55

בתי המשפט

פח 000942/02	בית המשפט המחוזי בבאר-שבע
15/03/04		כב' הנשיא י. פלפל – אב"ד כב' השופט נ. הנדל כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ

מדינת ישראל		המאשימה:
אליזבט אברהם	ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
עמאש עמר ת"ז 7-03770371		הנאשם:
מאיה ז'ולסון	ע"י ב"כ עוה"ד

הכרעת דין

השופט נ. הנדל:

1. המדינה מאשימה את הנאשם בביצוע עבירות של התפרצות לדירה, מעשים מגונים ושתי עבירות של ניסיון לרצח. סיפור המעשה מלמד על הקשר בין העבירות.

על פי הנטען בכתב האישום בתאריך 07/05/02 סמוך לשעה 22:30 הגיע הנאשם לדירה באילת בה שהו אח ואחות לבדם לאחר שאימם יצאה לערוך קניות. הבן יליד 29/05/92 ואילו הבת ילידת 25/09/93. הנאשם עלה למרפסת הדירה, שם שחקו הילדים, ודרש מהילד שיכין לו קפה. עקב סירובו עזב הנאשם את המקום. הילדים נכנסו לדירה ונעלו אחריהם את הדלת.

לאחר מכן, בסמוך לכך, התפרץ הנאשם לדירה. הוא שבר את חלון המטבח, נכנס לדירה ונטל סכין מהמטבח. הילד החל לצעוק כי יקרא למשטרה. הנאשם תפס את הילד, לקח אותו לחדר השינה ושם חנק אותו בכוונה לעלפו. הנאשם תפס את הילדה, הפשיט את מכנסיה ונגע באיבר מינה.

או אז החליט הנאשם לגרום למותם של הילדים. הוא תפס את הילד בחדר האמבטיה ודקר אותו באמצעות סכין בחזהו ובגבו מספר פעמים, אחרי כן דקר את הילדה בבית החזה מספר פעמים. הנאשם הותיר את הילדים מדממים ופצועים. הילד הספיק לכתוב בשפה הרוסית על נייר: "אמא אותנו הרג מטורף". הילדים הובהלו לבית חולים יוספטל במצב קשה. שניהם שוחררו כשבוע לאחר מכן. הילד סבל מדקירה בבטן העליונה שפגעה בריאתו ומחמש דקירות בגב ונותח. הילדה סבלה מדקירה באורך של ארבעה סנטימטרים בבית החזה שפגעה בריאתה ומחמש דקירות בבית החזה.

עד כאן התיאור העובדתי בכתב האישום.

עמדת הנאשם, ליתר דיוק עמדות הנאשם למיניהן, כלפי כתב האישום מצמצמת את סלע המחלוקת בין הצדדים. במענה מסרה הסניגורית שהנאשם אינו מכחיש שהוא נכנס לדירה, אך לטענתו הילדים כבר היו פצועים. את דם הנאשם שנמצא בדירה מתרצת הסניגורית בכך שכאשר נכנס הנאשם לדירה הוא נפצע בידו. גירסה זו תואמת באורח כללי את הגירסה הראשונה שמסר למשטרה (ראה: ת/5 ו-ת/3). בהודעתו השניה במשטרה הודה הנאשם במיוחס לו (ראה: ת/15 ו-ת/3).

לנוכח צמצום המחלוקת וטרם אתייחס לגרסות הנאשם יוצגו רקע החקירה וראיות חיצוניות.

