24

בתי המשפט

פ 007007/02		בית משפט השלום תל אביב-יפו
01/03/2004	תאריך:	כב' השופטת שריזלי דניאלה	בפני:

	מדינת ישראל	בעניין:
המאשימה
	נ ג ד
	זעפרני איציק
הנאשם

ב"כ המאשימה עו"ד ירון גולומב הנאשם בעצמו

נוכחים:

הכרעת דין

אני מזכה את הנאשם מעבירת האיומים המיוחסת לו בכתב האישום.

עניינו של כתב האישום שהוגש נגד הנאשם - איום שאיים בתאריך 21.2.02, בתחנת משטרת "גלילות" (להלן: "גלילות"), באוזניהם של אנשי משטרה, כי ירצח את אשתו. על כן, מייחסת התביעה לנאשם עבירה של איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

לעניין הרקע העובדתי, נראה שבין הנאשם לבין אשתו, חיה זעפרני (להלן: "חיה"), סכסוך מתמשך, ועל כך, אין הנאשם חולק; הנאשם אישר גם כי בתאריך 21.2.02 עצור היה לחקירה במשטרת גלילות, ללא קשר לאותו סכסוך. אלא שלעניין האישום באיומים - כפר הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, וטען שלא אמר לשוטרים דבר מהדברים שיוחסו לו.

שתי שאלות עומדות לדיון: ראשונה היא השאלה העובדתית בדבר עצם השמעת האיומים ביחס לאשתו; השאלה האחרת נוגעת לנפקותם של האיומים כשאלה מושמעים באוזני אנשי משטרה.

לרובד העובדתי:

התשתית הראיתית מבוססת על עדותה של רס"מ חלי גראור, חוקרת במשטרת "גלילות", שהעידה (על פי מזכר שערכה בתאריך 21.2.02 - ת/1) כי עת נטלה טביעות אצבע מהנאשם, הוא אמר לה: "בסוף אני ארצח את אשתי", ולשאלתה 'מדוע', הסביר שהיא גורמת לכל צרותיו.

רס"מ גראור חקרה בעקבות זאת את הנאשם בחשד שאיים לרצוח את אשתו, והודעתו הוגשה כראיה (ת/2).

עד תביעה נוסף, אבישי גולן, מתנדב במשטרה מטעם ארגון "מתמיד", העיד כי עמד במועד האמור, בין 16:30 ל-17:30, בסמוך לנאשם ולעדה גראור, שעה שזו נטלה מהנאשם טביעות אצבע, ושמע את הנאשם אומר שהוא 'רוצה לרצוח את אשתו, כי היא עושה לו צרות ולא נותנת לו לראות את ילדיו'. גולן ערך מזכר בגין האירוע (ת/3).

מן הראיות שהובאו עלה גם כי בתאריך 22.2.02 זומנה חיה למשטרת גלילות, ונמסר לה דבר האיום שאיים הנאשם לרצוח אותה. את תוכן שיחתו עם חיה תעד העד רס"ר רפאל שלום בזיכרון דברים (ת/4), בו רשם גם כי חיה סירבה להגיש תלונה נגד הנאשם, 'אפילו אם ייקח סכין וירצח אותה', כדבריה.

חיה זעפרני העידה גם היא כעדת תביעה. העדה נחקרה על-ידי הנאשם בחקירה נגדית (לאחר שהתביעה הודיעה כי היא מוותרת על עדותה), ואישרה, בתשובה לשאלותיו, כי איננה חוששת מפניו, ואף פעם בחייה לא פחדה ממנו.

משהסתבר, בחקירה החוזרת, כי חודשיים אחרי האירוע נשוא כתב האישום, הגישה תלונה נגד הנאשם בגין איומים, טענה העדה שמדובר בתלונה בגין נזק שגרם הנאשם לביתה, והיא פחדה שייקח ממנה את ילדתם, אך לא פחדה מפניו. חיה טענה שהדברים שנרשמו מפיה, כביכול, לא נאמרו על ידה, וכי השוטרת שקרנית (עמ' 5 שו' 24 עד עמ' 6 שו' 10).

