בעניין:	מדינת ישראל – פרקליטות מחוז מרכז		המאשימה
	ע"י ב"כ עו"ד	אורבך
	נ ג ד
	וייס אשר – הובא על ידי הליווי		הנאשם
	ע"י ב"כ עו"ד	גרידיש

גזר דין

העבירות

1.            הנאשם הורשע, לאחר שמיעת הראיות, ב- 3 עבירות של מעשה מגונה, ובעבירה של הטרדה מינית.

               נסיבות העבירות פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ואין צורך לחזור עליהן.

מהלך הדיון ועתירת הצדדים

2.            במסגרת ראיותיהם לעונש, הגישו הצדדים חוות דעת פסיכיאטריות.

מטעם התביעה, הוגשה חוות דעת ד"ר בירגר, וד"ר אליש, מהשירות                  הפסיכאטרי, בכלא מב"ן (ת/5), ומטעם ההגנה, חוות דעת ד"ר גרינשטיין (נ/1) וד"ר הירש (נ/2). המומחים זומנו לצורך חקירתם הנגדית.

3.            בפתח הדיון, הודיעו הצדדים שמתייתר הצורך בחקירות הפסיכיאטרים המומחים, וכי הגיעו ל"הסדר טיעון", לענין העונש, לפיו עתרו הצדדים, במשותף, להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר בפועל, מיום מתן גזר הדין (למועד תחילת ריצוי עונש המאסר, משמעות מאחר שהנאשם מרצה כיום עונש של 16 חודשי מאסר בפועל, האמור להסתיים, לאחר שיחרור מנהלי, בחודש אפריל 2004); מאסר מותנה; פיצוי למתלוננות; וצו מבחן למשך שנתיים, ממועד סיום ריצוי עונש המאסר.

4.            בטיעוניה, פרשה התביעה קשת רחבה של נימוקי חומרא, והסבירה את ה"הסדר" בשני טעמים:

א.           מדובר ב"עונש הולם", שיש בו איזון ראוי של האינטרס הציבורי, מחד גיסא, ונסיבותיו האישיות של הנאשם, מאידך גיסא.

ב.            השגת וודאות ברכיבי הענישה, ובמידתם.

באת כוחו המסורה של הנאשם, ביקשה לכבד את ההסדר, נוכח נסיבות חייו הקשות של הנאשם; הצלחתו להיגמל משימוש בסמים; היות המתלוננת הראשונה מעל גיל 16; היות העבירות כלפי המתלוננת השניה, ברף החומרה הנמוך של הטרדה מינית; פניית הנאשם לקבלת טיפול; והיעדר ראייה ישירה למצבן הנפשי של המתלוננות, בעקבות האירועים.

האם יש מקום לכבד את עתירת הצדדים

5.            לאחר שבחנתי, בקפידה ובכובד ראש, את מכלול הנסיבות, טענות הצדדים, הראיות שהובאו בפניי, ופסקי הדין, שהוגשו לעיוני, דעתי היא, שבנסיבות הענין, אין מקום לכבד את עתירת הצדדים, זאת, מהטעמים הבאים:

א.           אין מדובר ב"הסדר טיעון" במובנו המקובל.

ב.           העונש המוצע חורג, באופן משמעותי, מהעונש הראוי, בנסיבות הענין.

ג.            שיקולי התביעה אינם ראויים.

ד.           לא ניתנה למתלוננות זכות להביע עמדה, לענין "הסדר הטיעון".

ה.           מסר שלילי.

נקודות מוצא לדיון

6.            קודם שיפורטו הטעמים לדחיית ה"הסדר", יודגש כי נקודות המוצא לדיון, הן אלה:

א.           תפקיד גזירת הדין מוטל על בית המשפט. בית המשפט אינו חולק אחריות זו עם אחרים, לרבות לא עם התביעה, המבקשת להטיל עונש מסוים.

ב.            הסדר טיעון, לכשעצמו, מהווה שיקול מרכזי, אך לא בלעדי, בגזירת הדין.

