|
1 |
בתי
המשפט
|
עעא002641/03 |
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב –
יפו
|
||
|
|
|||
|
24/11/2003 |
תאריך: |
כבוד השופט יהושע גרוס, סגן נשיא–
אב"ד כבוד השופטת אסתר קובו כבוד השופטת מיכל רובינשטיין |
בפני: |
|
העותר ובא כוחו עו"ד ונטורה ב"כ המשיב 2 עו"ד אברס |
נוכחים: |
עו"ד ונטורה:
אנחנו עותרים כנגד החלטת הועדה שלא לשחרר את העותר אחרי
שני שליש מריצוי מאסרו. טענתנו היא שהחלטת הועדה אינה סבירה. העובדות שהיו
במחלוקת: אין מחלוקת שמדובר בבן אדם אלים. אין מחלוקת שמדובר באדם שזקוק לטיפול.
זהו מאסרו השישי בגין אותן עבירות. הבעיה היא שהיכן שהוא נמצא כיום הוא לא מקבל
שום טיפול. בעבר הוא היה בכלא חרמון שם הוא קיבל טיפול ועבר כדברי חווה"ד
תחילתו של טיפול. אחרי מעברו לכלא מעשיהו בניגוד לכתוב בתגובת המדינה, לא בשל
רצונו אלא בשל העודה שאין טיפול בכלא מעשיהו הוא לא זוכה לשום טיפול. האלטרנטיבה
שהבאנו זה טיפול על ידי רש"א בחוץ. כב' הש' שרון לא קיבל את האלטרנטיבה הזאת
רק בשל עברו ורק בשל השחרור בעבר. האלטרנטיבה שלנו זה טיפול בניגוד למה שהואעושה
כיום בכלא. הוא עושה כלום. הוא מכלה
את ימיו סתם. באפריל שנה הבאה הוא ישוחרר. השאלה האם סבירה החלטת השופט
שהוא ישוחרר עד מאי 2004 ללא טיפול או לאפשר לו טיפול בקהילה, מה שיכול אולי להביא
אותו לאיזה שהן תוצאות. אין אלטרנטיבה שלישית. גם הגורמים הטיפוליים וגם האסיר
עצמו הגיע למסקנה שההתפרצויות האלימות שלו נובעות תמיד מהסתבכויות כספיות. הוא
מקים עסקים ומסתבך בחובות וכשהוא בתוך זה כתוצאה מהלחץ הוא מתפרץ. הפעם יש לו
תוכנית עבודה אצל אחיו, אחיו אדם ללא עבר, הוא יפקח עליו ושם הוא יעבוד. הוא יהיה
בטיפול על ידי רש"א גם קבוצתי וגם באופן פרטני. כותב כב' הש' שרון בהחלטתו
"שטיפול בשיחות לא מספיק". מה האלטרנטיבה האחרת? טיפול במכות חשמל? זה
לא המקרה שהעותר יכול לקחת כדורים. זו לא מחלת נפש.
הטענה שלנו שהחלטת הועדה אינה סבירה כיוון שלמרות העבר
ובעבר הוא שוחרר אבל לא בפיקוח רש"א בשונה היום הוא ישוחרר לטיפול, הרווח
שנרוויח שבעקבות הטיפול הזה הוא לא יחזור על המעשה.
עו"ד אברס:
השאלה היא שאלה של סבירות. האם אף ועדת השחרורים לא יכולה לעמוד בפרק זמן
זה. הם מחוייבים כלפי הציבור שבמשך 9 חודשים הוא לא יבצע עבירות. הוא תקף מישהו
בזעם, הוא תקף פקחים, הוא תקף קטין ולאחר מכן שהיתה קטינה נוספת הוא תפס אותה בכוח
ואיים עליה. העותר הוא 30 שנה עבריין.
