בעניין:	מדינת ישראל
	ע"י ב"כ עו"דע"י באת כוחה	עו"ד יהודית ליבה	המאשימה
	נ  ג  ד
	גרשון עובדיה
	ע"י ב"כ עו"דע"י בא כוחו	עו"ד אלון רום	הנאשם

איסור פרסום שמה של  המתלוננת ופרטים מזהים עליה

הכרעת-דין

השופט דוד בר-אופיר, סג"נ, אב"ד:

כתב האישום

1.         המדינה מייחסת לנאשם, עובדיה (דינו) גרשון, שלוש עבירות חמורות:

א.        מעשה מגונה בקטין בן משפחה, תוך ניצול ליקוי שכלי, עבירה לפי סעיפים 351(א), ביחד עם סעיף 348(א)(5) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ב.         אינוס קטין בן משפחה, תוך ניצול ליקוי שכלי, עבירה לפי סעיף 351(א) ביחד עם סעיף 345(א)(5) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ג.         מעשה סדום בקטין בן משפחה תוך ניצול ליקוי שכלי, עבירה לפי סעיף 351(א) ביחד עם סעיף 347(ב) לחוק העונשין וסעיף 345(א)(5) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

העבירות בוצעו וכוונו כלפי בתו הקטינה של הנאשם, שגילה היה פחות מ - 16 שנים בעת ביצוע העבירה.

2.         בכתב האישום נאמר כי הנאשם ביצע את המעשים האמורים בבתו, בצריף המשמש לו למגורים. המעשים נעשו לאחר  ששניהם צפו בצוותא בסרטים פורנוגרפיים. בין החודשים נובמבר 1999 לאוגוסט 2000 היה הנאשם נוהג ללטף  את המתלוננת באיבר מינה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. הנאשם בעל אותה מספר פעמים בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. בפעמים אחרות היה הנאשם מחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. פעם אחת ביקש הנאשם מהמתלוננת למצוץ את איבר מינו, ואף החדיר את  איבר מינו לפיה. כל זאת,  טוענת התביעה, ביצע הנאשם תוך ניצול קירבתה ואהבתה של המתלוננת אליו ואמונתה בו. הוא ניצל את העובדה שהמתלוננת לוקה ב"תסמונת ויליאמס" שהיא תסמונת של ליקוי שכלי, שבגללה לא היתה הסכמתה הסכמה חופשית למעשים שנעשו בה. 

היבטים עובדתיים

3.         על פי התשתית הראייתית שנאספה כאן, אני קובע את הממצאים הבאים: המתלוננת (ילידת 11.11.84) הינה בתו של הנאשם ושל גרושתו.  ההורים התגרשו כאשר  המתלוננת הייתה בת חודש  ימים, ובמשך שנים אחדות לא היה כל קשר בין המתלוננת לבין אביה. קשר  מסוים נוצר כאשר המתלוננת הייתה בת שנתיים או שלוש, והנאשם נהג לבקר אותה מפעם לפעם. בשנת 1977 "ברגע של משבר" (עמ' 33 ש' 6), יצאו המתלוננת ואימה למסע ממושך בהודו. הן  שהו בהודו כשנתיים, חזרו ארצה בחודש נובמבר 1999 וקבעו את מגוריהן בישוב הקהילתי רגבים (עמ' 63 ש'   16). בתקופה המשתרעת בין  נובמבר 1999 ועד לחודש מרץ - אפריל 2001 נהגה המתלוננת לנסוע לביתו של הנאשם ביפו, כאשר  שהתה בחופשות מבית הספר וגם בסופי שבוע. במהלכם של ביקורים אלה ביצע הנאשם במתלוננת מעשים מיניים אסורים כפי שאפרט בהמשך הדברים (עמ' 34 ש' 14; עמ' 93 ש' 8 ואילך; עמ' 94 ש' 4; עדות הנאשם עמ' 203 ש' 19 ואילך).

4.         המתלוננת לוקה בתסמונת נדירה הקרויה "תסמונת ויליאמס". ד"ר דורון  גוטהלף הוא פסיכיאטר  שתחום התמחותו במבוגרים, ילדים ונוער, והוא מנהל  היחידה לגנטיקה התנהגותית בבית חולים שניידר בפתח תקווה. בתחומי עבודתו הוא מטפל גם בילדים הלוקים בתסמונת זו, והוא טיפל  במתלוננת במועדים הרלוונטיים לענייננו.  בחוות דעתו ת/1 סוקר המומחה הנכבד את התסמונת  הזו ומסביר את מהותה והשפעתה על מי שלוקים בה.  המאפיינים של  תסמונת זו באים לכלל ביטוי במגבלות שכליות, מגבלות בתיפקוד היומיומי  והחברתי וכן גם בהתנהגות מינית בלתי מבוקרת. בעלי התסמונת  הזו הם בעלי יכולת גבוהה להזדהות עם הזולת (עמ' 11 ש' 13). בנוסף למאפיינים הכלליים של התסמונת, האיר המומחה את עינינו בהשפעתה של תסמונת זו על אורחות חייה של המתלוננת: האינטליגנציה הכללית  שלה ניצבת בתחום הגבולי (73 – 83) , אולם במקום גבוה יחסית  משאר הלוקים בתסמונת זו (עמ' 8 ש' 18). מהמבחנים שעברה  המתלוננת עולה כי היא בעלת כושר ביטוי מילולי טוב  (ואכן כך התרשמתי גם אני כאשר העידה בפנינו). וכן בולטת אצלה כמיהה עזה להיות נאהבת ומקובלת על ידי כולם. לשם כך היא נוטה לומר לבן שיחה את  מה שהוא מצפה לשמוע ממנה, כדי שיקבל ויאהב אותה. ד"ר גוטהלף התרשם כי היא  יודעת לדקלם מהן התנהגויות חברתיות ומיניות מותרות ואסורות, אך לא נראה לו שיש לה יכולת ועניין להשתמש בהתנהגויות אלה בחיים היומיומיים שלה.  המתלוננת יודעת שאסור  לקיים יחסי מין במשפחה, אך מבחינה רגשית לא היה לה רצון לסיים יחסים אלה (עמ' 13 ש' 19 - 18). 

5.         מהאיבחון שערך, קובע הרופא כי למרות מוזרותה וחוסר השיפוט שבהתנהגותה, היא איננה פסיכוטית. כלומר, אינה סובלת ממחשבות שווא או הזיות ומבדילה בין דמיון למציאות. כמו כן, לפי האנמנזה, אין היא נוטה לשקרים ובדיות, כמו כן נראה שהיא מדי תמימה ולא מתוחכמת מכדי לרקום עלילת שקר מסועפת. לעיתים קיימות סתירות בדבריה, אולם סתירות אלו אינן קשורות בעובדות שקרו, אלא בהרגשתה ובתפיסתה בנוגע לאירועים, רגשות ויחסים. היא נוטה לשנות את דיווחיה בנוגע לרגשותיה ותפיסותיה בהתאם למה שסוברת שהשומע מצפה. לדוגמא איננה עקבית בגרסתה אם חוותה אירוע כנעים או כבלתי נעים או אם סברה שדבר זה אסור או מותר (ת/1 עמ' 8).  ד"ר גוטהלף מציג בפנינו ליקוי אופייני לבעלי תסמונת ויליאמס  ובפרט אצל המתלוננת:  התמצאותה בזמן לקויה מאוד; היא מסוגלת למסור פרטים על אירועים שקרו לפני מספר שנים, ולומר  שהם קרו לפני מספר חודשים. היא איננה מסוגלת לומר במדוייק כמה  פעמים התרחשו האירועים או מתי הם התחילו או נפסקו (עמ' 9 ש' 9 - 6).

6.         נושא אקוטי נוסף שעלה בפנינו מתייחס להתנהגותה המינית של  המתלוננת. בחוות דעתו מציין הרופא, כי אין לבעלי התסמונת רתיעה מפני זרים או חרדה מפניהם. לכל הסובבים אותם הם מתייחסים ביחסי קירבה אינטימית דומה. הם נחשפים, לקראת גיל ההתבגרות, לסכנות של ניצול מיני והרי זה פועל יוצא מהליקוי שקיים אצלם בשיפוט  החברתי כמו גם מחוסר זהירותם, מהנאיביות שלהם ומרצונם העז לרצות את סביבתם. המתלוננת מחזיקה בתפיסת עולם מאוד נאיבית, שאם תרצה אנשים באופן מוחלט - הם יאהבו אותה. מלבד ריצוי מילולי, היא נוהגת לרצות באמצעות  מגע פיזי ומיני אותו היא לפרקים יוזמת, ולפרקים נענית גם מבלי שהיא רוצה בכך. היא אף נוטה לפרובוקציות מיניות כדי להתבלט. בעדותו מתייחס ד"ר גוטהלף להתנהגותה המינית:

"למתלוננת יש כמיהה עזה ובלתי מובחנת להיות נאהבת ומקובלת על כולם, זרים ומכרים. דחף זה מוצא לו ביטוי חסר שיפוט בצורה של מתן מחמאות ואמירות חמות כגון: 'אני אוהבת אותך' לזרים או לדמויות שזה עתה יצרה איתם קשר רופף. היא גם נוהגת להביע את כמיהתה זו באמצעות נגיעות, חיבוקים ונשיקות גם לדמויות שאין הקשר איתם מתאים לכך, כגון רופאים או מורים. המתלונת נוטה לומר לבן שיחה את שהוא מצפה לשמוע על מנת שיקבל אותה ויאהב אותה".

"על כן הדעות שמשמיעה בנושאים שונים נשמעים כקלישאות בלתי אותנטיות ומדוקלמות".

"לפי תפיסת העולם המאוד נאיבית של המתלוננת, אם תרצה אנשים באופן מוחלט הם יאהבו אותה. מלבד מריצוי מילולי, היא נוהגת לרצות על ידי מגע פיזי ומיני אותו היא לפרקים יוזמת ולפרקים נענית גם מבלי שרוצה, ואף מרצה על ידי מתן כסף, רכוש וממתקים לאנשים".

"מאז ילדותה, המתלוננת עברה מספר אירועים של ניצול מיני, בחלקם בניגוד לרצונה מכיוון שלא הייתה מסוגלת לסרב עקב רצונה לרצות להתחבב וליצור אינטימיות. כמו כן עקב חוסר זהירותה שלה, הסתבכה מספר פעמים עם זרים מבוגרים שניסו לאנוס אותה בעקבות מסריה המיניים".

"היא מתקשה להפנים רגשית את הקודים החברתיים ועל כן אין הם תואמים לציפיותיה והתנהגותה החברתית, כך המתלוננת יודעת לדקלם מהן התנהגויות חברתיות ומיניות מותרות ואסורות, אך לא נראה שקיימת יכולת ועניין להשתמש בהם בחיי היום יום שלה" (ת/1 עמ' 7).

עוד מוסיף ד"ר גוטהלף ואומר:

"בנוסף, בכדי להתבלט מלווה בליקוי באינהיביציות של ההתנהגות והמתלוננת נוטה לפרובוקציות מיניות"... "יש התעסקות מוגזמת בענייני מין." (עדות ד"ר גוטהלף עמ' 15 ש' 21).  באופן תיאורטי היא (המתלוננת – ד.ב.א) יודעת מהן התנהגויות מקובלות או לא מקובלות. היא יודעת לזהות התנהגויות חריגות אצל אנשים אחרים. באופן שכלתני היא יודעת מה מותר ומה אסור, אבל זה לא מופנם באופן כזה שיגרור התנהגות תואמת" (עמ' 10 ש' 11 ואילך).

7.         ד"ר גוטהלף היה הראשון  ששמע, מפי אימה של המתלוננת, על האירועים המיניים  שהתרחשו בין המתלוננת לבין אביה. הדברים הושמעו על ידי האם במהלכה של שיחת ייעוץ במרפאה שבבית החולים. לאחר  ששוחח העד גם עם הבת (המתלוננת) ובחן את מהימנותה, הוא פנה לפקידת הסעד ודיווח לה במכתב על מצב הדברים (נ/1).  הוא מבהיר לפקידת הסעד כי: 

"מאפיין מרכזי של הסובלים מתסמונת ויליאמס היא חברותיות יתר ושיפוט חברתי לקוי. כתוצאה כך , בהגיעם לגיל ההתבגרות הם סובלים פעמים רבות מניצול מיני."

היא סיפרה לרופא שנהגה לקיים יחסים עם אביה במוסד מסוים אותו ניהל, ושם היה לה חדר למגוריה. אביה, כך ספרה לרופא, נהג בה בעדינות כאשר  קיימו יחסים, והוא נהג לחכך את ידו באבר המין שלה. הוא לימד אותה איך להגיע לפורקן מיני  וחדר אליה בעדינות ובאיטיות. במהלך היחסים ביניהם קיימו גם מין אוראלי, ויחסי המין ביניהם תוארו על ידה בתור "משהו נעים". היחסים הופסקו באופן שהוגדר על ידה כפתאומי, מכיוון שאביה אמר לה: "אם ישמעו שאנחנו עושים את זה  יחשבו שאנחנו משוגעים". היא הביעה צער על כך שלא תוכל לפגוש את אביה, וחששה שכעת לאחר שהיחסים התגלו, הוא יישלח לבית הסוהר  (עמ' 8 ש' 3 ואילך).      

8.         על פי התרשמותו מהשיחה שערך  עם המתלוננת, אומר  לנו הרופא כי להשערתו לא סיפרה המתלוננת לאימה שהיו מספר אירועים מיניים עם האב, אלא רק על אירוע אחד. הנימוק לכך הוא שהמתלוננת צפתה  את תגובת האם שאכן היתה בהלם (עמ' 10 ש' 16 - 14). המתלוננת ספרה לרופא שהיו מספר מגעים בינה לבין הנאשם. הרופא נשאל  האם ייתכן שבעקבות  מה שספרה האם למתלוננת (על תקיפה מינית שהיא, האם, חוותה בילדותה) הזדהתה הבת עם האם. הוא עונה כי  לא היה זה דבר נכון לספר לבת את אשר קרה לאם. טענתה של האם (בפני הרופא) היא  שסיפרה למתלוננת על אותה תקיפה מינית לאחר  שהבת גילתה לה את דבר התקיפה המינית מצידו של הנאשם. והפועל היוצא מכך הוא שהמתלוננת עדיין לא ידעה על האירועים המיניים שחוותה אמה, וממילא לא יכלה לספר אותם מתוך הזדהות עם סבלה של האם. המומחה הרפואי סבור כי אותו גילוי של  האם לבת לא עשה למתלוננת טישטוש זהות, מכיוון שלפי התרשמותו, המתלוננת  איננה מבלבלת בין ארועים שקרו לאחרים לבין  ארועים שקרו לה (עמ' 12 ש' 1). כך מונחת בפנינו מסקנה מקצועית  סבירה  שאיננה נסתרת באמצעות חוות  דעת אחרת, ולפיה לא נראה שהמתלוננת העלתה את תלונתה נגד אביה רק מתוך הזדהות עם אמה, מבלי שהאירוע הנילון קרה באמת. אני קובע כי האירועים המיניים כן קרו, כפי שאלך ואבהיר בהמשך הדברים. ד"ר גוטהלף מוסיף ואומר  לנו כי - 

"רחל היא בעצם כמו ילדה קטנה. היא מאוד נאיבית, ולא נראה לי שהיא מסוגלת לרקום סיפור עלילה" (עמ' 12 ש' 14).

אלה דברים חשובים דווקא מכיוון שהם נאמרים על עדה  שעלינו לבחון בתשומת לב מירבית את עדותה בשל  הייחודיות של  אישיותה,  והתסמונת אשר מלווה אותה בכל אורחותיה.

9.         מתוך הראיות ידוע לנו כי אמה של המתלוננת נהגה לספק לה סרטים פורנוגרפיים כדי שתצפה בהם.  הנושא עלה בעדותו של המומחה הרפואי:

"ש.  אני מציגה לך כנתון שהיא נחשפה לסרטים פורנוגרפיים, חלק מהם בביתו של הנאשם וחלק בביתה של האם. מה תוכל לומר, באיזו מידה, אם בכלל, השפיע הדבר הזה על היכולת שלה לספר על מה שהנאשם עשה או לא עשה?

ת. אני חושב שהאם רצתה להתמודד עם היצרים המיניים שהתבטאו אצל רחל באוננות בפרהסיה, ע"י זה שתיתן פורקן בצפיה בסרטים כחולים. זה דבר מוטעה. אם נגיד מה המשותף לזה שהאם משתפת אותה בהיותה קורבן לעבירת מין וצפייה בסרטים כחולים עלולה לגרום בכלל, ולילדה כמו רחל עוד יותר -  לגריית יתר שתתבטא למשל בהחמרה של האוננות הכפייתית והעיסוק במין, החמרת חוסר השיפוט שלה. כלומר שיותר תיפנה לאנשים ותציע להם מגע, דברים שאנחנו רואים אצל אנשים הלוקים בתסמונת הזו" (עמ' 12 ש' 3).

אני מבין מדברים אלה כי אין זה נכון לעודד דווקא ילדים שלוקים בתסמונת האמורה, לצפות בסרטים פורנוגרפיים מכיוון שהדבר גורם להם לגירוי יתר, וכך ניתן ביטוי חריף יותר לתסמונת שלהם.  בנקודה זו אומר לנו העד כי לא מצא אצל המתלוננת בלבול בין הסרטים הפורנוגרפיים שראתה, לבין מה שהיא טוענת שקרה לה עם אביה. כיוצא בזה הוא לא נתקל אצל המתלוננת במצב  דברים שבתחומיו היא מסלפת עובדות, כדי לרצות (עמ' 13 ש' 12). הרופא נשאל גם על ההסבר לכבישת עדותה של  המתלוננת במשך תקופה ארוכה. הוא אומר לנו כי ייתכן שהבת שמרה את המידע  הזה בליבה, ולא סיפרה לאם דבר על כך מכיוון שידעה את עמדתה של האם, לפיה אלה מעשים שאסור לבצע אותם  (עמ' 22 ש' 21 - 15).

