|
1 |
בתי המשפט
|
פח
001059/04 |
בבית המשפט המחוזי בנצרת |
||
|
|
|||
|
23.3.06 |
תאריך: |
כב'
הנשיא מנחם בן דוד - אב"ד כב' סגן
הנשיא נסים ממן כב'
השופט אברהם אברהם |
בפני: |
גזר דין
ביום
1.2.06 הרשענו את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום והן אלה: מעשה סדום לפי
סעיף 347[ב] בנסיבות סעיף 345[א][1] לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 [האישום
הראשון - פרשתה של ע.ב.], אינוס לפי סעיף 345[ב][1] בנסיבות סעיף 345[א][1] לחוק
העונשין ומעשה סדום לפי סעיף 347[ב] בנסיבות סעיף 345[א][1] לחוק העונשין,
תשל"ז - 1977 [האישום השני - פרשתה של ח.ב.].
כפי
שעולה מהכרעת הדין הנאשם הורשע בשתי פרשיות נפרדות שבוצעו כלפי שתי צעירות שהכיר
באקראי כטרמפיסטיות. במקרה אחד אסף הנאשם את ע.ב. למכוניתו ביום 6.9.04 ועשה בה
מעשה סדום. הנאשם אותר מיד ונעצר אבל שוחרר ביום 12.9.04 למעצר בית. על הפרשיה
השנייה, שאירעה ביום 15.7.04, נמסר למשטרה בחודש ספטמבר 2004 אך זהותו של החשוד
הובררה רק ביום 26.10.04. קבענו כי ח.ב. הכירה את הנאשם כטרמפיסטית, ומשנפגשו שוב
למחרת היום, ב - 15.7.04, אנס אותה ועשה בה מעשה סדום במקום מבודד ביער. ח.ב. היא
קטינה, ילידת 1989, והייתה אז כבת 14 שנים ומחצה.
הנאשם
כפר בעובדות שיוחסו לו ועל כן נוהל משפט הוכחות שבמהלכו העידו שתי המתלוננות.
גרסתו של הנאשם היתה כי ע.ב., המתלוננת בפרשיה מיום 6.9.04, אנסה אותו [תרתי משמע]
לעשות בה מעשה סדום רק בכדי שיאות להסיע אותה לקריית שמונה. בנוגע ל-ח.ב. בתחילה
הכחיש הנאשם כי הוא מכיר אותה, אך לבסוף הודה כי קיים איתה יחסי מין בהסכמה, לאחר
שהסכים לשלם לה סכום של 1,000 ₪ אך בסופו של דבר לא שילם. בהכרעת הדין דחינו את
גרסתו של הנאשם מכל וכל, וקבענו כי מסר גרסה כוזבת ובלתי מתקבלת על הדעת, וכי הוא
בלתי אמין, מניפולטיבי ובעל חלקת לשון שהאמת היא ממנו והלאה. במיוחד דחינו את
טענתו כי ע.ב. אנסה אותו וכי ח.ב. הסכימה לשכב עימו רק אם ישלם לה 1,000 ₪.
שותפים אנו
לגישתה של התובעת, עו"ד שרון גרין, בדבר חומרתן היתרה של שתי הפרשיות הללו
מכל בחינה שהיא. לא רק שגרסת הנאשם התבררה כבלתי ראויה לאמון, בלשון המעטה, ולא רק
שמדובר בשתי נערות צעירות שהאחת מהן
קטינה רכה בשנים, ולא רק שהנאשם עשה בהן מעשים חמורים ופוגעניים שישאירו את
רישומם בגופן ובנפשן שנים רבות, אלא שהנאשם בטיעוניו לעונש ובדברו האחרון התרכז
שוב ושוב בו, בבעיותיו ובהרס משפחתו ולא ראה לנכון להשמיע ולו מילה אחת של אהדה
כלפי המתלוננות, הכרה בסבלן, בקשת סליחה מהן, כל שכן חרטה והבעת נכונות לקבל טיפול
נפשי. בקשת סליחה הייתה יכולה לבוא מפיו מבלי שתפגע זכותו לערער על הכרעת הדין
ולהמשיך לטעון לחפותו.
