25

בתי המשפט

פ 004090/05		בית משפט מחוזי חיפה
25/01/2006	תאריך:	כב' השופט מנחם פינקלשטיין	בפני :

	מדינת ישראל		בעניין:
המאשימה	פרקליטות מחוז חיפה	ע"י ב"כ עו"ד
	- נ ג ד -
	סמיר הייבי ת"ז 034081208
הנאשם	אבו מוך	ע"י ב"כ עו"ד

גזר דין

1. הנאשם, סמיר הייבי, הורשע לפי הודאתו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, התעללות בקטין ותקיפה בנסיבות מחמירות.

המדובר במקרה מזעזע. הנאשם הוא אביו של הילד י', שבעת האירוע העיקרי נשוא כתב האישום היה בן חמש. הנאשם, אשתו, בנו י', ובן נוסף (בן שנתיים), מתגוררים בכפר ג'ת. ביום 14.4.05, בסמוך לשעה 17:00, יצא הנאשם מביתו יחד עם שני בניו, והשלושה הגיעו לאזור החממות של הכפר ג'ת. י' החל לזרוק אבנים לתעלת ניקוז שבמקום, ולא נענה לבקשת אביו כי יחדל מכך. בשלב זה תפס הנאשם את בנו, כפת את ידיו באמצעות כפפות, חבט את ראשו של הילד על האבנים שהיו מונחות על גבי הקרקע, חבל בו, וניסה לגרום לו חבלות חמורות. הנאשם תפס את הילד בצווארו וחנק אותו, עד שהילד הפסיק לדבר. הוא החדיר לפיו של הילד חול ואבנים, ולאחר מכן הרים את הילד וזרק אותו מגובה לתוך תעלת הניקוז, "והכל על אף תחנוניו של הילד". זאת עשה, תוך שהוא מתכוון בעת המעשים לפגוע קשה בילד ("להטיל בילד מום או נכות או לגרום לו לחבלה חמורה").

כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמו לילד נפיחויות רבות בראשו, שטפי דם בלחמיות ועפעפיים דו-צדדיים, אודם ושפשופים באזור הקדמי של הצוואר. מיד לאחר האירוע נזל לילד דם מהאוזן ומהאף.

העניין השני בכתב האישום איננו אירוע חד-פעמי; במהלך שנת 2005, בהזדמנויות שונות ורבות, נהג הנאשם להכות את הילד.

2. באשר למעשיו של הנאשם, הוצגו בפניי תמונות המתעדות שחזור שנערך עם הנאשם – לרבות המקום שבו חבט הנאשם את ראש הילד על האבנים שעל גבי הקרקע, וכן התעלה שלתוכה זרק את הילד (ת/3). כן הודגם האופן שבו אחז הנאשם בבנו, הרים אותו באוויר והשליך אותו (ת/4). הסניגור הגיש, בהקשר זה, מסמך, שבו צוין, כי כאשר נחקר הנאשם לגבי מעשיו באותו יום, ותיאר את מעשיו כלפי הילד, בכה הנאשם מדי פעם, ואמר "שאלוהים יעניש אותי".

הוגשו גם מסמכים רפואיים לגבי אשפוז הילד (ת/5; ת/6; נ/2), שם מצוינות הפגיעות שנזכרו בכתב האישום. הילד התקבל להשגחה, מאחר שהכרתו הייתה מעורפלת, והוא התלונן על כאבי ראש. הוא השתחרר במצב כללי טוב, ובהכרה מלאה, לאחר שהתקבלו תוצאות תקינות של בדיקה נוירולוגית.

3. עוד הוגשה בפניי, בהסכמת הצדדים, הודעתה במשטרה של אשת הנאשם, נאהדה. היא ציינה, כי לעיתים בעלה עצבני. הילד י' איננו ממושמע, ובעלה "מתעצבן ממנו". היו מקרים שבהם היכה הנאשם על ידיו של הבן, וביקש מאשתו להרחיק את הבן ממנו.

נאהדה מסרה, כיצד סיפר לה הבן על כך שהוכה ע"י הנאשם. היה זה כשבוע לאחר האישפוז, ואז סיפר לה "שאבא שלו חנק אותו, ונתן לו מכות בראש". היא שאלה את בעלה, אם נכונים דברי הילד, ואז "הוא היה בלחץ, לא ענה לי כמה דקות, ואז סמיר אמר לי: אני לא יודע מה קרה לי, והתחיל לצעוק".

נאהדה ציינה את המצוקה אליה נקלעה, וחששותיה פן הנאשם יפגע במשפחה ובו עצמו. לאחר התלבטות בת יומיים, יצרה קשר עם העובדת הסוציאלית, וכך הגיע הדבר לידיעת המשטרה.

בעדותה בבית המשפט, הטעימה נאהדה, כי לא פנתה לרשויות הרווחה כדי שבעלה ייכלא, אלא כדי שיקבל טיפול נפשי. גם לבעלה הציעה לעבור בדיקת פסיכולוג או פסיכיאטר. היא התפלאה מכך שעירבו את המשטרה.