10.       מחומר הראיות או למדים על מקרה שאירע במסיבת ריקודים שבה התפשטה המתלוננת. ד"ר גוטהלף ייחס זאת לרצונה של המתלוננת להתבלט, שמלווה בליקוי אינהיביציות המוביל להתנהגות פרובוקטיבית. המתלוננת מייחסת זאת לכך שהיה לה חם כתוצאה מהריקודים, היא לא שלטה בעצמה, ולכן הורידה את הבגדים (עמ' 149  ש' 2). היא מכחישה שהיא הורידה את הבגדים בעודה הולכת בקיבוץ בחוץ, או שאוננה לפני אנשים בחוץ בקיבוץ. עדת התביעה יסמין גבאי העידה כי למתלוננת אין בעיה להתפשט בשפת הים ללא עכבות, וללבוש בגד  ים (עמ' 184 ש' 5 - 3).  דעתי היא שהתערטלות זו עולה בקנה אחד עם מאפייני  ההתנהגות של לוקי תסמונת ויליאמס, ואין בה כשלעצמה כדי להטיל דופי באמינות התלונה שהגישה נגד אביה.

הערכת עדותו של ד"ר גוטהלף

11.       עדותו של  ד"ר גוטהלף נראית בעיני  אמינה ומקצועית מאוד, ואני סומך  ללא היסוס על חוות דעתו ת/1 ועל עדותו בפנינו. חוות דעת זו היטיבה להגדיר  את כישוריה ומגבלותיה של המתלוננת, ועדותו הרחיבה את הבסיס להתרשמות  על היבטים חשובים באישיותה של המתלוננת, ככל שהם נוגעים בענייננו. אני מציע לחברותי הנכבדות לאמץ חוות דעת זו כנתינתה. במקרה כזה - שבו מופיעה בבית  המשפט מתלוננת בעבירות מין אשר לוקה בתסמונת ויליאמס - חשוב  מאוד שתבוא בפנינו עדות מקצועית מהימנה כדי  שתעזור לנו להבין את מבנה אישיותה ואת  הבעיות האישיות הקשות שעליה להתמודד אתן יום יום ושעה שעה. בסופו של  הדיון עלינו בלבד לקבוע את מהימנותה של המתלוננת, על פי המכלול הראייתי שבו משולבת גם חוות הדעת של  הרופא שעל  הערכותיו  המקצועיות אנו סומכים (ע"פ 4091/90 סבג נ' מ"י, דינים עליון ל'  522). אכן, קביעת המהימנות של המתלוננת  לעולם נתונה בידינו, ואיננו מעבירים אותה לאדם אחר זולתנו. אולם  לא מדובר כאן בעדה רגילה ו"שגרתית" שבאה לבית המשפט כדי לומר את דברה, אלא בעדה בעייתית ויוצאת דופן מבחינות  אישיות רבות, ולמרבה הצער איננה ככל  האדם בשל מגבלותיה. משום כך קשה מאוד למדוד  את נתוניה וכישוריה  באמות מידה רגילות של "אדם מן הישוב". במקרה מוקשה כמו זה  שבפנינו חשוב מאוד כי, בנוסף להתרשמות  הבלתי אמצעית  שלנו כשופטים מהעדה העומדת בפנינו ומאופן מתן עדותה,  ניעזר גם  בחוות דעת רפואית  רלוונטית (ע"פ 800/85 ברדה נ'  מ"י, פ"ד מ (4) 266, 270).  ברור כי לא העד הזה, עם כל  ההערכה אליו, יקבע את האמינות של המתלוננת ועלינו המלאכה לגמור בנקודה מהותית זו. אולם בתהליך קבלת ההחלטה  נוכל להיעזר בדברים שאומר לנו ד"ר גוטהלף בכתב ובעל פה על התנהגותם הכללית של לוקי תסמונת ויליאמס ועל יכולתם להעיד עדות אמת. 

עדות המתלוננת 

12.       המתלוננת העידה בפנינו באמצעות מערכת  אודיו  - ויזואלית במעגל סגור, כדי שלא תפגוש פנים אל פנים את הנאשם. ד"ר גוטהלף, שהעיד לפני המתלוננת, אומר כי היא  סובלת מהפרעת קשב קשה מילדותה. לכן דעתה  מוסחת בקלות, והיא מסוגלת להתרכז לפרקי זמן קצרים בלבד. ראינו את המתלוננת בהופעתה בפנינו ושמענו את עדותה. היא נחנה בכושר ביטוי קולח ורהוט וטענה, בצורה ברורה והחלטית, שאביה עשה בה מעשים מיניים לאחר שחזרו, היא ואמה, מהודו. לפעמים אמה היתה מביאה אותה לביתו, ולעיתים הוא עצמו היה בא ולוקח אותה אתו (עמ' 93 ש' 3 - 2). הם נהגו ללכת ביחד לקניות ולטיולים ופעם אחת נסעו לאילת (עמ' 153 ש' 9). היא זוכרת את הנסיעה הזו כחווייה טובה. באותו טיול ישנו שניהם ברכבו של הנאשם, אולם הנאשם לא נגע בה כלל (עמ' 153 ש' 7). היא הרגישה כלפיו  "אהבה בלתי פוסקת" כפי שאמרה לנו (עמ' 100 ש' 14), אולם יום אחד  - היא מספרת לנו בגילוי לב - לאחר שחזרו מטיול  "זה התחיל". היא חושבת שזה היה בזמן חופש חנוכה או פורים, אבל איננה זוכרת בברור. המעשים כולם אירעו בצריף בו גר הנאשם: 

"זה התחיל ביום שאני הייתי לבד ופגעתי בעצמי, ופתאום אבא שלי נכנס והסתכל עלי, אחרי כמה זמן הוא אמר לי, אני מאוהב בך, זה מה שאני זוכרת" (עמ' 94 ש' 8 - 6).

13.       כאשר נשאלה למה התכוונה כאשר אמרה "פגעתי בעצמי", מסבירה המתלוננת שעשתה מעשה אוננות. היא ממשיכה ומספרת שהנאשם החל לגעת בה במקומות שונים. בהודעתה במשטרה היא אומרת כי לעיתים הוא היה מפשיט אותה (כמו בפעם הראשונה) ולעיתים היא היתה מורידה את בגדיה בעצמה (ת/11 עמ' 12). אביא את תיאור האירועים כפי שעמדה עליהם בקטעים שונים בעדותה: 

"זה היה יום שני, הוא התחיל לגעת בי... למשל בשדיים הוא נגע, במקומות אישיים יותר... הוא ליטף אותי, נגע לי במקומות אישיים... אני זוכרת שהוא ליקק לי באיבר המין... שהוא נגע לי בישבן" (עמ' 95 - 96.(

"הוא גם ליקלק אותי יום אחד" (ת/10 עמ' 5 ).

"הוא היה נוגע בי עם האצבעות שלו באיבר מין שלי ומנשק ובחזה שלי ונוגע עם הפה"  (ת/10 עמ' 5).

"נישק אותי בפה ובחזה" (ת/ 10 ב' עמ' 2 ש' 2).

בחלק מהמועדים בהם ישנה המתלוננת בבית הנאשם, בעל הנאשם את  המתלוננת:

"הוא שם את איבר המין שלו באיבר המין שלי... זה לא היה נעים... היה דימום, היה בכוח... כשהוא רצה להכניס את האצבעות שלו, אמרתי לו, שיכניס...".  (עמ' 97 -   98).

"הנה, הוא אנס אותי... אנס אותי, את הבת שלו" (עמ' 116).

"הוא עלה עלי כשהוא רצה להחדיר את האיבר מין שלו"  (ת/ 10 עמ' 9).

"ואז נגע בי ושכב איתי... הוא היה נוגע בי עם האצבעות שלו באיבר מין שלי... ואז הוא היה עולה עלי ומחדיר את האיבר שלו לשלי... זה היה הרבה פעמים... וכל פעם שהייתי אצלו היינו שוכבים... הוא עלה עלי כשהוא רצה להחדיר את האיבר מין שלו לאיבר מין שלי וכשהוא רצה להחדיר לי אצבעות, הוא היה שוכב לידי" (ת/ 10 ב' עמ' 1 – 2).

המתלוננת מעלה אירוע נוסף בסדרת האירועים שבינה לבין הנאשם:

"הוא אמר לי לנסות למצוץ לו... אני ניסיתי, אבל זה לא היה כיף לעשות את זה... מצצתי"  (ת/ 10 עמ'  9 ).

"הוא אמר לי לנסות למצוץ לו פעם אחת וניסיתי, הכנסתי את הפה שלי לזין שלו, אבל זה הגעיל אותי ולא רציתי יותר"  (ת/ 10 ב' עמ' 2 שורות 20-22).

לפי עדות זו ביצע הנאשם במתלוננת את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. על פי הדברים שמסרה המתלוננת, ביצע הנאשם את המעשים נשוא כתב האישום. הוא ביצע בה מעשים מגונים בכך שליקק את איבר מינה, נישק את החזה שלה ואת פיה, וליטף את ישבנה.  אם אין די בכך, אנס הנאשם את המתלוננת כאשר החדיר את איבר  המין שלו לאבר המין שלה, והחדיר את אצבעותיו לאיבר המין של  המתלוננת. הנאשם בצע גם מעשה סדום כאשר הכניס את אבר המין שלו לפיה, וכל זה מתוך ניצול  הליקוי  הטמון בכושרה השכלי  של המתלוננת. 

14.       התנהגותה המינית של המתלוננת שמשה נושא לדיון מפורט בפנינו. מתוך המסכת הראייתית עולה כי המתלוננת  נושאת איתה התנהגות חריגה בתחום המיני. אין לה כל בעיה להתפשט בפומבי, לקשור קשרים "ידידותיים" עם  אנשים זרים  או לאונן בנוכחות אנשים.  היא צפתה, מתוך גישה אובססיבית, בסרטים פורנוגרפיים. דפוס נוסף של התנהגות מינית חריגה התבטא בנגיעה של המתלוננת בסובבים אותה, ויהיו אלה אנשים זרים או אנשים הקרובים אליה.  המתלוננת ואביה היו צופים, דרך קבע, בסרטים פורנוגרפיים בצריפו. אביה היה נועל את הדלת והם היו לבדם. המתלוננת נשאלה מהם "סרטים כחולים" וענתה:  "סרטים שרואים על יחסי מין" (עמ' 96 ש' 3). פעם אחת, בזמן שצפו יחד בסרט,  ליטף אותה אביה ונגע לה במקומות אישיים (הישבן). נישק אותה ואף ליקק את איבר מינה (עמ' 96 ש' 14 - 5). בפעם הזו שכבו שניהם במיטה כשהם ערומים. הוא החדיר את  איבר מינו לאיבר מינה, ונגרם לה דימום. בהודעתה במשטרה אמרה שהוא עשה זאת בצורה עדינה (ת/11 עמ' 17) והתנוחה הקבועה היתה שהוא שכב מעליה (שם עמ' 28). כאשר נשאלה אם אמרה לאביה משהו , היא מספרת בתמימות רבה:

"כשהוא רצה להכניס את האצבעות שלו (לאיבר מינה – ד.ב.א), אמרתי לו שיכניס..." (עמ' 98 ש' 10).

בהודעתה במשטרה הוסיפה שכתוצאה מהחדרת אצבעותיו, היא הגיעה לפורקן מיני (ת/11 עמ' 14). הוא לא הכאיב לה כאשר עשה את מעשיו, מכיוון שעשה את המעשים בעדינות. באמרה ת/ 10(ב)  עמ' 2  היא מספרת שהיתה נוגעת באשכיו ובאיבר מינו (סתם משחקת איתו) (עמ' 2 ש' 24 - 23). היא לא מספרת שאביה ביקש ממנה מין אוראלי , ואומרת שאיננה זוכרת שהיה דבר נוסף. עם זאת היא מעידה שאביה לא הגיע לפורקן מיני, לאחר  שנשאלה והשיבה שהיא יודעת  מה פירוש להגיע לפורקן מיני.  לאחר  ששניהם היו צופים (לפי בקשתה) בסרטים פורנוגרפיים במיטה, כל אחד היה הולך למיטתו. לעיתים היא היתה נרדמת במיטתו. לעיתים היו מתכרבלים וישנים יחד במיטה הזוגית שנמצאת בצריפו של הנאשם (ת/10 עמ' 15). פעם אחת, מספרת המתלוננת:

 "היה קטע שנרדמתי, וביקשתי ממנו לשים לי עוד פעם איזה קטע שאני נורא אהבתי..."  (עמ' 162 ש' 9 - 10).

15.       בחקירה הנגדית נשאלת המתלוננת האם היא ראתה את אביה ערום. היא ענתה שכן, שהוא חלק, ושאין לו שום סימנים בגוף. הסניגור, עו"ד רום, מציג לה תמונות (נ/4) בהן נראות צלקות על רגלי הנאשם בברך הימנית ובשוק השמאלית. לאחר שמוצגות לה התמונות,  אומרת המתלוננת שאלה אינן הרגליים של  אביה (עמ' 141 ש' 3). היא גם איננה מודעת לקיומו של קעקוע בצורת מגן דוד באיזור המותניים. כאשר נשאלה כיצד הסתיימו היחסים, היא ענתה:

"אני זוכרת שהוא אמר לי: כדאי שנפסיק אחרת יחשבו שאנחנו משוגעים" (עמ' 99 ש' 11 - 10). 

לשאלה מה ענתה לו השיבה: "שכדאי שנפסיק כי זה לא טוב" (שם ש' 13 - 12).  היום, היא אומרת לנו, נשאר רק לב שבור ועצב על מה שאביה עשה לה. היא עצובה שהיא לא פוגשת אותו ולא את אחיותיה החורגות שהן בנותיו מנישואים מאוחרים.  היא אוהבת את אחיותיה, ואת המשפט הזה עשתה למענן, מכיוון  שאם  אביה יסתובב חופשי, הוא יכול לאנוס בחורות נוספות כפי שאנס אותה (עמ' 115 ש' 17 -  16).

16.       המתלוננת מספרת בעדותה כי לאחר "מלא זמן" כהגדרתה (לאחר כחצי שנה למעשה) סיפרה לאימה על מה שעשה לה אביה. היא  אומרת שהרגישה בסוף שהיא איננה יכולה לשמור את זה יותר (עמ' 161 ש' 5). היא אמרה לאמה: "אבא שלי אנס אותי" (עמ' 100 ש' 6), וסיפרה לאם שזה הדבר הכי נורא שיש, ושאביה למעשה פיתה אותה כל החיים. המתלוננת חשה כתוצאה מכך עצב גדול (עמ' 165 ש' 11). כאשר נשאלה המתלוננת האם אימה שאלה אותה (עוד לפני שגילתה לה) האם קורה משהו בינה לבין אביה, היא טוענת כי היא לא זוכרת שאימה שאלה אותה, ואם שאלה אותה -  לא ייתכן ששיקרה לה ואמרה שלא קורה כלום (עמ' 130 ש' 14 - 10). בהמשך עדותה אומרת  לנו המתלוננת כי היא חששה לספר לאמה מכיוון שידעה כל הזמן שזה משהו לא טוב (עמ' 155 ש' 3).  אמה של המתלוננת מעידה שכן שאלה את הבת מה קורה בינה לבין אביה, מכיוון שחשדה ואילו המתלוננת השיבה לה שלא קורה דבר (עמ' 65 ש' 3 - 1). 

הערכת עדותה של המתלוננת

17.       התשתית הראייתית נסמכת בעיקרה על  עדותה של המתלוננת,. ואני נותן אמון מלא בדבריה. אני קובע כי העדה מודעת לחובתה לומר אמת ולהתמיד באמירת האמת. הליקוי השכלי ממנו היא סובלת איננו פוגע בכושרה לזכור את הארועים שעברה ולתת עליהם עדות אמינה.  תיאוריה רהוטים, קולחים, הגיוניים והדברים מתקשרים זה בזה ומחזקים זה את זה.  אני מסכים לעמדתה של  באת כוחה הנכבדה של התביעה (עו"ד יהודית לייבה),  לפיה רק מי שחווה את האירועים  האלה יכול היה לתאר אותם כפי שתארם. אין סתירות מהותיות בין אמרותיה במשטרה לבין עדותה בפנינו, וככל שקיימות סתירות כאלה - לדעתי אינן מהותיות ואינן מכרסמות ביסודות עדותה הבסיסית. יש לראות סתירות כאלה (ככל שהן קיימות) על רקע הקשיים המיוחדים שהיא נתקלה בהם במהלך עדותה, וכפי שעמד עליהם ד"ר גוטהלף בעדותו. גם מתלוננת רגילה, שאיננה לוקה בכושרה השכלי, אמורה להתבלבל ולטעות בתיאור מדויק של  העובדות, בייחוד כאשר מדובר באירועים אינטימיים וטראומטיים מאין כמותם כמו תקיפות מיניות למגווניהן השונים. על  אחת כמה וכמה כאשר העדה לוקה בכשירותה השכלית כמו העדה שבפנינו.  אני שב  ואומר שעלינו לבחון את עדותה במשנה זהירות, וכך אני בוחן את האירועים המתוארים על ידה, מתוך מודעות לבעיתיות  הטמונה בעדותה. החקירה הנגדית היתה נמרצת, ארוכה ומפורטת מאוד. היא נשאלה כמעט על כל פרט אינטימי באשר למה שקרה בינה לבין אביה וענתה על השאלות שנשאלה.  ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי לאורכה של חקירה נגדית, יש השלכה על יכולתו של בית המשפט להסיק מסקנות בדבר מהימנות העד, על יסוד  הסתכלות  יסודית (ע"פ  406/78  בשירי נ' מ"י, פ"ד ל"ד (3) 436). וכך אני מציע שננהג  גם כאן. החקירה הראשית והנגדית אפשרו לנו לראות את  המתלוננת  במעמד מתן עדותה, על כל הקשיים שהיו מנת חלקה גם בחקירת המשטרה וגם בעדותה בבית המשפט. היא עמדה במשימה זו בהצלחה, וההגנה לא הצליחה למוטט את גרסתה או לרוקן אותה מתוכן מהימן.

