בעניין:	מדינת ישראל
		המאשימה
	נ  ג  ד
	לב יורי - נוכח
		הנאשם

בא כוח המאשימה:  עו"ד סנאית פישר אהרוני

בא כוח הנאשם: עו"ד מלמד ארז

גזר דין

רקע כללי מבוא ועיקרי  העובדות הצריכות לעניינו

בפני נאשם שנדון והורשע על ידי בעבר ודינו נגזר. הנאשם ערער על חומרת העונש וערכאת הערעור השיבה את התיק אלי . לשמיעה נוספת של טיעונים לעונש ולגזירת דין מחודשת, שונה , הכול על פי שיקול דעתי , אם אמצא לנכון לעשות כן.

סדר השתלשלות האירועים עד לכתיבת גזה"ד הנוכחי

1. ב29.4.1999 הואשם הנאשם , בכתב האישום המקורי האוחז עשרה אישומים ומשתרע ,כנטען, על פני מספר זירות אירוע ,ובתאריכים שונים  . בביצוע העבירות הבאות:
2. 1. מעשה מגונה בקטין- עבירה לפי סע' 348(א) בנסיבות סע'  345(א)(3). לחוק העונשין, התשל"ז -1977 . (להלן : "החוק"). – שבע פעמים.
3. מעשה מגונה בפומבי- עבירה לפי סע' 349 (ב) לחוק. שלוש פעמים.
4. בריחה –עבירה לפי סע' 257(1) לחוק.- פעם אחת.

יוער ויובהר כי במהלך הדיונים בתיק זה הוגשו עוד שני כתבי אישום נוספים.(כתב אישום מתוקן ב 12.01.2000, וכתב אישום מתוקן בשנית ב 27.11.00).

תחילה הותלו ההליכים נגד הנאשם, שנימצא לא כשיר לעמוד לדין ולהבין הליכי משפט .

שאושפז כדין בבית חולים לחולי נפש. עובר ל-9.1.00 חידש היועץ המשפטי לממשלה את ההליכים נגד הנאשם וזאת מכוח הסמכות המוקנה לו בסע' 21  + 28 (ד) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א -1991.

לאחר מספר דחיות , שנגרמו רובן ככולן בגין אי התייצבות הנאשם ו/או איתורו קוימה ב 1.5.00  ישיבת מענה ראשונה . בה עתרה ב"כ הממונה של הנאשם להשתחרר מייצוגו כיוון שהנאשם מינה לעצמו עו" ד.

בישיבה הנדחית עתר הסנגור, בהסכמת התביעה, לדחייה נוספת ללמוד החומר ונעתר. וכך גם בישיבה הנדחית.

בין לבין, בדיון שקויים  ב-6.7.00, טען הסנגור כי מצבו הנפשי/ רפואי של שולחו הוחמר שנית . וכי הרופא המטפל בו המליץ לאשפזו. עוד ביקש הסנגור לקבל ולהגיש חוות דעת עדכנית אודות מצבו הנפשי.

ב-6.7.00  כפר הנאשם פורמאלית בכל המיוחס לו בכתב האישום ונקבעו מועדים לשמיעת הוכחות, והותר ל סנגור לקבל ולהמציא חוו"ד עדכנית.

עד למועד הישיבה הנדחית לא התקבלה חוו"ד .וניקבע ,לצורך ענין זה מועד .

ב27.11.00  הודיעו הצדדים כי לא ישמעו הוכחות בתיק והגישו, בהסכמה, כתב אישום מתוקן שנירשם מ/1.

הנאשם חזר מכפירתו והודה לבסוף בכתב האישום המתוקן בשנית  מ/2. והורשע בכל המיוחס לו (עובדות וסעיפי אישום ) כמפורט להלן:

1. שש עבירות על סע'  348(א) בנסיבות 345(א)(3) לחוק.- מעשה מגונה בקטין.
2. עבירה אחת על סע' 349 (ב) לחוק .- מעשה מגונה בפומבי.
3. עבירה אחת על סע' 257 (1) לחוק.-בריחה.

עובדות ועבירות  בכתב האישום מ/2

בתאריכים שונים ובהזדמנויות שונות בין 1997- למועד מעצרו של הנאשם ב29.7.98 נהג הנאשם לעקוב אחר קטינה/ות מזדמנת/ות ובסופו של דבר להיכנס עמה/ן יחדיו לבנין מגוריהם , לרוב לחדר המדרגות בלבד.

שם , שלא ברשות הרבים , בחדר המדרגות . נהג הנאשם לפנות לקטינה/ות            ולשאול מהי מידת הנעליים שלה/ן, אגב השמעת הסברים והבהרות ,כי הוא סנדלר . ובדרך שכנוע זו קבל את הסכמתה/ן לבדוק את כפות רגליהם, כביכול, לצורך עבודתו כסנדלר.

משהשתכנעו והסכימו לחשוף את כפות רגליהם, נהג הנאשם למשש , לנשק ,ולמצוץ את כפות הרגליים ואת האצבעות של הקטינות.

באחד המקרים , הנאשם , תוך כדי ביצוע המעשים שתוארו קודם , הכניס את ידו מתחת למכנסיו וביצע, בגופו שלו, מעשה אונן עד שהגיע לכלל סיפוק . כל זאת בפומבי ובנוכחות קטינות.

כל המעשים הללו בוצעו  ע"י הנאשם , לשם גירויו וסיפוקו  המיני.

