20

בתי המשפט

פח 000921/04	בית המשפט המחוזי בבאר-שבע
	השופטת ר. יפה כץ - אב"ד השופטת ו. מרוז השופט א.ואגו	בפני:

מדינת ישראל			המאשימה:
	ע"י ב"כ עו"ד אפרתי
נ ג ד
אבו טהה חאמד			הנאשם:
		ע"י ב"כ עו"ד לחן

גזר דין

1. במסגרת הסדר טיעון תוקן כתב האישום המקורי שהוגש כנגד הנאשם, והנאשם הודה בעובדות שבכתב האישום המתוקן והורשע בהתאם בביצוע עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

על פי העובדות שבכתב האישום המתוקן בו הודה הנאשם עולה, כי בתאריך 2/2/04, סמוך לשעה 11:00 – 12:00, יצאה הקטינה ג.פ., ילידת 8/11/87 (להלן: "המתלוננת"), מבדיקה שערכה בקופת חולים כללית, לשם הלכה כיוון שלא הרגישה טוב. הנאשם נתקל במתלוננת ברחוב, כאשר היתה בדרכה חזרה למעון בו היא מתגוררת, והמתלוננת ביקשה ממנו סיגריה. הנאשם קנה למתלוננת קופסת סיגריות והזמין אותה לשתות עמו כוס קפה בעיר. המתלוננת הסכימה להצעה, וכאשר שתתה את הקפה, פתחה את ליבה בפני הנאשם וסיפרה לו על חייה הקשיים ועל כך, שחשבה לשים קץ לחייה. הנאשם אמר למתלוננת, כי יקנה לה בגדים ויפנק אותה, ואכן, לאחר האמור לעיל, בחנות בגדים בקניון אביה שבב"ש, קנה הנאשם למתלוננת מספר פרטי לבוש: מכנסיים, חולצות ומעיל.

לאחר מכן, נסעו הנאשם והמתלוננת, בהסכמת המתלוננת, במונית, למלון "ערבה" בעיר, והנאשם שילם עבור חדר במלון.

הנאשם והמתלוננת נכנסו לחדר ולאחר מכן שלח הנאשם את המתלוננת לרכוש 2 בקבוקי בירה. כשחזרה המתלוננת, הורה לה הנאשם להתקלח וללבוש את הבגדים שרכש עבורה. בעת שהמתלוננת עשתה כאמור, יצא הנאשם מהחדר, וחזר כשהוא מצוייד בבקבוק וודקה ומיץ אשכוליות, לבקשת המתלוננת.

כשחזר הנאשם הוא נשכב על המיטה, על יד המתלוננת, פשט את בגדיו וחיכך את איבר מינו באזור איבר מינה של המתלוננת. במעשיו אלו, ביצע הנאשם במתלוננת מעשה מגונה בניגוד להסכמתה וזאת לשם גירויו וסיפוקו המיניים.

2. לנאשם הרשעות קודמות רבות, הראשונה בגין עבירת שבל"ר משנת 1981, והאחרונה, בגין עבירות אלימות ואיומים משנת 2003. בין לבין נדון הנאשם בגין עבירות של משיכת שיק ללא כיסוי, עבירות זיוף ומרמה, עבירות רכוש ועבירות בניגוד לפקודת הסמים. הנאשם גם נדון לעונשי מאסר לתקופות קצרות.

3. במסגרת טיעוניה לעונש, עמדה התובעת המלומדה על חומרת הנסיבות בהן בוצעו מעשיו של הנאשם.

בפתח טיעוניה הסבירה ב"כ המאשימה מדוע שונה כתב האישום מ-3 עבירות של אינוס ואישום נוסף של הדחה בחקירה, לעבירה אחת של מעשה מגונה "בלבד". לדבריה, הסדר טיעון זה נועד לחסוך מהמתלוננת את מעמד מתן העדות, כאשר, כמובן, ההסדר הוא על דעת המתלוננת.

התובעת הדגישה, כי בין הקטינה לבין הנאשם יש פער גילאים של 27 שנה, כאשר לנאשם בת בגיל המתלוננת, שאך 3 חודשים לפני הארוע מלאו לה 16 שנה. התובעת הוסיפה, כי אין חולק על כך, שהמתלוננת היא זו שפנתה אל הנאשם וביקשה ממנו סיגריה, וגם אין חולק, שהיא התלוותה אליו מרצונה לחדר במלון, ואף אין חולק על כך שביקשה מהנאשם שירכוש עבורה שתיה חריפה באותו יום.

יחד עם זאת הדגישה התובעת, כי המדובר בקטינה אשר היתה באותה עת, וגם כיום, במעון לנערות במצוקה והיא סובלת מקווי אישיות גבולית ומטופלת בתרופות.

