1

עא 002784/01	בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
09/12/2003		כבוד השופט יהושע גרוס, סגן נשיא – אב"ד כבוד השופטת אסתר קובו כבוד השופטת מיכל רובינשטיין	בפני:

	מולודיק זלמן		בעניין:
המערער		באמצעות בא-כוחו עו"ד גדעוני.
	נ ג ד
	הרשות המוסמכת-חוק נכי רדיפות הנאצים
המשיבה		באמצעות באת-כוחה עו"ד גב' שהם.

פסק דין

1. ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז – 1957 (להלן: "החוק") דחתה את הערר שהגיש המערער ואישרה את החלטת המשיבה לפיה הוכרה תביעת המערער לתגמול בגין תגובה נפשית לרדיפות, כולל סכיזופרניה, אך יש לזקוף רק את מחצית הפגימה על חשבון רדיפות הנאצים. לטענת המערער יש להכיר במלוא הפגימה.

2. המערער, יליד שנת 1923, נולד ברומניה. בחודש יולי 1941 נלקח לעבודות כפיה בהן עבד עד ליום שחרורו ביום 23.8.1944. המערער סובל מסכיזופרניה וככל הידוע אשפוזו הראשון בשל כך היה בחודש יולי 1957. משנת 1979 ועד עתה מטופל המערער ע"י ד"ר סטולרמן וזו קבעה בחוות-דעתה כי יש קשר ברור בין האירועים שעבר בתקופת השואה לבין מצבו הנפשי ומחלתו. המערער נבדק ע"י ועדה רפואית מטעם המשיבה, אשר קבעה את אחוזי הנכות הנפשית של המערער בשיעור של 70% וזקפה מחצית מאחוזי נכות אלה (35%) על חשבון הרדיפות. כנגד החלטה זו עתר המערער לועדת העררים.

3. הועדה קבעה בהחלטתה כי חלקיות ההכרה בתביעת המערער נשענה על חוות-הדעת של ד"ר מאיר מטעם המשיבה שהסביר כי סכיזופרניה הינה מחלה בה יש חשיבות עיקרית לגורמים הגנטיים, אך אירועי השואה עלולים להאיץ את המחלה או לגרום לפריצתה. לאור זאת גובשה מדיניות לפיה כאשר המחלה פורצת מקץ שנים, ההכרה היא בשיעור של 50% בלבד.

לדעת הועדה גיבוש מדיניות כללית ואחידה שתחול על סוגי נכות שייתכן והם נובעים מן הרדיפות וייתכן שלא, היא דרך פעולה ראויה וסבירה. כאשר מדובר במחלת הסכיזופרניה, בה יש לגורם הגנטי חשיבות מרובה, ומצד שני היא עלולה לפרוץ או להיווצר בשל אירועים טראומתיים, יש לקבוע כללים לגבי אופן ושיעור זקיפתה על חשבון הנרדפות. עם זאת המדיניות הכללית אינה מייתרת את הצורך לבחון כל מקרה לגופו, ולפיכך קובעת הועדה כי טוב היה אילו הועדה הרפואית היתה מתייחסת באורח פרטני למקרה דנן לאור בדיקת המערער. הועדה מציינת כי ייתכנו מקרים בהם תסבור הועדה הרפואית כי אין קשר סיבתי בין ארועי הנרדפות לבין הנכות, כשם שייתכנו מקרים בהם הקשר הסיבתי הוא חד ערכי ומלא. מקומה של המדיניות הוא להכריע במקרים הרגילים בהם לא ניתן להגיע לממצא ברור במקרה ספציפי. כאשר קיימת מחלוקת לענין חלקיות ההכרה על הצדדים לשכנע את הועדה בעמדתם. בסופו של דבר קובעת הועדה כי לאחר שהוכחה המחלה על התובע הפונה למשיבה רובץ הנטל להוכיח כי הוא לקה בנכות וכי נכותו קשורה בקשר סיבתי מלא לאירועי הנרדפות. במקרה זה לא הרים המערער את הנטל להוכחת קשר סיבתי זה שכן המערער לא הזמין לעדות את ד"ר סטולרמן על מנת שהועדה תוכל להתרשם מדבריה, ולא זו בלבד אלא שאף סירב להיעתר לחלופה של בדיקה ע"י פסיכיאטר מטעם המשיבה.

