המאשימה	מדינת ישראל – לשכת תביעות שפלה		בעניין:
	לימור פרץ	על ידי ב"כ עו"ד
	נ ג ד
הנאשם	מאיר אריה – הובא על ידי הליווי
	נעמי כהן מהסניגוריה הציבורית	על ידי ב"כ עו"ד

הכרעת דין

רקע

1.            הנאשם, סובל מאי ספיקת כליות סופנית, (להלן: "המחלה"), ונזקק לטיפול בהמודיאליזה, שלוש פעמים בשבוע באופן קבוע, אותו הוא אמור לקבל במכון לנפרולוגיה, במרכז הרפואי "קפלן" ברחובות (להלן: "בית החולים").

               ב- 3 כתבי האישום שבכותרת, שהדיון בהם אוחד, מיוחסים לנאשם 8 אישומים – שיפורטו בהמשך – ועיקרם, מעשי אלימות ואיומים, בבית החולים, כלפי רופאי ואחיות המחלקה הנפרולוגית, ועובדים נוספים של בית החולים, במהלך החודשים, דצמבר 2002 עד מרץ 2003.

הסוגייה

2.            אין מחלוקת שהנאשם עשה את כל המעשים המיוחסים לו.

               המחלוקת בין הצדדים נטושה בשאלת אחריות הנאשם למעשים אלה.

               מיקומה הגיאומטרי המדויק של המחלוקת, הוא שאלת קיומו של יסוד הרצייה, המהווה, תנאי חיוני להטלת אחריות פלילית.

3.            לטענת הנאשם, הוא אינו נושא באחריות פלילית למעשיו, מכח סייג "היעדר שליטה" הקבוע בסעיף 34 ז' לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, (להלן: "חוק העונשין") מאחר שאיבד את "יכולת הבחירה", בין עשיית המעשים, לבין ההימנעות מהם, מחמת היעדר שליטה על תנועותיו הגופניות, בשל מחלתו.

מעשי הנאשם

4.            להלן יפורטו מעשי הנאשם, כמתואר ב- 3 כתבי האישום – שאף להם משקל, לצורך הכרעה במחלוקת - כדלקמן:

ב-ת.פ. 1043/03 – מתוארים 2 אירועים, כדלקמן:

א.           ביום 27/12/2002, במהלך קבלת טיפול בבית החולים, הפך הנאשם כיסא, והפיל ארצה, מדלפק האחיות, מוניטור מחשב, וגרם להשבתתו. בהמשך, איים הנאשם על עובד בית החולים שיביא את חבריו להכותו.

ב.            ביום 12/1/2003, התפרע הנאשם בבית החולים, בכך שירק, השתולל, השליך חפצים לכל עבר, איים על עובדת בית החולים, לאחר שהזעיקה מאבטחים, כי ימתין כל הלילה ויחכה לה בחוץ, וכן: "אני אזיין אותך זונה רוסיה, את תעבדי איתי בתל ברוך, לא תצטרכי לעשות כלום רק לפתוח רגליים ולקבל כסף", ירק פעמיים בפניה, ובהמשך, איים על מאבטח שהגיע למקום, שיקרע אותו וישבור לו את הפנים. לבסוף פונה הנאשם על ידי שוטרים.

ב- ת.פ. 1054/03 – מתוארים 4 אירועים, כדלקמן:

א.           ביום 15/1/2003, בעט הנאשם, מספר פעמים, ברגלה של ליאת כתפי, אחות (להלן: "האחות") שחיברה  אותו למכשיר הדיאליזה.

ב.            ביום 22/1/2003 הגיע הנאשם לבית החולים, ללא מלווה, בניגוד להוראות חוקיות - שניתנו על ידי בתי משפט שונים במסגרת שחרורו ממעצר - ואיים על האחות, בין היתר, כי הוא במלחמה עכשיו נגד הצוות ויהיו קורבנות מצידו או מצד הצוות, וניסה לתקוף את האחות, בכך שהניף כלפיה את רגלו, מהמיטה בה שכב.

ג.            ביום 3/2/2003, הגיע הנאשם, שוב, בלא מלווה, בניגוד להוראה חוקית, וירק על האחות, שעה שסייעה לחולה אחר להתלבש.

ד.            ביום 5/2/2003, הגיע הנאשם לבית החולים, בלא מלווה, בניגוד להוראה חוקית, ובעט ברגלה של אחות אחרת, במחלקת הדיאליזה.

               לשוטר שהוזעק למקום, אמר הנאשם, בין היתר, כי הוא מתכוון לפרק את האחים והאחיות בבית החולים, וכי ישלח לטיפול נמרץ, שתי אחיות במרפאה באשדוד, המתנכלות לו.

ב- ת.פ. 1359/03 – מתוארים 2 אירועים, כדלקמן:

א.           ביום 10/3/2003, נכנס הנאשם לבית החולים, בניגוד להוראה חוקית, איים על המאבטח, שביקש ממנו שלא להכנס לשטח בית החולים, "אני אעשה להם בלאגן", נכנס למחלקת הדיאליזה, כשמאבטחי בית החולים דולקים אחריו, ואיים עליהם "אני אראה לך מה זה". בהמשך, איים הנאשם על מנהל מחלקת הדיאליזה בבית החולים, פרופ' רפופורט, "אני אראה לך מה זה, אתה גורם לי לסבל יטפלו בך ו"אני אזיין אותך".

               עוד איים הנאשם על האחות האחראית במחלקה, חנה ברודץ, שהיא לא תגיע לפנסיה, וכי פרופ' רפופורט, במקרה הטוב, יהיה בטיפול נמרץ.