כסבורים
היינו שהכרעת הדין תביא את הנאשם לידי חשבון נפש, להתפכחות מהאשליות שאפפו אותו
ולהתנערות מתפיסת העולם המעוותת שחי בה,
אך התבדינו; אדרבא: הנאשם
הביא כעדי אופי חבר וחברה שלו שהפליגו בשבח תכונותיו האישיות התרומיות תוך הבעת
תמיהה גמורה על כך שבחור טוב והגון כמוהו הורשע בדין, ועוד בעבירות של אינוס. מבין
השיטין יכולנו לשמוע גם את הטיעון כי הנאשם לא היה זקוק לאנוס שתי טרמפיסטיות ועוד
בברוטליות שהרי מעולם לא סבל ממחסור בנשים בקרבתו. איננו בטוחים שעדי האופי היו
מודעים לכל פרטי המעשים שעשה הנאשם, אבל גם לשיטתו יהיה עליו להסביר, בראש
ובראשונה לו עצמו, כמי שנשא אישה ביום 12.8.04, מדוע יצר קשרים מיניים, שלא לדבר
על אינוס, עם בחורות זרות זמן קצר לפני נישואיו וגם מיד לאחר מכן. אין לכך כל הסבר
מלבד העובדה שהנאשם הוא אדם חסר מצפון, ולכן אין זה פלא שאשתו התגרשה ממנו זמן קצר
לאחר שהתברר לה כיצד סובב אותה בכחש.
אבל חוסר
המוסריות והעדר המצפון ועיוות המציאות הנובע מהם פועלים בעיקר כלפי קרבנותיו. מפי
דבריו שלו עצמו ומניתוח גישתו לשני האירועים מתברר כי הנאשם הוא גם אדם מסוכן, מסוכן מאוד, וניתן לומר
עליו כי הוא עבריין מין חולני. אנו מנסים לשחזר לעצמנו מה חשב הנאשם לעצמו לאחר
שאנס את הקטינה ח.ב. והתחמק ממנה תוך השלייה עצמית שלא יהיה צפוי לשום סיבוך.
מנגנון ההדחקה פעל למשעי: לכל היותר אפשר יהיה לייחס לו הפרת הבטחה לשלם לה 1,000
₪ עבור הסכמתה לשכב איתו. כל מה שקדם לכך - אונס בהמי ומעשה סדום מצמרר - ייבלעו
בתהום הנשייה ויהיו כלא היו. כסבור היה הנאשם שאם הוא שכח - כל העולם שכח אף הוא.
אך אנו משוכנעים כי בתוך תוכו הבין כי עשה מעשה חמור, אך לא היה לו המצפון
המינימלי שיש לכל אדם מן היישוב האמור לדחוק בו שיחדול מהקשרים המסוכנים עם
טרמפיסטיות. אפשר והביטחון העצמי
התגבר על העכבות המוסריות הטבעיות ואפשר שיֵצֶר מיני חולני עודד אותו להמשיך בכך
ואפשר ששני הדברים יחד. עובדה היא שהנאשם לא התנהג כמי שחושש ש-ח.ב. תתלונן נגדו,
לא על הפרת ההבטחה ולא על המעשה עצמו. פרשת האונס ומעשה הסדום ב- ח.ב. מחודש יולי
2004 כאילו נשכחו ממנו וחיש-מהר היה נכון ליזום הרפתקה מינית חדשה עם הטרמפיסטית
הבאה. שום רגשות אשמה, חרטה ואפילו פחד לא הטרידו בו ביום 6.9.04כאשר שוב עצר את
מכוניתו ל-ע.ב., טרמפיסטית אלמונית בצד הדרך, כפי שאסף בשעתה את ח.ב.. ע.ב. עלתה
למכוניתו כדי להגיע למחוז חפצה אך הוא ידע כי לא תעבור שעה ארוכה והוא יעצור את
המכונית בצד הדרך, ושוב יֵירד ממנה באמתלה שהוא צריך להשתין, בדיוק כפי שנהג כאשר
ח.ב. נסעה עימו, ושוב, בדיוק כפי שעשה לח.ב. חודש וחצי קודם לכן, יפתח את דלת
המכונית, יטה אחורה את משענת הכסא, יאמר ל-ע.ב. "בואי נדפוק זיון"
והיישֵר, בלי לקבל את הסכמתה ומבלי שתעלה על דעתה מה הוא זומם, יחדיר את איבר מינו
לפיה כשהוא אוחז בשער ראשה לבל תזוז. ואחר כך ייסעו עוד 100 מ' עד ש-ע.ב. תבקש לרדת מהמכונית לכאורה על
מנת שלא תראה אותו לעולם. והוא, הנאשם, ימשיך בדרכו לביתו ולאשתו כאילו לא קרה
דבר.
העדר
התובנה המינימלית למעשים ולחומרתם ושוויון הנפש שבו התייחס אליהם הנאשם הם ראייה
נוספת לכך שבפנינו אדם מסוכן, חסר עכבות מיניות או מוסריות. מנקודת מבטן של
הקרבנות החדירה לגופן זעזעה אותן ותפגע בהן גם בעתיד באופן שלא יתקון שנים הרבה. ע.ב., שנעשה בה מעשה סדום ברוטלי, הייתה
המומה ונסערת בעת שפנתה למשטרה בו בלילה וגם ימים רבים לאחר מכן. ח.ב., שהייתה
בתולה בעת שנאנסה, טולטלה על ידי הנאשם מצד לצד ומבטן לגב על מושב המכונית בניסיון
בלתי פוסק לבעול אותה, כאילו הייתה מכשיר מכני לסיפוק מיני, והוא לא חדל עד שנאלץ
להסתפק בהחדרת אבר המין שלו לפיה תוך גרימת סבל גופני ונפשי רב.
