|
19 |
בתי המשפט
|
פ 005702/03 |
בית משפט השלום תל אביב-יפו |
||
|
|
|||
|
13/04/2004 |
תאריך: |
כב' השופטת שריזלי דניאלה |
בפני: |
|
|
מדינת ישראל |
בעניין: |
|
|
המאשימה |
|
|
|
|
|
נ ג ד |
|
|
|
|
|
||
|
הנאשם |
|
|
|
אני מזכה את הנאשם מעבירת האיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
1. הנאשם
ומלי שטיין (להלן: "המתלוננת") נשואים זה לזו מאז 1987. לבני הזוג בן
ובת קטינים (להלן: "הקטינים"). לפני שנים אחדות הידרדרו יחסי בני הזוג,
ובעקבות זאת הם פתחו בהליכי פירוד וגירושין.
כתב האישום
שהוגש נגד הנאשם בחודש מאי 2003 מייחס לו עבירות אלימות שעבר, על פי הטענה, כנגד
בת-זוגו, המתלוננת.
באישום
הראשון נטען כי במועד בלתי ידוע, במחצית הראשונה של חודש דצמבר 2002, (כשבוע לפני
ה-13.12.02) בדירתם שברח' הל"ה 47 בגבעתיים, דחף הנאשם את המתלוננת והפילה
ארצה;
באישום
השני נטען כי בתאריך 13.12.02, בשעה 18:00, איים הנאשם על המתלוננת, במטרה
להפחידה, באומרו: "חבל שלא חיסלתי את הילדים כשהם היו קטנים, וגם אותך, כמו
שהאיש הזה עשה לבת הקטנה שלו".
הנאשם כפר
בעובדות כתב האישום, וטען כי הכל שקר וכזב.
2. עדותה
של המתלוננת היא התשתית המרכזית עליה סומכת התביעה את האישומים.
מעדות המתלוננת
עלה כי מערכת היחסים בין הנאשם לבין המתלוננת והקטינים היתה גרועה. לדברי
המתלוננת, בתאריך 13.12.02 היא הגיעה עם הקטינים למשטרה נוכח דרישת בתה להתלונן
נגד הנאשם שמטריד אותה ומתעמר בה. אגב כך, דיווחה המתלוננת על האירוע שהתרחש שבוע
קודם לכן, כאשר דחף אותה הנאשם, והיא החליקה ונפלה. המתלוננת סיפרה גם כי בשובה עם
הקטינים מהמשטרה הביתה, נעור כעסו של הנאשם כלפיהם, והוא הפטיר לעברה את דברי
האיום שיוחסו לו באישום השני (עמ' 4, ש' 27, עד עמ' 5, ש' 26).
הוגשה
בהסכמה הודעת הנאשם במשטרה - ת/1.
3. תחילה
אפנה לאישום השני, שעניינו עבירת איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין
(להלן: "חוק העונשין").
בפתח הדיון
טען בא כוח הנאשם, מכוחו של סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],
התשמ"ב-1982, כי עובדות האישום השני אינן מגלות עבירה.
לטענתו,
דברי האיום המיוחסים לנאשם לאו איום הם, באשר תוכנם מצביע על אמירה המופנית לעבר,
ואיננו כולל איום לפגיעה פוטנציאלית בעתיד.
התביעה
סבורה היתה כי אמירת הנאשם מקיימת, על פניה, את יסודות עבירת האיומים, שכן, האמירה
הספציפית מצביעה על פוטנציאל ורצון שקיימים אצל הנאשם לפגוע במתלוננת ובקטינים (עמ'
6, ש' 2-6). עוד נטען כי די בכך שמדברי הנאשם השתמעה כוונת איום, כדי שתגרום לחשש
בלב המתלוננת באורח אובייקטיבי.
מטעמי
יעילות הדיון, ולאור העובדה שהאישומים שלובים זה בזה, נשמעו הטיעונים לגופה של
הטענה המקדמית לאחר עדות המתלוננת.
4. לאחר
ששמעתי את טענות הצדדים קבעתי כי עובדות האישום השני אינן מהוות עבירה. להלן יימנו
נימוקי:
בהתאם
לסעיף 192 לחוק העונשין, ייאשם בעבירה מי ש"מאיים על אדם בכל דרך שהיא
בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם
אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו".
