1

בתי המשפט

בש 003625/04		בית משפט מחוזי נצרת
בתיק עיקרי: פח 001081/04
12/01/2005	תאריך:	כב' השופט בנימין ארבל	בפני:

	פלוני		בעניין:
המבקש	גוטסמן	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	אלמוני
המשיב	אמיר ציון	ע"י ב"כ עו"ד

נוכחים: בשם המבקשת – עו"ד גוטסמן

בשם המשיב – עו"ד בעז קניג

החלטה

א. ההליך

1. נגד המשיב, המשרת כקצין בדרגת רב פקד במשטרת ישראל (מג"ב), הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של אינוס – עבירה לפי סעיף 345 (א)(4) לחוק העונשין תשל"ז-1977; מעשים מגונים (מספר מקרים) – עבירה לפי סעיף 348 (ב) בנסיבות סעיף 345 (ב)(1) ביחד עם סעיף 345 (א)(4) לחוק העונשין הנ"ל ופגיעה בפרטיות (מספר מקרים) – עבירה לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981.

לפי העובדות, המפורטות בכתב האישום, נהגו להתארח בביתו של המשיב, חברותיהן הקטינות של בנותיו, שהינן ילידות השנים 91 ו-92. חברות אלה נהגו ללון בבית המשיב מעת לעת. במהלך השנה האחרונה, בעת שאותן חברות לנו בביתו, התגנב המשיב, באישון לילה, אל החדר בו לנו וצילם את החברות. המשיב נהג לצלם בעיקר את פלג גופן התחתון של החברות. לעיתים הוא נהג להפשיל ולהזיז את תחתוניהן של החברות, ולצלם את איבר מינן החשוף תוך שהוא נוגע בו. הצילומים הועתקו על ידי המשיב למחשבו הביתי. המשיב נהג לצפות בצילומים אלה, ולהגיע לסיפוקו כתוצאה מצפייה זו. לטענת המבקשת, התמונות הותקנו במחשב, באופן בו כל אדם עלול היה להיחשף אליהם וכך נחשפו צילומים אלה בפני בני משפחה של המשיב וכן אחרים.

בין היתר, צילם המשיב שתיים מבין הקטינות במועדים 29.7.04, 12.9.04, ו- 30.9.04. המשיב הפשיל את תחתוניהן, חשף את ישבנן ואת איבר מינן, נגע בהן וצילם אותן. ביום 12.9.04 עשה כן המשיב לקטינה י.ל, שהינה ילידת 15.12.92. לאחר שהוא חשף את איבר מינה של י.ל., הוא החדיר את אצבעו אל תוכו. המעשה צולם אף על ידי המשיב. צילומים אלה אף הם הותקנו במחשבו הביתי של המשיב, אשר השתמש בהם כדי להגיע לסיפוקו המיני.

מעשה אחרון זה, כך נטען על ידי התביעה, מהווה עבירה של אינוס, שכן המשיב בעל קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, תוך ניצול מצב המונע ממנה ליתן הסכמה חופשית.

3. בגין המעשים המפורטים לעיל, הוגש נגד המשיב כתב אישום, ובמקביל אליו הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים.

ב. טענות התביעה

4. לטענת התביעה, קיימות בתיק ראיות אין ספור, אשר יש בהן כדי להוכיח, בסופו של יום, את אשמתו של המשיב. ראיות אלה פזורות על פני הודאותיו של המשיב, הצילומים שהופקו, עדויות בני משפחתו וכן עדויות הקטינות ובני משפחותיהן.

לטענת התביעה, יש בחומר הראיות, המונח בפני בית המשפט, כדי להצביע על מסוכנותו של המשיב, אשר לטענת התביעה הינו "פדופיל", אשר אינו מסוגל לכבוש את יצרו.

מסוכנותו זו נלמדת הן מן העובדות המפורטות בכתב האישום, והן מחומר הראיות, המצביע על אורח חייו של המשיב. המשיב, אשר מציג כלפי חוץ חזות של אזרח נורמטיבי, איש חוק, אשר אורח חייו ללא רבב, משנה את זהותו בשעות הלילה, והופך להיות לפדופיל מסוכן. המשיב נוהג לצפות בסרטים פורנוגרפים, בהם מתוארים קטינים המקיימים יחסי מין, וכן צילומים של יחסי מין עם בעלי חיים. באורח חיים זה יש כדי ללמד על מסוכנות הטבועה במשיב.

