בעניין:

בתי המשפט


בש 001972/05		בית משפט מחוזי חיפה

24/06/2005	תאריך		בפני כב' השופט ר. ג'רג'ורה

העוררת	מדינת ישראל ע"י משטרת ישראל / לשכת תביעות חיפה	בעניין:

	- נ ג ד –
המשיב	דמיטרי סטויאנוב ת.ז. 31097617 ע"י ב"כ עוה"ד אבי תגר

ב"כ העוררת עו"ד סמי איליה

המשיב ובא כוחו עו"ד תגר

מופיעים:

החלטה

1. בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת פוקס) שניתנה ביום 21.6.05 בתיק ב"ש 3714/05 לפיה הורתה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, להלן: "ההחלטה".

כתב האישום כנגד מר דמיטרי סטויאנוב, להלן "המשיב", הוגש ביום 31.5.05 לבית משפט השלום בחיפה.

על פי האמור בכתב האישום המשיב וגב' מריה ביקבוב, להלן: "המתלוננת", היו בני זוג במשך כשנה וחצי קודם לאירוע נשוא כתב האישום ובמהלך תקופה זו אף התגוררו יחדיו, במשך כחמישה חודשים בדירתה של המתלוננת.

ביום 27.5.05 הודיעה המתלוננת למשיב על פרידתה ממנו. ביום 28.5.05, סמוך לשעה 1:00 בלילה, הופיע המשיב במפתיע בחלון דירתה של המתלוננת והורה לה לפתוח את דלת הדירה. משסירבה להכניסו אך פתחה את הדלת כדי לשוחח עימו בעודו עומד מחוץ לדירה, הלה דחף אותה לתוך הדירה, נעל את הדלת והורה לה בצעקות לשבת. משבקשה ממנו לצאת החוצה סירב והורה לה "לסתום את הפה, ושתחשוב על עצמה כמתה". בהמשך, נגח בפניה ואגב כך פגע בארובת עינה השמאלית ובאפה ומשנפלה על הספה שלף המשיב את אקדחו האישי כיוונו לראשו ואמר למתלוננת כי הוא "לא יכול לחיות כך ושהוא רוצה למות".

כתוצאה ממעשי המשיב נגרמו למתלוננת חבלות והיא נזקקה לטיפול ואשפוז בבית חולים.

על רקע המעשים האמורים יוחסו למשיב עבירות של הסגת גבול תוך נשיאת נשק לפי ס' 447(ב), תקיפה הגורמת חבלה של ממש – בן זוג, לפי ס' 382(ג) ואיומים לפי ס' 192, הכל לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, להלן: "הבקשה", לפי ס' 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, להלן "החוק".

בבקשה נטען כי בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ובכללן הודעות המתלוננת הנתמכת בתעודה רפואית ובתמונות המנציחות חלק מחבולותיה, הודעת אבי המתלוננת אשר הוזעק על ידה לדירתה מיד לאחר האירוע, הודעת אימו של המשיב, דו"ח פעולה של שוטר הסיור וגרסת המשיב, הקושר עצמו לאירוע ולנסיבות התרחשותו.

ב"כ המשיב לא חלק בפני בית משפט קמא ואף אינו חולק בפני אודות קיומן של ראיות לכאורה לביסוס אשמת מרשו בעבירות המיוחסות לו. אף בית משפט קמא עיין בתיק החקירה והתרשם כי אכן קיימות ראיות לכאורה "המסבכות את המשיב בביצוע העבירות המיוחסות לו".

בבקשה נטען עוד כי העבירות בהן הואשם המשיב מקימות עילה למעצר לפי ס' 21(א)(1)(ג)(5) לחוק, מאחר והמשיב ביצען כלפי בת זוגו וכן מתקיימת עילת המעצר הקבועה בס' 21(א)(1)(ב) לחוק, מאחר וביצוען של העבירות מסכן את ביטחון הציבור בכלל ואת בטחון המתלוננת בפרט. הטיעון בדבר התקיימות עילת המעצר האחרונה נשען בבקשה על כך שהעבירות בוצעו על ידי המשיב בעקבות פרידת המתלוננת ממנו, תוך שחדר לביתה בניגוד לרצונה, היכה אותה קשות, הסב לה חבלות ואגב כך השתמש באקדחו האישי שהיה מצוי ברשותו במסגרת עבודתו כמאבטח. העבירות, כך נטען בבקשה, נעשו כדי להפחיד את המתלוננת ועל מנת להשמיע באוזניה איומים בהתאבדות, תוך כיוון האקדח לראשו.