2. אם הילדים היא זו אשר מצאה אותם בדירה פצועים וחבולים קשות לאחר שהנאשם עזב את המקום. יצויין שיציאתה את הדירה היתה לזמן קצר. היא תיארה כיצד נכנסה וכיצד ראתה דם ליד הדלת ובמקומות שונים בדירה. בבית משפט העידה שמעולם לא ראתה את הנאשם לפני כן. הנאשם נעצר בביתו למחרת האירוע בצהריים. המשטרה מצאה בבית הספר שליד הדירה כובע מגואל בדם. תיאור הכובע – לבן עם סמל של נייק – עורר חשד אצל שוטרת שמדובר בכובעו של הנאשם שכן פגשה אותו יום לפני כן כאשר היה חבוש כובע דומה. עת הגיעו השוטרים לדירת הנאשם היתה ידו חבושה ומדממת. בביתו נמצאו שתי חולצות עם כתמי דם ונייר טואלט ספוג בדם. באותו שלב, ובניגוד לגרסתו בהמשך, הודיע הנאשם שהוא נחתך משום "שהלך מכות יום לפני כן בהרים".

התמונות שהוגשו מנציחות את פציעתו של הנאשם וכן את המקומות בהם נמצא דם: בדירת הילדים, על אדן החלון ועל הברזייה בבית הספר. שוטרי משטרת אילת מצאו שביל דם רצוף שתחילתו בסמוך לבית הילדים והוא מגיע עד בית הספר (ראה ת/1). המחלקה לביולוגיה פורנזית בדקה את פרופיל הDNA של דם הנאשם והשוותה אותו עם מוצגים שונים, לרבות הסכין, שנמצאו בדירה ובסביבותיה. חוות הדעת של המומחה הוגשה בהסכמת הצדדים. התאמת שכיחות פרופיל הDNA לנאשם "נאמדת ב – 1 ל 212 מיליון פרטים", לגבי חלק מהמוצגים ובאומדן של "1 ל 17 מיליארד פרטים" לגבי חלק אחר. שכיחות הפרטים נבדקה על פי האוכלוסיה הערבית בישראל (ראה ת/13, עמ' 3).

הבן העיד במשפט בהיותו בן 10. אם למאן דהוא ספק האם כבוד האדם חל על קטין, היה עליו לראות את עדותו של הבן. בדרך כלל נושא כבוד האדם של קטין מובא בכדי להדגיש שהוא זכאי להגנה וגם לו זכויות. כאן כוונתי לכך שהבן הקרין כבוד בהתנהגותו. התרשמתי שהבין היטב שבבית משפט צריך להגיד את האמת. חרף הטראומה הקשה שעבר הוא הצליח להעיד בדרך שקטה ומדויקת. הוא זיהה את הנאשם. הוא העיד שראה את הנאשם דוקר את אחותו עם סכין, כן הבהיר שלא היה אף אחד בדירה מלבד האדם שתקף אותו ואת אחותו. הדבר חשוב לנוכח גירסת הנאשם כאילו היו שני זרים שנכנסו לדירה באותו ערב – קודם הדוקר ואחר כך הנאשם. הפתק עליו כתב בזמן האירוע "אמא אותנו הרג מטורף" (ראה ת/2) הוגש כמוצג. אחותו של הנאשם לא העידה בבית משפט בשל גילה אך עדותה במשטרה הוגשה בהסכמה (ת/24). היא תיארה איך שהיא ואחיה שיחקו במרפסת ואדם נכנס, לאחר מכן הם נעלו את הדלת ולאחר מספר שניות, הוא נכנס בשנית, תוך שבירת החלון של האמבטיה. היא תיארה שהנאשם "חתך" אותה ואת אחיה. מדבריה עולה שמדובר באדם אחד. שני הילדים אמרו שמדובר באדם כהה עור עם שער קצר שחור ומתולתל שנפצע ביד ימין. נתונים אלה מתאימים לנאשם.

ראיות אלו חזקות מאד. על פני הדברים יש בהם לבדם בכדי לבסס תשתית ראייתית חזקה נגד הנאשם בעבירות של התפרצות וניסיון רצח. בסיכומיה הגישה התביעה את הודאת הנאשם כראיה מרכזית בעתירתה להרשיעו. אכבוש דרך זו. אומר רק שבהנחה שבית משפט מקבל את הודאת הנאשם מחוץ לכותלי בית המשפט כי אז, ועל סמך האמור לעיל, ברי כי התביעה עמדה איתן בנטל של הוכחת דבר מה נוסף כתוספת ראייתית להודאה.