5. בצילומים בהם רואים את אצבעו של המשיב החודרת לתוך אבר המין של הקטינה י.ל. יש ללמד על מעשה האינוס. מעשה זה אף הולם את הפסיקה הדנה בסוגייה מהי חדירה לצורך אינוס. די בתחילתה של חדירה, לצורך קיום יסודות העבירה. לטענת התביעה, מהווה הצילום משום ראיה דיה להוכחת ביצוע עבירה זו.

6. עילת המעצר, הנטענת על ידי המבקשת, הינה עילת מסוכנות לציבור, מסוכנות לציבור הקטינות, לקורבנות, ולהליך.

המבקש, המציג כלפי חוץ חזות תמימה של שוטר ואיש קהילה שיש ליתן בו אמון, אינו אלא, לטענת התביעה, פדופיל סוטה עם הפרעה חמורה. אדם שאינו נרתע מנוכחות בנותיו הקטינות הלנות ליד חברותיהן, ומבצע את מעשיו באישון לילה, תוך שהוא מתגנב לחדרן של בנותיו, נוגע בחברותיהן, ומהנה עצמו בצפיה בתמונות.

למעשיו של המשיב אין כל צידוק. המשיב חרג מכל נורמת התנהגות של אדם סביר. אדם אשר היצר שולט עליו, כאשר אופי התנהלותו ושני הפנים שהציג, מלמדת על מסוכנות וחשש אמיתי לכך שהוא יחזור על המעשים. העובדה כי המשיב לא נרתע מנוכחות ילדיו, אשר מעמדו כאיש משטרה, לא מנע ממנו למצוא פורקן ליצריו, מלמדת על כך, כי כל חלופה לא תוכל לאותו יצר. לשיטת התביעה, כל הפרה, ולו הקלה ביותר, של תנאי השחרור, עלולה להיות הרסנית עבור קטינה נוספת.

מוסיפה התביעה וטוענת, כי שחרורו של המשיב עלול לפגוע גם בראיות, ולעניין זה מצביעה באת כוחה על כך, כי עדותן של הקטינות אושרה על ידי חוקרת הילדים, וכי בין עדי התביעה נכללים גם ילדיו ואחותו של המשיב.

ג. טענות ההגנה

7. הסניגור המלומד אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה. עם זאת, טוען הסניגור, כי מחומר הראיות לא ניתן ללמוד על קיומה של עבירת האינוס. לטענת ההגנה לא בוצע מעשה כלשהו של חדירה, וכי יש בצילומים שהוצגו כדי להטעות, שכן זווית הצילום יש בה כדי ליצור מראית עין של חדירה ולא חדירה ממש.

8. הסניגור המלומד מבקש אף לאבחן את הפסיקה שהביאה ב"כ התביעה, והתומכת בטענה כי יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים, בהצביעו על כך כי פסקי הדין אשר הובאו, כאסמכתאות, דנים במקרים חמורים מאוד, המעידים על דפוס מסוכן של התנהלות. אין המדובר, באותם מקרים, בסכנה פוטנציאלית, אלא בסכנה ממשית.

9. לטענת ההגנה, התנהלותו של המשיב הינה מרוסנת. המשיב קבע לעצמו כללים תוך שמירה על החוק, ולא סטה מהם. לטענת הסניגור המלומד, לא נתקיימה כאמור עבירת האינוס. מאידך, לא ניתן לומר אף כי במעשה הצילום יש לראות משום התקיימות יסודותיה של עבירת המעשה המגונה, לפי סעיף 348 (ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977. אדם יכול לראות ממרחק אישה מעורטלת ולצלמה. עצם הצילום לשיטתו של הסניגור, אינו מהווה מעשה מגונה. אלא, לכל היותר, פגיעה בפרטיות.

10. כאמור, טוען הסניגור כי המשיב הציב לעצמו גבולות ברורים ולא סטה מהם. המשיב לא פגע כל פגיעה שהיא בקטינות, תוך שהוא הקפיד לבצע את מעשיו רק כשהן ישנות ובמחשכים. באופן זה לא עלולה היתה להיגרם כל פגיעה כלשהיא בקטינות, אשר לא היו מודעות למעשה. בכך רואה הסניגור במשיב, משום אדם המתחשב בשלומן ובטחונן של קורבנותיו. שונה המקרה ממקרה של אונס, המבוצע תוך תקיפה פיזית. במקרה האחרון עלול מעשה האונס לגרום לקורבן , המצוי בערנות מוחלטת, פגיעה נפשית קשה.