עוד נטען לעניין מסוכנותו של המשיב כי אף שאין לו רישום פלילי קודם, מסוכנותו מתבהרת, "מעבר לנסיבות הארוע", גם מדברי המתלוננת ואף מדברי אימו ולפיהם ניסה לשים קץ לחייו על ידי חיתוך ורידיו כשלושה חודשים עובר לאירוע, על רקע רצונה של המתלוננת להיפרד ממנו אותה עת, בגינו אף נזקק לטיפול פסיכיאטרי ולצריכת תרופות.

כן מתבררת מסוכנות המשיב, על פי הנטען בבקשה, מדבריו בחקירותיו במשטרה, מהם עולה כי לא יכול היה להשלים עם החלטתה של המתלוננת להיפרד ממנו ועם האופן בו בחרה להודיע לו על כך. כן ציין שם כי הגיע לדירתה לאחר ששתה 4 – 5 בקבוקי בירה ואף מכך יש ללמוד, לטענת המבקשת, על מסוכנותו.

בנוסף, מצויין בבקשה כי המשיב נמצא על ידי שוטרים שהוזעקו למקום, שעה שהוא יושב מחוץ לדירת המתלוננת "בביגוד חלקי" ובקרבתו האקדח ובו המחסנית.

על יסוד הטענות שפורטו טענה המבקשת כי נסיבות ביצוען של העבירות, החומרה שבהן והרקע הנפשי של המשיב הרי שחרף העובדה כי אין לו עבר פלילי, לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר שתבטיח את תכלית המעצר ויש להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

3. המשיב נעצר כבר ביום 28.5.05. בהחלטתה מיום 2.6.05 הורתה כב' השופטת פוקס על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. תסקיר המעצר הוגש לבית משפט קמא ביום 21.6.05, ובו המלצה לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים בפיקוחו של שירות המבחן, לתקופה של חצי שנה, להלן: "התסקיר".

באותו היום התקיים הדיון בפני כב' השופטת פוקס ובמסגרתו שב ב"כ המבקשת על טענותיו בדבר מסוכנותו של המשיב. תוך שציין כי הוא מתנגד להמלצה שבתסקיר המבחן, הוסיף כי לאור נסיונות התאבדותו של המשיב ומצבו הנפשי, "אשר לא הועילו למעשיו", קיים חשש ממשי כי בעת סערת רגשות יגיע המשיב למתלוננת ויעשה אף מעשים חמורים יותר.

ב"כ המשיב ביקש לאמץ את המלצות קצין המבחן, תוך שציין כי "מסתבר" שקצין המבחן שוחח אף עם המתלוננת ואין לה כל חשש מפני המשיב. כיוון שעל פי התסקיר המתלוננת עוברת לגור בתל אביב, ביקש הסניגור לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית סבתו, המתגוררת ברח' אלנבי בחיפה, תחת פיקוחה. סבתו של המשיב נחקרה בבית משפט קמא, כב' השופטת פוקס התרשמה ממנה ולאור האמור בתסקיר קבעה בהחלטתה כי "חלופת מעצר בבית סבתו של המשיב הינה חלופה ראויה במיוחד לאור העובדה כי המתלוננת בתום חודש זה עוברת להתגורר בתל אביב". כן קבעה כי עיון בתסקיר מלמד כי "המשיב הפנים, לכאורה, את האירועים וכי נכון הוא לדרך חדשה" וכי על פי האמור בתסקיר "ניתן, לכאורה, ליתן אמון במשיב, ביכולתו ובכוונתו לקיים את תנאי השחרור המגבילים, כל זאת בצד פיקוח שירות המבחן".

אעיר כבר כאן כי במסגרת שקילת התאמתה של חלופת מעצר, על בית המשפט להשתכנע ממש ולא רק לכאורה, כי החלופה המוצעת ראויה לאמונו ויש בה כדי להפיג את מסוכנות הנאשם. כך בוודאי מקום שמסוכנות הנאשם היא גבוהה, כמו בענייננו.

