1

בתי המשפט

ע"פ 001290/04 ע"פ 1068/04		בית משפט מחוזי חיפה
22/09/2004	תאריך:	י. גריל - [אב"ד] א. רזי א. שיף	בפני הרכב כב' השופטים:

			בוריס טרכמן ע"י הסניגוריה הציבורית במחוז חיפה באמצעות עו"ד מוהנד חלאילה		בעניין:
המערער
			- נ ג ד -
			מדינת ישראל ע"י פקליטות מחוז חיפה
המשיבה
	ע"פ 1290/04	מדינת ישראל ע"י פרקליטות מחוז חיפה		ובעניין:
	המערערת
		- נ ג ד -
		ליאור ללוש ע"י הסניגוריה הציבורית - מחוז חיפה
	המשיבה ע"פ 1068/04

פסק דין

עובדות:

ענייננו בשני ערעורים שהדיון בהם אוחד. הערעור הראשון הוא על החלטת בית משפט השלום בחדרה בת"פ 2769/03 (כב' השופט ס. מוחסן), בה דחה בית משפט השלום את בקשת המערער -טרכמן בוריס - לביטול צו אשפוז מכוח סעיף 15 (א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 (להלן: "החוק"). כתב האישום נגד המערער הוגש ביום 21.12.03, ובו יוחסה לו עבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין. כעולה מכתב האישום מיוחס למערער כי זרק 2 שקיות אשפה וכן ביצים לעבר דלת הכניסה של קופ"ח. במהלך הדיון בבית משפט השלום הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית, לפיה הנאשם אינו מבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור ואינו יכול לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו. לאור חוות הדעת הפסיכיאטרית, ובהסכמת הצדדים, ביום 21.12.03 הוציא בית משפט השלום צו המורה על אשפוזו הכפוי של הנאשם לפי סעיף 15(א) לחוק (להלן: "אשפוז פלילי" או "מסלול פלילי"). ביום 06.01.04 הגיש הנאשם בקשה לביטול צו האשפוז שניתן כאמור. בבקשתו טען ב"כ הנאשם כי הסכמתו למתן צו האשפוז ניתנה בטעות וכי לו היה מבקש מבית המשפט לשקול נקיטת אמצעי אחר, הפוגע פחות בחירות האדם, ביהמ"ש היה נעתר לבקשתו. עוד טען ב"כ הנאשם בבקשתו כי האמצעי המתאים יותר בנסיבות המקרה הוא האשפוז של הנאשם, בו הוא היה נתון נכון ליום הגשת הבקשה עפ"י הוראת פסיכיאטר מחוזי (להלן: "אשפוז אזרחי" או "מסלול אזרחי"), ולא האשפוז עפ"י צו בית המשפט, אשר פגיעתו בחירות הפרט חמורה בהרבה. בית משפט השלום דחה את הבקשה לביטול הצו בהחלטתו מיום 08.03.04, ומכאן הערעור של המערער.

הערעור השני הוגש ע"י המדינה כנגד החלטת בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ה. אסיף) בת"פ 5767/03 מיום 13.01.04, בו ביטל בית המשפט את צו האשפוז הפלילי לפי סעיף 15 (א) לחוק, שניתן נגד המשיב בתיק זה, ללוש ליאור, ביום 21.10.03. כתב האישום נגד המשיב הוגש ביום 21.10.03 בגין תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין. בכתב האישום יוחס למשיב מעשה תקיפה של עוברת אורח, באופן שנתן לה מכות אגרוף בפניה ובעט ברגלה. מחוות דעת פסיכיאטרית מיום 19.10.03 עלה כי המשיב אינו מסוגל לעקוב אחרי הליכי המשפט ולפיכך אינו יכול לעמוד לדין. בשל חוות הדעת הפסיכיאטרית ולאור הסכמת ב"כ המשיב, ניתנה ביום 21.10.03 החלטת בית המשפט, לפיה יאושפז המשיב בכפיה בהתאם לסעיף 15 (א) לחוק. ביום 04.01.04 הגיש ב"כ המשיב בקשה לביטול צו האשפוז, בה טען כי נתן את הסכמתו למתן הצו בהיסח הדעת וכי בנסיבות המקרה אין זה סביר להשתמש באמצעי חמור של אשפוז פלילי ויש להעדיף את האשפוז האזרחי על פי הוראת הפסיכיאטר המחוזי. בית משפט השלום קיבל את בקשתו של המשיב וביטל את צו האשפוז הפלילי שהוצא בהחלטתו מיום 13.01.04. ביהמ"ש קמא קבע כי מצבו הנפשי של המשיב קשה והוא מסוכן לציבור, אך מן הדין להעדיף את הליכי האשפוז האזרחי ולפיכך צו האשפוז יבוטל, ואולם הביטול ייכנס לתוקף בחלוף 9 ימים, וזאת על מנת לאפשר לפסיכיאטר מחוזי לנקוט בהליכים המתבקשים לצורך אשפוזו של המשיב מכוחו של צו אזרחי. מכאן ערעורה של המדינה (להלן: "המערערת").

הנסיבות בשני הערעורים דומות, לכן הוחלט על איחודם. השאלה המשותפת לשני המקרים, והיא העומדת לדיוננו בערעור זה, הינה האם רשאי בית המשפט, הדן בתיק הפלילי, לא ליתן צו אשפוז פלילי או לבטל את צו האשפוז הפלילי נגד נאשם, אשר אינו כשיר לעמוד לדין, מקום בו השתכנע בית המשפט כי מכלול השיקולים מחייב אשפוזו של הנאשם, ותחת זאת להעביר את הטיפול בנאשם לשיקול דעתו של פסיכיאטר מחוזי, אשר בסמכותו להורות על אשפוז אזרחי.

יצוין, כי בינתיים שוחרר המשיב בע"פ 1068/04 מאשפוזו במסלול האזרחי ולפיכך ערעור המדינה בעניינו לא יגרור אחריו תוצאות מעשיות. המדינה עמדה על ערעורה רק על מנת להעמיד הלכה על מכונה.