משקל ההסדר ייקבע על פי "גישת האיזון" – כפי שנקבע בפסק הדין, בע"פ 1958/98 פלוני נגד מ.י. ת"ק-על 2002 (4), 820 (להלן: "הלכת פלוני").

להלן יפורטו הטעמים לדחיית "ההסדר" כסדרם.

אין מדובר ב"הסדר טיעון" במובנו המקובל.

הגדרת "הסדר טיעון"

7.            בהתייחסו להגדרת מהותו, של מושג "הסדר הטיעון", נקבע בהלכת פלוני, בין היתר כי:

"הסדר טיעון הינו הסכם בין תובע לנאשם, בו מתחייבת התביעה לוותר על חלק מהאישומים המיוחסים לנאשם, או להמיר אישום חמור באישום קל, או לוותר לנאשם ויתור אחר המעניק לו הקלה בקשר לתוצאות המשפט, וזאת בתמורה להודיית הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו....".

וכן:

"הסדר הטיעון מייתר את קיומו של ההליך הפלילי לשם בירור העובדות וקביעת ממצאי ההרשעה או הזיכוי... לפתחו של בית המשפט מונח, איפוא, מסלול חילופי שנועד גם הוא להגשמת התכלית של ההליך הפלילי. במסלול זה, נחסך מבית המשפט ניהול הליך אדוורסרי של הבאת ראיות בידי הצדדים ובחינתן, ונמנע ממנו הצורך לקבוע עובדות ולהסיק מהן מסקנות משפטיות..."

(ההדגשות אינן במקור – י.ל.).

יתרונות "הסדר הטיעון"

8.            בהמשך פסק הדין, נמנו יתרונותיו של "הסדר הטיעון", ובעיקר:

           "א.            קיצור "עינוי הדין של הנאשם ושל נאשמים פוטנציאלים הממתינים לכתב אישום נגדם".

ב.           "סיוע לרשויות האכיפה בהעמדת עבריינים נוספים לדין".

ג.            "הבטחת ענישה שאינה מרוחקת בזמן ממועד ביצוע העבירה".

ד.           חסכון "המשאבים הרבים המושקעים בניהול הליך פלילי, לעיתים מורכב וממושך, המכביד הן על התביעה והן על הנאשם".

ה.           "מפנה את בית המשפט העמוס לעייפה, לעיסוק בתיקים אחרים".

ו.            יתרון ערכי – "יש להסדר הטיעון ערך מוסף כאשר העבריין מקבל על עצמו אחריות למעשיו".

ז.            סיוע לנפגע העבירה – "בהביאו בחשבון את הצורך בשיקומו המהיר ומניעת פגיעה נוספת בו עקב העדתו".

(ראו פסק דין פלוני, פיסקה 18).

9.            יישום מאפייני "הסדר הטיעון", בנסיבות המקרה דנן,  מוביל למסקנה, שבענייננו אין מדובר ב"הסדר טיעון", שכן, לא נתקיים, אף לא אחד מהמאפיינים המתוארים לעיל.

במקרה דנן, כפר הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו, ומוצה עד תום הליך הבאת הראיות.

בבית המשפט העידו כל עדי התביעה, לרבות שתי המתלוננות הקטינות – שנחקרו  בחקירת שתי וערב, ארוכה, קשה, מביכה ופולשנית – ולא נחסכו מהן, עגמת הנפש, והקשיים הכרוכים בכך.

המסקנה המתבקשת היא, שלכל היותר, מדובר בהסכמת התביעה – בשלב שלאחר הרשעת הנאשם, בתום שמיעת הראיות – לעתור, במשותף עם ההגנה, לעונש מוסכם, ולא ב"הסדר טיעון" במובנו המתואר.

אין חולק שמשקל טיעוניה של התביעה לעונש הוא רב, אך אינו מכריע, ובוודאי אינו גבוה כמשקלו של "הסדר טיעון" במובנו המקובל.