לאור המסקנות האמורות, הורה בית משפט קמא על שחרור המשיב ל"מעצר בית" מלא בבית סבתו שכן בכך, לדעת בית משפט קמא, מתאיינת "במידה לא מבוטלת מסוכנותו של המשיב". כן הוסיפה וקבעה כב' השופטת פוקס כי על המשיב להפקיד את נשקו ורישיון הנשק שברשותו בתחנת המשטרה, לעמוד בפיקוח מעצר של שירות המבחן למשך חצי שנה מיום ההחלטה וכן לחתום על התחייבות על סך 15,000 ₪ ולהמציא ערבות צד ג' על סך זהה, להבטחת התייצבותו לישיבות בית המשפט וכערובה למילוי תנאי השחרור.

למשיב הותר לצאת מבית סבתו רק לדיוני בית המשפט ולמשרדי שירות המבחן בליווי הערב ואף זאת רק לאחר שיקבל זימון בכתב להגיע לאותם משרדים. כן התירה כב' השופטת פוקס לשוטרי משטרת ישראל להיכנס לבית סבתו של החשוד בו נמצא המשיב לצורך בדיקת קיומם של התנאים המגבילים.

4. העוררת לא השלימה עם ההחלטה וביום 22.6.05 הגישה ערר לפי ס' 53 לחוק. אסקור בקצרה את עיקר טענותיו של ב"כ העוררת בהודעת הערר ובעל פה לפניי:

1) בית משפט קמא שגה שעה שהורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר בכך שלא "שקל כראוי" את האמור בתסקיר לפיו המשיב פעל מתוך תסכול רגעי, ללא תכנון ושהתרשמות קצין המבחן היתה כי המשיב חווה משבר לאחרונה, תוך שציין כי ישנם סימני חתכים על ידו שגרמם לעצמו, והמשקפים אי שקט ונטייה לפגיעה עצמית. כן צויין בתסקיר כי המשיב ניסה טיפול פסיכולוגי אך לא התמיד וכי ההערכה בתסקיר היא שהמשיב פעל מתוך מצוקה נפשית הקשורה לאופן בו מתנהלים חייו. הממצאים האמורים, סבורה ב"כ העוררת, מצביעים על מסוכנות גבוהה של המשיב וחוסר יכולת לצפות את מעשיו.

2) "קיימת מסוכנות גבוהה מהמשיב כלפי המתלוננת" ולו בשל העובדה כי פיתח כלפיה תלות נפשית כדי אובססיה "ומצב זה הדליק בפניה נורה אדומה לכן שמה קץ ליחסים ביניהם", כפי שנלמד מהתסקיר. עובדה זו היא שהביאה את המשיב לביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום.

3) קיים חשש ממשי לשלום הציבור לאור העובדה כי המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו תחת השפעת אלכוהול כשהוא מחזיק בנשקו האישי, ברישיון, עקב עבודתו כמאבטח.

אעיר מיד כי פעם אחר פעם, עלי "להזכיר" לב"כ המדינה כי עילת המעצר הנעוצה בקיומו של חשש לשלום הציבור עברה חלפה מהעולם ומקומה לא יכירנה עוד במסגרת בקשות למעצר חשודים ונאשמים. תחת עילה רחבה זו באה עילה מצומצמת ביחס, עילת המעצר הקמה מקום שהונח יסוד סביר לחשש כי הנאשם או החשוד יסכן את ביטחון הציבור. על ב"כ המדינה להקפיד ולנסח את טענותיהם בהתאם להוראות החוק ולא להסתמך על עילות מעצר שאינן קיימות בו עוד.

4) מסוכנות המשיב נלמדת אף מהעובדה כי שלושה חודשים עובר לאירוע נשוא כתב האישום ניסה לחתוך את ורידיו ונזקק לטיפול פסיכיאטרי שכלל מתן תרופות. טענה זו הועלתה גם לפני בית משפט קמא.

5) לעניין חלופת המעצר, טענה העוררת כי מקום מגוריה של הסבתא, בהם אמור לשהות המשיב, מצויים "בקרבת נסיעה בת שעה לערך" ממקום מגוריה של המתלוננת והמשיב עלול, "בהתקף זעם או בסערת רגשות", להגיע אל המתלוננת "ולממש זעמו ותסכולו עקב האובססיביות שלו כלפיה".

מסכמת ב"כ העוררת וטוענת כי בנסיבות העניין מסוכנותו של המשיב גבוהה ואינה ניתנת לאיון על ידי שחרור לחלופת מעצר "שכן מעשיו הינם חמורים מאוד", הוא "אינו צפוי במעשיו ואינו מקבל טיפול או אבחנה אמיתית מקצועית למצבו" ומשום כך "אין ליתן בו אמון ואין מקום לחלופת מעצר זולת השארתו מאחורי סורג ובריח".

