1

 

   

בתי המשפט

פח 001202/02

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

 

20/01/05

תאריך

כב' השופטים: ש' טימן-אב"ד   ש' ברוש   י' שנלר

בפני

 

המאשימה:   מדינת ישראל

                        ע"י באת כוחה – עו"ד אושרה גז

                              - נגד  -

הנאשם:         יצחק מכני

                       ע"י ב"כ עו"ד – איתי רגב

 

הכרעת דין

 

השופט שלי טימן, אב"ד:

מבוא

1. הערה אישית 

ישבתי במהלך הדיון המשפטי הזה, שהיה סוער ודרמטי, מתוח ורווי אמוציות: הנאשם - מלא מרירות, תסכול, כעס, בדידות, המנהל מאבק אבוד מראש, אך עיקש, בתקווה חסרת הגיון לצאת מהמצב המבהיל אליו נקלע.

 

ישבתי וחשבתי, בנבדל מהקורה במשפטים אחרים על מעשי רצח: עד היכן מגיעה אטימותו והתרכזותו רק בעצמו של אדם אומלל, המאמלל – ללא נקיפות מצפון – אנשים אחרים, משפחתם וחבריהם, שניסו לעזור לו, למרות שאיננו זכאי לכך. עד היכן מגיעה כפיות הטובה וכיצד משלמים האנשים הבלתי נכונים והנקיים מכל עוולה, בחייהם. ללא סיבה. ללא תכלית.

 

2. ביום 24.10.02 בשד' ח"ן שבתל-אביב הוצת בנסיבות פליליות ואכזריות מרק פורן ז"ל, שכיהן כמזכיר אירגון נכי צה"ל במחוז תל-אביב (להלן: "מרק"). מרק הוצת בידי הנאשם שבפנינו – יצחק (חן) מכני, נכה צה"ל שקיבל קצבת נכות ממשרד הביטחון וחלק מענייניו הנוגעים לארגון נכי צה"ל, מול משרד הביטחון לנכותו  טופל על-ידי מרק אישית.

 

למרבה הצער, נפטר מרק ביום 7.11.02. לאחר תקופה בת שבועיים בה אושפז בבית-חולים שיבא שבתל-השומר, כתוצאה מפצעי הכוויות, עקב אותה הצתה. בעקבות מותו הגישה התביעה כתב אישום מתוקן, המייחס לנאשם עבירה של רצח (עבירה על סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977)(להלן: "חוק העונשין") וגם שתי עבירות נוספות, לבד מעבירת הרצח: חבלה  בכוונה מחמירה (עבירה על סעיף 329 לחוק העונשין) ואיומים (עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין).

 

3. בטרם אפתח בהצגת האישומים המיוחסים לנאשם, עלי לציין, כי בתיק זה הוחלפו, לבקשת הנאשם, ארבעה סניגורים (!). מובן שהחלפות אלו סרבלו את הדיון בתיק וגרמו להתמשכותו, מעבר לכל צורך.

 

כתב האישום

4. ביום 3.11.02 הוגש כתב האישום המקורי כנגד הנאשם. אולם ביום 13.11.02 נאלצה הפרקליטות להגיש כתב אישום מתוקן, בעקבות מותו של מרק ושינוי שניים מן האישומים מעבירות של ניסיון לעבירות מושלמות. לפיכך ייקרא מכאן ולהבא "כתב האישום המתוקן" -  "כתב האישום".

 

5. ואלה העובדות המבססות לפי כתב האישום את האישומים כנגד הנאשם:

הנאשם פנה לארגון נכי צה"ל, על-מנת שהארגון יסייע לו בפניה למשרד הביטחון, לשם הגדלת קצבת הנכות אותה הוא מקבל, ובבקשה לקבל הלוואות שונות. הוא נפגש עם מרק, בנושא זה, מספר פעמים, וכן שוחח עמו טלפונית. הנאשם לא היה מרוצה מכך שבקשותיו להגדלת קצבת הנכות ולקבלת סיוע כספי אינן נענות, ועקב כך במספר מועדים בלתי ידועים, ובמועדים שעוד יפורטו, בסמוך לפני 24.10.02 איים הנאשם כי ירצח את מרק ואת משה מטלון, המכונה "מוץ", המכהן כיו"ר ארגון נכי צה"ל צה"ל הארצי (להלן: "משה מטלון"). האיומים היו במהלך שיחות טלפוניות ישירות עם מרק, או עם עובדים אחרים במשרדי ארגון נכי צה"ל, על-מנת שאלה ימסרו למרק את האיומים.

 

בין היתר, התקשר הנאשם למשרדי הארגון ביום 20.10.02 ואיים "אני אשרוף את מרק ואת מוץ, לא אכפת לי כלום". ולמחרת, ביום 21.10.02, התקשר הנאשם וביקש למסור למרק כי "יצור עמו קשר תוך 24 שעות במידה וחייו חשובים לו, ולא, יקרה רצח". באותו יום התקשר הנאשם פעם נוספת לאחד מעובדי המשרד (מאיר מגנזי) ואמר לו שלא יגיעו, הוא ומרק, למחרת למשרד "במידה ורוצה לחיות".

 

ביום 22.10.02 התקשר הנאשם למשרדי הארגון ושוחח עם אחת העובדות ואיים "אני אבוא לשרוף אותו לא מעניין אותי שום דבר".

 

בסמוך לאחר מכן, גמלה בלבו של הנאשם ההחלטה לרצוח את מרק. לצורך ביצוע ההחלטה הצטייד הנאשם ביום 24.10.02 במיכל פלסטיק ובבקבוק זכוכית, שניהם מלאים בבנזין, נסע ברכבו לבניין משרדי הארגון בשד' ח"ן שבתל-אביב ושם המתין לבואו של מרק, כך כתב האישום.  

 

בשעה 10:00 בבוקר הגיע למקום קלימו לוי, מתנדב בארגון נכי צה"ל (להלן: "קלימו"), שאל את הנאשם לפשר מעשיו במקום, והנאשם אמר לו "היום אני שורף את מרק" והסביר כי מרק אינו מסייע לו בפניותיו למשרד הביטחון. קלימו נכנס לבניין המשרדים שוחח עם מרק בעניינו של הנאשם, וכשיצא להסביר לנאשם את מצב הדברים, הנאשם ענה בתגובה "היום זה יום הדין שלו היום אני שורף אותו". במועד זה, בצהרי היום, יצא משה אילת מבניין משרדי הארגון ופנה אל הנאשם, שאמר לו שלא מקיימים את ההבטחות שנתנו לו וכי "אני אשרוף את הבן זונה הזה".

 

בסמוך לאחר מכן יצא מרק מבניין משרדי הארגון, כשהוא מלווה בשחר עמנואל (להלן: "שחר"), אף הוא עובד בארגון נכי צה"ל. הנאשם הצית את בקבוק הבנזין שהיה ברשותו והשליך אותו לעבר מרק ושחר. השניים הצליחו להסתתר מאחורי צמחיה שהייתה במקום, כך שהבקבוק לא פגע בהם. אולם, כאשר יצאו ממקום המסתור רץ לעברם הנאשם תוך שהוא צועק "מגיע לו" "מגיע לו" "אני אשרוף אתכם" "אני אהרוג אתכם" והתיז לעברם את הבנזין שהיה במיכל הפלסטיק. לאחר מכן, הצית הנאשם את מרק, עד שבער כולו. גם בשלב זה, המשיך הנאשם לשפוך על מרק את הבנזין שהיה במיכל. מייד לאחר מכן נכנס הנאשם לרכבו ונמלט מן המקום.

 

כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למרק  כוויות קשות בכל חלקי גופו, הוא אושפז בבית חולים שיבא שבתל-השומר וביום 7.11.02 נפטר כתוצאה מפציעתו. שחר נזקק אף הוא לטיפול רפואי.

 

לטענת התביעה בכתב האישום המתוקן, במעשיו אלה גרם הנאשם בכוונה תחילה למותו של מרק וניסה לגרום חבלה בכוונה מחמירה לשחר. יוער כי בסופו של דבר – הואשם הנאשם בעבירה המושלמת, והמילה "ניסה" הועתקה, בטעות, מכתב האישום המקורי.

 

בכתב האישום מיוחסות לנאשם שלוש עבירות: עבירה של רצח על-פי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה על-פי סעיף 329 לחוק העונשין ועבירה של איומים על-פי סעיף 192 לחוק העונשין.

 

תשובת הנאשם לכתב האישום

6. בתשובת הנאשם לכתב האישום, שהוגשה באמצעות ב"כ באותה עת, עו"ד צנג, ונתקבלה ביום 13.4.03, כפר הנאשם בגרסת התביעה, כי איים לרצוח את מרק, את משה מטלון ועובד אחר בארגון. כמו כן, הוא הכחיש כל קשר בין האיומים הנטענים לבין גרימת המוות. אפרט:

 

הנאשם כופר בגרסת התביעה, באשר לאופן גרימת מותו של מרק (רצח) ופציעתו של שחר. אולם, הוא אינו כופר בכך כי כתוצאה ממעשיו-שלו,  נגרמו למרק כוויות קשות בכל חלקי גופו, הוא אושפז בבית-חולים שיבא ונפטר, כעבור כשבועיים, כתוצאה מאותן כוויות. כמו כן, אין הוא מכחיש, כי גם שחר נזקק לטיפול רפואי בעקבות אירוע ההצתה. הוא גם מודה כי מיד לאחר מעשה ההצתה נכנס לרכבו ונמלט מהמקום.

 

בסופו של דבר, כופר הנאשם באישומים המיוחסים לו בכתב האישום. לגישת הנאשם, יש למחוק את עבירת האיומים המיוחסת לו, ה"נטמעת" בעבירת הרצח. עוד, לגישת הנאשם, יש למחוק את האישום בגרימת החבלה בכוונה מחמירה, שכן העובדות הרלוונטיות לאישום שכזה אינן עולות מתוכן כתב האישום.

 

7. ראוי להקדים את המאוחר ולציין, כי בכל הנוגע לאישום העיקרי טוען ב"כ הנוכחי של הנאשם, כי אין להרשיעו בעבירת רצח וכי יש להרשיעו  בעבירת המתה הפחותה מעבירת הרצח.

 

גרסת התביעה

8. לגרסת התביעה, הנאשם איים ושב ואיים, באופן המפורש והברור ביותר, באזני העובדים השונים של ארגון נכי צה"ל במחוז תל-אביב (להלן: "הארגון"), על כוונתו לרצוח את מרק ואת משה מטלון. ולמטרה זו אף הגיע ביום 24.10.02 למשרדי הארגון שבתל-אביב, והמתין שם למרק. הנאשם הגיע למקום לאחר שגמלה בלבו ההחלטה לרצוח את מרק. הנאשם הצטייד בבנזין, בבקבוק ובמיכל, והוציא את החלטתו אל הפועל ברגע שמרק יצא את משרדי הארגון.

 

 ראיות התביעה

9. קודם שאפרט ראיות התביעה בנוגע למעשה עצמו – ראוי להסביר מיהו הנאשם, מהו הקשר שלו לארגון, ומה היו דרישותיו, שלא נענו-לטעמו.

 

הנאשם הוכר כנכה צה"ל, עקב פגיעה באזניו, ונקבעה לו נכות של 20%. ככזה היה חבר באירגון נכי צה"ל.

 

אלא שהחיים לא היטיבו עמו: הוא גרוש מטופל בארבעה ילדים, ואחד מילדיו חלה במחלת הסרטן (הילד נפטר, אגב, לאחר הגשת כתב האישום). מצבו הכלכלי בכי רע, ובעצם הגיע לפת-לחם, והיו תקופות שבהן היו – הוא וילדיו – חסרי בית. בנוסף לכך, נפגע הנאשם באחת מרגליו כשנכנס ברחוב בבטונדה, ונזקק לקביים (ללא קשר לנכותו הצבאית), ועל כן חש עצמו אומלל עוד יותר.

 

הנאשם סבר שהוא זכאי להכרה ממשרד הביטחון כנפגע הלם קרב, וכיוון שנדחה – לדבריו – בלך-ושוב, ציפה שהארגון יפעיל את קשריו עם משרד הביטחון כדי להשיג מסמכים המצביעים – לדעתו – על בעיה פוסט טראומתית ,לכאורה, וגם יטפל בענייניו, בתוקף חברותו בארגון נכי צה"ל (ראה תצהיר עו"ד צדקוני שצורף לסיכומים בהסכמת התביעה).

 

וכיוון שמרק ז"ל היה מזכיר סניף תל-אביב, טיפל בדרישותיו – בתוקף תפקידו – וגם עזר לו באפן אישי והבטיח להמשיך ולעזור – ראה בו הנאשם את מי שאחראי למצבו האישי, משום שלא עשה די ולא מילא הבטחותיו (כך סבור הנאשם) – היווה מרק מטרה לכל שורת המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום. 

 

(ראו עדות הנאשם בע' 40 – 42 בחקירה הראשית מיום 15.2.04, ע' 43, שורות 12 – 15; עדותו בחקירה נגדית, ע' 49 שורות 10 – 25; עדותו של קלימו לוי ע' 11, שורות 16 – 23 בחקירה ראשית וע' 15, שורות 3 – 4 בחקירה נגדית).

 

10. עד התביעה מר משה מטלון ("מוץ")
עד זה מכהן כיו"ר ארגון נכי צה"ל והעיד בחקירה הראשית (ע' 6 שורות 3 – 7 לפרוטוקול מיום  10.11.03) כי –

"הנאשם התבקש יום או יומיים לפני המקרה עצמו להביא חומר. קיבלתי ביומיים אלה איומים למשרדי. אני נוהג להשיב לכל אדם שפונה אלי בסופו של יום, יש לי דף מחשב שמרכזים לי ההודעות ונתקלתי בהודעה של הנאשם - שאם אני לא חוזר אליו, יום חמישי הקרוב הוא רוצח את מרק ואותי".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובחקירה הנגדית (שם, בע' 6 שורות 19 - 26) העיד כי –

 

"עוזרי שמואל בר-דוד הוא העוזר שלי שהתקשר בחזרה לנאשם. אני לא הייתי לידו כשניהל את השיחה. שמעתי את העוזר שלי, לא שמעתי את התשובה מהצד השני של הקו. דברי הנאשם ידועים לי רק מפי בר-דוד. השיחה ארכה דקות. השיחה הסתיימה בזה שנאמר לי שהעגלה שלי תיתרם, כך על פי הנאשם - שהעגלה שלי לאחר הרצח תיתרם ליד שרה. כך נאמר לי על ידי העוזר שלי. למיטב זכרוני, זה היה ביום ג', בערב.

הזמנתי את הנאשם אלי למשרד. שמעתי שהעוזר שלי אמר לנאשם בטלפון שיבוא עכשיו. אני מפרש את דברי הנאשם לעניין העגלה שלי שתיתרם לאחר הרצח כאיום. אם היה קואופרטיבי היה בא למשרד. השיחה הסתיימה בטונים לא נעימים".

 

ייאמר מייד, כי עדות זו זהה לחלוטין לעדותו של עד התביעה, שמואל בר דוד, ע' 27 (שורות 9– 16) לפרוטוקול הדיון מיום 16.11.03, שתובא מיד.

 

11. ע"ת שמואל בר דוד

עד זה משמש כעוזרו של  יו"ר ארגון נכי צה"ל – משה מטלון והעיד (ע' 27 שורות 6– 20, 1 – 3 לפרוטוקול מיום 16.11.03) כי -

"אני מכיר את הנאשם שכאן.  מספר ימים לפני האירוע, ביום שני הגענו ב 17.00-18.00 למשרד, אני והיו"ר. מנהלת הלשכה אמרה לנו שהתקבלה שיחה מאד מוזרה, ואז התקשרתי, זה היה איזה טלפון של חברתו, היא אמרה לי שהיא לא יודעת איפה הוא. אמרתי שיתקשר אלי חזרה כשיגיע. לאחר 20 דקות הוא חזר אלי, והתחיל בקללות, בגידופים, אמרתי לו - לא עשיתי לך שום דבר, והוא אמר שזה לא נגדי אלא נגד יו"ר הארגון ונגד מרק, ואמר – הם הרגו לי את הנשמה, אני צריך לגמור אותם עד יום חמישי, אני גומר אותם. זו הייתה שיחה קשה מאוד והסברתי לו שאנו לא הכתובת המדויקת, ניסיתי לדבר אתו כפי שאני מנסה לדבר עם נכים שמצויים במצוקה. הוא אמר 'את כל הכסף שצריך לתת לי אתם נותנים למסיבות הניצחון שלכם', והוא אמר שאגיד ליו"ר שאת הכסא שלו יתרמו ל-'יד שרה', וכל הזמן קילל וגידף. בשלב מסוים אמרתי לו שאני אפנה למשטרה, והוא אמר לי – אתה גם בן זונה, בוא נלך למשטרה. השיחה ארכה כרבע שעה עשרים דקות.