היסוד
הפיזי של העבירה הוא יסוד המעשה, קרי: "האיום", והיסוד הנפשי מתבטא
"בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו".
מבחנם
של שני היסודות האמורים מוכתב על פי האינטרס החברתי עליו ביקש המחוקק להגן בעבירת
האיומים, והוא מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן, כדי להגן על שורה של ערכים, בהם - שלוות
נפשו של הפרט, בטחונו וחירות פעולתו" מפני מעשה הפחדה והקנטה שלא כדין.
ראו:
ע"פ 103/88 משה ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373.
בהתאם
לכך, נבחן מעשה ה"איום", הוא היסוד הפיזי של העבירה, על פי תוכנו
והשפעתו על המאויים; צריך שהאיום המדובר יהיה רציני וממשי, להבדיל מאיום
סרק שאין מאחוריו כוונת מימוש; ואשר להשפעתו על המאויים, זו נבחנת באמות מידה
אובייקטיביות, לפי הערכת האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול
הנסיבות של כל מקרה (שם, סעיף 8 בפסק דינו של כב' השופט גולדברג).
או,
כדברי כב' השופט ברנזון, בע"פ 499/72 אל שעבי נ' מדינת ישראל,
פ"ד כז (1), 602, בעמ' 605:
"המבחן
לקיומו של איום היא מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו
הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים".
ראו
גם: י' קדמי, על הדין בפלילים, (חלק שלישי), מהדורה מעודכנת
תשנ"ה - 1995, עמ' 1270-1271.
5. אשר
ליסוד הנפשי, המתבטא "בכוונה להפחידו או להקניטו"; משמעותו היא שהמאיים
הציב לנגד עיניו את המטרה של הפחדה והקנטה, וכל כוונתו ושאיפתו הן להשגתו של אותו
היעד. על כן, היסוד הנפשי מתקיים במקום שלמאיים היתה שאיפה להשגת היעד הזה, או,
שהיתה לו מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב
איומו. בשני המקרים, פוגע המאיים בערכים חברתיים המוגנים על ידי העבירה של איומים
- השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפרט.
6. בענייננו,
מיוחסת לנאשם אמירת הדברים: "חבל שלא חיסלתי את הילדים כשהם היו קטנים, וגם
אותך, כמו שהאיש הזה עשה לבת הקטנה שלו". כדי להעמיד דברים על דיוקם, אמרה
המתלוננת בעדותה כי הנאשם קילל, ואמר: "חבל שלא הרגתי את הילדים ואותך"
(עמ' 6, ש' 5-6).
לא
יכולה להיות מחלוקת באשר לרוח הרעה והזדונית המנשבת מאמירה שתוכנה
"חיסול" או "הריגה", כאשר היא באה מעם הנאשם ומכוונת כלפי
המתלוננת וילדיה; אולם, הגם שמוסכם עמי, לאור יסודות העבירה ותכלית המחוקק, כי
באמירה כזאת יש כדי להטיל מורא ופחד, אין ולא יכול להיות ספק כי אין מדובר
ב"איום בפגיעה", אלא בהערת הרהור מרושעת המכוונת לעבר.
על משמעות
ה"איום" נאמר לא מכבר ברע"פ 88/04 ורטהיימר נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם) מפי כב' השופטת ד' בייניש, כי כדי שאמירה תחשב ל"איום" צריך
שתטיל אימה מפני רעה צפויה (ההדגשה שלי - ד"ש) שיש בה לפגוע באחד
מהערכים המנויים בסעיף 192 לחוק העונשין.
אפילו תאמר
שיש באמירת הנאשם שתוכנה "חיסול" או "הריגה" משום הפחדה והטלת
מורא; אפילו תאמר כי הנאשם ביקש בדבריו להעביר למתלוננת מסר של שנאה; בחינה
דקדקנית וישירה של הדברים מעלה שמדובר באמירה מרושעת לגבי העבר, ואין עמה הטלת
אימה מפני רעה צפויה בעתיד.
על כן,
מזוכה הנאשם מעבירה של "איומים".