לא למותר לציין כי כפי שנקבע כבר בשורה ארוכה של החלטות, חומרת המעשים המיוחסים לנאשמים אינה מקימה עוד עילת מעצר "אוטומטית" אך בשל חומרתם. כל שיש בחומרת המעשים, שהאיסור על ביצועם מוגן באמצעות עבירות שונות המנויות בסעיף 21(א)(1)(ג), הוא להקים חזקה בדבר קיומה של עילה למעצרו של הנאשם, הניתנת לסתירה באמצעות נסיבותיו האישיות או באמצעות חלופת מעצר מתאימה. בחומרת המעשים של נאשמים כשלעצמה, אין כדי ללמד, אפוא, כי אין מקום לשחררם לחלופת מעצר.

5. בדיון שהתקיים לפניי ביום 23.6.05, הצהיר ב"כ המשיב כי אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה וכי טיעונו יתמקד במישור חלופת המעצר ובין היתר טען כי

1) בכתב האישום נטען שהמשיב איים על עצמו עם נשק ולא על המתלוננת וכי אם היה מסוכן "היה יכול לפגוע בה" שהרי מי הפריע לו, שואל הסניגור. בטענה זו אין מאום. ראשית, המשיב פגע גם פגע, במתלוננת. העוררת הציגה בפני את תמונות פניה החבולים של המתלוננת. שנית, בכך שלא הרג אותה אין כדי ללמד על כך שאינו מסוכן. על פני הדברים האירוע בהחלט יכול היה להסתיים אחרת ובכך שלא הסתיים אחרת אין כדי ללמד כי מלכתחילה לא היה בו סיכון לחייה של המתלוננת. אין כאן "דרמטיזציה" כדברי הסניגור, אלא ביטוי ברור לפרץ אלימות מסוכן מצד המשיב כלפי המתלוננת.

2) המשיב "יצא מהבית בלי לגעת בה, והשוטר מצא אותו יושב בחוץ על המדרכה. הוא יצא בעצמו. אם היה רוצה לפגוע בה באמת, היה פוגע בה. עובדה שלא פגע.". אכן, העובדה כי לא המשיב לא הרג את המתלוננת היא עובדה, אך בה כשלעצמה אין כדי ללמד כי בפעם הבאה אין חשש כי יהרגה.

3) המשיב היום, למעשה, אינו מסוכן, הרי נשקו נלקח ממנו. אף המתלוננת, טען הסניגור, אינה חוששת מהמשיב ולכך מצא סימוכין במעשיה השונים לאחר האירוע, לרבות בדברים שאמרה המתלוננת לקצין המבחן ושהובאו על ידו בתסקיר. אציין מיד כי טענות אלו אינן רלוונטיות שכן דבריו ומעשיו של קרבן אלימות לטובתו של תוקף קרוב לו, חשודות מלכתחילה בחוסר מהימנות ואין בהן כדי לעלות או להוריד לעניין מסוכנותו של המשיב.

4) העוררת מערערת על החלטתו המנומקת והמבוססת של בית משפט קמא רק כדי "לחפש אליבי להיות בסדר", אם סברתה תתממש ולמתלוננת יארע הרע. לדעתו, החלטת בית המשפט קמא מבוססת ומנומקת ויש להותירה על כנה.

6. בדיון לפני חזרה ב"כ העוררת על טענותיה בבית משפט קמא והדגישה, תוך פירוט, את עובדות כתב האישום ועל נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות למשיב, תוך שציינה את החבלות שגרם המשיב למתלוננת והעירה כי "רק בנס המקרה לא הסתיים באסון". כן חזרה וציינה ראיות שונות מחומר החקירה בכדי לבסס את מסקנתה כי המשיב מסוכן וכי "שחרור המשיב יש בו להוות סכנה ממשית, למתלוננת ולצבור". כן ציינה כי "אדם כזה במידה וישוחרר אין ערובה כלשהי שלא יפגע במתלוננת או באחר".