אישום ראשון

ב29.7.98 עובר לשעה 10:00 פגש הנאשם בקטינה א.ב. ילידת 1990. – בת שמונה בעת קרות האירועים נשוא אישום זה.

מיד לאחר שפגש בה עקב אחריה עד לבית מגוריה .

שם , בכניסה לבית , ניכנס הנאשם עם הקטינה למעלית ועלה עימה לקומה ד' . במהלך הנסיעה במעלית ואו בסמוך לכך . פנה הנאשם אל המתלוננת . שאל אותה למידות כף רגלה , הודיעה כי הינו  סנדלר  . חלץ את נעלה , ומשש ונישק את כפות רגליה , כל זאת לצורך גירוי וסיפוק מיניים.

אישום שני

אירועי אישום זה , דומים דמיון רב לאירועי האישום הקודם .אלא שאירעו כארבעה חודשים לפני קרות אירועי האישום הראשון . גם כאן,בשעות היום ,סמוך לשעת הצהריים . ראה הנאשם קטינה אחרת שהייתה גם היא בעת קרות האירועים בת שמונה שנים.

משפגש בה עקב הנאשם אחריה עד לחדר המדרגות שבבנין מגוריה .

שם בבנין ניכנס עימה יחדיו לחדר המדרגות. פנה אליה ובאותו תירוץ , לאחר שסיפר לה שהוא סנדלר . חלץ את נעלי הקטינה ובמשך מספר דקות מישש ונישק את כפות רגליה ואצבעותיה,כל זאת לשם גירוי וסיפוק מיני.

אישום שלישי

בדומה לשני קודמיו הנסיבות דומות . עיקר השוני הוא בתאריך , בזהות המתלוננת ובמיקום זירת העבירה.

גם כאן פגש הנאשם ,עובר לצהרי היום ,בקטינה בת עשר.עקב אחריה עד ביתה . ניכנס עמה לחדר המדרגות .

ושם בחדר המדרגות  שאל הנאשם את הקטינה למידות כף רגלה, וכמו במקרים הקודמים שכנע אותה לחלוץ את נעליה.

משעשתה כן ,הנאשם נישק וליקק את כפות רגליה ואצבעותיה . כל זאת לצורך גירויו וסיפוקו המיניים.

אישום רביעי

אירועי אישום זה ונסיבותיו הדומים לאירועי קודמיו אירעו כשנה בקירוב לפני קרות אירועי האישום השני.

אלא שכאן אחת  הקטינות  הייתה מעט יותר בוגרת ,בת עשר בקירוב,.וחברתה בת תשע.

גם כאן סמוך לצהרי היום פגש הנאשם בשתי הקטינות שהלכו יחדיו .עקב אחריהן וניכנס עימן לחדר המדרגות בבית מגוריהן , הצטרף למעלית בה נסעו ועלה עימן לקומה השישית .

שם בקומה השישית סמוך למעלית פנה הנאשם אל הקטינות ושאל כל אחת מהן למידות כפות רגליהן , וביקש ושכנע אותן להוריד נעליהן ,שוב כשהוא מספר להן שהוא סנדלר.

מיד לאחר מכן מישש ונגע בכפות רגליהן ונישק את כף רגלה של אחת הקטינות לצורך גירויו וסיפוקו המיניים.

אישום חמישי

גם כאן הנסיבות מהמעשים והשיח בין הנאשם למתלוננות כמעט זהים .השוני בין אישום זה לקודמיו בשניים. ראשית במיקום זירת האירוע ובמועד קרות האירועים, כחודש לאחר קרות האירוע הקודם . הקטינות המתלוננות כאן היו גם כן בגילאי המתלוננות הקודמות  (בת עשר ובת שבע).

גם כאן פגש הנאשם במתלוננות . עקב אחריהן עד לבית מגוריהן. ניכנס עימן יחד לחדר המדרגות ועלה אחריהן לקומה ג' בבנין.

גם כאן באמצעות מלל דומה או זהה שכנע אותן לחלוץ את נעליהן . ומשמילאו את חפצו נישק וליקק הנאשם את כפות רגליהן כשהוא מחדיר את אצבעות רגליהן לפיו. ובמקביל מבצע ,בעצמו ובגופו, מעשה אונן.כל זאת לשם גירויו וסיפוקו המיניים.

אישום שישי

אירועי אישום  זה קרו כשנה בקירוב לאחר קרות אירועי האישום הקודם . גם כאן פגש הנאשם במתלוננת , ילדה בת תשע . בשעות הבוקר המאוחרות סמוך לשעות הצהריים. גם כאן עקב אחריה הנאשם עד לביתה ניכנס עימה לחדר המדרגות .

גם שם באותו מלל ובאותם דברי השידול , הסבר שעשה בהם שימוש באישומים הקודמים. שב ושידל את הקטינה לחלוץ את נעליה . וחזר מיד ובהמשך לאותו רצף מעשים בצע בגופה את אותם המעשים שבצע באישומים הקודמים .ולאותו צורך ולאותה מטרה.

אישום שביעי

ב29.7.98 נעצר הנאשם לצורך חקירתו בקשר לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום הזה.

בין התאריכים 29.7.98 ל 12.8.98 היה הנאשם במעצר מכוח החלטות בית משפט זה בתיק מעצרים 13759/98.