3. הנאשם מסר שתי הודעות במשטרה. כאמור, בהודעתו הראשונה (ת/15 (בכתב) ות/3 (מוקלט)) מסר שנכנס לדירה ומצא את הילדים כשהם שותתים דם. הודעה זו נמסרה למחרת האירוע. הודעתו השניה (ת/16 (בכתב) ות/4 (דו"ח הובלה והצבעה)). נגבתה ארבעה ימים לאחר מכן. בתחילת ההודעה חזר והכחיש שנגע בילדים. בשלב מסוים בחקירה החל הנאשם לבכות והסכים להגיע לדירה. או אז הודה במיוחס לו בכתב האישום. הוא מסר שחזר לדירה בפעם השניה לאחר שנזכר שכובעו נמצא שם. לדבריו "השגעון של הסטלה עלה לי לראש", הילד הזכיר את המילה משטרה ואז החליט הנאשם לעשות שימוש בסכין.

עדותו השניה של הנאשם מפורטת. סיפורו משתלב היטב עם סיפורם של הילדים, זאת הן בתיאור הכללי והן בפרטים. הוא ביצע שחזור והובלה למקום. כידוע על בית משפט לבחון הודאת נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט לפי המבחן הפנימי. מבחן זה משמעותו בדיקת ההיגיון הפנימי של הודאת נאשם על סמך אותנטיות הדברים מבחינה רגשית ומבחינת השכל הישר. יישום זה של המבחן פועל לרעת הנאשם. הוא מתאר איך שפתח את הסורגים, איך שבר את החלון, איך הרים סכין מטבח שחורה ואיך דקר את הילד בגב – מה שעולה גם מהתיעוד הרפואי. כן אישר שהלך לבית הספר לברזיה, שם שטף את ידיו וזרק את כובעו. הדברים נרשמו ברצף מיוזמת הנאשם שמגלה ידע בפרטים מוכמנים של החקירה. מכאן, עדות זו עומדת גם במבחן החיצוני של הודאת נאשם, קרי: קיומו של דבר מה נוסף. מעבר לכך ישנן הראיות החיצוניות שהובאו לעיל. בפסק דין לוי קבע כב' השופט ברק שקיים קשר גולמי בין המבחן הפנימי והמבחן החיצוני (ראה: ע"פ 744/78 לוי נ' מדינת ישראל, ל"ג(3) 228). במקרה דנן כל חלק של המבחן מחזק את רעהו.

4. ברם, בכך אין סגי. עדות הנאשם בבית המשפט הותירה רושם שלילי ביותר. יש בה לחזק מאד את ראיות התביעה. בכדי לטעום מאווירת עדותו בבית המשפט יוצגו הדברים ולא בקצרה.

"ע.ה. מס' 1 עמאש עמר דאוד לאחר שהוזהר כדין והוא מתחייב לומר את האמת

X:

אני יודע בקשר למה אני פה.

אני בן 21.

ראיתי את הילדים שהיו באולם.

לא נכון שהגעתי בלילה לדירה של שני הילדים הקטנים שעד לפני שתי דקות היו באולם.

אני לא מזהה את הילדים האלה.

לא ראיתי אף פעם את הילדים האלה לפני המשפט.

ש. ב- 7.5.02 טוענים שאתה פרצת לדירה באילת בכתובת 435/4 האם נכון שפרצת לדירה?

ת. לא פרצתי.

לא נכנסתי לדירה ולא הייתי בה.

אני עובד.

בלילה שאומרים שפרצתי הייתי בעבודה, הייתי באתר בניה בשמירה. זה אתר באילת. לשאלה אם עזבתי את אתר השמירה והייתי בדירה אני משיב שלא הייתי בדירה.