לעניין התסקיר הפנתה ב"כ העוררת למסקנות שירות המבחן לפיהן יש לשחרר את המשיב לבית סבתו לנוכח היותו צעיר "חיובי אינטיליגנט ודינמי". לטענתה, אין יסוד למסקנה זו, הרי "מדובר באדם שיש לו בעיות נפשיות, שפיתח תלות והוא אובססיבי כלפי המתלוננת, ניסה להתאבד בעבר על רקע נסיונה להפרד ממנו, והמסקנה אינה תואמת את המקרה. תוהה ושואלת ב"כ העוררת: באיזה מובן הוא צעיר חיובי? "אין לו עבר בעבירות רכוש. אבל השאלה אם במקרה הזה אפשר להבין שמדובר באדם שיש לו אישיות חיובית. לאור העובדות איני חושבת שאפשר לכנותו צעיר חיובי, אלא אדם שיש לו בעיות נפשיות ואמו של המשיב בעדותה ציינה שהוא קיבל טפול פסיכיאטר תקופה מסויימת בגלל דכאונות."

בעניין זה מקובלת עלי טענת ב"כ המשיב לפיה עד כמה שמדברי ב"כ העוררת עולה כי אדם בעל בעיות נפשיות אינו יכול להיות אדם חיובי, אין לטענה זו בסיס. לטענתו, המשיב נבון דיו כדי להבין "שיש לו בעיות והוא מטפל בהן." מכל מקום, עוד אשוב לעניין זה להלן.

כן הוסיפה וטענה ב"כ העוררת כי קצין המבחן ציין שהמשיב הבין את השלכות מעשיו אך מעיון בהודעתו במשטרה לא ברור לה על יסוד מה הוסקה המסקנה האמורה. המשיב הכחיש שהשתמש באקדח והיכה את המתלוננת, היכן, שואלת ב"כ העוררת, "נטילת אחריות?", מכך ביקשה ללמוד כי "מדובר באדם מסוכן ביותר. עצם זה שלקחו לו את האקדח זה לא מאיין את המסוכנות שלו."

גם בעניין זה מקובלת עלי טענת ב"כ המשיב ולפיה באי ההודאה בביצוע עבירות במשטרה, במיוחד מקום שהן עבירות חמורות, אין כדי ללמד על אי נטילת אחריות. המפגש עם תחנת המשטרה, במיוחד עבור אדם ללא עבר פלילי, הוא אירוע מלחיץ שאין לצפות בו לנטילת אחריות אישית ביחס למעשים פליליים חמורים המיוחסים לחשוד. בהודאה בפני קצין המבחן, כפי שטוען הסניגור, יש כדי ללמד על תחילתה של נטילת אחריות, גם אם בדיעבד.

7. אודה כי התלבטתי מאוד והדרך למסקנה אליה הגעתי לא היתה קלה. מצד אחד, התופעה המדאיגה, בלשון המעטה, של אלימות בכלל החברה מחד גיסא והאלימות, בעיקר כלפי בנות זוג, בפרט, מאידך גיסא, מחייבת את בית המשפט לנקוט באמצעים המחמירים העומדים לרשותו, גם בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים וטרם ההרשעה, בכדי להגן על האינטרס הציבורי מתוך חתירה למזער ככל האפשר את התופעה ואת תוצאותיה המחרידות, תוך שימת לב שהמעצר אינו משמש כמפרעה על חשבון העונש שיוטל, אם יוטל, בסוף ההליך הפלילי.

אעיר כאן כי האחריות אינה מוטלת אך ורק על בתי המשפט. אסתפק בכך ולא ארחיב כאן בסוגייה זו.

מצד שני, עיקרון יסוד בכל הליך פלילי הוא שההתייחסות היא לכל נאשם ונאשם באופן אישי, לפי נסיבותיו האישיות ונסיבות המקרה והרי נפסק שענישתנו היא ענישה אינדיבידואלית ועקרון זה יפה גם לשלבים שלפני הטלת העונש.

8. מדבריו של כב' השופט טירקל בבש"פ 6700/04 - מדינת ישראל נ' תבאת גרה . תק-על 2004(3), 322 ,עמ' 324, למדנו כי:

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: ההיבט האחד עניינו במעשה. במסגרת זו על בית המשפט לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים האם לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו."