ב12.8.8.98 האריך כב' השופט נויטל את מעצרו של הנאשם עד ל 16.8.98 והורה כי יוחזק בתנאי מעצר בבית החולים הממשלתי אברבנאל.

סמוך לאחר מועד זה ברח הנאשם מבית החולים ואותר ונעצר רק ב19.4.99.

עד כאן העובדות  של במ/2, כתב האישום המתוקן בשנית, בו הודה הנאשם, הורשע ,ונגזר דינו. ע"י הח"מ.

בישיבה שקוימה בפני ב 27.10.00 התחלתי לשמוע את טיעונים לעונש.

שני הצדדים, כל אחד בטיעוניו, התמקדו בנסיבות חייו קשות של הנאשם וברקע הנפשי הפסיכיאטרי כנדרש וכמתבקש בעבירות מסוג זה. אגב הגשת חוות דעת והסתמכות על מינוחים ודקויות כאלה או אחרות שרובן ככולן מתחום מדעי ההתנהגות בכלל ורפואת הנפש והפסיכולוגיה הקלינית בפרט.

סופו של יום דחיתי את הטיעונים לעונש למועד אחר ומיניתי  את פרופ' אליצור , ביוזמתי וכעד מומחה מטעם בית המשפט  על מנת ש:

" ישיב על שאלות הבהרה של בית המשפט כעולה וכמשתמע מחוות הדעת הפסיכיאטריות השונות שהוגשו בעינינו של הנאשם לאורך התקופה" (עמ' 16 ש' 4-6 לפרוטוקול ישיבת ה27.11.2000).

בהמשך לאותה החלטתה הבהרתי כי מטרת הזמנתו של העד היא להבהיר הבהרות לבית המשפט ולהשיב לשאלות הצדדים לאחר ההבהרות וחוות הדעת שינפק לבית המשפט.

נחה אז דעתי להורות כן , מטעם אחד ויחיד והוא , שאם אגזור את דינו של הנאשם בטרם יובהרו לי הבהר היטב , ע"י עד ניטראלי, מוסמך ומומחה בתחומו כל הדקויות ושאלות שהתעוררו בי ושנותרו הבהרה .באשר למונחים ,סיכויים וסיכונים,שהוצפו אל פני השטח בחוות דעת של עדים מומחים מטעם. אמצא , חלילה מוציא שגגה מתחת ידי , וחוטא למצפוני  ולאמון שניתן בי עם מינויי לכהונה זו. מוצא אני כי בכלל ובמיוחד בסוגיות הכרוכות בענישה ובשלילה עתידית צפויה של חירות . חובה (ואין כל דרך אחרת)  על היושב בדין  ליזום בעצמו ליקוט עובדות וקבלת הבהרות בטרם גזירת הדין שכן את זמן החירות שנשלל ,אולי, בהסתמך על מצע עובדתי חסר ,ואו מעורפל. ובהעדר גמירות דעת מלא של היושב בדין .לא ניתן להשיב . וכן ,ועל מנת שחלילה לא יצא מלפני היושב בדין משפח ולא משפט . מצאתי כי זו הדרך ואלה הצעדים בהם יש לנקוט ואין אחרים זולתם.

 עוד מוצא אני כי מעט בשונה מהדין האזרחי ששם עסקינן בעיקר בממונות וניתן מעט ביתר שלימות במקרה של שגגה להשיב את המצב לקדמותו. כאן בדיני העונשין ,ובפרט בשלב זה , בטרם גזירת הדין, והיכן שמתבקש בית המשפט לשלול חירות . במקרה של שגגה לא ניתן להשיב לנשלל את ימי, שבועות ,חודשי, שנות  חייו שהופקעו ממנו כדין בהחלטה שיפוטית. וכל פיצוי כספי אין בו להחזיר לשלול החירות  כתוצאה מהחלטה שיפוטית  ,שניתנה   בהסתמך על בסיס עובדתי /משפטי לוקה בחסר את ימיו ,לילותיו, מועדיו, שנות נעוריו, ושנות בגרותו שהופקעו ממנו .

תנא מסייע לקביעה זו מוצא אני בהוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ורוחו המנחות אותי כי יש לפגוע בחירות ובזכות המוקנה לאזרח רק במידה הדרושה ולמטרה ראויה . ומטרה ראויה לצורך עניין זה ובנסיבות אלה יש גם יש בסטייה הזעירה כאן מרוח השיטה האדורסרי אקוזאטורית הנוהגת במקומותינו אותה עשיתי , לכאורה,הצדקה ומקום לצורך ענישה אנושית , ראויה ומתבקשת בנסיבות מיוחדות אלה.

תימוכין נוספים מצאתי בפסה"ד הותיק ע"פ 1/48 ובאחרים בהן אוזכר ואוזכר דוגמת פסה"ד גנימאת ואח'(ע"פ 153/60 שפר נ. היועץ המשפטי לממשלה פד"י טו 263,דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו דאז  בע"פ 951/80."...תפיסת היסוד בדבר מהות ההליך הפלילי . הליך זה אינו תחרות או מאבק בין תובע לנאשם, אשר כל סטייה מכללי התחרות או המאבק יש בה כדי להכריז על המנצח..." . ובע"פ639/79 דוד אפללו וארבעה אח' נ. מדינת ישראל פד"י לד(4) 561  "...המשפט הפלילי אינו משחק. מטרת הדיון הפלילי היא לחשוף את האמת....במגנה כארטה של הנאשם לא כתוב כי ההליך הפלילי צריך להעניק לו (לנאשם ח.א )יתרונות טאקטיים  על פני התובע. מטרת ההליך אינה להעניק יתרונות טאקטיים לא לתובע ולא לנאשם" קרי , מטרתו של ההליך הפלילי הינה להקל על היושב בדין, להגיע בדרך חוקתית והוגנת לחקר האמת.)