טענות הסנגוריה:

1. סמכות בית המשפט לפי סעיף 15(א) לחוק היא סמכות רשות. ביהמ"ש רשאי לשקול שיקולים שונים ולהגיע למסקנה כי בנסיבותיו של מקרה ספציפי אין מקום לנקוט את האמצעי הקיצוני של אשפוז כפוי בצו. במסגרת שיקול הדעת רשאי ביהמ"ש לשקול שיקולים של מידתיות האמצעי, תוך התמקדות בחומרת העבירה, רמת המסוכנות, והקשר הסיבתי בין מחלת הנפש לביצוע העבירה.

2. גם אם ביהמ"ש יגיע למסקנה כי יש מקום לאשפוז כפוי, עליו להיות ער לקיומו של המסלול האזרחי, אשר פגיעתו בחירות ובכבוד האדם חמורה פחות. אשפוז כפוי הוא האמצעי הקשה ביותר של שלילת החירות, ואף קשה יותר ממאסר בפועל שמוטל על אדם בריא. מטרת האשפוז, להבדיל ממטרתו של מאסר בפועל, היא לא לגרום סבל לנאשם אלא לטפל בו. הסבל והדיכוי הנגרמים במהלך האשפוז אינם מהווים מטרה אלא תוצאה בלתי רצויה שיש להימנע ממנה. בפרקטיקה קיימים הרבה מקרים שבהם נאשמים חולי נפש אושפזו, למשך שנים רבות, מכוח צו אשפוז פלילי שניתן בגין מעשים של מה בכך שנפלו להגדרה של עבירה פלילית קלה. וכל זאת מבלי שהנאשם אפילו עמד לדין.

3. כמו כן, טוענת הסנגוריה כי אין לקבל גישת המאשימה, לפיה אם הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין וזקוק לאשפוז, אזי חייב בית המשפט להורות על אשפוזו באמצעות צו שיפוטי ואין לו סמכות להימנע מכך. לדעת הסנגוריה, גישה זו היא בלתי אפשרית, וזאת מכיוון שבפועל אין מצב שבו הנאשם נמצא חולה עד כדי חוסר יכולת לעמוד לדין וחרף זאת אינו זקוק לאשפוז כפוי או, למצער, לטיפול מרפאתי כפוי. וברי כי אין כל טעם במתן סמכות שאין אפשרות להשתמש בה.

4. האשפוז הכפוי הפלילי הינו בעייתי לפי שיטת המשפט הישראלי. הבעייתיות טמונה בכך שהאשפוז אינו מוגבל בזמן ויכול להימשך שנים רבות. הגורם המחליט על שחרור הנאשם מאשפוז הוא הוועדה הפסיכיאטרית אשר בפועל הנהיגה הליך שחרור נוקשה מאד. במקרים רבים החלטת הוועדה אינה עומדת בקנה אחד עם המלצות הצוות הרפואי המטפל בנאשם, אשר ממליץ על שחרור. מכך נובע שכל צו אשפוז פלילי טומן בחובו פוטנציאל של פגיעה בלתי מידתית ובלתי מתקבלת על הדעת בנאשם חולה נפש. נאשם עלול להיות מאושפז למשך תקופה ארוכה מאד בגין עבירה קלה, כעולה מ-ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ואח', פ"ד נז(1) 900.

5. בשיטות משפט זרות נקבעו הסדרים מידתיים בנושא של אשפוז פלילי ומן הדין להחילם כאמור בשיטת משפטנו.

6. האשפוז הכפוי האזרחי נועד אף הוא לטיפול בנאשם ולהגנה עליו ועל הציבור. אולם האשפוז הכפוי במסלול האזרחי נוח יותר לנאשם ופגיעותו בכבוד ובחירות האדם קטנה יותר. ההבדלים העיקריים הם: אופן אישור החופשות; צו האשפוז האזרחי, לעומת הפלילי, הינו לתקופה קצובה; תהליך השחרור באשפוז הפלילי קשה ונוקשה יותר.

7. מלשון סעיף 15 (א) לחוק עולה בבירור כי ביהמ"ש רשאי שלא ליתן צו אשפוז. הטענה מתחזקת לאור לשונו של סעיף 15(ב), לפיו אין לביהמ"ש שיקול דעת. ההבדל בין שני הסעיפים הקטנים טמון בכך שלפי ס' 15(ב) כבר לא עומדת לנאשם חזקת החפות.

8. לפי גישת התביעה תפקיד ביהמ"ש הוא כשל חותמת גומי, שיקול הדעת מוענק רק לועדה הפסיכיאטרית, בראשה עומד "קטיגור".

9. עקרונות פסק הדין בע"פ 3854/02 הנ"ל, מחייבים בנסיבות המקרה אי מתן צו האשפוז. הנשיא ברק עומד בפסק הדין על בעייתיות של שיטת המשפט הישראלי בנושא של אשפוז פלילי ופונה למחוקק לשנות את המצב הקיים בחוק. אולם, גם בטרם שונה החוק יש להבטיח כי זכויותיו הבסיסיות של נאשם לא ייפגעו והוא לא יעמוד בסכנה של אשפוז ארוך ובלתי מידתי.

10. גם במסלול האזרחי, הקריטריון המנחה בהחלטה לגבי שחרור, הינו המסוכנות של המאושפז. לכן כל עוד לא חלפה המסוכנות לציבור, לא ישוחרר הנאשם. לפיכך אין מניעה מלהשתמש באשפוז אזרחי כתחליף לאשפוז הפלילי.

11. זאת ועוד, טוענת הסנגוריה כי בתי המשפט בארץ כמעשה שבכל יום נמנעים מליתן צווי אשפוז פלילי כנגד נאשמים שאינם מסוגלים לעמוד לדין, וזאת מכיוון שסומכים הם על הטיפול שיקבלו הנאשים במסגרת אשפוז אזרחי. יתרה מזאת, זוהי גם עמדתה המקובלת של הפרקליטות בתיקים אחרים.

טענות התביעה:

1. התביעה טענה בסיכומיה כי אמנם לפי סעיף 15 (א) המחוקק רשאי שלא ליתן צו אשפוז נגד הנאשם כאשר הלה אינו זקוק לאשפוז. ברם, אם ביהמ"ש השתכנע כי הנאשם זקוק לאשפוז, האפשרות היחידה העומדת בפני ביהמ"ש היא מתן צו לאשפוז כפוי, דהיינו האשפוז הפלילי (או טיפול מרפאתי כפוי).