הנאשם הכחיש, כאמור, את האיומים שיוחסו לו.

לגרסתו, עת שהה בתא המעצר במשטרת גלילות, בשעת בוקר, ניגשה רס"מ גראור לאשנב התא, וקנטרה אותו בעניין אשתו; בתגובה, אמר הנאשם, ומתוך סערת רגשותיו, אמר לשוטרת "דברים שלא הכי נעימים לה לשמוע". הנאשם לא ידע לומר מהם אותם דברים שאמר לשוטרת, אולם טען כי לבטח לא אמר ש'ירצח את אשתו' (עמ' 9, שו' 11-16).

בחקירה הנגדית, השיב הנאשם לשאלת התובע, כי אולי גידף את מי שהיה שם, אך מה בדיוק אמר - איננו זוכר (עמ' 10, שו' 1-7).

למרות ההכחשה שהכחיש הנאשם את דבר האיומים, למרות שטען כי עדויות עדי התביעה שקריות, היו עדויותיהם של רס"מ גראור והמתנדב אבישי גולן, מהימנות עלי, ולא מצאתי בהן כל דופי.

העדה גראור העידה עדות שוטפת וברורה, וניכר היה כי התייחסותה לאירוע היא עניינית ומקצועית. ניתן היה לי להתרשם כי מדובר בעדה אובייקטיבית, חסרת פניות, שביצעה את משימתה במסגרת תפקידה כשוטרת, ומסרה פרטים ברורים וענייניים לגבי האירוע.

הוא הדין בשוטר המתנדב גולן, שנקלע למקום האירוע במסגרת תפקידו, והעיד לגבי דברים ששמע. שני העדים ערכו מזכרים בהם תיעדו בזמן אמת את הדברים ששמעו מפי הנאשם.

מאידך גיסא, לא נתתי אמון בגרסת הנאשם והכחשתו את דברי האיום.

עדות הנאשם בפניי היתה עדות שטחית וסתמית, חמקמקה ובלתי עניינית. תשובותיו, בחקירה הנגדית, לא היו עקביות גם לא הגיוניות. בהיבט החזותי - נראה היה בברור שהנאשם איננו ממוקד, ואין לו עניין במתרחש. למרות הכרזת הנאשם כי לא איים על אשתו, למרות ניסיונו לצייר תמונה של "הפרדת כוחות", הופיעו ובצבצו מבין השיטין עוינות וכעס כלפי אשתו, חיה, והוא אף ציין בסיום דבריו - "העונש הכי גדול שקיבלתי זה כשהתחתנתי עם האשה הזאת, . . ." (עמ' 11, שו' 10).

אין בדברים שצוטטו מפי הנאשם כדי להצביע בהכרח על כך שגרסתו שקרית, אולם, יש בהם להצביע על הלך רוחו של הנאשם בכל הנוגע לאשתו.

זאת ועוד; עדות הנאשם, לפיה, לא אמר דבר מהדברים שיוחסו לו, עומדת בסתירה גמורה להודעתו במשטרה (ת/2) בה הגיב לחשד ב"איומים" באומרו:

"סתם אמרתי את זה בצחוק. ואם שערה תיפול לה מהראש אז תבואו ותעצרו אותי" (שם, שו' 8-10).

הנאשם אמנם טען כי החתימה על ההודעה ת/2 איננה חתימתו, אולם, לא עשה כל מאמץ ראייתי להוכיח את הטענה, או, לסתור את טענתה של רס"מ גראור לפיה ישב הנאשם מולה וחתם על הודעתו לנגד עיניה (עמ' 3, שו' 5-7).

ניסיונות שערך הנאשם לקעקע את גרסתם של עדי התביעה, ולהוכיח שאינם מהימנים - לא צלחו.