קלימו היה אצלי במשרד, ולפני שנכנסנו ליו"ר אמרתי תנסו להרגיע אותו כי הוא נשמע לי רציני, או שאולי יש לאשפז אותו. כשאני אומר יו"ר אני מתכוון למר מוץ. התקשרנו למרק שעמד בכל תוקף ואמר למוץ ושכנע אותו ארוכות שלא ילך למשטרה, שכל נכי צה"ל חברים שלנו, ושאנחנו צריכים להרגיע, וכיו"ר אתה לא יכול להגיש תלונה על נכה, שאולי הוא במצוקה.  בשיחה שלי עם הנאשם אמרתי לו שיפסיק ושאגיע עם זה למשטרה, שזה לא נהוג ושאנחנו חברים ושזו לא הכתובת, אבל הוא נשמע לי מאד רציני, כל שני משפטים הוא חזר על כך שביום חמישי הוא הולך לגמור אותו"..

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

12. עד התביעה מר קלימו לוי

עד זה הנו חבר מועצת תל-אביב של ארגון נכי צה"ל משנת 2000  ומכיר את הנאשם "מגיל אפס", בלשונו: "אני מכיר את הנאשם מאז שאני זוכר את עצמי מגיל אפס". הוא העיד (ע' 12 – 13  שורות 16 – 27, 1 – 11 לפרוטוקול מיום 10.11.03) כי –

 

"זה היה בתחילת השבוע בו בוצע הרצח (העד בוכה). מרק מבקש מהפקידה שלו שתשיג לו הנאשם. לא יודע אם תפסה אותו טלפונית, דיברה עם החברה שלו, כנראה. בערב בסביבות 19-20 הייתי אצל יו"ר הארגון, מוץ, בענייני עבודה. היינו - מוץ, העוזר שלו - שמוליק בר-דוד, עוד מישהו, הפקידה נכנסה ליו"ר ואמרה לו כי איציק מכני התקשר כרגע ושיתחיל לשמור על הגב שלו, הוא מאיים לשרוף אותו ואת מרק. ביקשתי מהפקידה את מספר הטלפון של הנאשם בבית, צלצלתי ולא תפסתי אף אחד, תפסתי את החברה שלו שטענה שהיא חברתו, נתתי לה הטלפון הפרטי שלי ואת הטלפון בבית וביקשתי כי הנאשם יתקשר אלי. ב - 22:00 לערך, קיבלתי טלפון מהנאשם, אמרתי לו כי יפסיק עם כל האיומים האלה, שיוציא מכתב התנצלות ליו"ר ולמרק, כדי שלא ירחיקו אותו מהארגון וימשיכו לטפל בנושא שלו. כל הפציעה שלו 20% אוזניים, משהו בערך. אמר לי - קלימו אל תתערב, אני השבוע שורף את שניהם. לא יעזור שום דבר, השבוע אני שורף את שניהם. יצא לי לדבר אתו עוד פעם באמצע השבוע ביום ג' או ד'. כמובן שהודעתי למרק על השיחה, למזכיר. הגעתי למשרד ביום חמישי בבוקר בין 09:30-10:00 לערך. ראיתי את הנאשם עם הרכב שלו כשעליו קרטון ועליו כתובים דברים כנגד משרד הביטחון. אמרתי לו - מה אתה עושה? אמר לי - קלימו, אל תתערב, היום טלביזיות, עיתונות, אני את מרק רוצח שורף אותו חי ואת מוץ. אמרתי לו - איציק, תעזוב את המקום, עזוב אותך, תוציא מכתב התנצלות. אמר לי - אני ארצח אותו, מה אני אשב? שנתיים, שלוש? פסיכיאטרים? מה אני אשב.

באותו רגע שהוא אומר לי הדברים אני רואה גלון של 3-4 בנזין מחוץ לאוטו והיה לו עוד בקבוק מאחורי הכסא לביטחון, שאם זה לא יצליח אז יהיה לו את השני. נכנסתי למרק ישב אצלו מבקר הארגון, אמרתי לו כי הבחור עם בנזין, מאיים, ואני רוצה להזמין משטרה. אמר לי - קלימו בשום פנים ואופן, לבחור יש מספיק צרות, עזוב אותו, הוא לא יעשה שום דבר. יצאתי עם הפקידה, יפית, והיא מסבירה לו שמרק רוצה שיעביר את החומר ויעשה את זה בצורה הכי מהירה כדי לנסות לפתור לו הבעיות עם משרד הביטחון. אמר לי - אם מרק רוצה לחיות שיודיע לי שהוא הולך ומביא החומר ואז אני עוזב אותו".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובהמשך, שם, בע' 14 שורות 22 – 24 העיד כי -

"אחרי שבועיים מרק נפטר לאחר שנאבק על חייו. אני ראיתי את המיכל בנזין ואת בקבוק הבנזין מאחורי המושב של האוטו ואמר לי אם זה לא ישרוף אותו אז הבקבוק השני ישרוף אותו". (ההדגשות אינן במקור – ש.ט.) 

 

13. עד התביעה מר שחר עמנואל

העד הנו גמלאי של משטרת ישראל. בתפקידו האחרון שימש כראש מחלק בילוש בימ"ר תל-אביב בדרגת סנ"צ. בתקופת האירוע שימש כעוזרו של מרק. העד הכיר את הנאשם לראשונה ביום האירוע עצמו. עד זה העיד (ע' 18 - 19 שורות 19 - 26 , 1 – 20 לפרוטוקול מיום 10.11.03) כי –

 

"הגעתי בבוקר, בשמונה – שמונה וחצי, לעבודה, ראיתי אותו עומד צמוד למדרכה עם שלטים. כתב מאוד לא ברור היה שם עם שגיאות כתיב. לא הבנתי מה הוא עושה שם, כנגד מי הוא מפגין. סיפרתי למרק ואמר כי הוא יודע. שאלתי את מרק אם להזמין משטרה לפנות אותו משם והשיב לי כי גם כך הוא אומלל ואין צורך. בהמשך הגיעו כל מיני אנשים היה משה אילת ונדמה לי שגם קלימו וסיפרו לי כי בידיו בקבוק דלק, ג'ריקן. יצאתי החוצה, הסתובבתי סביב הרכב לראות אם יש לו דלק, לא ראיתי. זה קרה מספר פעמים, ופניתי כל הזמן למרק גם אני וגם אבנר וביקשנו ממרק להזמין משטרה ולגמור הסיפור והוא חזר ואמר – תעזבו את האיש, גם ככה מסובך, תעזבו אותו.

בסביבות 14:00 – 15:00 יצאנו לאכול מרק ואני. איך שיצאנו החוצה – אני מתאר – הבניין עומד על עמודים, אנחנו היינו בקומה בגובה העמודים, קומת קרקע-רצפה. יש שם שביל שמוביל לכיוון המדרכה וביציאה לכיוון המדרכה יש גדר עם חצי מ' בניה ויש גדר חיה שעטפה כמו שער. איך שיצאנו החוצה, הייתי כחצי צעד מאחורי מרק. הוא קלט את מרק, התכופף פנימה לתוך הרכב, הוציא בקבוק הצית אותו וזרק אותו לכיוון מרק. אנחנו קפצנו אחורה מתחת לשיחים. אנחנו זה מרק ואני. הבקבוק פגע בשיחים, התגלגל מאחורינו על השביל המוביל לבנין ולא התלקח. היה דלוק אבל לא התפוצץ. מה שעבר לי בראש ואני מאמין שגם למרק, לנסות לצאת לכיוון של הנאשם ולנסות להשתלט עליו. אני קצת מוגבל בתנועה עם הרגל, הייתי ראשון שיצא לכיוון שלו, הוא בא לכיוון שלנו, ללא מקל הליכה, כשבידו ג'ריקן לבן מפלסטיק, וצועק – אני אהרוג אותך. מה שקרה מיד אחרי זה הוא פיזר עלינו דלק. אני חטפתי את זה בעיניים ובפה. זה צרב לי את העיניים, נסוגתי לאחור והתכופפתי. מרק ז"ל, פשוט תפס אותי עם יד ימין, העיף אותי לאחור וקפץ לכיוון של הנאשם. כל אותו זמן הנאשם צעק – אני אהרוג אותך. זה היה אלפיות של שניה. שניות. "בוף" ! ראיתי להבה, הכל מסביבי בער, ראיתי את מרק כלפיד באמצע הכביש, המדרכה בערה, השיחים מסביבי בערו. אני לא יכולתי לעשות דבר כי הייתי ספוג בדלק. צעקתי פנימה לחבר'ה שיצאו החוצה, ורצתי פנימה להביא מטף. אבנר שהיה בפנים יצא החוצה עם מטף. גם המכונית של מרק, הכנף שלה התחיל לבעור וכיבינו עם המטף. אנשים שהיו שם, עזרו לכבות את מרק. מרק עמד באמצע הכביש כשהוא היה לבוש רק בתחתונים. המכנסיים היו מופשלים כלפי מטה כמו אזיקים, עם החגורה, הוא בא לכיוון שלנו. את הנאשם כבר לא ראיתי".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובהמשך בחקירה הנגדית (ע' 21 שורות 1 – 5) העיד כי –

 

"כשיצאנו החוצה לא ראיתי שהמנוח עשה תנועה כלפי הנאשם. לא הספקנו. יצאנו החוצה, המנוח היה צמוד אלי, הנאשם התכופף הוציא הבקבוק וזרק. המנוח היה צמוד אלי, דיברנו. הוא היה צעד לפני, אבל צמוד אלי. ברגע שיצאתי החוצה הפניתי את הראש לכיוון של מרק, והייתי חצי צעד לפניו. איך שהפניתי את הראש למרק, ראיתי את הנאשם מוציא את הבקבוק מדליק וזורק".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

14. עדת התביעה גב' ליזה נבעה

עדה זו הנה עוברת אורח שהמתינה לבן זוגה ברכב והעידה בחקירה הראשית על שראו עיניה (עמוד 23, שורות 4 – 5, 10 – 18 בחקירה הראשית, ע' 23 שורות 20 – 25 בחקירה הנגדית וע' 24 שורות 12 – 14, 18 – 22 בחקירה הנגדית מיום 10.11.03):

 

 

 

 

וכך בחקירתה הראשית:  

 

"הגעתי בערך בשעה 07:00. הבחור הזה (מצביעה על הנאשם) עמד ליד הרכב, לא יודעת סוג הרכב, צבע כחול. ביד היה קביים, היה שלט מחאה על האוטו… באיזה שלב שמעתי צעקות, הסתובבתי, והוא הדליק את הב... אני לא יכולה (בוכה)(לא יכולה להמשיך להעיד), הוא הצית אותו, הוא עשה אותו לפיד של אש (בוכה, רועדת) לא מסוגלת להעיד. הוא זרק שם בקבוק  תבערה קודם שלא התפוצץ. אח"כ היה לו עוד איזה מיכל. הוא פשוט הפך אותו ללפיד אש. עלה לאוטו וברח (רועדת, מבקשת מים – שותה... מתקשה להעיד). הוא שפך עליהם את הג'ריקן. הוא מדליק אותו, לא יודעת מה קרה. הורדתי את העיניים, ניסיתי לא לראות. הבחור נהייה ללפיד של אש. אני לא מכירה אותו. אחרי זה ניסו לכבות אותו. הפשיטו אותו שם (שותה). אחרי ששפך את הג'ריקן על הבחור הוא הצית אותו. אני לא זוכרת עם מה. לא זוכרת איך הוא הדליק אותו".

 (ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובחקירה הנגדית המשיכה והעידה על שראתה:

 

"הורדתי את העיניים, ניסיתי לא לראות, וזה היה כשראיתי שהוא שופך משהו, והיה שם צעקות, הבנתי לרגע שהוא הולך להדליק אותו, עשיתי רגע אחד ככה (מדגימה- שמה הידיים על העיניים) והרמתי את הראש, לא יודעת מה היה, הוא הצית אותו, לא יודעת עם מה. אני רק יודעת שהוא לרגע נהיה לפיד של אש. הפך להיות לפיד של אש. לא ראיתי את רגע ההצתה. היה עוד בקבוק תבערה שנזרק שלא התפוצץ".

 (ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

וכשנשאלה: "ראית מאבק פיזי בין האנשים שהיו שם?"

השיבה: "לא. אני הייתי 3 רכבים לפניו, היה צעקות, יצאתי, חזרתי חזרה, כי את הצעקות שמעתי כבר 10 פעמים לפני, על כל מי שעובר, הסתובבתי, והצעקות היו חזקות מידי ואז הסתכלתי, היו שם נדמה לי 2 אנשים, כשהוא שפך עליו את הדלק או נפט, לא יודעת מה שפך עליו, הוא נהיה לפיד. היו צעקות, לפני ההצתה, היו צעקות אחרי ההצתה, כל האירוע היו צעקות, מידי פעם הוא צרח, האדון הזה (מסתכלת על הנאשם)...

ברגע האירוע היו שני אנשים. הנאשם ברגע שהוא הדליק אותו הוא פשוט רץ לאוטו, כבר לא היה נכה באותו רגע, השאיר אחד הקביים שלו, כל הזמן עמד עם שני קביים. כשהצית אותו השאיר קב אחד ורץ לאוטו וטס לשם. שני אנשים נשארו שם, שם נפגעו, אחד עזר לשני. אי אפשר היה לכבות אותו כי אין חול אין כלום, זה כביש, אי אפשר היה לכבות את הבן-אדם".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

15. עדת תביעה גב' יפית כהן

עדה זו עבדה עם מרק כמזכירתו מזה מספר שנים והעידה בחקירה הראשית (ע' 25 שורות 8 – 21 , ע' 25 שורות 25 – 26 לחקירה הנגדית וע' 26 שורות 1 – 4 לחקירה הנגדית מיום 10.11.03) כי –

 

"יומיים לאחר מכן הוא התקשר ושוחח עם אחת המזכירות במשרד ונורא פחדה מהשיחה והצורה בה דיבר. היא העלתה אותו על הרמקול. המזכירה היא ירדנה. שמעתי שזה הוא, אמרתי שתיתן לי הטלפון וניסיתי לדבר אתו ואמר לי שאני לא אגיד לו שום דבר והוא ישרוף את מרק ומוץ, ושאני לא אגיד לו מה לעשות (העדה רועדת). העברתי את השיחה למרק ותיעדתי אותה ברישום (ת/ 1). אנחנו לא היינו נוהגים לרשום דברים כאלה כי מרק לא היה רוצה לפגוע במטופלים אבל פה זה היה מקרה חריג. אז כן רשמנו.

ביום חמישי באתי לעבודה ראיתי את הרכב של הנאשם עם שלט מחאה נגד משרד הביטחון, נכנסתי למשרד, היה לנו יום מאוד עמוס, קבלת קהל. המשכנו לעבוד. ב - 12:00 יצאתי החוצה עם קלימו לנסות לדבר אתו שהוא צריך להביא המסמכים כי מנסים לזרז את הנושא שלו, הוא לא היה מוכן, אמר שהוא לא מוכן לשמוע שום דבר אמר – אני אשרוף היום את מרק ומוץ. נכנסתי למשרד ואמרתי למרק כי כך וכך המצב, אמר – כי נעזוב אותו ולא רוצה לפתוח לו תיק במשטרה, ויש לו המון בעיות. לכן גם לא עשינו שום דבר".

"כל הטיפולים שטיפלנו בעניין שלו מתועדים ב- ת/ 2".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)
 
ובחקירה הנגדית המשיכה והעידה כי –

"לא ראיתי את רגע ההצתה. ביום ששוחחתי עם המנוח ואמרתי לו כי הנאשם עומד על זה שישרוף אותם, מרק לא רצה להזמין משטרה, אז אני אומרת כי הרבה פעמים עמדנו במקרים כאלה, לא חשבנו שזה חריג, אף אחד לא האמין שזה יקרה. מרק בעצמו לא האמין.

אני הייתי מקשרת בקשר לטיפול של מרק בנושאים של הנאשם. בשבוע וחצי לפני המקרה הטיפול נכנס להליך מאוד רציני. לפני כן לא ידעתי שום דבר".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

16. עדת תביעה גב' אורית אתגר (ת/ 4)

הודעתה במשטרה – ת/ 4, הוגשה במקום עדות ראשית, וחקירתה הנגדית מצויה בע' 30 שורות 22 - 29 ובע' 31  שורות 1 – 31 וע' 32 1 – 10 לפרוטוקול מיום 16.11.03 .