2. מפס"ד בבש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 289 יש ללמוד כי הסמכות להחליט על אשפוז כפוי של נאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין נתונה לביהמ"ש ולא לפסיכיאטר המחוזי. מפסק דין זה אנו למדים כי האשפוז הפלילי מיועד למי שביצע עבירה פלילית.

3. מהעובדה שבית המשפט העליון בע"פ 3854/02 הנ"ל לא הזכיר את האופציה שביהמ"ש מוסמך להעביר לפסיכיאטר המחוזי את הסמכות להחליט בעניין אשפוז הנאשם שאינו כשיר לעמוד לדין, אנו למדים שאופציה זו אינה קיימת. מדובר בפסק דין מנומק בו ביהמ"ש סוקר פתרונות שונים למצב החוקי הקיים. ביהמ"ש מדבר על מידתיות האשפוז הפלילי מבחינת משך התקופה ביחס לחומרת העבירה, זאת ותו לא.

4. האשפוז האזרחי אינו מתאים למקרים בהם מדובר בחולה נפש שביצע עבירה פלילית. בהחלטה בנושא שחרור נאשם מאשפוז כפוי יש לשקול שיקולים נוספים מעבר לשיקולים רפואיים, כגון אינטרס הציבור. אין באפשרות הגורמים המחליטים על שחרור באשפוז האזרחי לשקול שיקולים אלה, באשר אינם משפטנים. לכן המחוקק הפקיד החלטה זאת בידי הועדה הפסיכיאטרית, אשר בראשה עומד משפטן.

5. יתרה מכך, לפי סעיף 28(ד) לחוק על הועדה הפסיכיאטרית לדווח על שחרורו של נאשם מאשפוז פלילי ליועמ"ש, לפרקליטות המחוז ולמשטרת ישראל. הטעם לכך הוא לאפשר לגורמים אלה להגיש ערעור על ההחלטה או לשקול נקיטת צעדים אחרים נגד הנאשם. דיווח מסוג זה אינו קיים באשפוז האזרחי.

שתיים הן השאלות העומדות לדיון בערעורים הנדונים:

א. הרשאי בימ"ש שהחליט על אשפוז פלילי, של מי שאינו מסוגל לעמוד לדין, לשוב ולהדרש לנושא, בחלוף זמן קצר, ולשנות או שלא לשנות את החלטתו הקודמת, בדבר אשפוז פלילי של נאשם?

ב. הרשאי בימ"ש להותיר את שאלת אשפוזו של נאשם, הזקוק לאשפוז, בידי הפסיכיאטר המחוזי אף שביהמ"ש סבור, כי מן הדין לאשפז את הנאשם? ודוק, לית מאן דפליג כי אם הגיע ביהמ"ש למסקנה כי אין הנאשם זקוק לאשפוז, רשאי הוא שלא להורות על אשפוזו.

טרם דיון

אדון תחילה בשאלת הסמכות של ביהמ"ש מוציא הצו, להדרש פעם נוספת להחלטתו.

הוראת אשפוז פלילי מוצאת כאמור מכוח סמכותו של סעיף 15(א) לחוק. סעיף 15(ו) לחוק קובע, כי:

"לענין ערעור דינו של צו לפי סעיפים (א) או (ב) כדין הרשעה".

משמעותו של סעיף 15(ו) הנה כי דרך המלך לשינוי החלטת בימ"ש, בדבר אשפוז פלילי, היא הגשת ערעור לערכאת הערעור.

דרך נוספת לשינוי החלטתו של ביהמ"ש בדבר אשפוז פלילי היא הדרך הנקובה בסעיף 28 לחוק הקובע, בין השאר, כהאי לישנא:

"(א) חולה המאושפז על פי צו בית משפט או הנמצא בטיפול מרפאתי על פי צו כאמור, תדון הוועדה הפסיכיאטרית בענינו לפחות אחת לששה חדשים, וכן רשאית היא לדון בענינו בכל עת אם ביקש זאת החולה או המנהל.

(ב) בדיון כאמור בסעיף קטן (א) מוסמכת הוועדה לאשר לחולה חופשות, בתוך תקופת הצו, בתנאים שתקבע או לשחררו ללא תנאי".

עינינו הרואות כי ועדה פסיכיאטרית רשאית אף היא לשחרר נאשם שאושפז במסלול הפלילי ע"י ביהמ"ש.

לכאורה מדובר בשתי דרכי שחרור (ערעור ודיון בוועדה הפסיכיאטרית) ואין בלתן.

אמרנו לכאורה ולא בכדי. בע"פ 3854/02 המוזכר לעיל נדון מקרה של נאשם שאושפז באשפוז פלילי, בהתאם לסעיף 15(א) לחוק. הוועדה הפסיכיאטרית לא מצאה מקום לשחררו במשך 14 שנים. אשפוזו הממושך עלה על תקופת המאסר המקסימלית בגין העבירה שבה הואשם. בהליך שיפוטי נתעוררה השאלה מי מוסמך לשחררו מאשפוזו הפלילי. ביהמ"ש העליון העיר, כי החוק אינו קובע משך זמן מירבי להשארת נאשם באשפוז כפוי.

ביהמ"ש קבע, כי צו שהשארתו בתוקף גובלת בחוסר סבירות, ראוי שיחזור לבחינה מחודשת על ידי ביהמ"ש שהוציאו. ביהמ"ש אף הציע דרכים בעזרתן ניתן יהיה לעקוב אחר משכם של צווי האשפוז ולהביא בפני ביהמ"ש מקרים החורגים ממתחם הסבירות.

על חוסר סבירות שבהשארת הצו על כנו, ניתן יהיה ללמוד, אליבא דע"פ 3854/02 למשל אם יתברר כי אין הסתברות ממשית שהנאשם-חולה-הנפש - יוכל לעמוד לדין פלילי. כמו כן, יחרוג הצו ממתחם הסבירות אם, בלא קשר למידת ההסתברות של אפשרות ההעמדה לדין, קיים יחס בלתי סביר בין תקופת האשפוז שחלפה לבין העונש המקסימלי שהנאשם היה צפוי לו, אילו נערך משפט והוא היה מורשע בו.

בע"פ 3854/02, בשל נסיבותיו הקיצוניות, הוחלט על החזרת התיק לביהמ"ש המחוזי שהוציא את הצו על מנת שיבחן ביטולו של הצו.