הנאשם טען כלפי העד גולן כי לא נכח במקום האירוע, וכנגד רס"מ גראור טען כי יש בליבה עליו, וכי בעבר סירבה לקבל תלונות נגד אשתו.

אינני מקבלת את טענות הנאשם, שכולן טענות כבושות, שהועלו לראשונה בבית המשפט במהלך העדות; הנאשם לא העלה אותן עת נחקר במשטרה, ולא בתגובה לכתב האישום; הנאשם גם לא בחן במהלך חקירתה של רס"מ גראור את שעת האירוע, ולא ניסה לאשש באמצעותה את טענתו כאילו ארע הדבר בשעת בוקר. הנאשם לא הראה כל נימוק שיסביר מדוע נמנע מלהעלות את טענותיו הכבושות בעבר. על כן, משקלן של הטענות אפסי.

לא זאת אף זאת; המבקש להוכיח כי התלונה נגדו הוגשה מתוך מניע פסול, עליו הנטל להראות אותו מניע ולהוכיח את קיומו, שאם לא כן, דין טענתו להידחות. הנאשם לא הצליח להראות מהו אותו מניע פסול בעטיו יבקשו רס"מ גראור וגולן להפלילו לשוא:

רס"מ גראור הטעימה כי לא הכירה את הנאשם קודם לכן, וכי לא היה לה דבר נגדו (עמ' 4, שו' 6-7). לטענה כי בעבר סירבה העדה, מתוך אותו מניע פסול, לקבל תלונה שביקש להגיש נגד אשתו, השיבה העדה לנאשם: "זה לא אמת שלא רציתי לקבל תלונה ממך. אני לא הכרתי אותך מקודם. אין לי שום דבר נגדך ולא היתה לי סיבה להמציא דברים שלא היו" (שם, שו' 7-8).

המזכר ת/1 שנערך על ידי רס"מ גראור, סמוך לאחר האירוע, תומך ומחזק את גרסתה, ומפריך את גרסת הנאשם.

טענת הנאשם כי האירוע התרחש בשעת בוקר, וכי העד גולן כלל לא נכח בו - נמצאה גם היא מופרכת. הוכח מפי שני עדי התביעה שנטלו חלק באירוע, באופן חד משמעי, שהאירוע התרחש בשעות אחר הצהרים (בין השעות 16:00 ל-17:00), עובדה שנתמכה בשעת גביית הודעת הנאשם - 18:00 שנרשמה בהודעה ת/1.

הימנעות הנאשם מלבחון את מועד האירוע שעה שחקר את העדה גראור - מחלישה את גרסתו. אומר עוד כי, ככלל, אין זה מתקבל על דעתי שעדים, אנשי משטרה, "יפברקו" את שעתו של אירוע, וירשמו במסמכים פרטים כוזבים בעניין זה. שכן, מה עניין יש לאנשי משטרה לעשות כן כנגד הנאשם, עמו אין להם היכרות מוקדמת? מכאן, שנדחית האפשרות לפיה התרחש אירוע בשעת בוקר, כטענת הנאשם.

בנוסף ולסיום פרק זה אזכיר כי הנאשם הטיח ברס"מ גראור כי האירוע התרחש שעה שקנטרה אותו בעד האשנב של תא המעצר בו שהה, ושאלה 'מה שלום אשתו'; אלא שרס"מ גראור השיבה להאשמת הנאשם בהכחשה חד משמעית, בזו הלשון:

"שלילי מוחץ. עמדנו ליד דלפק ט"א. אני זוכרת כאילו זה היה היום, במסדרון החקירות בקומה התחתונה. עמד לידי שוטר מתנדב גולן אבישי ששמע הכל" (עמ' 3, שו' 14-15). דברים כדרבנות, שלא מותירים מקום לספק בדבר וודאות הפרטים והגרסה שמסרה העדה.