ש. כתב האישום מייחס פריצה לדירה וגם פציעה של הילדים. אתה אמרת דברים מסויימים גם בתשובה לכתב האישום ובגירסה שלנו. השאלה היא מה אתה אומר לבית המשפט, שאתה פרצת ולא פצעת, שפרצת ופצעת או שבכלל לא היו דברים מעולם.

ת. אדוני השופט אני פרצתי, נכון אבל שפצעתי את הילדים, אני לא פצעתי את הילדים. כאשר פרצתי הייתי בדירה.

כאשר אמרתי קודם שלא פרצתי לדירה לא הבנתי את השאלה.

לשאלה למה אמרתי שלא פרצתי לדירה אני אומר שלא הבנתי את השאלה.

לשאלת בית משפט איך לא הבנתי קודם את השאלה ועכשיו הבנתי אותה למרות שמדובר באותן מילים אני משיב שאני לא מבין כל כך טוב עברית.

עכשיו אני מבין את השאלה.

לקח לי זמן עד שהבנתי את השאלה.

לא פצעתי את הילדים האלה.

לבית המשפט:

נכון שלפני כמה דקות אמרתי שלא ראיתי את הילדים האלה וגם עכשיו אני אומר שכרגע אני רואה אותם פעם ראשונה.

לשאלה אם כאשר פרצתי לדירה ראיתי אותם אני אומר שכאשר פרצתי הייתי תחת השפעת סמים. אני לא זוכר מה היה שם בדיוק.

יכול להיות שראיתי את הילדים ויכול להיות שלא ראיתי.

לעו"ד ז'ולסון:

אני לא זוכר את הילדים שהיו באולם.

לבקשתך שאתאר מה שאני זוכר מאותו לילה והאם אני זוכר איך פרצתי אני אומר שאני לא זוכר.

לשאלת בית המשפט אם ראיתי את הילדים אני משיב שוב שהייתי תחת השפעת סמים ואני לא יודע מה היה שם.

עו"ד ז'ולסון:

אני רוצה הפסקה של חמש דקות כדי לדבר עם חברתי ובזמן ההפסקה לא אדבר עם הנאשם או עם אימו.

צו

אנו מכריזים על הפסקה של חמש דקות.

בתום ההפסקה

המשך חקירה ראשית לעו"ד ז'ולסון:

ש. בהודעה הראשונה שלך במשטרה אתה אמרת שפרצת וראית את הילדים על הריצפה, אחר כך אחרי כמה ימים נחקרת שוב ואתה הודית בתיק ואמרת שפרצת ודקרת את הילדים. מה יש לך לומר על הדברים האלה, על ההודעה הראשונה ועל ההודעה השניה.

ת. אדוני השופט אני אמרתי אני הייתי תחת השפעת סמים וחוץ מזה הלכתי לבדיקות פסיכיאטריות, בן אדם נורמלי לא עושה דבר כזה לילדים. חוץ מזה הייתי בבדיקות פסיכיאטריות שאתם שלחתם אותי והבדיקות אמרו שאני בסדר ואדם נורמלי לא עושה דבר כזה.

ש. בשביל מה נכנסת לאותה דירה. מה עשית באותה דירה.

ת. (העד משתהה). אני לא זוכר מה עשיתי בדירה.

ש. איך נכנסת פנימה?

ת. אין לי מושג.

...

ש. אמרת שהייתי תחת השפעת סמים, איזה סמים? איזה סמים אתה טוען שלקחת?

ת. אקסטזי וטריפים.

ש. אתה זוכר מתי לקחת אותם.

ת. לא זוכר.

...

הנאשם מיוזמתו:

הייתי בבדיקה פסיכיאטרית ואמרו שאני בסדר אבל אדם בסדר בראש לא עושה דברים כאלה.

לשאלה מה ההשפעה של הטריפים עלי אני משיב סמים. אני יודע מה זה.

