1

בתי המשפט

פח 001220/02

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

כב' ההרכב: כב' השופטת שרה סירוטה ס.נ - אב"ד כב' השופט אברהם טל כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני

בפני:

	מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד אבידוב	בעניין:
המאשימה
	נ ג ד
	אסעד בן סעיד אנקר מסראווה יליד 1982 ת"ז 053053047 ע"י ב"כ עו"ד מיכל עורקבי
הנאשם

פסק דין

השופטת שרה סירוטה, ס"נ –אב"ד

מבוא

הנאשם הואשם יחד עם שני אחרים בתפ"ח 1208/01 (מחוזי ת"א) בביצוע רצח בכוונה תחילה של אחיו הייתם לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). התיק התנהל בפני הרכב בראשות כב' ס"נ בר-אופיר.

בתום שמיעת עדי התביעה הודיעה ב"כ הנאשם, כי הנאשם בוחר בזכות השתיקה ולא יעיד. לאור התפתחות זאת ביקשה ב"כ המאשימה להפריד את הדיון ולהרשיע את הנאשם שכן הוא הודה בביצוע הרצח במשטרה ואף שחזר אותו ומשבחר שלא להעיד לא נותר אלא להרשיעו. ההרכב בראשות כב' השופט בר-אופיר החליט להפריד את הדיון, להעביר את עניינו של הנאשם להרכב אחר ולהמשיך במשפטם של שני האחרים.

בישיבה הראשונה שקיימנו בפברואר 2003 הודיעה ב"כ הנאשם, כי התנגדה בשעתו להפרדת הדיון שכן בכתב האישום המקורי נאמר כי הנאשמת 2 באותו תיק, אשת המנוח שם שידלה את הנאשם ויש מעורבות לנאשם שלישי. ב"כ הנאשם ביקשה, על אף שכבר נשמעו העדים, לחקור את ראש הצח"מ ואת בני משפחת הנאשם והמנוח כדי לבסס טיעוניה בדבר הטלת ענישה מופחתת על הנאשם בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק.

החלטנו שאין מקום לשמוע עדים מחדש וכי הדיון ימשך מהשלב אליו הגיע במותב הקודם, בשים לב לכך שהמחלוקת מתמקדת בשאלת הענישה האחריות המופחתת בלבד.

ב"כ הנאשם טענה כי בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון יש להביא את הראיות בעניין זה במסגרת פרשת ההגנה ולפיכך לא הוכרע דינו של הנאשם על אף שכאמור לא היתה מחלוקת שרצח את אחיו.

אשת המנוח נסרין זומנה כעדה מטעם הנאשם והכחישה בעדותה את סיפור אהבתם, קיום יחסי מין ביניהם ואת שידול הנאשם לרצוח את המנוח.

לביסוס טענת הנאשם כי יש מקום לענישה מופחתת הגישה באת כוחו 2 חוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר מה נעים והפסיכולוג מר אבינועם גלצר (נ/10-נ/11).

הנאשם עצמו העיד כעד הגנה וסיפר באריכות על מערכת היחסים שלו עם נסרין, על שידולה לרצוח את אחיו וחזר בקצרה על נסיבות המתת אחיו.

א. עובדות כתב-האישום:

נסרין מסרוואה היתה נשואה לאחיו של הנאשם, הייתם מסרוואה. בני הזוג והנאשם התגוררו בבית ההורים בטייבה. בין הנאשם לגיסתו נסרין (להלן: "נסרין") נרקמה מערכת יחסים אינטימית. במהלך החודשים ספטמבר-אוקטובר 2001 קשרו הנאשם ונסרין קשר להמית את המנוח כדי לזכות בכספי ביטוח החיים שלו בסכום של 1,628,465 ₪, לממש את אהבתם ולהינשא זה לזו.

מכאן ואילך יובאו עובדות כתב האישום כלשונן:

"5. במסגרת הקשר הנ"ל, ולשם קידומו, במהלך התקופה הנ"ל, או בסמוך לכך, שקלו הנאשם ונסרין דרכים שונות לגרום למותו של המנוח, ביניהן קילקול המעצורים ברכבו.

כמו כן, בשתי הזדמנויות שונות, במהלך התקופה הנ"ל, דאגה נסרין להשיג מבית החולים בו עבדה עשרות כדורי שינה (להלן" 'כדורי השינה'), במטרה למהול אותם במשקה שיוגש למנוח טרם צאתו מהבית, כדי שיירדם בעת שהוא נוהג ברכבו, ויגרום לתאונת דרכים, בה ימצא את מותו.

באחת ההזדמנויות הנ"ל מהלה נסרין את כדורי השינה בתה שהגישה למנוח.

המנוח חלק את התה עם אמו, וכתוצאה מכך נפלו שניהם למשכב.

6. נסרין הפצירה בנאשם למצוא דרך 'להתפטר' מהמנוח, והציעה ש'יארגן מישהו שיעשה את העבודה', בהבטיחה לנאשם, כי לאחר מות המנוח תינשא לו, ותממן בכספי ביטוח החיים של המנוח, שיפלו בחלקה, את בניית ביתו של הנאשם.

7. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, במחצית הראשונה של חודש נובמבר 2001, או בסמוך לכך, בעקבות הפצרותיה של נסרין, ולשם קידום הקשר ביניהם, פנה הנאשם לג'יהאד, וסיפר לו אודות הקשר לרצוח את אחיו.

8. בהמשך למתואר לעיל, קשרו הנאשם וג'יהאד ג'אבר (להלן: ג'יהאד') קשר להמית את המנוח באמצעות נשק חם, שיסופק על ידי ג'יהאד.

9. בתאריך 20.11.01 בשעות הערב, או בסמוך לכך, סיפק ג'יהאד לנאשם אקדח בקוטר 9 מ"מ בו החזיק שלא כדין (להלן: 'האקדח'), תמורת 7,000 ₪.

10. בסמוך לאחר מכן, בטייבה, הדריך ג'יהאד את הנאשם כיצד להשתמש באקדח, והשניים ביצוע נסויי ירי.

11. בתאריך 21.11.01 בשעה 19.00, או בסמוך לכך, הגיעו ג'יהאד והנאשם לבית, במטרה לבצע את הרצח המתוכנן, ברכב מסוג מיצובישי, שהיה ברשות הנאשם (להלן: הרכב) כשברשותם האקדח.

ג'יהאד שנהג ברכב, החנה אותו באופן שחסם את רכבו של המנוח, והמתין ברכב, בעת שהנאשם נכנס לבית.

12. המנוח ישן באותה עת. לאחר זמן מה, אמו של המנוח העירה אותו, וביקשה שייצא לרכוש תרופה לבנו.

בשלב זה יצא הנאשם מהבית, הצטרף לג'יהאד, שהמתין ברכב, ושניהם יחד ארבו למנוח.

13. בשעה 20.00, או בסמוך לכך, יצא המנוח את ביתו, נכנס לרכבו, ונסע לכיוון טירה.

14. ג'יהאד והנאשם עקבו אחר המנוח ברכב.

בסמוך לצומת טייבה-טירה, הורה הנאשם לג'יהאד להתקרב לרכב של המנוח, ולאותת לו באורות הרכב שיעצור בצד הדרך.