לאור האמור לעיל, התרשמותי היא כי העדים גראור וגולן הם אנשי המשטרה מקצועיים ומיומנים, שמנהגם אובייקטיבי וחסר פניות; מובטחני שלאיש מהשוטרים אין ולא היה מניע פסול או זדוני להתנכל לנאשם, ולהעליל עליו דבר שלא התרחש, ולהפלילו. מכאן, שדיווחיהם מוחזקים עלי כמהימנים, ועדותם היתה אמינה בעיני.

התוצאה היא שטענות הנאשם כולן נמצאו בלתי מבוססות, בלתי הגיוניות וגם לא סבירות; ומשכך, כשל ניסיונו להפריך את גרסת עדי התביעה, בדבר אמירתו כי ירצח את אשתו.

דחיית טענות הנאשם כבלתי מהימנות ובלתי מבוססות, מחזקת את גרסת התביעה.

נוכח האמון שנתתי בעדויותיהם של רס"מ גראור והעד גולן, ומאחר שדחיתי את טענותיו של הנאשם, אני קובעת כי גרסת התביעה הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ולפיה, בתאריך 21.2.02, סמוך לשעה 16:30, אמר הנאשם באוזני אנשי המשטרה, רס"מ גראור והמתנדב גולן, כי ירצח את אשתו.

מכאן לרובד המשפטי:

השאלה שבדיון היא האם מתקיימים לגבי האיום האמור יסודות העבירה שבסעיף 192 לחוק העונשין.

עבירת האיומים מוגדרת בסעיף 192 לחוק העונשין הקובע לאמור:

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים".

כבכל עבירה, שני יסודות לעבירת האיומים; היסוד האחד הוא יסוד המעשה, "האיום", כהגדרת הסעיף: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא . . . וכו' "; היסוד האחר הוא היסוד הנפשי - "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו".

מבחנם של שני היסודות האמורים מוכתב על פי האינטרס החברתי עליו ביקש המחוקק להגן בעבירת האיומים, והוא מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן.

בשורה של פסקי דין, שהמנחה בהם הוא ע"פ 103/88 משה ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג(3) 373 נקבע כי אינטרס החברה הוא להגן על שורה של ערכים בהם שלוות נפשו של הפרט, בטחונו וחירות פעולתו" מפני מעשה הפחדה והקנטה שלא כדין.

בהתאם לכך, נבחן מעשה ה"איום" על פי תוכנו והשפעתו על המאויים; צריך שהאיום המדובר יהיה רציני וממשי, להבדיל מאיום סרק שאין מאחוריו כוונת מימוש; ואשר להשפעתו על המאויים, זו נבחנת באמות מידה אובייקטיביות, לפי הערכת האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול הנסיבות של כל מקרה (שם, סעיף 8 בפסק דינו של כב' השופט גולדברג).

או, כדברי כב' השופט ברנזון, בע"פ 499/72 אל שעבי נ' מ"י, פ"ד כז (1), 602, בעמ' 605:

"המבחן לקיומו של איום היא מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים".

לגבי יסודות עבירת ה"איומים", ראו גם: י' קדמי, על הדין בפלילים, (חלק שלישי), מהדורה מעודכנת תשנ"ה - 1995, עמ' 1270-1271.

אשר ליסוד הנפשי, המתבטא "בכוונה להפחידו או להקניטו"; משמעותו היא שהמאיים הציב לנגד עיניו את המטרה והיעד של הפחדה והקנטה; כלומר - היסוד הנפשי מתקיים במקום שלמאיים היתה שאיפה להשגת היעד הזה, או, שהיתה לו מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו. בשני המקרים, פוגע המאיים בערכים חברתיים המוגנים על ידי העבירה של איומים - השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפרט.

מן ההיבט העובדתי - עמדה התביעה בנטל ההוכחה באשר לעצם אמירת הדברים על-ידי הנאשם באוזני רס"מ גראור והמתנדב גולן. הוכח, לדעתי, מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם אכן אמר לשוטרים כי ירצח את אשתו.