ב.            ביום 28/2/2003, איים הנאשם על אחות נוספת, גלית גבאי, באומרו כי אם תעז להתקרב למכונת הדיאליזה הוא יהרוג אותה, השליך לעברה צלחת שפגעה בקיר, בעט במכונה, הפך שולחן, שעליו היו ציוד וניירת, השליך חפצים על הרצפה, ואיים על אנשי המחלקה "בני זונות אני אזיין אתכם, אני אהרוג אתכם".

על יסוד העובדות המתוארות, מיוחסות לנאשם עבירות של  תקיפת עובד ציבור (4 עבירות); איומים (10 עבירות); הפרת הוראה חוקית (4 עבירות); התפרעות במקום ציבורי                 (2 עבירות); היזק במזיד לרכוש (2 עבירות); העלבת עובד ציבור (עבירה אחת); ונסיון תקיפת עובד ציבור (2 עבירות).

עמדת ההגנה

5.            הדיונים בתיק התמשכו, בעיקר, בשל עמדת ההגנה, שהשתנתה, באופן חריג, מדיון לדיון, עד להתגבשות הטענה הנוכחית, כדלקמן:

א.           תחילה כפר הנאשם בעבירות המיוחסות לו, והדיון נדחה להוכחות.

ב.            לאחר מכן, חזר בו הנאשם מכפירתו, הודה והורשע בכל העבירות המיוחסות לו.

ג.            בהמשך, בעקבות חוות דעת פסיכיאטרית – שנתקבלה בשלב הטיעונים לעונש, לצורך בחינת הקשר בין מחלת הנאשם לבין מעשיו – שינתה, שוב, ההגנה טעמה וטענה, להיעדר אחריות פלילית של הנאשם למעשיו, על רקע מחלת נפש.

ד.            לאחר מכן, בעקבות עדות הפסיכיאטר המומחה, העלתה הסניגורית קו הגנה חדש, לפיו הנאשם נעדר אחריות פלילית למעשיו, בשל הסייג של היעדר שליטה מחמת "אוטומטיזם שפוי", לפי סעיף 34 ז' לחוק העונשין.

               לבקשת הנאשם, התיר לו בית המשפט לחזור בו מהודאתו, ואיפשר הבאת ראיות, לענין זה בלבד. 

ה.           לבסוף, בסיכומיה, חזרה בה הסניגורית, שוב, מטענת "האוטומטיזם השפוי", וטענה להעדר רצייה של הנאשם, מחמת שליטה מופחתת, על תנועותיו הגופניות, בגין מחלתו הפיסית– שיש בה, כדי לעורר ספק סביר, ביחס ליכולתו של הנאשם לבחור בין קווי התנהגות שונים, באופן המקים  סייג לפליליות המעשה, של העדר שליטה, בהתאם לסעיף 34 ז' לחוק העונשין.

השאלות השנויות במחלוקת

6.            טענת הנאשם בנויה משני יסודות:

א.           סיבת אובדן השליטה

לטענת הנאשם, אובדן "יכולת הבחירה" יכול לנבוע ממחלה פיסית, שהנאשם לא יכול להתגבר עליה, ואין הכרח בהוכחת "תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה", כקבוע בסיפא של סעיף 34 ז' לחוק העונשין.

ב.            מידת אובדן השליטה

לטענת הנאשם, אין צורך באבדן מוחלט של "יכולת הבחירה" ודי בהחלשתה, במידה ניכרת, של יכולת זו.

נטל ההוכחה

7.            קודם שיידונו טענות הנאשם, יודגש כי מאחר שמהות טענת הנאשם, היא כי מדובר בהיעדר רצייה - הנעוץ בגורם פיסי, שאינו מחלת נפש - התביעה נושאת בנטל השכנוע, ודי לנאשם להעלות ספק סביר, כדי ליהנות מתחולת הסייג.

8.            לטענת התביעה, הוכיחה במידת הוודאות הנדרשת, דרישת הרצייה, ובנסיבות הענין, לא הונחה תשתית ראייתית, שיש בה לעורר, ולו ספק סביר, בדבר אובדן כושר הרצייה של הנאשם, ולפיכך, לא עומדת לו הגנת סעיף 34 ז' לחוק העונשין.

התשתית הראייתית

9.            לבית המשפט הוגשו שתי חוות דעת פסיכיאטריות, מתאריכים 20/5/2003 ו- 31/8/2003, ערוכות על ידי פסיכיאטרים מומחים, ד"ר משה בירגר, מנהל השירות הפסיכיאטרי בכלא מב"ן, וד"ר יעקב אליש, אחראי קליני מחלקה פתוחה, וכן הודעת הנאשם במשטרה, מיום 12/1/2003 (ת/3).

ההגנה הגישה מטעמה, חוות דעת פסיכיאטר מומחה, ד"ר אבי ראפס, מיום 22/9/2003   (נ/1) (להלן: "חוות דעת ההגנה").

מאחר שחוות דעת ההגנה, הועברה לעיון התביעה, דקות ספורות בלבד, לפני תחילת הדיון, נעתר בית המשפט, למרות התנגדות הסניגורית, לבקשת התביעה, לדחות את הדיון, בכדי לאפשר לה להיערך לחקירתו הנגדית, של מומחה ההגנה.

בנסיבות אלה, ובכדי להימנע מדחיית הדיון, פעם נוספת, ביקשה הסניגורית למשוך את חוות דעת ההגנה, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

להלן יידונו שאלות אלה כסדרן.

סיבת אובדן השליטה

הכלל

10.         סעיף 34 ז' קובע כי אדם אינו נושא באחריות פלילית למעשה עבירה, אלא אם היתה לו, בשעת ביצוע העבירה, יכולת לבחור בין עשיית המעשה, לבין ההימנעות ממנו, מחמת "היעדר שליטה על תנועותיו הגופניות".

               בהמשך הסעיף מובאות דוגמאות לסיבות אפשריות לפגיעה ביכולת הבחירה: "כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה".