ג'יהאד עשה כדבריו, ובתגובה עצר המנוח את רכבו בשולי הדרך.

ג'יהאד עצר את הרכב בסמוך לרכבו של המנוח.

15. בעוד ג'יהאד ממתין ברכב, כדי לאפשר המלטות מידית של השניים לאחר ביצוע הרצח, יצא הנאשם מהרכב, כשבאמתחתו האקדח, וניגש לחלון רכבו של המנוח.

המנוח פתח את החלון, והחל לשוחח עם אחיו, הנאשם.

בשלב זה שלף הנאשם את האקדח וירה לעברו של המנוח, מטווח קצר, שישה כדורים, שפגעו בראשו, בצווארו, בחזהו, בגבו ובזרועותיו של המנוח.

16. כתוצאה מהירי נפגע המנוח אנושות במוחו, בלבו, בריאותיו, בצווארו ובחוט השדרה שלו, ונפטר מפצעיו במקום.

17. הנאשם שב לרכב, והשניים נמלטו מהמקום, כשג'יהאד נוהג ברכב.

18. בדרך הטמינו הנאשם וג'יהאד את האקדח במקום מסתור, ולאחר מכן שטפו את הרכב, במטרה להסיר ממנו בוץ, שדבק בו בעת ביצוע מעשיהם, ולהקשות על תפיסתם...".

עובדות כתב האישום מבוססות על הודאתו של הנאשם במשטרה. אין מחלוקת בין הצדדים, כאמור, כי הנאשם גרם בכוונה תחילה למותו של אחיו (להלן- "המנוח או האח"), באמצעות נשק חם כמתואר בכתב האישום.

ב. טענות הצדדים-

ב"כ הנאשם טוענת בהסתמך על חוות הדעת הפסיכולוגית (נ/ 10) והפסיכיאטרית (נ/11) ועל דברי בני המשפחה שהובאו כעדי תביעה וסיפרו על התנהגות הנאשם עובר למעשה, כי בשל "השפעה מניפולטיבית חסרת פשרות" של אשת המנוח, נסרין, כושף הנאשם על ידה לרצוח את אחיו.

ב"כ המאשימה לא הביאה ראיות לסתור דברי המומחים, שעמדו על דעתם בחקירת שתי וערב של ב"כ המאשימה ולפיכך יש לקבל כמהימנות את עדויותיהם.

לטענת ב"כ המאשימה, לא הוכח כי הנאשם סובל מ"הפרעה נפשית חמורה" שטמון בה הפוטנציאל להגביל "במידה ניכרת" את יכולתו להבין את מעשיו או להימנע מעשייתם בכלל, ולא הוכח כי בעת ביצוע הרצח הוא היה שרוי במצב שבו הוגבלה יכולתו כאמור. המומחים יכולים להעיד על המצב הנפשי של הנאשם אך הם אינם יכולים לקבוע אם להחיל עליו את הוראות סעיף 300(א) לחוק כפי שהתיימרו לעשות.

הרצח תוכנן ע"י הנאשם ונסרין בקפידה במשך מספר חודשים והנאשם ניסה להיבנות מהרצח. בחקירתו במשטרה התכחש הנאשם תחילה למעורבות במעשה ורק לאחר שחברו פתח את סגור ליבו הודה הנאשם במעשיו.

כל אחד מב"כ הצדדים הביאה תקדימים לתמיכת טענותיה וביקשה להסתמך עליהם על אף השוני ביניהם למקרה שבפנינו.

ב"כ הנאשם התמקדה בשני פס"ד שבאחד מהם נערך הסדר טיעון ובשני קיבל ביהמ"ש את הטענה בדבר ענישה מופחתת והפרקליטות לא ערערה לביהמ"ש העליון.

ב"כ המאשימה הביאה כמעט את כל התקדימים שבהן נידונה שאלת הענישה המופחתת על פי סעיף 300(א) לחוק ובהמשך אתייחס לניתוח המשפטי המבוסס על אותם תקדימים.

ג. ניתוח משפטי

סעיף 35א(א) לחוק העונשין קובע, כי ניתן להטיל על אדם, שהורשע בעבירה שדינה עונש חובה, עונש קל מזה הקבוע לעבירה, במידה והעבירה נעברה בנסיבות מקלות מיוחדות. סעיף 35א(ב) מסייג כלל זה בקובעו, בין השאר, כי הוראה זו לא תחול על עבירת רצח לפי סעיף 300 לחוק, למעט במקרים המפורטים בסעיף 300א לחוק .

סעיף 300א לחוק מסמיך את ביהמ"ש לחרוג מעונש החובה של מאסר עולם, הקבוע בצד עבירת הרצח שתכליתו לבטא את קדושת חיי האדם כערך עליון (ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 289, 295).

סעיף 300א לחוק שכותרתו "עונש מופחת" קובע:

"על אף האמור בסעיף 300 ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחת מאלה :

(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת , אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34 ח- (1 ) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או (2 ) להימנע מעשיית המעשה". (סעיף ב אינו רלבנטי לענייננו).

בע"פ 3243/95 צאלח דניאל נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769 קבע ביהמ"ש העליון

"19. אכן, עוסקים אנו בחוק, אולם לא ב"חוק ההתמדה" של ניוטון . עניין לנו בפרשנות של סעיף 300א לחוק העונשין וביישומו במקרה דנן עפ"י הראיות .

הסמכות להקל בעונשו של נאשם שהורשע ברצח לפי סעיף 300א(א) מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון מתמקד במקורו של הפגם הנפשי, ונדרש שמקור הפגם יהא 'הפרעה נפשית חמורה ' או 'ליקוי בכושרו השכלי' של הנאשם. התנאי השני מתמקד בביטויי ההפרעה הנפשית או הליקוי השכלי על הלך נפשו של הנאשם (ראה ע"פ 2543/93 גד מליסה נ. מדינת ישראל שטרם פורסם , וע"פ 3235/94 יורם שקולניק נ' מדינת ישראל שטרם פורסם).

לפי התנאי השני , על הליקוי הנפשי או הליקוי במישור השכלי , היינו בהגבלת יכולת הנאשם להבין את אשר הוא עושה (מבחינה פיזית) או את הפסול שבמעשהו (מבחינה מוסרית) סעיף 300א(א)(1), או שעליה להתבטא במישור הרצוני, היינו בהגבלת יכולתו הנפשית של הנאשם לבחור בהתנהגות אחרת (סעיף 300א(א)(2)".

בעניין נטל הבאת הראיות נקבע בתקדים דלעיל:

"עניינו של סעיף 300א רק במידת העונש, ולא בהתקיימותו של סייג לאחריות פלילית . ולא זו בלבד, אלא שמדובר בו בחריגה מעונש החובה הקבוע בחוק. מכאן , שאין להחיל על סעיף זה את כללי הנטלים של הדין הפלילי המהותי, שבבסיסם עומדת חזקת החפות של הנאשם. על הנאשם הטוען כי נתקיימו התנאים שבסעיף 300א להפחתה בעונשו , להביא את ראיותיו ולשכנע את בית המשפט בקיומם של התנאים , אם כי ברמת שכנוע של מאזן הסתברויות".