11. הסניגור אף מציין, כי לא קיים כל חשש של השפעה על עדים. המשיב כאמור אינו מכחיש כי ביצע את הצילומים, וכי עדויותיהן של הקורבנות לא יהא בהן כדי להוסיף או לגרוע מהתשתית הראייתית. שכן, אלה לא ידעו כלל על אשר נעשה בהן. על כן, אף לא יוכלו להעיד על כך.

12. הסניגור מוסיף ומציין, לגבי הסיכון הטמון במשיב, כי הצילומים נעשו חודשים רבים לפני הגשת כתב האישום. לא הוכח כי במהלך החודשים שחלפו, עשה המשיב כל מעשה נוסף ולמעשה, לטענתו, ניתק מגע.

13. טענה נוספת שבפי הסניגור, נוגעת להעדת ילדיו של המשיב. לטענתו, לנוכח הוראות סעיפים 3 ו-4 לפקודת הראיות (נוסח חדש), לא ניתן להעיד ילדים כנגד הוריהם, כאשר לא נתקיים אחד החריגים שלפי סעיף 5. מטעם זה, אף לא קיים חשש של השפעה על עדים שהם בני משפחה.

14. לסיכום, טוען הסניגור כי מדובר באדם נורמטיבי, קצין משטרה שתפקד למופת ובעל שליטה עצמית. אדם מעין זה אינו מסוכן. טענות התביעה באשר למסוכנותו הינן פרי השערות בעלמא. על כן, ניתן לשחררו לחלופת מעצר, כל עוד לא הורשע. לשם כך הציע הסניגור שתי חלופות. האחת בבית הוריו בראשון לציון והשני בביתו של שוטר, המתגורר בדירה מול דירתו של המשיב, והמוכן לקחתו תחת חסותו. בבית הוריו של המשיב שהינם קשישים לא מתגוררת בנות, כך שלא קיימת כל סכנה כי יפגע בקטינות כלשהן. אף לא נטען כי המשיב ביצע מעשה אונס, אלא ביצע העבירות תוך שמירה על ריסון עצמו, כך שאין להעמידו בחזקת מסוכן.

ד. התשתית הראייתית

15. לאחר שעברתי על חומר הראיות, נחה דעתי כי אכן קיימות ראיות למכביר, אשר יהא בהם כדי להביא, בסופו של יום, להרשעתו של המשיב. גם אם אצא תוך הנחה כי הראיות אשר הובאו מפי ילדיו של המשיב אינן ראיות קבילות, הרי קיימות לנו, למצער, הודאותיו של המשיב,אשר בהצטרפן לצילומים, שנשלפו ממחשבו האישי של המשיב, יש כדי ליצור תשתית ראייתית דיה. כך למשל, הודה המשיב בהודאתו מיום 8.12.04 שעה 05:45 כי הוא צילם את התמונות שהוצגו בפניו. כי בתמונות אלה רואים את אצבעותיו, כשהוא מושך את תחתוניה של אחת הקטינות, וחושף את ישבנה (עמ' 1 שורה 17). לגבי קבוצת תמונות אחרת, הודה המשיב כי בצילומים רואים אותו מסיט את תחתוניה של הילדה הנמה, הצידה, כאשר הוא חושף את איבר מינה (שם, שורה 24 ואילך) ואילו לגבי קבוצת תמונות שלישית, הודה המשיב כי בתמונה זו רואים אותו כשהוא מזיז את תחתוניה של הקורבן, "וזה נראה שממש קצה האצבע שלי נמצא בתוך השפתיים, בעצם נמצא על השפתיים של איבר מין של הילדה. עכשיו הזכרתם לי את זה" (עמ' 2 שורה 2 ואילך). לאחר שהנאשם הוזהר כי מעשה אחרון זה מהווה משום מעשה אינוס, הוא תיקן עצמו והודה, כי הניח את קצה אצבעו על הפות, כאשר לא היה בכך יותר מאשר ניסיון להחזקת התחתון (עמ' 3).