  מן המקובץ והמובא עולה איפה, כי כללי הפרוצדורה אינם מיטת סדום ואו "משחק אשקוקי " מטרת הדין הפרוצדוראלי הוא הקניית כלים לצדדים ובעיקר לבית המשפט לחשוף את האמת ולעשות צדק .

וכך עשיתי וכך נהגתי כאן.כשכוונתי הייתה , כזכור, לקבל מידע מוסמך והבהרות עצמאיות,מקצועיות, בלתי תלויות ולא מטעם. אודות הנושאים והסוגיות הבאות שהוצפו ע"י התביעה וההגנה כל אחד בטיעוניו, ולא כ"רשימה סגורה" והן:

הבהרה מילולית למונחים וטרמינולוגיה מקצועית.

מהי הסטייה / הליקוי / המחלה בה לוקה הנאשם איפיויניה ,מהי הדינאמיקה שלה.

סיכויי החלמה /נטרול . טיפולי והתנהגותי.

חזקת סיכון עתידי לזולת ואו לנאשם בכלל ובמיוחד לאור ובהסתמך על הדינמיקה  , אם יש כזו במחלות /סטיות חברתיות בהן לוקה הנאשם. במיוחד לאור  ולאחר בריחתו הארוכה והשרדותו  כנמלט במשך תקופה לא קצרה.

בהמשך להחלטתי קיבל פרופ' אליצור לעיונו את כל הרשומת הרפואית/טיפולית שביקש . ובנוסף , בהסכמה ולצורך זה בלבד, ניתן צו הסרת חיסיון באשר לכל מידע וכל רשומת רפואיים / טיפוליים הכרוכים בנאשם.

בישיבת ה7.3.01  העיד פרופ' אליצור והשיב לשאלותיי ולשאלות הצדדים.

בתשובותיו בחקירתו הראשית והנגדית שנמשכה כ שלוש שעות התייחס העד לשאלות והבהיר לי את כל שמצאתי טעון הבהרה בטרם תנוח דעתי וישקוט מצפוני כי הונח  בפני מצע עובדתי מספק (חוות דעת מטעם הנאשם טיעוני הצדדים והבהרותיהם ניירת רפואית טיפולית והבהרות ודברי הסבר של עד מומחה מטעמי ).כך זאת חרף העובדה שעל פי ומכוח הוראת סע' 111(ב) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב ) , התשמ"ב – 1982. הסנגור לא הביא חוות דעת ו/או עדויות מטעמו להבהיר , לסתור ו/או לאיין את שהעלה פרופ' אליצור בעדותו ושלא הניח את דעת הסנגור. ערכאת הערעור , כזכור , השיבה אלי את התיק לשמיעת ראיות וטיעונים של הסנגור  באשר לעולה ולמשתמע מעדותו של העד המומחה של בית המשפט , פרופ' אליצור.

טיעוני הצדדים לעונש בטרם הוחזר אלי התיק

טיעוני התביעה:

1. עסקינן בעבריין מועד שביצע סידרת עבירות .
2. הקורבנות רובן ככולן קטינות שהנאשם ניצל בציניות וללא התחשבות בתוצאות מעשיו, (מידיות ו/או ארוכות טווח)  את חולשת גופן וחולשת דעתן
3. יש חומרה נוספת במעשים כיוון שנילווה אליהם תכנון (המתנה ומארב , מעקב  , חדירה לרשות הפרט ומציאת מסתור (חדר מדרגות ) ויצירת מגע וקשר עם המתלוננות בכל המקרים באותה שיטה.
4. הפעילות הנ"ל בוצעה אגב הפחדה בזמן ו/או לאחר מעשה של הקורבנות וצריבה כמעט ודאית של טראומה או צלקת נפשית אחרת בתובנתן ובתובנת הוריהן.ואפשר גם שבהתייחסותן העתידית בבגרותן לבני המין השני.
5. הנאשם עבריין מועד שהוראות שיפוטיות והגבלות שהוטלו עליו לא מופנמות על ידיו . והראייה שנמלט ממעצר והסתתר תקופה ארוכה ,אגב הפגנת תושייה ויכולת הישרדות, עד שאותר ונעצר שנית.
6. הנאשם עבריין מסוכן בעל תחכום ,כיוון שהיה והינו בעל יכולת אלתור, תושייה, ושרידות, שהתבטאו בכך , שבמהלך הימלטותו השתכן בעיר אחרת, אף מצא עבודה ,ואפשר שגם אימץ לעצמו זהות אחרת, ולאורך זמן .ביצע את אשר ביצע והודה , לאחר תכנון, לאורך ציר זמן שהשתרע על פני מעט יותר משנה ,ובכך שפעילותו התפרשה על פני מספר זירות ,לעיתים בו זמנית, וביותר מקטינה אחת.
7. בתעודות הרפואיות ובמכלול חוות הדעת שהוגשו מטעמו אין די כדי לאיין את חומרת מעשיו ומסוכנותו.