               סבורני שמנוסח הסעיף – ובעיקר מהשימוש במילה "כמו" – ניתן ללמוד על כך שאין מדובר ברשימה סגורה של גורמים להיעדר שליטה, אלא ברשימה מאפיינת של גורמים אפשריים להיעדר השליטה.

               מקובלת עלי עמדת ההגנה, שמבחינת נוסח סעיף 34 ז', לצורך תחולת הסייג, די בהעדר שליטה על תנועות גופניות, לענין אותו מעשה, הנובע מסיבה פיסית, שאינה מנויה בהכרח בסיפא של סעיף 34 ז'.          

מן הכלל אל הפרט

11.         בנסיבות המקרה דנן, לא הונחה כל תשתית ראייתית, כי ניטלה מהנאשם יכולת הבחירה, מחמת מחלתו.

ההיפך הוא הנכון.

               ד"ר בירגר שלל מפורשות, את האפשרות שהתנהגות הנאשם נובעת ממחלתו.

               מעדות ד"ר בירגר עולה כי מצב של העדר שליטה על תנועות גופניות ידוע במדע הפסיכיאטריה, במצבים האפילפטיים הבאים: אפילפסיה הנקראת פסיכומוטורית; הרעלה המשפיעה על המוח; היפנוזה; הפרעות נדירות בשינה.

המאפיין המשותף למצבים אלה, שיש בהם שינוי במודע, ולעתים שינוי מלא בהכרה, באופן שניתן לומר שהמדובר בהתנהגות שאינה רצונית.

               ד"ר בירגר הבהיר כי לכל האמור לעיל, אין קשר למחלת נפש.

ד"ר בירגר טען כי לא מוכרת לו מהספרות המקצועית העולמית תופעה של אטומטיזם שפוי, הנובע ממחלת כליות כרונית.

אמנם, במקרים מסויימים, יתכן שחולי כליות עם סיבוכים רבים, כמו למשל דימומים במוח או הרעלה, יגלו סימנים אופייניים להתנהגות המתוארת, אך במקרה דנן, מצבו הרפואי של הנאשם אינו נופל בגדר מקרים מסוימים אלה.

מידת אובדן השליטה

הכלל

12.         מוכן אני לקבל עמדת ההגנה, כי לצורך הסייג של "היעדר שליטה", הקבוע  בסעיף 34 ז' לחוק העונשין, לא נדרש אובדן שליטה מוחלט, ודי בכך שמדובר בחוסר יכולת של ממש.

               דרישה מרוככת זו, הוחלה אף ביחס להגנת אי שפיות הדעת, והגנת השכרות, ככל שהן נעוצות בפגיעה ביכולת הבחירה. נקבע כי לא נדרשת שלילה מוחלטת, ודי בכך שהפגיעה, בכל אחת מהן, מגיעה כדי "חוסר יכולת של ממש" לעשות בה שימוש.

מן הכלל אל הפרט

13.         לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפניי, נחה דעתי, כי לא הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית מתאימה שיש בה כדי לעורר, ולו ספק סביר, בדבר חוסר יכולת של ממש של הנאשם לעשות שימוש ביכולת הבחירה, מחמת היעדר שליטה על תנועותיו הגופניות. זאת, מהטעמים המצטברים הבאים:

א.           חוות דעת המומחים – שליטה מופחתת בדחפים, אך לא חוסר יכולת של ממש

מחוות דעת המומחים, ומעדויותיהם בפניי, עולה כי למחלתו הפיזית של הנאשם, השפעה מסוימת בלבד על התנהגותו, שאינה מגעת, בשום פנים ואופן, כדי היעדר שליטה על תנועותיו הגופניות, או לחוסר יכולת של ממש לעשות שימוש ביכולת הבחירה.

               לדברי המומחים, הנאשם סובל מפגיעה אורגנית אישיותית – כתוצאה מאי ספיקת כליות, דיאליזה כרונית, שלושה נסיונות השתלות כליות בלתי מוצלחים -

המתבטאת בתנודתיות וקיצוניות דרמטית, במצב רוחו, סף גירוי וסף תסכול נמוכים, תגובות אימפולסיביות, ודחפים תוקפניים.

מומחי התביעה הסכימו, שיכולת הנאשם לבחור ולשלוט בדחפיו, אינה שלמה, אך לא יכלו לציין את מידת הפגיעה, ואת שיעור חלקיות שליטת הנאשם בתנועותיו הגופניות, או ביכולת הבחירה שלו.

עם זאת, הדגישו שפגיעה זו אינה גורמת לחוסר יכולת של ממש של הנאשם לעשות שימוש ביכולת הבחירה, באופן שלא ניתן לומר שהתנהגות הנאשם אינה רצונית.

בחקירתו הנגדית, ציין ד"ר בירגר, כי על סמך היכרותו עם הנאשם, מדובר באדם מתוסכל, שבע כישלונות מהתחום הרפואי, אך, בשום פנים ואופן, אין מדובר בכפייה פיזית חיצונית, המביאה אותו לכלל מעשה, ללא כל מעורבות מצידו, וההופכת אותו למכשיר.

ד"ר בירגר הסכים שקשה לנאשם, להימנע ממעשיו המתוארים, אך לא באופן אבסולוטי.

               חוות דעת מומחה ההגנה

---------------------------

למרות שההגנה משכה, את חוות הדעת מטעמה (נ/1), ועל מנת להסיר כל חשש, לפגיעה בהגנת הנאשם, מצאתי להעיר כי, למעשה, אין כל מחלוקת של ממש בין חוות דעת ד"ר ראפס (נ/1), לבין חוות דעת מומחי התביעה.