ברי כי תוכנו של המשפט שצוטט מפי הנאשם יש בו הצהרת כוונה לפגיעה בחיי אשתו, מה שנחשב כ"איום", כמשמעותו בחוק, ומכאן גם החשש והפחד שהחדירו דברי הנאשם בלב השוטרים באשר לכוונת המימוש של הנאשם. על כן, מיהרו להזהיר את חיה זעפרני.

אולם, בניגוד למערכת עובדות מקובלת, בה ניצבים מאיים ומאוים זה מול זה, כשהמאיים משמיע דברי איום באוזני המאויים, נשוא האיום, שונה מערכת העובדות שבפניי, והיא מורכבת משלוש ויותר דמויות: הנאשם, הוא המאיים, השמיע את האיום באוזני השוטרים, כשקורבן האיום הפוטנציאלית - אשתו של הנאשם, לא נכחה במועד האירוע.

נוכח הרציונל ואינטרס הציבור העומד ביסוד עבירת האיומים, מניעת הפחדה והקנטה לשמן, כדי להגן על שלוות נפשו ביטחונו וחירותו של הפרט, אינני סבורה כי בסיטואציה שלפניי התגבשו יסודות עבירת האיומים, לא באשר ליסוד הפיסי של העבירה ולא באשר ליסוד הנפשי.

כזכור, אין ה"איום" שהשמיע הנאשם נבחן לפי קנה מידה סובייקטיבי של האדם כלפיו הופנה האיום, אלא על פי קנה מידה אובייקטיבי, של האדם הסביר. מכאן, שלא רגישותו או אטימותו של מי שאליו היה האיום מכוון הם שקובעים אם היו הדברים שנאמרו משום "איום" אם לאו, אלא הערכתו של האדם הסביר, כפי שזו באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של כל מקרה.

ראו: ע"פ 103/88 בעניין ליכטמן, בעמ' 378-379.

השוטרים, באוזניהם אמר הנאשם את שאמר, נימנים עם קבוצת בעלי תפקידים מוגדרים בחברה שתפקידם, במסגרת אכיפת החוק והסדר הציבורי, ומניעת עבריינות, לטפל בגורמים שונים, בתדירות יום-יומית, וממילא הם חשופים וקשובים מדי יום להתבטאויות קשות הכרוכות במעשי אלימות, ועליהם לפעול בכל דרך אפשרית כדי למנוע קיומו של אירוע אלים, גם אם הוא פוטנציאלי. דעתי היא, כי מעצם תפקידם האמור, אין השוטרים אמורים לחוש פגיעה בשלוות נפשם או בביטחונם כאשר אדם מתוודה בפניהם שבכוונתו לפגוע באחר. הם בוודאי אמורים לנקוט בצעדים מתבקשים למניעת מימוש האיום, אולם, על פי מבחן האדם הסביר, בנעלי השוטרים, בנסיבות שביארתי, אין לראות בשוטרים את קרבן העבירה.

למיטב ידיעתי, וככל שהרחקתי לבחון, דומה שהמערכת העובדתית הספציפית העסיקה לרוב את הערכאה הדיונית, ורק מיעוטם הבולט של המקרים הובא לדיון במסגרת ערכאות הערעור.

עניין דומה נדון זה מכבר בבית משפט השלום בירושלים, בת"פ (י-ם) 3525/97 מדינת ישראל נ' סעדיאן בו יוחסה לנאשם עבירה של איומים, עקב כך שבמהלך חקירתו על-ידי חוקר משטרה, על תלונה שהגיש נגדו אחיו, התבטא הנאשם מספר פעמים באוזני השוטר במלים "אני ארצח אותו", כשהדברים מכוונים לאחיו שלא נכח במקום.

כב' השופט צ' זילברטל קבע כי הגם שאמירת הנאשם הנזכרת הוכחה מן הבחינה העובדתית, הרי שלא היה באמירה כדי לפגוע ב"שלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפעולה" של החוקר, שהם-הם הערך המוגן של עבירת האיומים, וכי תפקידו של כל שוטר לפעול מסגרת תפקידו על פי החוק והשכל הישר, כדי להגן על מושא האיום; אין בכך כדי לומר, לדעת השופט זילברטל, כי הדברים פגעו בשלווה הנפשית של החוקר, או הפחידו אותו.