לכן לשיטת התביעה יש למצות את הדין עם הנאשם ולהענישו בחומרה.

טיעוני ההגנה:

1. הנאשם אדם חולה שהולך/נדחף בשעתו ע"י דחפיו אך היום כתוצאה מהטיפולים מצבו השתפר לעין ארוך, וגם הצפי למסוכנות עתידית בטל בשישים.
2. עסקינן במסכת אירועים חמורה שאירעה לפני זמן רב (3-4 ) שנים . ומאז אין לנאשם כל מעורבות בפלילים.
3. נסיבות אישיות קשות מחלות וגירושין .
4. הנאשם שוהה במעצר בית מלא תקופה ארוכה ביותר.
5. הנאשם חסך מזמנם היקר של בית המשפט והתביעה ומנע מהקטינות ,אולי, להיחשף פעם נוספת לפרשה ולפחדים ההם שאפשר שהחלימו מהם.
6. מנ/2 ההחלטה לשחררו מבית החולים אברבנאל עולה במפורש כי אין כל צפי עתידי באשר לאפשרות של מסוכנות עתידית של הנאשם לא במפורש ולא במשתמע.
7. הנאשם נענש בפועל בתיק זה מעל ומעבר בנידוי החברתי ובמעצר הבית הממושך בתנאי צפיפות ומצוקה בבית אימו.

8. הנאשם לוקה בנוסף להפרעות האשיות  גם באפילפסיה.

9. עם שחרורו מבית החולים לחולי נפש נקבע שאיננו מסוכן כבר לציבור.    

לכן בגין כל אלה ומטעמים הומאניים ראוי להטיל על הנאשם ענישה הצופה אל פני העתיד . ולא ענישה קשה ומרתיעה של מאסר בפועל.

הנאשם עצמו הביע חרטה  וביקש מבית המשפט לתת בו אמון ולאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו.

ב7.3.2001 גזרתי את דינו של הנאשם .הנאשם , כזכור , ערער על חומרת העונש.והתיק הוחזר אלי לשמיעת ראיות וטיעונים נוספים לעונש .

במועדים נדחים שמעתי ראיות נוספות מטעם הנאשם  עדים מומחים במקצועות טיפוליים (פסיכיאטר ופסיכולוג קליני ) עיינתי בחוות דעת ושמעתי השגות ,מפי הסנגור ובאמצעות העדים על דרך ליקוט הממצאים וקביעת המסקנות וההמלצות ע"י פרופ' אליצור .שהעיד , כזכור , כעד מומחה שזימן בית המשפט.

דיון מסקנות והחלטה

1. פרופ' אליצור זומן כעד מומחה מטעמי להבהיר לי מושגים ודקויות שונות בתחום התמחותו, בריאות הנפש, באשר לליקויים שנצפו ואובחנו ע"י אחרים בנאשם.
2. כעד מומחה וכאוטוריטה בתחומו ,התייחס ,לבקשתי, למבנה  אישיותו של הלוקה בהפרעת האישיות בה לוקה הנאשם . ופרש "קווים לדמותה" של סטיית אישיות זו ושל מאפיינים ייחודיים ואופיניים ללוקים בה . והם , בין היתר ,תחכום , מניפולטיביות ו"דבקות מתמשכת במטרה".
3. אשר לדרך האבחון וקביעת הממצאים , המאבחן וקובע הממצאים, מומחה ובעל שם בתחומו , למצער בישראל. וחזקה עלי כי כאיש שצבר שנות ניסיון לא מועטות בתחומו, וכרופא המחויב מעצם מקצועו ועיסוקו היום יומי בחיי אדם פשוטו כמשמעו ואיכותם , כי קבע את אשר קבע בהסתמך על רישומות שמתנהלות כטכניקת מעקב שבשגרה . כאשר הוא ,העד סביר ביותר , מודע  היטב ליתרונות של שיטה זו בכלל ולחסרונותיה בפרט, וכי המסמכים והרישומות בהן עשה שימוש הניחו את דעתו ודי לי בכך לעניין זה .לשון אחרת , לאחר שעיינתי בגרסאות העדים המומחים שהעיד הסנגור . לא מצאתי לנכון , כי ראוי בנסיבות אלה להתעלם ולאיין לחלוטין את קביעותיו ומסקנותיו של פרופ' אליצור. יתרה מזאת , נחה דעתי ושקט מצפוני כי כעד מומחה ,שזומן להעיד מטעם בית המשפט ,היה לעד זה נהיר וידוע מפורשות ובמשתמע כי הינו עד ניטראלי שלא זומן לתמוך ו/או להפריך ולאיין גרסה / עמדה של אחד מהצדדים המתדיינים אלא זומן להבהיר לבית המשפט ,ביתר הבהרה ובלשון מדויקת ולא בשפה מקצועית המובנת רק ליודע ח"ן המשתייכים לעיסוקו . את הרקע הכללי אנתרופולוגי הפרעת האישיות הנידונה מחד .אגב התייחסות פרטנית בהסתמך על רישומת רפואית שיטתית ,את השלכותיה של הפרעה זו על הנאשם שבפני ועל סביבתו.לרבות אנמנזה  באשר לסיכונים עתידיים , אפשרים של הנאשם לסביבתו. בסופו של דבר לעניין חוות דעת זו ומסקנותיו / המלצותיו של עד זה  ואופן קביעתן, בדומה להחוות הדעת והמלצות עדי ההגנה . ויכולתי ומיומנותי וכישורי לקבוע מי מהן מקצועית יותר , מי מכותביהן הקפיד יותר ,ומיומן יותר במלאכתו על פני רעהו . מוצא אני כי יפה לכאן, ולהקשר זה האימרה העממית הקובעת כהאי לישנא : " שמוטב שהטבח לא ינגן. והכנר לא יטגן" . לשון אחרת, השגות וקביעות לעניין מקצועיותם ויסודיותם של העדים הנכבדים שהופיעו בפני ובקרה מקצועית אודות  דרכי עבודתם בכלל, ובמיוחד בתחום נזיל וחמקמק זה של בריאות הנפש ומדעי ההתנהגות. ועל אחת כמה וכמה ,ובעיקר בענף ההתייחסות להפרעות אשיות וסטייה התנהגותית . תחום בו מעורבים אלו באלו עד כמעט לבלי יכולת להפריד  קביעות ערכיות מוסריות המתאימות לנורמות ולערכים הנהוגים והמקובלים בזמן נתון ובחברה נתונה . לבין תופעות , תסמינים ,ותובנות קליניות ברות כימות ומדידה ו/או איבחון אובייקטיבי כאלה או אחרות . כי אלה, הערכה מקצועית ,ביקורת ובקרה לעניין זה יעשו ע"י בעלי מקצוע בעלי שם וסמכות  בתחום. בפאנלים , כנסים מקצועיים ואו בפורומים מקצועיים מתאימים .כל עוד אופן ליקוט המידע וקביעת הממצאים,לא נגועים באופן בולט וברור לעיני המתבונן הנבון, בפזיזות ,רשלנות ועצימת עין. לעניינו כאן בנסיבות אלה מצאתי , גם לאחר עיון חוזר בכל שהונח בפני כי  העד, פרופ' אליצור, לא חטא ולא החטיא את הזולת ,  את הנאשם, ואת בית המשפט בדרך שבחן את אשר הונח בפניו ואת אשר ליקט ביוזמתו, באופן שקבע את אשר קבע במסקנותיו וממצאיו.  מצאתי את תשובותיו לשאלותי /הבהרותי ושאלות הצדדים והבהרותיהם מדויקות , כינות ומקיפות . דרך קביעתן אולי נתונה לויכוח אך לא שוכנעתי כי הינה משוללת כל בסיס ,ספקולטיבית, ונגועה בחוסר עדכניות כנטען במפורש ובמשתמע ע"י הסנגור.