ד"ר ראפס ציין מפורשות, בחוות דעתו, כי שליטת הנאשם בעצמו, מאופיינת בחוסר יציבות. "אין זה אומר שהוא חסר שליטה לחלוטין, אבל מתוקף התנודתיות וחוסר היציבות, יכולתו לבחור ולשלוט בדחפים – חלקית ולא שלמה".

בעדותו, לשאלות בית המשפט, ציין ד"ר ראפס – שבדק את הנאשם פעם אחת בלבד – כי הוא מצטרף לאבחנת ד"ר בירגר, כי כושרו הרצוני של הנאשם לא נשלל לחלוטין (פרוטוקול, עמוד 39, שורות 1-2), כי מדובר באי שליטה חלקית (פרוטוקול, עמוד 40, שורה 5), וכי ישנה הפחתה בלבד, ביכולת השליטה של הנאשם (פרוטוקול, עמוד 40, שורה 18). (ההדגשות אינן במקור – י.ל).

ב.            היעדר סימפטומים אופיינים למצב של אובדן שליטה

מעדות ד"ר בירגר עולה שאחד המאפיינים למצבי התנהגות בלתי רצונית, ואובדן שליטה, הוא שינוי במודע ולעיתים שינוי מלא בהכרה. אחד הסימפטומים המובהקים לשינויים אלה, הוא שכחה מוחלטת של האירועים.

במקרה דנן, לא זו בלבד שלא מתקיים סימפטום זה, אלא, הוכח, באופן פוזיטיבי ועיקבי - הן במהלך הבדיקות שנערכו לנאשם והן מגירסתו במשטרה (ת/7) – שהנאשם זוכר, במלואם, את האירועים המיוחסים לו, ואף נימק את המניעים להתנהגותו – כעס על הצוות הרפואי, בגין אי קבלת טיפול דיאליזה, בזמן, לטענתו – זיהה את מטפליו בשמם, ידע שהוא עומד לעבור טיפול דיאליזה, ולפיכך, סביר להניח שהתנהגותו אינה בלתי רצונית.

מאפייני התנהגות אלה של הנאשם, ביחד עם היכולת לשחזר את פרטי המעשה, אינם מתיישבים עם העדר רצייה.

יכולת הנאשם לפרט את מניעיו ביחס להתנהגותו, אינה מתיישבת עם העדר יכולת של ממש להימנע מעשיית מעשה.

מכלול מאפייני התנהגות הנאשם מצביעים דווקא על יכולת בחירה של הנאשם בין קוי התנהגות שונים.

ג.            הפניית התנהגותו האלימה של הנאשם כלפי רופאי ועובדי בית החולים בלבד

מעדויות המומחים עולה, כי על פי הספרות המקצועית, מטופלי דיאליזה הופכים להיות תלויים, במכשיר הדיאליזה ובצוות הרפואי. על מנת להפגין עצמאותם, הופכים חולים אלה, לעיתים, להיות אלימים כלפי הצוות והמכשור הרפואי.

אחד מביטוייה של תופעה זו הוא סף גירוי נמוך, הפחתת יכולת השליטה בעמידה מול הצוות הרפואי, או מול מכשיר הדיאליזה.

חיזוק למסקנה זו נמצא במכתב, ומנהל מחלקה במרכז הרפואי לבריאות הנפש, ד"ר יהודה אברמוביץ שהוגש על ידי ההגנה (נ/3).

מהמכתב עולה שהתנהגות הנאשם דמונסטרטיבית, ומכוונת להשגת פתרון למצוקתו, מהיחידה הנפרולוגית בבית החולים.

למסקנה דומה הגיע ד"ר אליש, שהעיד כי נכח באירועים במהלכם השתולל הנאשם, וברגע שקיבל מבוקשו, נרגע ושיתף פעולה, באופן מלא. לדעת ד"ר אליש, דפוס התנהגות זה, מלמד על כן שמחלתו הפיסית של הנאשם גרמה לשינוי אישיותי, והפכה אותו ל"נוקשה ודרשן" (פרוטוקול, עמוד 32, שורות 16-24), ואף גרמה ליכולת מופחתת, של הנאשם לשלוט בדחפיו, שאינה מגעת כדי חוסר יכולת של ממש לשלוט בדחפיו (פרוטוקול, עמוד 33, שורות 1-6).

אינדיקציה משמעותית לכך שיכולת הבחירה של הנאשם לא נפגעה עד כדי חוסר יכולת של ממש לעשות בה שימוש, היא שבסיטואציות אחרות, לא נהג הנאשם באלימות, במסגרת אחרת כלשהי (פרוטוקול, עמוד 28, שורות 14-15).

ד.            יכולת שליטת הנאשם על התנהגותו

מעדות ד"ר אליש עולה כי במהלך בדיקותיו את הנאשם, משך 4 חודשים רצופים, בחמש-שש הזדמנויות, הצליח הנאשם לאחר שיחה, לרסן את התנהגותו האלימה, וכי אין קשר, בין התנהגותו האלימה, לבין קבלת טיפולי הדיאליזה או אי קבלתם. הן במצב של טיפול דיאליזה, והן במצב של העדרו, חזר הנאשם על אותם דפוסי התנהגות, ובאותה עוצמה, באופן המלמד על היעדר כל קשר, בין מחלתו הפיזית של הנאשם לבין התנהגותו.

ה.           "מבחן איש המרות"

               מעדויות מומחי התביעה, ואף מהתנהגות הנאשם מהלך כל המשפט, עולה בבירור, כי ברגע שהנאשם חש את מורא החוק, ומודע לאפשרות קיומה של סנקציה חוקית נגדו, הוא מסוגל לרסן את התנהגותו ולשלוט בדחפיו.

               אף במהלך האירועים המתוארים בכתב האישום, עם הופעת אנשי מרות, שוטרים, חדל הנאשם מהתנהגותו האלימה.