אבני הבוחן כמו מעידות מעצמן על הקושי המייסר את השופט הנדרש להחלטות בעניין שחרור ומעצר חשודים ונאשמים. אכן, אלו הן מסוג ההחלטות הקשות ביותר שעל שופט לקבל. כב' השופט חשין היטיב להביע את הקושי וההתלבטות של השופט הדן בבקשות מעצר, בהחלטתו בבש"פ 9833/03 פבלוב נ' מ"י (טרם פורסם), שם כתב כי:

"התפקיד המוטל על השופט בבואו להחליט אם לעצור את הנאשם בשלב מוקדם כל כך, הוא קשה ומייסר לא פחות מגזירת העונש, ואולי אף קשה ומייסר ממנה. הוא כזה לא רק בשל קשיי הבחינה, הניתוח וההערכה של הראיות, אלא – בעיקר – בשל הקושי המוסרי והמצפוני שבהכרעה..."

כך בכלל ובקשר לשאלת מסוכנותו של הנאשם וכוחה של חלופת מעצר להפיגה, בפרט, היטיב להביע את הקושי כב' השופט טירקל בבש"פ 5222/97 פטשניק נ' מ"י, פ"ד נא(4), 702, ע' 705-706:

"באילו מקרים שבהם עומדת נגד נאשם חזקת מסוכנות, מכוח הגדרתה של עבירה, יצווה בית המשפט על מעצרו? מה טיבן של הראיות שעל הנאשם להביא, או שעליהן עליו להצביע, כדי לסתור את החזקה? באילו מקרים רשאי בית המשפט לצוות על מעצר אפילו נסתרה החזקה? באילו מקרים ינקוט בית המשפט דרך של חלופה למעצר אפילו סבור הוא שיש מקום לצוות על מעצר? מהו היחס בין "משקלם" של הערובה ושל תנאי השחרור שעל בית המשפט להטיל על הנאשם, לבין "משקלה" של העבירה? על שאלות אלה, כמו על שאלות אחרות שמעורר סעיף 21 לחוק המעצרים, לא ניתנה תשובה בדברו של המחוקק ועל בית המשפט להשיב עליהן. אם נעיין בדבר נמצא שכל השאלות מתמקדות בעיקרן בשתי שאלות - שהן שתי פניה של שאלה אחת - האם הנאשם מסוכן והאם ניתן ליטול את עוקצה של סכנתו, שהנסיון להשיב עליה הוא, בעצם, נסיון לצפות מראש את התנהגותו של אדם. מטבע הדברים משוטט כאן בית המשפט בתחומים האפלים והנסתרים של נבכי נפש האדם, במחשכים שאין לו בהם מקום בטוח להציב עליו את מסקנותיו, שבהם מגשש הוא את דרכו על דרך של ניחוש ושל השערה. מעל כל אלה מרחפים החששות והספקות: מחד גיסא, מה עלול הנאשם לעולל אם ישוחרר? מאידך גיסא, האם יש צידוק מספיק לפגיעה קשה בנאשם, שאולי יימצא זכאי, על ידי מעצרו לתקופה העלולה להיות ממושכת?"

9. עד כאן הכלל ומהכלל לענייננו: המשיב הוא אדם צעיר שמעד מעידה ראשונה וחמורה. עיון בתסקיר המעצר מגלה כי קצין המבחן התרשם שהמשיב הוא אדם חיובי, אינטיליגנט, ערני ומעורב, רגיש ורגשן. דא עקא, על פני הדברים מתחוור כי תבונתו ורגישותו לא עמדו בפני רגשנותו והוא פעל באלימות כלפי המתלוננת, בת זוגו, שעה שהודיעה לו כי ברצונה "להתנתק" ממנו. בכך חצה קו שאסור היה לו לעבור. אלימות היא פגע רע בכל עת ובכל מקום. על אחת כמה וכמה שהיא רעה מקום שהיא מופעלת מתוך תסכול וללא תכנון על ידי אדם נורמטיבי בדרך כלל, כפי שככל הנראה אירע במקרה דנן, משום שהיא מעידה על בעליה כי אינו הכסות החיצונית הנורמטיבית היא בד דק שתחתיו בוער ועלול להתפרץ בכל רגע, פרץ של אלימות משתוללת, כה משתוללת עד שהיא מכוונת אף כלפי יקיריו של התוקפן.