העובדה
שפרטי שתי הפרשיות כה דומים כבר נזכרה בהכרעת הדין כשציינו כי ניתן היה להרשיע את
הנאשם על סמך העיקרון של "שיטה" או "מעשים דומים" בלבד. אנו
מדגישים היבט זה של הפרשיות כדי לומר שאין מדובר במעידה חד פעמית, באבדן חפוז של
שיקול דעת או בכישלון עקב נסיבות שלא הייתה לו שליטה עליהן; אלא בתכנון קפדני של
המעשים אחד לאחד, בניית מערכת של נסיבות שתאפשר לו ללא קושי ותוך שליטה מלאה
בתוצאות לאנוס בדרך זו או אחרת טרמפיסטיות המוזמנות לנסוע במכוניתו. אין לתאר מעשים
אלה אלא כמעשים שפלים הראויים לעונש חמור ביותר.
בעקבות
מעצרו בחודש אוקטובר 2004, לאחר שנתברר כי הוא זה שאנס גם את ח.ב. בחודש יולי
2004, נתקף המשיב חרדה קשה וחודשים רבים היה מאושפז בבית חולים מבלי שיוכל לתקשר
עם סביבתו. חרדה זו נבעה מההליך המשפטי הכפול שהוגש נגדו ולא מצאנו כל יסוד לסבור
שהחרדה הייתה תוצאה של חשבון נפש ורגשי אשמה בעקבות חשיפתו. הא-ראיה, שבטיעון
לעונש לא נשמעה מפיו ולו מילה טובה אחת לכיוונן של המתלוננות, כאילו אינן ולא היו
קיימות מעולם.
בנסיבות
אלה אנו סבורים כי דרישתה של התובעת להטיל על הנאשם בגין שתי הפרשיות את העונש
המכסימלי שניתן להטיל על החמורה שבהן, או קרוב לכך, נראית בעינינו ראויה. הנאשם
מסוכן ויש להרחיקו מהציבור לשנים רבות.
עם מתן גזר
הדין הזה יפורסמו הכרעת הדין וגזר הדין [תוך החסיית שמותיהן ופרטיהן של
המתלוננות], וזה במטרה ליתן מלוא התוקף לעקרון פומביות הדיון, ליידע את הציבור על
דבר מסוכנותו של הנאשם וגם להביא לידיעת הכלל לאילו עונשים ראויים האנשים העושים
מעשים שכאלה.
שמענו מפי
הסניגור טענות להקלה בעונש שעניינן העדר הרשעות קודמות, פטירת אביו לפני כמה שנים,
הרס משפחתו של הנאשם בעקבות מעצרו והגשת כתב האישום, מחלתה של אימו וגירושיו שלו
מאשתו בעקבות הפרשיות הללו. לדעתנו, אין בכל אלה כדי להוות משקל ראוי כנגד
השיקולים לחומרה. העדר הרשעות קודמות הוא נסיבה שמשקלה קל ביותר כשמדובר בעבירות
חמורות מסוג זה. ובאשר לנסיבות המשפחתיות המצערות, מיטיב היה הנאשם לעשות אילו שם
אותן לנגד עיניו לפני שעשה את מה שעשה בשתי המתלוננות, ועל הפגיעה בנישואיו הטריים
ובאשתו כבר דיברנו לעיל.
מכל האמור
לעיל הננו גוזרים על הנאשם בגין מכלול העבירות בהן הורשע, עונש מאסר בן 20 שנים
מתוכן 17 שנים לריצוי בפועל ו- 3 שנים יהיו על תנאי לשלוש שנים שלא יעבור עבירה
מהעבירות המנויות בסימן ה' לפרק י'
לחוק העונשין תשל"ז - 1977. מעונש המאסר בפועל תנוכה תקופת מעצרו מיום
6.9.04 עד 12.9.04 וכן מיום 26.10.04 ועד היום.
בנוסף, אנו
מחייבים את הנאשם לשלם לכל אחת מהמתלוננות פיצויים בסכום של 50,000 ₪ בצרוף הפרשי
הצמדה וריבית החל מהיום.
הובהרה
לנאשם זכותו לערער לבית המשפט העליון.
גזר
הדין ניתן ביום ל' בשבט תשס"ו, (28 בפברואר 2006) במעמד התובעת, הנאשם
והסניגור, הוא ניתן לפרסום על פי החלטתנו 1.2.06.
|
אברהם
אברהם שופט |
|
נסים
ממן סגן
נשיא |
|
מנחם
בן-דוד נשיא
– אב"ד |
פח001059/04מירב