8

בתי המשפט

בש 001711/06		בית משפט מחוזי חיפה
בתיק עיקרי: פ 005060/06
23/03/2006	תאריך:	כב' השופט ר. שפירא	בפני:

המבקשת	מדינת ישראל	בעניין:
	נ ג ד
המשיב	ישראל בן יוסף כהן ת"ז 033109036, יליד 1976

החלטה

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 5060/06 של בית משפט מחוזי בחיפה, המייחס לו עבירה של שוד, עבירה לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין ועבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א) + (ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני, בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

כתב האישום מתאר בתמצית ארוע שבו חטף המשיב תיק מהמתלוננת, שהיא אישה ילידת 1945, כאשר לשם ביצוע המעשה, נתן לה מכת אגרוף בכתף. בעת שנתפס בסמוך לאחר מכן, נמצאה בחזקתו מנת הרואין במשקל של 0.1460 גרם.

למעשה, אין מחלוקת על העובדות. המחלוקת שבין הסנגור לב"כ המאשימה היא האם מידת האלימות בה נקט המשיב יש בה כדי לקיים את יסודות עבירת השוד. אין גם חולק והתביעה מאשרת, כי אין מדובר באלימות חמורה, אלא, כאמור, במכה.

המתלוננת עצמה תיארה את הארוע כאשר אמרה בעדותה (עדות מיום 2/3/06, עמ' 1, שורה 5): "מישהו צעיר נתן לי מכה וחטף את התיק". חברתה של המתלוננת שהיתה עמה תיארה תיאור דומה: "הבחור נתן אגרוף לשולה (המתלוננת – ר.ש.) בכתף שלה ומשך את התיק שלה שהיה על הכתף שלה...". תיאור דומה מסר גם אדם ניטרלי שהיה בזירה, גיא ורד, שבעדותו מיום 13/3/06, עמ' 1, שורה 3, אמר: "קלטתי מישהו נותן מכה לאישה מבוגרת וחוטף לה את התיק...".

המשיב עצמו אישר בעדותו מיום 2/3/06 כי חטף את התיק (עמ' 1, שורה 3), הוא אישר כי מדובר באישה מבוגרת. כאשר התבקש לתאר את הארוע השיב כך: "משכתי לה את התיק היא שמה את התיק בלי לתפוס אותו. שאלה: ולא נתת לה מכה ביד? תשובה: לא.". יצויין כי המשיב סיפר בעדותו כי פעל בהשפעת מצב נפשי לאחר ששמע קולות. מהחומר שבתיק החקירה עולה כי מדובר באדם שאכן היה מאושפז בבי"ח "שער מנשה". הוא מאובחן כסובל מהפרעה נפשית ואולם כשיר לעמוד לדין.

האבחנה שבין שוד או גניבה ותקיפה לשם גניבה במאוחד, אינה חד משמעית וברורה. בע"פ 2013,2488/92, מדינת ישראל ואח' נ. יוסף חוזה ואח', פ"ד מח(2) 818, דן בית המשפט העליון במבחנים הנ"ל, כאשר ציין (סעיף 19 לפסק דינה של השופטת דורנר), כי המבחן המרכזי הוא מבחן האחיזה:

"על פי מבחן זה גניבת דבר מעל גוף אדם היא שוד, אם הקורבן אחז בדבר הנגנב באופן שלצורך ביצוע הגניבה היה על העושה להשתמש בכוח מיוחד כדי לנתק את הקורבן מאחיזתו. לעומת זאת, אם הקורבן כלל לא אחז בחפץ, אלא החפץ היה מונח על גופו או בכיסי בגדיו, נטילת החפץ אינה מחייבת התגברות על התנגדות שהיא - אף לא התנגדות טבעית, הנובעת מעצם האחיזה בחפץ – אזי לא תהיה היא שוד אלא גניבה בלבד. השאלה היא, איפוא, האם לצורך גניבת החפץ הופעלה אך מידת הכוח הדרושה לנטילת החפץ, או שמא הופעל כוח נוסף, שייעודו התגברות על התנגדות טבעית של הקורבן, הנובעת מאחיזתו בחפץ. שליפת חפץ מידי אדם האוחז בו – מהירה ככל שתהיה – מצריכה שימוש בכוח כדי להתגבר על התנגדותו הטבעית של המחזיק. מידה זו של כוח עולה על המידה הנדרשת לנטילת החפץ כשלעצמה ועל כן יסווג המעשה כשוד ולא כנגיבה בלבד." (ההדגשות הוספו – ר.ש.)

כפי שעולה, קיימות לפחות שלוש עדויות של עדי ראיה (המתלוננת, חברתה והעד גיא ורד, אשר לפיהם נתן המשיב מכה למתלוננת וזאת לצורך ביצוע השוד. לכאורה, יש בכך כדי לקיים את יסודות עבירת השוד, וזאת על פי ההלכה של פסק דין חוזה הנ"ל. לשלב דיוני זה שבפני, כי אין בית המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04, סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

סבור אני כאמור, כי קיימת תשתית המבססת סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות שיוחסו לו. הטענות בדבר רמת האלימות שהופעלה, ככל שהיא מקיימת את יסודות עבירת השוד, מקומה להתברר לאחר שמיעת מכלול הראיות.