7. מכאן,
לאישום שעניינו תקיפת בן-זוג:
עמדתי לעיל
על פרטי עדות המתלוננת. הנאשם הקדים אף הוא ותאר בעדותו (עמ' 14-16 בפרוטוקול) את
מערכת יחסיו הירודה עם המתלוננת, בעקבותיה נפרד ממגוריהם המשותפים בחדר השינה,
ועקר לחדר הילדים. בהתייחסו לאירוע נשוא כתב האישום, לא הכחיש הנאשם כי באותו
מועד, בעקבות עימות ביניהם, נפלה המתלוננת, אולם, הוא הכחיש שדחף אותה או שגרם
לנפילתה. לגרסתו, עסקה המתלוננת אותו בוקר בניקיון הרצפה, ומאחר שרגזה על שהניח
תפילין במטבח, כמדי יום, היא הגיעה בריצה למטבח, נטלה את התפילין, ואצה בהיסטריה
לדרכה, להחזירם לחדרו. בריצתה, טען הנאשם, החליקה המתלוננת על הרצפה הרטובה, במעבר
לסלון, ונפלה.
8. למרות
הכחשתו של הנאשם, למרות שגם בחקירתו ב-10.11.02 (ת/1) הכחיש את המיוחס לו, היתה
עדות המתלוננת מהימנה בעיני, ועדיפה על עדות הנאשם, ולא היה לי ספק כי מה שתארה
המתלוננת - אכן ארע.
המתלוננת,
כבת חמישים ויותר, נראתה בעיני למודת כאב וסבל; בדיבור מושכל וחד משמעי, דייקני
ומדוד, תארה המתלוננת בקצרה את מסכת יחסיה עם הנאשם, ואת ההתרחשויות נשוא כתב
האישום, כשהיא דוברת דבריה בצורה עניינית, קולחת, מדודה ומדויקת. המתלוננת ציינה
בכנות כי היא מתקשה להיזכר בפרטיהם של אירועים ספציפיים, שכן, אלו היו אחדים משורה
של אירועים, וגם חלף זמן לא מעט; יחד עם זאת, ניתן היה להתרשם כי עיקרי הדברים
זכורים לה היטב, וכי היא משתדלת לדייק ככל האפשר.
כך, זכרה
המתלוננת כיצד ביום ה', כשבוע לפני מועד התלונה (13.12.02), שהוא יומה הפנוי
מעבודה, עסקה בניקיון המטבח, וכמו להכעיס, הניח הנאשם תפילין במטבח, ולא הגיב
לבקשתה לעבור ל"סלון". המתלוננת העידה בצורה בוטחת ועניינית כי כשנטלה
את התפילין כדי להעבירם בעצמה מהמטבח ל"סלון", דחף אותה הנאשם, והיא
החליקה ונפלה (עמ' 5, ש' 3-7).
9. שוב
ושוב עמל בא כוח הנאשם, עת חקר את המתלוננת, להסיטה מעמדתה, והציע את גרסת ההגנה,
לפיה, החליקה המתלוננת על הרצפה הרטובה, מאחר ששטפה את הרצפות, והנאשם הוא שתמך בה
בנפילתה; אלא שהמתלוננת הכחישה את הנטען, ולא זזה מגרסתה. היא הכחישה שהרצפה היתה
רטובה, וחזרה על אמירתה כי נפלה עקב כך שהנאשם דחף אותה. לא רק שלא תמך בה, אמרה
המתלוננת, אלא שבנפלה, הוא יצא מן המטבח בבהלה (עמ' 10, ש' 3-21). דברים חדים
כתער, שלא הותירו בי ספק לגבי מהימנותה של המתלוננת.
10. אמת
נכון, המתלוננת השהתה את תלונתה במשטרה לעניין התקיפה, ולמעשה, לא הגיעה למשטרה
להתלונן אלא כעבור שבוע, כאשר גדשה, לדבריה, סאת הסבל והחשש של הקטינים מהנאשם,
והם הפצירו בה להגיע למשטרה ולבקש הגנה.
השתהותה
של מתלוננת במסירת תלונתה עשויה, לעתים, להיות בעלת משקל ראייתי לחובתה, ועתים
שהיא מכרסמת במהימנותה. לא כך במקרה שלפניי, בו מסרה המתלוננת הסבר מלא, מושכל
ומתקבל על הדעת לשיהוי בו נקטה, וכאשר גם ראיתי, מטעמים ראיתיים ברורים, לייחס
מלוא המשקל לדבריה.