אף בעובדות אלה, יש כדי לבסס את טענת התביעה, בדבר קיומו של כושר הרצייה של הנאשם, ולשלול קיומו של ספק, בדבר פגיעה ביכולת הבחירה, מחמת העדר שליטה, בשל מחלתו הפיזית.

ד"ר בירגר ציין כי, ברגע של הימצאות גורם מרתיע בקרבתו, הנאשם יודע להגביל את עצמו ולשלוט על מעשיו, באופן שבעניינו אין המדובר באי שליטה מוחלטת, אלא באי שליטה חלקית, המשתנה בהתאם לסיטואציה.

ו.            היעדר קשר בין מצבו הפיסי הנטען של הנאשם, כתוצאה ממחלתו, לבין התנהגותו האלימה

לא הובאה, מטעם ההגנה, ולו בדל ראיה, להוכחת השינויים הפיסיים בגופו של הנאשם, בשל אי קבלת טיפול דיאליזה – שהוכח, שהנאשם, מטעמים השמורים עימו, מסרב מעת לעת, לקבלם – ולא הונחה כל תשתית ראייתית לטענה בדבר הקשר הנטען בין שינויים פיסיים (בלתי מוכחים) אלה, לבין התנהגות הנאשם.

ההיפך הוא הנכון.

מעדות ד"ר בירגר עולה שככל הנראה, אין קשר הכרחי, בין מצבו הפיסי של הנאשם, כתוצאה ממחלתו, לבין התנהגותו האלימה, כפי שיפורט להלן.

ד"ר בירגר דחה טענות הסניגורית בדבר הימצאות הנאשם, במצב של הרעלה רפואית, בשל אי קבלת טיפול דיאליזה, עד כדי פגיעה ביכולת הבחירה שלו.

לדברי ד"ר בירגר, אף אם הגוף מצוי במצב של "הרעלה רפואית" (שמשמעה, בדרך כלל עלייה של רמת החומרים בגוף), הסיכון הוא, בדרך כלל, ללב או לריאות, אך לא בהכרח למוח.

אף אם ישנה השפעה על המוח, אין מדובר בהשפעה מיידית, ועליה לעבור סף מסוים, המשתנה בהתאם למספר פרמטרים, וביניהם, גיל האדם, מצבו המוחי ועוד.

בהתייחסו למקרה הקונקרטי, של הרעלה כתוצאה מאי קבלת טיפול דיאליזה, השיב ד"ר בירגר, שמן הראוי היה להפנות את השאלה לנפרולוג מומחה, וחבל שההגנה לא עשתה זאת.

עם זאת, מבחינת ספרות מקצועית כללית, הסביר ד"ר בירגר, כי לעלייה בחומצת האוריאה - שהיא המדד לאי ספיקת כליות - אין בכלל השפעה משמעותית על תפקודים מנטאליים.

אם ישנה השפעה על תפקודים מנטאליים, היא תתרחש במצבים שבהם ההפסקה בין טיפולי הדיאליזה היא ארוכה מאוד, של מספר שבועות.

מכל מקום, הדגיש ד"ר בירגר, במצב של טיפול דיאליזה המתבצע כסדרו, הפסקה של יומיים-שלושה בטיפול לא תגרום להרעלה, והמטופל יישאר במצב יציב.

התדירות של מספר טיפולי דיאליזה בשבוע, נדרשת לצורך הותרת המטופל ברמות רחוקות מאוד מהרמה של הרעלה.

(פרוטוקול, עמוד 37, שורות 11-26, עמוד 38, שורות 1-12).

ו.            בדיקת C.T. מוח

               מעדויות המומחים עולה כי לא נמצא הבדל,בפגיעה במערכת העצבים של הנאשם, בין בדיקה שנערכה לו בשנת 1989, לבין בדיקה זהה מחודש יולי 2003.

               אילו היה קשר בין הפגיעה במערכת העצבים של הנאשם,לבין התנהגותו, ניתן היה לצפות לקורלציה ביניהם.

               מאחר שהפגיעה במערכת העצבים נותרה בעינה, וישנה הסלמה רק בהתנהגות הנאשם, הרי שמתחזקת המסקנה, שהתנהגות הנאשם אינה קשורה בהכרח למצבו הפיזי.

ז.            נסיבות האירועים

               מהתנהגות הנאשם ומדברים שאמר בשעת המעשים, שבביצועם הודה, עולה כי הנאשם לא איבד את יכולת הבחירה.

               התנהגות הנאשם ודבריו, ממוקדים, מכוונים, ואינם מצביעים על אובדן שליטה.

ח.           גירסת הנאשם

               אין בגירסת הנאשם, ולו רמז, לאובדן כושר הרצייה.

               ההיפך הוא הנכון.

               בחינת גירסת הנאשם בהודעתו (ת/7) מלמדת על כושר תובנה, ועל דפוס התנהגות הפגנתי, לצורך השגת מטרותיו במועד ובמקום הנראים לו.

               אמנם, מנסיבות האירועים ומגירסת הנאשם, ניתן ללמוד על סף גירוי נמוך. אך, אין די בכך, כדי לבסס, אפילו ספק קל, של מעשים הנעשים כתוצאה מהיעדר שליטה.

מסקנות

14.         לאור כל האמור לעיל, אני קובע כדלקמן:

א.           הוכח, במידת הוודאות הנדרשת, כושר הרצייה של הנאשם, וכי עשה את מעשיו מתוך בחירה.

ב.            לצורך תחולת הסייג הקבוע בסעיף 34 ז' לחוק העונשין, מקור העדר השליטה יכול לנבוע ממחלה פיסית.

ג.            לא נדרש אבדן שליטה מוחלט, ודי בכך שמדובר בחוסר יכולת של ממש.