16. כאמור, חרף העובדה שהסניגור אינו טוען לגבי חומר הראיות, הרי הוא טען לגבי המשמעות המשפטית שיש להסיק מראיות אלה. לטענתו, לא נעשה מעשה אינוס, ואף לא ניתן לראות בצילומים שעשה המשיב, משום מעשה מגונה. איני מסכים עם הסניגור בשתי טענותיו אלה. ראשית – בעבירת עשיית המעשה המגונה – עבירה בניגוד לסעיף 348 לחוק העונשין התשל"ז-1977, מוגדר מעשה מגונה כ"מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". אין חולק על כך, והמשיב עצמו הודה, בצורה מפורשת, כי מעשיו נעשו לשם גירוי או הגעה לסיפוק מיני. כבר בהודאתו הראשונה, שניתנה ביום 8.12.04 שעה 03:41, הודה המשיב כי "כל מה שרציתי זה לצלם אותן כדי להשתמש בזה לצורך עצמי בקטע של אוננות" (עמ' 3 שורות 11-10). וכן "... והייתי זקוק לאיזשהו ריגוש מיני" (שם עמ' 5 שורה 22-21). אין המדובר כאן בצילום ממרחקים, של אשה החושפת את עצמה, אלא התגנבות לחדר שבו לנו קטינות חסרות ישע, אשר היו תחת חסותו של המשיב, תוך חשיפה אקטיבית של אברי גופן המוצנעים, והכל במטרה להגיע לגירוי או לסיפוק. על כן, לטעמי, אכן נתקיימו כאן יסודותיה של עבירת המעשה המגונה, כהגדרתה בסעיף 348 ב' לחוק העונשין הנ"ל.

17. ובאשר למעשה האינוס. המשיב ניסה להרחיק את עצמו ממעשה זה בטענו, כי לא החדיר את אצבעו לתוך איבר מינה של הקורבן, וכי לכל היותר רואים בתמונה את אצבעו כשהיא מנסה להסיט את תחתוניה של הקורבן הצידה. לא כך מלמדים הצילומים שהוצאו ממחשבו של המשיב. קיימים מספר צילומים בהם אמנם רואים את אצבעו של המשיב, כשהיא מסיטה את תחתוניה של הקורבן, אולם בצילומים אחרים נראית אצבעו המורה של המשיב – והמשיב הודה כי אכן מדובר באצבעו – כשהיא נעוצה בחלקה, כדי מלוא אורכו של הגליל המרוחק של האצבע המורה, בתוך איבר המין. קשה לי לקבל את הטענה, כי אכן המדובר באצבע, המונחת בצורה תמימה על איבר המין. גם אם יתכן, כי בסופו של יום, יעלה בידי המשיב להוכיח את טענתו, כי אכן רק הניח את אצבעו על איבר מינה של קורבנו, הרי בשלב זה של הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, הראיות המונחות בפני מלמדות ההיפך. יש לציין כי האצבע החודרת אינה נוגעת בתחתונים כלל, כך שטענותיו באשר להסטת התחתונים אינן סבירות בעיני, לצורך הדיון בשלב זה. הסוגיה מהי חדירה, נדונה במספר פסקי דין, שניתנו על ידי בית משפט העליון, בהקשר למעשי האינוס. רק לאחרונה קבע בית המשפט העליון בע"פ 3579/04 אפגן נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, פסק דין מיום 27.12.04) כדלקמן:

"החדרת אצבעות לאיבר המין של המתלוננת, בין שהחדירה היתה חלקית ובין אם היתה מלאה, הינה מעשה אשר המחוקק ופסיקת בית-משפט זה רואים בו משום עבירת אינוס, אם התמלאו שאר יסודות העבירה. איבר המין של האישה הוא אפוא האובייקט הבלעדי של מעשה האינוס, אך לא כל נגיעה ברכיב כלשהוא מרכיבי איבר המין של האישה, יש בה כדי להוות "חדירה" או "תחילת חדירה", באופן העולה כדי "בעילה" הדרושה להתקיימותה של עבירת האינוס."

וכן:

"לא כל מישוש, ליטוף או נגיעות באיבר המין של האישה והאזור הסמוך לו מהווים "חדירה" כמשמעותה בעבירת האינוס בסעיף 345 (א)(1) לחוק העונשין. שכן, "חדירה" משמעה חדירה לתוך הנרתיק או תחילת חדירה לתוכו. (ראה דברי השופט מ' לנדוי בע"פ 809/76 ליאון בלילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 598)."