11. עיון
בעדות המתלוננת העלה גם אימרות וציטוטים שציטטה מדברי הנאשם, במועדים שונים, דברים
שהטיח בה ובקטינים לסירוגין, ותחושות שעוררו דברי הנאשם בה ובקטינים; אף שלא
נזקקתי, לצורכי הדיון באירוע התקיפה, לאימרות מדברי הנאשם, תורמות האחרונות
להתרשמותי ממהימנותה של המתלוננת, שכן, לא ניתן היה להתעלם מהכנות שנשבה מהדברים,
ומהגיונם הפנימי הברור שהשתלב במסכת האירועים בכללותה.
לאורם של
אלה, לאור דבריה החותכים והחד משמעיים של המתלוננת, לא היה בי ספק כי עדותה היא
אמת לאמיתה, וכי תיארה נכוחה את שהתרחש.
12. לא
כך, עדות הנאשם, אשר לא עוררה בי כל אמון.
הנאשם
הכחיש, כזכור, שדחף את המתלוננת, אלא שהגרסה שמסר, לפיה, החליקה על הרצפה הרטובה,
היא גרסה כבושה, שזכרה לא בא בהודעתו במשטרה (ת/1), וגם לא בתגובה לכתב האישום
ב-11.9.03. גרסת הנאשם נשמעה לראשונה בבית המשפט, כשנה ויותר לאחר מועד האירוע.
למותר לציין כי ערכה הראייתי של גרסה כבושה, בהעדר הסבר מניח את הדעת לכבישתה
הממושכת - הוא מועט.
יודגש כי
עת נחקר במשטרה בתאריך 15.12.02 (ת/1), סמוך לאחר שהוגשה התלונה, הסתפק הנאשם
בהכחשה כללית גורפת, וכל שטען להגנתו היה שהמתלוננת מונעת על-ידי מניע כלכלי,
ומניע נקמני אישי, קרי: כעסה על שלא נפסקו לה מזונות בבית המשפט לענייני משפחה,
ורצונה להרחיקו מביתם.
טענות
הנאשם בעניין זה הוכחשו על-ידי המתלוננת מניה וביה, ולטעמי, הן מחוסרות היגיון
וסבירות, שכן, לא מצאתי קשר סיבתי ישיר בין התלונות הספציפיות בגין אירועים שעליהם
דיווחה המתלוננת לבין הטענה כי רצונה של המתלוננת להרחיקו מהדירה, מהלך שעניינו
נתון לשיפוטו של בית המשפט לענייני משפחה.
13. לא
רק זאת, אלא שבניסיונו להפריך את גרסת המתלוננת, ולהעלות גרסה משלו, הסתבך הנאשם
בצרור של סתירות:
הנאשם
מסר (בעדותו הראשית) כי המתלוננת "בינתיים שפכה את המים על הרצפה, היא באה
בריצה, לקחה את התפילין ורצה לכיוון החדר שלי לזרוק שם את התפילין ובדרך היא
נפלה....היא רצה בהיסטריה והחליקה כיוון שהרצפה היתה רטובה" (עמ' 14, ש' 14-19).
אולם, בחקירתו הנגדית טען הנאשם, בתשובה לשאלות התובע, כי המתלוננת נטלה את
התפילין ורצה לכיוון ה"סלון" (עמ' 15, ש' 12), ללמדנו, שהמתלוננת החליקה
עם התפילין בריצתה בדרך ל"סלון".
מה תמוהים
היו, אפוא, דברי הנאשם כשאמר מיד לאחר מכן כי "המתלוננת נפלה עם התפילין
בדרך לכיוון החדר..." (עמ' 15, ש' 17). דברים אלה אינם מתיישבים בשום
אופן עם גרסת הנאשם, לפיה, "ברגע שהמתלוננת שמה את התפילין בחדרו, הוא הלך
לחדרו ונטל משם את התפילין בחזרה" (עמ' 15, ש' 14-15);
14. כאשר
מדובר באירוע נקודתי, מועט פרטים, שנכחו בו הנאשם והמתלוננת לבדם, ואין בלתם;
כאשר, למרות מיעוט הפרטים, מסתבך הנאשם בגרסאות סותרות, שהן, מטעמים לא מובנים,
גרסאות כבושות; אין בידי לתת אמון בדברי הנאשם. דעתי היא שגרסת הנאשם היא חסרת שחר
ונולדה על רקע ניסיונו להרחיק עצמו מהאשמה המיוחסת לו. למרות הכחשתו - לא מצאתי
בנאשם כנות, וגם לא גילוי לב.