חריגה משמעותית מהעונש הראוי, בנסיבות הענין

10.         העונש המוצע, חורג, באופן משמעותי לקולא, בהשוואה לרמת הענישה הראויה, בכך, שמחד גיסא, לא ניתן בו, משקל הולם לנסיבות החומרא, ומאידך, ניתן משקל מופרז לקולא, לנסיבותיו האישיות של הנאשם, כפי שיפורט להלן.

שיקולי ענישה בעבירות מין

11.         בית המשפט העליון קבע מדיניות ענישה מחמירה בעניינם של עברייני מין בכלל, ובמיוחד במעשים המבוצעים בקטינים:

"בתי המשפט מצווים לתרום את חלקם, בחזית עליה הם מופקדים, כדי להגן על נערות ונשים תמימות בפני נטייתם הנפשעת של סוטי מין, והטלת עונשים כבדים על עבריינים כאלה, היא אחד האמצעים שלא ניתן להימנע מהם".

(ע"פ 6948/93 אלבז נ' מדינת ישראל, דינים עליון, לז 151).

סבורני, שאין בעתירת התביעה יישום ראוי של אמת המידה העונשית, שנקבעה על ידי בית המשפט העליון.

נפסק כי אחת מאמות המידה העונשיות היא העונש המירבי שנקבע לעבירות:

"תקרת העונש שקובע המחוקק צריכה להיות 'נקודת המוצא', ממנה יוצא בית המשפט לדרך הקשה של קביעת העונש ההולם את המקרה שבפניו: ואין להתייחס אליה כאל, 'נקודת סיום', אותה רואים ואין מגיעים.

הותרת עונש מירבי, בגדר 'הלכה שאין מורין על פיה', עומדת בניגוד להנחייתו המפורשת של המחוקק, ונוטלת מידה לא מבוטלת מכוחו לשמש גורם מוקיע, מתריע ומרתיע".

(ע"פ 2620/93 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מ"ט(1), 3).

               במקרה דנן, רק בגין העבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין (שני אירועים בהם הורשע הנאשם בעבירה אחת בלבד), העונש המירבי הוא 7 שנות מאסר, ובסך הכל העונש המירבי, בגין כל העבירות בהן הורשע הנאשם, מסתכם ב- 17 שנות מאסר.

               העונש המוצע על ידי הצדדים, אינו מתיישב עם המשקל שיש ליתן לאמת מידה זו.

               בחנתי את פסקי הדין, שהגישה הסניגורית, לפיהם הוטלו על מעשים דומים, עונשים קלים, מהעונש המוצע.

               במרבית מקרים אלה, מבוססת הענישה המקלה על שיקולים ונסיבות הנוגעים למקרה האינדיווידואלי, ולפיכך, אינם מהווים, בהכרח, אסמכתא לנורמה העונשית הראויה, בסוג זה של עבירות בכלל, ולמקרה שבפניי, בפרט.

שיקולי החומרא

12.         להלן יפורטו שיקולי החומרא, המצדיקים ענישה מחמירה, ושלעניות דעתי, לא ניתן להם משקל הולם, כדלקמן:

א.           נסיבות העבירות

               (1)          גיל המתלוננות

במועד האירועים, המתלוננת הראשונה, היתה כבת 16.5 שנים, והמתלוננת השנייה, היתה כבת 14 שנים.

אין ספק שהמעשים החמורים בכתב האישום, נעשו כלפי המתלוננת הראשונה. אף אם אין מדובר בגיל ילְדות, הרי שיש לראות בגילה הצעיר נסיבה לחומרא, לאור היותה צעירה בלמעלה מ- 25 שנים מהנאשם, וחסרת נסיון חיים של ממש בהשוואה אליו.

(2)          ניצול יחסי עובד-מעביד

הנאשם ניצל את היותו מעבידן של המתלוננות, את תלותן בו, ואת האמון שרחשו לו, לצורך ביצוע זממו וסיפוק צרכיו המיניים, במהלך העבודה, בביתו, וברכב, במהלך ההסעה למקום העבודה.