בענייננו, אין המדובר במקרה החורג ממתחם הסבירות, שכן עברו רק תקופות קצרות מיום אשפוזם של המערער והמשיב ועד לפנייתם לביהמ"ש קמא ואין ניתן עדיין לקבוע כי הם לא יוכלו לעמוד לדין.

בנסיבות אלה נראה, כי בקשה לביטול הצו, היתה צריכה להיעשות בדרך של הגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי, או לחילופין, על ידי פנייה לועדה הפסיכיאטרית בבקשה כי תדון בעניינם בטרם חלפו 6 חודשים מיום ההחלטה על האשפוז הפלילי.

כל עוד אין הסדר בחוק המאפשר שינוי החלטתו של ביהמ"ש שהורה על האשפוז הפלילי, ראוי שזו תעשה אך במקרים שבהם החריגה ממתחם הסבירות אינה סובלת השארת הצו על כנו. אחרי, ככלות הכל, המחוקק לא קבע הסדר לשינוי החלטות ביהמ"ש ע"י ביהמ"ש שהוציא את צו האשפוז. ההסדר שנקבע ע"י ביהמ"ש העליון בע"פ 3854/02, נקבע למקרים חריגים וקיצוניים, שהרי הסדר זה נוגד, לכאורה, את כלל סופיות הדיון.

כלל סופיות הדיון, המקובל במקומותינו מימים ימימה, הוא יסוד מוסד בשיטת משפטנו. בע"פ 1100/91 מ"י נ. ג'פרי, פ"ד מ"ז(1) 418 באו הדברים לידי ביטוי בפסק דינו של כב' השופט מ. אלון כהאי לישנא:

"כלל הוא בידינו, שעם מתן פסק הדין מסיים בית המשפט את מלאכתו ושוב אין הוא מוסמך לשנותו, למעט תיקון טעות שנפלה בפסק-הדין... עקרון זה מקובל הוא בידינו מימים ימימה..." (שם, בעמ' 430).

בעבר נעשו נסיונות לטעון כי לביהמ"ש סמכות טבועה לשנות את פסה"ד. הניסיון נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (ראו המר' 464/65 עוזר ואח' נ. מ"י, פ"ד י"ט(4) 31):

"... שיהיה זה מרחיק לכת, יתר על המידה, להסיק כי הסמכות הטבעית טומנת בחובה גם את הכוח לשנות את העונש, אשר בית המשפט קצב או אישר בזמנו, שינוי מהותי ופירוש הדבר: לחזור ולהטיל עונש שהוא שונה מזה שהיה בכוונתו להטיל או לאשר בעת שהוציא את פסק דינו" (הנשיא אגרנט, שם בעמ' 38).

עינינו הרואות כי ככלל, כאשר סיים ביהמ"ש מלאכתו אין הוא מוסמך עוד לשנות את החלטותיו, למעט בתיקון טעויות סופר, או אם הוסמך לעשות זאת בחיקוק (ראו למשל סעיף 87 לחוק העונשין).

בע"פ 3854/02, המוזכר לעיל, היה ביהמ"ש ער לקושי הנ"ל וככל הנראה, בין השאר, לקושי זה התכוון באומרו:

"ערים אנו לכך, שהפתרון הפרשני שאנו נותנים אינו נקי מקשיים. עם זאת, קשיים אלה מחווירים, לעומת המצב הקיים, שבו נתון נאשם לאשפוז כפוי מכוח צו אשפו בלתי סביר".

המסקנה המתבקשת היא, כי רק צו אשפוז, שמשכו בלתי סביר, הוא שיקנה לביהמ"ש, מוציא צו האשפוז, את הסמכות לשנותו.

לא אלו כאמור הם המקרים שבפנינו, כאשר חלפו תקופות קצרות מאד מאז הוצא הצו ועד הדיון השני בביהמ"ש מוציא הצווים. לפיכך, לא היה זה מן הדין לקיים דיונים מחודשים בפני ביהמ"ש השלום.

חרף האמור לעיל, בשל הסוגיות העקרוניות העולות לדיון ובשל העובדה, שהתביעה בביהמ"ש קמא לא חלקה על סמכותו של ביהמ"ש לדון בבקשות, נתייחס לערעורים כאילו לא התעוררה כל בעיה בשאלת סמכותם של בתיהמ"ש קמא לדיון מחודש בהוצאת צווי האשפוז.

ההכרעה בערעורים

מהעיון בטענות הצדדים עולה כי אין מחלוקת ביניהם בדבר סמכות בית המשפט שלא להורות על צו אשפוז נגד נאשם שנמצא כלא כשיר לעמוד לדין עקב מחלת נפש. סעיף 15(א) לחוק נוקט בלשון "רשאי" באופן שאינו משתמע לשני פנים. עמדה זו מתיישבת גם עם האמור בספרו של ד"ר בזק, אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו (הוצאת קרית ספר, מהדורה שלישית, ירושלים, 1985), עמ' 309, שם כותב המחבר כי: "מצא בית המשפט כי אין הנאשם מסוגל לעמוד בדין מחמת מחלת נפש, פתוחות בפניו שתי דרכים: (א) רשאי הוא לצוות על אשפוזו של הנאשם... (ב) אם אין בית המשפט סבור כי יש להורות על אשפוזו של הנאשם, יידחה המשך הדיון עד שמצבו של הנאשם ישתפר כך שיוכל לעמוד בדין". גם התביעה, אשר מנוסח הודעת הערעור שהגישה, ניתן היה להבין כי היא גורסת שאין סמכות כזאת בידי בית המשפט, חזרה כנראה מטענתה זו בסיכומיה.

המחלוקת בין הצדדים, אם כן, הינה בשאלה האם כאשר יש צורך באשפוז נאשם, בשל מסוכנותו לציבור או לעצמו ובשל הצורך בטיפול רפואי, רשאי בית המשפט להימנע ממתן צו האשפוז, וזאת מתוך ידיעה כי קיים מסלול אחר לאשפוז הנאשם, והוא המסלול האזרחי, בהוראת הפסיכיאטר המחוזי.