לדברי אשת הנאשם, בעלה מאוד אוהב את ילדיהם וקשור אליהם. העדה פנתה לביהמ"ש וציינה, כי גם המשפחה וגם העובדים במקום עבודתו של הנאשם הבחינו לאחרונה בהתנהגותו המוזרה. על-כן היא שטחה תחינתה, כי בעלה יקבל טיפול נפשי שהוא זקוק לו.

4. מטבע הדברים, יש חשיבות במקרה זה לחוות הדעת הרפואית אודות מצבו הנפשי של הנאשם. בעניין זה יש חוות דעת שאינן עולות בקנה אחד.

בין התאריכים 5.5.05-29.5.05 שהה הנאשם בביה"ח שער מנשה, עפ"י צו מעצר והסתכלות שיפוטי. הוגשה לנו חוות דעת החתומה ע"י מנהלת המחלקה לפסיכיאטריה משפטית במרכז הרפואי, ד"ר גלינה פובר, וכן ע"י הפסיכיאטרית המומחית, ד"ר אלנה זברסקי. חוות הדעת מבוססת על הערכה של צוות רב-מקצועי, המורכב בין השאר מפסיכולוגית קלינית, קרימינולוגית קלינית, עובדת סוציאלית ואנשי סיעוד. כן התבססה חוות הדעת על מסמכים שונים, מידע שהתקבל מהנאשם, מאביו ומאמו החורגת, וכן על בסיס הסתכלות במחלקה. עד כה לא היה הנאשם מוכר למערכת הפסיכיאטרית.

הנאשם הוא בן 28. אמו הייתה חולת נפש, שעברה אשפוז פסיכיאטרי ומתה בנסיבות טראגיות (במסמכים שהוגשו ע"י הסניגוריה מדובר על התאבדות). הנאשם גדל אצל סבתו מאז היותו בן שנתיים ועד בגרות, משום שאביו ריצה עונש מאסר ממושך. הנאשם סיים 5-6 שנות לימוד, ועובד מאז בעבודות מזדמנות. אלה נישואיו השניים. לדברי הנאשם, עבר תאונת עבודה לפני כשנתיים. כחודש לפני מעצרו ניסה לקפוץ מקומה רביעית במקום עבודתו, ואולם לדבריו לא התכוון להתאבד אלא להפחיד את העובדים, שהאשימו אותו בפריצה לרכב וגניבה.

לפי חוות הדעת הרפואית, מדובר באדם "בעל ארגון אישיות נמוך, עם סכנה לאובדן שליטה בדחפים בסיטואציות טעונות רגשית, וזאת על רקע שיפוט מציאות תקין". מתוך כלל הנתונים שעלו בבדיקה הדיאגנוסטית, אין עדות למחלת נפש. כמו כן, בבדיקותיו לא נמצאו "סימנים נוירולוגיים מוקדים וחריפים". עוד צוין, כי במהלך ההסתכלות לא נצפו סימנים פסיכוטיים פעילים, וכן לא נצפו סימנים של מחלה אפקטיבית ו/או בעיה אורגנית מוחית".

לאור כל זאת, מסקנות חוות הדעת הן כי הנאשם אינו חולה נפש וכשיר לעמוד לדין.

5. חוות דעתו של הפסיכיאטר, ד"ר חרבט היא שונה.

ד"ר חרבט בדק את הנאשם פעם אחת, וכן שוחח עם אשתו ואביו. לנגד עיניו הייתה גם חוות דעת פסיכיאטרית מבי"ח שער מנשה. ד"ר חרבט מציין, כי התפתחותו של הנאשם הייתה קשה ביותר. הוא גדל אצל הדודים, שכפו עליו לקנות להם משקאות חריפים או למכור סמים, כבר בהיותו בן עשר. הם אסרו עליו לשחק עם ילדים ונהגו לכלוא אותו. מגיל צעיר פיתח הנאשם כעס שנאה וקנאה כלפי הזולת.

הפסיכיאטר מציין, כי לדברי אשתו חזר בעלה ביום האירוע מהעבודה עייף ומתוסכל בגלל שחבריו לעבודה הציקו לו.

לדברי ד"ר חרבט הנאשם נישא לראשונה בגיל 17, אך כעבור זמן קצר התברר שחיתנו אותו כדי לחפות על התנהגותה של אשתו. הם התגרשו כעבור זמן קצר, ואז נולד לאשה תינוק, כחצי שנה לאחר החתונה. מבחינתו הייתה זו חתונה בכפייה ובמרמה, והדבר חיזק את תחושותיו הקשות.

לאור העיונים במסמכים הרפואיים, ובדיקתו של הנאשם, הגיע ד"ר חרבט לכלל מסקנה, כי הנאשם סובל מהפרעת אישיות גבולית עם קווים של אישיות בלתי בשלה (BORDERLINE PERSONALITY DISORDER). הפסיכיאטר מעריך, כי ברגע ביצוע המעשה היה הנאשם בסערת רגשות, והתנהגותו הבלתי ממושמעת של בנו גרמה לו "להתפרצות התנהגות תוקפנית לא מכוונת וללא מרכיב של אלימות". הוא ידע שאסור להשתמש באלימות, אך היה קשה לו מאוד לרסן את התנהגותו.