18.       המבחנים לקביעת האמינות של לוקים בשכלם נקבעו בפסיקתו של בית המשפט העליון. ההלכה הפסוקה מורה לנו כי הערכת המהימנות של עד  הלוקה בשכלו או בנפשו, איננו דומה לעדות רגילה, שכן על בית המשפט לבחון את העדות באספקלריה של הליקוי הנפשי או השכלי הספציפי שהעד סובל ממנו. כך למשל: מתן תשובה על ידי העד, רק לאחר שאלות חוזרות ונשנות, עשוי לפגוע במהימנותו של עד רגיל מהשורה, בעוד שהתנהגות דומה של עד לוקה בשכלו, עשויה ללמד רק על קשיי תקשורת הנובעים מליקויו השכלי:

"על מנת לקבוע משקלה של עדות חולה נפש או אדם הלוקה בשכלו על העדות לעבור מבחן משולש שעיקרו:

(א)       מבחן ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית  המשפט מן העד ומן האופן בו הוא מעיד, תוך נתינת הדעת לחוות הדעת הרפואית.

(ב)       מבחנה הפנימי של העדות. רוצה לומר, בדיקת העדות על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא באלה סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון.

(ג)        והעיקר, מבחנה של העדות על-פי סימני אמת חיצוניים אשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה, כשהמבחן האחרון בא לשמש "שסתום בטחון" לשני המבחנים הראשונים. שאפילו התרשם בית המשפט לטובה מן העד, ומצא בעדותו הגיון פנימי, עדיין קיים חשש ל"הטעייה", שלא יוסר אלא אם נמצא לעדות אימות מהותי ומשמעותי בראיה חיצונית"  (ע"פ 800/85 ברדה נ' מ"י,  פ"ד מ  (4) 266).

"באשר למבחן הראשון, הרי שעל בית - המשפט לקבוע את ממצאיו מתוך התחשבות בליקוי הנפשי או השכלי של העד. כך, למשל, מתן תשובה על-ידי העד רק לאחר שאלות חוזרות ונשנות עשוי לפגוע במהימנות עד מן השורה, בעוד שהתנהגות דומה של עד מפגר עשויה ללמד אך על קשיי תקשורת הנובעים מליקויו השכלי. כך גם באשר למבחן השני: הכלים המקובלים להערכת הגיונה הפנימי של עדות - כגון מידת הדייקנות של העד והסתירות הפנימיות שבעדותו - אינם תמיד ישימים במקרים של עד הלוקה בנפשו או בשכלו. על בית-המשפט לבחון את העדות באספקלריה של הליקוי הנפשי או השכלי הספציפי שממנו סובל העד. עליו להבחין בין השפעת הליקוי על מסוגלותו הכללית של העד לספר את אשר חווה לבין פרכות בעדותו האופייניות לליקוי, אשר לולא הליקוי היו עשויות לפגוע במהימנות עדותו. לעניין זה אף רשאי בית-המשפט להיעזר בחוות-דעת מומחים"  (ע"פ 5339/98 מ"י נ' פלוני, פ"ד נ"ו (3) 769).

19.       אינני מתעלם כל עיקר מהדרכה מסוימת שניתנה למתלוננת במשטרה על ידי החוקרת חגית פאר.  ככלל זוהי דרך מוטעית ופסולה של חקירה, ואין צורך להרבות על כך מילים. אולם נראה לי כי מצב דברים זה איננו פוסל את עדותה מן היסוד, ולכל היותר  עלינו לבחון היטב  האם ובאיזו מידה מעידה המתלוננת דברים נכונים ומדוייקים על מה שקרה בינה לבין אביה, מבלי שהושפעה מההדרכה המסוימת שניתנה לה במשטרה. כבר אמרתי  שהמתלוננת העידה בפנינו בצורה חופשית, קולחת ועניינית  ודלתה את  הפרטים העובדתיים מתוך זכרונה. עמדתי גם על כך שגרסתה הגיונית  ואמינה, והעובדות  המהותיות זהות גם בעדותה בבית המשפט וגם באמרותיה במשטרה, בין אם תשובותיה ניתנו במשטרה לאחר הדרכה או ללא הדרכה. חקירתה הנגדית לא ערערה את הדברים המפלילים שנאמרו על ידה בחקירה הראשית, וכך עומדת העדות המפלילה בעינה וסוגרת על הנאשם. הדברים שנאמרו בבית המשפט הם הקובעים, ואם העדות בבית המשפט נראית אמינה בשלמותה, אין עוד משקל רב לסתירות בינה לבין מה שאמר העד בשלבים הראשונים של  החקירה (ע"פ 117/81 בן חמו נ' מ"י, פ"ד ל"ו (3) 57). דברים אלה מתייחסים למקרה שבו קיימת סתירה כאמור, ובענייננו לא קבעתי כלל  שקיימת סתירה בין הדברים שנאמרו בחקירה המשטרתית לבין אלה שנאמרו בבית המשפט.

20.       מימד נוסף של אמינות טמון באמרתה של המתלוננת  (ת/10/ב) כאשר אנו קוראים את התיאור  התמים  והאמפטי  של התנהגות הנאשם כלפיה בעת שקיים איתה יחסים:

"תמיד היה לי כיף איתו, אף פעם הוא לא הכריח אותי לעשות משהו  שלא רציתי, הוא לא הכאיב לי לא במיטה וגם לא היה מכה אותי" (ת/ 10ב' עמ' 4 ש' 19).

"אבא שלי אף פעם לא הכאיב לי זה תמיד היה כיף, אף פעם לא צעקתי ואף פעם לא  התנגדתי" (ת/ 10ב' עמ' 3 ש' 6).

העדה חיה נאמן מספרת:

"שאלתי איך היא מרגישה בזמן המעשים והיא אמרה שהיה לה מאוד נעים. היא לא הבינה את מה שאח"כ נאמר לה שזה דבר שלא ייעשה" (עמ' 68 ש'  21).

לשאלה מדוע לא חשבה להתנגד השיבה:

"כי חשבתי שזה בסדר גמור ושזה לא מסוכן מבחינת מחלות כמו איידס"  (ת/ 10ב' עמ' 3 ש' 12).

העדה שרון וייס אומרת בעדותה:

"היא סיפרה לי שהיא נהנתה, שזה היה לה כיף... היא אמרה שהיא לא ידעה שמה שהם עושים זה לא בסדר"  (עמ' 101 ש' 15).

כלומר: ניתן לטעון כאן מעין טענת "מיגו". אילו רצתה המתלוננת להכפיש את הנאשם ולהצביע עליו כעל איש אלים ומאיים, הייתה יכולה לעשות זאת (גם בפני המטפלות שלה וגם במשטרה ובבית המשפט) מבלי שניתן יהיה לסתור  את הדברים כראיה משכנעת. ואם נמנעה המתלוננת ללכת בדרך זו - כי אז מוסיף  הדבר מימד מסוים לאמינותה.  

ויתרה מזו: בענייננו הוקלטה חקירת המתלוננת ותומללה  (ת/10, ת/10ב', ת/11) וניתן היה להתרשם מדרך מתן העדות התרשמותי היא שהדברים נאמרו מפיה בצורה מעוררת אמון.

עדותה של אם המתלוננת

21.       אמה של  המתלוננת נישאה לנאשם לאחר תקופת היכרות קצרה. מיד לאחר הולדתה של המתלוננת נפרדו דרכיהם, והקשר בין הנאשם למתלוננת נותק עד שהיתה בת חמש. אותה תקופה היו נפגשים אחת למספר חודשים. בשנת 1997, כשהיתה המתלוננת בת 13, החליטה האם לנסוע עם בתה להודו (עמ' 33 ש' 4 - 1), מכיוון שהרגישה  שהוטל עליה נטל כלכלי כבד מדי. היא הבינה שהמתלוננת חשופה מאוד לקשרים מיניים, ולכן רצתה בקשר קרוב יותר עם בתה ובארץ הדבר לא היה אפשרי. בהודו היתה צמודה לבתה במשך כל שעות היממה (עמ' 34 ש' 9), ובאותה תקופה המתלוננת פרחה והכירה אנשים חדשים, כך לדבריה של האם (עמ' 61 ש' 9 - 6). הן חזרו מהודו בנובמבר 1999. הנאשם קיבל את בתו בזרועות פתוחות ובהרבה חום ואהבה. האם אומרת שזה הקל עליה מאוד, והיא שמחה על הקשר  ההדוק שנוצר בין האב לבתו (עמ' 34 ש' 23 - 14). האם אומרת שהמתלוננת אהבה מאוד ללכת אל הנאשם, ואהבה את חברת האנשים שהיו שם. גם האם היתה מבקרת שם, ופעם אחת גם לנה בצריפו של הנאשם. לאחר  החזרה מהודו הפכה התנהגותה המינית של  המתלוננת לאובססיבית. היא התעסקה בזה בכל רגע פנוי ובכל מקום: בביתה שלה ובביתו של הנאשם. הנאשם עצמו סיפר לאם כי הבת מאוננת לנגד עיניו. כמו כן נודע לאם שהבת צופה שם בקלטות פורנוגרפיות. לדבריה היא ניסתה לדבר על ליבו של הנאשם שלא ייתן לבת לצפות בכך והוא סירב. הוא אמר לה שזו הדרך בה הוא מחנך את ילדיו (עמ' 35 ש' 22-7). היא מספרת שהוא גם נתן לה ללכת חופשי לכל מקום שרצתה, למרות שהדבר היה מסוכן.

22.       אמה של המתלוננת היתה הראשונה אשר שמעה מפיה של בתה על מה שעולל לה אביה. האם שאלה את בתה פעמים אחדות האם אביה "עושה לה משהו" ונענתה בשלילה (עמ' 47 ש' 13-11). לדבריה של האם היו לה סיבות לחשוש מפני הנאשם מכיוון שידעה שהוא מתעסק עם ילדות, ושבתה היא קורבן פוטנציאלי (עמ' 56 ש' 23-22). האם מספרת שבחג הפורים חזרו שתיהן  הביתה ברכבת. הבת סיפרה לאמה על קשר מיני שהיה לה עם נער  אחד שהתגורר במוסד שנוהל על ידי הנאשם:

"היא סיפרה לי שהם קיימו יחסי מין אצל הנאשם במקלחת. שאלתי אותה אם היא עשתה את זה מרצונה, אם היה לה נעים, אם הוא התייחס אליה יפה, ואז היא אמרה לי:"כן, הוא היה טוב אלי כמו אבא". זה נפלט לה, כי אחרי זה היא אמרה:"אופס", כאילו תפסה את עצמה שאמרה משהו אסור (עמ' 37 ש' 24 - 21; עמ' 38 ש' 2-1).

בתשובה לשאלתה של האם ספרה לה המתלוננת שהיא ואביה קיימו יחסי מין מלאים (עמ' 38 ש' 1 - 6). לא כל הפרטים סופרו באותו מעמד. האם סיפרה על כך לראשונה לד"ר גוטהלף, ואחריו סיפרה לאחיה ולחבריה הקרובים. היא שיתפה גם את הגורמים המטפלים בבית - הספר (עמ' 40 ש' 3-2). האם אסרה על המתלוננת להיפגש עם אביה, בעוד שהמתלוננת הייתה מעוניינת לפגוש את הנאשם והביעה את אהבתה אליו (עמ' 41 ש' 3 - 1).

23.       אני נותן אמון מלא  בעדותה של אם המתלוננת.  היא הביאה בפנינו דברים כהווייתם כפי ששמעה אותם מפי בתה, ומהרה לדווח על כך לד"ר גוטהלף. אני דוחה כל טענה לפיה רקמה האם עלילה נגד הנאשם. ראוי להדגיש כי האם  לא הביעה כעסים נגדו, ואף נהנתה מעזרה כספית מסוימת  שהושיט לה. האופן בו העידה, הדברים שמסרה, מובילים למסקנה כי לא רקמה עלילה כלשהי נגד הנאשם, לא הביעה כעסים נגדו ואף נהנתה, בזמן הסמוך לחשיפת הפרשה, מעזרתו בנטל הטיפולי  הכרוך במתלוננת (עמ' 34 ש'   14). לזכותה של האם ראוי לומר  שלא מהרה להתלונן במשטרה, ופנתה בראש ובראשונה לעזרתו המקצועית של ד"ר גוטהלף. כלומר: היא פנתה קודם כל  כדי לקדם מהלך טיפולי, ורק אחר כך הוגשה התלונה למשטרה, לאחר שהרופא הנכבד מלא את חובתו על פי הדין ודיווח לרשויות הרווחה ולמשטרה. הימנעות זו מלפנות בתלונה מהירה למשטרה מחזקת את עמדת התביעה לפיה לא היתה כאן כל  הכפשה או הטלת אשמה בלתי מבוססת על  הנאשם.

עדויות חיזוק  לעדות המתלוננת

24.       ההוראה הכלולה בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות מורה לנו כי אם הרשיע בית המשפט על עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, על פי עדות יחידה של הנפגע, על בית המשפט לפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק באותה עדות יחידה. ההלכה הפסוקה קבעה, לא אחת, כי בכדי להרשיע נאשם בעבירת אינוס, על פי עדות יחידה של הקורבן, נדרשת הנמקה בפסק הדין; ובית המשפט יפרט בהכרעת  הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. אני מציע שניתן אמון מלא בגרסתה של המתלוננת בשל היותה דוברת אמת כפי שכבר הסברתי (ע"פ 6274/98 פלוני נ' מ"י, פ"ד נ"ה (2) 293).

25.       מכאן ואילך אביא ראיות חיזוק לעדותה של המתלוננת. ראיות אלה מרחיבות את הבסיס למתן אמון בדבריה, והן מיועדות  להצביע על כך שדבריה של המתלוננת, כשהם עומדים בפני עצמם,  דברים אמינים הם (ע"פ 238/89 אסקפור נ' מ"י, פ"ד מ"ג (4) 405, 411).

חיה נאמן היא מטפלת במוזיקה ומורתה של המתלוננת. לאחר שאמה של המתלוננת ספרה לה על תלונותיה המיניות של בתה, שוחחה העדה עם המתלוננת והיא מתארת את תוכן השיחה:

"היא (המתלוננת - ד.ב.א) סיפרה לי. ביקשתי שתיכנס לזה והיא אמרה: יש משהו מאוד קשה שאני לא יכולה לספר לך. תוך כדי זה היא אומרת שזה קשור לאבא, שזה קשור לדברים שלא ייעשו, ושזה אסור. היא לא דיברה עובדתית אלא רק על התחושות, היא העריכה את הדברים" (עמ' 68 ש' 13 - 10).

כאשר שאלה אותה גב' נאמן איך היה בשעת המעשים, השיבה המתלוננת שהיה לה נעים, והיא לא הבינה "שזהו דבר לא בסדר" (עמ' 68 ש' 22-21). העדה ציינה בפנינו את הקשיים שעמדו בפני המתלוננת כתוצאה מהניתוק מאביה לאחר שהתגלו המעשים המיוחסים לו. הקשיים האלה מורים על  היחס האמביוולנטי שגלתה כלפי אביה: מצד אחד כעס על מה שעולל לה, ומצד שני כאב  על הניתוק ממנו. עדות זו מחזקת את טענת התביעה לפיה לא היה למתלוננת כל מניע להטיח באביה אשמת שווא, שכן הניתוק ממנו גרם לה צער רב.     

26.       שרון וייס היא צעירה שהכירה את המתלוננת ואמה כאשר היא עצמה טיילה כתרמילאית בהודו.  גם לה סיפרה המתלוננת שאביה קיים איתה יחסים:

"היא סיפרה לי שהיא נהנתה, שזה היה לה כיף, שהוא מלקלק לה וזה היה לה כיף ושהיא לא אהבה למצוץ לו" (עמ' 187 ש' 16 - 14).

שרון מספרת  גם זאת שהייתה עדה להתנהגותה החופשית של המתלוננת:

"כבר קרה מקרה שהיינו אני והיא על המזח ושוחחנו, ועבר אדם שיכור שלא הייתי רוצה שיתקרב אלינו. אז המתלוננת חייכה אליו והוא התיישב לידנו, הציע לנו סיגריה והמתלוננת אמרה שהיא לא מעשנת. הבהרתי לו שהוא צריך לקום וללכת כי אנחנו בשיחה אישית. וכשהוא בא ללכת, המתלוננת חיבקה אותו" (עמ' 190 ש' 7 -    3).

27.       אמה של המתלוננת היא זו שחשפה את הפרשה לאחר שהמתלוננת - בפליטת פה ובדרך אגב - חשפה את מעשיו של הנאשם. אשוב ואביא מובאות מעדותה של האם: 

"המתלוננת התארחה אצלו (אצל הנאשם- ד.ב.א) בחג, ואני החזרתי אותה הביתה במוצאי החג. ברכבת, בדרך הביתה, היא סיפרה לי על קשר מיני שהיה לה עם נער ... שמו דוד. היא סיפרה לי שהם קיימו יחסי מין אצל הנאשם במקלחת. שאלתי אותה האם היא עשתה את זה מרצונה, אם היה לה נעים; אם הוא התייחס אליה יפה, ואז היא אמרה לי: 'כן, הוא היה טוב אליי כמו אבא'. זה נפלט לה כי אחרי זה היא אמרה: 'אופס' כאילו תפסה את עצמה שאמרה משהו שאסור. באותו רגע שאלתי אותה איך את יודעת איך אבא, והיא התחילה לספר שהם קיימו יחסי מין. היא לא סיפרה את כל הפרטים מיד, היה לה מאוד קשה לספר. גם לי היה מאוד קשה לשמוע. היא סיפרה לי שהיא הייתה מאוננת, והוא היה מדריך אותה.  אחר כך היה מלקק אותה ולבסוף הוא גם ביצע חדירה... (עמ' 37 ש' 21 ואילך). 