 

עדה זו מתגוררת בסמוך למקום בו ארעה ההצתה. העדה הגיעה עם הקטנוע שלה לבניין בו היא מתגוררת וראתה את האירוע.

 

בת/4 היא מספרת את שראתה:

"ראיתי אדם עומד וצורח על שני אנשים שעמדו בתוך הבניין בכניסה די קרוב לכניסה והוא צרח עליו ש'הילדים שלי שווים זבל', משהו כזה, והוא שפך עליו ממיכל כזה של שמן לאופנוע והצית אותו ואז ראיתי המון אש ונסעתי כמה שיותר מהר...".

 

העדה העידה במסגרת החקירה הנגדית –

"אני הגעתי עם הקטנוע לבניין בו אני גרה חזרה הביתה להחנות, וראיתי את האירוע."

"הגעתי עם הקטנוע לבד".

ש. "בהודעה שלך במשטרה אמרת 'היינו' על הקטנוע (ע' 2 ש' 7)".

ת. "הייתי לבד".

"נכון שלפני ההצתה ראית מאבק בין שני אנשים ואחד שניסה להפריד".

ש. "העדים שהעידו כאן ובמיוחד אותו אדם שאני יכול להניח שאת מעידה עליו שניסה להפריד, הוא ממש לא מציין מאבק ובוודאי לא עניין הפרדה. אני מניח שאצלו זו סערת רגשות, ואת היית בצד. תתארי".

ת. "אני זוכרת שהייתה משיכה של התוקף לרכב. זה היה עניין של כמה שניות. הכל קרה מאוד מהר. הייתה הדיפה של הבן-אדם על הרכב, ואולי כמה מכות יבשות, עד שהבן אדם הפריד".

ש. "מי הדף את מי אל הרכב, המצית?"

ת. "המצית הדף את המוצת. המצית חבט במוצת, בחלק עליון. הוא הדף אותו על רכב שחנה שם".

ש. "זה היה רכב לבן?"

ת. "לא זוכרת".

ש. "פולקסווגן?"

ת. "לא זוכרת את סוג הרכב. זה היה קרוב מאוד לאזור ההצתה".

ש. "כשהאיש השלישי בא להפריד הוא הצליח פיזית ליצור חוצץ בין השניים?"

ת. "קשה לי להגיד את זה, זה היה מאוד מהיר וסמוך להצתה".

ש. "באיזה שיטה נקט על מנת להפריד, האם דחף אחד מהם או משך אחד מהם?"

ת. "אני לא יכולה לומר חד משמעית שהפריד או משך אחד מהם".

ש. "מי היה, אם בכלל, עם הגב לרכב החונה?"

ת. "הבן-אדם שתקפו אותו, הוא הודף אל השמשה".  

ש. "הוא היה עם הגב לרכב החונה?"

ת. "יש את המדרכה, הרכב חנה ליד המדרכה, כל זה קרה בצד ובחזית הרכב. הוא הודף לחלק של השמשה שמתחבר".

ש. "את יכולה להעריך היום בדיעבד על איזה פרק זמן מדברים?"

ת. "ממש שניות, להגיד בין 10 – 30 שניות, קשה לי".

ש. "כשאת הגעת ברגע הראשון היה כבר מגע בין השניים? כשעלית על המדרכה עם הקטנוע."

ת. "היו שם צעקות וגידופים של התוקף".

ש. "מה הצעקה שאת הכי זוכרת?"

ת. "היום בדיעבד אני זוכרת שהוא אמר משהו על הילדים שלו".

ש. "היית עם קסדה?"

ת. "כן, אני מעריכה שזה היה חצי".

ש. "כלומר זה לא הפריע לך לראות?"

ת. "לא הפריע".

ש. "לגבי זווית כיוון של המפריד השלישי, את זוכרת מאיפה הוא בא?"

ת. "הוא בא מהכניסה".

ש. "ראית את שניהם יחד באים?"

ת. "כן, זה מה שאני זוכרת".

ש. "האם את זוכרת ראשית מי ביניהם עמד ראשון?"

ת. "לא זוכרת".

ש. "מי היה יותר קרוב לכיוון שלך, המנוח או המפריד?"

ת. "המנוח".

ש. "האם את זוכרת תנועת יד שעשה המנוח?"

ת. "לא".

ש."נראה לך שאם הייתה תנועה כזו היית זוכרת אותה? תנועת זלזול או משהו כזה".

ת. "לא ראיתי".

ש. "ותנועה מינורית יותר ראית?"

ת. "לא".

 (ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

17. עד תביעה מר מאיר מגנזי

עד זה עובד כמתנדב בארגון נכי צה"ל (עונה לטלפונים). העד העיד (ע' 32 שורות 16 – 21 לפרוטוקול מיום 16.11.03) כי –

 

"באותו יום הייתי בקבלת קהל, והוא התקשר ואחרי מספר שעות התקשר עוד פעם וביקש את מרק, והוא התחיל לצרוח בטלפון, והעברתי את השיחה וכעבור שעה התקשר עוד פעם ואמר שנגיד למרק שהוא (הנאשם) יגיע מחר לעבודה. למחרת באתי ב- 08.00 וראיתי אותו מחכה ובין הרגליים החזיק מיכל נפט או דלק. עדכנתי גם את מרק שהנאשם מחכה, ומרק לא התייחס. ב 14.30 יצאתי מאותה כניסה שנכנסתי, מצד שמאל וקפצתי מהגדר מרח' מאנה. הוא כעס מאד שלא נתתי לו בטלפון את מרק. הוא אמר לא כדאי לכם לבוא לעבודה, אני אחסל את שניכם".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובחקירה הנגדית (ע' 32 שורות 30 - 31) כנשאל העד: "הוא אמר לך שישרוף את המשרדים" השיב: "הוא אמר שאין טעם שנבוא אני ומרק למחרת לעבודה".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

18. ע"ת משה אילת

עד זה הנו מתנדב בארגון נכי צה"ל והוא העיד (ע' 36  שורות 10 – 16  לפרוטוקול מיום  21.12.03 )

כי –

 

"ב -  24.10 בשעות הצוהריים ראיתי מכונית פולקסווגן – טנדר ובה יושב הבן אדם הזה, אם נקרא בן אדם (מתכוון לנאשם ומביט לעברו) עם שתי רגליו על המדרכה כשבין רגליו גלון דלק… יצאתי החוצה, ניסיתי להוציאו ממחשבות הזדון שלו והוא בשלו – אני אשרוף את הבן זונה (בוכה, מתקשה לדבר)".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

 

 

19. ראיות נוספות מטעם התביעה

בנוסף על העדויות, עושה התביעה מטבע הדברים שימוש בהודעותיו של הנאשם במשטרה ובעדותו בבית המשפט כראיות לחובתו ואליהן נתייחס להלן.

 

גרסת ההגנה

20. מטעם ההגנה העיד הנאשם לבדו.

 

21. מסיכומי סניגורו הנוכחי של הנאשם עולה, כי ההגנה חולקת על גרסת התביעה במספר עניינים מרכזיים. "ההגנה תטען כי לא הוכח קיומו של מניע לביצוע העבירה המיוחסת לנאשם, כי לא הוכח שהנאשם איים כי ירצח את המנוח, כי תיאור עובדות המעשה – על-פי גרסת התביעה – אינו תואם את עובדות המעשה במציאות, וכי לטענות הנאשם בדבר מגבלות נפשיות ומגבלות זכרון, יש ביסוס בראיות".

 

למעשה מבקשת ההגנה להראות – אם הבינותי נכון את טיעונה - כי לא נתקיים בנאשם היסוד הנפשי הדרוש על-מנת להרשיעו בעבירת הרצח וכי לכל היותר ניתן יהיה להרשיעו בעבירת הריגה על-פי סעיף 298 לחוק העונשין.

לעניין עבירת גרימת החבלה החמורה לשחר עמנואל גורסת ההגנה, כי לא הוכחה כוונתו של הנאשם לפגוע בשחר ולכן לא ניתן להרשיעו בעבירה זו; ולעניין עבירת האיומים, מן העובדה שאיש מן העדים לא עשה דבר בתגובה לדברי הנאשם, לומדת ההגנה, כי לא הייתה בדברים כל כוונה פלילית, אלא ביטוי של מצוקה ולחץ נפשי בלבד. לפיכך ההגנה בדעה כי יש לזכות את הנאשם משתי העבירות הללו.

 

ראיות ההגנה

22. ראיות ההגנה סומכות על מספר אדנים: ראשית, גרסת הנאשם, כפי שעולה מעדות הנאשם עצמו בבית המשפט. שנית, הסתמכות על ראיות התביעה לעניין האיומים: עדותו בבית המשפט של משה מטלון, עדותו בבית המשפט של שמואל בר-דוד, עדותה בבית המשפט של יפית כהן, עדותה במשטרה של ירדנה לוי (ת/5), עדותו בבית המשפט של מאיר מגנזי, ועדותו בבית המשפט של קלימו לוי. שלישית, הסתמכות על ראיות התביעה לעניין מעשה ההצתה: עדותה בבית המשפט של ליזה נבעה, עדותו בבית המשפט של שחר עמנואל, עדותה במשטרה של אורית אתגר (ת/4), ועדותו במשטרה של אלדד אילת, שלא העיד בבית המשפט (מובן שהסתמכות זו מבוססת על בחירה סלקטיבית של אמירות בתוך אותן העדויות). רביעית, ראיות בכתובים: הפנייתו של הנאשם לטיפול פסיכיאטרי (נ/4), דו"ח מז"פ מיום 24.10.02 חתום בידי רס"מ גיא סמדר, תצהירו של עו"ד עודד צדקוני, מיום 22.4.04, על נספחיו א' – לא'.   

 

לעניין הראיות בכתובים שהוזכרו לעיל, הרי שהפנית הנאשם לטיפול פסיכיאטרי (נ/4), נועדה – כך מעיר הסנגור הנוכחי בסיכומיו – בעיקר לחלק אחר של הדיון אם יהיה בו צורך. ובכל זאת מבקש הסנגור להתחשב בטיעון שהוא מעלה ללא כל תיעוד, אולם לא אוכל להיעתר לבקשתו. המסמך נ/4 עוסק בתלונות שאינן שייכות למשהו הנוגע לתיק שלפנינו, והרופא קובע כי בדיקתו של הנאשם נמצאה תקינה. אגב, טענותיו בנוגע לפוסט טראומה ולמצבו הנפשי המעורער של הנאשם, לא הוכחו בכל דרך שהיא, זולת בסיפוריו של הנאשם עצמו. לא הוצג לנו שום מסמך רפואי (למעט ההפניה לאבחון, נ/4) עם ממצא על בעיה נפשית כלשהי. אשר לדו"ח מז"פ בנוגע לתפיסתה של סכין מתקפלת בזירת האירוע (כנראה במכונית של הנאשם) אתייחס בשלב ההערכה והדיון. ליתר המוצגים שהוגשו מטעם ההגנה – לא נדרש סנגורו הנוכחי של הנאשם בסיכומיו.  

 

גרסת הנאשם

23. להלן תובא גרסת הנאשם  לעניין האיומים ולעניין אירוע ההצתה:

 

גרסת הנאשם לעניין האיומים

גרסתו של הנאשם פורטה בהרחבה בעדותו בבית המשפט (ע' 40 ואילך), והיא מהווה הכחשה מוחלטת של הטענה כאילו איים לרצוח או לשרוף את המנוח ואחרים. הנאשם אינו מכחיש כי אמר, למשל, "צריך לגמור אותם" (ע' 55) אולם מכאן אין ללמוד, לטענתו, כי אכן, השתמש באותם הביטויים שמייחסת לו התביעה. לטענתו, איים לשרוף את משרדי הארגון בלבד.

 

יצוין דווקא כי במהלך עדותו בבית המשפט, הודה הנאשם כי "נכון שלפני כן היו איומים וצעקות, הייתי שיכור וקיללתי" (ע' 48 ש' 5). ובמקום אחר: "אני זוכר שהתקשרתי, קיללתי וצעקתי. אני זוכר שקיללתי ואמרתי שכדאי להם להתפטר, שהם לא עושים את העבודה שלהם. איימתי, איימתי" (עמ' 55 שורות 13-14).

 

 

 

 

גרסת הנאשם לעניין ההצתה

לגרסת הנאשם, כפי שמצאה ביטויה בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, הוא הגיע למקום האירוע במטרה להפגין, ואיים כי ישרוף את המקום. בהמשך יצאו מרק ושחר ממשרדי הארגון, ומרק נפנף בידו לעבר הנאשם בתנועה מזלזלת. בתגובה קרא לעברו הנאשם כי "הילדים שלי לא זבל" וניפץ בקבוק שהיה ברשותו. או אז לגרסת הנאשם, תקף אותו מרק. בהמשך שפך הנאשם על מרק דלק שהיה ברשותו והצית אותו. אולם, בשלב זה היה נתון הנאשם במצב שלא יכול היה לשחזר יותר את פרטי האירוע.

 

הנאשם ביקש להדגיש, כי עת נתקל באי-אכפתיות מצד הארגון, אליו פנה לקבלת עזרה בהיותו נכה, חש כי התעמרו בו ולא עשו למענו מאומה.

 

ב"כ הנאשם גורס כי לגרסת מרשו חיזוקים בדברי העדים. 

 

ההודעות במשטרה

24. שלוש הודעות מסר הנאשם במשטרה, בפני החוקר, צוער סיני אינגר (הוגשו בהסכמה עם יתר עדויות הנאשם וסומנו ת/6):

ההודעה הראשונה ניתנה ביום  25.10.02  (גיליון 2) (להלן: "ההודעה הראשונה")

ההודעה השנייה ניתנה ביום 28.10.02 (להלן: "ההודעה השנייה")

ההודעה השלישית ניתנה ביום 10.11.02 (להלן: "ההודעה השלישית")

 

ההודעה הראשונה

בתחילה סרב הנאשם להשיב לשאלות החוקר (שורות 14 – 24). בהמשך עת נשאל: "רצית לרצוח את מרק?" השיב: "לא" (שורות 29 – 30). ובמקום אחר: "רצית להרוג את מרק?" השיב: "אמרתי לך שלא" (שורות 14 – 15). שאלה: "אז מה רצית לעשות לו?" תשובה: "לשרוף את הארגון" (שורות 16 – 17).

 

להלן תובא עיקר הודעתו זו של הנאשם במשטרה, הנוגעת לשני עניינים: העניין הראשון,  תחושותיו הסובייקטיביות של הנאשם והשני, תיאור האירוע מבעד לעיניו שלו: 

 

 

אשר לעניין הראשון – תחושות הנאשם:

ש. "אתה כועס על מרק?"

ת. "מאוד. הוא פירק לי את המשפחה. אחרי שהוא דיבר עם הענת הזאת מההלם קרב ושהם סיכמו וזה סגור שנוציא לך חופש מחלה ותקבל טיפולים פסיכיאטרים ואת זה הבטיח לי מרק והם יסדרו לי דיור זמני של שנה ומשהו שאני אגור עם הילדים ואחיה? כמו כולם. אז אמרתי לילדים שיש איפה לגור. הוא אמר שתוך שבועיים מסדרים לך הכל. והוא אמר שנארגן לך בית או כסף ויאללה נתחיל לחיות. ואני בנפגעי הלם קרב אחרי מה שעברו שם. ענת יש לה סמכות. כל ההמלצות שלה זה מה שמיישמים במשרד הביטחון. והיא סיכמה עם מרק טלפונית שאני אקבל טיפול פסיכיאטרי ואצא לחופשת מחלה".

ש. "אז למה כעסת על מרק?"

ת. "כי מרק הבטיח לי ועכשיו זה הוציא אותי מדעתי הבן שלי נעלם, שבועיים הוא לא מדבר איתי. בכלל על ענת אני כועס הכי הרבה, היא העלימה לי מסמכים, יותר משנה ובגלל ששלחו אותי אליה הפסיקו לי את השיקום בבית לוינשטיין ושלחו אותי משם בכוח".

ש. "אז מה רצית ממרק בעצם?"

ת. "שיתנצל, אמרתי את זה לקלימו הזה שכאילו תיווך בינינו".

(שם, בשורות 49 – 66 גיליון 2) (ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובעמוד הבא:

ש. "מלבד שיתנצל, מה עוד רצית ממרק?"

ת. "רציתי שיטפל לי בעניינים".

ש. "ומרק טיפל לך בעניינים?"

ת. "שום דבר, זה גמר אותי לגמרי וזהו".

ש. "הוא העליב אותך?"

ת. "נגיד אתה בסדר, זרוק מלים".

ש. "רצית להרוג את מרק?"

ת. "אמרתי לך שלא".

ש. "אז מה רצית לעשות לו?"