אציין כי לצורך הדיון מוכן הייתי להניח, על אף שסבור אני שיש תשתית ראייתית המבססת סיכוי סביר להרשעה בעבירת השוד וכן בעבירות הנוספות, כי אכן במקרה זה מדובר בתקיפה לשם גניבה וגניבה. ואולם, בבואו של בית המשפט לבחון את עילת המעצר, עליו להתייחס למסוכנות הכוללת הנשקפת מהמשיב. מדובר באדם אשר פועל תחת השפעת סמים וכתוצאה מבעיות נפשיות. מעדותו נראה כי שליטתו העצמית מוגבלת ביותר, הגם שהוא כשיר לעמוד לדין. בנסיבות אלו, כאשר בוחנים את הארוע בכללותו, לא ניתן אלא להגיע למסקנה שמדובר באדם מסוכן הפועל מחמת קושי בשליטה עצמית, כל זאת כתוצאה מהתמכרות לסמים ובעיות נפשיות.

מכאן שקיימת תשתית ראייתית המבססת עילת מעצר של מסוכנות.

אוסיף עוד כי בתי המשפט הביעו לא אחת את עמדתם בדבר החומרה שיש לייחס למעשים של חטיפת ארנקים מנשים, ובמיוחד נשים מבוגרות. בשורה של פסקי דין חזרו בתי המשפט על החומרה של המעשה, הן לענין ענישה והן במסגרת שיקולים של מעצר עד תום ההליכים.

עם זאת, וגם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה".

הלכה היא כי על בית המשפט לבחון, אל מול הראיות ועילת המעצר, את המסוכנות הנשקפת מאפשרות השחרור של המשיב. כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם והמסוכנות האינדבידואלית הנשקפת, לכאורה, ממעשיו. כבר נפסק כי:

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".

(ההדגשות הוספו.ר.ש.)

בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה, תק-על 2004(3), 322.

כן ראה:

בש"פ 4812/05 עיסאם זחאלקה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 3683;

בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א(4) 720.

כאמור, בחומר שהוגש לעיוני ושאינו שנוי במחלוקת, מדובר באדם אשר, בין היתר, סובל מבעיות נפשיות ופועל תחת התמכרות לסמים מסוכנים. למשיב עבר פלילי הכולל 3 הרשעות קודמות, חלקן במספר רב של עבירות רכוש וסמים. הרשעתו האחרונה מיום 8/9/03, הינה בעבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, כאשר הארוע היה ארוע של חטיפת ארנק. באותו גזר דין נגזרו עליו 5 חודשי מאסר על תנאי, שהם בתוקף גם היום, ויהיו ברי הפעלה גם אם יומר סעיף האישום לעבירה של תקיפה לשם גניבה וגניבה. העובדה שמדובר באדם שפועל ללא שליטה עצמית, כאשר תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה, מצביעה על מסוכנות וסבור אני כי בנסיבות אלו, בשים לב לעברו, ובשים לב למצבו הנפשי, אין מקום לסכן עוד את הציבור ויש להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

מטעמים אלו, לא מצאתי מקום להורות על הגשת תסקיר שיבחן אפשרות של חלופת מעצר מוסדית לשלב הזה. אמנם אינני שולל אפשרות של בדיקת טיפול מוסדי בשלב מאוחר יותר של הדיון, אולם לעת הזו אין מקום לדון בסוגיות אלו. כאשר מדובר במסוכנות הציבור, הרי שבשלב המעצר נכון הוא להורות על מעצר עד תום ההליכים, כאשר שרות בתי הסוהר יצטרך להביא לידי ביטוי את הבעיות הנפשיות של המשיב בכל הנוגע לסדרי כליאתו. האלטרנטיביות הטיפוליות הנדרשות ישקלו, בבוא העת, במסגרת של מכלול השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון לענין הענישה.

אבהיר מיד כי ענין מצבו הנפשי של המשיב ישקל בבוא העת במסגרת מכלול שיקולי הענישה וללא ספק יהיה מקום לבחון את כל ההשלכות של מצב זה, הן לענין רמת הענישה והן לענין הטיפול הנדרש לנאשם. כך גם יהיה מקום במסגרת שיקולי הענישה להתייחס להתמכרותו לסמים. ואולם, לעת הזו, אין בית משפט זה אמור לדון בסוגיות אלו ומקומם להתברר בבוא העת. אבהיר לענין זה כי אינני קובע דבר לענין רמת ענישה, ומובן כי השיקולים בענין זה וההחלטות המתאימות, ינתנו, מן הסתם, על ידי המותב שידון בתיק העיקרי.

בנסיבות אלו, בשים לב למסוכנות הנשקפת מהמשיב, סבור אני שבאיזון שבין זכויות נאשם לבין הגנה על שלום הציבור, עדיפה ההגנה על שלום הציבור ובהתאם אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

אני מסב את תשומת לב מפקד בית המעצר, כי על פי חוות הדעת הפסיכיאטרית שבתיק החקירה, מדובר במשיב שהוא חולה נפש הסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית. בהתאם יש להביאו בפני פסיכיאטר מטעם שב"ס ולהורות על החזקתו במעצר בתנאים התואמים את מצבו הרפואי והנפשי.

ניתנה היום כ"ג באדר, תשס"ו (23 במרץ 2006) במעמד המשיב, הסנגור וב"כ המבקשת.

ר. שפירא, שופט

הקלדנית: ליאת פנקר