אין בהפרעת אישיות כשלעצמה כדי למלא את יסודות סעיף 300א. אלא על ההגנה נדרש להוכיח כי בשל הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר השכלי הוגבלה יכולת הנאשם, במידה ניכרת, גם אם אינה מגיעה לכדי אי שפיות הדעת (ע"פ 4389/93, 4497 יוסף מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (3) 239, 249).

סעיף 300א נועד לתת מענה למקרה החריג שבו תחושת הצדק מתקוממת כנגד הטבעת תווית של "רוצח" על מצחו של נאשם, שנמצא כי מצבו הנפשי אינו ככל אדם (ע"פ 396/01 יהושע ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (6) 854, 860).

אשר לשיקולי המדיניות בהפעלת סעיף 300א(א), על בית המשפט לתת לחוות דעת מומחים משקל ראוי. עם זאת, מלאכת ההכרעה השיפוטית נתונה בידי בית המשפט, ולא בידי המומחים, שכן בפני ביהמ"ש עומד מכלול חומר הראיות. לפיכך, לא אימץ בית המשפט בעניין גלעד שמן את חוות הדעת של המומחים, באומרו כי: "בפני בית המשפט עומד מכלול של חומר ראיות שבדרך כלל אינו עומד בפני המומחים".

(ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 289, 299).

בין הראיות הרלבנטיות בעניין מצבו הנפשי והשכלי של הנאשם, בוחן בית המשפט את המניע, את התנהגות הנאשם לפני הרצח ולאחריו ואת יכולתו לשחזר את הרצח.

בע"פ 7761/95 ואיל אבו חמאד נ' מדינת ישראל פ"ד נא(3)245 , קבע בית המשפט כי הנאשם פעל מתוך מניע, והבין את הפסול המוסרי שבמעשהו. בדחותו את טענת אי השפיות קבע בית המשפט כי "לא זו בלבד שהמערער לא הניח תשתית ראייתית לקיומם של יסודות הסייג לאחריות פלילית, אלא שמהתנהגותו לאחר מעשה ומהסבריו בדבר מניעיו להריגת הילד עולה היפוכו של דבר". באשר לסעיף 300א, קבע בית המשפט בעמ' 251 כי: "הנימוקים שבגינם נדחתה טענת אי השפיות ישימים גם לעניין הפחתת העונש, שכן, כאמור, המערער לא הניח תשתית ראייתית בדבר הריגת בנו בשל הפחתת כושר הבנתו ורצונו".

ד. מן הכלל אל הפרט

בחנתי הראיות בענייננו לאור המבחנים דלעיל.

1. התנהגות הנאשם

ניתן ללמוד מהתנהגותו של הנאשם לפני הרצח, בעת ביצועו ולאחריו, על גיבוש החלטה בקור רוח לגרום למות אחיו, תוך הבאה בחשבון של התועלת שתצמח לו ותכנון אליבי שירחיק ממנו החשד.

גרסתו של הנאשם במשטרה השתנתה במהלך חקירתו כאשר תחילה הכחיש כל קשר לרצח המנוח, אך עם התפתחות החקירה, התאים את גרסתו לממצאים איתם עומת. בתשאול הראשוני שנערך ביום הרצח 21.11.01 (ת/71), מסר הנאשם פרטים לפיהם שהה בביתו בחלק מהבוקר; מאוחר יותר, עד שעה 14.30, נסע עם חברו עבאד, חזר הביתה ונח עד שעה 16.30. לאחר מכן נסע לטייבה והסתובב שם עד שעה 18.00, משחזר הביתה ישב עם חברו ג'יהאד ג'אבר במכונית בכניסה לבית והם יצאו שוב לסיבוב וחזרו בשעה 19.30. באותה שעה התקשרה אליו חברתו של ג'יהאד מראש העין והם קבעו להיפגש. הנאשם וחברו יצאו מהבית בשעה 19.45 לשטוף את הרכב במכון שנמצא ליד הגשר. משסיים לשטוף את הרכב בסביבות שעה 21.00 הם טלפנו לג'יהאד וכשחזר הביתה נודע לו כי המנוח נהרג. כעבור שבוע הודה הנאשם שהפרטים שמסר היו שקריים (ת/73) לאחר שהסתבר לו שגרסתו לא מתאימה ללוח הזמנים שמסר קודם לכן.

הנאשם אמר למדובב בתימהון "אין דבר כזה שאני אהרוג את אח שלי" (ת/12 מיום 28.11.01). בהודעתו ת/53(3)(4) הודה הנאשם בפרטים הנוגעים לקשריו עם נסרין, תוך התחמקות לשאלה אם קיים עמה יחסי מין או לא, אך הכחיש בתוקף את הרצח ונתן הסבר לרחיצת המכונית לפיו היא היתה מלוכלכת בבוץ והוא רצה לתת לחברו ג'יהאד לנהוג בה.

בת/53(5) סיפר הנאשם דברים בגנות אמו ואחותו, שלטענתו היא שקרנית, והאשים את אחיו המנוח בגילוי עריות.

בת/53(6) מיום 29.11.01 חזר הנאשם והכחיש את ביצוע הרצח וסיפר על קורותיו באותו יום וגולל סיפור שונה מזה שמסר בתחילה לגבי לוח הזמנים והמקומות בהם ביקר. שוב חזר הנאשם על כך שג'יהאד ביקש את המכונית, שהתלכלך בבוץ בגלל שהמכונית היתה מלאה בבוץ וביקש מחברו להקפיץ אותו הביתה להחליף בגדים. יוער כי בשלב זה ידעו החוקרים כי הנאשם החליף בגדים. לאחר שהחליף בגדים צלצל הטלפון הסלולרי והוא מסרו לאחיו המנוח. לאחר מכן הוא יצא מהבית עם ג'יהאד.

בת/53(7), המשך החקירה הקודמת, סיפר על רחיצת הרכב, כשחזר בשעה 20.30 נודע לו שלאחיו היתה תאונת דרכים והוא נסע לבית החולים. כשהגיע לבית החולים נודע לו שאחיו נרצח.

בת/53(8) חזר הנאשם והכחיש שהרג את אחיו. הנאשם השתעשע בביצוע פעולות חשבון, אמר לחוקר "לחתום לך שאני רצחתי אותו וזהו" והוא יסביר איך שרצח לפי איך שראה בסרטים. לפשר המצאות בוץ על רכבו טען הנאשם שבטייבה יש בוץ. הנאשם סיפר שהמנוח היה לו יותר מאח שכן התייתם בגיל צעיר ואחיו היה עבורו אבא ואמא וגם חבר ולכן לא יתכן שירצח אותו. הנאשם התחמק מהשאלות בדבר קיום יחסים אינטימיים עם נסרין.

בת/53(9) טען הנאשם כי מעולם לא ירה באקדח או ברובה ציד, אם כי במצרים החזיק נשק, אך הוא מעדיף שהדבר לא יירשם כדי לא לסבך את המצרים.

בת/6ד מיום 4.12.01 ביקש הנאשם לדעת מה העונש המצפה לו וסיפר שהוא הרג את אחיו בגלל הלחץ של נסרין שביקשה ממנו לרצוח את המנוח כדי שיוכלו להתחתן.