האם דיווחה לד"ר גוטהלף על  הדברים  הקשים אשר שמעה מבתה, והוא זה אשר יצר כזכור את הקשר עם רשויות הרווחה והמשטרה. אני מסכים לעמדת התביעה לפיה אופן חשיפת הדברים בפני האם בדרך אגב, בצורה ספונטנית, בשאלה "פתוחה" ובפליטת פה  - יש בו חיזוק  ממשי לעדותה של המתלוננת.

28.       התנהגות מפלילה של הנאשם: במועד כלשהו בסמוך לחודש אוגוסט 2000 הגיעה המתלוננת לביתו של הנאשם, וסיפרה כי פגשה מאן דהוא בחוף הדולפינריום בתל- אביב. אותו אלמוני הסיע אותה, לדבריה, לבית מלון בבת ים ושם אנס אותה או ביצע בה מעשה מיני כלשהו. הנאשם לא דיווח למשטרה על מה שספרה לו בתו, כפי שחייב היה לעשות כהורה  שנודע לו על תקיפה מינית שבוצעה בבתו.  הוא אמר למתלוננת שתלך להתרחץ, ולא עסק בזה יותר.  הנאשם לא סיפר על כך גם לאמה של המתלוננת שהחזיקה בבת וגדלה אותה כל השנים.דבר זה נודע לאם באקראי במפגש שנערך בין בני משפחות של הלוקים בתסמונת ויליאמס. המתלוננת ספרה לחברתה על האירוע בדולפינריום, והחברה ספרה על כך לאם: 

"היה מקרה אחד בדולפינריום. זה נודע לי בדרך מקרה. היה לנו אירוע של העמותה, זה נקרא יום המשפחה, פעם בשנה אנחנו נפגשים עם משפחות מכל הארץ. הנאשם לקח אותנו לשם, ובאחת ההפסקות ניגשה אלי חברה שלה (של המתלוננת - ד.ב.א) ילדה עם ויליאמס יותר צעירה, ושאלה אותי אם אני יודעת שאנסו את המתלוננת" (עמ' 37 ש' 1).

הנאשם נשאל במשטרה מדוע לא דיווח לרשויות על האירוע החמור, ומהי תשובתו?

"אני ראיתי בזה יותר פנטזיה מאשר מציאות" (ת/6 ב' עמ' 24  ש' 11).

"זה לא נראה לי אמת, לכן לא עשיתי כלום בעניין" (ת/6 ב' עמ' 47 ש' 3).

"זה לא נראה לי אמיתי בגלל הזמן, ואמרתי טוב, אז עברת איזה חוויה בחיים ואח"כ הייתה אומרת "אני עברתי אונס". שאלתי אנשים בים אם המתלוננת הייתה בים והם אמרו שכן" (ת/7 עמ' 2 ש' 3).

"לא היה עליה שום סימנים, לא אלימות, לא שום דבר פיזי. אמרתי לה ללכת התקלח. הלכתי לים. שאלתי מה קרה פה עם הילדה שלי. אמרו לי  הייתה פה כל הזמן, ולפני 20 דקות הלכה הביתה" (עדות הנאשם עמ' 211 ש' 7).

29.       הנאשם מסביר לנו במילים שלו כי ערך מעין "חקירה עצמית" משלו. הוא ירד לחוף הים ושאל אנשים שהיו שם מה קרה לבתו. הוא הסתפק בתשובה שניתנה לו, חזר לביתו ולא עשה דבר כדי לאמת את תלונתה של  הבת או לחקור באמצעות המשטרה את תלונתה.  ניתן לומר גם זאת שהוא גרם לשיבוש הליכי חקירה, כאשר אמר למתלוננת שתלך להתקלח. שהרי אם היו נוזלי גוף של האנס על גופה של הבת, כי אז גרם הנאשם לכך שסימנים אלה ייעלמו.  נכון יהיה לראות בחומרה את התנהגותו של הנאשם בגזרה מסוימת זו של האירועים. הימנעותו מלדווח למשטרה על אירוע זה, מורה לנו שהנאשם העדיף להתרחק מכל חקירה משטרתית כדי שהתנהגותו הפלילית כלפי בתו לא תתגלה במהלך החקירה שהייתה אמורה להיפתח בעקבות "אירוע הדולפינריום". יתרה מזו: הנאשם לא דיווח גם לאמה של המתלוננת על אותו אירוע, כדי שהיא עצמה לא תתלונן במשטרה ולא תביא לפתיחת חקירה. על כורחך אתה אומר כי בהתנהגות זו של הנאשם - שהיא בלתי סבירה בעליל - יש חיזוק נוסף לגרסתה הכוללת של התביעה, וחיזוק זה מרחיב את מעגל האמינות של גרסה זו. לדעתי אין כל חשיבות לשאלה אם האירוע בדולפינריום קרה באמת או לא קרה כלל.  לנו חשובה כאן התנהגותו המפלילה של הנאשם אשר קבל מבתו מידע חמור  וקשה, ולמרות זה לא פנה למשטרה מכיוון שחשש מהחקירה המשטרתית בה תתגלה התנהגותו הפלילית.  

30.       כבר אמרתי שהאם מספרת לנו כי נודע לה על האירוע בדולפינריום בדרך מקרה. האם שוחחה על כך עם הנאשם,  והוברר לה שהוא ידע על כך לפניה. הנאשם  אמר לאם שבדק אם אין על המתלוננת סימני אלימות, שלח אותה להתרחץ ואמר לה לשכוח מהעניין . האם זועזעה מהדברים, והנאשם עונה לה: 

"טוב זו עוד חוויה בשבילה, היא תשכח מזה". והוא מוסיף ואומר לה "שזו הדרך שלו לא להכניס לה פחדים לראש" (עמ' 37 ש' 13-  10).

31.       מצבה הנפשי של המתלוננת: במשך התקופה שבין נובמבר 1999 עד אוגוסט 2000, הייתה המתלוננת מתוחה, נראתה יותר מנותקת, ומאד לא מרוכזת. הירבתה להתלונן על עייפות וגילתה עניין פחות בהרבה בתחביביה. באותה תקופה הייתה הפסקה זמנית בהרטבה הלילית ממנה היא סובלת, וכן הייתה מרבה להתרחץ (חוות דעת של ד"ר גוטהלף ת/1 עמ' 9). בתקופה האמורה בוצעו המעשים האסורים על ידי הנאשם. 

"כזכור הלכה פסוקה היא, שמצבה הנפשי של המתלוננת, כפי שהוא נראה לנפגשים איתה לאחר מעשה, יכול להוות סיוע לעדות כי המעשה נעשה בעל-כורחה, אם על אותו מצב נפשי העידו עדים אחרים" (ע"פ 950/80 כהן נ' מ"י, פ"ד ל"ו (3) 561, 569).

סימפטומים של כעס ומצוקה הופיעו אצל המתלוננת רק לאחר שסיפרה לאמה על היחסים עם האב. רק אז מתארת המתלוננת רגשות אשמה וכעס על אחיותיה. היא אף נכנסה למצבים של אי שקט ויציאה מריכוז כשהתבקשה לדבר על הנושא (ת/1 עמ' 9).

32.       חיזוק חשוב למצבה הנפשי של המתלוננת ניתן למצוא  גם בעדותה של חיה נאמן  שטיפלה במתלוננת באמצעות תרפיה במוסיקה. לדברי העדה ניתן היה להבחין, באמצעות הטיפול המוסיקלי שהיא נמצאת בקטע קשה מאוד ביחס לאביה  (עמ' 68 ש' 14)

"ראיתי שהיא בקטע מאוד קשה ואז אמרתי לה לתת ביטוי צלילי, או בצבע בכל מה שנמצא בחדר היא יכולה להשתמש בו. היא הלכה לפסנתר... אבא של המתלוננת היה מהאמצע לכיוון הגבוה, בקטע הטוב של הדימוי, ובבת אחת הצליל ירד לחלק התחתון של הפסנתר".

ועוד הוסיפה לכך  העדה יסמין גבאי בחקירתה הנגדית:

"היא התחצפה מאוד, הרבה יותר ממה שהייתי רגילה בעבר, גם כשאני הייתי שם וגם כשהיא הייתה אצלי, היא הרשתה לעצמה יותר משאני מכירה" (עמ' 185 ש' 3).   

פרשת ההגנה

אמרתו של הנאשם במשטרה

33.       ביום 20.5.01 נתן הנאשם את אמרתו ת/2. שם כפר בעבירות  המיוחסות לו וטען כי בתקופה הנידונה, פנתה אליו אם המתלוננת ובקשה ממנו, מבלי לפרט מדוע, שייקח אליו את בתם- המתלוננת. הנאשם טוען כי באחד הלילות כאשר המתלוננת שהתה אצלו, היא נכנסה למיטתו ונגעה באיבר מינו. הוא הופתע מאוד כאשר  המתלוננת שאלה אותו "אם זה עושה לו טוב". הוא הסביר למתלוננת כי הוא לא יכול להיות חבר שלה מכיוון שהוא אביה, ואז הבין גם שהוא לא יוכל לישון אתה במיטתו (ת/2 עמ' 1 ש' 18  ואילך). עוד טוען הנאשם, כי אמה של המתלוננת הביאה לה סרטים פורנוגרפיים, ובשיחה שקיימה עם הנאשם אמרה לו שזה בסדר שהמתלוננת תצפה בסרטים אלה. היו מקרים בהם הוא  והמתלוננת צפו ביחד בסרטים אלה. אמה של המתלוננת שוחחה עם הנאשם בעניין בעיית האוננות של המתלוננת, והוא השיב כי בכוונתו להתמודד עם בעייה זו (ת/2  עמ' 1 ש' 25 ואילך).  עוד אומר הנאשם באמרתו  כי בינו לבין אמה של  המתלוננת אין טינה ויחסיהם טובים.  זוהי אמירה חשובה מפיו, מכיוון שגם לפי נקודת מבטו אין סיבה נראית לעין שתניע את אמה של המתלוננת לטפול עליו אשמות  שווא.  

34.       ביום 21.5.01 נתן הנאשם אמרה נוספת ת/6. שם טוען הנאשם: "לא קיימתי יחסי מין עם בתי......לא הזרעתי עליה ולא עמד לי עליה" (ת/6 עמ' 1, ש' 12-11). כאשר נשאל אם ביצע מעשה אונן בפני המתלוננת, הוא עונה: "לא זכור לי. אני לא צריך לאונן" (ת/6 עמ' 2 ש' 14 - 13). דבריו אלה של הנאשם תמוהים מאוד, ואני אומר את  הדברים על דרך ההמעטה. על שאלה כזו צריך אדם מן הישוב לענות  תשובה שלילית נחרצת, אלא אם כן ביצע את המעשה שהוא נשאל עליו. תשובה כמו: "לא זכור לי" מצביעה לדעתי על תחושת אשמה, שכן הנאשם איננו רוצה להכחיש מעשה שנעשה על ידיו. תשובה כזו מצטרפת גם היא לרשימה של ראיות החיזוק, כפי שהובאה על ידי. 

עדותו של הנאשם בבית המשפט

35.       בעדותו הארוכה והמפורטת  מתאר הנאשם את השתלשלות הארועים מאז הכיר את אם המתלוננת. אני מביא כאן את הפרטים שנראים בעיני מהותיים. הוא מספר על יחסיו המעורערים עם האם, ומלין על כך שנשא אותה לאשה רק לאחר איומים מצד אביה. לפי התרשמותי  מהנאשם ומהופעתו בפנינו, לא נראה לי שאיש זה יפחד מאיומים של מאן דהוא ויישא אשה רק מכיוון שאביה מאיים עליו שיבולע לו אם לא יתחתן אתה. לאחר שנישאו, היתה זו אמה של המתלוננת אשר רצתה בניתוק הקשרים וכך היה.  בחלוף הזמן פגש הנאשם באקראי  במתלוננת ובאמה,  ומאז חודש הקשר ביניהם לסירוגין. לאחר תקופה ארוכה בה  שהו השתיים בהודו, התקשרה האם אל הנאשם ובקשה ממנו עזרה. לדבריו: "אמרה שהיא רוצה שהמתלוננת תהיה אצלי" (עמ' 204 ש' 4).

36.       הנאשם הכניס את המתלוננת לביתו וסידר לה מקום לינה בצריף שהיה במוסד אותו ניהל.  הנאשם מספר כי לאחר ימים אחדים התעורר בלילה וראה שבתו ישנה לידו והרטיבה מתוך שינה.  מספר ימים מאוחר יותר שוב התעורר בלילה, והפעם מכיוון שהמתלוננת נגעה באבר המין שלו. לדבריו היא שאלה: "אתה נהנה מזה?"  הנאשם ענה בשלילה, והסביר לה שבהיותו אביה "איך אני יכול להינות מזה" (עמ' 205 ש' 8 ואילך).  הנאשם סיפר על המקרה לאם המתלוננת, ואמר לה שינסה להתמודד עם הסיטואציה הזו (עמ' 206 ש' 20). הוא שב ומספר (כפי שסיפר במשטרה) על הסרטים שהביאה  האם למתלוננת. עוד מעיד הנאשם כי מעולם לא פנה לכל גורם טיפולי שהוא בעניין בתו, והעדיף את טיפולה של אמה. הוא עצמו החל בניתוק הקשר עם המתלוננת, שכן לדבריו: "לא רציתי להמשיך לסבול את העניין" (עמ' 209 ש' 5). הנאשם מוסיף ומספר לנו על ההתנהגות המינית  החריגה של הבת, כאשר הייתה בביתו, אלא שבכך אין כל חדש מכיוון  שאין  מחלוקת על כך שהמתלוננת נושאת אתה התנהגות חריגה וחופשית מאוד בתחום המיני.

37.       הנאשם טען בלהט רב לחפותו, גם בפנינו וגם באמרותיו במשטרה. הוא מכחיש את כל מה שמיוחס לו, וטענתו היא שלא היו דברים מעולם (עמוד 222). זוהי הכחשה טוטאלית של ביצוע המעשים הפליליים, והכחשה כזו חוסמת את הנאשם מהעלאת כל גרסה אחרת שיכולה לסייע בידו להחלץ מהמעשים המיוחסים לו בכתב  האישום (השווה: ע"פ 417/83 דוד מלכה נ' מ"י, פ"ד ל"ח (1) 671). על יסוד התשתית הראייתית שהובאה בפנינו, אני דוחה את גרסת החפות שלו ומעדיף את גרסתה המרשיעה של התביעה- הכל כמפורט בהכרעת דין  זו.    

38.       הנאשם התייחס בעדותו גם למצוקה האישית והנפשית המלווה את  המתלוננת כל הזמן. זוהי אכן מצוקה ממשית ומתמשכת, והוא מנסה לרתום מצוקה זו לצרכיו, קרי: הוא מנסה לקשור את תלונתה לרצונה לנקום בו, מכיוון שלא גידל אותה כאביה וזנח אותה ואת  אימה. אולם הנאשם לא הצביע בפנינו על סימן דרך משמעותי ומהימן שיוביל אותנו אל המסקנה לפיה התלונה איננה תלונת  אמת, והיא נובעת ממניעי נקם כלשהם. אני דוחה גם טענה זו.

הערכת עדותו של הנאשם

39.       הייתי מצפה מהנאשם שיביא בעדותו, או באמרותיו במשטרה, מניע סביר ומתקבל על הדעת שהביא את המתלוננת לספר לאמה דברי עלילה על אביה. ואולם הוא לא אמר לנו אלא דברים כלליים לעניין המעשים המיוחסים לו:

"ההסבר שלי שאני לא דוקטור, לא פסיכיאטר, לא מבין במצבים של ילדים ואני לא יכול לענות על שאלה כזו. צריך לשאול את הילדה למה ואת האמא שלה למה" (עמ' 206 ש' 12).

כשניתנה לו הזדמנות נוספת להשיב  בנקודה מסוימת זו, הוא אומר:

"אני חי היום עם אישה חדשה, צעירה בת 22. כשיגמר הכל, אנחנו נתחתן. יכול להיות שיש פה עניין של קנאה, עניין של התמרדות, שהיא טענה פה שאני נטשתי אותה. יש הצטברות מסויימת"  (עמ' 211 ש' 17).

"אין לי הסבר לכל מה שהילדה אומרת. הילדה הזו מפנטזת כל הזמן, חיה בעולם מיני שלה, באה הביתה ומספרת סיפורים על אונסים, על שכנות שהיא הייתה הולכת ומ... אז אני יכול להסביר? (עמ' 245 ש' 14).

הנאשם מוסיף ואומר שיש לו בנות נוספות אשר מתגוררות אתו. המתלוננת קנאה באחיותיה כל הזמן, מכיוון שהן יפות ומתגוררות כל הזמן עם אביהן. הנאשם אומר לנו:

"וסיפרו לה שאת הילדות האלה אני מטפח ואותה אני עזבתי. לא חסרות סיבות לקנאה" (עמ' 212 ש' 13-12).

הנאשם מתעלם לחלוטין מהעדויות שנתנו המתלוננת ואמה על יחסו של  הנאשם אליהן. עדויות אלה דווקא מחמיאות לו. הן נהנו מאוד מהשינוי החיובי שחל ביחסו של הנאשם אליהן, בתקופה הקרובה לחשיפת הפרשה:

"היה לי כיף איתו אבל עכשיו כבר לא" (עדות המתלוננת עמ' 93 ש' 7).