אין ספק כי אשפוז כפוי במוסד לחולי נפש פוגע באופן חמור בחירותו ובכבודו של חולה הנפש, אך פגיעה זו לעיתים הינה מוצדקת בשל הצורך להגן על הציבור ועל חולה הנפש עצמו (ראו רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב(1) 697, עמ' 710 (להלן: "פרשת וילנצ'יק")). בהחליטו לגבי צו אשפוז כפוי, על בית המשפט להעמיד זה מול זה שיקולים מתנגשים: מחד כבוד המטופל וחירותו, ומאידך הצורך לטפל בחולה הנפש ולמנוע את הסכנה הנשקפת ממנו כלפי הציבור וכלפי עצמו. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת וילנצ'יק הנ"ל:

"צו לאשפוז כפוי אינו עונש. מטרתו של האשפוז הכפוי הפלילי אינה עונשית. אשפוז כפוי אינו תחליף למעצר... מטרתו של האשפוז הכפוי הפלילי היא טיפול בחולה הנפש והגנה עליו ועל שלום הציבור. אין לאשפז נאשם באשפוז כפוי אך לשם הגנה על הציבור או עליו (סעיף 35(ב) לחוק). האשפוז הכפוי הוא פרי של איזון בין המטרות המרכזיות המונחות ביסוד החוק: טיפול בנאשם חולה הנפש, מניעת סכנה (לעצמו ולציבור) וכל זאת תוך שמירה על זכויות האדם של הנאשם. במסגרת איזון זה יש לשאוף תמיד לאמצעי שפגיעתו בחירותו של חולה הנפש-הנאשם, היא הפחותה ... במסגרת זו נקבע בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 - והיה זה חידוש לעומת חוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955 - כי ניתן לצוות על טיפול מרפאתי בכפיה. טיפול כזה מהווה אמצעי שפגיעתו בחירות הנאשם -חולה-הנפש פחותה מאשפוז כפוי ויש לנקוט בו במסגרת כללי המידתיות" (שם, בעמ' 713-714).

לפי סעיף 15(א) לחוק, ניתנה לבית המשפט סמכות להורות על אשפוז כפוי של נאשם, אך אין כאמור חובה שבית המשפט יעשה כן. רשאי הוא שלא להורות על אשפוז כפוי, אלא להסתפק בטיפול מרפאתי כפוי, או לא להורות כלל על טיפול בנאשם, לא במסגרת אשפוז ולא במסגרת טיפול מרפאתי, אם הנאשם אינו זקוק לטיפול כזה מבחינה רפואית. בשונה מסעיף 15(א), לפי סעיף 15(ב) חייב בית המשפט להורות על אשפוז הנאשם או על טיפול מרפאתי. השוני בין הסעיפים נובע מכך שבסעיף 15(ב) מדובר בנאשם שאשמתו הוכחה ושהעבירה בוצעה שעה שסבל ממחלת הנפש. נראה כי הרציונל העומד מאחורי הקביעה של סעיף 15(ב), השוללת מבית המשפט סמכות שלא להורות כלל על טיפול בנאשם, הינו כי כבר הוכחה הלכה למעשה מסוכנותו של הנאשם, היות וביצע עבירה בשעה שהיה חולה נפש, ולכן במקרה זה חייב בית המשפט להורות על הטיפול. אך גם במקרה זה אין חובה להורות על אשפוז אלא פתוחה הדרך בפני בית המשפט להורות על טיפול מרפאתי, הפוגע פחות בכבוד הנאשם, והעונה על דרישות מבחן המידתיות והסבירות.

לית מאן דפליג כי אשפוז במסלול הפלילי קשה יותר, מבחינת הנאשם מאשר האשפוז במסלול האזרחי.

בבש"פ 2305/00 פלוני נ. מדינת ישראל, פ"ד נ"ד(4) 289, עמד השופט מ. חשין על האבחנה בין השניים באומרו, כי:

"השוואת מעמדם של הנוסעים במסלול האזרחי למעמדם של הנוסעים במסלול הפלילי יגלה לנו - ולא להפתעתנו - כי ראשונים מעמדם נוח משל אחרונים; המסלול האזרחי נוח לו למטופל, המסלול הפלילי קשה הימנו. הטעמים להבדל זה גלויים לעין: שהנוסעים במסלול הפלילי - להבדילם מהנוסעים במסלול האזרחי - עשו לכאורה מעשה רע ומזיק לחברה; הפירו את שלום הציבור; ומכאן נגזר - על דרך הכלל - כי הצורך להגן על אינטרס הציבור עמוק ונמרץ הוא יותר מאשר במסלול האזרחי. יתר על כן: הדעת נותנת כי במקרים רבים יהיה מקום לבוא חשבון עם אלה הנוסעים במסלול הפלילי גם בגין מעשיהם הרעים. מטעם זה אף נתונים הם - בראש ובראשונה - לטיפולו של בית המשפט ולא אך לטיפולם של המומחים בלבד" (שם, בעמ' 313-312).

למעשה קיימות 3 אפשרויות בהן עלול למצוא עצמו אדם מקבל טיפול פסיכיאטרי בכפייה.

א. המסלול האזרחי, לפי סעיף 9 לחוק, המאפשר לפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו של אדם. מסלול זה נועד מלכתחילה לאנשים שלא הסתבכו בפלילים ולפיכך לא הוגש נגדם כתב אישום.

כאמור לעיל, המדובר במסלול אשפוז שאינו קשה לשינוי, כמו מסלול האשפוז הפלילי, והאפשרויות לילך לקראתו של המטופל בחופשות ובשחרורו מהטיפול ומהאשפוז היא יותר קלה לביצוע.

במסגרת המסלול האזרחי המחוקק אף איפשר לפסיכיאטר המחוזי נקיטת אמצעי מידתי הפוגע פחות באדם הזקוק לטיפול הפסיכיאטרי. המדובר בהוראה לטיפול מרפאתי כפוי.

ב. המסלול הפלילי, מכוחו של סעיף 15(א) לחוק, המיועד לאלו שהסתבכו בפלילים, הוגש נגדם כתב אישום ונקבע ע"י ביהמ"ש, בהסתמך על חוות דעת פסיכיאטרית, כי הנאשם אינו כשר לעמוד לדין.

גם במקרה זה איפשר המחוקק לביהמ"ש לנקוט אמצעי מידתי, הפחות בחומרתו, דהיינו להורות במקרים המתאימים על טיפול מרפאתי כפוי.