מכאן ואילך סיפר הנאשם את סיפור המעשה עליו מבוסס כתב האישום ובת/54(6) שחזר את הרצח.

כאמור, הנאשם היה מודע לטיב המעשה לאור הכחשתו בראשית החקירה ובנוסף לאמירות שהוזכרו קודם אמר בת/12 "אין כזה דבר שאני אהרוג את אח שלי" .

הנאשם החזיק בגירסאות שקריות כאמור בת/53(3)-ת/53(7, ת/31.

הנאשם השתמש באליבי שהכין לעצמו מבעוד מועד בדמות חברו, סעיד נאשף, ושיקר לחוקרים בנחרצות, תוך שילוב דברי אמת בגרסתו. לנאשם היה הסבר לכל דבר, כגון למצאות הבוץ על בגדיו כפי שצוין קודם לכן (ת/53(4), עמ' 17, 18). הנאשם הביע תדהמה מכך שחוקריו חושדים בו שרצח את המנוח, משום ש"לא היה מעז לעשות כזה דבר" (ת/53(4), ע' 2).

די בדברי הנאשם הנ"ל כדי לסבר את האוזן שהבין את הפסול שבמעשה המתת אחיו.

הנאשם נעצר זו הפעם הראשונה בחייו, ועם זאת, שמר על קור רוח, ואף השתעשע עם חוקריו והגיב בציניות לשאלותיהם. כך, לדוגמא עשה בחקירתו מיום 3/12/01 כפי שהוזכר קודם לכן.

רק לאחר שהבין כי הופלל על ידי שותפיו לרצח, הודה הנאשם כי רצח את המנוח, ומסר הודאה מפורטת (ת/5, ת/6), בה תיאר כיצד ביצע את הפשע. בהודאתו ובשחזור (ת/54(6)) תיאר הנאשם את הדרך שבה עקב, ביחד עם ג'יהאד ג'אבר, אחרי המנוח, עד הגיעם לזירת הפשע. הוא ציין פרטים מדויקים בדבר מספר הכדורים שירה, ודרך נפילתו של אחיו לאחר שירה בו את הכדור הראשון (ת/54(6), עמ' 12). ציון פרטים מדויקים איננו מתיישב עם אדם שלא ידע לכלכל את צעדיו או פעל תוך כדי דחף.

בעדותו בפנינו (ע' 19 –93 ) סיפר הנאשם בעמ' 28 כיצד נלכד בקסמיה של נסרין ועל היחסים האינטימיים ביניהם שהחלו כשלושה וחצי חודשים לפני הרצח בשובו מטיול במצרים. בטרם קיים יחסי מין עם נסרין היא ביקשה שיעבור בדיקה שמא לקה באיידס. עפ"י הוראותיה של נסרין הוא נהג להציק ולהרביץ לאחותו ולאמו כדי שנסרין תרגיע אותו ובדרך זו יכלו להתייחד. באחד המקרים טענה נסרין, לאחר שערך הצגה, כי היא מביאה אותו לפסיכיאטר בבית חולים. במקום זאת נסעו להוד השרון וקיימו יחסי מין במכונית. נסרין דיווחה בשובם כי הרופא לא מצא כלום (ע' 36) .

משפחת הנאשם שסברה שהנאשם מתנהג בצורה מופרעת, מבלי לדעת שהוא עורך הצגות כדי להישאר עם נסרין, החליטה להביאו לפסיכיאטר שהמנוח הכיר. נסרין ליוותה אותו לפסיכיאטר אך נותרה מחוץ לחדר (ע' 38). הפסיכיאטר, לדברי הנאשם "החליט לא צריך שום דבר, זה רק עצבים". הוא לא סיפר לפסיכיאטר על מערכת יחסיו עם נסרין וגם לא גילה לו כי התעמרותו באמו ואחותו היא בבחינת הצגה.

הנאשם סיפר לפרטי פרטים על הנסיבות בהם קיים יחסי מין עם נסרין ועל התכנון שקדם לכך כדי לאפשר התייחדות עמה מבלי לעורר חשד. באחת הפעמים הרדימה נסרין את אמו ואת בעלה, במקרה אחר נסעו לערוך קניות וכיו"ב. אחיו החל חושד שנסרין נתנה עיניה בנאשם לאחר שנסעו לטיול לירדן בחברת ד"ר ג'עווד, בן דודו של הנאשם, שצילם את התמונה ת/21 שבה הנאשם ונסרין על המיטה כשהם לבושים ומחייכים. נסרין החלה לחפש פתרונות כיצד להיפטר מהמנוח והיא זו ששכנעה אותו להרוג אותו לאחר שובם מירדן. אמנם הם שקלו דרכים אחרות שתאפשרנה להם לחיות ביחד, אך לבסוף, החליטו שהפתרונות, לפיהם נסרין תתגרש מהמנוח או תברח ממנו, אינם מוצלחים ועדיף להיפטר מהמנוח. נסרין ספרה לו כי לאחיו ביטוח חיים, אך הוא לא ידע פרטים (ע' 56). נסרין אמרה לו שבכספי הבטוח תסייע לו לסיים את בניית הבית שלו והם יוכלו להתחתן ולגור בו.

נסרין הציעה לנאשם שלוש דרכים להיפטר מהמנוח: הראשונה היא לשים כדורי שינה במשקהו של הנאשם, ובכך לגרום לו להירדם על ההגה בעת הנהיגה ולהיפגע בתאונת דרכים. הדרך השניה, לטפל בבלמים של רכבו, ובכך לגרום לו לתאונת דרכים. לבסוף, הציעה לו לשכור אנשים שיבצעו את הרצח במקומו. הנאשם דחה את הצעותיה של נסרין בזו אחר זו, וגיבש תכנית משלו. הוא תכנן אותה לפרטי פרטים- החל מהשגת כלי הרצח, דרך ביצוע הרצח ועד יצירת אליבי לו ולחברו-שותפו. לנסרין אמר ששכר אנשים וזאת לאחר שלחצה עליו לשכור רוצחים ומשום שלא מצא כאלה הגה את תוכניתו (ע' 57).

כשבוע לפני הרצח, ביקש הנאשם מחברו, ג'יהאד ג'אבר, לקנות עבורו אקדח, מבלי ליידע את נסרין.

יום לפני הרצח התקשר הנאשם לנסרין, ואמר לה כי "מחר זה הולך להיות גמור". באותה שיחה, שיקר לנסרין באומרו, כי "ארגן" שני אנשים מאום-אל-פחם לבצע את הרצח.

ביום הרצח עצמו, ביקש הנאשם מג'יהאד ג'אבר להביא עמו את האקדח. השניים ארבו למנוח עד שיצא מהבית לקנות תרופות לבנו, ועקבו אחריו עד לצומת חשוך, שבו אותתו לו לעצור. הנאשם יצא מהרכב, ניגש אל רכבו של המנוח, אמר לו כמה מילים, וירה בו שישה כדורים.