4. המערער טוען בערעורו כי כולי עלמא לא פליגי שהנטל אכן מוטל עליו, אך לדבריו עשה את המוטל עליו והרים את הנטל כדבעי. בסופו של דבר הביא בפני הועדה את חוות-הדעת של ד"ר סטולרמן אשר לדעתה יש לקבוע באורח חד משמעי כי רק תנאי הרדיפות הם שגרמו למחלת המערער. כמו כן אין חולק כי מחלתו הוכחה כשם שהוכח הקשר הסיבתי שבינה לבין אירועי הנרדפות. לחילופין, גם אם היה קיים גורם גנטי סמוי, הרי אין בו כדי להשפיע על מידת הגרימה של המחלה שפרצה עקב תנאי רדיפות הנאצים.

לעומתו טוענת המשיבה כי פעלה על פי הנחיית ועדת העררים וקבעה למערער מועד לבדיקתו ע"י פסיכיאטר מטעמה, אלא שהמערער סירב להיבדק. בנסיבות אלה ברי שהמערער לא הוכיח לשביעות רצון הועדה כי לקה בנכות וכי נכותו קשורה בקשר סיבתי מוחלט ומלא לאירועי הנרדפות. לכן גם היתה הצדקה מלאה לאמץ את מסקנת ד"ר מאיר לגבי קשר סיבתי חלקי בלבד. אשר לחוות-הדעת של ד"ר סטולרמן, רופאה זו לא הובאה לחקירה ע"י המשיבה כאשר ההסבר שניתן לכך ע"י ב"כ המערער היה כי עליה לטפל בחולים. כמו כן לא היתה בחוות-דעתה כל התייחסות לעובדה שהמחלה פרצה אצל המערער זמן רב לאחר תום הרדיפות.

5. לאחר שקילת החלטת הועדה וטיעוני באי כח הצדדים, המסקנה היא כי לא נפל כל פגם בשיקוליה, במסקנותיה ובהחלטתה של הועדה. אמנם המחלה הוכחה והמשיבה אף הכירה בקשר הסיבתי לאירועי הנרדפות, אך עדיין היה על המערער הנטל להראות כי מדובר בקשר סיבתי מלא ומוחלט ולא רק בקשר חלקי בלבד, כהחלטת הועדה הרפואית. חרף הגישה הליברלית הנקוטה בעררים מעין אלה, לא ניתן להתעלם מחובה זו המוטלת על שכם המערער. בצדק הפנתה הועדה לפסק-דינו של בית-המשפט העליון בפרשת מרכוס נ' הרשות המוסמכת (ע"א 209/81 פ"ד לו(2) 124, 128 כי: "...ככל שמתרחקים מן התקופה הנוראה, גם קטנה ההנחה בדבר זיקה ישירה של כל תופעה, המתגלית לראשונה אצל תובע, אל תקופת מלחמת העולם השניה דווקא... ככל שחולף הזמן ונסיון החיים מתארך, קשה יותר להצביע על זיקתה הבלעדית של תופעה פלונית בהתנהגותו של אדם אל אירוע מוגדר בעברו".

למערער ניתנה כל האפשרות להוכיח את טענתו בדבר קשר סיבתי מלא, בין אם ע"י העדתה של ד"ר סטולרמן (אשר אי הבאתה לעדות משמשת כנגדו) ובין אם ע"י בדיקה ע"י פסיכיאטר מטעם המשיבה. משבחר שלא לעשות כן, אין הוא יכול להלין על כך בערעורו.

זאת ועוד - על פי סעיף 17(ח) לחוק, אין לערער על החלטה של ועדת העררים אלא בנקודה משפטית בלבד (השוה רע"א 1246/02 אריאלי נ' הרשות המוסמכת – לא פורסם). במקרה דנן מדובר במחלוקת בתחום הרפואי ובכגון דא אין מקום להתערבותנו.

6. אשר על כן, דינו של הערעור להידחות. אין צו להוצאות.

ניתן היום 08.12.2003 בהעדר.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

_______________ ________________ ___________________

יהושע גרוס שופט אסתר קובו, שופטת מיכל רובינשטיין, שופטת

סגן נשיא