לפיכך, ומהנימוקים
המצטברים, אני קובעת כי הנאשם לא אמר אמת כאשר הכחיש את דחיפתה של המתלוננת, שגרמה
לנפילתה.
15. בידוע,
אין מניעה לבסס הרשעה על עדותו של עד יחיד, והכל תלוי במשקלה ההוכחתי הסגולי של
העדות היחידה, ובחינה קפדנית שלה על ידי השופט בבואו להכריע את הדין.
ראו: י'
קדמי, על הראיות הדין בראי הפסיקה (חלק ראשון), מהדורה משולבת ומעודכנת,
תשס"ד - 2003, עמ' 414).
על כן,
לאחר שראיתי ושמעתי את העדים, ושקלתי את הראיות, ולאחר שהזהרתי עצמי כי מדובר
בעדות יחידה של מתלוננת, הקשורה אישית לעניין שבדיון, הגעתי למסקנה, כי עדותה
ראויה לאמון, וכי נמצאו חיזוקים לגרסתה בסתירות שסתר הנאשם את עצמו. משכך, הוכח,
לדעתי, מעבר לכל ספק סביר, ולמרות הכחשותיו של הנאשם, כי הוא ביצע את העבירה
המיוחסת לו.
16. העבירה
שעניינה תקיפת בן-זוג מושתתת על יסודות עבירת התקיפה הקבועים בסעיף 379
לחוק העונשין, ועל החמרת עונשו של מי שתוקף את בן-זוגו, כקבוע בסעיף 382(ב) לחוק העונשין.
הגדרת
המונח "תקיפה" מופיעה בסעיף 378 לחוק העונשין, ולפיה תחשב תקיפה הכאתו
של אדם, נגיעה בו, דחיפתו, או הפעלת כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, שלא
בהסכמתו.
סעיף
382(ב) לחוק העונשין קובע כפל עונש לתוקף את בן משפחתו.
נוכח
יסודות העבירה שלעיל, ובהתבסס על עדות המתלוננת בה נתתי אמון בלתי מסוייג, אני
קובעת כי כשבוע עובר לתאריך 13.12.02, בשעת בוקר, דחף הנאשם, במטבח, את המתלוננת,
וגרם לנפילתה.
לאור כל
האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של תקיפת בן-זוג, לפי סעיף 379 וסעיף
382(ב) לחוק העונשין.
אני מזכה את הנאשם מעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק
העונשין.
ניתנה היום כ"ב בניסן, תשס"ד (13 באפריל 2004) במעמד
הצדדים.
|
שריזלי דניאלה, שופטת |
טיעונים לעונש:
ב"כ המאשימה:
לנאשם הרשעה מאוחרת
יותר, באותו נושא (ת/2). הוא הורשע ביולי 2002 אצל השופטת רביד (ת/3) ובטרם נגזר
דינו הוא עבר את העבירה הנוכחית.
ביהמ"ש כבר
התחשב בו די בעבר ואשר על כן אני אעתור בתיק זה למאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס.
ב"כ הנאשם:
בעבירות של תקיפה בין בני זוג, אני סבור שגם הענישה צריכה
להיות צפי לעתיד, כלומר איזו הרתעה תהיה לנאשם שתרתיע אותו מלעבור את העבירה
בעתיד.
כיוון שהארוע עליו
הורשע הנאשם היה ב-13.12.2002. הוא עזב את הבית בהסכמה ושכר לו דירה בעיר אחרת.
מאז שהוא שכר את הדירה, הארועים לא חזרו על עצמם. כשמדיניות הענישה היא למנוע
בעתיד את הישנות העבירה, הרי במקרה שלנו המציאות שהוא עבר לגור בדירה אחרת והעובדה
שזה לא חוזר על עצמו זה מצדיק ענישה קלה, כיוון שאין עוד מה להרתיע, בני הזוג כבר
לא חיים בצוותא. אני מפנה לדברי המתלוננת בעמ' 9 לפרוט' בש' 6, שם טוענת המתלוננת
שהנאשם היה עושה לה פרובוקציות. "הפרובוקציות" לא יכולות לחזור על עצמן,
שכן כאמור הוא עבר דירה וכבר לא גר עם המתלוננת.