לענין זה הפנתה התובעת לחווה"ד, שהוגשה במסגרת הבקשה שהגישה המדינה לשמיעת עדות המתלוננת שלא בנוכחות הנאשם (בטרם הסדר הטיעון), כאשר לבקשה זו צורפה חוו"ד של פסיכיאטרית המטפלת במתלוננת. לפי חוו"ד זו סובלת המתלוננת ממחלה דו קוטבית, אבל פתולוגי וקווי אישיות גבולית והיא מטופלת באופן קבוע בתרופות. בחוות הדעת גם הומלץ, שלא להפגיש את המתלוננת עם הנאשם / הפוגע, פן החוויה הטראומתית תתעורר מחדש, מה שעלול להחמיר את מצבה הנפשי.

לטענת ב"כ המאשימה, ניצל הנאשם את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, אשר הוא היה מודע לו, לפחות מתוך דברי המתלוננת, עת שוחחו ביניהם בבית הקפה. המתלוננת פתחה את סגור ליבה בפניו ואף סיפרה לו שחשבה לשים קץ לחייה, וראתה בנאשם מי שיכול לסייע בידה, כדי שלא תחזור באותו יום אל הפנימיה השנואה עליה. לדבריה, הנאשם ניצל אמון זה, ניצל את גילה הצעיר של המתלוננת ואת תמימותה, ובדרך של פיתוי – בכך שקנה לה בגדים – ביצע בה את זממו בניגוד לרצונה.

התובעת הסכימה, שבמקרה זה לא הופעל כוח על ידי הנאשם בעת ביצוע המעשה המגונה, אך הנסיבות שפורטו לעיל הן, לטענתה, חמורות לא פחות ממקרים בהם מופעל כוח פיזי בעת ביצוע המעשים המגונים. לפיכך, ביקשה התובעת המלומדה להשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת.

4. הסניגור המלומד, עו"ד לחן, טען, כי העבירה בה בסופו של דבר הודה הנאשם והורשע, היא מן הנמוכות שבסקלת עבירות המין. מדובר בעבירה שעונשה המכסימלי הוא 3 שנות מאסר, שנדונה בדרך כלל בבית משפט שלום, כאשר גם מלכתחילה "מסכת הראיות היתה מחוררת".

הסניגור ביקש להדגיש את מעשיו היפים של הנאשם כלפי המתלוננת, כאשר רכש עבורה סיגריות, כוס קפה ובגדים חדשים, והוסיף, כי בטרם המעשים המגונים התנשקו השניים בהסכמת המתלוננת. לאחר מכן, לטענתו, הנאשם פשוט "נסחף", ועל כך הוא מיצר.

הסניגור הוסיף ותאר את התנהגותה הבעייתית של המתלוננת, וכבר כאן נבקש להדגיש, כי דווקא היות ומדובר בקטינה בת 16, אשר הנאשם ראה והבין שיש לה בעיות, במקום לסייע בידה ולהביאה לעובדת סוציאלית או לכל גורם טיפולי אחר, הוא ניצל בעיותיה אלה. השחרת פניה של המתלוננת, הצעירה מן הנאשם ב-27 שנים, אין בה כדי לסייע להקלה בעונשו של הנאשם.

הסניגור, אשר לא ביקש להגיש תסקיר בעניינו של הנאשם, סיפר לנו, כי הנאשם הינו נשוי ואב ל-4 ילדים, ואשתו חולה במחלת לב (צרף על כך מסמכים). בנו של הנאשם, זה אך התגייס (מסמך רלבנטי צורף) ובנו האחר נקלט בפנימיה לפני זמן לא רב.

הנאשם עצמו, שהוא בן 45, התלונן לאחרונה על בעיות גסטרולוגיה (צורף מסמך בענין).

הנאשם היה מכור לסמים מסוכנים שנים רבות, אבל לטענת הסניגור מזה כשנתיים הוא נקי, לאחר שעבר גמילה עצמית. העבירות שבגליון ההרשעות הקודמות של הנאשם, קשורות, לטענת הסניגור, בהתמכרותו זו של הנאשם, כאשר אין בכל הרשעותיו הקודמות כל עבירה בעלת גוון מיני שהיא.

לטענת הסניגור הנאשם מתוסכל מכך שזה אך עלה על דרך המלך, תוך רצון להשתלב בחיים הנורמטיביים כאזרח מהשורה, והנה עבירה זו קטעה את דרכו.

בסופו של דבר ביקש הסניגור לראות את התנהגותו של הנאשם אך כהתנהגות שעברה את הגבול ולא מעבר לכך ולא למצות עמו את הדין. כל עונש של מאסר ידרדר את מצבו האישי של הנאשם, לטענתו, ובכך תפגע משפחת הנאשם והחברה כולה לא תצא נשכרת מכך.