כשאני לוקח טריפים אני עושה, אתה עושה דברים שאתה לא יודע מה אתה עושה, זה דברים כאלה" (עמ' 51-47).

אף מקריאת עדות הנאשם בפנינו מצטיירת תמונה של אדם שבורח מאחריות. אדם הפכפך שמתחמק מהמתמודדות ישירה עם השאלות המופנות אליו. לא רצון לומר את האמת מנחה אותו אלא ניסיון להרחיק עצמו מכל מגע עם הילדים. לשם כך מוכן הוא לומר תחילה שלא פרץ לדירה ומיד לאחר מכן שכן פרץ ולתרץ את הפער בכך שכאילו בין התשובות הסותרות שיפר את הבנת השפה. כאשר נוח לו הוא טוען שלא ראה את הילדים יען כי היה תחת השפעת סמים, זאת על אף שבמשטרה מסר שראה את הילדים כשאלו כבר היו פצועים. כאשר נשאל לשם מה נכנס לדירה לפתע נעלם זכרונו. יכולתו של הנאשם לציין עובדות עולה ויורדת כנדנדה על פי התועלת שהוא סבור כי יפיק מתשובתו. התרשמותי הישירה מהנאשם חיזקה מסקנות אלו. הוא שידר חוסר אמינות, לחץ וניסיון לברוח לפינות.

מבחינה משפטית היתרון בעדותו של נאשם בתוך כותלי בית המשפט, על פני עדות מחוצה להם, ידועה היא. ואולם במקרה זה אף מצויה מכל עבר תוספת ראייתית הסוגרת את הנאשם כמעט על בריח.

זאת באשר לעבירות של התפרצות וניסיון לרצח. מקומות הדקירה וריבוי הדקירות, יש בהם כדי ללמד על הכוונה לקטול. כך עולה מדברי הנאשם בעדותו וכך עולה מנסיבות המקרה (ראה למשל ע.פ. 1296/90 אבו סולב ואח' נ' מ"י פ"ד מ"ו (ה) 859). באשר לעבירת ההתפרצות, הרי מהעובדות עולה שהנאשם "התפרץ מתוכו (מקום המשמש למגורי אדם) לאחר שביצע בה פשע" של עבירות ניסיון לרצח (ראה החלופה בסעיף 406(ב) לחוק העונשין). הפורץ מוגדר בין היתר כשובר חלון. מתפרץ מוגדר כ"פורץ ויוצא" (ראה סעיף 405(ג) לחוק העונשין וכן דברי כב' השופט קדמי בספרו "על הדין בפלילים" חלק ראשון עמ' 374 – דרישת הסעיף באה "על סיפוקה במסגרת הוכחת... הפשע שכבר בוצע").

5. המצב באשר לעבירה של מעשה מגונה מורכב יותר. התשתית הראייתית לעבירה זו נמצאת בעדות השנייה של הנאשם במשטרה. שם אמר שבכדי להשתיק את הילדים התחיל להוריד את מכנסי הילדה: "התחלתי לעקוץ אותה בגוף". בהמשך מסר שנגע באיבר מינה "אבל לא פגעתי בה... ככה במכנסיים". לדבריו הוא לא הכניס אצבע אלא "ככה עקיצות". אחר כך מסר שכן הוריד את מכנסיה (ראה ת/4 עמ' 10-9).

במבט ראשון אין מקום לערוך פלגינא דיבורא. דהיינו לפצל את הודאת הנאשם לשני חלקים. ואולם עסקינן במשפט פלילי ועל כן מחובתנו לנקוט גישה אינדיבידואלית לגבי העבירות בהן מואשם הנאשם ולא גישת סל.