לאחר שעברו את הצומת, התקשר הנאשם לנסרין, והודיע לה כי "הבן אדם גמור והכל מוכן". בהמשך, החביאו השניים את האקדח בכיוון קלנסואה (ע' 64 ). ירד גשם והוא התלכלך בבוץ. לאחר שחברם, סעיד נאשף, התקשר וביקש מהשניים לאסוף אותו, הם יצאו לדרך ושטפו את רכבם מהבוץ. ביחד עם ג'יהאד ג'אבר חשב הנאשם על הרעיון לאסוף את סעיד נאשף, כדי שהאחרון יוכל להעיד שהיה איתם, מבלי שידע על הרצח.

בני משפחת הנאשם התקשרו לחברו ג'יהאד, שאלו אותו על מקום הימצאו של הנאשם ובקשו שיאמר לו לחזור הביתה כי לאחיו היתה תאונה. הנאשם חזר הביתה ומשאמרו לו כי אחיו עשה תאונה התנהג כרגיל והמשיך לנסוע כאילו לבית החולים (ע' 64). הוא הגיע לבית החולים בכפר – סבא, שם פגש את נסרין וחזר הביתה. נסרין פחדה מבני משפחתו ובקשה שתהיה צמודה אליו בזמן ההלוויה ובשלושת ימי האבל. בני משפחת המנוח חשדו בבני משפחת נסרין שבצעו את הרצח בשל העובדה שהמנוח גירש את נסרין מהבית ורצה להיפרד ממנה.

לטענת הנאשם הוא נטל כדורי הרזיה נוברזין לפי עצתה של נסרין שרצתה שירזה . הכדורים "סתמו לו את התיאבון", היה לו מרץ והמעיט בשינה. בחקירתו הנגדית הודה שלא סיפר על דבר הכדורים עד לפגישה עם הפסיכיאטר מטעם ההגנה (ע' 82 לפרטיכל).

מכל מקום, נסרין העידה כי היא נטלה הכדורים במשך כחמש שנים ואין בהם כדי להזיק וכן ציינה כי לא היא שהביאה לו את הכדורים אלא שקיבל אותם על פי מרשם מהרופא, שכן יש להכין את הכדורים במיוחד על פי מרשם.

לאחר שנעצר שלחה לו נסרין שני מכתבים נ/6 ונ/7 וחוקרי המשטרה תפסו בחדרו של הנאשם מכתב אהבה ת/11 שנכתב לפני ביצוע הרצח.

המכתב נ/7 נכתב על ידי נסרין, נשא את חתימת הנאשם, שהתכוון למוסרו לשופט כדי שישחררו את נסרין אך הסניגורית מנעה זאת (ע' 71).

נסרין רצתה שהנאשם ייטול האחריות לרצח על שכמו בלבד והמניע שאחיו שכב עם אחותו. למרות שהמכתב נ/7 לא נכתב בכתב ידה של נסרין, הבין הנאשם, לדבריו, שהיא זו ששלחה אותו (נסרין התכחשה למשלוח מכתב זה).

במענה לשאלות ב"כ המאשימה הודה הנאשם כי הכחיש תחילה שרצח את אחיו כאמור בת/ 71, ת/72, ת/73 ואישר שאלמלא ג'יהאד סיפר מה שסיפר לא היה מגלה את האמת (ע' 76 ש' 11, 12 ).

הנאשם אישר כי בהתחלה לא רצה לרצוח את אחיו על אף בקשותיה של נסרין, אך לאחר מכן השתכנע. וכיצד השתכנע :

".. התחילה לתת לי מה שאני מבקש. נתנה לי לשכב איתה יותר מדי, נתנה לי מה שביקשתי את הכסף, רציתי, מה שהיא אמרה לי וביקשה הייתי שומע לה ועושה מה שהיא מבקשת ממני והיא לחצה עלי ושכנעה אותי" (ע' 77 ש' 8 –11 ).

2. חוות הדעת הרפואיות ועדויות המומחים

שני המומחים נחקרו בבית המשפט על חוות הדעת נ/10 ונ/11, ולדעת שניהם, הנאשם ענה להם תשובות כנות. העובדה שהתביעה לא הגישה חוות דעת סותרות, אינה פוטרת אותנו מלבחון אם יש בחוו"ד כדי לבסס את טענת ההגנה לענישה מופחתת וכיצד הן מתיישבות עם חומר הראיות.

הפסיכולוג מר גלצר (ראה חקירתו בביהמ"ש בע' 128-159 ) בדק את הנאשם כחצי שנה לאחר הרצח, בשתי פגישות שארכו ביחד כ-6 שעות. לצורך הכנת חוות הדעת (נ/10), עיין בכתב האישום, בפרוטוקול של ישיבת המעצר ובסיכומי המחלה. מר גלצר העיד, כי לא ראה את תיעוד שחזור הנאשם בוידיאו, שנערך שבועיים לאחר הרצח, שכן לא היה רלבנטי לאבחון, וזאת, משום שהיה עליו לבדוק את מצבו של הנאשם ברגע הבדיקה עצמה.

עוד העיד, כי לו היה רואה את האינטראקציה בין הנאשם לנסרין במועד הרלבנטי, היה זה עוזר לו לקבוע אם יש תלות ביניהם. כל מסקנותיו של מר גלצר נובעות מעיבוד המבחנים הפסיכודיאגנוסטיים. שכן הוא לא שוחח עם בני משפחתו של הנאשם לגבי התנהגותו, וחוות דעתו, אם כן, התבססה על בדיקתו את הנאשם באמצעות ראיון קליני, בנדר, ציורים (HTP), וכסלר למבוגרים (WAIS-R), מטריצות של רייבן, רורשאך וט.א.ט.

מתוצאות המבחנים עולה כי הנאשם "מתפקד ברמה אינטלקטואלית גבולית... תהליכי החשיבה קונקרטיים מבוססים על עקרונות של ניסוי וטעיה (כך!) ללא תכנון מוקדם של פעולותיו בדרך רציונלית... כאשר הוא נאלץ להתמודד עם מטלות חשיבה מורכבות יותר המחייבות תכנון ושיקול דעת הוא מגיב בתגובה מהירה ואימפולסיבית שאינה לוקחת בחשבון את כל האפשרויות". בנוסף, קבע מר גלצר, כי אישיותו של הנאשם ילדותית וחסרת בשלות רגשית, הוא סוגסטבילי מאוד ונוטה להיות מושפע מהדמות הקרובה אליו בזמן נתון. אישיותו של הנאשם היא גבולית, אך הוא אינו מפגר. יכולת השליטה והבקרה העצמית שלו נמוכים.

לסיכום, כותב מר גלצר, כי "יכולת השיפוט המוגבלת, יחד עם התלות הרבה שפיתח בדמות אשת האח, האימפולסיביות והאגרסיביות שאפיינו את התנהגותו לאורך השנים, הן כלפי חוץ (התפרצויות זעם כלפי הסביבה) והן כלפי עצמו (ניסיונות האובדנות שעשה), הוליכו אותו לביצוע המעשה ללא יכולת ממשית לשפוט את חומרת המעשה בזמן המתאים".

מר גלצר העיד, כי מערכת השיקולים של הנאשם לא רציונלית, שכן אדם רציונלי לא ירצח. בסיכום, קבע, כי לדעתו, הנאשם ידע שאסור לרצוח, אבל בתוך סיטואציה מסוימת שנוצרה, יכול להיות שלא הבין את חומרת המעשה.