(3)          נתוניה האישיים של המתלוננת

כפי שצוין בהכרעת הדין, "הנאשם, בחושיו החדים, ידע לזהות את טרפו, ומצא במתלוננת "טרף קל", בו יוכל לבצע את זממו", בנוסף לגילה הצעיר ולתלותה בו כמעביד, על רקע מבנה אישיותה, ומצבה המשפחתי הפגיע, שהיה ידוע לנאשם.

(4)          ריבוי המעשים ושיטתיותם

יש לראות משנה חומרה בכך שהמעשים חזרו על עצמם, שוב ושוב. גם אם מדובר ברגע של חולשה, ניתן היה לצפות שהנאשם יתעשת ולא יחזור על מעשיו, אך בפועל, עצם הצלחתו לממש את זממו ולכפות את רצונו, גרמו לנאשם לשוב על מעשיו.

(5)          תכנון מוקדם

בכל האירועים, כלפי המתלוננת הראשונה, הנאשם הזמין, במרמה את המתלוננת לביתו – לכאורה, במסגרת העבודה, ולצרכיה – תוך הסתרת כוונתו האמיתית והמתוכננת מראש – על פי הודייתו – שהמתלוננת תשמש אובייקט לפורקן יצריו המיניים.

(6)          הפעלת כח ואמצעי לחץ

בכל האירועים, נקט הנאשם בשרשרת מעשים, תוך הפעלת אמצעי לחץ, ובין היתר, הופעתו הפתאומית, שוב ושוב, עירום ועריה מול המתלוננת, כשאיבר מינו זקור.

לפחות בשניים מהאירועים בהם הורשע, הפעיל הנאשם כוח של ממש כלפי המתלוננת הראשונה, כשהוא לש את שדה, בידו האחת, ומאונן, באמצעות ידו השנייה, עד שבא על סיפוקו.

(7)          התעלמות מהתנגדות המתלוננת

הנאשם לא חדל ממעשיו אף כשהבין שהמתלוננת אינה חפצה בכך.

(8)          הפגיעה במתלוננת

בכל האירועים בא הנאשם על סיפוקו, לנגד עיניה של המתלוננת הראשונה.

לא ניתן להתעלם מההשפעה הטראומטית, של התרחשות כפויה חוזרת זו, על נפשה של נערה צעירה.

הנזק הנפשי שנגרם למתלוננות, במיוחד למתלוננת הראשונה – הן נוכח מהות המעשים המגונים שעשה בה הנאשם, והן נוכח מבנה אישיותה הפגיע כמפורט בהכרעת הדין – אינו צריך הוכחה, ואין ספק כי אירועים אלה יתנו בהן, את אותותיהם תקופה ממושכת.

ב.           עברו הפלילי המכביד של הנאשם

לנאשם עבר פלילי עשיר, החל מגיל 17, הכולל 25 הרשעות, במגוון עבירות, ובין היתר, אלימות, איומים, סחיטה באיומים ובכוח, סמים, הונאה, חיים על רווחי זונה, העלבת עובד ציבור, ועוד.

               כיום, מרצה הנאשם עונש של 16 חודשי מאסר בפועל, שנגזר עליו, ביום 31/10/2002.

               בית המשפט המחוזי דחה את ערעור הנאשם, על חומרת העונש, בקבעו כי העונש שהוטל על הנאשם נוטה לקולא, בהיותו מורכב, רובו ככולו, מהפעלת מאסרים מותנים, נוכח עברו הפלילי, ולאור הרשעתו בפניי (ראו ת/4).

מדובר באדם בעל הרשעות קודמות מרובות, במגוון תחומים.

מעברו הפלילי של הנאשם מתקבלת תמונה של אדם שבחר בעבריינות כדרך חיים, ולפיכך, אין ליתן משקל של ממש לקולא, להיות ההרשעה ראשונה מסוגה.

נסיבותיו האישיות של הנאשם

13.         מתן משקל מופלג לקולא לנסיבותיו האישיות של הנאשם – שאינן מלמדות על אפשרות שיקומו ופוטנציאל חזרתו לדרך הישר – כדלקמן:

א.           יחס הנאשם לעבירות

מחוות הדעת הפסיכיאטרית (ת/5) עולה כי הנאשם ממעיט מחומרת העבירות, מכחיש כל היבט פיזי תוקפני, ואינו מביע אמפטיה, או הבנה לנזק שנגרם לקורבנות.