ת. "לשרוף את הארגון".

ש. "כיצד רצית בדיוק לשרוף את הארגון?"

ת. "חשבתי להיכנס פנימה והיו המון אנשים, אז תכננתי עם בקבוק דרך החלון לזרוק פנימה וזה לא יצא זהו".

ש. "מתי הבחנת לראשונה במרק?"

ת. "כשהוא יצא עם האיש ההוא עם האקדח".

ש. "ואז מה עשית?"

ת. "צעקתי לו, הרי הוא יצא אחרון ואחרי שקלימו דיבר איתי, היו קצת צעקות, אמרו לי לך תביא אישורים, אז אמרתי שהם ילכו".

(שם, בשורות 8 – 25, גיליון 2) (ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

אשר לעניין השני - תיאור אירוע ההצתה מפי הנאשם  (ויודגש זה מופיע לראשונה בהודעה זו):

ת. (המשך)  "כשהוא יצא הוא היה עם ההוא עם האקדח והוא אמר להוא עם האקדח עזוב אותו בוא נלך הוא אמר את זה בטון מזלזל והרגשתי את זה ועוד איך, אז כעסתי והעפתי את הבקבוק במעבר שם, אבל זה לא התלקח בהתחלה ואז השניים, מרק והאיש עם האקדח, רצו אלי החוצה, רצו לעברי ואז מרק תפס אותי מפה (הערת החוקר: מצביע על דש חולצתו ומדגים תנועת אחיזה) וכשהוא עושה את זה (אני כבר לא ראיתי שום דבר ואז כנראה לפי מה שאני זוכר, רצתי לאוטו, אז באתי לעברו כאילו להפחיד אותו ואז הוא תפס אותי וניתז עליו דלק והוא תפס את היד וניתז עלי והוא שפך עלי על החולצה ואני שפכתי עליו וכאילו שנינו עם הג'ריקן, הוא החליק ואני החלקתי ונפלנו אחד על השני וזהו אז שנינו בערנו". 

ש. "כיצד בדיוק הצתת אותו?"

ת. "לא יודע. לא זוכר".

ש. "היה לך מצית ביד?"

ת. "קודם היה לי מצית אבל אני לא זוכר".

ש. "איזה מצית היה לך?"

ת. "כזאת פשוטה".

ש. "מה עשית עם המצית?"

ת. "לא יודע".

ש. "מתי הכנת את הדלק?"

ת. "היה באוטו מזה כמה ימים".

ש. "איך הכנת את הבקבוק?"

ת. "בקבוק זכוכית עם דלק ושמתי לו נייר בקצה והדלקתי אותו וזרקתי אותו על המדרכה, אבל הוא לא נדלק בהתחלה, הוא נדלק רק כאשר הם יצאו וקפצו עלי".

ש. "ואז מה עשית?"

ת. "ואז הוא תפס אותי בחולצה והתחיל להיאבק בי וצועק לזה עם האקדח "תזמין משטרה, תזמין משטרה, נראה לו מה זה". ואז אני אבדתי עשתונות וקרה מה שקרה".

ש. "מה עשית בדיוק כאשר מרק צעק תזמין משטרה?".

ת. "הוא התעמת איתי פיזית אז אני רצתי לאוטו והבאתי את הדלק מהג'ריקן ואז התחיל התן וקח תקרא לזה ואז פתאום הייתה הצתה והתחלקנו מהנפילות ואני לא זוכר מה היה".

(שם, בשורות 26 – 66, גיליון 2)  (ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובהמשך, בעמוד הבא, נשאל הנאשם:

ש. "מה עשה מרק, כאשר רצת אליו עם פח הדלק?"

ת. "אני זוכר רק את המסירות, הוא הוציא לי את זה עם היד אני סובבתי את זה והוא שפך לי עם היד ושפכנו אחד על השני אני לא זוכר את רגע ההצתה".

ש. "אולם אתה מסכים שישנה סבירות גבוהה שאתה הצתת את מרק?"

ת. "אני לא זוכר".

(שם, בשורות 8 – 14, גיליון 2) (ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ההודעה השנייה

הודעה זו אינה תורמת מאום לצדדים, שכן בגיליון 1 (שורות 8 – 25)  הנאשם אינו זוכר דבר ומבקש לשמור על זכות השתיקה, ואילו בגיליון 2 הנאשם משיב "לא זוכר" כשנשאל לעניין האיומים ו/או לעניין אירוע ההצתה.

 

ההודעה השלישית

בגיליון מס' 5 כשנשאל הנאשם: "על מה בדיוק כעסת על מרק?" השיב "התעצבנתי על הארגון שאין לו זכות קיום לא עליו" (שורות 9 - 10).

ובהמשך: כשנשאל: "האם אמרת לפקידה ששאלה אותך למעשיך שאתה מחכה למרק שיצא בכדי לרצוח אותו?" השיב: "לא יודע מה אמרתי אני לא זוכר מה אמרתי" (שורות 12 - 14), וכשנשאל: "למה הגעת לש"ד חן באותו יום?" (היום בו ארעה ההצתה – ש.ט. ) השיב: "אמרתי אני הולך להפגין מול המשרדים של הארגון והחלטתי שאני שורף את הארגון אין להם זכות קיום".

 

להשלמת התמונה אביא עוד חלקים רלבנטיים מן ההודעה (שורות 15 – 30, גיליון 5):

ש. "אם כך, למה לא שרפת את המשרדים?"

ת. "כי היה אנשים וחיכיתי שכולם ילכו".

ש. "איך חשבת לשרוף את המשרדים?"

ת. "לשבור את החלון ולזרוק פנימה בקבוק עם דלק".

ש. "מתי הכנת את הבקבוק?"

ת. "באוטו תוך כדי בצהריים אני יודע".

ש. "האם חיכית למרק שיצא אליך החוצה?"

ת. "רק חשבתי שבאותו יום הוא ייצא ויתנצל על מה שעשה לי חשבתי שבסוף היום שלפחות הוא ייצא ויתנצל".

ש. "וכשראית אותו מה עשית?"

ת. "אני רק זוכר שהוא עשה לי תנועה כזו ביד כאילו יאללה עזוב אותי (הערת החוקר – החשוד מנפנף בידו) הפכתי להיות יאללה לא קיים".

 (ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובשורות 10 -  19 (גיליון 6):

ש. "וזה עצבן אותך?"

ת. "יותר נמוך ממה שהרגשתי זה היה כבר לך תזדיין אז היה לי את הבקבוק שרציתי לשרוף את המשרדים ואז לקחתי את הבקבוק וזרקתי אותו על-ידם אפילו לא עליהם. לפני שזרקתי הם ברחו בכלל זרקתי כאילו להפחיד אותם".

ש. "והבקבוק התלקח?"

ת. "יותר מאוחר ראיתי שהוא התלקח".

ש. "ומה עשית לאחר מכן?"

ת. "אחרי זה הכל מעורפל לי ואני לא זוכר את הקטע הזה".

ש. "אתה זוכר שהצתת את מרק?"

ת. "לא".

ש. "למה אתה לא זוכר?"

ת. "יש הרבה דברים שאני לא זוכר".

ש. "מה עשית לאחר שמרק התלקח?"

ת. "לא ראיתי אותו מתלקח ראיתי שאני בוער אז רצתי לאוטו בטוח ונבהלתי כנראה ונסעתי ואחרי כמה שעות ראיתי את עצמי בירקון אפילו לא זוכר איך הגעתי לשם".

ש. "מדוע הצתת את מרק פורן?"

ת. "הלוואי והייתי יודע למה לא הדלקתי משהו אחר".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

העדות בבית המשפט

25. בעדותו בבית המשפט אומר הנאשם בע' 47 שורות 28 – 31 ובע' 48 שורות 1 – 27 מיום 15.2.04 כי -

"בתקופה הזו אמרתי אני לא ממתין עם הילדים שיש לי בבית ושהבן שלי יכול להיות שוב חולה, ואז באו לי העצבים ואמרתי לארגון הזה אין זכות קיום, אמרתי אני שורף את המשרדים האלה, זו הייתה הכוונה שלי, אמרתי אני הולך להפגין מול הארגון, וכך עשיתי. הגעתי לשם בבקר, ואמרתי את זה אז וגם עכשיו אין להם זכות קיום, ואמרתי אני שורף  להם את המשרדים, שהחיים של הבן שלי יותר חשובים. במשך כל היום אני לא זוכר את כל הדמויות, היה שם מישהו עם אקדח יוצא נכנס ולועג לי, ואז בא קלימוב (צ"ל – קלימו – ש.ט.), ואמרתי אני רוצה את המסמכים והולך הביתה, אמרתי תעזרו לי  במסמכים האלה, כי אני כאדם פרטי לא יכול להוציא את המסמכים מתל השומר, מה גם שהתגלה שכן יש קשר בינם לבין תל השומר.  עמדתי והפגנתי שם,  נכון שלפני כן היו איומים וצעקות, הייתי שיכור וקיללתי. זה שהייתי נסער, כועס ומטורף, זה נכון. המתנתי שהמקום יתרוקן, וחד וחלק הייתי שורף אותו, הייתי שורף אותו. בשבילי הארגון הזה זה מאפיה, זה לא ארגון, זה ארגון מיותר. אנשים התחילו לצאת לאט לאט, ובדמיון שלי, באופי שלי, ואף אחד לא יכול לומר שאני אלים, כי לא הרמתי יד על אדם, ובדמיון שלי דמיינתי שהוא ייצא, יבקש סליחה ויתנצל, וכשהם יצאו החוצה, הוא יצא עם עוד אדם, אני לא זזתי ונשענתי על האוטו, ופתאום הוא עשה לי תנועת יד של יאללה כזה (מראה תנועה של זריקה). אני זוכר שצרחתי 'הילדים שלי זה לא זבל '. מהמדרכה עד הבניין יש מעבר ארוך, ורצתי עם הבקבוק לשרוף את המשרדים, ואפילו לא זרקתי עליהם אלא על המעבר, ומסתבר אח"כ שהבחור לא ניצת בכלל. אדם נורמלי היה הולך למשטרה ועושה משהו, ואגב איפה כל אלה שאמרו שאיימתי שעשיתי, איפה הם למה לא אמרו למשטרה?! אם אכן זה היה נכון, למה לא ניגשו למשטרה? במקום שילכו, הם רצו לעברי, ואת הסיטואציה של מה היה אז איך עשיתי ומה עשיתי, אולי הידיים האלה שלי עשו מה שעשו, אבל זה לא אני. היום אני מנתח ומצטער על מה שקרה. אני לא יודע מה הביא אותי לעשות דבר כזה, זה מה שחשוב לי, אפילו לא העונש. לאיזה דרגה הייתי צריך להגיע כדי לעשות דבר כזה בכלל? אני יושב היום בבית הסוהר אני יושב שם כחולה ועוזר לאחרים, אני רואה עוולות, אני רואה דברים, אני שואל מה הביא אותי לעשות עבירה כזו, הילד שלי שנמצא על ערש דווי? בשביל כסף? גוף שאמור לתמוך בי? הילדים שלי פחות חשובים מהילדים שלהם ? (מרים את קולו) שיקום אחד שיגיד הילדים שלו חשובים יותר משלי?  מה הילדים שלי אשמים (מרים את קולו).

אני רק זוכר שאחרי כמה שעות התעוררתי ליד נחל הירקון וראיתי שאני שרוף ביד, באוזן, והבנתי שמשהו לא בסדר קרה, כי היה לי את השלט על האוטו.  לאחר מספר שעות, אני לא יודע איך, אבל הגעתי ליפו בלי האוטו, בלי קביים, רק עם איזה מוט שהיה לי ביד. היה לי טרנזיסטור קטן שתמיד הייתי אתו, ושמעתי שהם מחפשים אותי ברדיו, אמרו את השם שלי ברדיו ואז ניגשתי למשטרת יפו והסגרתי את עצמי". 

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובע' 55 שורות 13 – 30  ע' 56 שורות 1 – 20 בחקירה הנגדית מיום 15.2.04

"ת. אני זוכר שהתקשרתי, קיללתי צעקתי. אני זוכר שקיללתי ואמרתי שכדאי להם להתפטר, שהם לא עושים את העבודה שלהם, איימתי, איימתי.

ש. התכוונת למוץ ולמרק?

ת. אני חושב שכן.

ש. נקבת בשמות?

ת. מן הסתם כן.

ש. ואתה זוכר שאיימת שתשרוף את מרק?

ת. מעולם לא. אני מוכן להיבדק במכונת אמת.

ש. אז כולם שהעידו בעניין זה משקרים?

ת. אולי בגלל מה שקרה אולי אימצו להם את הדבר הזה. שיבדקו במכונת אמת. מעולם לא אמרתי לשרוף, אמרתי צריך לגמור אותם. מעולם לא אמרתי שריפה. זה דבר אחרון שאני יכול להגיד ולחשוב על זה.

ש. בבקר ב 24.10 כשהגעת למקום להפגין, הגעת עם הבקבוק מוכן?

ת. לא.

ש. הכנת את הבקבוק שם?

ת. כן . מטבע הדברים אני ישן בחיק הטבע, ובאוטו שלי תמיד יש דלק עודף, ובאוטו היה לי חבלים, סכינים, כמו שנוסעים לפיקניק. העובדה שהלכתי להפגין במשרד הביטחון בכלל, אבל כשבא לי אי השקט והטירוף הזה ואמרתי אני שורף את המשרדים, אז במקום הכנתי את זה. ראיתי בקבוק בירה , שמתי בו דלק מהמיכל שהיה לי. שמתי שם נייר, ובזה התכוננתי לשרוף את המשרדים. את השלט בטוח ראו, הבקבוק היה באוטו אני מניח.

ש. מי שיצא באותו יום מהמשרדים ודיבר אתך, אמרת להם שאתה מתכונן לשרוף?

ת. אני זוכר שאמרתי תן לי את המסמכים שלי ואני הולך הביתה, כי כל הטירוף היה לקבל את המסמכים מענית (צ"ל – מענת – ש.ט.), ואחרי שאמר לי שהגיעו לסיכום שאקבל את המסמכים ואצא לחופשת מחלה ואקבל דירה לשנה , פתאום הוא לא שולח לי את המסמכים.

ש. אולי הוא הסביר לך שהוא לא יכול לקבל את המסמכים?

ת. עובדה שכן.

הוא אמר שאין להם בכלל קשר לנפגעי תאונות  קרב, ופתאום כן יש קשר, ופתאום הוא מתקשר לענת, רק למי שעומד למות יש קשר?!

ש. משרד הביטחון קיבל את המסמכים מענת. לארגון אין אפשרות לקבל את המסמכים, אלא למשרד הביטחון? 

ת. ארגון נכי צה"ל כארגון היה צריך לעמוד מאחורי ולעזור לי לבקש את המסמכים. עו"ד צדקוני קיבל מכתב שאין מסמכים.

לביהמ"ש – ש. כדי למלא אותו בקבוק היית צריך להוציא את מיכל הפלסטיק מהבגז' כדי למלא?

ת. כן, לקחתי את הג'ריקן כדי למלא את הבקבוק. אני לא זוכר אם החזרתי אותו לבגז', אבל באוטו זה בטוח. אני מילאתי אותו, רציתי לשרוף את המשרדים".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובע'  57 שורות 7 – 18 בחקירה נגדית

"ש. אתה זוכר שראית את מרק בוער אחר כך?

ת. לא, ראיתי את הבקבוק בוער בין השיחים. כשזרקתי אותו הוא לא ניצת, אבל לאחר מכן, לא יודע איך, אבל הוא ניצת.

ש. אתה זוכר שהדלקת את הבקבוק לפני שזרקת  והיה לך מצית.

ת. אני משער שהייתה לי מצית. זרקתי אותו לכיוון השיחים, ומה שראיתי שזה ניצת בין השיחים שם.

ש. הלכת איזה שהוא מרחק כדי לזרוק את הבקבוק, קמת התקרבת לעברם וזרקת?

ת. הייתי במרחק 1-2 מ' מהמעבר שם.

ש. קמת כדי לזרוק את הבקבוק?

ת. וודאי. רצתי וצעקתי 'הילדים שלי הם לא זבל', וזרקתי את הבקבוק לכיוון המעבר. אז הם רצו אלי, וזהו, את ההמשך אני לא זוכר, את ההמשך השוטרים אמרו. השוטרים אמרו היה לך ג'ריקן, התחילו לשאול אותי כל מיני שאלות. נכון, היה לי ג'ריקן".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובע' 59 שורות 26 – 27 לחקירה הנגדית

"ש. יש כאן מישהו מהעדים שהעיד כאן, חלק אתה מכיר חלק אתה לא מכיר, שמה שאמר זה נכון?