ד.            יכולת הבחירה של הנאשם במקרה דנן, נפגמה, במידה מסוימת, כתוצאה ממחלתו הפיסית, אך שיעור הפגיעה, אינו מגיע לכדי חוסר יכולת של ממש לעשות בה שימוש.

סוף דבר

15.         לאור כל האמור, ועל יסוד הודאתו, מורשע בזאת הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו ב- 3 כתבי האישום שבכותרת.

ניתנה היום לב' בתשרי, תשס"ד (28 באוקטובר 2003) במעמד הצדדים.

                                             ____________

ירון לוי, שופט

התובעת:

אנו למעשה טענו כבר לעונש, ואנו מבקשים להפעיל את כל המאסרים על תנאי שיש כנגד הנאשם בתיקים האחרים. מכל מקום גם אם לא כל התיקים חבי הפעלה, נבקש להפעיל את כולם במצטבר, בסך הכל 25 חודשי מאסר בפועל. מול בית המשפט ישנם שני איטרסים, אדם חולה בצורה קשה והחיים לא הטיבו עימו מבחינה זו והדברים עולים מהתסקירים ומחוות הדעת כאשר טיפולים נכשלו, והוא לא הצליח להגיע למצב שלא יהיה תלוי במערכת הבריאותית, ואנו מאוד מצרים על כך, עם זאת בית המשפט צריך לשקול האינטרס הציבורי, באופן שלא יתכן שאדם חולה וחולה ככל שיהיה יגיע לבית החולים תוך ניצול מצבו הבריאותו ויעשה שם ככל העולה על רוחו, בית המשפט צריך להבהיר לנאשם שאינו יכול להתנהג בצורה כזו, להבהיר לו שעליו לשים גבול לדברים שהוא יכול לעשות ולאופן שהוא יכול להתנהג, ולא יתכן שצוות בית המשפט יהיה חשוף לגחמותיו של הנאשם, תוך פגיעה ברכוש שעולה כסף רב, והיום המדינה נמצאת במצב כלכלי קשה. הנאשם בזמן ששהה במעצר, קיבל טיפול שאף היטיב עימו, ואנו רואים שהוא יושב בדיונים והוא רגוע ולא מתפרץ, והדבר ריסן התנהגותו ללא ספק, כך ששהייתו בתנאי מאסר מיטיבה עימו כך שיוכל לחזור לחברה כאדם שקול יותר, ויחשוב טוב טוב לפני שיתפרץ או יפר את ההחלטות של בית המשפט.

הסניגורית:

אני כמובן חוזרת על טיעוני שנטענו ביום 6/5/2003.

אגיב לדברי חברתי, אציין שת.פ. 2/01 הינו בר הפעלה בלבד. מאחר וכל התיקים האחרים הינו מאוחרים למאסר על תנאי, למעט אירוע אחד מיום 27/12/2002 שהוא לטענתנו אירוע אחד בלבד ולכן ניתן להאריך התנאי ואין חובה להפעילו. אנו מסכימים שכל המאסרים המותנים האחרים הינם חבי הפעלה. גם אם מדובר במספר תנאים שהם חבי הפעלה, ניתן להפעיל בחופף, אני חושבת שזה מקרה מאוד מיוחד, ואבקש התחשבות בית המשפט, ויהיה נכון ולאור העובדה כי קיימים נגדו מאסרים על תנאי חבי הפעלה להפעיל בחופף, מפנה לת/3, זהו התנאי שהוא הגבוה ביותר בן 8 חודשים, אבקש שאם בית המשפט בוחר להפעיל את התנאים חבי ההפעלה, ולשיקול דעת בית משפט לגבי תנאי בר ההפעלה, אבקש שכל התנאים יופעלו בחופף כך שנסתפק בתקופה של 8 חודשים, הנאשם יושב כבר 7.5 במעצר, הוא עצור מיום 11/3/2003, מדובר באדם חולה מאוד ועל כך אין מחלוקת.