"באנו לבקר את הנאשם אחרי שחזרנו (מהודו -  ד.ב.א).  הנאשם קיבל אותה בזרועות פתוחות, בהרבה חום ואהבה, ומאוד שמחתי שהיה קשר. הוא הזמין אותה לבוא להתארח אצלו. זה מאוד הקל עלי בחודשים הראשונים, עד שהתארגנתי ומצאתי בית, מאוד הקל עלי שהיא הייתה שם... שמחתי שהוא שינה את הגישה שלו"  (עדות האם  עמ' 34 ש' 14).

"המתלוננת התחילה לנסוע אליו (אל הנאשם- ד.ב.א) בחופשים או פעם בשבועיים בסופי שבוע, ול... (אמה של המתלוננת -ד.ב.א) זה מאוד עזר והיה לה טוב" (עדות יסמין גבאי עמ' 181  ש' 5).

"היה נראה שהיא (המתלוננת – ד.ב.א) אוהבת להיות שם. היה לה שם הרבה חופש" (עדות שרון וייס עמ' 189 ש' 19).

והנאשם העיד על כך:

"היחסים ביני ובין האמא דווקא בזמן האחרון היו נחמדים, לא היו, לא ראיתי שום שנאה או קנאה או משהו כזה" (ת/5 עמ' 23 ש' 14).

הידוק הקשר בין המתלוננת לבין הנאשם, עובר לחשיפת הפרשה, אף סייע והקל על המתלוננת ואמה מבחינה כלכלית:

"זה מאוד הקל עלי בחודשים הראשונים, עד שהתארגנתי ומצאתי בית, מאוד הקל עלי שהיא הייתה שם... שמחתי שהוא שינה את הגישה שלו" (עדות האם עמ' 34 ש' 14).

"זה היה הכל ביחד. הנטל הכלכלי היה כבד יותר- הייתי צריכה לתפקד גם כאמא וגם כמפרנסת" (עדות האם  עמ' 54 ש' 1).

 ברור אם כן שהנאשם הסכים ליטול חלק בטיפול  במתלוננת, ולהקטין את הנטל הכבד שהיה מוטל ועדיין מוטל על כתפיה של המתלוננת.  הוא מצטייר בעדויות של  המתלוננת ואמה כאדם לבבי, מאיר פנים, טוב ומיטיב,  כך שלא היתה כל  עילה להעליל עליו עלילת דברים כל כך חמורה.

מהעדויות שהובאו בפנינו עולה בבירור כי המתלוננת רחשה אהבה רבה לאביה, והדבר איננו מתיישב עם הטחת דברים מפלילים כל כך חמורים כלפי האב:

"היא מאוד אהבה את הנאשם. היא אמרה לי את זה. עם כל מי שדיבר איתה, אבא זו הייתה דמות שהיא הרבה דיברה עליה, היא מאוד אהבה והעריכה אותו" (עדות האם עמ' 35 ש' 4).

"המתלוננת ... מעריצה, העריצה את אבא שלה, היא לא אמרה שום דבר רע עליו, הוא בשבילה אלוהים" (עדות יסמין גבאי עמ' 94 ש' 11).

ומה אומרת העדה חיה נאמן?

"במהלך הקשר שלי עם המתלוננת, אבא היה דמות נערצת. אבא הוא מציל אנשים, הוא עושה דברים נפלאים, הוא מרגיע אותה כשהיא סובלת, כיף עם אבא. בביטוי המוסיקלי זה בא לידי ביטוי... אבא תואר שם בכל הצלילים, עם אושר עצום, כאילו משהו  שאסור לגעת, משהו יפה, פנטזיה"

(עמ' 67 ש' 4).

לאחר חשיפת הפרשה, וכאשר נאלצה לנתק  את הקשר עם אביה, הביעה המתלוננת את צערה בפני אמה: 

"מאוד קשה. בעצם בחוסר הפרופורציה שלה זה הפך הנושא העיקרי, היה לה מאוד קשה לקבל שהיא לא תראה אותו יותר. היא בכתה המון, אמרה שהיא רוצה לראות אותו, שהיא אוהבת אותו" (עדות האם עמ' 41 ש' 1).

ויסמין גבאי שבה ואומרת לנו:

"אחרי שהפרשה יצאה לא כל כך דיברתי איתה עליו. הוא די נעלם לה מהחיים. היא הפסיקה ללכת אליו. כשהיא שמעה שאנחנו מדברים עליו, היא מאוד התעצבנה. לא רצתה לשמוע שום דבר רע עליו" ... "אני זוכרת שהיא (המתלוננת – ד.ב.א) מאוד גוננה עליו, הוא לא יכול, הוא לא זה ולא זה, באהבה מלאה" (עמ' 180 ש' 13; עמ' 185  ש' 16).

"היא אמרה שכואב לה מלבד הניתוק מאבא, כואב לה הניתוק מנשותיו" (עדות חיה נאמן עמ' 69 ש' 8).

40.       דעתי היא כי אין יסוד עובדתי סביר להסברים הכלליים והסתמיים שמסר  הנאשם בעדותו ובאמרותיו, לעניין המניע שהביא את המתלוננת ואמה ולהטיח בו עלילת דברים. שתיהן עברו מסלול  ארוך, קשה, מתיש ומיוסר  בחקירה המשטרתית ובבית המשפט, ולא נראה לי שהיו עוברות מסלול זה רק כדי להטיח בנאשם מעשים שלא היו.

ראיתי את הנאשם בעדותו, ואינני נותן אמון בגרסה שהציג בפנינו. הוא לא אמר אמת בנקודות המהותיות והמרכזיות המתייחסות לביצוע אינוס, וקביעתי היא שהנאשם ביצע את כל העבירות המיוחסות לו, בעודו מנצל  את הליקוי  השכלי של בתו ומתוך מודעות ברורה לקיומו של ליקוי זה. עדותו איננה מהימנה עלי, ואינני מוכן לקבוע על פיה ממצאים לטובתו.

עדויות עדי ההגנה

41.       עיינתי בעדויות של עדי ההגנה, ואינני סבור שהם תרמו תרומה מהותית להבנת האירועים בתיק זה. כל אחד מהם הדגיש את התנהגותה המינית  החריגה מאוד של המתלוננת, והרי על כך אין עוררין. התנהגות זו מהווה חלק מהרכיבים המאפיינים נערות הלוקות בתסמונת ויליאמס; ואם ביקשה ההגנה לומר לנו כי נערות אלה גם מפתות וגם נוחות לפיתוי  כחלק  מהליקוי האמור באישיותן - הרי לא חידשה לנו דבר כלשהו. אנו מקבלים כנתון שהתנהגותה של המתלוננת הינה התנהגות חריגה בהיבט המיני, והשאלה היא האם הנאשם ביצע או לא ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. דעתי היא שהנאשם ביצע את העבירות האלה, ואני מציע להרשיע אותו בביצוע אותן עבירות.

היבטים משפטיים של העבירות

עבירות מין במשפחה - סעיף 351  לחוק העונשין

42.       סעיף זה  בא  לייחד חומרה מיוחדת לעבירות מין שנעברות במסגרת המשפחה, קרי: כאשר המבצע והקורבן הם בני משפחה לפי ההגדרה  הסטטוטורית בסעיף 351 (ה) לחוק העונשין. במקרה שלנו מדובר באב  ובתו, אשר באים בגדרה של  ההגדרה הסטטוטורית של "בן משפחה" שבסעיף 351 (1) לחוק העונשין.

מעשה מגונה – היסוד העובדתי

43.       מעשה מגונה מוגדר בסעיף 345(ו) לחוק העונשין:

"בסימן זה, מעשה מגונה - מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים".

אופיו "המגונה" של המעשה נעוץ בהשלכתו המינית, והפסיקה נוטה לבחון אותו לפי מבחן סובייקטיבי של תכלית עשייתו (י' קדמי על הדין בפלילים חלק שני, עמ' 780 - 781). כלומר: עלינו לבדוק מה היתה מטרת מבצע המעשים. במקרה שלנו ברור מתוך התשתית הראייתית כי מטרת הנאשם היתה מינית ולא אחרת. ההגדרה הנוכחית מדברת בעשיית מעשה כלשהו לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. אופיו המגונה של המעשה נעוץ כאמור בהשלכתו המינית, יחד עם כוונה להשיג באמצעות המעשה את אחת משלוש  התכליות הנ"ל.

היסוד הנפשי

44.       מאחר שאין בהגדרת העבירה של מעשה מגונה דרישה להלך נפש מסויים - יש צורך במחשבה פלילית. אולם הגישה הרווחת היא כי השימוש במושג "לשם" בהגדרת המעשה המגונה מלמדת אותנו על הצורך בקיומו של יסוד נפשי של "כוונה מיוחדת". כלומר: יש מקום להרשעה אך ורק אם נלוותה למעשה כוונה מיוחדת להשיג אחת משלוש התכליות המפורטות בהגדרה של מעשה מגונה (י' קדמי על הדין בפלילים, חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשנ"ה - 1995 עמ' 785). אנו מסיקים, מתוך הנסיבות שהוכחו בפנינו, את הלך הנפש לפיו התכוון הנאשם להשיג מטרה של גירוי וסיפוק מיני באמצעות ביצוע המעשים שהוכחו. כל פירוש אחר להתנהגותו של הנאשם נידון לכשלון. 

45.       המתלוננת מעלה, בעדותה ובאמרותיה במשטרה, גרסה ברורה ואמינה המגלה עבירה של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה תוך ניצול ליקויה השכלי. מתוך גרסתה עולים היסודות הדרושים לצורך ביצוע העבירה:

"זה היה יום שני, הוא התחיל לגעת בי... למשל בשדיים הוא נגע, במקומות אישיים יותר... הוא ליטף אותי, נגע לי במקומות אישיים... אני זוכרת שהוא ליקק לי באיבר המין... שהוא נגע לי בישבן" (עמ' 95 - 96).

"הוא היה נוגע בי עם האצבעות שלו באיבר מין שלי ומנשק, ובחזה שלי ונוגע עם הפה"  (אמרת המתלוננת ת/10 עמ' 5).

ובכך גובשו יסודותיה של עבירת מעשה מגונה.

עבירת האינוס

היסוד הפיזי

46.       היסוד הפיזי בעבירת האינוס שבסעיף 345(א)(5) לחוק העונשין כולל רכיב של בעילה, רכיב של העדר הסכמה חופשית ורכיב של  אשה שהיא חולת נפש או לוקה בשכלה. ההגדרה למושג "בועל", נקבעה בסעיף 345 (ג) לחוק העונשין ועיקרה הוא בהחדרה של איבר מאברי הגוף או של חפץ לאיבר המין של האישה. יסוד הבעילה מתקיים כאן בהיבט העובדתי. החדרת איבר המין  של  הנאשם לאיבר המין של המתלוננת, וכן  החדרת אצבעותיו לאיבר  המין של המתלוננת, מהווים בעילה לפי סעיף 345 (ג) לחוק. כיוצא בזה קיים נתון פיזי נוסף המתייחס להעדר  הסכמה חופשית. המדובר הוא,  כמובן, בהסכמה חופשית כנה ואמיתית, להבדיל מהסכמה שהושגה בנסיבות השוללות את חופש הבחירה (י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 742). כאן מדובר בבתו של הנאשם, ובנסיבות כאלה מורה לנו ההלכה הפסוקה כי קיימת חזקה עובדתית לפיה  בת קטינה הופכת ל"משותקת" בכל  מה שקשור ליכולתה להתנגד למעשים מיניים המבוצעים כלפיה על ידי אביה (דנ"פ 6008/93 מ"י נ' פלוני, פ"ד מ"ח (5) 845). הנאשם ניצל לשם סיפוק יצריו המיניים את הליקוי השכלי  שהמתלוננת לוקה בו, ובעל אותה ללא התנגדות. אולם עיקר הדברים הוא כי העדר ההתנגדות איננו מבטא "הסכמה" אלא נעוץ בחוסר יכולתה של המתלוננת להתנגד לביצוע המעשים (קדמי על הדין בפלילים, חלק שני, מהדורה מעודכנת תשנ"ה - 1995 עמ' 757). וכך מורה לנו הלכה הנשיא א' ברק:

"נראה לי כי תכליתה של החקיקה היא להגן על הלקויה בשכלה מפני ניצול לרעה של הסכמתה לקיום יחסי מין. מסקנה זו נתמכת בהיסטוריה החקיקתית של ההוראה. היא מתבקשת מהמבנה הפנימי של סעיף 346 לחוק העונשין, ומיחסי הגומלין שבין ההוראות השונות שענינן עבירות מין. היא נגזרת מעצם מהותו הפנימית של ההסדר החקיקתי. מהות פנימית זו אינה הגנה על הלקויה בשכלה כנגד יחסי מין עמה בניגוד לרצונה ולהסכמתה (ראה ת.פ. 39/58 היועץ המשפטי לממשלה נ. ואקד, פ(מ) כ"ב 31). מהות פנימית זו הינה הגנה על הלקויה בשכלה כנגד רצונה שלה והסכמתה שלה הבאים בשל ליקויה השכלי. ניתן, כמובן להתייחס אל הסכמה הנובעת מליקוי שכלי כאל חוסר הסכמה. בכך יש משום הכנסת יסוד פיקטיבי, שאין בו כדי לקדם את בחינתה של הבעיה, שכן השאלה תהיה באלו נסיבות נראה את  ההסכמה כנובעת מליקוי שכלי…"

הנשיא הנכבד ממשיך ואומר את הדברים הבאים: 

"לדעתי, האיזון הראוי בין האינטרסים והערכים שיש לקחתם בחשבון, מוביל למסקנה כי אשה "לקויה בשכלה" לענין סעיף 346 לחוק העונשין, היא אשה אשר אינה מסוגלת להבין את מהותם ותוצאותיהם הפיזיות או את משמעותם ותוצאותיהם החברתיות של יחסי המין. על כן, אשה שאינה מסוגלת להבין את ההיבט הפיסי של יחסי המין ואת תוצאת ההריון והלידה העשויה לבוא בעקבותיהם, היא "לקויה בשכלה" לענין סעיף 346 לחוק העונשין. בדומה, אשה שאינה מסוגלת להבין את המשמעות החברתית של קשר אינטימי בין גבר לאשה ושל יחסי האימהות או את האחריות האישית והחברתית שהדבר מטיל עליה לפרי הקשר הזה, היא "לקויה בשכלה" לענין סעיף 346 לחוק העונשין (ע"פ 406/88  עקארי נ' מ"י פ"ד מ"ו (5),   850).

47.       אנו זוכרים את מצבה המיוחד של  המתלוננת בהיותה סובלת מתסמונת ויליאמס, ועל כך קבלנו הסבר מפורט ומאלף מפיו של ד"ר גוטהלף. אשוב ואביא מובאה מדבריו, בה  הוא מסביר לנו את תפיסת עולמה: 

"לפי תפיסת העולם המאוד נאיבית של רחלי, אם תרצה אנשים באופן מוחלט הם יאהבו אותה. מלבד מריצוי מילולי, היא נוהגת לרצות על ידי מגע פיזי ומיני אותו היא לפרקים יוזמת ולפרקים נענית גם מבלי שרוצה, ואף מרצה על ידי מתן כסף, רכוש וממתקים לאנשים" (ת/1).

תוצאת הדברים היא  שהמתלוננת "הסכימה" לקיים יחסי מין עם אביה, רק מכיוון שרצתה לרצות אותו כחלק  מהליקוי הקרדינלי שהיא לוקה בו. היא איננה מבינה את המשמעות האמיתית של קיום יחסי מין, והיא רואה בהם מכשיר לרצות את אביה כמו גם אנשים אחרים שהיא מתוודעת אליהם. כלומר: להסכמתה אין כל  משמעות  חברתית מקובלת, והיא משמשת בידה כדי להשיג מטרות  אשר נראות בעיניה ראויות, מזווית הראייה של התסמונת שהיא לוקה בה.  להסכמה זו אין  אותה משמעות  הנודעת לה בסעיפי החוק הרלוונטיים בענייננו, ואין לראות במתלוננת  כמי שהסכימה לקיים יחסי מין עם אביה.          

היסוד הנפשי

48.       בהיבט הנפשי של עבירת האינוס, ברור מתוך התשתית העובדתית כי הנאשם היה מודע היטב למצבה השכלי של המתלוננת, ולא תעמוד לו כאן טענת הגנה כלשהי. מתוך דבריה של המתלוננת אנו למדים על גיבושם של היסודות הפיזיים והנפשיים של העבירה:

"הוא שם את איבר המין שלו באיבר המין שלי... זה לא היה נעים... היה דימום, היה בכוח... כשהוא רצה להכניס את האצבעות שלו, אמרתי לו, שיכניס...". (עדות המתלוננת עמ' 97 - 98).

"ואז נגע בי ושכב איתי... הוא היה נוגע בי עם האצבעות שלו באיבר מין שלי... ואז הוא היה עולה עלי ומחדיר את האיבר שלו לשלי... זה היה הרבה פעמים... וכל פעם שהייתי אצלו היינו שוכבים... הוא עלה עלי כשהוא רצה להחדיר את האיבר מין שלו לאיבר מין שלי וכשהוא רצה להחדיר לי אצבעות, הוא היה שוכב לידי" (הודעת המתלוננת ת/ 10 ב' עמ' 1-2 ).

בענייננו קיימת תשתית ראייתית רחבה כדי לקבוע  שהנאשם ביצע את מעשיו הפליליים מתוך ידיעת כל  הנתונים  המהווים את רכיביהן של העבירות. אין לנו צורך להעזר כאן בחזקות כלשהן, לעניין הסכמתה או אי הסכמתה של המתלוננת מכיוון שהתביעה  הוכיחה את המעשים המיוחסים לנאשם מבלי להחסיר  דבר.