ממצאיו של מר גלצר אינם מתיישבים עם עדותו של הנאשם, לפיה הוא גיבש בעצמו את תכנית הרצח, לאחר שדחה את רעיונותיה של נסרין. כך, למעשה, מפריך הנאשם בעדותו את קביעתו של מר גלצר, לפיה "כאשר הוא נאלץ להתמודד עם מטלות חשיבה מורכבות יותר המחייבות תכנון ושיקול דעת הוא מגיב בתגובה מהירה ואימפולסיבית שאינה לוקחת בחשבון את כל האפשרויות".

באשר לקביעתו של מר גלצר לאגרסיביות של הנאשם: הרי שהנאשם בעצמו הודה, כי ניסיון ההתאבדות שלו נועד כדי לאשפז עצמו במחלקתה של נסרין לאחר שנפרד מארוסתו שלא מצאה חן בעיני נסרין, וזאת ע"י שתיית אקנומיקה. התפרצויות הזעם שלו כלפי בני משפחתו היו בבחינת העמדת פנים, שנועדה לגרום להם לקרוא לנסרין:

"עו"ד אבידוב: כל ההתפרצויות, כל הבלאגן שעשית בבית, שתקפת את הייטם ואת תחסין והרבצת ללינדה ולאמא, זה גם היה הצגות, נכון?

ת. כן.

ש. אתה לא באמת היית עצבני, נכון?

ת. היא לא היתה אוהבת אותם, לא סבלה אותם, רצתה תמיד שנישאר שנינו לבד. כשהיו מגיעים ומתאספים אצלנו בבית היא היתה תמיד נהיית עצבנית אומרת לי: תעשה בעיות, תעשה בשביל שנצא ונהיה ביחד ונעזוב אותם לבד.

ש. אתה לא היית עצבני, היא אמרה לך תעשה בלאגן,

ת. תעשה בלאגן כדי שאני אבוא וארגיע את המצב שיגידו נסרין תמיד מרגיעה את אסעד ורק נסרין יכולה על אסעד..." (עמ' 78, 79 לפרוטוקול)

בסיכום המחלה (ת/ 78) לאחר אשפוז הנאשם בשל הניסיון האובדני כביכול שהוזכר קודם צויין שלא נגרם לנאשם כל נזק ולא אובחנה אצלו מחלת נפש או הפרעה אחרת.

הפסיכיאטר, ד"ר מה-נעים(ראה עדותו בע' 159 – 185 לפרטיכל) בדק את הנאשם פעמיים בהפרש של כחצי שנה בין פגישה לפגישה. הפגישה הראשונה נערכה כ-4 חודשים לאחר הרצח ונמשכה כשעתיים וחצי, והשניה נמשכה כשעה וחצי.

גם ד"ר מה-נעים לא ביקש לראות את התיעוד בוידיאו של חקירת הנאשם, שכן לא היה לו ספק לגבי העובדות, ההודאה וגם לגבי שחזור הרצח.

חוות דעתו (נ/11) התבססה על חוות הדעת של הפסיכולוג, כתב האישום, הודאותיו של הנאשם במשטרה, עדותה של נסרין מסראוה, הודאות ג'יהאד ג'אבר, עדויות בני המשפחה, עדותה של אחות הנאשם, לינדה, בבית המשפט, סיכום אשפוז בבית החולים מאיר מ-23.5.92 לאחר תאונת דרכים וסיכום אשפוז בבית החולים מאיר מ-17.7.00 לאחר ניסיון אובדני. בעדותו אמר ד"ר מה-נעים, כי לא דיבר עם בני משפחתו של הנאשם או קיבל מידע ממקור אחר (עמ' 160 לפרוטוקול).

ד"ר מה-נעים קבע כי הנאשם מבין את חומרת מעשיו. הוא אינו פסיכוטי, אלא שהמעשה נעשה כתוצאה מדחף לאו-בר-כיבוש שיכול לנבוע מהפרעה נפשית. בחוות דעתו כתב, כי לאחר שהנאשם אושפז עקב חבלה בראשו במהלך תאונת דרכים, תפקודו ירד, הוא הפך רגרסיבי וחלה ירידה בלימודיו. בגיל 19 החל לפתח קשר רומנטי עם אשתו של אחיו ו"בהדרגה חש שהוא מתמכר לה".

לדעת ד"ר מה-נעים, בנאשם קיימת הרִשעוּת הנדרשת לביצוע רצח, אך היא לא היתה מתבטאת, אם לא היו מתקיימים בו ארבעה גורמים, שגרמו לו לפגיעה נפשית שהגבילה באופן חמור את כושר השיפוט שלו ופגעה ביכולתו להימנע מביצוע המעשה:

1. "מדובר בבעל אישיות אינפנטילית וחסרת בשלות, הדורשת סיפוקים מידיים וחסרת יכולת איפוק. הוא חסר זהות עצמית מגובשת, ולפיכך נתון להשפעות מבחוץ.

2. באנמנזה, בבדיקה ובעיקר בטסטים הפסיכודיאגנוסטיים, בולטת תמונה של פגיעה מוחית אורגנית, הקשורה ככל הנראה לתאונת הדרכים שעבר בגיל תשעה, ובאה לידי ביטוי בפגיעה באינטליגנציה עד כדי אינטליגנציה גבולית, חשיבה קונקרטית, פגיעה בריכוז וקשב, קשיי למידה, אימפולסיביות וקושי לשלוט בדחפים, תלותיות וסוגסטיביליות...

3. התקופה שקדמה לרצח היתה מבחינתו של אסעד תקופה יצרית מאוד, עמוסה בפיתוי של דחפיו המיניים והתוקפניים, ותקופה של אהבה נואשת וסוערת, ומלווה בלחצים כבדים ובעיקר מצידה של נסרין, אשר דחקה בו להציל אותה, ואף הבהירה לו כי רק אם בעלה ימות תוכל להינשא לו.

4. על פי התיאור, בתקופה שקדמה לרצח, אסעד קיבל מידיה של נסרין מרשם לכדורי הרזיה האסורים לשימוש ללא פיקוח קפדני, בשל היותם כדורים מכילי סמי מרץ-אמפטמינים, המוכרים כסמים המשפיעים על מערכת העצבים, משנים מצב רוח, יוצרים אימפולסיביות, ופוגעים בכושר השיפוט. במיוחד סמים כאלו מסוכנים לאנשים הסובלים מפגיעה מוחית אורגנית..."

כותב ד"ר מה-נעים בחוות דעתו, כי:

"יש יסוד סביר להניח, כי צירוף זה של נסיבות, יצרו פגיעה נפשית משמעותית, אשר עוותה את כושר השיפוט שלו. כתוצאה מכך, נפגעה במידה ניכרת יכולתו של אסעד להבין את הפסול שבמעשהו, ולהימנע מעשיית המעשה".

ובהמשך:

"בתקופה שקדמה לרצח, חברו להם ארבעה גורמים, שצירופם, גרם לו לפגיעה נפשית אשר הגבילה באופן חמור את כושר השיפוט שלו, הפריעה לו להבדיל בין מותר לאסור, ופגעה ביכולתו להימנע מביצוע המעשה".