שני רבדים לקושי. הראשון עדות הילדה. לא התעלמתי מגילם הצעיר של הילדים. הרשעת הנאשם לא תבוסס על עדויותיהם, אבל משקל יש להן. הבן והבת גילו בגרות ואינטלגנציה מעבר למצופה נוכח גילם. הוא – בעדותו בבית המשפט, והיא – בעדותה במשטרה. הילדה תיארה את שחוותה ברצף ובהיגיון. עדותה מרובת פרטים. תיאורה השתרע על האירוע כולו. היא הפגינה שליטה מרשימה בסיפור המעשה. כאשר נשאלה אם ניסה לגעת בה או לפגוע בה, פרט לדקירה, השיבה הילדה בשלילה. כאשר נשאלה אם הוריד לה בגדים או הוריד את בגדיו השיבה הילדה "לא, לא היה זה בכלל" (ראה ת/24 עמ' 4).

כמובן ניתן לשקול את האפשרות שהילדה לא גילתה פרט זה בשל בושה, צניעות טבעית, או סולם עדיפות של טראומה. אך כאן משתלב הקושי של רובד ראשון זה עם הרובד האחר. הנאשם כלל לא נחקר חקירה נגדית בנושא עבירת המין. חסר זה יחד עם דברי הילדה מקשה עלי לקבוע כי הוכחה אשמת הנאשם במידה הדרושה בפלילים. מבחן הספק הסביר לא ניתן לכימות אריתמטי. אך ברור שמבחן זה כולל נטל על התביעה להציג תשתית ראייתית המשכנעת כי לא קיימת כל סבירות לאפשרות של חוסר אשמה. לא אוכל לומר שהראיות שהוצגו בפני הביאו אותי למידת שכנוע שכזה. מהצד האחר אין בכך להפחית מהאמון הרב שיש להעניק לעדות הנאשם בכל הקשור לעבירות של התפרצות וניסיון רצח. כפי שצוין לעיל, התשתית הראייתית איתנה, מקיפה וחזקה.

6. נותרנו עם שני קוי הגנה שנטענו על ידי הסניגורית.

הסניגורית טוענת כי חקירת המשטרה לקתה בחסר. למשל, טענת הילדה שהדוקר הינו פועל מהשכונה שראתה מקודם לא נבדקה. כמו כן לא נערך מסדר זיהוי תמונות. עוד לא נבדקו בבדיקת DNA חפצים שונים כגון חולצת הנאשם.

לדעתי מוטב היה לשמור טענה זו לתיק אחר. כמעט תמיד ניתן להצביע על עוד פעולה משטרתית שניתן היה לבצע בחקירה. במקרה זה המשטרה עצרה את הנאשם תוך זמן קצר. התפתחות החקירה נבעה גם מעירנות מרשימה של שוטרת לגבי הכובע. אין זה מקרה שיש בו מקום לטענה שהמטרה הושמה לפני יריית החץ, או שהמשטרה ננעלה על חשוד אחד. כאמור הראיות הצטלבו בשלב מוקדם בחקירה לכיוון הנאשם. הטענה שניתן היה לחקור עוד מתגמדת מול הגיוון של ראיות התביעה לרבות הודאת הנאשם שהוגשה בהסכמה.

קו ההגנה השני של הסניגוריה הינו שהנאשם היה נטול כוונה פלילית נדרשת. זאת על שום מה? על שום טענת הנאשם שהיה תחת השפעת סמים בעת התרחשות האירועים.

טענה זו לא הוכחה עובדתית או משפטית. אכן הנאשם העלה במהלך החקירה טענה שלקח סמים, אך גם מסר בעדותו במשטרה שאינו משתמש בסמים (ראה ת/15 עמ' 7). נוצר הרושם שהנאשם הסתתר מאחורי טענת השימוש בסמים כדי לתרץ את המעשה החמור שעשה גם על פי הבנתו. כנראה שהילדים, בשל גילם הרך, משכו אותו להכנס פנימה. הוא יצר מצב, נקלע אליו ונלחץ.