6. יצוין, כי הערכת ד"ר חרבט, לפיה יש לנאשם הפרעות אישיות גבולית, נמסרה לד"ר פובר מבי"ח שער מנשה. ד"ר פובר שללה זאת. לדבריה מהפרטים האנמנסטיים שהתקבלו מפי הנאשם, הרי שהוא לא גילה בחייו דפוסי התנהגות של הפרעת אישיות גבולית. מהבדיקה הפסיכודיאגנוסטית של הנאשם כשהיה בביה"ח, אין ניתן להסיק כי הוא סובל מהפרעת אישיות כלשהי.

7. להשלמת התמונה יובאו דברים מתוך תסקיר של קצין המבחן שהוגשו בהסכמה (הגם שנכתבו בזמנו כתסקיר מעצר). לאחר סקירת פרטים שצוינו כבר לעיל, כותב קצין המבחן כי הנאשם מתאר את אשתו הנוכחית בתיאורים חיוביים ואידיאליים. לנאשם אין עבר פלילי. להערכת קצין המבחן חלה הידרדרות במצבו הנפשי של הנאשם בתקופה הסמוכה למעצרו.

8. מלאכת הטלת העונש במקרה זה היא בלתי שיגרתית מבחינה מסוימת. המדובר במקרה מזעזע של אלימות קשה ביותר מצד אב כלפי בנו בן החמש. הנאשם הורשע בעבירות חמורות, שעונשן (המקסימלי) רב. לפי חוות הדעת הרפואית מבי"ח שער מנשה, הנאשם אינו חולה נפש, וכשיר הוא לעמוד בדין. מתבקש היה אפוא להטיל במקרה זה עונש חמור מאוד על הנאשם.

ואולם, במחשבה שנייה סברתי, כי אין זהו המקרה שבו ראוי למצות את הדין, ולהלן אבאר הדברים.

ראשית יוטעם, כי במחלוקת שבין חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו לי, נראה כי יש להעדיף את חוות הדעת של ד"ר פובר וד"ר זברסקי מהמרכז לבריאות הנפש שער מנשה – על פני חוות דעתו של ד"ר חרבט. הראשונה מבוססת על הסתכלות ארוכה בבית חולים ועל הערכה של צוות רב-מקצועי; דברים אלה אינם אמורים בחוות הדעת של ד"ר חרבט. יתר על כן, בחוות הדעת של ד"ר חרבט נאמר, כי אין עדות להתנהגות אלימה בעבר של הנאשם כלפי ילדים, בעוד הנאשם הורשע לפי הודאתו בהתנהגות כזאת כלפי בנו. גם ביחס למעשה העיקרי נשוא כתב האישום, כותב ד"ר חרבט על "התפרצות התנהגות תוקפנית לא מכוונת וללא מרכיב של אלימות".

לפיכך, יש לקבל את חוות הדעת, ששללה לא רק קיומה של מחלת נפש, אלא גם את אבחנת ד"ר חרבט, שלפיה יש לנאשם הפרעת אישיות גבולית.

ואולם, לאחר עיון בכל הראיות שהוגשו, נראה, כי לנאשם יש ליקוי נפשי משמעותי המצריך טיפול הולם, ואשר מן הראוי להתחשב בו. הן התבוננות בנסיבות חייו הקשות מאוד של הנאשם, הן אותם פרטים עובדתיים שהתגלו לגבי התנהגותו במקומות עבודתו (לגביה נראה כי נחשפתי רק "לקצה הקרחון"), הן עדותה של אשתו, והן התנהגותו ביום הארוע עצמו, שבו יציאה לטיול עם הבנים מסתיימת בהתנהגות כה קשה – כל אלה נותנים לדעתי יסוד לכך שהראייה המחמירה של ההתנהגות הקשה במקרה זה של אב כלפי בנו הקטן, צריכה להיות מהולה בהערכה, כי לפניי נאשם בעל נסיבות אישיות קשות ביותר, ובעל לקות נפשית משמעותית הדורשת טיפול.

יש גם לזכור, כי לנאשם אין עבר פלילי, וכן יש לשקול את הודאתו באשמה. לאור כל זאת לא ימוצה הדין עם הנאשם.

לאור שקילת מכלול שיקולי הענישה, מוטל על הנאשם עונש של שתי שנות מאסר, שמתוכן יהיו ארבעה עשר חודשים לריצוי בפועל, מיום מעצרו, 5.5.05, והיתרה על-תנאי למשך שלוש שנים, שהנאשם לא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע.

מומלץ בפני שירות בתי הסוהר לשקול תחילת טיפול פסיכולוגי לנאשם בתקופת כליאתו.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום כ"ה בטבת תשס"ו (25 בינואר 2006), במעמד ב"כ הצדדים והנאשם.

מנחם פינקלשטיין, שופט

ד.א.