ג. המסלול הפלילי, על פי סעיף 15(ב) לחוק, שניתן לכנותו מגה פלילי שבו חייב ביהמ"ש להורות על אשפוז כפוי או טיפול מרפאתי כפוי לאדם שנקבע כי עשה את מעשה העבירה שבו הואשם והיה חולה נפש הן בשעת מעשה והן בעת הדיון המשפטי.

המדובר איפוא בשני מסלולים (אזרחי ופלילי) וב-3 אפשרויות (אזרחי, פלילי, מגה פלילי) שבהן ניתן לחייב אדם לקבל טיפול רפואי נפשי.

בכל אחת מהאפשרויות הנ"ל רשאי הגורם המורה על הטיפול הכפוי להורות על טיפול שהוא פוגע פחות בזכויותיו הבסיסיות של המטופל (טיפול מרפאתי כפוי חלף האשפוז הכפוי).

נראה איפוא, כי המחוקק היה ער לפגיעות החמורות הנובעות מהטיפול הכפוי ויצר מדרג מידתי המאפשר מגוון אפשרויות באשר לדרך האשפוז.

אם לא די באמור לעיל, הרי שהמחוקק אפשר גם דרכי ערר וערעור על החלטות הגורם המורה על הטיפול הכפוי וכן יצר מנגנון לבחינה תקופתית מחודשת של הוראת אשפוז שניתנה ע"י בימ"ש (ס' 28 לחוק).

בקביעות המחוקק כמפורט לעיל, באה לידי ביטוי נוסחת האיזונים בין כל האינטרסים המתנגשים. ככל שקיימת אפשרות ממשית יותר לסיכון הנובע מהזקוק לטיפול, כך איפשר המחוקק נקיטת צעד יותר דרסטי "כנגדו".

בשל חומרתו היתרה של הסיכון הנובע לכאורה ממי שהועמד לדין ובשל הפגיעה החמורה יותר במטופל שנכפה לקבל הטיפול, ניתנו סמכויות ההחלטה בדבר הטיפול הרפואי לגביו לביהמ"ש ולא לפסיכיאטר המחוזי.

וכך באו הדברים לידי ביטוי ב-בש"פ 2305/00 הנ"ל מפי כב' השופט מ. חשין:

"על כך אשיב ואומר זאת: על דרך הכלל, במקום שהיה אירוע פלילי - קרא: הופר שלום הציבור - ההכרעה בשאלה אם פלוני הוא בר עונשין או אם מסוגל הוא לעמוד לדין, לא התביעה תחליט בה; לא התביעה, לא הפסיכיאטר ובוודאי לא החשוד. המוסמך לכך הוא בית המשפט, וזה עקרון שלטון החוק. הסמכות היא לבית המשפט ועם הסמכות תבוא כמובן גם האחריות" (שם, בעמ' 304-303).

ובהמשך:

"המאפיין העיקרי של שני המסלולים, כל אחד מהם לעצמו - המסלול האזרחי מזה והמסלול הפלילי מזה - יימצא בבעלי הסמכות הקובעים בכל אחד מן השניים. הסמכויות הישירות והעיקריות במסלול האזרחי נתונות בידי הפסיכיאטרים המחוזיים והוועדות הפסיכיאטריות - קרא: בידי רשויות-מינהל של בעלי מקצוע - ואלה מפעילים את סמכויותיהם בלא מעורבותו הישירה של בית משפט, או במעורבותו המצומצמת בלבד. שלא כמותו של המסלול האזרחי הוא המסלול הפלילי, שבעל הסמכות העיקרי והראשי בו הוא בית המשפט. אכן, בית משפט לא יפעל, דרך כלל, אלא על פי חוות-דעתם של פסיכיאטרים; ואולם, שלא כבמסלול האזרחי שההכרעה העיקרית בו ניתנת בידי אנשי המקצוע, ההכרעה העיקרית במסלול הפלילי היא בידי בית המשפט דווקא" (שם, בעמ' 310-309).

ובהמשך:

"ואולם, גם אם נדע כי לא ניתן יהא למצות את הדין עם עובר העבירה - בין משום שאין הוא מסוגל לעמוד לדין ובין משום שאין הוא בר עונשין בשל כך שהיה חולה נפש בשעת מעשה - גם במקרים אלה מעוניינים אנו כי בית משפט הוא שיקבע ויכריע" (שם, בעמ' 315).

הרציונאל לקביעה דלעיל מוזכר אף הוא בע"פ 2305/00 כהאי לישנא:

"עיקרי יסוד של שיטת המשפט בישראל מורים אותנו, כי אירועים פליליים להכרעת בתי המשפט ניתנו, להכרעתם ולא להכרעת הפסיכיאטר. אין לקבל - על דרך העיקרון ובכפוף לחריגים - כי הפסיכיאטר המחוזי יחליט בעניינם של אירועים פליליים, אירועים שהיו כרוכים בהפרת שלום הציבור. לא זה תפקידו" (שם, בעמ' 314).

ובהמשך:

"ביודענו כי יש ראיות מספיקות הקושרות את פלוני חולה-הנפש למעשה עבירה, לאמור: ביודענו (לכאורה) כי לולא מחלת הנפש היה פלוני עומד לדין, אינטרס כבד יש לה לחברה כי שאלת מצבו הנפשי של פלוני - עושה העבירה - תעלה לפני בית משפט דווקא: לפניו ולא לפני כל גוף אחר; כי בית-המשפט, דווקא הוא, יחליט על דרך הטיפול הנאותה בפלוני, בהתאם למצבו הנפשי ולסכנה הנשקפת ממנו לציבור" (שם, בעמ' 315-314).

פסה"ד דלעיל עניינו אמנם בסוגייה שונה מזו הנדונה בפנינו אך הרציונאל ורוח הפסק ישימים גם לענייננו.

הרציונאל הנ"ל הוא גם הסיבה לכך שגם משמופעל מנגנון הבדיקה המחודשת, ע"י הוועדה הפסיכיאטרית לפי סעיף 28 לחוק, אין בהחלטותיה בדבר שחרורו של הנאשם או בדבר הענקת חופשות, משום סוף פסוק. הוועדה חייבת, על פי סעיף 28(ד) לחוק, לדווח על החלטותיה ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המחוז ולמשטרת ישראל. היועמ"ש לממשלה רשאי, על פי סעיף 29(א) לחוק לערער על ההחלטה בפני בימ"ש מחוזי.