ואילו בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', פד"י מח(1) 302 עמ' 305, קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופט שמגר (כתוארו אז):

"בעילה: זו מוגדרת כהחדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה (סעיף 345(ג) לחוק הנ"ל). איבר המין של האישה הוא אפוא האובייקט הבלעדי של מעשה האינוס... כפי שנפסק לא אחת, מספיקה התחלת חדירה, ואין צורך בחדירה ממש אל תוך איבר המין... אין ביצועה של העבירה נשלל רק עקב העובדה שקורבן העבירה נשארה בבתוליה."

על כך הוסיף בית המשפט העליון, גבי דברים אלה, בע"פ 5165/98 דסה נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4) 463:

"נמצאנו למדים כי לעניינה של "החדרה" די בקיומו של "מגע" עם איבר המין של האישה, "התחלת חדירה", ואין הכרח בחדירה של ממש אל תוך איבר המין של קרבן מעשה אינוס (וממילא גם אין כל מניעה כי קרבן האינוס תישאר בתולה). הנזק הפסיכולוגי, הנגרם מהחדרה כפויה, אינו מבחין בין החדרה למחצה לשליש או לרביע (או לכזו אשר "אינה" משאירה סימנים), ואף המחוקק לא נתכוון לברור בכך."

על כן, סבורני כי במקרה דנן, יש בצילומים שהציגה התביעה, כדי להוות ראיה לכך שהמשיב אכן החדיר חלק מאצבעו לתוך איבר מינה של קורבנו. כיון שכך הם הדברים, הרי קיימת לפני ראיה לכאורית דיה, לצורך הוכחת עבירת האינוס.

18. לנוכח כל האמור לעיל, לא נותר לי אלא לקבוע כי אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורית דיה להוכחת המעשים המפורטים בכתב האישום, כאשר בשלב זה, יש לראות במעשים אלה משום מעשי עבירה כמפורט בכתב האישום.

ה. עילת מעצר

19. העבירות המיוחסות למשיב מקימות עילת מעצר בשל חזקת המסוכנות הקבועה בהוראת סעיף 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996. כפי שקבעה כב' השופטת בניש בבש"פ 2846/96 מדינת ישראל נ' גטניו, תק-על 96(2) 149:

"מסכימה אני עם הדיעה כי אינוס כשלעצמו הוא מעשה אלימות המקיים עילת מעצר, וכי הוא מן העבירות החמורות אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק לגביהן בחלופת מעצר."

וראה גם בש"פ 2178/99 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2) 274; בש"פ 5286/98 שלי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3) 500; בש"פ 4242/03 בינסון נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, פסק דין מיום 4.1.05) וכן פסקי דין אחרים החוזרים על כללים אלה.

ומכאן, אין להסיק אלא כי קיימת לנו עילת מעצר, וכי העבירות המיוחסות למשיב, יש בהן כדי להקים את חזקת מסוכנותו.

20. כאמור, גם כאשר הוכחה עילת מעצר, בשל חזקת המסוכנות, עדיין מצווה בית המשפט לבחון את קיומה של חלופה למעצרו של המשיב, אשר יהא בה כדי להשיג את התכלית העומדת ביסוד עילת המעצר, כאשר חומרתה של חלופה זו תהא פחותה מחומרתו של המעצר.

בבש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' סעדה, תק-על 97 (2) 59 מוצאים אנו :

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוק: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר".

ואילו בבש"פ 3985/99 אביחי עוזיאל נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2) 1014 נאמר:

"בענייננו יש לשקול חלופת מעצר לא רק משום ששקילתה היא מצוות המחוקק, אלא משום שהיא הולמת את המקרה על פי הקריטריונים הנקוטים בידינו. חומרת העבירה, כשלעצמה, איננה מהווה עילת מעצר ואיננה מצדיקה שלא לשקול חלופת מעצר. כך גם מסר שלילי לציבור, ומסר הרתעתי לצעירים מסוגו של העורר.

עמוד התווך עליו נשענת חלופת המעצר הוא מניעתי ומשמעותו היא מניעת סיכון לציבור מפני מסוכנותו של הנאשם, אם לא ישב מאחורי סורג ובריח עד תום משפטו. אכן, חומרת העבירה והמעשים המהווים אותה, יכולים להיות אינדיקציה למסוכנותו של האדם לו מיוחסת העבירה, אולם עדיין שומה עלינו לבדוק אם חלופת מעצר לא תוכל להשיג את תכלית המעצר."