מעשה סדום

49.       הגדרת העבירה, כפי שמתוארת בסעיף 347 (ג) לחוק העונשין, מעלה שתי חלופות. בעניינו המדובר בחלופה המתייחסת  להחדרת איבר מין לפיה של  המתלוננת. בסעיף 347 (ב) לחוק העונשין  מדובר  בביצוע מעשה סדום בנסיבות מחמירות. והיסוד הנפשי אשר דרוש להרשעה בעבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347 (ב),  הוא היסוד הנפשי הדרוש בעבירת האינוס לפי סעיף 345 (א) (5) לחוק.  הנאשם ביצע מעשה סדום בבתו הקטינה, תוך ניצול ליקויה השכלי, כפי שאומרת הבת בעדותה:

"הוא אמר לי לנסות למצוץ לו... אני ניסיתי, אבל זה לא היה כיף לעשות את זה... מצצתי"  (ראה חקירת המתלוננת ת/10 עמ' 9).

"הוא אמר לי לנסות למצוץ לו פעם אחת וניסיתי, הכנסתי את הפה שלי לזין שלו, אבל זה הגעיל אותי ולא רציתי יותר"  (ראה הודעת המתלוננת ת/ 10 ב' עמ' 2 ש' 20 - 22).

בכך התקיימו גם יסודותיה של עבירה זו.

50.       סיכום הדברים: אני מציע לחברותי הנכבדות להרשיע את הנאשם בכל עבירות המיוחסות לו בכתב האישום. 

דוד בר-אופיר, סג"נ  אב"ד

השופטת הדסה אחיטוב-הרטמן

אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע אבה"ד, השופט בר-אופיר ולאמור בחוות דעתו; עם זאת אני מבקשת להדגיש כדלקמן:

בבוא בית המשפט להרשיע בעבירות מין על פי עדות יחידה של נפגעת, מחויב הוא לנקוט זהירות מיוחדת שעה שהוא בוחן עדותה. חובה זו מושרשת היטב אף במקרים שעדותה עקיבה. קל וחומר מתחייבת זהירות יתרה כאשר מתגלים סתירות או אי דיוקים בהזדמנויות השונות  בהן מוסרת היא את גירסתה; ובזהירות רבה עוד יותר מחויב הוא לנקוט כאשר מדובר במתלוננת הלוקה בתסמונת חריגה דוגמת המתלוננת שבפנינו.

ברם, גם כשמתגלים ליקויים מסוימים בעדותה של מתלוננת, אין בית המשפט מנוע מלהתייחס באמון לגירסתה הסופית גם של עדה כזו, כאשר הבחינה הכוללת של העדות והנסיבות נוטעת בלב השופט הכרה, כי לענין גופו העומד לדיון ניתן לסמוך על העדות,ובלבד שהשופט מצביע על כך שהיה ער לפגמים ומנמק מדוע החליט לבסס ממצאיו על אותה עדות –  למרות היותה עדות יחידה.

אבה"ד, השופט בר-אופיר, ציין ופירט ראיות החיזוק לעדותה של המתלוננת העולות מעדויותיהן של עת/4 חיה נאמן  (המטפלת בה ומעניקה לה  תרפיה דרך המוסיקה) עת/8 יסמין גבאי ועדת התביעה שרון וייס. (עת/9) .זאת בנוסף לעדיות המחזקות של המומחה הרפואי ד"ר גוטהלף ושל אמה של המתלוננת.

אני מבקשת להדגיש כי עדות אלה, כל אחת כשלעצמה, הכירו את המתלוננת, את שונותה ואת תגובותיה הבלתי מקובלות. הן גם ידעו להבחין בהתנהגותה, היינו במשמעות התנהגותה ,שהיתה בה התיחסות למצב ולהתרחשויות נשוא האישום, לאור ההכרות עמה הן אף   הטיבו לפרשה בהיבט מקצועי, או "מעין-מקצועי".

חשוב לציין כי הן באות מהמעגל המכיר את  המתלוננת ומגבלותיה ואין להן דבר נגד הנאשם. הוסף לכך את חוות דעתו ועדותו של ד"ר גוטהלף (עת/1) אשר תיאר את מצבה הכללי של המתלוננת בגין התסמונת, ואת מצבה הנפשי לאחר הארועים נשוא כתב האישום.

חיזוק נוסף בא מראיות ההגנה, אשר לא זו בלבד שלא היה בהן כדי לכרסם בגירסה שנבנתה מעדות המתלוננת  אלא אף חיזקוה;   ואפרט:

הודעתה של מרים קליין  - מריומה, שהיתה בת זוגו של הנאשם משך שנים והינה אם בנותיו (הודעה אשר הוגשה בהסכמה ללא חקירה), אין בה כדי לפגום בעדותה של המתלוננת, שהרי בהודעתה (מיום 22.05.01), היא מתארת את אישיותו של הנאשם בכלל, ויחסו לאביונים, לנזקקים וחסרי בית, וכלפי ילדיו  - "כמו אמא," ולא כמו אבא.

היא גם מתארת את התנהגותה של המתלוננת בעת שהותה בחצרים שלהם, גם את אמה של המתלוננת ביחסה כלפי הנאשם (שום דבר מחמיא אם לנקוט לשון המעטה). זאת ותו לא.

עם זאת ציינה, במהלך תיאוריה, כי הנאשם קנה למתלוננת קלטות כמו אמה (כחולות), כדי שתהיה עסוקה בחדר, כי עדיף שתצפה בהן מאשר תטריד אנשים, כמו שעושה אמה בקיבוץ  בו הן מתגוררות . אני מעלה דברים אלה שהרי  הנאשם הטיל דופי באמה של המתלוננת בשל המצאת הקלטות לבתה , סלד מעובדה זו כפי שהציגה והרחיק עצמו מן הקלטות לחלוטין , לא כל שכן הכחיש שהוא , או אף הוא, רכש כאלה לבתו.

עדת ההגנה מרים הרנזי  לא תרמה לחקר האמת. היא נמצאת  בין הפטיש לסדן -  אוהבת את המתלוננת ואוהבת את הנאשם.  זה -  אביה וזו -  אחותה.

התרשמתי, כי התמונה שהציגה בפנינו  לענין  קשריה עם המתלוננת והיזקקות המתלוננת לסיועה, רחוקה מלהיות מדויקת – אם לנקוט לשון המעטה .  יתכן  גם יתכן, כי  העדות נועדה היא לסבר את האוזן ולחזק את  הרושם שהינה חסרת פניות  ו"אוביקטיבית".

לטעמי, עדותה, אם לא הזיקה לנאשם בודאי שלא היה בה כדי להועיל לו.

ולבסוף -  גירסת הנאשם שאינה גירסה; אין בהודעותיו ובעדותו אפילו גירסאות אלא הכחשות, דברים שאינם סדורים ואינם מתישבים בינם לבין עצמם, מלל אשר הושמע  במקום מתן תשובות לשאלות, תאורים והסברים לאשר לא נשאל והתחמקות מליתן מענה לאשר נשאל.

לא אחת  התרשמתי, שהנאשם גילה טפח וכיסה שניים , ולא היה בדבריו המרובים כדי לסייע להבין עמדתו לבד מהכחשותיו ולבד מתאור בעיתיות בהתנהגותה של המתלוננת – שללא ספק הינה שונה. באי הבהירות של דבריו, אם לנקוט לשון המעטה, יש כדי לתרום לעמדת התביעה.

לבסוף, למעלה מן הנדרש אוסיף, כי אם תימצי לומר, שבעת מתן עדותו בבית המשפט מצבו הנפשי היה קשה בשל אסון שפקדהו, הרי יתאימו הדברים רק לישיבה האחרונה בה העיד, דהיינו מאי 2003;  ברם,  אין הדברים נותנים הסבר לגבי  דבריו במשטרה (ת/2  מיום 20.5.01  שעה 11:30 ,  ת/5 תמלול קלטת  מיום 20.5.01 שעה 10:50, ת/6 הודעה מיום 21.5.01 שעה 13:45,  ת/7  הודעה מיום 23.5.01 שעה 9:30, ת/6(ב) תמלול קלטת מיום 21.5.01 משעה 13:08 עד 14:35) וכן לענין עדותו בבית המשפט (פרוטוקול עמ' 199 – 249, בתאריכים:  5.6.02   ו-  2.7.02).

הדסה אחיטוב-הרטמן, שופטת

השופטת נירה לידסקי

1.         כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של מעשה מגונה בקטין בן משפחה, תוך ניצול ליקוי שכלי; אינוס קטין בן משפחה, תוך ניצול ליקוי כלי ומעשה סדום בקטין בן משפחה תוך ניצול ליקוי שכלי; עבירות על סעיפים 348(א), 345(א)(5), 351(א) יחד עם 347(ב) ו – 345(א)(5), הכל לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

            על פי העובדות הנטענות בכתב האישום, ביצע הנאשם, שהינו אביה של המתלוננת, שהיתה קטינה ולוקה בתסמונת ויליאמס: מעשים מגונים, מעשי אינוס ומעשה סדום.

            על פי הנטען, בין החודשים נובמבר 1999 – אוגוסט 2000, בביתו של הנאשם, שהיה ידוע בשם בית השנטי, ושעה ששהה עם המתלוננת ביחידות בצריף מגוריו, נהג לצפות עמה ב"סרטים כחולים", שלאחריהם נהגו שניהם להתפשט והנאשם ליטף המתלוננת באיבריה האינטימיים; בחלק מן הפעמים בעל הנאשם את המתלוננת, בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה שלה; כמו"כ החדיר אצבעותיו לאיבר מינה, ובהזדמנות אחת החדיר את איבר מינו לפיה – ובכך ביצע בה מעשה סדום.

            המעשים נפסקו ביוזמת הנאשם, שאמר למתלוננת, כי "אם נמשיך כך יחשבו שאנחנו משוגעים".

2.         ביום 11.6.01 קוימה הקראת כתב האישום, במהלכה כפר הנאשם בביצוע עבירה כלשהי.

            ועוד מפי בא כוחו, באותו שלב:

"בבסיס העובדות: הכל מוכחש למעט האמור בסעיף 3, שבשלב שהילדה ראתה            סרטים כחולים, על מנת להניע אותה מכך, הוא בא והתיישב לידה והיא היתה צופה בסרטים האלה באופן אובססיבי ועל מנת להניע אותה מלעשות כן הוא

היה מדבר איתה ואף עוצר את התגובות הפיזיות הקשות שלה שהיו קורות ברגע  שהסרט היה נפסק" (ע' 1).

3.         לאור תגובת הנאשם, נשמעו הראיות בתיק, כשהעדים המרכזיים מטעם התביעה היו: הד"ר גוטהלף, המתלוננת, אמה ומספר עדות נוספות, אשר לטעם ב"כ התביעה, יש בדבריהן תמיכה וחיזוק לראיות שהובאו על ידה.

4.         תסמונת ויליאמס

            הד"ר דורון גוטהלף, מנהל המרפאה לגנטיקה התנהגותית במחלקה לפסיכיאטריה של הילד במרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, הגדיר, בחוות דעתו מיום 1.10.01 (ת/1) את תסמונת ויליאמס ואת הלוקים בה, כלהלן:-

"תסמונת ויליאמס, הינה תסמונת גנטית שברוב המקרים, כמו במקרה של..., איננה תורשתית, כלומר נגרמה בשל איבוד חלק מהכרומוזום בזמן היווצרות תא הזרע או הביצית. בעוד ההורים בריאים, ללוקים בתסמונת יש 50% סיכוי להעביר את המחלה לצאצאיהם... שכיחות התסמונת הינה כ – 20000 : 1 לידות... לבעלי תסמונת ויליאמס יש תווי פנים אופייניים; פנים מאורכות, נפיחות סביב לעיניים, אף פחוס, פה רחב, שפתיים עבות וסנטר קטן... בנוסף התפתחותם מעוכבת – מתחילים ללכת באיחור ונוטים לסירבול, וגם      רכישת השפה מאוחרת. קומתם נוטה להיות נמוכה, ההתפתחות המינית  בחלקם נוטה להתחיל מעט מוקדם מן הרגיל..."

            ללוקים בתסמונת זו קשיים רבים בתפקוד בחיי היום יום, קשיים גדולים בהערכת מימד הזמן, קשיים ניכרים ביכולת ליצור קשרים חברתיים, אינם מצליחים לקיים עצמאות אישית מלאה ונזקקים למסגרת מגורים ותעסוקה מוגנים.

            כמו"כ יש ללוקים בתסמונת זו בעיות קשב וריכוז והם מוסחים בקלות מגירויים בסביבה, פוחדים מרעש, דואגים ומוטרדים ממצב בריאותם ומכונים היפוכונדרים.

            מינקותם נוטים הלוקים בתסמונת זו להיות ידידותיים ביותר כלפי זרים, בלא הסתייגות או בושה כלשהם, ואף יוזמים פניה לזרים, דבר שהינו ביטוי לחוסר שיפוט וחוסר עכבות. קיימת אצלם אף נטייה לפנות לאנשים זרים ברחוב, לשאול אותם שאלות אישיות ולעתים אינטימיות, להתקרב אליהם ואף לגעת בצורה אינטימית. יש להם צורך להיות נאהבים ומקובלים.

            באשר למתלוננת, לטעמו של הד"ר גוטהלף בחוות דעתו, היא אינה פסיכוטית, כלומר אינה סובלת ממחשבות שווא או הזיות ומבדילה בין דמיון ומציאות. כמו"כ אינה נוטה לשקרים ובדיות. לעתים קיימות סתירות בדבריה, אך אלה נובעות בהרגשתה ותפיסתה לארועים, רגשות ויחסים. היא נוטה לשנות את דיווחיה בנוגע לרגשותיה ותפיסותיה בהתאם למה שסוברת שהשומע מצפה. לדוגמא – איננה עקבית בגירסתה אם חוותה אירוע כנעים או כבלתי נעים או אם סברה שדבר מה אסור או מותר.

            ה-I.Q  של הלוקים בתסמונת זו הוא בממוצע ברמה של פיגור קל עד בינוני, כ–55 בממוצע. ה–I.Q של המתלוננת הוא בין 73 ל–83, דהיינו בתחום האינטליגנציה הגבולית.

5.         עיקר ראיות התביעה

            א.        ד"ר דורון גוטהלף, כותב חוות הדעת ת/1 הינו אחד מעדי התביעה החשובים בתיק זה. הוא גם זה ששוחח עם המתלוננת עובר למתן עדותה, על מנת להסביר לה "הלכות משפט" ולהקל עליה להתמודד עם מתן העדות.

            בעיקרו של דבר, חזר הד"ר גוטהלף בעדותו על עיקרי דבריו בחוות דעתו ת/1 והרחיב התייחסותו באשר למתלוננת, אופיה, תכונותיה ותגובותיה. את עיקרי דבריו ביחס למתלוננת הייתי מסכמת כך:-

            1.  אין אצלה בלבול בין דמיון למציאות, אם כי יכול שתהיינה סטיות בהערכת הזמנים או בתכנים. (כגון: שיחה קשה תוארה על ידה כ"כיף" וכו').          

            2.  היה מוטעה מצד האם לספר לה שהיא עצמה היתה קורבן להתעללות מינית; שגוי לספר לכל ילד ועל אחת כמה וכמה למתלוננת; אם כי הוא סבור שדבר זה סופר לה ע"י האם לאחר שזו שמעה מפיה דבר המגעים המיניים עם הנאשם.

            3.  דרך התמודדותה של האם עם יצריה המיניים של המתלוננת, שהתבטאו אצלה באוננות בפרהסיה – ע"י שנתנה לה לצפות ב"סרטים כחולים" – היתה שגויה; שכן היה בכך כדי לגרום אצלה לגרוי יתר, להחמרת האוננות הכפייתית והעיסוק במין והחמרת חוסר השיפוט שלה, כלומר שתפנה ליותר אנשים ותציע להם מגע מיני.

            4.  לא ראה אצל המתלוננת אינדיקציה לבלבול זהותה עם גיבורת הסרט הכחול שראתה, ולא מצא בלבול בין מציאות לדמיון. היא למעשה כמו ילדה קטנה נאיבית ולא נראה לו שמסוגלת לרקום סיפורי עלילה. היא מפריזה ברגשות ולא בעובדות.

            5.  מוסכם על העד כי גם ילדים משקרים, כמבוגרים.

            6.  התנהגותה של המתלוננת נובעת מחוסר שיפוט רציני.

            7.  מאם המתלוננת הבין שהיחסים האינטימיים בין הנאשם למתלוננת קרו פעם אחת או פעמים מעטות. מהמתלוננת הבין שהיו פעמים רבות.

            8.  המתלוננת נשאלה על ידו אם האם שוחחה עמה פעם על זה (על היחסים האסורים עם אב – נ.ל) וזו אשרה הדבר. אלא שאינו בטוח שהשיחה הזאת התקיימה ביניהן לפני שהדברים אירעו.

ב.         גילת דוליון (המכונה גילי). היא אמה של המתלוננת ותקופה קצרה אשת הנאשם, עד שנתגרשה ממנו לאחר לידת המתלוננת. עד שמלאו למתלוננת 5 שנים, לא התעניין בה הנאשם והחל לגלות בה התעניינות בגיל זה. לאחר התלבטות והתיעצויות- החליטה לאפשר את הקשר.

3 שנים לפני מועד מתן העדות, נסעה עם המתלוננת להודו, מקום בו חיו כשנתיים.

התנסותה המינית הראשונה של המתלוננת היתה לפני הנסיעה להודו (כשהיתה כבת 14 – נ.ל). כשחזרו – קיבלה הנאשם בהרבה חום ואהבה. היא שמחה על הקשר וכך גם המתלוננת שאהבה את הנאשם.