במסלול הפלילי נשארת איפוא אפשרות השליטה בידי המערכת השיפוטית, החל משלב ההוראה לטיפול כפוי עד לשלב השחרור של הנאשם מאשפוזו או מהטיפול המרפאתי.

נראה איפוא, כי המחוקק התכוון לכך שכאשר הוגש נגד נאשם כתב אישום והלה זקוק לטיפול כפוי, מי שיחליט בעניינו ומי שישלוט על ההליך מתחילתו ועד סופו הוא ביהמ"ש ולא גורם מנהלי כלשהו.

גם מהאמור בסעיף 21 לחוק ניתן להסיק, כי המחוקק יצא מנקודת הנחה שאשפוז כפוי, של מי שהועמד לדין ונמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, יעשה במסלול הפלילי. סעיף 21 לחוק קובע בזו הלשון:

"אושפז נאשם על פי צו של בית משפט לפי סעיף 15(א) והוא שוחרר לאחר מכן לפי סעיף 28(ד), רשאי היועץ המשפטי לממשלה להורות כי הנאשם יועמד לדין על העבירה שבה הואשם".

ברור, אף שהדבר לא נאמר מפורשות, כי אף אם היה מאן דהוא מאושפז במסלול האזרחי, היה היועמ"ש לממשלה רשאי להורות, על העמדתו לדין עם שחרורו מהאשפוז. מדוע איפוא לא מצא המחוקק לציין אפשרות זו? התשובה האחת והיחידה לתמיהה זו היא שהמחוקק יצא מנקודת הנחה שאשפוז כפוי (או צו לטיפול המרפאתי), בעקבות העמדה לדין, של מי שאינו מסוגל לעמוד לדין, יתבצע במסלול הפלילי ולא במסלול האזרחי.

זו גם הסיבה שחובת הדיווח על שחרורו של מי שאושפז אשפוז כפוי, חלה רק על שחרור מאשפוז במסלול הפלילי (סעיף 28(ד) לחוק), והיא אינה חלה על שחרורו של מי שאושפז ושוחרר מהמסלול האזרחי.

השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול לגבי נאשם הזקוק לטיפול כפוי הם בעיקר שיקולים רפואיים, דהיינו צרכי הנאשם וטובתו, אך גם שיקולים של אינטרס הציבור ואמון הציבור במערכת. אל לו לביהמ"ש להתנער מסמכויותיו ומחובותיו ע"י העברת שיקול הדעת לפסיכיאטר המחוזי. מי שאמון על שקילת שיקולים שכאלו, בפרט כשמדובר במסלול הפלילי, הוא ביהמ"ש ולא כל גורם אחר, מכובד ומקצועי ככל שיהיה. משהגיע ביהמ"ש למסקנה כי עליו להורות על אשפוזו של הנאשם, עליו להורות על אשפוזו במסלול הפלילי.

הסניגוריה טוענת כי לא ייתכן לפרש את סמכות שיקול הדעת שהוענקה לבית המשפט במסגרת סעיף 15 (א) לחוק כסמכות לבחור בין האפשרות להורות על טיפול כפוי של הנאשם בצו שיפוטי (בדרך של אשפוז או טיפול מרפאתי) לבין האפשרות שלא להורות כלל על הטיפול. אליבא דהסנגוריה לא ייתכן מצב שנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין ובה בעת אינו זקוק לטיפול פסיכיאטרי כפוי, ולפיכך, לטענתה, פירושה של התביעה למונח "רשאי" מרוקן מתוכן את סמכות שיקול הדעת שניתנה לביהמ"ש. טיעון זה אינו מקובל עלינו. כאמור, עת דן ביהמ"ש בשאלת אשפוזו של נאשם, עליו לשקול, בין היתר, את מסוכנותו של הנאשם כלפי הציבור. כמו כן, ישקול ביהמ"ש את סיכויי השיפור במצב הנפשי של הנאשם מבלי להורות על טיפול כפוי, דהיינו עד כמה הנאשם יתמיד בטיפול מרצונו החופשי והאם כלל הינו מסוגל לדאוג לטיפול בעצמו מבלי שיכופו אותו לעשות זאת. עולה מן האמור, כי יש וישתכנע ביהמ"ש שהנאשם אינו מהווה סכנה לציבור במידה המצדיקה את אשפוזו הכפוי, ואז רשאי הוא להורות על טיפול מרפאתי. אולם ייתכנו מקרים, בהם לנגד ביהמ"ש עומד נאשם, אשר, על אף שאינו כשיר לעמוד לדין, לא זו בלבד שאינו מסוכן לשלום הציבור ולעצמו אלא הוא אף מעוניין בקבלת טיפול ומסתבר כי הינו מסוגל להתמיד בקבלתו בכוחות עצמו, מכיוון, שלמשל, נהג כך בעבר, או שהוא מצוי בשלב הסופי והמתקדם של טיפול שהחל עוד לפני הדיון המשפטי ובעת הדיון הוא מוכן לקבל הטיפול, או שאינו זקוק לו. במקרה זה רשאי ביהמ"ש שלא להורות כלל על טיפול כפוי. לפיכך, אין לומר שלפי גרסת התביעה מתרוקנת מתוכן סמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 15(א) שלא להורות על טיפול פסיכיאטרי כפוי.

מן הכלל אל הפרט

לגבי המערער בע"פ 1290/04 - הוגשה בביהמ"ש קמא חוות דעת פסיכיאטרית ממנה עולה, כי באוגוסט 1996 אושפז הלה אישפוז ראשון בבי"ח פסיכיאטרי על פי הוראת אשפוז, לאחר שהתנהג באלימות פיזית. הוא אובחן כשורה במצב פסיכוטי חריף ושוחרר כעבור כ- 3 חודשים להמשך טיפול מרפאתי. באפריל 1997 אושפז שוב, עקב מצב פסיכוטי חריף, עם ביטוי תוקפני ועם ביטויים של מחשבות שווא. לאחר כ-9 חודשים שוחרר. בנובמבר 1998 אושפז על פי צו הסתכלות לאחר שהואשם בתקיפה. גם הפעם אובחן כשרוי במצב פסיכוטי ואשפוזו נמשך עד מרס 2001, אז שוחרר עם הוראה לטיפול מרפאתי כפוי.