כאמור, ב"כ המבקשת מתנגדת לכל חלופת מעצר. לשיטתה, המשיב אינו אדם, אשר ניתן ליתן בו אמון, שכן אינו מסוגל לכבוש את יצרו. המשיב, אשר מציג חזות של אדם נורמטיבי, נתגלה כבעל שני פנים, כאשר מאחורי חזותו הנורמטיבית מסתתרת דמות ייצרית, אשר אינה מסוגלת לכבוש את יצרה, ולסכן קטינים. כאמור, טענת התביעה הינה כי המשיב הינו "פדופיל", וככזה מסוכן הוא לקטינים. התביעה סומכת את טענותיה אף על חומר פורנוגרפי שנשאב ממחשבו של המשיב, ואשר יש בו כדי ללמד על כך שהמשיב עוסק באופן אובססיבי בחומר פורנוגרפי, הנוגע לסטיות מיניות, ובהן קיום יחסי מין עם ילדים קטינים, ועם בעלי חיים. כאמור, חומר פורנוגרפי זה אינו מהווה חלק מכתב האישום, ולטענת הסניגור אין לסמוך עליו.

נכון אמנם, כי כאשר מדובר בעברייני מין, המוכיחים עצמם כמי שאינם מסוגלים לשלוט על יצרם, קיים חשש של ממש כי עבריינים אלה מסכנים את הזולת וכי שחרורם עלול להביאם לביצוע עבירות נוספות, אם ישוחררו.

בבש"פ 2178/99 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2) 274, בו תומכת המבקשת יתדותיה, מצאנו:

"בדרך כלל אדם שיש נגדו ראיות לכאורה לביצוע עבירות מין קשות בקטינים, לאורך תקופה ממושכת, חזקה עליו שהוא מסוכן לציבור. כדברי השופטת שטרסברג-כהן במקרה דומה בבש"פ 1696/95 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם):

"אדם המואשם במעשים אשר כאלה, שיש - לכאורה - ראיות להוכחתם, הוא מסוכן לילדיו ומסוכן לציבור".

העבירות, מן הסוג המיוחס לעורר, מצביעות על בעיה נפשית. העורר עצמו, בהודעותיו למשטרה, רואה עצמו כמי שנגוע ב"מחלה", שהוא לא היה מסוגל להשתלט עליה."

עם זאת, יש לזכור כי באותו עניין עסקה ההחלטה בנאשם לו יוחסו עבירות של תקיפה מינית, אינוס, מעשה סדום, ועוד כהנה עבירות, אשר בוצעו בארבעה ילדים. עבירות אשר נעשו באופן שיטתי, מהלך שנים רבות, תוך שימוש באיומים .

ובבש"פ 8016/04 להב נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) קבע כב' השופט טירקל :

"אכן, לפי מצוות המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) ה'תשנ"ו - 1996, על בית המשפט לשקול אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". אולם, כאשר מנסיבותיהם של המעשים ומנסיבותיו של העושה (ראו בש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ' מדינת ישראל פ"ד נא(4) 702) עולה בברור חשש רציני כי הנאשם אינו מסוגל לשלוט ביצריו וכי הוא עלול לחזור ולעשות מעשים חמורים כמו אלה המיוחסים לו, רשאי בית המשפט להגיע למסקנה שאין חלופה שיש בה כדי להפיג את סכנתו של הנאשם; זאת, אף ללא בדיקה מעמיקה של חלופות המעצר המוצעות."

אף במקרה זה יוחסו למשיב עבירות של מעשה סדום, מעשי סדום בנסיבות מחמירות ומעשים מגונים בנסיבות מחמירות, שנעשו בשלושה מקרים בעשרות הזדמנויות ומהלך תקופה של שנים רבות.

21. במקרה דנן, אין חולק על כך כי המשיב לא הפעיל אלימות כלשהיא כלפי קורבנותיו. אמנם, המשיב ניצל הזדמנויות, שנקלעו לפניו, לבצע את מעשיו הבזויים. מעשים אלה כשלעצמם,מעידים על מסוכנות כלפי קטינות, כאשר המשיב לא היסס לחלל את תומתן של שלוש קטינות, אשר חסו בצל קורת ביתו. אולם, יש לזכור כי מעשי עבירה אלה נעשו בנסיבות מיוחדות, בהן ניצל המשיב הזדמנויות שנקלעו בדרכו. אין ראיה כי לפנינו אדם, הנוהג להפעיל אלימות, או אמצעי כפיה אחרים, אשר יש בהם כדי לשלול, את כושר התנגדותן של קורבנותיו. כפי העולה מחומר הראיות, בוצעו מעשיו של המשיב בצינעה, כאשר המשיב נזהר וחשש מלהעיר את קורבנותיו.