בנסיבות אלה, ברי, שהנאשם אינו בשל לקבלת טיפול, והבעת נכונותו לכך – כפי שיפורט להלן – היא מניפולציה לצורך הקלה בעונש בלבד.

ב.           אופי הנאשם והצורך בטיפול

הסניגורית המלומדת, טענה כי ההתרשמות מאופיו המניפולטיבי של הנאשם – המשותפת הן למומחי התביעה, והן לבית המשפט, כפי שעולה מהכרעת הדין – מתייחסת  לרובד שטחי באישיותו של הנאשם, ואינה מאפשרת הכרת ה"אדם האמיתי" שבו.

לדעת הסניגורית, כפי שעולה מחוות הדעת (נ/5), מדובר באדם חיובי, ואיש כפיים.

על פי חוות דעת מומחה ההגנה (נ/1), הנאשם לא ביצע עבירות בכדי להשיג רווחים או טובות הנאה כלשהן, ולפיכך, יש מקום ליתן לו הזדמנות.

עוד ביקשה הסניגורית ליתן משקל של ממש לקולא לפנייתו של הנאשם, ביוזמתו, לקבלת טיפול במרפאה לבריאות הנפש.

אין בידי לקבל טענות הסניגורית.

מחוות הדעת (ת/5) עולה כי הפסיכיאטרים המומחים לא התרשמו מרמה גבוהה של נטילת אחריות. ההיפך הוא הנכון, בלטה מגמת הנאשם להשליך ממנו כל אחריות אל הסביבה ולאירועים שעבר, באופן שאינו מלמד על סיכויי שיקום גבוהים.

התרשמות הפסיכיאטרים היא שעבירות המין נעשו על רקע נטיותיו האימפולסיביות של הנאשם, וקשייו בדחיית סיפוקים. דברים אלה מתיישבים עם עדות הנאשם בבית המשפט, כי בעבר נהג, להשתחרר ממצבי הלחץ באמצעות צריכת סמים, ובשלב מסוים, לאחר גמילתו מהסמים, החל לשחרר לחציו, באמצעות פורקן מיני.

נתון זה, מצביע על פוטנציאל מסוכנות לא מבוטל, להישנות המעשים.

מומחי התביעה חוו דעתם כי הנאשם משתמש בכושר ביטויו ובהדגשת הפן האומלל בחייו לצרכים מניפולטיביים.

מסקנה זו, מתיישבת עם התרשמות בית המשפט, מאופיו המניפולטיבי, הערמומי והתחבלני של הנאשם.

מעדיף אני את עמדת הפסיכיאטרים מטעם התביעה, שחלקו על קביעת ד"ר גרינשטיין, כי הנאשם לא ביצע את העבירות בכדי להשיג רווחים או טובות הנאה כלשהן. זאת, הן בשים לב למהות העבירות בהן הורשע הנאשם בפניי – שכל  מטרתן היתה סיפוק צרכיו ויצריו, תוך התעלמות מוחלטת מהנזק הנגרם למתלוננות – והן בשים לב, לעברו הפלילי העשיר, בעבירות שיש בהן רווחים וטובות הנאה לעצמו.

מחוות הדעת הפסיכיאטרית (ת/5) עולה כי כמיהתו העזה, כביכול, של הנאשם, לטיפול, עומדת בסתירה להיעדר כל פנייה, קודם מאסרו, לגורמים פסיכיאטריים אזרחים לצורך קבלת טיפול תרופתי, או פסיכותרפויטי.

גם בהיותו בכלא, לא פנה הנאשם לגורמי מב"ן בבקשה לטיפול פסיכיאטרי, ופניותיו לפסיכיאטריים פרטיים, נעשתה בתזמון ועל רקע ההליכים המשפטיים.

