בתי המשפט


עש 003070/04		בית המשפט המחוזי בירושלים

05/10/2004		לפני כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור

	וילין רבקה		בעניין:
המערערת		ע"י ב"כ עוה"ד סיגל צור (סיוע משפטי)
	נ ג ד
המשיבים	1. היועץ המשפטי לממשלה 2. הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית 3. משרד הבריאות 4. הפסיכיאטר המחוזי, ירושלים 5. בית-החולים איתנים
		ע"י ב"כ עו"ד לבנה יאיר (פרקליטות מחוז י-ם)

פסק דין

1. בפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (להלן: "הוועדה") מיום 26.9.04, המאריכה את תקופת אשפוזה של המערערת עד ליום 10.10.04, לפי סמכותה הקבועה בסעיף 10(ג) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק").

טרם אתייחס לנימוקי הערעור, אביא בקצרה את הרקע העובדתי לו, לרבות פירוט החלטת הוועדה.

הרקע לערעור

2. המערערת, רווקה כבת 53 שנים, מתגוררת בגפה בירושלים. המערערת סובלת מסכיזופרניה כרונית, ומטופלת על-ידי ד"ר ליטמן מזה עשרות שנים. המערערת אושפזה מספר פעמים בעבר לצורך טיפולים פסיכיאטרים.

3. ביום 13.9.04 הורה ד"ר אומנסקי, סגן הפסיכיאטר המחוזי, על בדיקה פסיכיאטרית כפויה לא דחופה של המערערת, מכוח סעיף 7 לחוק. הנימוק להוראת הבדיקה נעוץ בהחמרת מצבה הנפשי של המערערת, ותלונות חוזרות של שכניה, לרבות דיווח למשטרה, על התנהגות תוקפנית מצדה הכוללת זריקת אבנים. ד"ר אומנסקי מציין, כי ישנו חשש אצל המערערת למצב פסיכוטי עם פגיעה בכושר השיפוט, וכי עקב מצבה הנפשי היא עלולה לסכן את הסביבה.

אעיר, כי לכתב הערעור צורף אישור בדבר הגשת תלונה מיום 13.9.04, אשר נושאה תקיפה ואיומים מצד המערערת. כמו-כן צורפו מספר מכתבים מאת שכניה של המערערת אל הפסיכיאטר המחוזי, בהם הם מייחסים למערערת אלימות פיזית ומילולית כלפיהם וכלפי ילדיהם.

4. ביום 13.9.04 נבדקה המערערת על-ידי ד"ר שרון לוי בבית-החולים איתנים (להלן: "בית-החולים"), ואובחן אצלה "מצב פסיכוטי פרנואידי ככל הנראה במסגרת של סכיזופרניה כרונית." המערערת אושפזה בבית-החולים, מכוח סעיף 5 לחוק, המסמיך את המנהל הרפואי של בית-החולים לקבל חולה לאשפוז דחוף בניגוד לרצונו.

ביום 14.9.04, שוחררה המערערת מבית-החולים להמשך הטיפול באופן אמבולטורי בתיאום עם הרופא המטפל, ד"ר ליטמן. במכתב השחרור צוין כי, המערערת נמצאת במצב פסיכוטי מאניפורמי במשך כ-3 שבועות, וכי "בבדיקה לא נמצאה עדות לסכנה פיזית לא לעצמה ולא לזולתה. מידע על תוקפנותה לפני האשפוז אחרי הבירור שנעשה, לא נראה אמין. גם לא נצפו סימני אלימות כלשהם בעת שהותה במחלקה."

5. ביום 14.9.04, הוא יום שחרורה, הזעיקו שכניה של המערערת את המשטרה. לדברי אחת השכנות, המערערת מטרידה אותם ואף זרקה כסא על אחד השכנים (ראו דו"ח הפעולה של המשטרה שצורף לכתב הערעור). המערערת הוחזרה על-ידי המשטרה לבית-החולים. ד"ר רולבין וד"ר לוין, אשר היו בתורנות אותה עת בבית-החולים, ביקשו מד"ר אומנסקי, סגן הפסיכיאטר המחוזי, להוציא הוראת אשפוז למערערת לתקופה של שבעה ימים. התרשמותן מהמערערת היתה, כי היא נמצאת במצב פסיכוטי-מאניפרמי, עם תובנה ושיפוט פגומים, וכי המערערת מסוכנת לעצמה ולסביבתה.