העדפתי את ממצאיו וקביעותיו מעט יותר ,על פני ממצאיהם של עדי ההגנה  בין היתר גם מהטעם , שפרופ' אליצור , כאן ובנסיבות תיק זה,הינו עד שאיננו חב בנאמנות כל שהיא לצד כלשהו הנמנה על  הצדדים  המתדיינים בפני . עד זה הוא עד ניטראלי לחלוטין. החב בנסיבות אלה, במודע ,ואפשר שגם שלא במודע בנאמנות לאמת בכלל ולבית המשפט שזימנו ביוזמה שיפוטית עצמאית כעד מומחה מטעמו. כעד ניטראלי המסייע לבית המשפט בפרט,  ודי לי בכך. לשון אחרת, העדפתי אז, ומעדיף אני היום , לצורך זה , של דיון , הבהרת מונחים ופרישת  תיאור סטיית האשיות בה לקה הנאשם על כל השלכותיה הפרטניות בכלל והסביבתיות חברתיות בפרט כל זאת לצורך שקילה מאוזנת המונחת על מצע עובדתי ברור ולא מעורפל בטרם ייגזר הדין, את גירסתו של פרופ' אליצור . שכן מוצא אני, כי חובה על היושב בדין כאשר מונחות בפניו התייחסויות כל כך מקצועיות ומפורטות להסתייע ב"מורה נבוכים" פרטי ופרטני כפי שנהגתי אני כאן . להכנת קביעתו וממצאיו של פרופ' אליצור כי בין מאפייני הפרעת האשיות בה לקה הנאשם היו ויש מניפולטיביות וחוסר יכולת לריסון דחפים.כגורם מרכזי בשיקולי .לכן מצאתי כי , יפים, חשובים, וראויים בהחלט להתייחסות דברי העדים המקצועיים וחוות דעתם שהונחו בפני  ושאליהם אתייחס מיד ובהמשך . אך בבחינת מן המעט המכיל את המרובה ומקצת מן המאוחר המקדים את המוקדם. מצאתי לנכון להבהיר כאן ועכשיו , שדברי העדים הנ"ל התמקדו ,מעצם טיבעם בנאשם עצמו , בהליכים ובשינויים המשמעותיים שעבר בחייו . שהפכו אותו במהלך הטיפולים לאדם אחר , המודע לחולשותיו ודחפיו . אדם שעבר הליך של התפתחות והטמעה של ערכים חיוביים ופיתח וממשיך לפתח ולתחזק מנגנוני שליטה ונטרול של הדחפים שהביאו אותו לביצוע העבירות דנן. מאמין ומקבל אני  את קביעותיהם והמלצותיהם של השניים . אלא מאי , לא מצאתי לאחר שחזרתי קראתי שהללו התייחסו בבירור לפן המניפולטיבי ולעוצמת הדחפים.כל שמצאתי הוא פירוט עניני מפורט על דרכי טיפול ,דרך אותה עבר הנאשם וסיכויי הירידה לטמיון של הישגיו הטיפוליים ,אם וכאשר ישלח לרצות עונש של מאסר בפועל.

