוא הגיע לחממות של מושב עין תמר ושילח אש בתשע מהחממות, ששימשו לגידול ירקות, והשייכות לאחד החקלאים. כתוצאה מכך, נשרפו החממות הנ"ל כליל – על יבולן – וכך, נגרם נזק בשווי כולל של כ- 70,000 ₪.

2. במסגרת הסדר הטיעון, כאמור, הוסכם כי המאשימה תעתור למאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים (כרף עליון) ולמאסר מותנה; ואילו, הסניגור יהא רשאי לטעון "באופן חופשי" לעונש.

3. ראוי לציין, כי כתב האישום בתיק זה הוגש כבר ביום 12.6.03. אולם, הדיון התמשך עד כה, משהסניגור המלומד, לא השלים עם קביעת הפסיכיאטר המחוזי – שהובעה בחווה"ד הפסיכיאטרית מטעם הפסיכיאטר המחוזי, שהוגשה כבר במסגרת הליכי הבקשה למעצרו של הנאשם עד תום ההליכים - ואשר לפיה, כשיר הנאשם לעמוד לדין, וכי היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות; וכך נתבקשו על ידי הסניגור הנמרץ, שלא חסך בשום מאמץ, דחיות על גבי דחיות, לצורך הגשת חוות דעת פסיכיאטרית מטעם ההגנה – דבר שהיה כרוך בקשיים, גם עקב הקושי, לקבל מידע רפואי מתיקו הרפואי של הנאשם בירדן – ולמרות חוות הדעת הפסיכיאטריות העדכניות שהוגשו מעת לעת, ע"י הפסיכיאטר המחוזי, ואשר שבו על אותה קביעה; וכן חוו"ד של וועדת האיבחון, לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים) אשר בה נקבע גם, כי אין הנאשם מפגר בשיכלו. תוך כדי כך, הוגשה, אמנם, חוו"ד פסיכיאטרית מטעם ההגנה – שלא היתה חד משמעית לגבי שאלת אחריותו של הנאשם למעשיו בעת ביצוע העבירות. אולם, בסופו של דבר, ולאחר שגם מצבו של הנאשם הוטב, בינתיים, וגם לא היתה עוד מחלוקת על כשירותו לעמוד בדין, הגיעו הצדדים (ורק בישיבה מיום 31.3.04) לידי הסדר הטיעון, ואשר במסגרתו גם הוגש כתב אישום מתוקן, שעובדותיו והעבירות הנקובות בו, פחותות בהרבה, בחומרתן, יחסית לאלו שבכתב האישום המקורי.

4. בטיעוניה לעונש, ביקשה בא כוח המאשימה לראות בחומרה את מעשי הנאשם, משכוונת כניסתו לישראל היתה, מלכתחילה, לפגוע ברכוש ישראלי; והוא גם הוציא לפועל את כוונתו. כן, ובמיוחד, ביקשה לעמוד על חומרת עצם עבירת ההצתה, כשלעצמה, משעלולה היתה להיות כרוכה גם בגרימת נזק בגוף.

ב"כ המאשימה, גם הסבירה, כי נכונותה להגביל עצמה לאותו רף עליון, שהינו עונש קל, לטענתה – מקורה בקשיים ראייתיים מסויימים, ושבעטיים גם תוקן כתב האישום; ובהתחשבות בבעיותיו הנפשיות של הנאשם , למרות היותו אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין. על פי הטענה, גורם אחרון זה, לקולא, כבר הובא בחשבון במסגרת הסדר הטיעון; כמו גם עובדת הודאת הנאשם בסופו של יום, וכשיקול לקולא; ועל כן, יש להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל במלוא שיעור הרף העליון, כאמור, ובהיותו מאזן נכונה בין כלל השיקולים לחומרא – וביניהם, ובעיקר, השיקול ההרתעתי – לבין השיקולים לקולא.