ת. אני לא זוכר מה אמרו, אבל גם אם כן, זה קנוניה". (ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובע' 60 – 61 שורות 13 – 31, 1 – 17 בחקירה הנגדית

"ש. אתה לא זוכר את הג'ריקן. מה עשית אח"כ? ברחת או נשארת במקום?

ת. אני יודע שברחתי, אבל אני לא יודע מה עשיתי. ברחתי כי ראיתי את האש מתלקחת במעבר וברחתי משם, נבהלתי.

ש. הרי התכוננת לשרוף את המשרדים?

ת. האש עשתה לי משהו, כי עברתי בעבר משהו. ברגע שראיתי את האש ברחתי משם.

אני זוכר שראיתי להבה של אש בשיחים .

ש. במשטרה אתה אומר שאתה ראית את מרק בוער ושאתה מצטער שלא נשארת לעזור למרק?

ת. אני לא זוכר.

ש. עכשיו בכלא אתה עובר טיפול עם פסיכולוגים פסיכיאטרים?

ת. כן.

ש. מדברים גם על המקרה הזה?

ת. מדי פעם.

ש. שואלים אותך במשטרה למה ברחת מהמקום, ואתה אומר שם ראיתי אותו דבר, ראשים עפים, כל פיגוע אני רואה.  זה נכון?

ת. אני חי את זה יום יום.

ש. זה מה שראית אחרי שראית את האש ?

ת. שראיתי אש זה מספיק. אין לי שליטה אם אני רואה אש.

ש. למה לא שרפת את המשרדים אם זה מה שהתכוונת לעשות.

ת. כי אחרי מה שקרה, שעלתה אש בין השיחים, ברחתי משם.

בבקבוק הזה התכוונתי  לשרוף את המשרדים, אבל אמרתי לך מה קרה.

ש. למה זרקת את הבקבוק?

ת. הם יצאו החוצה, והתנועה שלו הייתה תנועת זלזול. אני לא ניגשתי אליהם בכלל, אני הייתי ליד האוטו. אני רציתי לשרוף את המשרדים, מה יש לי להיכנס אליהם? היה עוד מישהו שהעיר לו משהו עלי, והוא הסתכל עלי ועשה תנועת זלזול עם היד, וזה מה שהתסיס אותי, ואז זרקתי את הבקבוק על המעבר, ואז זה התלקח.

כשרצתי הייתי עם קב אחד והבקבוק.

ש. ואז רצת לרכב לקחת את הג'ריקן?

ת. לא זוכר.

במשטרה אמרו לי לקחת, הבאת, עשית. כנראה הבאתי את הג'ריקן, אבל אני לא זוכר בוודאות.

ש. יש אפשרות שלא אתה הבאת אותו?

ת. לא מאמין.

ש. בחקירה במשטרה אתה אומר 'ראיתי אותו בזוית עין, אנשים צעקו, אני לא ראיתי כלום', אז ראית אותו עולה באש?

ת. אני לא זוכר שראיתי אותו עולה באש. ראיתי את השיחים, במעבר, עולים באש.

ש. יכול להיות שזכרת בחקירתך במשטרה יותר טוב?

ת. לא יודע".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

ובע' 62 – 63 שורות 17 – 31, 1 – 29 בחקירה הנגדית

"ש. בעצם כל הזמן אתה אומר בחקירה ואמרת כאן שראית את מרק מאד אשם במה שקורה לך במשפחה שלך?

ת. זה הוא שהבטיח והיה איתי במגע בשבועיים האחרונים, ופתאום צץ השקר הזה שאין קשר עם ענת תאופיק וכל הסיפור, אבל אני מאמין שאם היה מישהו אחר ומתגרה בי, אולי ההתפרצות הייתה עליו. זה לא שעמדתי וחיפשתי אותו.  אם הייתי רוצה אתו, הייתי בא בבקר ועושה מה שעושה. באותה מידה זה היה יכול להיות מישהו אחר.

עצם ההמתנה ומה שמתבשל לי בראש, ועוד פעם שולחים אותך להביא את מה שאתה לא מסוגל להביא, והתנועת יד הזו, אולי זה מה שצבר לי את הכל. אולי אם מישהו אחר היה מגיע , זה היה קורה למישהו אחר.

ש. כל המצב שלך והאיומים שלך קודם לכן היו על מרק ?

ת. היה גם על מוץ, היה גם על עוד אנשים. אז למה לא הלכתי למוץ?! למה לא באתי ונכנסתי ישר פנימה?!

ש. כי שם הרבה יותר קשה להיכנס לבנין איפה שמוץ , ואתה גם אומר את זה בחקירה.

ת. רציתי לשרוף את המשרדים, לא רציתי לחפש אותם.

ש. למה לא איימת קודם שתשרוף את המשרדים?

ת. בשעת כעס כל אחד אומר מה שהוא אומר, ובמצבי הנפשי שהנהג השאיר את הבן שלי ליד המדרכה כשהוריד אותו מהרכב, גם הוא קיבל איומים.

בצורה שחייתי ומה שעברתי, אני מאמין שכל אחד היה מתבטא ככה אם לא יותר גרוע.

ש. למה ראית את מרק אשם בכל העניין זה?

ת. אם היה מישהו אחר, אולי זה היה קורה למישהו אחר, לאו דווקא מרק. מרק היה זה שגרם לי לראות אור בעיניים של הילדים, מרק היה זה שהבטיח.

ש. הגעת למשרד הביטחון לפני שהגעת למשרדים של הארגון.

ת. כן.

ש. ושם היה לך עימות עם אחד השוטרים?

ת. לא.

נכנסתי רגיל במתחם.

ש. לא היה מצב שמישהו שם סילק אותך או רבת אתו?

ת. לא.

ש. אם רצית לשרוף את המשרדים, למה לא באת בלילה?

ת. כי לא באתי לשרוף את המשרדים, באתי להפגין מול משרד הביטחון. ראיתי שכולם מפגינים שם, אמרתי למה פה, בואו נלך להפגין מול הארגון.

ש. אתה חושב שהארגון אחראי למצב שלך?

ת. אחראי הרבה למצב שלי, בזה שלא עזר.

ש. מי שיכול לעזור זה משרד הביטחון לא הארגון.

ת. ארגון כמו שנתפס בכל מקום, יכול לעזור. עובדה שמיד השיג את ענת ברגע קריטי. פתאום כן אפשר להשיג אותה, פתאום יש קשר.

לביהמ"ש  - ראיתי את הנכים ממשרד הביטחון יושבים עם האוהלים שלהם, ואמרתי להם שאני הולך להפגין מול הארגון, ואחרי כל ההבטחות שלא קוימו החלטתי לשרוף.

זה ששוחחתי עם מרק והכל התנהל אתו זה נכון, אבל כל הכעס וכל הכאב היה על כל הארגון.

נכון שמרק הבטיח לי, וכששוחחתי עם הבחור מהארגון ואמרתי לו מרק זייף לי, הוא אמר לי תלך תפגין, והלכתי להפגין.

כשמרק יצא החוצה, הייתי בטוח שהוא יוצא להתנצל, אבל התנועת יד שלו של הזלזול זה מה שהתסיס אותי".

(ההדגשות אינן במקור – ש.ט.)

 

טענות ההגנה

26. טענות ההגנה, על-פי סיכומי סנגורו הנוכחי של הנאשם, עד כמה שהבינותי אותן, מתחלקות לארבעה ראשים:

1.       לא הוכח קיומם של יסודות עבירת הרצח. כל שכן -  של מניע לביצוע הרצח. כמו כן, תיאור עובדות אירוע ההצתה – על פי גרסת התביעה – אינו תואם את עובדות המעשה במציאות. לטענת הנאשם, העדויות לעניין אירוע ההצתה רצופות הבדלים ואף סתירות. עוד לטענתו, מרק הוא שתקף אותו לפני ההצתה. 

2.       לא הוכח כי הנאשם איים לרצוח את מרק. לטענת הנאשם, לא הייתה לו כל כוונה להוציא אל הפועל את הדברים שאמר, ואין הם בגדר האיום.

3.       לא הוכחה כוונתו של הנאשם לגרום חבלה חמורה לעמנואל שחר.

4.       למוגבלותו הנפשית ולבעיית הזיכרון של הנאשם יש תימוכין בראיות, ועל כן אי אפשר לייחס לו כוונה, בהתייחס לכל עבירה שבה היא נדרשת.

 

דיון

ההיבט העובדתי

התייחסות ערכית לעדויות מטעם התביעה

27. עדי התביעה מאנשי הארגון, על אף היותם מעורבים רגשית באירוע: גם משום אהבתם למרק המנוח וגם משום כעסם על הנאשם, כפוי הטובה, מסרו עדויות קוהרנטיות, נטולות סתירות, מדויקות, משלימות זו את זו; הגיוניות; מאופקות וענייניות; ולא מצאתי בהן מתום.

 

מעבר לתיאורים על הטיפול בנאשם– הפורמאלי וההומאני (שאין להם, אגב, כל רלוונטיות למעשה העבירה) – והאיומים שהושמעו על ידו סמוך למועד האירוע; על ניסיונות ההרגעה והתיווך, ועל מעשה ההצתה עצמו – הסבירו העדים הרלוונטיים גם את הנהלים הנוגעים למתן הלוואות מארגון נכי צה"ל, לחברים בו (נושא שודאי איננו שייך למשפט על עבירת רצח; אולם עלה כטענה מפי הנאשם). נראה על פני הדברים, כי לא הייתה חריגה מפלה לרעת הנאשם, בתחום זה . אדרבה: היה ניסיון לציידו בריהוט, ומרק אף נתן לו מכספו האישי.

 

הגב' ליזה נבעה, עוברת אורח, שאין לה כל היכרות עם הנאשם או עם מי מאנשי הארגון, שהייתה עדת ראיה – בלית ברירה – למעשה ההצתה, הייתה אמיתית, מרגשת ונוגעת ללב.

עדה אובייקטיבית זו, תיארה את השתלשלות האירועים הנוראה, צעד אחר צעד, תוך שהיא מאמתת את גרסת התביעה, על כל היבטיה ושוללת גרסתו של הנאשם, בוכה ומבקשת מידי פעם להפסיק עדותה.

 

יוצאת דופן, במובן זה, הייתה עדותה של הגב' אורית אתגר. אותה צעירה שהחנתה את הקטנוע בקרבת מקום. הבאתי כמעט את כל עדותה, משום שיש בה גרסה חדשה ויחידה על מאבק ביו שני אנשים, שההגינות כלפי הסנגוריה חייבה לתארו.

אני מתרשם שהעדה פרשה את הליכתו של מרק (לאחר שהדף את שחר עמנואל לאחור) לקראת הנאשם, כ"ניסיון להפריד".

אולם, עם זאת, היא מציינת כי "המצית (הנאשם – ש.ט.) הדף את המוצת" (מרק – ש.ט.) וש"האדם שתקפו אותו הודף אל השמשה".

נראה בעליל גם מאופן הסיפור וגם מאופן התרשמותי מהעדה – שהאירוע הקצרצר והטראומטי, בלבל אותה. מורגלים אנו בכך שכל אדם מגיב על אירוע טראומתי שהוא עד לו, בדרך שונה: יש הזוכרים כל פרט ופרט, ויש כאלה שהדברים מתערבלים בזיכרונם.

 

אך את טענתו העובדתית (חסרת הערך, במישור המשפטי) של הנאשם, כאילו נופף מרק בזלזול כלפי הנאשם – מכחישה העדה, באופן חד משמעי!

 

כבר ציינתי שהיה זה משפט מיוחד. אי אפשר היה להתעלם מההתרגשות, הדמעות, הזעזוע והתסכול, של כל עדי התביעה: עוברי אורח, וכאלה שהכירו את מרק. האחרונים, בפנים דומעות או כועסות, השתדלו לנהוג באיפוק, אך הזעזוע ניכר בכל מי שעמד על דוכן העדים. חלק מהם כועסים על עצמם שנשמעו להוראתו של מרק, ולא הזעיקו משטרה. ובכל זאת – התרשמתי מכנותם ומרמת הדיוק שבה העידו. איש מהם לא נתפס בסתירות (פנימיות או חיצוניות) ואי אפשר להתעלם מהרושם החיובי שהותירו – גם אלה שאהבתם למרק יכולה היתה להביאם לידי הגזמה. אני, על כל פנים, נותן אמון מלא בעדויותיהם של כל עדי התביעה.

 

התייחסות ערכית לעדות הנאשם

28. הנאשם לא הצליח לעורר בלבי סימפטיה, או אמון מינימאלי. תשובותיו במשטרה (כשענה לשאלות החוקר) אינן תואמות את עדותו לפנינו; עדותו מרובת סתירות ותמיהות, ואיננה עקבית, אף במהלך חקירתו בבית המשפט; רוב ההתייחסות שלו למעשה ההצתה ממש – מתחילה ומסתיימת בטענה ל"חוסר זיכרון".

 

הסבריו אינם הגיוניים ואף מפוקפקים; והוא איננו מתוחכם דיו, כדי להימנע מאמירות מפלילות פריפריאליות, למרות הכחשה עיקשת וקבועה את כוונתו ורצונו לשרוף דווקא את מרק, או לגרום למותו.

 

כעוס, ממורמר, מרוכז בעצמו ובבעיותיו – אין הנאשם מצליח להביא בפנינו גרסה אחת והגיונית למעשיו, ולהשתלבותם עם האיומים שהשמיע כלפי מרק ומוץ; להסביר לשם מה החזיק בין רגליו (מחוץ למכונית) מיכל של דלק, שהכניס והוציא חליפות, אם לא כדי לעשות בו שימוש, ביחד עם המצית שהביא עמו; וכיצד גרמה לו תנועת יד מזלזלת (כך הוא טוען) של מרק, להתזת דלק ולהצתתו של אדם חי, לאחר שניסיון להשליך בקבוק תבערה מאולתר, לא "קירר" אותו.

 

הטענה כי יכול היה להשתמש בסכין המתקפלת, כמו גם הטענה שפחד מאש (שתי טענות שהעלה סנגורו), נשמעות מגוחכות, בכל הכבוד.

 

אולי לא היה לו האומץ לדקור בסכין, והעדיף להתיז דלק ולהבעירו, מרחוק; אולי נצמד דווקא לתוכנית שרקם במוחו הקודח והמלא רחמים עצמיים ושנאה כלפי מי שאינם עוזרים לו מספיק, כשהוא שולח ריקם את כל ה"מתווכים" ומחכה לרגע הופעתו של מרק.

אין לדעת.

אך להסיק מהימצאות סכין מקופלת במכונית, שלא נעשה בה שימוש, על העדרה של כוונה להמית – אי אפשר.

לא האמנתי לאף מילה שהוציא מפיו.

 

29. ראוי להבהיר, כי הנאשם, ללא כל ספק, אדם שהחיים התאכזרו אליו, בחר (בפרפרזה או בהאנשה) "בקורבן הלא נכון". אבהיר כוונתי: מרק, הקורבן, היה בעצמו נכה  צה"ל, שנפגע ממטען צד בלבנון (ע' 4 שורות 4 – 5 לעדותו של משה מטלון). מן העדויות עולה, כי מרק היה אדם יוצא דופן, בעל לב רחום וטוב. כך למשל העיד עד התביעה, משה מטלון - "מרק היה אדם שהשקיע באמת את כל עיתותיו לטפל בנכים" (ע' 3 שורה 22; כן ראו עדותו בשורות 22 – 25); ולגבי התנהגותו אל הנאשם עצמו, העיד אותו העד - "ומרק באופן אישי נתן לו כסף מכיסו לפחות על פעם אחת אני יודע, לא יודע על פעמים נוספות". לעניין זה ממש, ראו גם את עדותו של עד התביעה, קלימו לוי (שם, בע' 11 שורות  21 – 24, ע' 12 שורות 1 – 4 ). כן ראו עדותו הטעונה של עד התביעה, משה אילת - "הארגון איננו מתפקד מאז פטירתו של מרק כפי שתיפקד קודם לכן. הוא היה אבא של כולם (המנוח)" (שם, בע' 36 – 37, שורה 18 ושורה 1).

 

מרק היה גם מי שמנע מעובדי הארגון לפנות למשטרה בתלונה כנגד הנאשם, בשל רחמיו עליו.

כך שבנסיבות המקרה, הבחירה במרק לא היה בה רק מן הפליליות אלא היה בה גם מימד טרגי כפול: טרגדיה על מותו של אדם וטרגדיה על מותו של מי שהקדיש חייו לסייע לנכי צה"ל.

 

אין ספק שהנאשם - אדם מסכן. ודאי שכך על-פי הרגשתו הסובייקטיבית.