בו ביום הורה ד"ר אומנסקי על אשפוזה הדחוף של המערערת למשך שבעה ימים, לפי סעיף 9(א) לחוק. בהוראת האשפוז ציין ד"ר אומנסקי, כי המערערת נמצאת במצב פסיכוטי חריף ועם שיפוט פגום, וכי היא מתנהגת בצורה בלתי צפויה ותוקפנית באופן העלול לסכן את סביבתה.

ביום 21.9.04 האריך ד"ר אומנסקי את הוראת האשפוז בשבעה ימים נוספים לפי סעיף 10(ב) לחוק. הנימוק להארכת תקופת האשפוז נסמך על מכתבו של ד"ר קונייבסקי, מ"מ מנהלת המחלקה, ושל ד"ר לוי הרופאה המטפלת, לפיו המערערת עדיין נמצאת במצב פסיכוטי עם מחשבות שווא ושיפוט פגום, וכי היא מתנהגת בצורה תוקפנית ומהווה סכנה לסביבה.

6. ד"ר קונייבסקי וד"ר לוי הגישו ביום 23.9.04 בקשה לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, להארכת אשפוזה של המערערת. הוועדה החליטה, כאמור, להאריך את הוראת אשפוזה של המערערת עד ליום 10.10.04.

הוועדה נימקה את החלטתה בכך, שבמערערת עדיין קיימים סימנים פסיכוטים מאניפורמים, מבלי שהמערערת מבינה את מחלתה ומבלי שהיא מבקרת את התנהגותה. הוועדה נסמכה על דו"ח המשטרה המאשש את התלונה בדבר תקיפה פיזית מצד המערערת. השכנים לא התייצבו לדיוני הוועדה. חיזוק לכך מצאה הוועדה בדברי ד"ר ליטמן המטפל בה במשך שנים, וכן בדברי רופאיה המטפלים בבית-החולים ובדברי אחיה של המערערת, לפיה קיימת מסוכנות מצד המתלוננת, אם כי לא מיידית.

טענות הצדדים

7. באת-כוח המערערת מעלה בכתב ערעורה המחזיק 16 עמודים, שלל טענות, אשר יש בהן, כך לשיטתה, לשלול את חוקיות אשפוזה של המערערת. בדיון בבית-המשפט, מיקדה באת-כוחה של המערערת את טענותיה לשאלת המסוכנות. לטענתה, לא נשקפה מסוכנות מצד המערערת, אשר הצדיקה את אשפוזה מלכתחילה, וכן אין אינדיקציה להמשך אשפוזה. לדידה, לא די בתלונות השכנים על-מנת לבסס תשתית עובדתית המצביעה על מסוכנותה של המערערת.

כן טוענת באת-כוח המערערת, כי החלטת הוועדה אינה חוקית בשל העובדה, כי היא החליטה להאריך את אשפוזה של המערערת בשל מסוכנות לא מיידית מצדה, ובכך שינתה את עילת האשפוז המקורית שעניינה מסוכנות מיידית מצד המערערת.

ב"כ המערערת "ויתרה" על הגשת תגובה בכתב מטעם המשיבים, בשל דחיפות העניין. נציג הפרקליטות טען בדיון בבית-המשפט, כי הארכת אשפוזה של המערערת היא בדין, וכי ישנן ראיות למסוכנות מצדה המצדיקה את המשך אשפוזה, לרבות תלונות השכנים בהן יש לתת אמון.

דיון

8. נבחן תחילה את טענת המערערת בדבר שינוי עילת האשפוז.

סעיף 10(ג) לחוק מסמיך את הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית להאריך את תקופת האשפוז על-פי הוראת אשפוז לתקופות נוספות מעבר לתקופת האשפוז המרבית, אשר פסיכיאטר המחוז רשאי לאשר. סעיף 10(ד) לחוק קובע, כי הוועדה לא תאריך את תקופת האשפוז "אלא אם כן שוכנעו, על פי הבקשה המנומקת שבפניהם,שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9."