5. הסניגור, מאידך, ביקש ליתן משקל משמעותי ורב מאוד, לקולא, למצבו הבריאותי הנפשי הקשה של הנאשם, ואשר העצים עובר לביצוע העבירות. כן, ציין הסניגור את מצבו הבריאותי הגופני של הנאשם, שהינו כרות טחול. הסניגור ביקש עוד להדגיש את העובדה שאף מכלל חוות הדעת מטעם המאשימה, עולה מצב נפשי קשה.

לטענת הסניגור, אין זה המקרה הנכון – נוכח נסיבותיו המיוחדות של הנאשם – למתן הדגש על השיקול ההרתעתי, ומשכל עונש שיוטל עליו לא ירתיע אחרים.

עוד ביקש הסניגור להתחשב בתקופת המעצר הארוכה (כ – 11 חודשים) בה נתון הנאשם ואשר תנאים קשים, מטבע הדברים, ממאסר; ובמיוחד, כשהנאשם גם מנותק מבני משפחתו – כן ביקש הסניגור להתחשב בחרטתו הכנה של הנאשם ובהודאתו, בסופו של דבר.

לפיכך, עתר הסניגור להסתפק בתקופת מאסר שתחפוף את תקופת המעצר עד כה.

6. בדבריו בפני – אותם קרא מן הכתב בערבית (ותורגמו ע"י הסניגור השולט בשפה) – ביקש הנאשם להביע חרטה ; להתחשב במצב בריאותו הנפשית; בהיותו – לדבריו – מפרנס את משפחתו המורחבת בת 15 נפשות; בעובדת הנתק הממושך בינו לבין בני משפחתו, מאז מעצרו; ובעובדה שלא פעל, לדבריו, מתוך מניעים לאומניים; ובאי היותו משתייך לשום ארגון עויין.

7. לדידי – ומבחינת מהות העבירות ותוצאותיהן – מדובר בעבירות חמורות ביותר. עצם כניסתו של הנאשם ארצה שלא כדין, לא היתה תמימה מעיקרא, כגון, לצורך תעסוקה ומציאת מקור פרנסה (כפי שמורגלים אנו לשמוע, חדשים לבקרים, מנאשמים בעבירה כזו) אלא מתוך כוונה ברורה לפגוע ברכוש אזרחי מדינת ישראל, ועל שום היותם אזרחי מדינה זו; ואת זממו גם הוציא הנאשם אל הפועל. גם הדרך שבה בחר לעשות כן – היינו, על דרך ההצתה – הינה חמורה ביותר, משמעבר לנזק הרכושי הרב שנגרם בעטייה, עלולה היתה זו להסב נזקים גם בגוף אדם. שכן, וכידוע, משעה שאש משולחת מנקודה מסויימת, שוב אין עוד שליטה עליה ועל הסיכון הממשי שבהתפשטותה למרחקים, תוך שהיא מכלה כל אשר נקרה על דרכה, ובכלל זה, פגיעה אפשרית בבני אדם.

נסיבות חמורות אלו, וודאי, מצדיקות נקיטת ענישה מחמירה, דרך כלל, שתשקף את יסוד ההרתעה - הן ליחיד והן לרבים.