נכון אמנם כי עבירות אלה כשלעצמן, חמורות ביותר, וביצוען, במהלך ארבע הזדמנויות שונות, מוסיף להן נופך נוסף של חומרה.

יש לזכור כי גבי העבירות של אינוס ושל מעשים מגונים, קיים מדרג, שאינו מופיע בספר החוקים. יש ומעשי אינוס נעשים תוך הפעלת אלימות וכח בלתי סבירים ופגיעה חמורה בקורבנות, תוך ניסיון להתגבר על התנגדותן, לצורך קיום יחסי מין מלאים. אין ספק כי מעשים אלה חמורים ביותר המה, ומכאן אף חזקת הסיכון הטמונה במבצעיהן, הינה חזקת סיכון טבועה, אשר יקשה על המבצע לשוללה. מאידך, קיימת קשת רחבה ביותר של מעשים , הנכללים בהגדרת העבירה, אולם דרגת חומרתם נתונה לדירוג. דומני, כי אם נציב את מעשיו של המשיב על פני סקלה דמיונית, לא יוצבו מעשים אלה בראש הסקלה, חרף השפלות הכרוכה בביצועם ובמבצעם.

22. לא מצאתי בחומר הראיות, ראית דיות, אשר יהא בהן כדי ללמד על אופי סוטה, של אדם שאינו מסוגל לכבוש את יצרו, עד כדי שהוא יסכן כל קטינה הניצבת בדרכו , גם אם יוצבו בפניו סייגים. העובדה, כי המשיב ניצל הזדמנויות שנקלעו בדרכו, מספר מקרים, אינה הופכת אותו, מניה וביה, לאדם הסובל מסטיה, במובנה הפסיכו-רפואי, שהינו מסוכן לסביבתו ולחברה.

כאמור, מחומר הראיות המצוי לפני עולה כי המדובר באדם יצרי, אולם אין די בחומר זה, כדי ללמד כי עסקינן באדם, שאינו מסוגל לגבור על יצרו בכל מקרה. התנהגותו של המשיב, בעת ביצוע העבירות, יש בה כדי ללמד על כך, כי חרף הסטיה שבהתנהגותו, הרי יש מקום לבחון אף את טענת הסניגור כי המשיב הציב לפני עצמו גבולות, אותם לא חצה. כך יצא איפוא, כי הקורבנות עצמן לא היו מודעות למעשה העבירה שנעשו בהן.

סבורני כי קיים מקום לערוך בדיקה נוספת, באשר לאופיו המסוכן של המשיב, באמצעות שירות המבחן, אשר ימציא תסקיר מעצר.

23. הצדדים אף חלוקים בינם לבין עצמם בשאלת יכולת השפעתו של המשיב על עדים. לא מצאתי בחומר הראיות כל רמז וראיה לכך, כי המשיב עלול להשפיע על עדים. יש לזכור, כי המשיב עצמו הודה ברב העבירות המיוחסות לו. למעשה, קיימות ראיות דיות להרשעתו אף ללא שימוש בהודעות שנגבו מן הקטינות ומילדיו, כך שיכולתו להשפיע על מהלכי המשפט אינה גדולה.

בהקשר זה, אציין, כי טענת הסניגור, לפיה אין להעיד את ילדיו של המשיב לחובתו, וזאת לנוכח הוראת סעיף 4 לפקודת הראיות (נוסח חדש) אינה מקובלת עלי . נכון אמנם כי חלק מן העבירות, אינן נכללות בגדרו של החריג, המופיע בסעיף 5 לפקודה. עם זאת, עבירת האינוס אכן נופלת במסגרת זו, (ראה ע"פ 396/84 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 533). חרף האמור, סבורני כי אם תימצא דרך של קביעת תנאי שחרור ודרכי פיקוח הולמים, ניתן יהא אף לאיין את הסיכון של השפעה על עדים, כאשר ממילא, לנוכח חומר הראיות, סיכון זה הינו נמוך ביחס.