בטרם שמיעת עדי ההגנה . עתר אלי הסנגור  (במ' 60- 61 לפרט' ישיבת ה21.3.02) וביקש שאפסול עצמי מלשבת בדין . טיעוניו התמקדו בכך ,שאפשר ,שגיבשתי כבר עמדה ודעה באשר לנאשם ויקשה עלי ביותר ,אם בכלל , להשתכנע ולקבוע אחרת.תנא מסייע לטיעון זה מצא ב בש 48/75 ידיד נ. מדינת ישראל פד"י  כט (2) עמ' 375  ועמ' 383.וע"פ 593 /83  פד"י  לז (4) עמ' 616 ,ע"פ 1164/97 , ע"פ 7408/95. לענין זה אוכל לציין שתיים. ראשית, מניח אני ומשוכנע כמעט לחלוטין כי הסנגור המלומד העלה טיעונים אלה בפני ערכאת הערעור ששמעה ,בחנה ,שקלה והחליטה . שלא לקבל את הערעור , ולהחזיר את התיק  אלי, השופט ששמע את הטיעונים לעונש בפעם הראשונה, לשמיעת עדים נוספים ושמיעה מחודשת של טיעוני הצדדים לעונש. נחה דעתי כי ערכאת הערעור סברה כי נחונתי , חרף אזהרת הסנגור והבהרותיו בכישורים מתאימים , לשמוע משוחרר מכל דעה וקביעה קודמת , בפתיחות ,ברצינות ובכובד ראש את  הראיות החדשות של הנאשם  לעונש כפי שהותר לו לעשות וכפי שהצטוותי כדין.

שנית , לא מצאתי , בליבי פנימה , בטרם השמיעה המחודשת והמורחבת של הטיעונים לעונש כפי שהורתה לי ערכאת הערעור לעשות . כל זאת לאחר שהתיק הושב אלי כפי שהושב, ולצורך שהושב, כי ננעלתי על דעה קבועה וכי אינני מוכן לשמוע דעה אחרת ,לנסות ,ואולי גם להצליח להיות משוכנע ולגזור על הנאשם עונש הולם, מאוזן המתחשב במצע העובדתי החדש שהונח לפתחי. לאחר ששמעתי את  הטענות, הטיעונים  ההערות , הארות ,ההבהרות וההסתייגויות של הצדדים בטיעוניהם העדכניים לעונש .עונש השונה מהעונש שגזרתי על הנאשם קודם ביטולו של גזה"ד  הראשון.ולבסוף , על החלטתי שלא לפסול את עצמי לא הוגש ערר על פי דין ו/או אם הוגש –נידחה ולא התקבל.

שמעתי , כמתחייב , שוב את טיעוני הצדדים, וכל צד הניח בפני את אסמכתותיו לענישה הראויה להיגזר על הנאשם .כל צד לשיטתו הוא.

בשיקולי בגזירת דינו של הנאשם . הבאתי בחשבון ואיזנתי בין מספר משתנים כפי שאפרט מיד ובהמשך.

אגד השיקולים הראשון המחייב את היושב בדין לשים לנגד עיניו את טובת הציבור ,שלוותו וביטחונו. קרי החובה להגן על רפי הכוח ו/או רפי הדעת מפני אלה הנותנים דרור לנטיותיהם /גחמותיהם ומשתלחים בחלשים מהם והופכים אותם , למצער באופן זמני, מבן אנוש לאוביקט. לענין זה יאמר שלצורך קיום איכות חיים בחברה תקינה דמוקראטית , שוחרת איכות חיים ושומרת חוק .יש להעביר באופן מתמיד וברור היגד חד וצלול כי כל מי שמנצל, שלא כדין, חולשת דעת וגוף של זולתו ע"מ לספק את יצריו ו/או גחמותיו –  כבוד האדם ראשית ובעיקר בעיני עצמו ובעיני זולתו, וזכותו של הפרט לחירות מלאה באשר למה שיעשה בגופו שלו הינה אינטרס חברתי חוקתי ראשון במעלה . וככזה הוא ראוי להגנת החוק גם ובעיקר באמצעות העברת מסר מרתיע לנאשמים בפרט ולאלה השוקלים ביצוע מעשים אלה בכלל.

אגד השיקולים השני פרטני יותר והינו מאגד את כל המשתנים והנתונים הפרטניים הכרוכים בנאשם הספציפי שדינו עומד להיגזר.כאן ישקלו , יבחנו ויאוזנו בינם לבין עצמם ובינם לשאר אגדי השיקולים .ריקעו האישי של הנאשם , רקעו המשפחתי .מיהו , וכיצד אם בכלל ניתן לדעת, התדרדר וביצע את המעשים והעבירות בגינן הורשע.