באשפוזו האחרון, נשוא דיוננו, אובחן כשרוי במצב פסיכוטי חריף עם סיכון לאלימות כלפי הסביבה.

מחוות דעתה האחרונה של מנהלת המחלקה המטפלת, עולה כי: "לאור עברו והתנהגותו יכול להוות סיכון לסביבתו על רקע המצב הפסיכוטי בו שרוי".

המשמעות של האמור לעיל הנה כי בעת הדיון בעניינו, היה לביהמ"ש קמא סיבה טובה להניח כי סיכונו של המערער לסביבה, העבירה המיוחסת לו ועברו מצדיקים הוצאת צו אשפוז פלילי. בהקשר זה יצוין, כי כעולה מתגובת התביעה בכתב מיום 8.1.04, שהסניגוריה לא חלקה עליה, בעת הוצאת צו האשפוז הפלילי היה המערער מאושפז על ידי הוראת אשפוז (אזרחית) זמנית ל-7 ימים.

מהאמור לעיל עולה, איפוא, כי בעת הדיון המחודש בבקשת המערער להסתפק בצו האשפוז האזרחי, כלל לא היה המערער מאושפז על פי צו אשפוז אזרחי. הצו היחיד שעמד "כנגדו" היה צו האשפוז הפלילי.

האמור לעיל היה צריך להוות סיבה נוספת לדחיית בקשת הסניגוריה, שכן נסיבות המקרה הצדיקו את אשפוזו הפלילי ובאותה עת לא היה המערער מאושפז כלל בצו אשפוז אזרחי. אילו בוטל, אותה עת, צו האשפוז הפלילי, היה המשך אשפוזו של המערער תלוי בשיקול דעתו הבלעדי של הפסיכיאטר המחוזי. ביהמ"ש היה מתנער איפוא מסמכויותיו ומחובתו ומעביר את שיקול דעתו לפסיכיאטר המחוזי.

לא זאת היתה כוונת המחוקק, כמתואר לעיל, ולפיכך מן הדין לדחות את ערעור המערער בנדון.

לגבי המשיב בע"פ 1068/04, מסתבר כי חוות הדעת הפסיכיאטרית שנמסרה לגביו לא הוגשה כלל לביהמ"ש קמא ככל הנראה בשל כך שב"כ המערער טען: "אנחנו נסכים לאור חווה"ד הפסיכיאטרית שהתקבלה לאשפוזו של המשיב בבית חולים פסיכיאטרי...". יחד עם זאת, סביר להניח, כי ביהמ"ש קמא עיין בחוות הדעת, בטרם החליט החלטותיו. יצוין, כי אליבא דהסניגוריה, הוגשה גם הוגשה חוות הדעת לביהמ"ש אף שאין לכך תימוכין בפרוטוקול.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הוגשה לעיוננו, על פי בקשתנו, חוות הדעת הפסיכיאטרית. מחוות הדעת עולה, כי מאז גיל 19 שהה המשיב באשפוזים רבים ממושכים, בחלקם אשפוזים בכפייה, בשל מצבים פסיכוטיים שלוו בהתנהגות אלימה, שסיכנה הן את המשיב והן את הסובבים אותו. ביולי 2000 אושפז המשיב, למשך שנתיים, במצב פסיכוטי, בשל הטרדה מינית שלוותה באלימות. אשפוזו האחרון, לפני האשפוז נשוא דיוננו, היה בין 11.5.03 ל- 22.6.03 בשל מצב פסיכוטי מלווה בהתנהוגת אלימה. הוא שוחרר מאשפוז זה עם המלצות להמשך טיפול מרפאתי, אך לא שיתף פעולה ואף חדל מליטול התרופות הנדרשות, דבר שככל הנראה גרם להתלקחות פסיכוטית.

מסקנת הרופאים שבדקו את המשיב, באשפוזו האחרון, היא כי הלה מצוי במצב פסיכוטי פעיל, ומהווה סיכון מיידי לעצמו ולסובבים אותו.

לאור האמור בחוות הדעת היתה איפוא הצדקה מלאה להורות על אשפוזו במסלול הפלילי.

גם בעת הדיון הראשון, בביהמ"ש קמא, היתה תלויה ועומדת "כנגד" המשיב הוראת אשפוז זמנית למשך 7 ימים. יוצא איפוא, כי בעת הדיון השני בעניינו בביהמ"ש קמא, לא עמדה "כנגד" המשיב כל הוראת אשפוז, למעט הוראת האשפוז הפלילי. ביטולו של צו האשפוז הפלילי (ומתן ארכה לפסיכיאטר המחוזי לשקול הוצאת צו אשפוז אזרחי) משמעותו, כאמור לעיל, הנה כי ביהמ"ש התנער מסמכותו ומאחריותו להורות על אשפוזו של המשיב והעביר שיקול דעתו לפסיכיאטר המחוזי, חרף מצבו המסוכן והמסכן של המשיב.

נראה לנו, כי טעה ביהמ"ש בהחלטתו, שכן בנסיבות שכאלו מן הדין שביהמ"ש קמא יחליט על אשפוז פלילי (ובוודאי לא ישנה החלטתו בנדון) ולא יעביר סמכות ההחלטה לפסיכיאטר המחוזי.

סוף דבר

כאשר בימ"ש סבור כי מן הדין להורות על טיפול כפוי בנאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין, מחמת היותו חולה, אין הוא רשאי להעביר את שיקול דעתו לפסיכיאטר המחוזי. על ביהמ"ש לקבל החלטה בנדון.

אנו מקבלים איפוא את ערעור המדינה (ע"פ 1068/04) ודוחים את ערעור המערער (ע"פ 1290/04).

יודגש, כי לקבלת ערעור המדינה אין כל השלכה מעשית לגבי המשיב, שכן הלה שוחרר כבר מאשפוז.

המזכירות תעביר עותק מפסה"ד בדואר רשום לב"כ הצדדים.

ניתן היום ז' בתשרי, תשס"ה (22 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים.

א. שיף, שופט

א. רזי, שופט

י. גריל, שופט [אב"ד]

יהודית