העובדה שהנאשם "נזכר" לראשונה, על רקע ההליכים המשפטיים בתיק זה להיזקק לטיפול רפואי, שמעולם לא מצא צורך לפנות אליו, מעוררת חשד כבד, שהדבר נעשה אך ורק לצורך מניפולציה, שמטרתה הקלה בעונש, ומעוררת ספק, בדבר יעילות טיפול שכזה, באופן שאין מקום להקל עם הנאשם, מטעם זה.

ג.            אפשרות חזרת הנאשם לשימוש בסמים

בחוות דעתם (נ/1 עד נ/3), הביעו מומחי ההגנה החשש שמאסר יכול להחמיר את מצבו הנפשי של הנאשם, וקיימת סכנה ממשית שיחזור לשימוש בסמים.

מקובלת עלי עמדת מומחי התביעה, כמפורט בחוות הדעת (ת/5) כי סכנת התדרדרות לסמים קיימת במיוחד אצל כל מכורים לשעבר, וכי דחק, הקשור במאסר, יכול להחיש את התהליך. אין מדובר בתופעה ייחודית לנאשם.

ד.           נסיבותיו האישיות של הנאשם

הנאשם, יליד 1957, רווק.

נסיבות חייו של הנאשם פורטו בהרחבה בחוות דעת המומחים (נ/1 ו- נ/2), ובמכתב העובדת הסוציאלית (נ/3).

סבורני, שהתביעה נתנה משקל מופרז לקולא, לנסיבות אלה.

שיקולי התביעה אינם ראויים

14.         הגדרת "הסדר הטיעון" ותכליותיו, פורטו לעיל.

               משלא נתקיימו ב"הסדר" המוצע, במקרה דנן, איזה מיסודות אלה, ובהעדר תמורה של ממש שנתן הנאשם, בתמורה להקלה בעונש, נימקה התביעה את "ההסדר" בכך שלהבנתה הוא מהווה "עונש הולם" שיש בו איזון ראוי, בין האינטרס הציבורי, לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם, ובהשגת יתרון וודאות העונש.

15.         דומה שהתביעה נתפסה לכלל טעות בהבנתה את תפקידה, עד כדי השגת גבולו של בית המשפט.

               תפקיד גזירת הדין – שמהותו היא איזון בין זכויות הנאשם, לבין השמירה על אינטרס הציבור – מוטל על שכמו של בית המשפט, האחראי, משפטית ומוסרית, לעונש שיוטל על ידו.

               לא ברור לבית המשפט, מה הטעם, שדווקא במקרה זה, מצאה התביעה להכתיב לבית המשפט את העונש, תוך נטילת תפקידו של בית המשפט, ושלילת שיקול דעתו.

               בנסיבות אלה, קבלת העונש המוצע, מעוררת חשש כבד שהנאשם לא יקבל את הראוי לו, אלא עונש מופחת, וכי בית המשפט יהפוך למעין "חותמת גומי", לאישור הסכמת הצדדים, ללא שיקול דעת עצמי.

16.         יתרה מזו, התנהלות התביעה, בנסיבות המתוארות – ניהול משפט ראיות עד תום, ו"הסדר טיעון", בשלב שלאחר הרשעה, בדרך של הטלת עונש קל יותר, ממה שראוי היה להטיל עליו, וללא הסבר מתקבל על הדעת – תמוהה, יש בה טעם לפגם, והיא עלולה לעורר בציבור, רושם של איפה ואיפה, בעשיית דין בפושעים, בשל משיכת חוטים מאחרי הקלעים, על ידי בעלי השפעה.

               נסיבות השגת ה"הסדר" לאחר חילופי ייצוגו של הנאשם, מעוררים את החשש עליו הצביע בית המשפט העליון בפסק דין פלוני, כי:

"אין להתעלם גם מכך שהסדר טיעון המקל במידה מופרזת בעונש, מערער את האמון במערכת האכיפה, פוגע בשיוויון בפני החוק, ומעורר חשד של העדפת נאשמים שיש בידם להשיג ייצוג בעל כישורים וקשרים המועילים להם".

(פסק דין פלוני, פיסקה 17).