נודע לה שהנאשם מאפשר לה לצפות בקלטות של סרטים פורנוגרפיים והיא התנגדה לכך. באחת ההזדמנויות בהן פגשה בנאשם, עם המתלוננת, נודע לה מפי חברה של המתלוננת, כי זו עברה מעשה אונס בחוף הדולפינריום. בירור עם הנאשם העלה כי הדבר ידוע לו, כי שלח אותה להתקלח לאחר שבדק אם יש עליה סימנים, כשמטרתו היתה שתשכח מהעניין.

לדברי המתלוננת, כפי שאלה סופרו לעדה, הלכה לחוף הדולפינריום, מישהו החל לדבר אתה שם והכריח אותה בכוח ללכת לבית מלון ושם ניסה לאנוס אותה. משהחלה לצעוק סתם את פיה, אלא שכנראה נרתע מצעקותיה, הוא החזיר אותה לבית הנאשם והסתלק.

עניין הקשר המיני של המתלוננת עם הנאשם נודע לה לאחר שזו התארחה אצל הנאשם. בדרך הביתה סיפרה המתלוננת לעדה כי קיימה יחסי מין במקלחת עם נער המתגורר בבית השנטי, בשם דוד. העדה שאלה אותה אם עשתה זאת מרצונה ואם היה לה נעים ואם הוא התייחס יפה, ולכך השיבה: "כן, הוא היה טוב אלי כמו אבא" (ע' 37). ואז, בתשובה לשאלות העדה, החלה לספר על מערכת היחסים עם האב, שקוימה בצריף שהנאשם בנה לעצמו בצמוד לבית השנטי שניהל. לאחר המקרה בדולפינריום, נפסקו היחסים ביוזמת הנאשם שאמר לה שכולם יגידו שהם משוגעים.

לדברי העדה, תיארה המתלוננת את צורת ואופן יחסי המין עם האב, כפי שאלה היו מוכרים לה מתקופת יחסיה עמו.

ד"ר גוטהלף היה הראשון לו סיפרה על כך, ולא דיווחה למשטרה מאחר והיתה מבולבלת. לאחר שסיפרה לו, סיפרה גם למקורבים אחרים, כולל למורה ולפסיכולוג בבית הספר. גם המתלוננת עצמה החלה לספר על כך ל"כל העולם" וכולל לחברות שלה בבית השנטי.

בחקירתה הנגדית אמרה העדה כי סיפרה למתלוננת דבר התעללותו המינית של אביה בה – כשהיו בהודו. לא התלוננה במשטרה על האונס בדולפינריום, כי נודע לה אחרי 3 ימים והראיות כבר נמחקו.

בעבר היה בה כעס רב על הנאשם שלא עזר לה. אולם שתי שנות השהייה בהודו לימדו אותה לסלוח על כך.

עוד אישרה העדה בחקירתה הנגדית כי המתלוננת צפתה בה מספר פעמים בעת שהיא קיימה יחסי מין, היא תפסה אותה בכך והרחיקה אותה; וכן כי משך שנים נהגה להרטיב בלילות, וכך גם בשנה האחרונה. בתקופה בה היו לה קשרים עם הנאשם – לא נהגה להרטיב. אלא שנהגה לאונן הרבה ולגנוח – עד כי היא התעוררה משנתה.

כשהמתלוננת היתה משקרת לה, שקריה היו שקופים ובשתיים שלוש שאלות היתה עולה על זה. יחד עם זה, כשנשאלה ע"י העדה, במשך תקופה, אם אבא ניסה להתעסק אתה "היא אמרה לי לא".

ג.         העדה חיה נאמן, עוסקת בתרפיה במוסיקה והמתלוננת היתה אחת מתלמידותיה. באשר ליחסיה עם אביה – הנאשם, אמרה לה שיש משהו שקשור לאבא שאינה יכולה לספר; ולשאלה איך הרגישה בשעת המעשים, השיבה "שהיה לה מאד נעים, היא לא הבינה את מה שאח"כ נאמר לה שזה דבר שלא ייעשה" (ע' 68).

מדברי העדה נראה כי המתלוננת סיפרה לה על נשים אחרות, ואמה ביניהן, אשר קרו להם דברים דומים עם אבותיהם.

ד.         המתלוננת בעדותה, סיפרה על מפגשיה עם אביה הנאשם, לפני הנסיעה להודו ולאחר השיבה מהודו. לדבריה -

"זה התחיל ביום שאני הייתי לבד ופגעתי בעצמה ופתאום אבא שלי נכנס והסתכל עלי, אחרי כמה זמן הוא אמר לי, אני מאוהב בך, זה מה שאני זוכרת" (ע' 94).

משנשאלה לפשר הפגיעה העצמית ומהותה, השיבה שאוננה. לאחר מכן החל הנאשם לגעת בה ב"מקומות אישיים" ולצפות עמה בסרטים כחולים. בהמשך דבריה – התקדמו המגעים בינה לבין אביה, עד כדי מגע מיני מלא, כשהיא שכובה על מיטתו. לדבריה וידיעתה – הנאשם לא הגיע לפורקנו. אירועים מיניים אלה קרו יותר מפעם אחת, עד ש –

"כן, אני זוכרת שהוא אמר לי,... (שם המתלוננת – נ.ל) כדאי שנפסיק אחרת יחשבו שאנחנו משוגעים. זה מה שאני זוכרת".

            תשובתה שלה לדבריו היתה –

            "כדאי שנפסיק כי זה לא טוב" (ע' 99).

לאמה סיפרה על כך "אחרי מלא זמן", שעה ששתיהן היו בנסיעה ברכבת אמרה לאמה –

                        "אמא, אבא שלי אנס אותי".

אם קודם חשה אהבה רבה לאביה, עתה היא עצובה מאד, כי אינה פוגשת את אחיותיה (אחיותיה למחצה – נ.ל) שלמענן, ולא למענה, עשתה את המשפט הזה.

בפתח חקירתה הנגדית, הצהירה המתלוננת כי אביה אינו אוהב אותה, מאחר ומה שעשה לה הוא הדבר הכי נורא בעולם ואב שאוהב את בתו אינו עושה זאת.

                        בהמשך דבריה אמרה המתלוננת:-

ת:  "הסיפור הזה התחיל ברע ונגמר בטוב כי אני פה עכשיו מעידה.

ש:  מה דבר טוב?

ת:  כן, אם הבן אדם הזה היה מסתובב חופשי, אתה יודע כמה בחורות הוא יכל לאנוס כמו שאותי?

ש:  ...

ת:  אנס אותי, את הבת שלו

....

ת:  אז שלא יגיד שהוא אוהב אותי. אם הוא היה אוהב אותי, אתה יודע, הוא לא היה, הוא היה דואג לאמא שלי ולי, הוא היה עוזר לנו.

ש:  אבל אבא דאג לכם כל הזמן

ת:  זה לא נכון, זה לא נכון, כשאמא הולידה אותי הוא ברח, הוא בכלל לא התייחס, הוא לא עזר לנו בכלום.

...

ש:  אמא כעסה עליו, נכון?

ת:  כן, היא נורא כעסה עליו הוא לא עשה שום דבר בשבילנו.

...

ת:  שום דבר, כשאני הייתי תינוקת, הייתי חולה, הייתי בריאה, הייתי לבד... הוא לא היה שם בשבילנו.

ש:  מגיע לו עונש

ת:  עונש מאד גדול" (ע' 115 – 117).

בהמשך דבריה, סיפרה המתלוננת על מפגשה עם בחור בחוף הדולפינריום, אשר כיבדה במשקה קר ולאחר מכן הלכו לביתו שבבת-ים, ושם אנס אותה. לאחר מכן התקלחו יחד והתלבשו. לבת ים נסעו במונית ואילו חזרה – חזרה לבד. עם חזרתה סיפרה לאביה מה שארע, הוא כעס וסיפר לאמה (ע' 137).

עוד סיפרה המתלוננת על נסיעתה לאילת עם אביה, על הנאתה מהבילוי המשותף, על היותה בהודו ועל כך שגברים הודים ניסו לאנוס אותה, יותר מגבר אחד, אך תמיד השכילה לברוח ולא נתנה להם. (ע' 155 – 156).

בהמשך חקירתה הנגדית סיפרה המתלוננת על סרטי המין הרבים שנקנו ע"י אמה, מאחר והוידיאו לא היה תקין והסרטים התקלקלו, כי נהנתה לצפות בהם, וכי בביקוריה בבית השנטי אצל אביה – ביקשה לצפות בסרטים כאלה. אם מנעו זאת בעדה – היתה מתעצבנת ויוצאת לטייל על מנת להירגע. כמו"כ הסכימה לכך כי אביה מעולם לא ביקשה לשמור בסוד את עניין יחסיהם. שמרה זאת בלבה מיוזמתה, וכשחשה שאינה יכולה לשמור זאת יותר – סיפרה לאמה.

לעדת התביעה יסמין גבאי סיפרה גילי, אם המתלוננת שהנאשם קיים עמה יחסי מין. כפי שסופר לעדה ע"י האם, הכל החל בשיחה בין האם למתלוננת, על בחור שהמתלוננת הכירה בבית השנטי ואשר לדבריה "...עשה לה מה שאבא עשה, עשה לה טוב כמו שאבא עשה לה" (ע' 179). משלב זה, החלה המתלוננת לאט לאט להוציא את זה, ולאחר מכן היה טפול בביה"ח שניידר, ולאחר מכן הגיעו למרכז לסיוע לנפגעות מין. כפי שהוסבר לעדה ע"י האם – המתלוננת "עשתה את זה באהבה והנאה" (ע' 179).

על יחסיה עם האב, לא שוחחה העדה עם המתלוננת, אך זו סיפרה לה על מקרה שהיה על שפת הים, שם נלקחה – לא בכח – ע"י בחור לבית מלון, עשה או ניסה לעשות, הכאיב לה, היא צעקה והוא החזירה לבית השנטי.

בחקירתה הנגדית סיפרה שהמתלוננת הרבתה לאונן כשהתארחה אצלה, גם בנוכחותה, בלי גבולות, וכי ניסתה להסביר לה הצורך להצניע זאת. כמו"כ הדגישה שאין לגבי המתלוננת אנשים זרים. היא מתיידדת במהירות, מרבה לגעת באנשים ולגבי ענייני המין – "...הגבולות האלה לא ברורים, אין לה מיני או לא מיני" (ע' 183).

העדה שרון וייס סיפרה על גישתה החופשית של המתלוננת לאנשים שאינה מכירה; וכן על ארוע בבית השנטי, בו נכחה, כשהמתלוננת התיישבה על ברכי הנאשם ולא הועילו בקשותיו של זה שתשב על כסא אחר.

הודעתה של טלי יעקובוביץ, הוגשה בהסכמה וסומנה ת/9. בהודעתה מתייחסת טלי למעמד בו סיפרו לה המתלוננת ואמה את מעשיו המיניים של הנאשם בה.

                        לדברי העדה, כפי שאלה מופיעים בהודעתה הנ"ל –

"... אני לא זוכרת מי משתינן אמרה את זה, כי שתיהן במקביל סיפרו לי על זה. לא נכנסנו לפרטים ולא שאלתי שאלות. היה לי חשוב לי לדעת רק אם ... נפגעה פיסית ונפשית ושאלתי את ... (שם המתלוננת) אם הוא פגע בך והיא אמרה לי שלא וגם גילי חיזקה את זה. באותו רגע שהן סיפרו לי היה         נראה לי ש... לא כ"כ מבינה מה הוא עשה לה ואם זה היה בסדר. היא היתה מאד מבולבלת היא לא הבינה את זה שהיא צריכה להתנתק מאבא  שלה כי אמרתי לה שהוא עבר את הגבול...".

בנוסף לעדים שאת דבריהם סקרתי במידת מה, באריכות, בגין מיוחדותו של תיק זה; העידו מספר אנשי משטרה, הוגשו הודעות הנאשם, קלטות ותמלילי חקירות המתלוננת ומספר מסמכים נוספים.

עיקר ראיות ההגנה

עדות הנאשם

            עד שהקים את בית השנטי, לפני כ – 25 שנה, בהיותו בן 40, שירת בצבא הקבע, שימש כמנהל עבודה בנמל אילת, עסק בקולנוע, היה פעלולן, כפיל ותפאורן. גידל 7 ילדים ואב ל – 6 מ – 3 נשים וביניהן המתלוננת. כיום  הוא חי עם אשה נוספת הנמצאת בהריון.

            מאמה של המתלוננת נפרד והתגרש בסמוך ללידתה, ובתמורה ל – 500$ ויתר על כל זכויותיו לגביה (ר' הסכם הגירושין נ/3). את המתלוננת ראה לראשונה בהיותה כבת שנתיים וחצי – שלוש, בפגישה אקראית בחנות נעליים, פגישה בה היתה נוכחת גם בת זוגו לאותה עת (מריומה). (ור' הודעת מריומה – נ/6). מאותה עת החלו מפגשיו עם המתלוננת.

            ידע שיש לה פיגור מסויים, אך היא בתו והוא קיבלה כמות שהיא. לאחר מכן נסעו המתלוננת ואמה להודו, ומששבו כעבור כשנתיים, הוצע לו ע"י גילי – האם, לפגוש במתלוננת.

            בהיות המתלוננת כבת 16, פנתה אליו האם וביקשה שיחזיקה, שכן אין לה היכן להחזיקה. לאחר  שהסכים, הובאה המתלוננת לבית השנטי, שם סידר לה מקום לינה בצריף שבו אף הוא ישן וכן אנשים נוספים. כעבור מספר לילות התעורר משנתו, על מנת למצוא את המתלוננת אשר עשתה עליו את צרכיה – במיטתו. מריומה, שהיתה בת זוגו באותה תקופה נהגה לישון במבנה למעלה. הוא סיפר למריומה ולחברתה מירב את ארועי הלילה וכן דיווח על כך לגילי – האם, אשר שאלה אותו: "היא ניסתה להתעסק איתך?" (ע' 206).

            לאחר מספר ימים יצאו גילי-האם והמתלוננת לקניות וחזרו, בין השאר, עם קלטות של סרטים פורנוגרפיים. משהביע פליאתו והתנגדותו, טענה האם שזה טוב למתלוננת. הוא עצמו מעולם לא פנה לגורם טיפולי כלשהו ואין בפיו הסבר לעדות המתלוננת נגדו.

            עוד סיפר הנאשם כי המתלוננת הרבתה לאונן ולגנוח – תוך כדי, ובמידה והיו אנשים סביבה, ביקשה מהם לנשקה ואף להחדיר אצבעותיהם לתוכה.

            כן סיפר את אירוע האונס בחוף הדולפינריום, כפי שזה סופר לו ע"י המתלוננת, ובלשונו:-

"כשאני מגיע לחוף ואותי מכירים המון המון אנשים, אני מכיר אנשים, את הילדים שלי אנשים מכירים, כל ילדה שלי שעוברת ואומרת שהיא הבת של דינו, מכבדים אותה. שאלתי מה קורה עם הילדה שלי... (שם המתלוננת – נ.ל) אמרו לי שלא קרה שום דבר, היא רקדה פה עם התופים, היה סבבה והיא הלכה הביתה. אז אמרתי אולי היא ממציאה סיפורים.

היה עוד סיפור – נתקלתי בבחור שהיה איתם בהודו והוא גם סיפר על איזה סיפור אונס שהיא סיפרה וגם שם הבחור לא גמר. אני מאמין שהיא ממציאה סיפורים" (ע' 211).

הנאשם הוסיף וסיפר על שיחותיו עם האם בקשר למתלוננת, את השלמתו עם קיומה והצורך לדאוג לה, ואת דאגתו, מבחינה כספית למתלוננת ואמה.

            בהמשך תיאר הנאשם את בית השנטי, על המבנים שבו, ריבוי האנשים השוהים בו ומסתובבים בשטחו ללא הגבלה ואת סידורי השינה במקום. וכן תיאר את צורת התנהגותה של המתלוננת, בעיותיו עם בנו, חוסר הידע שלו בבעיות מסוג אלה וקשיי ההתמודדות שלו עם המצב הבעייתי. מאחר ולדברי המתלוננת, ראתה זו את הנאשם במערומיו ולא היו על גופו צלקות כלשהן, הוצגו על ידו התמונות נ/4, המצביעות על צלקות ברגל ימין, צלקות ישנות יותר ממועד הארועים הנטענים.

            בחקירתו הנגדית חזר הנאשם על עיקרי גירסתו, על הבעייתיות בהתנהגות המתלוננת וקשיי ההתמודדות עמה.

            לציין שיש מספר סתירות בין עדותו לבין הודעתו במשטרה, שאת חלקן ניסה להסביר במצבו הנפשי בעת החקירה, את חלקן בתובנה שגויה של גובה ההודעה ואת חלקן בשגיאות שלו, או הסבר לקוי שלו.

מרים הרנזי הינה אחת מבנותיו הבוגרות של הנאשם, מאשתו הראשונה, אשר באה להעיד לטובת אביה ולתמוך בו. לדבריה, היתה מקורבת ביותר למתלוננת, טפלה בה, רחצה אותה ולימדה אותה. גם היא כאחרים תיארה את מעשי האוננות האובססיביים של המתלוננת, את העובדה שלעתים נהגה לשכב במערומיה, את בקשותיה ממנה ללטפה, את נסיונות הקירבה אליה בקונוטציה מינית ואת נסיונותיה לגעת פיזית אף בחברותיה. תמיד רצתה ש"יעשו לה נעים". לדברי העדה, המתלוננת ידעה שהיא חולה וציפתה לסליחה על התנהגותה, בשל כך.

            עוד סיפרה על אחיה שלקה במחלת נפש, על הנאשם ששמר עליו ועל מותו בהתאבדות, בסופו של דבר. כן סיפרה על התנגדות אביה לכך שהמתלוננת תצפה ב"סרטים כחולים" ועל בקשתה שלה – שתצפה בהם לפחות ביחידות.