5. הנאשם עצמו פנה לביהמ"ש וטען שהוא מתבייש. לדבריו: "נסחפתי, אני יודע מה שהייתי צריך לעשות... נסחפתי מהדיבור שלה... אני לא מאשים אותה אני מאשים את עצמי... אני באמת מצטער ממש מצטער, כואב לי".

6. ב"כ הצדדים, כל אחד מהם, אסופת פסיקה, וביקשו מאיתנו ללמוד על רמת ענישה מתאימה לטיעוניהם מתוך פסיקה זו.

7. לא אחת נקבע בפסיקה, שביהמ"ש מצווה להגן על נשינו, ילדינו ובנותינו מפני אלה, שאינם מסוגלים לשלוט ביציריהם ולהציב גבולות לעצמם. על בית המשפט להעביר מסר ברור וחד משמעי, גם לנאשם שבפניו וגם לאחרים שכמותו, כי גופן וכבודן של נשים אינו הפקר. מסר כזה יש להעביר בדרך של הטלת ענישה בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח, אשר תמחיש את חומרת המעשים.

מובן שאין להתעלם מהודאת הנאשם וחרטתו, וגם אין להתעלם מטענתו, שבשנים האחרונות הצליח לעלות על דרך המלך (חרף הרשעותיו הקודמות הרבות), אך כאמור, בעבירה כגון זו שבה הורשע הנאשם, יש חשיבות לתת ביטוי להרגשה הקולטיבית של הציבור, שהיא סלידה ממעשי הנאשם והוקעתם.

הנאשם, שהוא מבוגר מהמתלוננת ב-27 שנה, ניצל את מצבה הנפשי הקשה ופיתה אותה, הן ביחס שנתן לה והן בבגדים שרכש עבורה. הוא לקח אותה לבית מלון, ושם ביצע בה מעשה מגונה, לאחר שרכש, לבקשתה, וודקה.

קשה לראות במעשים אלה "הסחפות" רגעית, שכן, מה חשב לעצמו הנאשם עת רכש עבור המתלוננת את הבגדים ופיתה אותה, בדרך זו, לבוא עמו לבית המלון? מה חשב האיש המבוגר לעשות עם הנערה הצעירה בבית המלון? לא ניתן, אם כן, לראות במעשים חולשה רגעית בלבד.

כמובן, שיש להתחשב בכך שבסופו של דבר הורשע הנאשם בביצוע עבירה פחותה בהרבה בחומרתה מהעבירות, שיוחסו לו בתחילה, וכי עבירה זו בוצעה שלא תוך שימוש בכוח.

יחד עם זאת, אין לשכוח, כי כל עבירת מין היא עבירה שיש בה אלמנט של אלימות ואכזריות, גם כאשר אין שימוש ממשי בכוח.

8. לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששקלנו את כל הנימוקים ועיינו בפסיקה שהגישו הצדדים, אנו גוזרים על הנאשם עונש מאסר לריצוי בפועל למשך 12 חודשים בניכוי ימי המעצר וכן מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, לבל יעבור כל עבירה בניגוד לפרק ה' סימן י' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, וזאת תוך 3 שנים מיום שחרורו.

כמו כן אנו מחייבים את הנאשם לפצות את המתלוננת, פיצוי סימלי בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום יג' בשבט, תשס"ה (23 בינואר 2005) במעמד הצדדים.

א. ואגו, שופט

ו. מרוז, שופטת

ר. יפה-כ"ץ, אב"ד

בשלב זה ביהמ"ש מקריא את גזר הדין

הסניגור: אנו נבקש עכוב ביצוע לצורך שקילת הגשת ערעור. הנאשם משוחרר בתנאים על פי ההחלטה האחרונה של מעצר בית מלא וערבויות נוספות.

התובעת: אנו מתנגדים. ראשית הערבויות לא מספיקות, לדעתי יש הפקדה של 5000 ₪ ואין בזה מספיק כדי להוות סיבה מספקת שלא להימלט מהדין שנגזר עליו עונש של מאסר בפועל. מדובר בעונש ארוך ולכן הנאשם יכול להתחיל לרצות את עונשו. לא נתנגד לעכוב ביצוע קצר על מנת להתארגן.

החלטה

הנאשם יתייצב לריצוי עונשו בתאריך 13/2/05 עד לשעה 12.00 בתחנת משטרת ב"ש. עד לאותו מועד ימשיכו לחול תנאי השחרור.

אנו מוציאים בזאת צו עכוב יציאה מן הארץ נגד הנאשם עד להתייצבותו לריצוי עונש המאסר בפועל.

ניתנה היום י"ג בשבט, תשס"ה (23 בינואר 2005) במעמד הצדדים

א. ואגו, שופט

ו. מרוז, שופטת

ר. יפה-כ"ץ, אב"ד