8. יחד עם זאת, אין ספק גם, כי – ומבחינת הנאשם המסויים הזה, הנותן עתה את הדין על מעשיו – מדובר במקרה מיוחד, שאינו מן השכיחים. ענין לנו בנאשם, אשר אין ספק, כי – והגם שמצב בריאותו הנפשי אינו מגיע כדי "מחלת נפש" או פיגור שיכלי, ובאופן שאין מחלוקת, בסופו של דבר, כי כשיר הוא לעמוד בדין והיה אחראי למעשיו בעת ביצועם – הרי, וכפי שעלה גם מחווה"ד הפסיכיאטריות מטעם המאשימה, סבל הוא מבעיות נפשיות קשות, שבעטיין גם נצרך הוא בארץ מולדתו (ירדן) לטיפול. אלא, שכנראה, עקב הזנחה בנטילת התרופות שנצרך היה להם, חלה הידרדרות במצבו בתקופה שבטרם ביצוע העבירות הנדונות, וככל הנראה, תחת מצב זה ביצע את אשר ביצע, ובאופן שאין להוציא מכלל אפשרות, כי גם הכוונה החמורה שעמדה מאחרי העבירות, התגבשה בהיותו במצב ירוד זה. ואכן, הנאשם גם היה מאושפז במהלך מעצרו במחלקה הפסיכיאטרית בשב"ס, ומטבע הדברים, ובהעדר תיעוד רפואי קודם על מצבו, הקשה הדבר, כנראה, על גורמי השב"ס – עם כל מאמציהם ועם כל רצונם הטוב – ליתן לו את הטיפול המדוייק שהתאים לו; עד שבסופו של דבר – וגם בעזרתו של הסניגור אשר במאמצים בלתי נלאים, הצליח ליצור קשר עם רופאו של הנאשם בירדן – נמצא וניתן לנאשם הטיפול המתאים, אשר היטיב את מצבו משמעותית מאוד; והדבר גם ניכר עליו ועל מצב רוחו בישיבות האחרונות של ביהמ"ש, בהשוואה לקודמותיהן.

בנסיבות אלו, נוטה אני למידה מסויימת של הסכמה עם הסניגור, במובן זה, שהמקרה דנן אינו, בהכרח, המקרה הראוי לשמש דגם לשימת הדגש על היסוד ההרתעתי, במלוא חומרתו.

9. אכן, ונוכח חומרת המעשים ותוצאותיהן, יש דברים בגו, בטענת ב"כ המאשימה, כי בהסכמתה להגביל עתירתה לרף הענישה העליון הנ"ל המוסכם – והמבטא עונש קל, יחסית, מזה הראוי להשית בעבירות כגון דא – ניטלו בחשבון נסיבות מצבו של הנאשם, כמתואר, כמו גם הודאתו, בסופו של דבר, ונסיבות נוספות לקולא.

אלא שאפע"פ כן, אוסיף ואתחשב לקולא גם בעובדת המעצר הממושך עד כה (ושלא באשמת איש) ובהתחשב בכך, שאין ספק, כי תנאיו קשים לאין ערוך מתנאי מאסר (של אסיר); וכן, בכך, שבהיות הנאשם תושב חו"ל, יקשה עליו לנצל את האפשרות ליהנות מפריבילגיות שמהן נהנים אסירים תושבי הארץ (כגון, ביקורי בני משפחה וקרובים; יציאה לחופשות; וכיו"ב) - מה גם שאף במהלך מעצר ממושך זה, הצליח הנאשם ליצור קשר עם בני משפחתו רק בזמן האחרון.

10. בנסיבותיו של מקרה יוצא דופן זה, ולאחר ששקלתי את הנסיבות לחומרא ולקולא, גוזר אני על הנאשם – בגין העבירות בהן הורשע בתיק זה – את העונשים הבאים:

א. מאסר בפועל למשך 20 חודשים, שימנו מיום מעצרו (3.6.03).

ב. מאסר על תנאי למשך 24 חודשים, כשהתנאי הוא אם יעבור, במשך 3 שנים מיום שיחרורו ממאסרו הנ"ל, כל עבירה שהיא פשע; וכן, ובנוסף, מאסר על תנאי למשך 6 חודשים, כשהתנאי הוא אם יעבור, במשך 3 שנים מיום שיחרורו ממאסרו הנ"ל, עבירה בניגוד לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952.

זכות ערעור לביהמ"ש העליון תוך 45 יום.

ניתן היום כ"ז באייר, תשס"ד (18 במאי 2004) במעמד הצדדים

ח. עמר – שופט

008108/03פ 055 נורית זורנו