העובדה כי המשיב הביע חרטה על כך ושהוא ככלל, אדם נורמטיבי, הסובל, כך התרשם קצין המבחן, ממצוקה נפשית ורגשית, מלמדת כי עליו לאזור כוח ולצאת מהמשבר שפקד אותו וכי בכוחו לעשות כן. השהות במעצר בוודאי שאינה מיטיבה עימו ועומדת בניגוד לאפשרות שיקומו והוא הביע בפני קצין המבחן נכונות לקבל סיוע. אכן, אינני מתעלם מכך שהמשיב ניסה בעבר, כך על פי התסקיר, לקבל טיפול פסיכולוגי ולא התמיד בכך, אך אני תקווה כי לאחר התקופה האחרונה יילמד כי עליו להוציא עצמו מהסחרחורת הרגשית אליה נקלע, ולהסתייע לשם כך בבעלי מקצוע.

אכן, האובססיביות והתלות הנפשית שהמתלוננת, ובעקבותיה ב"כ העוררת, מייחסת למשיב לא נסמכה על ראיות לכאוריות ממקור אובייקטיבי, החורג מהתרשמותה של המתלוננת עצמה לגביה קשריה עם המשיב.

10. סוף דבר

לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים ועיינתי בתסקיר, דעתי היא כי יש להותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה. ההחלטה, עם כל הכבוד, מנומקת היטב ואין מקום להתערב בה.

עם זאת, נוכח מסוכנותו של המשיב, סבורני שיש לשנות את תנאי השחרור שנקבעו בבית משפט קמא וכן להוסיף עליהם תנאים, כדלקמן:

1) המשיב יפקיד בקופת בית המשפט סכום של 10,000 ₪ ובנוסף ימציא ערבות אישית וערבות צד ג' על סך 30,000 ₪, כל אחת, (של המשיב ושל הסבתא), בכדי להבטיח את התייצבותו של המשיב לישיבות בית המשפט וכערובה למילוי תנאי השחרור לחלופת המעצר.

למען הסר כל ספק, תנאי השיחרור האמורים באים תחת אלו שנקבעו בסעיפים 2 ו-3 לע' 5 בהחלטת בית משפט קמא.

2) ניתן בזה צו עיכוב יציאה מהארץ. על המשיב להפקיד את דרכונו בבית המשפט.

3) אני אוסר על המשיב ליצור קשר, ישיר או עקיף לרבות באמצעי תקשורת כלשהו, עם המתלוננת.

4) במהלך הפיקוח של שירות המבחן, כאמור בהחלטת בית משפט קמא, ישקול שירות המבחן הכנת תוכנית טיפולית למשיב ובמידת הצורך, יוארך צו הפיקוח לתקופה נוספת על פי שיקול דעתו של שירות המבחן ובאישור בית המשפט.

בכפוף לכל האמור לעיל, הערר נדחה והמשיב ישוחרר עם מילוי התנאים כמפורט לעיל.

ניתנה היום י"ז בסיון, תשס"ה (24 ביוני 2005) במעמד ב"כ הצדדים והמשיב בעצמו.

ר. ג'רג'ורה, שופט

הקלדנית: רבקה א.

עו"ד תגר:

מאחר והיום יום שישי והשעה כבר 11.00 לא ניתן להפקיד את הכסף היום ולכן אני מבקש לשחרר את המשיב לפני הפקדת הכסף. והדבר השני הוא שלמשיב אין דרכון. לכן אין מה להפקיד.

ב"כ המבקשת:

אני סבור שעל מנת לקיים תנאי השחרור צריך קודם להפקיד. אבש שבימ"ש יקבע שעד יום א' בשעה 11.00 בבוקר, יופקד הכסף והמשיב ישהה עד אז במקום שאליו הוא שוחרר בבית סבתו בהתאם להח' השופטת פוקס.

החלטה

מאחר והמדובר בשעה מאוחרת ביום שישי, אני מקבל את בקשת הסניגור ומורה כי הסכום של 10,000 ש"ח יופקד בקופת ביהמ"ש עד יום א' 26.6.05 בשעה 11.00. כמו כן עד מועד זה ימציא הסניגור אישור בעניין הדרכון, אם יהיה צורך בכך, למזכירות ביהמ"ש. אם לא יופקד הסכום ולא יומצא אישור בעניין הדרכון, אם יש צורך בכך, ייעצר המשיב ויובא בפני שופט.

המשיב ישהה בתנאי מעצר בית במקום ובתנאים שקבעה כבוד השופטת פוקס בבימ"ש השלום.

ניתנה היום י"ז בסיון, תשס"ה (24 ביוני 2005) במעמד ב"כ הצדדים והמשיב בעצמו.

ר. ג'רג'ורה, שופט

הקלדנית: רבקה א.