הוועדה ביססה את החלטתה על סעיף 9(ב) לחוק, המפנה לסעיף 7 לו. סעיף 7 לחוק דורש, בין שאר התנאים, התקיימות ראיות לכאורה כי האדם "עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי שאינו מיידי." כאמור, הוראת האשפוז המקורית נסמכה על סעיף 9(א) לחוק המפנה לסעיף 6 לו, אשר דורש ראיות לכאורה לסיכון פיזי מיידי מצד האדם.

לא נפל פגם בהחלטת הוועדה, אשר התבססה על הארכת האשפוז לפי סעיף 9(ב) לחוק. אמנם, עילת הארכת האשפוז שונה מהעילה להוראת האשפוז המקורית. יחד עם זאת, עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד, כי התשתית העובדתית עליה נסמכה הוועדה, כמובן בתוספת הנתונים החדשים שנמסרו על-ידי רופאיה המטפלים של המערערת בבית-החולים, אינם שונים מהתשתית העובדתית עליה נסמך ד"ר אומנסקי, סגן הפסיאטר המחוזי. עילת האשפוז נשארה מסוכנות המערערת, אם כי חל שינוי בעוצמתה (השוו ע"ש (ת"א) 3830/98 לביא נ' משרד הבריאות, תקדין מחוזי 98(3) 23894, סעיף 14 לפסק-הדין).

9. ומכאן לשאלת מסוכנות המערערת, במסגרתה נבחן האם הוועדה ביססה את החלטתה על תשתית עובדתית הולמת, בקובעה כי קיימת מסוכנות מצד המערערת.

כפי שפורט לעיל, העילה המיידית לאשפוזה של המתלוננת היתה תלונה מצד שכניה על תקיפה פיזית ביום 14.9.04. תלונה זו גובתה בדו"ח המשטרה מאותו יום. תלונה נוספת הוגשה יום קודם לכן, בשל תקיפה ואיומים מצד המערערת. בנוסף, שכניה של המערערת כתבו מכתבים מפורטים לפסיכיאטר המחוזי, שעניינם התנהגותה המסוכנת של המערערת. על הוועדה לנהוג בזהירות יתרה, במיוחד שעה שמדובר בסכסוכי שכנים, ולעשות שימוש בסמכויותיה, בין השאר בסמכויות המוקנות לה מכוח סעיף 25 לחוק המפנה למספר הוראות בחוק ועדות חקירה, התשכ"ט – 1968, ולפעול לבירור אמיתות המידע עליו היא נסמכת. כך למשל, מן הראוי היה לזמן את השכנים המתלוננים לדיוני הוועדה ולבדוק האם המידע הוא מפורט ומלא, וכן האם קדמו פרובוקציות להתנהגות המערערת (ראו ע"ש (י-ם) 3046/04 קרסגי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

יחד עם זאת, הוועדה לא הסתפקה בתלונות השכנים. הוועדה ביססה את מסקנתה גם על בדיקות שנערכו למערערת בבית-החולים על-ידי מספר רופאים, מהן עולה כי המערערת נוהגת בתוקפנות. עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד, כי ד"ר ליטמן, רופאה המטפל של המערערת, סבור כי מצבה הורע ויש להאריך את אשפוזה. ד"ר ליטמן מציין בפירוש, כי לא ניתן לומר שהמערערת לא עלולה להוות איום.

בנסיבות אלו אני סבורה, כי התשתית העובדתית עליה נסמכת החלטת הוועדה הנה סבירה.

11. בשולי הדברים אציין, כי כאמור, אשפוזה של המערערת עתיד להסתיים בעוד חמישה ימים. ד"ר לוי, הרופאה המטפלת, מסרה בדיון בבית-המשפט כי הזריקה שניתנה לה להפחתת התופעות טרם החלה להשפיע. הרופא המטפל במערערת סבר מפורשות, כי מן הראוי שתשאר באשפוז, וכך גם סבר אחיה של המערערת. לאור זאת, גם אם נפלו פגמים בדרך הבאתה של המערערת לבית החולים מלכתחילה שלא בדרך של הוראת בדיקה, לאור מסוכנותה לסביבה איני רואה מקום לשחררה בשל כך (השוו רע"א 5277/01 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, (לא פורסם)).

סיכומו של דבר הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום כ' בתשרי, תשס"ה (5 באוקטובר 2004), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בפקסימיליה.

מיכאלה שידלובסקי-אור, שופטת