אדם כזה נכון החיים לא היטיבו עימו, הוא חולה עבר שלוש השתלות, על פי טיעוני מיום 6/5/2003, הוא עבר שלוש השתלות שהביאו אותו למצב נפשי מאוד ירוד, כפי שעולה מחוות הדעת, מצבו הנפשי התדרדר עם השנים, מאוד קשה לאדם להשלים עם מחלה כזו, ובלית ברירה משלים עימה וקשה לו להתמודד עימה. זה שהוא חולה אין בכך להצדיק החזקתו הממושכת מאחרי סורג ובריח. אציין עוד, כי לא מדובר באדם שמסוכן לציבור, מדובר על נאשם שעבר עבירות בתחום בית החולים בלבד, לא מדובר באדם שמסוכן לציבור בכלל, אני חושבת שהנאשם למד לקחו בישיבה הממושכת ואני מאוד מקווה שהוא מפנים וידאג גם לשלוט בדחפיו למרות שמדובר כאן בשליטה מופחתת של הדחפים לאחר ישיבה כה ממושכת מאחרי סורג ובריח, ויעשה כל שניתן לשלוט בדחפיו, ואינני מאמינה שיחזור ויעשה שוב אותן עבירות בתחום בית החולים ובכלל, בית המשפט יכול להתרשם מרישומו הפלילי, מדובר בנאשם שיש לו עבר רק לגבי עבירות דומות כמו כתבי האישום הנוכחיים. מדובר רק על עובדי בית החולים, כמובן שזה חמור, אך יחד עם זאת, מדובר באדם חולה ומצבו הנפשי התדרדר, ואבקש גם מבית המשפט לשים לב, העבירות גם שהוא עבר, מצבו מתדרדר והוא עובר העבירות מאוד בסמוך למועדי השתלות, גם ההרשעות הקודמות וגם העבירות בכתבי האישום הנוכחיים מדברים על חודש חודשיים, לפני מועד השתלה. אנו מדברים על 4 כתבי אישום בהם הורשע, ואם נסתכל על התאריכים בשניים מכתבי האישום מדברים על אותה תקופה. הנאשם עשה שלוש השתלות, בבלינסון, בטורקיה וברוסיה, ונספק לבית המשפט המועדים המדוייקים בהמשך. מדובר בנאשם שישב במעצר מאוד ממושך, אכן מדובר בעבירות חמורות אבל לא מן החמורות, אם נתייחס לתוכן העבירות, הרי שנראה שלא מדובר בתקיפות חמורות עם נזקים לצוות. מדובר שם בבעיטה וסטירה. אבקש לא להחמיר עימו, אבקש לקחת בחשבון את העובדה כי הנאשם כן הודה במיוחס לו, וכן לקח אחריות כבר בדיון הראשון בפני בית המשפט, למרות שאחר כך הבנו שאת ענין האחריות יש לבדוק. השינויים בקו ההגנה נעשו לאורך הדיונים מאחר ולא היה ברור מהי שורש הבעיה. אבקש להתחשב במצוקתו, ולהסתפק בימי מעצרו 7.5 חודשים אני חושבת שזה מספיק זמן, ומצבו הרפואי התדרדר עד כדי כך, ומהדיון האחרון שהיה בפני בית המשפט התקשה צוות המר"ש לטפל בנאשם מאחר ונסתם לו הוריד, ועשו לו ניתוח. מצבו הרפואי התדרדר בשבועיים האחרונים, המשפחה קרסה מעת מעצרו וזהו הבן הכי קשור לאם המבוגרת שהיתה מאושפזת בתקופה זו, ומידע זה הוסתר מהנאשם כדי לא למוטט אותו, הנאשם גר עם אמו והיא סועדת אותו והוא אותו כך שהם תלויים אחד בשני. הנאשם מביע חרטה עמוקה, הוא מציין באחד הדיונים שאינו מבין למה הרשה לעצמו לעשות כך, ולכן נתבקשה חוות דעת רפואית. אבקש לא להחמיר עימו להסתפק ב- 8 חודשים שהם התנאי הגבוה.

הנאשם:

אני מבקש שירחמו עלי מצבי קשה (בוכה).

גזר דין

העבירות

1.            הנאשם הורשע – לאחר שמיעת הראיות, לענין קיומו של יסוד הרצייה - בעבירות של תקיפת עובד ציבור (4 עבירות); איומים  (10 עבירות); הפרת הוראה חוקית (4 עבירות); התפרעות במקום ציבורי (2 עבירות); היזק במזיד לרכוש (2 עבירות); העלבת עובד ציבור (עבירה אחת); ונסיון תקיפת עובד ציבור (2 עבירות).

               המדובר ב- 8 אירועי אלימות ואיומים, בין החודשים דצמבר 2002 עד מרץ 2003, בבית החולים, כלפי רופאי ואחיות המחלקה הנפרולוגית, כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין.

נסיבות אישיות

2.           מאחר שהכרעת הדין התמקדה בשאלת קיומו של יסוד הרצייה, פורטו בהרחבה, נסיבות מחלתו הקשה של הנאשם - אי ספיקת כליות סופנית - והשפעתה על מבנה אישיותו והתנהגותו – ובעיקרי פגיעה אורגנית אישיותית, המתבטאת בתנודתיות ובקיצוניות במצב רוחו, סף גירוי וסף תסכול נמוכים, תגובות אימפולסיביות ודחפים תוקפניים. 

               הנאשם, יליד 1957,  רווק, מתקיים מקצבת נכות, ומתגורר כל השנים אצל אמו.

הנאשם עבר לפחות שתי השתלות כלייה שנדחו, סובל ממחלת הכליות הקשה מזה כ- 21 שנים, וב- 10 השנים האחרונות, עובר טיפולי דיאליזה במסגרת המכון הנפרולוגי בבית החולים "קפלן" ברחובות.

עבר פלילי

3.           לנאשם 4 הרשעות קודמות, בעבירות דומות, כלפי אחיות ורופאי המחלקה הנפרולוגית ועובדים נוספים בבית החולים "קפלן", ובמכון הדיאליזה באשדוד, בגינם תלויים ועומדים נגדו עונשי מאסר מותנים, שמשכם המצטבר 25 חודשים.

לטענת התביעה, כל המאסרים המותנים חבי הפעלה. הסניגורית המלומדת, סברה כי גזר הדין בת.פ. 2/01 של בית משפט השלום באשדוד (ת/5) אינו חב הפעלה.

עתירות הצדדים

4.           התביעה ביקשה להפעיל, במצטבר, את כל המאסרים המותנים, זאת, בשים לב, לחומרת העבירות; תוצאותיהן; התמשכותן; סמיכות הזמנים בין העבירות; שיטתיות ביצוען; ניצול מצבו הבריאותי של הנאשם כדי לעבור, שוב ושוב, את העבירות; העובדה שהנאשם אינו לומד לקחו, וחוזר על מעשיו למרות ההזדמנויות שניתנו לו, עת המאסרים מותנים תלויים ועומדים נגדו.

5.           הסניגורית מנגד, ביקשה מבית המשפט להסתפק בהפעלתם בחופף של המאסרים חבי ההפעלה, באופן שיוטל על הנאשם מאסר בפועל לתקופת המאסר המותנה הארוך ביותר, בן 8 חודשים (ת/3).