זה המקום בו יפרש הפרופיל הנפשי, פיזי רפואי  של הנאשם . כאן יבחנו,ובהרחבה כפי שנעשה בתיק זה , סטיית האישיות בה לקה , והשלכותיה עליו , על משפחתו ועל הציבור , קרי האפשרות שיהווה סיכון בעתיד, לאחר הרשעתו לעצמו ולאחרים. זה המקום להביא בחשבון את עינוי הדין החריג שעבר הנאשם במעצר הבית הממושך . שרובו ככולו נעוץ בגלגוליו של תיק זה על פני הערכאות השונות . וחלקם הלא מבוטל של העדים המומחים וחוות הדעת

אגד השיקולים השלישי אוגד את מיכלול השיקולים בעלי ההיבט הערכי שברובם נגעתי קודם בהתיחסותי לאגד השיקולים הראשון.כאן ולענין זה ניתן להסתייע במכלול האסמכתאות המנחות אך לא מחייבות שהניחו הצדדים בפני. וכך עשיתי.

בהסתמך על המקובץ כאשר שני אגדי הערכים.(הראשון והשלישי) צופים בעיקר אל פני העבר . והשני , הפרטני, מעצם טיבעו ,צופה אל פני העתיד. מוצא אני כי לא ניתן לחלוטין ,כמעט, כמוצע ע"י הסניגור,להתעלם ולמזער את שני האגדים האחרים. שכן האינטרסים החברתיים הטעונים הגנה המונחים בבסיס הוראות החיקוק בהן הורשע הנאשם (שמירה על החלש  מפני תיגרת ידו וזממו של החזק) הינם ערכי יסוד ואבני יסוד בחברה דמוקראטית,נאורה ושוחרת איכות חיים. לשון אחרת , נחה דעתי כי כאן (בעבירות אלה שחזרו ונישנו בתדירות גבוהה יחסית ונפרשו על פני זירות אירוע שונות ובמועדים שונים.) על טובתו האישית של הנאשם , לסגת לאחור בפני טובת הציבור , טובת החברה ושמירת ערכיה.

חרף כל אלה מצאתי לנכון להקל מעט עם הנאשם ולא לגזור עליו את העונשים שגזרתי עליו בטרם הוחזר אלי התיק ע"י ערכאת העירעור. מהטעמים הבאים:

1. הנאשם עבר עינוי דין בכך ששהה במעצר בית מלא תקופה של כשלוש שנים.
2. בתוך עמי אני יושב,ונהיר וידוע לי את שידוע לכול הוא כי הצפיפות ותנאי הכליאה  היום,לצער כול, הינם קשים. ואסיר מורשע בעבירות בהן הורשע הנאשם  מצבו בחברת הכלואים קשה יותר .וזאת בין היתר בגין מוסכמות כאלה או אחרות הרווחות בחברה שמאחורי הסורגים. ובכך , לא אחת יקרה שבגין אלה הענישה בפועל הינה חמורה וקשה יותר לנידון מעל ומעבר לכוונת המחוקק.
3. אישיותו של הנאשם ואופי העבירה, שייכים מעט לתחום הדימדומים שבין חולי לבריאות .ומאחר שנקבע כדין כי הנאשם חלים ולא חולה.ניבצר ממני להמנע מהענשתו אך אל לי להתעלם משיקול זה.
4. שיקולים 2 ו3 מחייבים התחשבות ושיקלול דבריו של כב' השופט דב לוין במאמרו "גוזרים את הדין " שבגזירת הדין על היושב בדין ליזכור שהמטרה בענישה היא כי "ייתמו חטאים מן הארץ ולא חוטאים" קרי ראוי לשאוף גם במעש למצב אוטופי בו החוטאים יחיו בינינו המורשעים כחוטאים לשעבר, משוקמים ושומרי חוק, ולא יחוסלו פיזית.

אשר על כן , גוזר אני על הנאשם את העונשים הבאים:

1. 36 חודשי מאסר . מתוכם 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת המעצר בפועל ,כל תקופות המעצר בפועל, בהן שהה הנאשם בתיק זה.והיתרה 24 חודש מאסר מותנה למשך שלוש שנים מיום שיחרורו. על העבירות בגינן הורשע למעט מעשה מגונה בפומבי.למען הסר ספק יובהר כי אני מורה כי אם יהיה הנאשם בחופשה מהכלא ,במהלך תקופת מאסרו, ויבצע את העבירות הכלולות בעונש המאסר המותנה. ניתן יהיה להפעיל את העונש המותלה. לענין זה יהיה ניתן לנכות משלוש שנות תקופת התנאי את ימי החופשה שינתנו לנאשם ,אם ינתנו.

2. 24 חודשי פיקוח של שירות המבחן למבוגרים.החל מיום שיחרורו. שירות המבחן והמטפלים בנאשם יבואו בדברים עם גורמי הטיפול והשיקום בשב"ס . כל זאת ע"מ שהנאשם ימשיך להיות מטופל באופן רציף ובדרך הטובה ביותר ע"י גורמי טיפול מתאימים.אני ממליץ כי אם הדבר אפשרי ותואם את הנוהלים ופקודות הקבע בשב"ס . יאופשר למטפליו של הנאשם לבקרו ו/או להעניק לו באופן שוטף את הטיפולים אותם הוא עובר. הכל על פי שיקול דעת הגורמים המתאימים .

האחראי על מתקן הכליאה ושיבוץ כלואים למתקני כליאה  מתבקש לתת את דעתו למצבו המיוחד של הנאשם ולעשות את כל שנידרש ומתבקש לשמירת שלומו הפיזי והנפשי של הנאשם..

זכות ערעור על פי דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 45 יום מיום מתן גזה"ד.

ניתנה והודעה היום א' סיון תשס"ג, 01 יוני 2003,   במעמד הצדדים

חנן אפרתי, שופט