 

אולם מכאן ועד האשמת אחרים במצבו; מכאן ועד הצבת דרישות ממשרד הביטחון, שאין להן בסיס; מכאן ועד הטלת אחריות על ארגון וולנטרי המייצג את נכי צה"ל, לדאוג לכל בעיותיו; מכאן ועד השמצתו של אותו ארגון, תוך דרישה שיתמוך בו – רחוקה הדרך.

 

ודאי שאין שום סיבה שבעולם לאיים על מי שאיננו עוזר לך מספיק – לטעמך – ולעשות אנשים אחרים אומללים כמוך (או אף יותר), על-ידי פגיעה בהם, והמתתו של יקירם באופן אכזרי, תוך השארת משפחתו מיותמת.

 

דיון

ההיבט המשפטי

 

עבירת הרצח

30. ואלה הסעיפים בחוק העונשין, המייחסים לעבירת הרצח, ונוגעים לענייננו:

 

סעיף 300 רצח

(א)   "העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו מאסר עולם ועונש זה בלבד:

(1)…

(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;

(3)…"

 

סעיף 301 מבהיר לנו מהי כוונה תחילה:

סעיף 301 כוונה תחילה מהי?

"(א)  לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה  אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה,  בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו  להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו.

(ב)  לעניין ההחלטה וההכנה להמית, אין נפקא-מינה אם החליט  להמית את האדם או את מישהו, מסוים או בלתי מסוים, מבני משפחתו  או מבני גזעו.

(ג)  כדי להוכיח כוונה תחילה אין צורך להראות שהנאשם היה  שרוי בהלך נפש מסוים במשך זמן פלוני או תוך תקופה פלונית שלפני  ביצוע העבירה או שהמכשיר שבו בוצעה הוכן בזמן פלוני שלפני המעשה."

 

31. ההלכה בנוגע ליסודות עבירת הרצח – עתיקת יומין ומבוססת. עם זאת, ראוי להביא מתוך ע"פ 7520/02 חמאתי נ' מ"י, פ"ד נח (2) 710, 716 (להלן: "עניין חמאתי"), שפורסם בימים אלה, ויש בו סיכום מפורט ומעודכן של הכללים הידועים.

באותו עניין כותבת השופטת חיות כי:

"סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובע כי ה'גורם בכוונה תחילה למותו של אדם' אשם ברצח, ודינו מאסר עולם. סעיף 301 לחוק קובע את שלושת יסודותיו של רכיב ה'כוונה תחילה' שבעבירת הרצח והם: יסוד ה'הכנה', יסוד ה'דם הקר' (היעדר קנטור) ויסוד ה'החלטה להמית', שהוא הרלוונטי לענייננו. לביסוס היסוד בדבר ה'החלטה להמית', נדרשת התביעה להוכיח כי הממית חזה או צפה את התוצאה הקטלנית של מעשיו, וכן על התביעה להוכיח כי הממית קבע לעצמו מטרה לגרום למותו של הקורבן, ורצה בהתגשמותה (ראו: ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 253, 258; ע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי, פ"ד מב(3) 383, 394 (להלן: עניין גנדי); ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 358, 364 (להלן: עניין סבאח); ע"פ 396/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, 567 (להלן: עניין בנו)). עוד נפסק כי יסוד ה'החלטה להמית' יכול להתגבש כהרף עין, אף במהלכו של האירוע הקטלני גופו, וכי המבחן היחיד להתקיימותו, נעוץ בשאלה האם, גם בפרק זמן קצר ביותר, אכן חזה הממית את תוצאות מעשיו, וחפץ בהגשמת כוונתו (ראו למשל: ע"פ 624/89 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 705, 714 (להלן: עניין יחזקאל); עניין סבאח, 364; ע"פ 512/89 דניאלס נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 496, 503)".

 

ובהמשך, בעניין חמאתי שם, בע' 717:

 

"על מנת לקבוע האם אמנם חזה הנאשם את תוצאות מעשיו והאם רצה בהן, נדרש בית המשפט להתחקות אחר צפונות ליבו, הלוך נפשו וטיב כוונותיו, והדבר מעורר קושי. על מנת להתמודד עם הקושי שבהתחקות אחר דברים שבלב, נעזר בית המשפט בראיות נסיבתיות גלויות לעין, וכן הוא מסתייע בחזקות ובהנחות הנלמדות מן השכל הישר ומנסיון החיים (ראו: י' קדמי "על הראיות" (מהדורה משולבת ומעודכנת תשנ"ט) 1244 (להלן: "קדמי, על הראיות"); עניין גנדי, 394). הנחות וחזקות אלה, משמשות כלי עזר חשוב לבחינת התקיימותו של היסוד הנפשי ככלל, ולבחינת היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח, בפרט. כך, למשל, מונה השופט דב לוין בעניין סבאח, 365 שורה של 'מבחני עזר' המסייעים בהוכחת קיומו של יסוד ה'החלטה להמית' ובהם: סוג הכלי אשר שימש לביצוע המעשה; צורת ביצוע המעשה וטיב הפגיעה; מספר הפגיעות בקורבן; ומיקומן של הפגיעות בגוף הקורבן. חזקה ראייתית המסייעת אף היא לבחון את דבר קיומו של יסוד ה'החלטה להמית', היא חזקת הכוונה, המניחה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. חזקה זו, יש בה, אם לא נסתרה או הופרכה, כדי להוביל למסקנה כי הנאשם החליט להמית את קורבנו (ראו: ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 608, 614 (להלן: עניין האדי); עניין סבאח, 366; ע"פ 511/91 אשקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 45, 49 (להלן: עניין אשקר); ע"פ 1788/92 רחמיאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 777/92 הררי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פיסקה 5 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן). הפסיקה הדגישה עם זאת, כי חזקת הכוונה איננה אלא כלי עזר ראייתי שיש לעשות בו שימוש זהיר ואחראי, וליישמו רק באותם מקרים אשר בהם אין בנמצא ראיות או הסבר הסותרים את החזקה ומצביעים על אפשרות לקיומה של כוונה אחרת, שאיננה כוונת קטילה. כל ספק סביר המתעורר בעניין זה, פועל בהכרח לטובת של הנאשם (וראו: עניין גנדי, 394; עניין סבאח, 366; עניין אשקר, 49; ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 49, 54; וכן ראו קדמי, על הראיות, 1249). הוא הדין באשר ל'מבחני העזר' הנשענים על מספר הפגיעות, מיקומן, הכלי שבו נעשה שימוש, וכל כיוצא באלה מבחנים, הנסמכים על ראיות נסיבתיות. ראיות אלה, אין די בהן כדי לבסס כוונת קטילה סובייקטיבית, מקום שבו עולה מן הראיות שהוצגו אפשרות סבירה אחרת, המעוררת ספק בדבר טיב כוונותיו של הממית (וראו: עניין סבאח 365; ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל פ"ד נא(4) 326, 335; ע"פ 4932/00 יעקובלוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 30, 37)".

 

32. הנה כי כן, קיומם של שלושה יסודות (כך הפסיקה) חייבת התביעה להוכיח, כדי לבסס את רכיב "הכוונה תחילה" בעבירת הרצח.

נדון באלה, אחד לאחד:

 

33. יסוד ההכנה

יסוד זה מדבר בהכנה מוקדמת, הן הכנה נפשית והן פיסית. אולם המלומד קדמי מציין כי הפסיקה ממעטת להתייחס להכנה מן הפן הנפשי ונוטה להתייחס לרכיב זה כרכיב פיסי טהור (יעקב קדמי "על הדין בפלילים" חלק שני (תשנ"ה 1995) ע' 612).

 

יודגש, כי לאורך הפסיקה רואים את שלב ההכנה כשלב שאינו דורש פרק זמן מסוים שבו על ההכנה להתגבש, אלא ההכנה יכולה להתרחש גם כהרף עין לפני הביצוע (ע"פ 553/77 תומא נ' מ"י, פ"ד לב (3) 141, 152 –  153, ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מ"י, פ"ד לו (1) 141, 148 - 149).

אולם, במקרה שלפנינו, נסע הנאשם ברכבו ביום ה – 24.10.02 למשרדי הארגון, כשהוא מצויד בג'ריקן בנזין, הכין במקום, לגרסתו, את בקבוק התבערה, ושם המתין עד שמרק ייצא החוצה. עסקינן בהכנה טהורה - תכנון ההצתה והצטיידות לקראתה, על פני מספר שעות.

 

כפי שמעיד הנאשם עצמו לגבי פעולות ההכנה (ע' 55 שורות 25 – 30 לחקירה הראשית וע' 56 שורות 1 – 2 לחקירה הנגדית מיום 15.2.04):

ש. "בבוקר ב – 24.10 כשהגעת למקום להפגין, הגעת עם בקבוק מוכן?"

ת. "לא".

ש. "הכנת את הבקבוק שם?"

ת. "כן. מטבע הדברים אני ישן בחיק הטבע, ובאוטו שלי תמיד יש דלק עודף, ובאוטו היה לי חבלים, סכינים, כמו שנוסעים לפיקניק. העובדה שהלכתי להפגין במשרד הביטחון בכלל, אבל כשבא לי אי השקט והטירוף הזה ואמרתי אני שורף את המשרדים, אז במקום הכנתי את זה. ראיתי בקבוק בירה, שמתי בו דלק מהמיכל שהיה לי. שמתי שם נייר, ובזה התכוונתי לשרוף את המשרדים. את השלט בטוח ראו, הבקבוק היה באוטו אני מניח".

(ההדגשות אינן במקור)

 

ובע' 56 שורות 16 – 20 לחקירה הנגדית:

לבית המשפט – ש. "כדי למלא אותו בקבוק היית צריך להוציא את מיכל הפלסטיק מהבגז' כדי למלא?"

ת. "כן. לקחתי את הג'ריקן כדי למלא את הבקבוק. אני לא זוכר אם החזרתי אותו לבגז', אבל באוטו זה בטוח. אני מילאתי אותו, רציתי לשרוף את המשרדים".

 

כן ראו עדותו של עד התביעה, קלימו לוי, ע' 13 מיום 10.11.03 (שורות 5 – 6 ) בעניין פעולות ההכנה של הנאשם:

"באותו רגע שהוא אומר לי את הדברים אני רואה גלון של 3-4 בנזין מחוץ לאוטו והיה לו עוד בקבוק מאחורי הכסא לביטחון".

ובהמשך בחקירה הנגדית בע' 14 מיום 10.11.04 (שורות 4 – 5)

"אמרתי לו – הבן אדם רציני, יש לו בנזין, יש לו בקבוק ספרי אני רוצה להביא משטרה".

ובע' 16 לחקירה הנגדית (שורות23 – 24):

ש. "האם במהלך כל הניסיונות שלך לפשר ולהרגיע את הרוחות, הבנת שיש בג'ריקן נוזל דליק?"

ת. "כן והודעתי למרק".

  

34. יסוד הדם הקר (היעדר קנטור)

בהוכחת יסוד הדם הקר – היסוד השלילי – היעדר קנטור נדרש להוכיח כי לא קדמה התגרות קודמת בסמוך למעשה הקטילה שבגינה אירע המעשה (סעיף 301(א) לחוק).

 

במשפט הישראלי, המבחן לקיומו של קנטור הנו מבחן משולב: הן סובייקטיבי והן אובייקטיבי. אין די בכך שהנאשם כעס מאוד או רתח. על-מנת "ליהנות" מהגנת הקנטור על הנאשם לעורר ספק שמא דמו של אדם מן היישוב בנסיבות העניין היה רותח (ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 597, בע' 612-613; ע"פ 46/54 היועץ המשפטי נ' סגל, פ"ד ט 393).

 

אכן הפסיקה קבעה שני מבחנים מצטברים להוכחתו של היעדר קנטור (ע"פ 2325/02 ביטון נ' מ"י, פ"ד נח (2) 448,  עמוד 460 לפסק הדין ):

1. מבחן סובייקטיבי, הבוחן את התנהגותו של הנאשם הספציפי – האם אירעה התגרות, האם הקנטור השפיע עליו בפועל וגרם לו לאבדן שליטה עצמית באופן שלא היה יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו.

2. מבחן אובייקטיבי, הבוחן האם אדם מן היישוב היה עשוי, בהיותו נתון במצבו של הנאשם, לאבד שליטה עצמית ולנהוג בדרך שבה נהג הנאשם.

 

מעובדות המקרה שלפנינו לא ניתן לטעון כי הייתה התגרות כלשהי כלפי הנאשם. הנאשם הגיע מיזמתו אל משרדי הארגון והמתין ליציאתו של מרק מן הבניין או אז השליך לעברו את בקבוק הבנזין ולאחר מכן שפך עליו בנזין והציתו. איש לא דחף אותו לכך או התגרה בו.

 

הנאשם טוען לקנטור סובייקטיבי. לטענתו, חש מקופח והאשים את הארגון והעומדים בראשו, משה ומרק, כי אינם מטפלים כיאות בעניינו. כבר ציינתי כי לא מצאתי, במהלך הדיון, כל סימוכין לטענת הנאשם כי עניינו לא טופל כיאות ע"י הארגון. אדרבה: הוכח כי מרק עשה כל שניתן למענו. עוד לטענתו, מרק עשה תנועת יד מזלזלת לעברו בצאתו מן הבניין. בשני אלה מבקש הנאשם לראות קנטור.

 

על כך אשיב, כי לטענה בדבר "תנועות זלזול" אין כל תימוכין בעדויות (למעט טענת הנאשם) ואין בה כל הגיון, לאור יחסו הדאגני והסלחני של מרק כלפיו.

 

נזכיר כי:

 "המבחן הסובייקטיבי מחייב קיומה של התגרות אולם ברי, כי לא כל התגרות מגיעה כדי קנטור במובנה המשפטי. לצורך כך, על ההתגרות להיות בעלת עוצמה כזו אשר תגרום לנאשם באופן פתאומי ובלתי צפוי לאבד שליטה עצמית על מעשיו כך שמעשה הקטילה שביצע יהיה בעל אופי ספונטני ולא פרי שיקול דעת ויישוב דעת. עוצמת הריגוש של האדם צריכה להיות, מצד אחד, בעלת אופי רגעי, חולף ופתאומי, ומצד שני עוצמתה צריכה להיות כזו שתשלול מן האדם יכולת לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א', תשמ"ד )ע' 565)" (להלן: "פלר") (ע"פ אליאבייב נ' מ"י, פ"ד נה (3) 459, 475 (להלן: "עניין אליאבייב")).

(ההדגשות אינן במקור)

 

להלן דברי הנאשם בעדותו, בע' 48 לחקירה הראשית (שורות 7 – 11):

"אנשים התחילו לצאת לאט לאט, ובדמיון שלי, באופי שלי, ואף אחד לא יכול לומר שאני אלים, כי לא הרמתי יד על אדם, ובדמיון שלי דמיינתי שהוא יוצא, יבקש סליחה ויתנצל, וכשהם יצאו החוצה, הוא יצא עם עוד אדם, אני לא זזתי ונשענתי על האוטו, ופתאום הוא עשה לי תנועת יד של יאללה כזה (מראה תנועה של זריקה)".

 

יש להדגיש, כי לבד מהרגשתו הסובייקטיבית של הנאשם הרי שכל העדים העידו, כי ענייניו של הנאשם טופלו כיאות על-ידי מרק. כמו כן, לא נמצאו כל תימוכין בעדויות לטענת הנאשם, כי מרק עשה תנועה  מזלזלת לעברו.

 

יובהר מיד שגם זה  – אינו יכול להיחשב "קנטור".

 

כך העד שחר עמנואל בע' 19 לחקירה הראשית מיום 10.11.03 (שורות 1 – 16):

העד מתאר את שארע בסמוך לאירוע ההצתה. העד לא מעיד על תנועת יד או דבר דומה.

ובחקירה הנגדית מעיד ע' 21 (שורות 1 – 2):

"כשיצאנו החוצה לא ראיתי שהמנוח עשה תנועה כלפי הנאשם. לא הספקנו. יצאנו החוצה המנוח היה צמוד אלי, הנאשם התכופף הוציא הבקבוק וזרק".

 

והעדה אורית אתגר בע' 32 לחקירה הנגדית מיום 16.11.03 (שורות 5 – 10):

ש. "האם את זוכרת תנועת יד שעשה המנוח?"

ת. "לא".

ש. "נראה לך שאם הייתה תנועת יד כזו היית זוכרת אותה? תנועת זלזול או משהו כזה?"

ת. "לא ראיתי".

ש. "ותנועה מינורית יותר ראית?"

ת. "לא!"