זהו מאסר שישי וארבע פעמים הוא שוחרר. פעם אחרונה שהוא שוחרר בשחרור מוקדם זה
היה בשנת 2001. ועדת השחרורים אומרת טיפול תוכנית שיקום אינה מילת קסם. אנחנו
מסתכלים על כל אסי רלגוםו של ענין. עבריין ספציפי ופה מדובר במישהו שיש לו בעיה
שהיא ועדת השחרורים היו שומעים את עמדתה לתוכנית רש"א היא ציפתה שהוא יעבור
מסיבי. קל לומר שבמעשיהו אין טיפול. במעשיהו יש טיפול אישי פרטני. יש באגף
עו"ס. והוא לא המשיך בטיפול. אם היתה בטיפול הפנמה הרי שהוא מיוזמתו היה צריך
לפנות לגורמי הטפול ולהמשיך בטיפול.
ולכן ועדת השחרורים כפי שאני מבין קבעה את אשר קבעה. לטענתנו בנתוני שהוצגו
בפני הועדה החלטת הועדה היא סבירה.
עו"ד ונטורה:
לצערי לא רק מהמקרה של האסיר במקרה הזה אין במעשיהו
טיפול. אני באופן אישי מכיר את העו"ס שמטפלת באגף הזה, שוחחתי איתה לא פעם.
אין במעשיהו מסגרות טיפול. זה כלא שיקומי שמטרותיו אחרות.
עתירה
לפי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 כנגד החלטת ועדת השחרורים
בפני (כב' השופט א' שרון יו"ר והחברים: זהבה שחר, דרור אורטיס-שפיגל
וסג"ד לבנה לוי-שי).
ועדת
השחרורים החליטה לדחות את עתירת האסיר כאשר היא מביאה בחשבון את העובדה שמדובר
במאסרו השישי, כי מדובר באסיר שהאלימות אפיינה אותו במשך תקופה ארוכה כאשר מידי
פעם חזר לסורו למרות שבעבר שוחרר מידי פעם בשחרור מוקדם. השחרורים המוקדמים הסתכמו
בכך שהוא חזר וביצע עבירות על אותו רקע ולאור זאת חזר וריצה מאסרים נוספים. מסקנת
הועדה היתה כי האסיר אינו בשל בשלב זה לנוכח הרקע האמור לשחרור מוקדם מהמאסר אלא
עליו לעבור את כל ההליכים בתחום של שליטה בכעסים ובתחום של מניעת אלימות במסגרת
מאסרו בטרם יצא לחופשי.
אחד
השיקולים העיקריים המוצבים לנגד עיניה של ועדת השחרורים הינו הסיכוי או הסיכון
שהאסיר יחזור או לא יחזרו לפעילות עבריינית לאחר שחרורו. התשובה לשאלה זו מצויה
בתחום ההשערה והשערה זו בהכרח מבוססת על נתונים מהעבר. (השווה עע"א 2/83
בענין אסיאס, פ"ד לז(2) 688). במקרה זה כאשר הועדה בחנה את כל הרקע של
האסיר וכאשר לא התעלמה מכך שיש
באמתחתו גם תוכנית של רש"א, היא הגיעה בסופם של שקולים למסקנתה האמורה ולא
נראה כי נפל פגם בהחלטתה המצדיק את התערבותנו. ההלכה הפסוקה היא שהתערבותו של בית
המשפט בהחלטות הועדה, בהיותה רשות מינהלית, מצומצם לביקורת שיפוטית על סבירות
החלטותיה ואין בית המשפט שם את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הועדה. כאשר
הועדה שקלה את השיקולים הרלבנטיים ואיזנה ביניהם, אין להתערב בהחלטתה ורק כאשר היא
חורגת באופן ממשי ממתחם הסבירות, ניתן לעשות זאת. (בג"צ 89/01 פ"ד
נה(2) 838; רע"ב 3703/03 ברודי החלטה מיום 10.6.03).
בנסיבות
האמורות, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בשיקוליה הסבירים של הועדה במקרה זה ולפיכך
העתירה נדחית בזאת.
ניתן היום כ"ט בחשון,
תשס"ד (24 בנובמבר 2003) במעמד הצדדים
|
מיכל רובינשטיין, שופטת |
|
אסתר קובו, שופטת |
|
יהושע גרוס, שופט סגן נשיא |