עוד אני מפנה לדברי
המתלוננת בפרוטוקול, שאמרה שרק מלחץ הילדים היא התלוננה.
לאור כל האמור, אבקש
להסתפק בקנס כספי והתחייבות.
הנאשם:
אין לי שום מגע עם האשה הזאת. אני כבר מחוץ לבית שנה וחצי. אין לי קשר עם הילדים, כי
הם לא רוצים. אני משלם מזונות בזמן. אני עובד ב"נשר" בתור חשמלאי מזה 23
שנה.
הנאשם,
נשוי מאז 1987 למלי שטיין (המתלוננת) ולהם בן ובת קטינים.
הנאשם
הועמד לדין בגין עבירת איומים שיוחסה לו לגבי התאריך 13.12.02 וכן בגין תקיפת
המתלוננת, שיוחסה לו למועד של שבוע עובר ל-13.12.02.
בהכרעת
הדין שניתנה על ידי היום, זיכיתי את הנאשם מעבירת האיומים, אולם הרשעתי אותו
בעבירה של תקיפת זוג, תוך שקבעתי שבמועד הנטען הנאשם דחף במטבח של הדירה את
המתלוננת וגרם לנפילתה.
אין
לנאשם שלפני הרשעות קודמות, אולם מסתבר כי במהלך התקופה נשוא כתב האישום הוגש נגדו
כתב אישום נוסף, שהתייחס לעבירת איומים מתאריך מוקדם לכתב האישום שבפני (ת/3)
ובעוד מותב זה דן בעניינו של הנאשם, הודה הנאשם בפני מותב אחר במיוחס לו, צירף
תיקים נוספים, הורשע בתאריך 1.1.03 בגין עבירת איומים ועבירות של תקיפת בן זוג
ונדון ל-3 חודשי מאסר ולמע"ת (את עונש המאסר בן 3 החודשים ריצה הנאשם בעבודות
שירות ציבוריות).
אף
שאין בית משפט זה אמור להתחשב בהרשעה שהיא מאוחרת למועד הכרעת-דין זו, יש טעם רב
בדברי התובעת, הטוענת כי חמור מעשהו של הנאשם, אותו ביצע בעוד ההליך בפני המותב
האחר מתנהל. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם לחלוטין מהעובדה שאילו צירף הנאשם תיק זה
במסגרת צירוף תיקים בפני המותב האחר, יתכן שעונשו לא היה חמור בהרבה, שהרי מדובר
במסכת של מעשים מאותו סוג וכלפי אותה מתלוננת. אמת נכון, הנאשם כפר במיוחס לו
וניהל את ההוכחות בתיק, אלא שלא מן הנמנע שבדיונים האחרים קיבל יעוץ משפטי גרוע
ובכך האריך את ההליכים לשווא.
נמסר
לי ע"י הסניגור כי בני הזוג ניתקו את היחסים באורח מוחלט; הנאשם מזה שנה וחצי
שוהה מחוץ לגדרי משפחתו ואין לו כל קשר עמם, למעט תשלום מזונות גבוה וקובע שהוא
משלם משכרו; הנאשם עובד לפרנסתו במקום עבודה אחד מזה 25 שנה ונראה שלמעט הסתבכות
זו עם בני משפחתו, אין לו הסתבכויות אחרות מכל סוג שהוא.
אשר על כן ובאיזון בין
השיקולים לחומרה ולקולא, אני גוזרת על הנאשם בגין העבירה בה הורשע:
1. מאסר
על תנאי בן 9 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור תוך 3 שנים מהיום עבירה של אלימות
כנגד הגוף, כנגד בת זוג, או כנגד בן משפחה אחר, לרבות נסיון, אך להוציא איומים –
בגינם יעמוד התנאי על 2 חודשים למשך 3 שנים מהיום.
2. הנאשם
יחתום על התחייבות ע"ס 2,000 ₪, שלא יעבור תוך 3 שנים כל עבירה לפי סעיף 382
לחוק העונשין. אם לא יחתום על ההתחייבות ייאסר ל- 30 ימים.
זכות ערעור משך 45 יום מהיום.
|
שריזלי דניאלה, שופטת |