טוענת הסניגורית שרשאי הנאשם להנות מהפטור של שכרות. סעיף 34ט לחוק העונשין מגדיר מצב של שכרות: "מצב שבו נמצא אדם בהשפעת... סם... ועקב כך היה חסר יכולת של ממש בשעת המעשה להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה". מעדויות הנאשם והילדים לא עולה שהיה נעדר שליטה או הבנה. הוא פעל בהיגיון מעוות, אך פעל מתוך בחירה והבין. אף הנאשם לא מסר תיאור משכנע בדבר לקיחת סמים בכמות כזו שהיה מנותק מהסביבה. העובדה שהחוק מוכן להכיר שבנסיבות מסוימות השפעת סם יכולה לפטור מאחריות פלילית אינה מקנה לנאשם חסינות במקרה זה ולו מחמת הספק. גם אם לקח סמים לפני שהגיע לדירה אין בכך לבסס פטור מאחריות.

לבסס מסקנתי זו נפנה לעדות הילדה שהוגשה בהסכמה. לדבריה הנאשם לקח סיגריה שהיתה במקום. בנוסף שאל האם ההורים נמצאים בבית. הילדים נכנסו לדירה ונעלו את הדלת. הפעם נכנס הנאשם בכוח תוך שבירת החלון. הוא נכנס לתוך הדירה והרים את סכין המטבח (ראה ת/24 עמ' 1 ות/23 עמ' 2). בשלב ראשון, הוא חנק את הילד בכוונה לעלפו. רק בשלב מאוחר יותר, גיבש אצלו את ההחלטה להמית את הילדים. יתר על כן, יכולתו של הנאשם למסור גירסה כפי שמסר כחמישה ימים אחרי המקרה, מצביעה על כך שלא היה במצב של חוסר מודעות שליטה או הבנה.

עולה כי טענתה האמיתית של הסניגורית הינה שלא ניתן להבין מה דחף את הנאשם להתעלל בילדים תמימים וחסרי ישע. בתשובה לכך הייתי אומר שהמשפט הפלילי מלמד אותנו שוב ושוב כי נשגבות מבינתנו דרכי הרשע של יצור אנוש. לא תמיד הוא פועל בהיגיון ומתוך מניע ברור, אך אין בכך לסתור את גווני הקשת השחורה של מעשים רעים שמסוגל הוא ליצור.

7. סוף דבר.

הייתי מציע לחבריי להרשיע את הנאשם על פי עובדות כתב האישום בשתי עבירות של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1), עבירה של כניסה והתפרצות למקום מגורים לפי סעיף, 406(ב) וכן לזכותו מחמת הספק מעבירה של מעשים מגונים לפי סעיף 348(ב), הכל לפי חוק העונשין.

__

נ. הנדל - שופט

כב' הנשיא י. פלפל:

אני מסכים.

___

י. פלפל - נשיא

אב"ד

כב' השופטת ר. יפה כ"ץ:

אני מסכימה.

___

ר. יפה כ"ץ -שופטת

לכן הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט הנדל.

ניתן היום כ"ב באדר תשס"ד (15 במרץ 2004) במעמד ב"כ המאשימה עו"ד אברהם הנאשם וב"כ עו"ד קולודיאז'ני.

ר. יפה-כ"ץ – שופטת

נ. הנדל - שופט

י. פלפל - אב"ד

עו"ד קולודיאז'ני:

אנו מבקשים שיוגש תסקיר בעניינו של הנאשם כיוון שבזמן ביצוע העבירה הוא היה בן פחות מ-21.

אני מסכימה להארכת המעצר של הנאשם בשלושה חודשים נוספים.

צו

אנו מורים לשירות המבחן למבוגרים להגיש תסקיר על הנאשם.

המשך הדיון בתאריך 3.5.04 בשעה 08:30.

הנאשם יוזמן באמצעות שב"ס.

התסקיר יוגש לבית המשפט עד 2.5.04.

ניתן היום כ"ב באדר, תשס"ד (15 במרץ 2004) במעמד הצדדים.

ר. יפה-כ"ץ - שופטת

נ. הנדל - שופט

י. פלפל - אב"ד