פסק דין

המערער, יליד 1958, רווק, לוקה בנפשו במחלת הסכיזופרניה.

בשנת 1991 הוגש נגדו לבית משפט השלום בחיפה (ת"פ 4048/91) כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של הפרת הוראה חוקית - לפי סעיף 287 לחוק העונשין התשל"ז - 1977.

בכתב האישום מפורט כי ביום 7.5.90 אסר בית הדין הרבני האזורי בחיפה על המערער להכנס לבית אמו בקרית חיים. על אף זאת ביום 17.5.90 בשעה 22.00 או בסמוך לזה הפר המערער את ההוראה החוקית ונכנס לביתה.

כתב האישום בא לדיון בפני כב' השופט ע. רנד. בפניו עמדה תעודה רפואית על כך שהמערער אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, ולפיכך הורה כב' השופט רנד כי המערער יאושפז בבית חולים על פי הוראת סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש תשנ"א - 1991. מאז מאושפז המערער בבית החולים "שער מנשה" בחדרה, ובסוגריים נעיר כי גם קודם לאישפוז זה היה המערער מאושפז במוסדות רפואיים לחולי נפש, מחמת מחלתו.

כנדרש, בא ענינו של המערער לבדיקה בפני הועדה הפסיכיאטרית המחוזית אחת ל - 6 חודשים (ראה סעיף 28 לחוק), ולאחרונה נבדק ענינו ביום 19.10.03.

הועדה מצאה כי מסוכנותו לעצמו היא ברמה נמוכה ולאחרים היא ברמה גבוהה. בבדיקה הוא סיפר על הזיותיו והשיפוט ובוחן המציאות שלו, היו פגומים. הועדה לא אישרה חופשות כלל ונימקה זאת ב"פעילות פסיכוטית חריפה, הלוצינטורית עם תוכן של ציווי. במצב זה עלול (המערער) לסכן את זולתו. המשפחה אינה מוכנה לקבל אותו לחופש, האב מוכן לקבל אותו ליומיים שלושה אך אין מי שילווה אותו".

המערער מלין על המשך אישפוזו הכפוי ומבקש בערעור שהגיש בכתב לשקול מחדש את האפשרות לתת לו חופשות ובעת הדיון כאן אף הרחיב את דבריו וביקש לבטל את צו האישפוז שניתן בענינו. עמדת המשיבה היא כי אין לועדה הכלים לבחון את הצורך בסיום צו האישפוז. מצד אחד ספק אם בחינה מידתית של הצו תאפשר את המשך תוקפו. אך מצד שני, המשך האישפוז מוצדק שכן אין מי שידאג ויטפל במערער, יש בו סיכון ואם ישוחרר מן האישפוז, צפויה התדרדרות במצבו, דבר שיש למנוע.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי ראוי במקרה שבעניננו לבטל את צו האישפוז.

העבירה אשר יוחסה למערער אינה מן החמורות שבחוק העונשין ודינה שנתיים מאסר. מכח צו האישפוז מאושפז המערער זה למעלה מ - 10 שנים בבית חולים לחולי נפש. בחינה מידתית של הצו, צריכה שלא לאפשר זאת. אין להתיר אישפוז כפוי של עשרות שנים במסלול הפלילי של החוק, שעה שהעבירה עצמה אינה חמורה והענישה בגינה אף לא מצדיקה, כמו במקרה דנן, עונש של מאסר בפועל.

החוק מאפשר גם אישפוז כפוי במסלול אזרחי - ראה סעיף 9 שבו. אישפוז כזה אפשרי כאשר כתוצאה ממחלתו של המאושפז נפגמו במידה ניכרת כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות שגרמו לחשש שהוא יסכן את עצמו ואת זולתו אף אם הסיכון אינו מיידי. כך הוא גם שעה שיכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים, פגומה בצורה קשה (ראה סעיף 7 של החוק).

אפשרות נוספת לטפל במערער, אפשר שהיא קיימת בעניננו - טיפול מרפאתי כפוי כאמור בסעיף 11 של החוק.

ענין זה של מידתיות הצו צריך היה להישקל על ידי הועדה אף ביוזמתה, במיוחד שעה שהיא רואה לפניה אדם שבגין עבירה קלה אושפז בבית החולים במסלול הפלילי, שנים ארוכות. דבר זה אפשרי וצריך להיעשות והרכב הועדה (בראשות משפטן) מאפשר שקילה משפטית זאת.

ראה בקשר לנ"ל ע"פ 3854/02 פלוני נ' הועדה הפסיכיאטרית, תקדין עליון 2003(1) 629.

סיכומו של דבר: אם אכן מוצדק המשך אישפוזו הכפוי של המערער, הרי זה על פי המסלול האזרחי שהחוק מאפשר. אין הצדקה להמשך קיומו של צו האישפוז במסלול הפלילי.

אני מורה כי צו האישפוז יתבטל תוך 14 יום מהיום. תוך תקופה זאת יוכל הפסיכיאטר המחוזי לבדוק את מצבו של המערער על מנת שבמידת הצורך, תינקטנה הפעולות הדרושות בקשר למערער, באחד מן המסלולים האזרחיים שהחוק מתיר.

ניתן היום ג' בטבת, תשס"ד (28 בדצמבר 2003) בנוכחות הצדדים.

ש. ברלינר - שופט