זאת, נוכח מחלתו הקשה של הנאשם, והשפעתה המוכחת, כפי שנקבע בהכרעת הדין, על יכולת  הבחירה של הנאשם,  שנפגמה במידה מסוימת; נסיבות חייו הקשות של הנאשם, ובעיקר השתלות הכלייה שנדחו; סמיכות הזמנים הנטענת, בין ניתוחי ההשתלה, לבין העבירות; העדר מסוכנות מצד הנאשם לכלל הציבור, אלא לעובדי בית החולים בלבד; העובדה שהנאשם עצור למעלה מ- 7 חודשים וכי למד לקחו; התדרדרות מצבו הפיסי והנפשי של הנאשם בעקבות מעצרו; העדר נזקי גוף למי מאנשי הצוות הרפואי המותקפים; הודאת הנאשם במעשים המיוחסים לו שיש בה משום נטילת אחריות; מצבה הבריאותי הקשה של אמו, והתמיכה ההדדית בין השניים, שתפגע אם ישלח הנאשם לתקופת מאסר ממושכת; קריסת משפחתו התומכת של הנאשם, בעקבות מעצרו.

בדברו האחרון ביקש הנאשם את רחמי בית המשפט.

שיקולי ענישה

6.           מעשי הנאשם חמורים, מכוערים ומקוממים.

אמנם, מחוות הדעת הפסיכיאטרית עולה כי התנהגות אלימה זו, כלפי הצוות והמכשור הרפואי, היא סימפטום של הפגנת עצמאות, של מטופלי דיאליזה תלותיים, דוגמת הנאשם.

עם זאת, סבורני, שאין בטעם זה כדי להפחית במידה ממשית, מחומרת כיעור מעשיו של הנאשם,

נוכח דחיית טענתו כי אין מדובר אפילו בחוסר יכולת של ממש לעשות שימוש ביכולת הבחירה. זאת, במיוחד לאור היות המעשים מופנים כלפי עובדי הצוות הרפואי, רופאים ואחיות, העוסקים במלאכת הקודש, של טיפול בחולים, שאחד הנהנים ממנה הוא הנאשם עצמו.

               משנה חומרה, יש לראות, בהמשכותם הרצופה של מעשי הנאשם, בעבירות בהן הורשע, בין החודשים דצמבר 2002 עד מרץ 2003, וזאת, בהמשך ישיר, ל- 4 אירועי האיומים והאלימות בהם הורשע, החל מחודש נובמבר 1999, ועד סמוך לתחילת העבירות בתיקים שבפניי.

עוד לא ניתן להתעלם מחוות הדעת הפסיכיאטריות, לפיהן אין כל קשר בין התנהגותו העבריינית של הנאשם, לבין קבלת טיפול הדיאליזה או היעדרם, ולכך, שלא אחת, בעקבות שיחות, ידע הנאשם לרסן את התנהגותו התוקפנית, באופן שמצביע על יכולת שליטה ובחירה, ומידה מסוימת של מניפולטיביות בהתנהגותו האלימה של הנאשם.

מנגד, ניצב שיקול אנושי, רב משקל, היות הנאשם מוכה גורל, והקשר הברור בין מחלתו הפיסית הקשה, לבין השינוי האורגני במבנה אישיותו והפרעות ההתנהגות שלו.

בית המשפט אף אינו יכול להתעלם מחיי האומללות שנגזרו על הנאשם, בהיותו תלוי בטיפולים רפואיים, ובתסכול המתמשך עקב כשלון נסיונות ההשתלה שעבר.

יש טעם בטענת הסניגורית כי יש מקום ליתן משקל מסוים לקולא, לעובדה שבסופו של דבר, לא נגרם נזק פיסי ממשי למי מן המותקפים.

רוצה אני להאמין שבמהלך שהייתו של הנאשם במעצר עד כה, למד הנאשם לקחו, וכי ישכיל לרסן התנהגותו ולהמנע מפגיעה בגופם או בשלוותם של אנשי הצוות הרפואי, הדואגים לבריאותו.

סוף דבר

7.           סופו של דבר, בתורי אחר נקודת האיזון הראויה, בין האינטרס הציבורי, ובראש ובראשונה, הגנה על עובדי הציבור, העוסקים במלאכת הקודש של ריפוי חולים, לבין מכלול נסיבותיו האישיות הקשות ויוצאות הדופן של הנאשם, אני גוזר עליו העונשים הבאים:

א.           12 חודשי מאסר לריצוי בפועל שמניינם מיום מעצרו 11/3/2003.

ב.           אני מורה על הפעלתם של המאסרים המותנים הבאים:

(1)          7 חודשי מאסר  מותנים, למשך שלוש שנים, שנגזרו על הנאשם, ביום 13/6/2000 בת.פ. 4417/99 בבית משפט זה (ת/4).

(2)          8 חודשי מאסר מותנים, למשך שלוש שנים שנגזרו על הנאשם, בת.פ. 3869/00  של בית משפט זה (ת/3).

(3)          4 חודשי מאסר מותנים, למשך שלוש שנים, שנגזרו על הנאשם ביום 26/3/2002 בת.פ. 3052/01 של בית משפט זה (ת/2).

(4)          6 חודשי מאסר מותנים, למשך שנתיים שנים, שנגזרו על הנאשם ביום 7/1/2001, בת.פ. 2/01 של בית משפט השלום באשדוד (ת/5).

עונשי המאסר המופעלים ירוצו, במצטבר,  באופן חלקי, כך שעל הנאשם יהיה לרצות בסה"כ 12 חודשי מאסר.

12 חודשי מאסר אלה ירוצו בחופף למאסר בפועל שהוטל על הנאשם, באופן שבסה"כ יהיה על הנאשם לרצות 12 חודשי מאסר ממשי.

ג.                           6 חודשי מאסר מותנים, למשך שלוש שנים, מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור איזו מהעבירות בהן הורשע, עבירות אלימות, או איומים, לרבות נסיון או סיוע לעבור איזה מעבירות אלה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום ב' בחשון, תשס"ד (28 באוקטובר 2003) במעמד הצדדים.

                                             ____________

ירון לוי, שופט

001359/03פ  133 שרה רובנס