24. בבש"פ 3983/03 י.ב. מ. ב. נ' מדינת ישראל, תק-על 2003 (2) 931, הובא בפני בית משפט העליון מקרה, בו הואשם העורר בעבירות של אינוס קטינה בטרם מלאו לה 14 וכן מעשה מגונה בארבעה מקרים נוספים בקטינות קרובות משפחתו של העורר. מתמצית העובדות שהובאו על ידי בית המשפט העליון, ניתן ללמוד כי המעשים שיוחסו לאותו עורר, אינם פחותים בחומרתם מהמעשים, אשר הובאו בפני בתיק זה, וכך קבע כב' השופט טירקל:

עם זאת יש יסוד ממשי לחשש כי העורר נמשך לקטינות וכי הוא עלול לחזור על מעשיו, ומכאן שיש למנוע את סכנתו בדרך של מעצר. אולם, אין בכך כדי לפטור את בית המשפט מחובתו לשקול את האפשרות למנוע את סכנתו של העורר בדרך שאינה קשה כמעצר, על ידי מציאת חלופה הולמת שתבטיח את הרחקתו מן הציבור, ובמיוחד מחברתן של קטינות, ותמנע כל אפשרות שיחזור על מעשיו."

ואכן, בפסקי הדין אשר הציג הסניגור, מצאנו עוד מקרים רבים בהם החליט בית המשפט, גם במקרה של נאשמים בביצוע עבירות של אינוס ומעשי סדום, לבחון את אפשרות קביעת תנאי שחרור, בהתאם להוראות סעיף 21 (ב)(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים) תשנ"ו-1966 (ר' למשל, בש"פ 7542/03 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2003 (3) 715; בש"פ 3925/99 עוזיאל נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2) 1014).

סבורני כי במקרה דנן, בו מדובר על אדם שגילו עולה על 40 שנה, אשר קיים עד כה אורח חיים נורמטיבי, ללא כל עבר פלילי, ניתן לילך באותה דרך, אשר הותוותה על ידי בית משפט העליון.

איני מקבל את טענת ב"כ המבקשת לפיה, כיון שמדובר באיש משטרה, אשר חזותו עלולה להטעות, יש להחמיר עם המשיב, שכן חזותו זו יוצרת סיכון מיוחד. מדרך הטבע, כל עבריין הינו בעל חזות חיצונית משל עצמו. רבים העבריינים, ובמיוחד עברייני המין, אשר חזותם החיצונית מטעה ובדרך כלל הינם מקיימים אורח חיים נורמטיבי.

לא מצאתי כל הלכה האומרת כי בית המשפט ינהג זהירות יתרה כלפי בעלי חזות מעין זו. על כן, סבורני כי יש להביט במשיב שלפני, בעד אותם משקפיים, בהם יבחן בית המשפט כל נאשם אחר, הנאשם בעבירות המיוחסות למשיב.

25. לנוכח כל האמור לעיל, סבורני כי מן הראוי שבית משפט זה יבחן אף חלופה הולמת, אשר פגיעתה במשיב תהא פחותה ממעצרו עד תום ההליכים וזאת בכפוף לממצאי תסקירי קצין המבחן. שתי החלופות אשר הציג המשיב, אינן נתפסות בעיני כהולמות. איני רואה מקום להשיב את המשיב לבית שכנו השוטר, באשר יהיה בחלופה זו כדי להשיבו אל זירת העבירה, תוך קרבה בלתי ראויה לקרבנות ולעדים. ואילו באשר לחלופה המוצעת בבית הוריו, הרי עקרונית נראה המקום בעיני, אולם המשיב לא הציג כל דרך של פיקוח, אשר יהא בה כדי ליטול מעוקצה של מסוכנותו, ולהבטיח את קיום תנאי השחרור.

26. לנוכח כל האמור, אני קובע כי אהיה מוכן לשקול את שחרורו של המשיב, תוך הצבת תנאים, לכשיציע המשיב חלופה הולמת. כמו כן, אני קובע כי חלופה זו תיבחן על ידי שירות המבחן, אשר ימציא תסקיר מעצר לגבי המשיב, בו יתייחס הן לאישיותו של המשיב ומסוכנותו והן באשר לחלופת המעצר המוצעת.

ניתנה היום ב' בשבט, תשס"ה (12 בינואר 2005) במעמד ב"כ המבקשת וב"כ המשיב.

__________________

בנימין ארבל, שופט