 

וכן העדה ליזה נבעה בע' 23 לחקירה הראשית וע' 23 – 24 לחקירה הנגדית מיום 10.11.03:

העדה לא מציינת שום תנועת יד. יודגש, כי העדה מציינת כי "לא ראיתי את רגע ההצתה" (ע' 23, שורות 24 – 25 לחקירה הנגדית).

 

יוצא כי הנאשם הוא היחיד שטוען לתנועת הזלזול. העדים האחרים או שלא ראו או ששללו. לפיכך לא הוכח כי תנועה שכזו אכן בוצעה. מה גם שהדבר אינו מתאים לאופיו של מרק וליחסו לנכי צה"ל בכלל ולנאשם בפרט, כפי שאלה עלו מן העדויות, כאמור.

 

גם לגופו של עניין, לא ניתן, לשיטתי, לקבל טענת קנטור ממין זה. בית המשפט העליון פסק לא פעם כי התגרות מילולית כשלעצמה לא תעמוד בסטנדרט האובייקטיבי של קנטור (ע"פ 1493/98 סטפ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 679, 687; ע"פ 655/78 שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד(1) 63, 73), כל שכן תנועת היד הנטענת לא מספיקה על-מנת להוות קנטור, אפילו באמת בוצעה ואפילו בוצעה על רקע מצוקתו הנפשית של הנאשם וכעסיו באותו היום.

 

יותר מכך,  הלכה היא כי על הקנטור להתרחש "בתכוף" למעשה הקטלני. בלשונה של השופטת פרוקצ'יה בעניין אליאבייב:

 

"מטבע הדברים דרישה לקיום מצב נפשי כזה מסבירה את קיומו של התנאי לפיו על הקנטור להתרחש "בתכוף" למעשה הקטלני שאם לא כן, נוצר פסק-זמן בין ההתגרות לבין מעשה ההמתה המותיר פסק-זמן לנאשם לחזור לחושיו ולרכוש שליטה עצמית מחודשת, ושוב אין לייחס לו מצב של אובדן עשתונות בעת ביצוע מעשה ההמתה. (ע"פ 396/69 בנו נ' מ"י, פ"ד כד (1) 561, 581). ניתוק הזיקה המיוחדת הנדרשת בין מעשה ההמתה להתגרות, המחייבת סמיכות פרשיות הדוקה מבחינת סדר הזמנים, מביאה לביטול הקשר בין השניים ולראיית המעשה כאילו נעשה מתוך "נקמנות מחושבת גרידא" (פלר, שם, עמ' 565)" (ההדגשות אינן במקור).

 

 

ובהמשך:

 

"ייתכנו מצבים בהם אדם יהא נתון להתגרויות מתמשכות ומצטברות במשך תקופת זמן ארוכה, המביאות להעצמתם ההולכת וגוברת של רגשות זעם ותסכול, באופן שעל ריקעם, ובעקבות מעשה התגרות נוסף, מבצע האדם מעשה של המתה. גם בנסיבות אלה השאלה הניצבת היא האם אירוע ההתגרות האחרון היה בעל עוצמה כזו שהוא, כעומד לעצמו, הביא את הנאשם למצב של אובדן עשתונות שבעקבותיו נגרר לביצוע המעשה. מעשי ההתגרות הקודמים נבחנים אך במידת השפעתם על מצבו הנפשי של הנאשם עובר למעשה ההתגרות האחרון. השאלה הניצבת היא האם תהליך ההתגרות הממושך השפיע בהדרגה על גיבוש רעיון ההמתה אצלו, שאז אין הדבר מתיישב עם דרישת הספונטניות והפתאומיות של התגובה הנדרשת לצורך הכרה בקיומו של קנטור, השולל כוונה תחילה. לעומת זאת, יתכן כי מעשה ההתגרות האחרון הינו בעל עוצמה ואופי כזה שהוא, כשלעצמו, מביא לתגובה פתאומית של אובדן עשתונות בנאשם, כאשר מעשי ההתגרות עשויים להשליך על מידת עוצמתו של הקנטור האחרון. וכך, ניתן במצבים מסוימים לראות בשלבי ההקנטה הקודמים אירועים נסיבתיים מצטברים העשויים ליצור רקע של מוכנות נפשית להשפעה המקנטרת של מעשה ההקנטה האחרון, ובלבד שאותו מעשה, הוא עצמו, הביא למעשה האסור מתוך אובדן שליטה וספונטניות" (שם, בע' 475).

 

במקרה שלפני, אף אם נקבל את טענות הנאשם כנגד ארגון נכי צה"ל והעומדים בראשו, אלה אינן ממלאות את תנאי תכיפות הזמנים.  כך שכל שנותר הוא עניין תנועת היד, אשר דחיתי מכל וכל.

 

אשר על כן, סבורני כי מתקיים היסוד של היעדר הקנטור.

 

35. לא זאת, אף זאת: הפסיקה – עתיקת היומן – התייחסה למעשים שונים, שלא יחשבו כקנטור; וכולם כאחד חמורים הרבה יותר מתנועת יד מזלזלת.

 

"השמעת גידופים וקללות אינם בגדר קינטור, ואפילו סערת רוחו של אדם, איננה מוכיחה (אובייקטיבית) קיומו של קינטור (ע"פ 655/78, 663 שמידמן נ' היוע"מ, פ"ד ל"ד(1) עמ' 63 בעמ' 73).

 

גם העלבה, עד כדי כינויה של אשה "זונה", כאשר העלבון איננו מלווה במעשה פיזי – איננה מגיעה כדי קינטור, במישור האובייקטיבי (ע"פ 153/85 כהן נ' כהן פ"ד מא(4) עמ' 51 בעמ' 55; ופסקי דין רבים אחריו).

 

ואפילו זאת כבר נקבע:

 

'בדרך כלל אין אדם מאבד עשתונותיו, לא כאשר מיידים בו אבנים, ולא כאשר מאיימים בסכין, עד כדי יריות אקדח ספונטניות ורפלקטוריות; וכבר נפסק שהקינטור והתגובה צריכים לעמוד ביחס סביר זה לזה' (דברי כב' השופט ח' כהן בע"פ 293/66 גדקר, שהובאו בע"פ 418/77 בדריאן נ' מ"י פ"ד לב(3) עמ' 3 בעמ' 12)".

 

36. זאת וגם זאת: לא רק ש"תנועת זלזול" (אילו הוכחה כזו) איננה יכולה להיחשב קנטור, לפי כל הקריטריונים שקבעה הפסיקה; לא רק שאין בה "עוצמה כזאת" שיכולה היא להביא ל"אובדן עשתונות פתאומי", כפי הפסיקה; לא רק שהנאשם יכול וצריך היה להתעשת בין השלכת הבקבוק לבין התזת הדלק מהג'ריקן והצתתו, אילו קונטר;

 

אלא שאין להעלות על הדעת טענה לקינטור מצדו של מי שהצטייד בדלק ובבקבוק "תבערה" מבעוד יום, ואיים לרצוח את מרק בימים שקדמו, ובמהלך השעות שמהבוקר ועד לאירוע!

 

הנה כי כן, הוכיחה התביעה, מעבר לכל ספק סביר, את היסוד של העדר קינטור.

                       

37. יסוד ההחלטה להמית

יסוד ההחלטה להמית בנוי משני נדבכים: האחד מצוי במישור השכלי – ההחלטה להמית מחייבת חזות מראש של התוצאה המזיקה. קרי ידיעה, צפיות והבנה של התוצאה הקטלנית. הנדבך השני מצוי במישור הרגשי – ההחלטה להמית מחייבת חפץ של האדם לגרום לתוצאה הקטלנית דווקא.  ההחלטה להמית מלווה בדרישה נוספת: כי הממית שקל בטרם החליט להמית. שני היסודות היעדר הקינטור וה"הכנה" באים כמבחנים קונקרטיים לכך שהנאשם החליט להמית לאחר שקילה (ע"פ 396/69 בנו נ' מ"י, פ"ד כד (1) 567, 570) (להלן: "עניין בנו").

 

הלכה היא, כי הוכחת יסוד זה יכול שתהיה בהודיה מפיו של הנאשם, בראיות נסיבתיות וכן מכוחה של חזקת הכוונה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הצומחות בדרך הטבע ממעשיו (עניין בנו שם, בע' 570, ע"פ 2325/02 ביטון נ' מ"י, פ"ד נח (2) 448  (סעיף 11 לפסק הדין). 

 

בבחינת הראיות הנסיבתיות על-מנת להוכיח כי מתקיים יסוד "ההחלטה להמית", נבחנת בעיקר התנהגות הנאשם בטרם מעשה, בזמן המעשה ולאחר מעשה, כאשר ההתמקדות הנה בשעת המעשה.

 

לעניין התנהגות הנאשם בטרם מעשה – בוחנים האם ישנה הכנה מוקדמת, תכנון, איום או מניע. במקרה שלפנינו, הנאשם היה ממורמר מדרך הטיפול של מרק בעניינו והדבר התגבש לכדי המניע שהוביל את הנאשם לרצח, והראיה – האיומים המפורשים של הנאשם לרצוח את מרק.

 

לעניין התנהגות הנאשם בעת מעשה – בוחנים את אופיו וטיבו של הסיכון שיוצר הנאשם לקורבן (ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט ד' לוין בע"פ 290/87 סבאח נ' מ"י, פ"ד מב (3) 358, 365).

דרך הביצוע במקרה שלפנינו היא הצתה, שאין כל ספק בדבר היותה פעולה קטלנית. אין ספק, כי אדם ששופך בנזין על אדם אחר פעם ועוד פעם, אחרי שניסיונו להציתו באמצעות השלכת בקבוק תבערה נכשל, ואז מציתו באמצעות התזת בנזין – אינו יכול להתכוון לתוצאה אחרת מאשר מוות.

 

הסנגור בסיכומיו טוען באשר להתנהגות הנאשם בעת האירוע עצמו, כי לא הוכח שהנאשם חזה מראש את תוצאות הדליקה, לאור ההפרעה הנפשית ממנה סובל הנאשם, כך הסנגור.

 

ייאמר מיד, כי אין שום ראיה פוזיטיבית לגבי הפרעה נפשית ממנה סובל הנאשם; מה גם שאין כל ראיה, כי מי שסובל מהפרעה נפשית שכזו אינו שקול בדעתו ואינו יכול "לחפוץ" בתוצאה הקטלנית.

 

ולעניין התנהגות הנאשם לאחר מעשה – בוחנים האם לאחר המעשה הנאשם נמלט והפקיר את הקורבן. כפי שהעיד הנאשם עצמו, לאחר מעשה ההצתה נכנס לרכבו, ללא הקביים(!), ונמלט מן המקום. הוא הפקיר את הקורבן ולא ניסה להושיט לו עזרה. 

 

מכל האמור לעיל למדים כי על-פי מכלול הנסיבות הקיימות, קוימה גם קוימה דרישת "ההחלטה להמית" (השוו: ע"פ 299/81 טטרואשווילי נ' מ"י, פ"ד לו (1) 141, 148).

 

הנאשם טוען, כי כל כוונתו הייתה לשרוף את משרדי הארגון. יוצא כי יציאתו של מרק והתנועה שכביכול עשה שיבשו את תוכניותיו של הנאשם. אף לטענת הנאשם, הכעס שהיה בו כלפי מרק, מזה זמן רב, התגבש לכדי החלטה להמית את מרק, ואז יצאה ההחלטה אל הפועל.

 

לעניין כעסו של הנאשם על מרק, ראו עדותו של הנאשם עצמו בע' 62 בחקירה הנגדית מיום 15.2.04 (שורות 17 – 21):

ש. "בעצם כל הזמן אתה אומר בחקירה ואמרת כאן שראית את מרק מאוד אשם במה שקורה לך במשפחה שלך?"

ת. "זה הוא שהבטיח והיה איתי במגע בשבועיים האחרונים, ופתאום צץ השקר הזה שאין קשר עם ענת טאופיק וכל הסיפור..."

ובע' 63 בחקירה הנגדית (שורות 4 – 6):

ש. "למה ראית את מרק אשם בכל העניין הזה?"

ת. "אם היה מישהו אחר, אולי זה היה קורה למישהו אחר, לאו דווקא מרק. מרק היה זה שגרם לי לראות אור בעיניים של הילדים, מרק היה זה שהבטיח".

 

וכן עדותו של שמואל בר דוד בחקירה הראשית ע' 27 שורה 10

"הם (מרק ומוץ – ש.ט. ) הרגו לי את הנשמה".

 

לעניין האיומים ראו: עדותו של קלימו לוי בחקירה הראשית בע' 12 (שורות 16 – 24); עדותה של יפית כהן בחקירה הראשית ע' 25 (שורות 18 – 19): "אמר שהוא לא מוכן לשמוע שום דבר אמר – אני אשרוף היום את מרק ומוץ"; כן ראו עדותו של שמואל בר דוד בחקירה ראשית ע' 27 (שורות 9 – 16): "והוא אמר שזה לא נגדי אלא נגד יו"ר הארגון  ונגד מרק, ואמר – הם הרגו לי את הנשמה, אני צריך לגמור אותם עד יום חמישי, אני גומר אותם" (שורות 9 – 11).   

 

במקרה שלפנינו, אף אם הייתי מאמין לנאשם, כי התכוון לשרוף אך ורק את משרדי ארגון נכי צה"ל, הרי העובדה שהשליך את בקבוק התבערה ועת הבחין, כי לא פגע במרק, פנה והתיז בנזין על מרק ועל שחר ומייד הצית את מרק, מספיקה לצורך הוכחת כוונת הקטילה שהתגבשה אצל הנאשם.  

 

38. אולם נראה שהדיון המפורט הזה, בקיומו של יסוד ה"כוונה תחילה" – מיותר במקרה ברור זה.

האם לאחר איומים מפורשים (לגבי הכוונה לרצוח את מרק, ואפילו באופן שבו יתבצע הרצח), בימים שקדמו לאירוע ובמהלך כל שעות הבוקר של יום האירוע; הכנת הדלק והבקבוק במכונית; השבתם ריקם של כל השלוחים, השתדלנים וה"מתווכים" מאנשי הארגון, שיצאו אליו כדי להרגיעו –

ניתן לטעון, ככלל, שלא היתה לנאשם כוונה להמית?

 

39. המניע

למרות שאין צורך בהוכחת מניע לביצועה של העבירה, וזה אף אינו מהווה יסוד מיסודות העבירה, הרי שהוכחת מניע יכול שתוכיח את כוונתו של הנאשם ותהווה ראיה נסיבתית נוספת לחובתו (ע"פ 728/84 חרמון נ' מ"י, פ"ד מא (3) 617, 619).

 

לגרסת התביעה, הנאשם ראה במנוח את מי שאחראי למצוקותיו וזה היה המניע לאיומיו ולמעשה ההצתה. סיפורו של הנאשם הובא בפנינו, אף שלא היה בו צורך להוכחת האישומים או לצורכי הגנה, ואנו סבורים כי איננו שייך לעניין. אולם, כיוון שהדברים הובאו בפנינו וכיוון שהנאשם עושה בהם שימוש – לפחות מוסרי/ריגשי על מנת לפרוט על מיתרי לבנו וליצור כלפיו אמפטיה – הבאתי אותו בתמצית, בפתח תיאור ראיות התביעה (לעיל).

 

הנאשם, אם כן, ביקש את סיועו הכלכלי של ארגון נכי צה"ל וראה בארגון ובעומדים בראשו, היו"ר משה מטלון ("מוץ"), ומרק פורן ז"ל, כמי שאחראים למצב הקשה שלו ושל ילדיו. זאת בשל מחדלו של  הארגון בטיפול בענייניו מול משרד הביטחון ובשל הבטחות  לעזרה כלכלית, שלטענתו, ניתנו לו, ולא קוימו ולכן החליט להפגין מול הארגון ואף לשרוף את משרדיו. כך הנאשם בעדותו (ע' 47 שורות 28 – 31),  החלטה, יש להדגיש, שהביאה בסופו של  דבר להחלטה אחרת – להצית את מרק (ראו עדות הנאשם בחקירה הראשית ע' 40 – 48).

 

יתר על כן: הסניגור הנוכחי עצמו, מסכם את הפרק בסיכומיו העוסק ב"מניע" כי: "הנאשם חש פגוע ונבגד ע"י הארגון שהיה אמור לדאוג לאינטרסים שלו ולקדם את ענייניו, ותחושת חוסר האונים שלו מול צרכי ילדיו ומחלתו הקטלנית של בנו, רק התעצמה משהרגיש שהמנוח מתנער מהבטחות מפורשות שניתנו לו".

 

40. הנה כי כן, מעטים המקרים הבאים לפנינו, שבהם ברורה התוצאה וחד משמעית, כמו במקרה זה. גם התשתית העובדתית מוצקה, שכן - בנבדל ממקרים רבים – היו עדים רבים למעשה ההמתה ולאיומים וההכנה שקדמו לו.