ד"ר מה-נעים אינו מזכיר בחוות דעתו קיום "הפרעה נפשית חמורה", אצל הנאשם כנדרש בסעיף 300א לחוק. על הפרעת האישיות של הנאשם הוא מדבר רק בעדותו, באומרו כי "לא ראיתי את הצורך להיכנס לסמנטיקה של הפרעות האישיות ... ההפרעה אם תרצי היא הפרעת אישיות גבולית. אני בחרתי בחוות דעתי לתאר את הפרעת האישיות ולאו דווקא לקרוא לה בכותרת ... בין אבחנה אישיותית של הפרעת אישיות גבולית לבין אבחנה אישיותית של הפרעת אישיות על רקע אורגני. ומאחר ולא רציתי להכריע בין שני הדברים ולא נראה לי שזה המרכיב המרכזי, אני תיארתי את האישיות ולאו דווקא נתתי לה כותרת של אבחנה" (עמ' 174, 175 לפרוטוקול).

אם כן, ד"ר מה-נעים התייחס לגורמים באישיותו של הנאשם, שבהצטברותם יוצרים מצב שבו כושר השיפוט שלו נפגע. מהשוואת אלמנטים אלה לעדותו של הנאשם, נראה כי המרכיב הראשון נופל. זאת לאור עדות הנאשם, לפיה לאחר שאחיו הורה לנסרין לעזוב את הבית, הוא רב איתו ובידו היתה סכין אלא שלא רצה להרוג אותו אז, שכן חשש להיתפס (עמ' 92 לפרוטוקול). מכאן, שהנאשם הבין את הפסול שבמעשה הרצח, ונמנע מעשיית המעשה, ולכן אין לומר ש"אישיותו דורשת סיפוקים מידיים וחסרת יכולת איפוק". בנוסף לכך, כאמור, הנאשם דחה בעבר את רעיונותיה של נסרין להיפטר מהמנוח, וגיבש תכנית משלו לביצוע הרצח.

באשר למרכיב השני, הרי שהמקור היחיד שעליו ביסס ד"ר מה-נעים את האבחנה, כי קיימת פגיעה מוחית אורגנית, הוא תוצאות הטסטים הפסיכודיאגנוסטיים, ולא הבדיקה הקלינית:

"כבוד השופט בנימיני: לפי מה שאתה אומר, גם אם לא היו אומרים לך שהיתה לו פגיעה בראש מהתאונה, אתה היית מזהה את זה?

העד: אני בספק ... ללא הממצא בטסטים אני לא הייתי מעיז לקבוע את זה בוודאות כזו" (עמ' 166, 167 לפרוטוקול).

קשה לקבל את הקביעה כי על פי המבחנים שנערכו לנאשם, ניתן להגיע למסקנה שנגרם למוחו נזק אורגני בתאונת דרכים שעבר בהיותו בן 9 – ואושפז ל-3 ימים בבית חולים. בסיכום המחלה נרשם שהבדיקה הנוירולוגית היתה תקינה. (ע' 166). הפסיכיאטר נתלה בעובדה שנרשם בסיכום המחלה "בבדיקה נוירולוגית" והסיכום נחתם ע"י רופא לא נוירולוג והסיק שלא נבדק ע"י נוירולוג אך מן המפורסמות הוא שעל סיכום מחלה לא חותמים כל המטפלים בחולה, אלא הרופא שכתב את הסיכום בלבד.

ד"ר מה-נעים מציין, כי לו ניתן היה, היה שולח את הנאשם לבדיקת M.R.I, כדי לאשש את האבחנה באשר לפגיעה האורגנית (עמ' 176). בנוסף לכך, הוא אומר, כי קיומה של פגיעה אורגנית צריך להתבטא לאורך שנים: "לא מתקבל על הדעת שפגיעה אורגנית כזו תגיע לידי ביטוי אך ורק ביום הרצח" (עמ' 168 לפרוטוקול). גם בית המשפט המחוזי בנצרת, בעניין שמן, קבע כי אין מחלוקת שאדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית לא יחווה במשך חייו רק התקף פסיכוטי אחד (ת"פ (נצרת) 214/91 מדינת ישראל נ' גלעד שמן, תק-מח 98 (1) 1171, ס' 67 לפסק דינו של השופט גינת).

עוד קבע ד"ר מה-נעים, כי הפגיעה יכולה להתבטא בקשיי לימוד ובפגיעה בזיכרון. ואולם, מעדותו של הנאשם עולה, כי יש לו זיכרון טוב. הוא יכול לזכור מספרי טלפון והתרחשויות של אירועים שקרו בעבר, באופן מפורט למדי. לגבי קשיי הלמידה, הרי שהנאשם העיד, כי ציוניו בבית הספר, עד שהפסיק את לימודיו, היו בינוניים, וכי הפסיק ללמוד "מסיבות שאבא שלי נפטר ז"ל והמצב הכספי שלי לא היה כל כך טוב, אז החלטתי להפסיק ללמוד וללכת לעבוד" (עמ' 20 לפרוטוקול). גם בעבודה, בה התמיד 4 שנים, הצליח הנאשם והפך לאחראי. אם כן, ספק אם גורם זה אכן מתקיים.

ד"ר מה-נעים העיד, כי לגבי המרכיב השלישי- הוא האהבה- הרי שלו היה מעמיק יותר, היה מגיע למסקנות מבוססות יותר, אך שוכנע והסתפק בדברי הנאשם.

לא ניתן להפחית בעונשו של רוצח רק משום שביצע את הרצח בגלל האהבה.

כב' השופט חיים כהן ז"ל הביע השקפתו בעניין עליזה פנו כאשר להבדיל מהנאשם עפ"י חוו"ד פסיכיאטרית היא פעלה תחת דחף לאו בר-כיבוש – אך לא סבלה מפסיכוזה) בלשונו הציורית: "... אין בלבי שמץ ספק שמן הבחינה המשפטית, אין מחלתה "מחלת נפש". עלובה זו לבה חלה באהבה ("תלות פתולוגית" במאהבה), ובצער ובאכזבה ... והיא לא מצאה עוז בנפשה להתגבר על יצריה הרעים: זאת מנת גורלם של הסוטים מדרך הישר, ולמענם נוצרו דיני העונשין" (פ"ד טז (2) 1105, 1112).

לגבי המרכיב הרביעי, הנאשם העיד, כי הכדורים השפיעו עליו בצורה כזו ש"בהתחלה לא בא לי לישון, קודם כל אין לי תיאבון לאכול בכלל, היה סוגר לי את התיאבון. לא יכול לישון. היה לי אומץ תמיד לעבוד, היה לי כוח לעבודה יותר ממה שהייתי עובד תמיד" (עמ' 33 לפרוטוקול). גם אם כדורים אלה אכן משפיעים על מערכת העצבים, ומשנים את מצב הרוח, הרי שאין בכך כדי להעיד, כי הם פגעו בכושר השיפוט של הנאשם, בעת ביצוע הרצח, ואכן הנאשם לא העלה בחקירתו את נושא התרופות.