17.         בכל הכבוד, סבורני, ששיקול התביעה, הנוסף בהסדר המוצע – השגת וודאות העונש, כפי שהסבירה התובעת בטיעוניה – אינו יכול לעמוד, ואינו חלק מתפקידי התביעה.

לא ניתנה למתלוננות זכות להביע עמדה

18.         כיום, אין מחלוקת כי כחלק משיקולי הענישה, יש להתייחס לקורבן, לסבלו, לבדידותו, לפחדיו, ולנזק הנפשי והגופני שנגרם לו, לעיתים לצמיתות (ע"פ 7343/98 פלונים נ' מדינת ישראל, טרם פורסם).

               הנזק הנפשי שנגרם למתלוננות בסוג עבירות זה, אינו צריך הוכחה, ואין ספק שייתן בהן – ובמיוחד במתלוננת הראשונה – אותותיו תקופה ממושכת, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001 (להלן: "חוק זכויות נפגעי עבירה"), מקנה לנפגע עבירת מין, שקיבל הודעה לפי סעיף 8 (ג)(2), זכות להביע עמדתו, לענין "הסדר הטיעון", לפני קבלת החלטת התובע באותו ענין.

               בפסק דין פלוני נקבע כי:

"הוראות חוק זו מקטינה את החשש מפגיעה נוספת בנפגע העבירה, ומהנזק הנפשי העלול להיגרם לו מעצם עריכת הסדר הטיעון, הזכות העומדת לנפגע עבירות מין או אלימות להביע עמדתו בפני התובע, בטרם קבלת החלטה בענין הסדר הטיעון, מוסיפה מימד חשוב לשיקולי התביעה להבטחת האינטרס הציבורי בעת עריכת הסדר טיעון ומחזקת אף היא את מעמדם".

(ההדגשות אינן במקור – י.ל.).

לא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה, ואף לא נטען, כי מי מהמתלוננות, קיבלה הודעה על האפשרות שהתביעה תגיע להסדר טיעון עם הנאשם, וממילא, סביר להניח, שלא ניתנה למי מהן, הזדמנות להביע עמדתה, לפני קבלת החלטה בענין.

נוכח הצהרת התובעת, כי "הסדר הטיעון" הושג בערבה של ישיבת הטיעונים לעונש, קיים חשש כבד בליבי, כי הופרה, ברגל גסה, זכותן של המתלוננות הקטינות, על פי חוק זכויות נפגעי עבירה.

על פי הוראות סעיף 4 לחוק זכויות נפגעי עבירה "מתן הזכויות לנפגע עבירה שהוא קטין, ייעשה תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות, בנסיבות הענין, בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו של הקטין, וברוח עקרונות האמנה בדבר זכויות הילד".

סבורני, שהחלת סעיף 4 לחוק זכויות נפגעי עבירה, על הזכות להביע עמדה לענין הסדר טיעון, לפי סעיף 17 לחוק זה, מחייבת מתן הודעה למתלוננות על האפשרות שהתביעה תגיע להסדר טיעון, אף אם המתלוננות לא ביקשו זאת.

               אף בטעם זה, אני  רואה, נימוק בעל משקל, לפגם שנפל, הן "בהסדר" המוצע, הן בשיקולי התביעה, במשקל הלא ראוי שניתן לנזק שנגרם למתלוננות, ואף בדרך קבלת ההחלטות על ידי התביעה בענין זה.

מסר שלילי

19.         בסעיף 8 לעיל, פורטו יתרונותיו של מוסד "הסדר הטיעון", כפי שסוכמו בפסק דין פלוני.

               בנסיבות המקרה דנן, משלא נחסך משאב כלשהו – למעט ואולי הויתור ההדדי, על חקירת הפסיכיאטרים המומחים, שהוא זניח, בנסיבות הענין – הרי שבהסכמת התביעה ל"הסדר הטיעון" – לאחר שמיעת מלוא הראיות, והרשעת הנאשם, על פי הכרעת דין מנומקת – קיימת סכנה של העברת מסר שלילי, ועידוד נאשמים, לנהל משפטי סרק, מתוך מחשבה, שממילא, לאחר הכרעת הדין, ניתן יהא לקבל הקלה, ואפילו משמעותית, בעונש.