בלכתו בדרך זו, ובאמצו עקרונות דומים, קבע גם כב' השופט א' זמיר, בת"פ 746/99 מדינת ישראל נ' פרי, כי איום שאיים הנאשם באוזני עובדת סוציאלית שתוכנו כי הוא "ישחרר את הילדה ויהיה פה דם", איננו עונה על המבחן האובייקטיבי הנדרש להוכחת היסוד הפיסי של עבירת האיומים, ואין לייחס לעובדת הסוציאלית, מעצם הגדרת תפקידה ותוכנו, פגיעה אובייקטיבית בשלוות נפשה, חירותה או ביטחונה.

ייאמר כי גישה זו לא התקבלה על דעתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ובע"פ 71031/02, בעניין מדינת ישראל נ' לם, במסגרתו נדון ערעורה של המדינה על קביעתי כי איום שאיים המשיב באוזני עובדת סוציאלית בלשכת הרווחה, לפיו, יפגע באשתו, אינו מהווים "איום" כמשמעותו בחוק העונשין, ועל זיכויו של המשיב.

בהחילו את הכללים שקבע בע"פ 71371/02 מדינת ישראל נ' ג'נאח (להלן: "עניין ג'נאח"), קבע הרכב השופטים כי הוכחו יסודות העבירה כלפי העובדת הסוציאלית, היא היא המאויימת. אלא שראוי עניין אחרון זה, עניין ג'נאח, שיובהר עד תומו.

הנאשם, משה ג'נאח, הועמד לדין בת"פ 4618/01, בבית משפט השלום בתל-אביב, עקב כך שב-11.7.01, בהיותו מאושפז במחלקה הכירורגית של בית החולים, איים על הפסיכיאטר, ד"ר זוננס, כי ירצח את אביו ויתאבד.

כב' השופטת נ' לידסקי קיבלה את טענתו המקדמית של הסניגור, לפיה, אין כתב האישום מגלה עבירה, וזיכתה את הנאשם מאשמה. בהחלטתה קבעה השופטת לידסקי כי השמעת דברי האיום באוזני רופא פסיכיאטר, שמילא תפקיד בבית החולים, בלא שהדברים ששמע יגיעו לאוזני האב, קרבן האיום הפוטנציאלי, איננה מקיימת את יסודות העבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, במיוחד מאחר שלא הוכחה זיקה בין הרופא לבין קרבן האיום.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה על זיכויו של ג'נאח, בקובעו כי המאוים הוא הפסיכיאטר; עוד נקבע כי מטבע מעמדו של הרופא, קיימת זיקה בינו לבין אביו של הנאשם, אפילו טיפל בנאשם טיפול זמני. התיק הוחזר לבית משפט השלום לשמיעת הראיות.

לאחר שנשמעה פרשת התביעה, טען הסניגור כי נוכח התשתית שהוצגה "אין על הנאשם להשיב לאשמה"; בבחנה את הראיות שהובאו, באספקלריה של הפן המשפטי, הגיעה השופטת לידסקי למסקנה כי לא הוכחה אשמתו של ג'נאח בעבירת האיומים. זאת, משום שהוכח בפניה כי הפסיכיאטר טיפל בנאשם, ג'נאח, טיפול מקרי, קצר וחד פעמי, וכי לא הוכחה זיקה כלשהי בינו לבין האב, קרבן האיום הפוטנציאלי; שנית, נאמר בהכרעת הדין כי לא הוכח שהפסיכיאטר הפנים את האיום, או, שחש מאוים; ושלישית, לא הוכחה במידה הראויה כוונת הנאשם לממש את איומו, או, לנסות לממשו. מדובר, קבעה השופטת, בפליטת פה של אדם חולה, דייר רחוב מיואש (כפי שהסביר לחוקריו) שהובא לבית החולים לאחר ניסיון אובדני.