            לדברי העדה היו שיחות על כך עם אם המתלוננת שאמרה  שהפתרון הוא לאפשר לה לאונן ולצפות ב"סרטים כחולים".

            בנוסף לגב' הרנזי, הובאו ע"י הנאשם שני עדים נוספים, אשר לאור אישיותם והרלבנטיות המסופקת, איני רואה עצמי נצרכת לסקר עדותם. כמו"כ הוצגה ודעת מרים קליין (מריומה), שעובר למתן הודעתה כבר לא היתה מזה זמן בת זוגו של הנאשם, ואשר בהחלט ראוי העיון בה; וכן הוצגו מספר תמונות ומסמכים נוספים.

דיון ומסקנות

1.         הארכתי במקצת בתיאור העובדות שנחשפו במהלכו של משפט זה, לאור אישיותה יוצאת הדופן של המתלוננת והיות תוצאתו של משפט זה מבוסס בעיקר על עדותה שלה.

2.         הד"ר גוטהלף, שטיפל במתלוננת, קבע את הסינדרום בו היא לוקה ואת השלכותיו של סינדרום זה על הלוקים בו; כשבין השאר מחפשים, לוקי סינדרום ויליאמס, חום ואהבה, מנסים לרצות את זולתם – על מנת להתחבב, ולוקים בשיפוט לקוי. יחד עם זאת אין אצל המתלוננת בלבול בין דמיון למציאות, למעט בלבול בזמנים ובתכנים.

            הד"ר גוטהלף מסכים לכך שהיתה טעות מצד האם לספר למתלוננת היותה קורבן לתקיפה מינית מצד אביה שלה, כשם שהיתה זו טעות לאפשר לה לצפות בסרטים פורנוגרפיים.

            הד"ר הנ"ל מסכים לכך כי אף ילדים משקרים – כמבוגרים; והיוצא הוא שהמירב שניתן להסיק מחוות דעתו ועדותו הוא – שהמתלוננת מסוגלת לתאר עובדות, אם כי הוא לא יכול לערוב לאמיתותן, כשם שאיש אינו יכול, בסדר הדברים הרגיל, לערוב לאמיתות דברי זולתו.

3.         איני חולקת על חוות דעתו ודבריו של הד"ר גוטהלף, אלא שאני סבורה שהוא לא עודכן, ע"י האם, בפרטים שכולם אמת. אתייחס לכך עוד להלן ואסתפק, בשלב זה, באזכור שני דברים:-

א.        אין לי ספק שהאם סיפרה למתלוננת דבר היותה קורבן לתקיפה מינית מצד אביה, הרבה זמן לפני הארועים הנטענים בכתב האישום, וכבר בהיות השתיים בהודו, היו ביניהן שיחות על כך;

ב.         לא מקובל עלי שהאם הזהירה את המתלוננת מפני אביה, או חקרה אותה בקשר לכך. לטעמי, היא שמחה למעט חופש מהנטל הקשה מנשוא שבגידול בתה, ולא חסכה יוזמה לשלחה לבית השנטי.

התמיהה היחידה שיש לי לגבי הד"ר גוטהלף היא: ביסוס דבריו על דברי האם והמתלוננת, כשדבריהן היוו בסיס לדעתו, שעה שלא בדק אמיתות הדברים, ואולי אף לא היתה לו האפשרות כך. לא די בכך שהמתלוננת מסוגלת לאבחן בין דמיון לעובדות.

4.         "משפט המפתח" בתיק זה הוא המשפט: "דודו עשה לי נעים כמו אבא". נקודת המוצא של האם היתה שמדובר במעשים מיניים, המתלוננת התוודתה בפניה על פעם אחת, או מספר מועט של פעמים, האם פנתה לד"ר גוטהלף ודיווחה לו, ואזי התגלגלו הדברים כפי שאלה נשמעו במשפט.

5.         גילי – אם המתלוננת. הסתיגויותי לגבי אשה זו רבות הן. אין לי ספק קל שבקלים שלא שפר עליה גורלה: לא מן הבחינה הכלכלית, לא מן הבחינה האישית ואף מבחינת החזקתה וגידולה של מסוג המתלוננת. אלא שנראה שכל הדברים במצבור עשו את שלהם, ואשה זו, לטעמי, צברה מרירות, טינה ואולי אף יצרי נקם נגד הנאשם.

            לדבריה, שהייתה בהודו גרמה לכך שרוח הסלחנות דבקה בה, כי יחסיה עם הנאשם טובים וכי אין בליבה יותר טינה כלפיו. הדבר אינו מקובל עלי. אני סבורה כי אין בכוחה של הודו, המיוחדת והמרגיעה, כדי לשנות תכונות אופי בסיסיות של אדם. לגבי תיק זה אני מבססת דעתי זו על עדותה המתלוננת עצמה.

            מפי המתלוננת עצמה נשמעה הטענה ש"אבא לא היה שם בשבילנו", כי זנח אותן לקשייהן, לא סייע להן ולא התעניין בהן; כי הוא עשה את הדבר הכי נורא שאפשר לעשות – וזה לאנוס אותה וכיו"ב טרוניות מסוג זה. ילדה בת יומה אינה יודעת ש"אבא לא היה שם בשבילן" – אלא אם כן מספרים לה זאת חזור וספר.  

            המתלוננת לא היתה מעידה כפי שהעידה, ולא היתה רואה עצמה כשליחתן של נשות ישראל לצורך הגנה מפני הנאשם שהיה אונס אותן – אילמלא הוזנה,  ופעמים רבות, במה שהוזנה. ודאי לא מתלוננת בעלת אישיות כמתלוננת זו.

            לטעמי, אם המתלוננת סיפרה לבתה את העובדה שהיתה קורבן לתקיפה מינית מצד אביה, כבר בהיות השתיים בהודו, ולדברי המתלוננת היא אף דחקה בה להתלונן במשטרה וזאת למרות חלוף הזמן.

            בפגישתה הראשונה של גילי עם הד"ר גוטהלף, אמרה לו זו –

"שהיא מתלבטת בקשר לתוצאות של הדברים שהיא תגיד. היא רצתה שאבטיח לה שלא אעשה שום דבר, שאשמור את זה בדיסקרטיות. אמרתי שאני לא יכול להבטיח כזה דבר ואני יכול רק להבטיח שאני אודיע לה על כל צעד שבו אנקוט מראש..." (ע' 7).

            גם אם סלחנית לא היתה מנסה לסלוח לאב שביצע בבתו את המעשים הנטענים; וודאי לא לבת מסוגה של המתלוננת ואב, שמשך שנים לא דאג להן, מסוג הנאשם. מקובל עלי שבגין אישיות המתלוננת העדיפה האם לפנות קודם לרופא מטפל, בטרם פניה למשטרה. אך לא מקובל עלי הויתור על פעילות החוק – אלא אם כן גם לאם עצמה היה ספק בדברים.

            כמו"כ, לטעמי היתה זו גילי שאפשרה למתלוננת, ואולי אף יזמה זאת, לצפות בסרטים פורנוגרפיים, תוך שסברה שיהא בכך סיוע לפתרון בעיותיה המיניות של זו וצורת התנהגותה.

6.         המתלוננת

א.        על אישיותה כבר עמדתי, בעיקרו של דבר לעיל: נושקת פיגור שכלי; חוסר שיפוט הולם, יצרי מין מתוגברים, מוחצנים וחסרי ידע ובושה; צפיה אובססיבית בסרטים פורנוגרפיים ורצון עז להשביע את הזולת על מנת לשאת חן בעיניו – עקב הצורך הבלתי נלאה לחיבה ואהבה.

יחד עם זאת, למרות בלבול בהערכת זמנים וסיטואציות ("כיף" – במקום קשה וכו'), אין בלבול בין דמיון ומציאות וקיימת יכולת לתיאור עובדות.

ב.         אליבא דד"ר גוטהלף (ור' ע' 10 לפרוטוקול), המתלוננת ידעה מה מותר ומה אסור, מהן ההתנהגויות המקובלות ומה לא, ויודעת לזהות התנהגויות חריגות אצל אנשים אחרים. באופן שכלתני היא יודעת מה מותר ומה אסור, אבל זה לא מופנם באופן כזה שיגרור התנהגות תואמת.

ג.         לביה"מ הגיעה המתלוננת כשמשנתה סדורה באופן מוחלט. אביה עשה לה את הדבר הכי נורא שאפשר לעשות ועל כך עליו להיענש; אם בצע בה מה שבצע – הרי שאינו אוהב אותה; בין השאר, היא באה לביה"מ בעיקר על מנת לגונן על נשים אחרות מפני מסוכנותו של אביה – הנאשם.

דא עקא, שעדותה אינה מתיישבת עם נתוני אישיותה, אלא אם כן תלקח בחשבון העובדה שהיא סיפרה את סיפורה לעשרות אנשים, אשר לפחות חלקם שאלו אותה שאלות והביעו דעתם על מעשי הנאשם, תוך הבעת סימפטיה, דאגה וחיבה כלפיה. בהרבה "חזרות גנרליות" נטלה המתלוננת חלק – עד יום מתן עדותה בבית המשפט.

ור', למשל, הודעת עדת התביעה טלי יעקובוביץ (ת/9), אשר אף לה סיפרו המתלוננת ואמה את המעשים הנטענים כלפי הנאשם. לדבריה, טענה המתלוננת בפניה כי לא נפגעה ע"י אביה, ואף האם חיזקה זאת; וכמו"כ נראה היה לה שהמתלוננת לא כל כך מבינה מה הוא עשה לה ואם זה היה בסדר.

                        פער ראוי לציון בין האמור לעיל, לבין עדות המתלוננת בבית המשפט.

את דרך התפתחות הדברים במוחה של המתלוננת, ניתן אף לראות בדוגמה הבאה:-

לדברי האם גילי, החלה לשאול את המתלוננת באשר ליחסים עם אביה, לאור תגובתה לשאלה על יחסיה עם נער בשם דוד. על פי הודעת טלי יעקובוביץ, העדה יסמין גבאי והעדה חיה נאמן – המתלוננת לא הבינה בדיוק מה היה, נהנתה, טענה שלא נפגעה ע"י אביה, ועוד דברים מתונים או מבולבלים מסוג זה. והנה בבית המשפט, במהלך עדותה, סיפרה המתלוננת בדרמטיות, כי לאמה סיפרה על כך אחרי "מלא זמן" ובאלו המלים:-

"אמא, אבא שלי אנס אותי"

וזאת, כשברור לכל שלא זה היה סדר הדברים הנכון.

גם חקירותיה במשטרה – חלקן מבולבלות ובחלקן ניכרת הכוונה והנחיה של החוקרת. והרי המתלוננת נוטה להסכים לזולתה, על מנת לשאת חן.

ד.         לדברי המתלוננת, עוד בהודו סיפרה לה אמה שהיתה מותקפת מינית ע"י אביה שלה, והיא אף דחקה בה (למרות גילה הצעיר ונתוני אישיותה) להתלונן במשטרה. הדעת נותנת, על כן, שכפי שאמר הד"ר גוטהלף – המתלוננת ידעה דבר איסור מגע מיני בינה לבין אביה. יש להניח, על כן, כי אם אמנם היה אונס אותה, היתה לפחות מידעת את אמה.

איש גם לא ביקשה לשמור בסוד קיומם של היחסים להם טענה.

ה.        יצריה המיניים של המתלוננת היו רבים, מוקצנים ויצאו מכלל שליטה- הן שלה והן של שני הוריה שלא ידעו כיצד לנהוג. נראה כי האם שגתה בפתרון הצפיה בסרטים הפורנוגרפיים, תוך שסברה שזה ירגיע את המתלוננת. היא לא שתה ליבה לעובדה שמטרת סרטים אלה הוא לעורר את הדמיון ולגרות את היצרים.

ו.         האונס או נסיון האונס בחוף הדולפינריום: אני מפקפקת אם בכלל היה דבר כזה ואם הכל אינו פרי דמיונה או משאלתה של המתלוננת. ראשית – לא ברור לי אם מדובר באונס או בנסיון. שנית – לדברי המתלוננת, לאור צעקותיה לא בא האנס אל פורקנו, אך מאידך – טרח להחזירה למקום מגוריה בבית השנטי. נסיון החיים מלמד שקשה להניח שהאנס מחזיר את קורבנו למקום מגוריו. בנוסף – מניין ידעה בכלל המתלוננת שנלקחה לבת-ים, שעה שכלל אינה מתפקדת עד כמה שהדבר קשור לדרכים ואף אינה נוסעת באוטובוס בכוחות עצמה. האם האנס סיפר לה? ועוד: פעם אמרה כי חזרה בכוחות עצמה, פעם אחרת – כי אותו בחור שאנסה הוא זה שהחזירה. כמו כן, פעם סיפרה כי הבחור לקחה בעל כורחה, ופעם כי הלכה מרצונה. פעם סיפרה כי הבחור לקחה לבית מלון, ופעם לביתו. כל העניין, כאמור, משאיר ספקות רבים.

ז.         המתלוננת סיפרה גם כי בהיותה בהודו, ניסו מספר הודים לאונסה. לא שמעתי מפי האם: לא כי היה דבר כזה ולא כי עשתה משהו בנדון. מסיבה זו נראה לי כי אף לא פנתה למשטרה בעניין "האונס בדולפינריום" – או נסיון האונס, ולא מהסיבה שהראיות נמחקו.

ח.        כל העדים בתיק זה, וכולל הדברים שנאמרו ע"י מרים קליין (מריומה), שהיתה בת זוגו של הנאשם אותה עת ואם 3 מבנותיו, תיארו את התנהותה האובססיבית של המתלוננת בנושא המין; את חוסר הבושה ו/או המודעות שלה ואת הבעייתיות שנילוותה לכך.

ט.        איני סבורה שהמתלוננת רקמה עלילה נגד אביה, או שהתכוונה לכך. שכן אין לי ספק שאהבה אותו וחיפשה את קירבתו. כפי שכבר נאמר מפי לעיל, בבסיס משפט זה עומד משפטה של המתלוננת שדוד עשה לה נעים כמו אבא. מרגע זה ואילך החלה, כנראה, האם לתחקרה בדבר משמעות "הנעים", וסופו של דבר הוא משפט זה.

לא מקובל עלי שהמתלוננת סיפרה לאמה על פעם אחת מתוך שחששה לתגובת האם. כי כפי שכבר נאמר לעיל, שיפוטה לקוי ואיש לא ביקשה לשמור סוד.

י.         הד"ר גוטהלף העיד על מסוגלותה של המתלוננת לאבחן בין דמיון לעובדות. דהיינו – היא מסוגלת לומר אמת עובדתית. אולם, אין כל ערובה שהעובדות המתוארות על ידה – כולן אמת צרופה.

קצת אמת (אולי חיבוקים, ליטופים ונשיקות  של אב מסור), קצת משאלת לב (משיכה מינית לכולי עלמא וכולל אביה), קצת עיסוק במין – שעמד במרכז חייה, קצת שיפוט לא נכון, קצת שיחות בלתי פוסקות בנושא, עם כל מי שחפץ לשמוע, קצת גינוי של אב וגילוי סימפטיה וחיבה  למתלוננת שנפגעה (והרי לכך היא זקוקה), והרי לך מתכון למה שאירע פה.

איני סבורה כי נכון וצודק להשתית הרשעתו של אדם בעבירות המיוחסות לו על עדה מסוג המתלוננת, עם כל כאב הלב בגין אישיותה וגורלה.

יא.       עדות הנאשם נראה כי הנאשם לא היה במיטבו ולא כל דבריו נשמעו סדורים ומעוררי אמון. ראויה אולי לציון העובדה שעדותו ניתנה כ – 30 יום לאחר שאחד מבניו התאבד. מכל מקום, אני סבורה שעל התביעה להוכיח את הנטען על ידה, במידה של מעל לכל ספק סביר; ולא ראיתי בדברי הנאשם חיזוק לראיותיה.

נראה לי גם, כי לא נכון להתעלם מעדות בתו של הנאשם, הגב' הרנזי, שעשתה, לטעמי, רושם טוב; וכן מהודעתה של מרים קליין (מריומה), שהגם שלא היתה הזדמנות להתרשם ממנה ישירות, אולם הדברים שנכתבו מפיה בהודעתה, נתמכים בדברי העדים השונים, וכולל עדי התביעה. נכון ליום מתן הודעתה, לא היתה מריומה בת זוגו של הנאשם, תקופה של כשנה לערך.

יב.       לטעמי, ניהלה ב"כ התביעה משפט זה במקצועיות ראויה לשבח ובעדינות שנדרשה בתיק מיוחד זה. אולם לאחר ששמעתי, התרשמתי ושבתי וקראתי את מכלול הראיות, נותרתי כשספק בליבי, ספק ממנו זכאי הנאשם ליהנות.

אם דעתי תישמע, אני סבורה כי נכון לזכות הנאשם מחמת קיומו של ספק זה.

נירה לידסקי, שופטת

עיקר הדברים הוא שברוב דעות אנו מרשיעים את הנאשם, גרשון דינו עובדיה, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום:

א.        מעשה מגונה בקטין בן משפחה, תוך ניצול ליקוי שכלי, עבירה לפי סעיפים 351(א), ביחד עם סעיף 348(א)(5) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ב.         אינוס קטין בן משפחה, תוך ניצול ליקוי שכלי, עבירה לפי סעיף 351(א) ביחד עם סעיף 345(א)(5) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ג.         מעשה סדום בקטין בן משפחה תוך ניצול ליקוי שכלי, עבירה לפי סעיף 351(א) ביחד עם סעיף 347(ב) לחוק העונשין וסעיף 345(א)(5) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ניתנה והודעה היום, 9 בספטמבר 2003, במעמד __________________

דוד בר-אופיר, סג"נ אב"ד

הדסה אחיטוב-הרטמן, שופטת

נירה לידסקי, שופטת