 

גם כל היסודות הנדרשים להוכחת עבירת הרצח, הוכחו – מעבר לכל ספק סביר ע"י התביעה.

 

וייחודו הנוסף של תיק זה – למרבה הצער – הוא בחוסר הצדק המשווע בבחירת הקורבן: מי שהיה אהוב על הכול; היה "אבא של כולם"; דאג לענייניהם ורווחתם של הנכים, ובתוכו הנאשם; מי שטיפל בהשגת המסמכים עבורו, דאג לשלוח לדירתו מזרונים, הסדיר לו הלוואה, נתן לו כספים מכיסו הפרטי, והורה לכל דורשי טובתו שלא להזעיק משטרה, למרות כמות האיומים על חייו ואופיים, מתוך דאגה ל"אחד משלנו", המסובך דיו, גם ללא טיפול משטרתי באותם איומים.

 

דאגה זו, והאימון שנתן בנאשם – עלו למרק פורן המנוח בחייו; ואני תוהה: עד היכן מגיעה מידת התסכול והרשעות של הנאשם, כדי לקטול בקור רוח את מיטיבו, אציל הנפש.

 

עבירת החבלה בכוונה מחמירה

41. בפתח הדברים יש להבהיר, כי האישום בנוגע לסעיף זה מתייחס לפגיעה בשחר עמנואל (להלן- שחר).

בעניין זה גורסת ההגנה, כי לא הוכח די הצורך כי שחר נחבל כתוצאה מזריקת הבקבוק או כשהנאשם ביצע את ההצתה. לגישת ב"כ הנאשם, יתכן כי שחר נחבל, אם נחבל, כתוצאה מניסיונו לכבות את האש שאחזה במרק. עורך הדין מדגיש, כי לנאשם לא הייתה כל היכרות עם שחר, ובוודאי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע בו בדרך כלשהי. לגישתו, העובדה כי הנאשם נפגע בעצמו מן האש, רק מחזקת את הטענה כי לא התכוון לפגוע בשחר, שכן לא סביר שנהג בדרך שהביאה לפגיעה גם בו עצמו. לפיכך, סבור ב"כ הנאשם, כי לא הוכחה כוונתו של הנאשם לפגוע בשחר. כפועל יוצא, לא ניתן להרשיעו  בעבירה זו.

 

 

 

 

 

42. וזהו נוסחו של סעיף האישום, המיוחס לנאשם:

 

סעיף 329 חבלה בכוונה מחמירה

"(א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו מאסר עשרים שנה:

(1) פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה שלא כדין;

…

(5) מניח בכל מקום שהוא, חומר מרסק או נפיץ או נוזל משתך;

(6) זורק על אדם חומר או נוזל כאמור בפסקה (5), או משתמש בהם על גופו בדרך אחרת."

 

לא יכול להיות ספק, כי אכן (כפי שטוען הסניגור), לא הייתה היכרות קודמת בין הנאשם לשחר. הם ראו זה את זה לראשונה, כשהתלווה שחר למרק פורן המנוח בדרך מקרה, כשהאחרון יצא אל מחוץ למשרדים וצעד לכוון המדרכה, שם ניצב הנאשם.

הנאשם עצמו מתייחס לשחר כאל "האיש עם האקדח", וגם שחר מספר שלא הכיר את הנאשם קודם לכן.

זאת ועוד: כשצעדו השניים לעבר הנאשם, המשיך האחרון לצעוק "אני אהרוג אותך", כשברור לחלוטין שהתכוון למרק ז"ל. מסקנה זו מתיישבת גם עם היעדר כל היכרות בינו לבין שחר וגם עם איומיו הבלתי פוסקים לרצוח את מרק, בימים שקדמו לאירוע וביום האירוע עצמו.

 

אמור מעתה: אדם מן היישוב הקורא את הוראותיו של סעיף 329 לחוק העונשין, לא יוכל לייחס לנאשם כוונה מחמירה לגרום לשחר חבלה חמורה.

 

יחד עם זאת, אין להתעלם מהוראות אחרות שבחוק והפסיקה. לפיכך, אין מנוס מניתוח יסודות העבירה ויישומו במקרה שלפנינו, במישור המשפטי.

 

43. סעיף 329(6) לחוק העונשין מורכב משני יסודות:

1. יסוד פיסי – "זורק על אדם חומר או נוזל כאמור בפסקה (5)…"

במקרה שלפנינו, הצית הנאשם בקבוק עם דלק שהיה ברשותו והשליכו לעבר מרק ושחר. לאחר מכן, התיז דלק מהמיכל שהיה ברשותו על גופם, והציתו עם מצת. יוצא אם כן, כי היסוד הפיסי מתקיים: הנאשם זרק לעבר שחר "חומר או נוזל נפיץ או משתך".

 

2. יסוד נפשי – "בכוונה להטיל באדם נכות או מום…"

הדרישה דנן היא, אם כן, דרישה לכוונה מחמירה. אין צורך להוכיח קיומה של חבלה חמורה (כתוצאה מכך), אלא ניתן להסתפק בהוכחת כוונה לחבלה חמורה, שהרי עסקינן בעבירה התנהגותית (ראו: יעקב קדמי "על הדין בפלילים" – חלק שני (1995) ע' 690 – 692).

 

44. העבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין (למעט סעיף 329 (א)(1) לחוק) מכונה בפסיקה "עבירת התנהגות", בנבדל מעבירת תוצאה. פירושו של דבר, שאין צורך להוכיח גרימתה של חבלה חמורה, או חבלה כלשהי, ודי בכוונת הנאשם לגרום לחבלה כזו. 

יצוין, כי אכן- לא הוכח קיומה של חבלה חמורה בגופו של שחר והסימן היחיד לפגיעה בו נלמד מעדותו, כי הדלק שהותז עליו מהמיכל, גרם לצריבה בעיניו ובפיו וכי נזקק עקב כך לטיפול רפואי. 

אין חבלה חמורה, אם כן, אולם אין צורך בכזו, שהרי לכן מכונה עבירה זו "עבירה התנהגותית".

 

45. אשר ל"כוונה" הנדרשת לצורך הוכחתה של עבירה התנהגותית, תהא כוונה זו במשמעות של "מטרה". דהיינו, הכוונה בהקשר זה היא השאיפה להשיג את "היעד" או "המטרה" המצוינת בסעיף העבירה (ראו י' קדמי, "על הדין בפלילים" חלק ראשון (תשס"ה-2004) עמ' 161)

 

הכוונה דורשת קיומם של שני יסודות:

1. במישור השכלי – "חזות מראש" – האם הנאשם צפה והבין את המעשה ואת תוצאותיו האפשריות.

2. במישור הרגשי – "חפץ" – האם הנאשם חפץ, רצה באותה תוצאה דווקא.

 

באשר לעבירות מטרה (הלא הן עבירות התנהגות עם "כוונה"), קבעה הפסיקה כי גם בעבירות אלה תחול הלכת הצפיות (אם מכוח ס' 20(ב) לחוק ואם מכוח "הלכת הצפיות ההלכתית"- ראו ע"פ 2831/95 אלבה נ' מ"י, פ"ד נ(5) 221 וכן ע"פ 6327, 4392, 4317/97 פוליאקוב נ' מ"י, פ"ד נג(1) 289)).

ואכן- בסיכומי התביעה ביקשה התובעת המלומדת להחיל במקרה זה את הלכת הצפיות ולקבוע, כי הנאשם צפה ברמת הסתברות גבוהה, כי גם שחר עלול להיחבל מהצתת חומר דליק המותז לעברו.

 

לדידי, אין כל בטחון שהפסיקה הנוגעת לשאלת החלת הלכת הצפיות על עבירות מטרה, אכן חלה על עבירות שיש בהן "כוונה מחמירה" כפי הנדרש בסעיף 329 לחוק העונשין, נשוא דיוננו.

 

חוק העונשין נעדר הגדרה מיוחדת לכוונה מחמירה. הכוונה המיוחדת שמה דגש בעיקר על יסוד "החפץ" כלפי התוצאה ופחות על "החזות מראש". נדרש להוכיח חפץ ממשי בתוצאה המסוימת האפשרית (יעקב קדמי "על הדין בפלילים" - חלק ראשון (תשנ"ד – 1994), ע' 77 ).

 

ואם נשוב לענייננו- כבר אמרתי כי בפועל, לא הוכח "חפץ" של הנאשם בגרימת חבלה חמורה לשחר,  וודאי שלא הוכחה (בפועל) "כוונה מחמירה" שלו לגרום לפגיעה כזו.

 

46. וכשמבקשים מאתנו לייחס לנאשם ביצועה של עבירה שהעונש עליה 20 שנות מאסר, על סמך קונסטרוקציות משפטיות אחדות ומורכבות (כפי שנמנו לעיל), אף שבפועל ברור לחלוטין שלא הייתה לנאשם כוונה לפגוע בשחר, וודאי שלא כוונה מחמירה, וכששחר עצמו מעיד כי חש צריבה בעיניו ובפיו עקב התזת הדלק, תוך שלא נגרמה לו בפועל חבלה מחמירה- נראה בעיני מרחיק לכת ובלתי ראוי בנסיבות העניין, להרשיעו בעבירה חמורה זו.

 

עם זאת, נוכח העובדות שהוכחו, אני סבור, כי יש לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נ"מ), התשמ"ב – 1982, המעגן את סמכותו של בית-משפט זה להרשיע נאשם בעבירה שזכרה לא בא בכתב האישום, במקרה בו אשמת הנאשם נתגלתה מן העובדות שהוכחו, וניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן – והמלצתי היא להרשיע את הנאשם בעבירה של מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(3) לחוק העונשין.

 

47. אפרט:

סעיף 338. מעשי פזיזות ורשלנות

"העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו - מאסר שלוש שנים:

(1)        ...

(2)        ...

(3)        עושה מעשה באש או בחומר לקיח, נפיץ או רדיואקטיבי, או אינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה באש או בחומר כאמור שבהחזקתו;

(4)        ..."

 

העבירה לפי סעיף 338 לחוק העונשין היא עבירה התנהגותית של העמדה בסיכון. קרי – עבירה המענישה על התנהגות יוצרת סיכון" כשלעצמה; בין אם הסיכון התממש וגרם ל"נזק" מוחשי, ובין אם לאו (השוו: י' קדמי "על הדין בפלילים" חלק שני (1995 – תשנ"ה) ע' 710.

 

אין ספק כי הנאשם ממלא אחר דרישת סעיף זה. ובהיות העבירה שבסעיף עבירה קלה באופן משמעותי מן העבירה שבסעיף 329 לחוק, מתמלא גם התנאי שבסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו "ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן".   

 

עבירת האיומים

48. להלן יובא סעיף נוסח סעיף העבירה:

סעיף 192 איומים

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו מאסר שלוש שנים".

 

אין חולק כי הנאשם איים על מרק ועל אחרים, בין ישירות ובין בעקיפין, תוך מסירת האיומים באמצעות אחרים (ראו לעניין זה עדותם של ארבעה מעדי התביעה, שאיני מפקפק בדבריהם, ועדותו של הנאשם עצמו: העד משה מטלון ("מוץ") בחקירה הראשית ע' 6 (שורות 3 – 6): "קיבלתי ביומיים אלה איומים למשרדי...  ונתקלתי בהודעה של הנאשם – שאם אני לא חוזר אליו עד יום חמישי הקרוב הוא רוצח את מרק ואותי", ובחקירה הנגדית ע' 6 (שורות 19 – 23); העד קלימו לוי בחקירה הראשית ע' 12 (שורות 17 – 18) ובע' 13 (שורות 3 – 4): "אמר לי – אני ארצח אותו, מה אני אשב? שנתיים, שלוש? פסיכיאטרים? מה אני אשב";  העדה יפית כהן בע' 25 בחקירה הראשית (שורות 11 – 12): "ואמר לי שאני לא אגיד לו שום דבר והוא ישרוף את מרק ומוץ, ושאני לא אגיד לו מה לעשות (העדה רועדת). העברתי את השיחה למרק ותיעדתי אותה ברישום (ת/1)"; העד שמואל בר דוד בחקירה הראשית ע' 27 (שורות 10 – 11) ושורות 13 – 14: "והוא אמר שאגיד ליו"ר שאת הכיסא שלו יתרמו ל"יד שרה" וכל הזמן קילל וגידף",  ובע' 28 (שורות 2 – 3) "הוא נשמע לי מאוד רציני, כל שני משפטים הוא חזר על כך שביום חמישי הוא הולך לגמור אותו" (את מרק – ש.ט.). והנאשם עצמו, בע' 47 לחקירה הראשית (שורות 29 – 30) ובע' 48 שורה 5 "עמדתי והפגנתי שם, נכון שלפני כן היו איומים וצעקות, הייתי שיכור וקיללתי", ובעמ' 55 שורות 13-14. כן ראו עמ' 27-28 מתמליל הקלטת מיום 25.10.02.

אולם, ב"כ הנאשם סובר, כי לאור העובדה, כי איש לא פנה למשטרה בעקבות איומיו של הנאשם, ניתן ללמוד, כי איש לא ייחס לאיומים אלה כל כוונה של רצינות.  לטענת עורך הדין המלומד, הדברים נאמרו, אם נאמרו, כביטוי של מצוקה ולחץ נפשי.

איני יכול לקבל את הטענה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפן העובדתי של התיק. ראשית, כל העדים שהעידו לעניין האיומים הדגישו, כי פנו למושא האיומים – מרק, וכי האחרון ביקש כי לא ייעשו דבר – בלשונו של עד התביעה קלימו לוי "מרק אמר חד משמעית שאני לא אזמין משטרה ולנאשם יש מספיק צרות והוא לא יעשה שום דבר" (ע' 16 שורות 20 – 21 לחקירה הנגדית) כן ראו עדותו של עד התביעה משה אילת מיום 21.12.03 ע' 36 שורות 12 – 15.

שנית, הלכה היא כי :

"מבחנו של האיום, הוא מבחן אובייקטיבי של אדם סביר: "יש לבחון את השאלה אם הדברים שנאמרו על ידי הנאשם נשאו אופי של איום, לפי המבחן של השפעתם האפשרית על האדם הרגיל ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם שאליו הם כוונו".

"אשר על כן, אפילו לא היה באיום כדי להטיל מורא על המתלונן ה"מסוים במקרה נתון, אפשר ויהא בו די כדי לבסס הרשעה בעבירה של איומים באותו מקרה, אם הוא עונה על המבחן האובייקטיבי של הטלת מורא על האדם הסביר" (י' קדמי "על הדין בפלילים" חלק שלישי (1995 – תשנ"ה) ע' 1271) (ההדגשות אינן במקור).

 

שלישית, בסופו של דבר, הנאשם ביצע את שאיים לבצע – שרף את מרק – סוף המעשה מלמד על תחילתו וכפועל יוצא על רצינות האיומים. לשון אחר – הנאשם עצמו הוכיח במעשיו כי אף התכוון לדברים שאמר.

 

49. עוד  אציין, כי גם אם נאמר, כי עבירת האיומים נטמעת בעבירת הרצח, כגישת ב"כ הנאשם,  עדיין האיומים כוונו גם כלפי אחרים מלבדו של מרק – כמו משה מטלון. אשר על כן, אין לקבל את עמדת ב"כ הנאשם בעניין זה.  

 

 

 

 

 

סוף דבר

50. על-פי כל אלה, ומעת שנדחו על ידי טענות ההגנה כולן ומנגד הוכחו על-ידי התביעה כל יסודות העבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, העבירה לפי סעיף 338 לחוק העונשין והעבירה לפי סעיף 192 לחוק –העונשין, הייתי ממליץ בפני חברי הנכבדים להרשיע את הנאשם ברציחתו של מרק, במעשה פזיזות ורשלנות בנוגע לשחר ובאיומים לפגוע במרק ובמשה מטלון. 

 

_____________

שלי טימן, שופט

אב"ד

השופטת שרה ברוש:

 אני מסכימה.            

                                                                                                            _____________

                                                                                                             ש' ברוש, שופטת

השופט י' שנלר:

אני מסכים.                                                                                                                                             

                                                                                                            _____________

                                                                                                              י' שנלר, שופט

 

לאור כל האמור, אנו מרשיעים את הנאשם בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין; במעשי פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338 לחוק העונשין; ובאיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

 

ניתנה היום י' בשבט, תשס"ה (20.1.05) בנוכחות הנאשם וב"כ הצדדים.

 

                                                                                                                                                               

י' שנלר, שופט

 

ש' ברוש, שופטת

 

ש' טימן, שופט

אב"ד