ד"ר מה-נעים הודה בהגינותו כי, כל רכיב לכשעצמו אינו מקים ההגנה לה טוען הנאשם, אלא רק חבירת ארבעתם יחד (עמ' 173 לפרוטוקול). יתרה מזאת, גם לו היו מתקיימים כל אותם מרכיבים, הרי שאין בכולם יחד כדי להוות "הפרעה נפשית חמורה" כדרישת המחוקק.

ראוי להדגיש, כי בני אדם שרוצים להשיג תועלת מחוו"ד פסיכיאטרית, יכולים ע"י מניפולציה להטעות המומחה. לפיכך יש ליתן משקל רב לבדיקה פסיכיאטרית שנערכת לנאשם באקראי כפי שארע בענייננו.

בסיכום מחלה משנת 2000 של בית החולים מאיר לאחר ניסיון ההתאבדות, כביכול, של הנאשם (ת/78), נכתב, כי "זהו ניסיון ראשון בחייו, פרט לכך בריא, ללא מחלות רקע או מחשבות עובדניות (כך במקור, ש.ס). ... עבר הערכה פסיכיאטרית במהלך האשפוז ולא נמצאה בעיה הדורשת המשך טיפול".

אם כן, בדיקה פסיכיאטרית שנעשתה לנאשם בעבר לא העלתה כי הוא סובל מהפרעה נפשית של אישיות גבולית או אחרת.

לעניין הפגיעה הנוירולוגית הנני רואה להעדיף את האמור בסיכום מחלה משנת 1992 של בית החולים מאיר, בעקבות תאונת דרכים שבה נפגע בראשו (ת/78א): "בדיקה נוירולוגית + אורתופדית תקינה... צילום גולגולת- ללא סימני שבר... בדיקה נוירולוגית חוזרת תקינה" קביעות אלה מדברות בעד עצמן.

באשר לבדיקה הקלינית של הנאשם, קבע ד"ר מה-נעים, כי הנאשם הוא בעל "הופעה מסודרת, משתף פעולה וכנה בתשובותיו, מודע והתמצאות תקינים, אפקט תקין. קצב חשיבה ומהלך תקינים, אינטליגנציה נמוכה, בתוכן החשיבה מתאר את השפעתה של נסרין עליו, את התאהבותו בה ואת טירוף המערכות בו היה שרוי. מתאר בפירוט את הרצח, ומביע חרטה. מסביר שהשתלטה עליו ופיתתה אותו. אין מחשבות שווא, קיימת חרטה על הרצח, בושה, אך אין דיכאון".

מכל האמור לעיל נובע כי גם אם נקבל את דברי המומחים, ללא הרהור – אין מקום להגיע למסקנתם כי בנסיבות ענייננו יש מקום לענישה מופחתת, ולא בכדי לא הביאה ב"כ המאשימה חוו"ד נוגדת.

לסיכום: אנו מאמינים לנאשם שנסרין שידלה אותו להרוג את אחיו. לאהבתו את נסרין התווספה גם אהבת הממון, שכן הנאשם ידע, הן מנסרין והן משום שעבד עם אחיו, עפ"י דבריו, שיש לו ביטוח חיים. בהודאתו (ת/5, ת/6) אמר, כי הוא יודע על כך שלמנוח היה ביטוח מנהלים, וכי נסרין אמרה לו שעם מות המנוח, היא תקבל כסף ותעזור לו בבניית ביתו. הנאשם גם ידע שלזוג יש שטח בגודל חצי דונם בטייבה, הרשום על שם נסרין (ת/6ה', עמ' 11-13).

שני המומחים ציינו כי הבדיקה הקלינית של הנאשם היתה תקינה. את בנין האב לעניין הענישה המופחתת הם השתיתו על הבדיקות והטסטים שעשו לנאשם.

יש ממש בטענת ב"כ המאשימה כי הפרשנות לתוצאות הבדיקה – אינו אחיד, ויש מקום בנסיבות ענייננו לסמוך על הבדיקה הקלינית ולתת לה משקל יתר לאור כל הראיות האחרות.

לשון אחר, תוצאות הבדיקה הקלינית של הנאשם מתיישבות עם טענת ב"כ המאשימה, לפיה לא הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת להבין את אשר עשה, או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה, בשל הפרעה נפשית חמורה.

הרצח בוצע בקפידה, תוך יצירת אליבי ושקרים לגבי המניע. התלות בין הנאשם לנסרין, כפי שעולה מהודאתו, היתה הדדית- "הייתי תלוי בה, וגם היא היתה תלויה בי" (ת/6ה', עמ' 9). כאמור, הנאשם לא פעל רק בשל אהבתו לנסרין, אלא גם ממניעים כלכליים.

ראוי להדגיש כי עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון לא די בקביעה כי הנאשם סבל בעת ביצוע הרצח מ"הפרעה נפשית חמורה" ומ"ליקוי בכושרו השכלי" – שכן יש להוכיח שפגמים אלה הובילו להגבלת יכולתו במידה ניכרת להבין את הפסול שבמעשהו. גם אם תאמר שהיה לנאשם ליקוי נפשי, בנסיבות ענייננו לא הונחה אף ראשיתה של תשתית ראיה לכך שהנאשם לא הבין הפסול שבמעשהו.

סוף דבר:

לעניין הכרעת הדין: הנני מציעה לחברי להרשיע הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, עבירה על סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.

לא הונחה תשתית ראייתית לענישה מופחתת, ולפיכך יש מקום לגזור על הנאשם את העונש של מאסר עולם הקבוע בחוק.

שרה סירוטה, ס"נ

אב"ד

השופט אברהם טל

אני מצרף דעתי לדעתה של כב' האב"ד, השופטת ש' סירוטה, ס"נ, על ממציאה ומסקנותיה.

הנאשם לא הוכיח במידה שמוטלת עליו כי התקיימו התנאים שנקבעו בפסיקה על מנת להענישו בענישה מופחתת ויש לגזור עליו את העונש הקבוע לעבירת הרצח שביצע.

אברהם טל, שופט

השופט ד"ר עמירם בנימיני

אני מסכים עם ניתוח הראיות בחוות דעתה של אב"ד, השופטת ש' סירוטה, ומצטרף למסקנותיה. הנאשם נהג בקור רוח מצמרר בעת תכנון הרצח, בזמן ביצועו ולאחר מכן. והיה מודע באופן מלא לטיב מעשיו ולחומרתם.

עסקינן באדם מניפולטיבי, אשר על פי הודאתו כבר התחזה בעבר לחולה בנפשו כדי לארגן הזדמנויות למפגשים אינטימיים עם אשת אחיו ושיקר במצח נחושה במהלך חקירתו.

על כן, אין מקום ליתן אמון בגרסת "התלות" שהוא מציג כיום.

יש להבהיר לנאשם ולשכמותו כי "לא על כל פשעים תכסה אהבה".

ד"ר עמירם בנימיני, שופט

ההכרעה

אנו מרשיעים את הנאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ואנו מטילים עליו עונש של מאסר עולם החל מיום מעצרו 28.11.01.

הודעה לנאשם זכותו לערער לביהמ"ש העליון תוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום ט"ז בתמוז, תשס"ד (5 ביולי 2004) במעמד ב"כ הצדדים והנאשם.

ד"ר עמירם בנימיני, שופט

אברהם טל, שופט

שרה סירוטה, ס"נ אב"ד