יש בשימוש התביעה, במוסד "הסדר הטיעון", כמתואר לעיל, כדי לכרות את הענף מתחת למוסד זה, שכן הוא מעודד "מגמה הפוכה".

התוצאה היא,שהסכמת התביעה להסדר טיעון, בנסיבות המתוארות – ובהעדר טעם ראוי – גורמת נזק לאינטרס הציבורי, במובן הרחב, המצדיק, קיום הסדרי טיעון, ואף לאינטרס הציבורי, במובן הצר, של צרכי הענישה, בעבירות מסוג זה.

במקרה זה, נזקו של קבלת "ההסדר", עולה על תועלתו.

אף מטעם זה, יש לדחות את ההסדר.

סיכום

20.         מעשי הנאשם חמורים, מכוערים ומקוממים.

               הנאשם ניצל בקור רוח ובשיטתיות, את אמון המתלוננות – קטינות, הצעירות ממנו, בלמעלה מ- 25 שנים – תוך ניצול יחסי העבודה ביניהם, ואת רצונן לעבוד לפרנסתן, לצורך סיפוקו המיני ויצריו האפלים.

               הנאשם הפך את המתלוננת הראשונה, מכשיר לסיפוק תאוותיו המיניות, תוך התעלמות מוחלטת, מהתנגדותה וסבלה המתמשכים.

               מדובר בעבירות חמורות שהעונש המירבי המצטבר בגינן הוא 17 שנות מאסר בפועל.

               עברו הפלילי המכביד של הנאשם מצביע על אורח חיים עברייני. הנאשם אינו נוטל אחריות למעשיו, ואינו בשל לקבלת טיפול.

21.         לאור כל האמור, סבורני, שדינו של האינטרס הציבורי-ההרתעתי, גובר, במקרה זה, על נסיבותיו האישיות של הנאשם.

על בית המשפט להוקיע את התנהגותו הנלוזה של הנאשם, באמצעות ענישה מחמירה, מרתיעה וכואבת, שתיתן ביטוי לסלידת בית המשפט מהתנהגות הנאשם, ושיהיה בה מסר ברור לציבור, כי נשים – ובמיוחד קטינות – אינן הפקר, לגחמותיהם ותאוותיהם, של אנשים דוגמת הנאשם.

               להשקפתי, העונש המוצע על ידי הצדדים, אינו מתיישב עם מכלול השיקולים, וצרכי הענישה, כמפורט בהרחבה לעיל.

               עם זאת, לא אחמיר עם הנאשם, כפי שראוי לו, אך בשל הכלל, ש"אין בית המשפט משים עצמו רשע יותר מהתביעה".

סוף דבר

22.         לאור כל האמור, אני גוזר על הנאשם העונשים הבאים:

א.           3 שנות מאסר, שמניינן מתום ריצוי עונש המאסר אותו מרצה הנאשם כעת.

ב.            12 חודשי מאסר מותנים, למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר, שלא יעבור איזה מהעבירות בהן הורשע, או כל עבירה אחרת לפי סימן ה' בפרק י' לחוק העונשין, או כל עבירה אחרת על הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, לרבות נסיון או סיוע לעבור איזה מעבירות אלה.

ג.            פיצוי למתלוננת ע.א. בסך 8,000 ₪.

פיצוי למתלוננת השנייה,  מ.י. בסך 2,000 ₪.

הסכומים כערכם היום, יהיו צמודים, ויישאו ריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

23.         ניתן בזאת צו איסור פירסום שְמָן, או כל פרט אחר העשוי להביא לזיהויי המתלוננות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום ט"ו בחשון, תשס"ד (9 בנובמבר 2003) במעמד התובעת מתמחה רותם עמית,  הנאשם, וסניגורו עו"ד בן בנימין.

                                                                                          ____________

ירון לוי, שופט

003957/01פ  133 שרה/חלי