ג'נאח זוכה שנית, ועל זיכויו לא הוגש ערעור.

לפיכך, ולמרות הכבוד שאני רוחשת לדעת ערכאת הערעור, כפי שזו הובעה בע"פ 71371/02 ובע"פ 71031/02, תחושתי היא כי הפרשנות שניתנה לרכיבי עבירת האיומים, בסיטואציה בה אין זהות בין המאוים לבין קרבן האיום הפוטנציאלי, בנסיבות בהן המאוים הוא גורם טיפולי, או, שוטר, כמו במקרה שלפניי, רחוקה מכוונת המחוקק.

אמת נכון, איום בפגיעה בגופו של אדם אחר, בחייו או ברכושו, או בשמו הטוב, עשוי לעורר אצל גורמי החקירה תחושת אי נוחות, וחיוני שייחלצו לפעולה. אולם, הדרישה היא להוכחת פחד וחרדה ממשיים בלב המאוים; לגישתי, אי הנוחות שחשו השוטרים איננה מגיעה כדי פחד או חרדה ממשיים. זאת ועוד; לא בכל מקרה של אי-נוחות ראוי לקבוע כי נתמלאו יסודות העבירה רק בשל אותה תחושה של אי-נוחות. במקרים כאלה, נדרשת פרשנות דווקאנית של החוק, והוכחה קפדנית של יסודות העבירה.

אם נחזור עתה לעניינו, ולמבחן האובייקטיבי שיש להחיל במטרה למוד את מידת השפעתו של האיום שאיים הנאשם לרצוח את אשתו, באוזני השוטרים, דעתי היא, כאמור, כי בשל תפקידם של השוטרים, לא היו הדברים שהשמיע הנאשם באוזניהם משום איום.

מכאן לבדיקת היסוד הנפשי הדרוש להוכחה בעבירת האיומים:

האם התכוון הנאשם להפחיד את השוטרת, או, לחלופין, האם היתה לו מודעות ברמה גבוהה של הסתברות כי דבריו יפעלו להפחדתה או להקנטתה?

התשובה, לדעתי, בלאו.

אזכיר כי התרחיש ארע עת שהה הנאשם כעצור במשטרת גלילות, ללא קשר כלשהו לסכסוך עם אשתו. מעדויות עדי התביעה עלה כי הנאשם, בדברו, תלה את הקולר לצרותיו באשתו, וכתוספת אמר ש'ירצח אותה'.

את הכוונה הפלילית נוהגים להסיק, מקום שהנאשם נוקט בהכחשה, מנסיבות האירוע, מהתנהגות הנאשם ומניסיון החיים המצטבר; מאחר שהנאשם הכחיש בבית המשפט לחלוטין את האיום, והודה רק בגידוף השוטרת, ממילא יקשה להסיק מדבריו את יסוד הכוונה. יחד עם זאת, ניתן לומר, לאור העובדה שהנאשם היה אותה עת עצור, שהיה מן הסתם מתוסכל, ולא מן הנמנע שבתיסכולו "פלט" את הדברים שקבעתי. הדים לכך מצאתי בהודעת הנאשם, לפיה, אמר בחקירתו לעדה גראור: "סתם אמרתי את זה בצחוק".

מאחר שאין בידי כל נתונים המצביעים באורח חד משמעי על כך שהנאשם הציב לנגד עיניו כמטרה להפחיד או להקניט את השוטרת, ואת המתנדב, ולא הוכחה שאיפה להשגת יעד כזה, הרי שלא הוכחה כוונת הנאשם לפגוע באותם ערכים חברתיים עליהם ביקש המחוקק להגן, ולא הוכח היסוד הנפשי של העבירה.

הנאשם מזוכה מהעבירה המיוחסת לו.

ניתנה היום ח' באדר, תשס"ד (1 במרץ 2004) במעמד הצדדים.

שריזלי דניאלה, שופטת