1

בתי המשפט

עש 000711/03		בית המשפט המחוזי חיפה
07/08/2003	תאריך:	כב' השופט י' דר	בפני:

המערער	היועץ המשפטי לממשלה	בעניין:
	- נ ג ד -
המשיב	שגיב בן מאיר חוטה

פסק דין

1. העבירה

1.1 בכתב אישום שהוגש לבית-משפט זה ביום 3.1.01 (ת"פ 103/01), הואשם המשיב ברצח של אשתו, שושנה חוטה ז"ל, ביום 6.12.00.

1.2 על פי עובדות כתב האישום, נטל המשיב סכין מטבח בעלת להב באורך של 20.5 ס"מ ופטיש עץ בעל ראש מתכתי המשמש להכנת בשר לטיגון. באמצעותם, תקף את המנוחה. הוא הנחית מהלומות מרובות וחזקות בראשה באמצעות הפטיש, בפניה ובגופה וחתך אותה באמצעות הסכין.

לאחר מות המנוחה הוברר כי היתה בשבוע ה- 36 להריונה.

2. ההליך הפלילי

2.1 בשלב המעצר נשלח המשיב להסתכלות. בתעודת רופא שהוגשה לבית-המשפט נקבע כי נראה שהמשיב סובל "ממצב פסיכוטי חריף ולדעתנו מדובר באבחנה של סיכזופרניה פרנואידית".

כותב חוות הדעת קבע שהמשיב אינו מסוגל להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור, כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין וכי בשעת ביצוע המעשה פעל בהשפעת מחלתו ולא היה כשיר לעמוד לדין.

2.2 מאוחר יותר ניתנה חוות דעת של המרכז לבריאות הנפש שער מנשה, ובה אושרה האבחנה של סכיזופרניה פרנואידית. נקבע שהמשיב אינו מסוגל לעמוד לדין וכי לא היה אחראי למעשיו מבחינה נפשית, בעת שביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

2.3 בעקבות הגשת חוות הדעת, החליט בית-המשפט המחוזי (בהרכב השופטים ס' ג'ובראן-אב"ד, ר' ג'רג'ורה ו-ר' שפירא) ביום 29.1.01, להפסיק את ההליכים נגד המשיב. על פי הוראת סעיף 15(א') לחוק טיפול בחולי נפש, תשס"א-1991, הורה ההרכב על אשפוזו של המשיב בבית חולים פסיכיאטרי.

3. הערעור

3.1 הערעור שבפני הוא על החלטתה של הועדה הפסיכיאטרית המחוזית שניתנה ביום 9.7.03. בהחלטה שניתנה ברוב דעות, הותר למשיב לצאת לחופשות קצרות בליווי, על פי שיקול דעת מנהל המחלקה, ונאסר עליו ליצור קשר כלשהו עם הורי המנוחה ועם ילדי המשיב, אלא אם כן הגורמים המטפלים בילדים יקבעו אחרת.

3.2 בערעור מבקש היועץ המשפטי לממשלה לבטל את החלטתה של הועדה ולהורות, בינתיים, על עיכוב ביצועה של ההחלטה על למתן החלטה בערעור.

משהובא הערעור בפני, הוריתי לעכב ביצועה של החלטת הועדה הפסיכיאטרית וקבעתי שמיעת הערעור.

3.3 לקראת הדיון הוגשה לי בקשה מטעם הוריה של המנוחה להצטרף לדיון ולקבל עותק ממסמכי הערעור. נעתרתי לבקשה. אביה של המנוחה נכח בערעור, והיה מיוצג על ידי עורכת דין עציון, מן הלשכה המשפטית של נעמ"ת.

המשיב היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו, שייצג אותו גם בהליכים קודמים.

שמעתי טעוני ב"כ הצדדים.

4. ועדות קודמות והליך קודם

4.1 פתחתי בעבירה שיוחסה למשיב ואמשיך בתאור כרונולוגי תמציתי של ההתרחשויות בפני ועדות ערר מחוזיות.

כזכור, צו האשפוז ניתן ביום 29.1.01.

ביום 1.8.01 התיצב המשיב בפני ועדה פסיכיאטרית ראשונה, שהחליטה שלא לאשר חופשות. ביום 5.11.01 נתכנסה שוב ועדה פסיכיאטרית, והחליטה לאפשר למשיב לצאת לחופשה מוגבלת בזמן ובמקום.

4.2 קרוביה של המנוחה פנו לנשיא המדינה והלינו על ההחלטה לאפשר חופשות למשיב.

לאחר מכן התקיים דיון נוסף ביום 20.11.01 בפני הועדה הפסיכיאטרית. בדיון, בו נכח גם עורך דינו של המשיב, נקבע שההחלטה תשאר על כנה אך הועדה תמליץ בפני מנהל בית החולים להשעות את יציאתו של המשיב לחופשות.

4.3 הוריה של המנוחה ערערו על ההחלטה (ע"ש 849/01) יחד עם ילדי המנוחה והמשיב. הערעור נדון בפני חברי השופט ש' ברלינר ביום 17.1.02. המערערים היו מיוצגים על ידי עורכת דין עציון והמשיב היה מיוצג על ידי עורך דין בכר, הממשיך לייצג אותו.

4.4 כפי שעולה מהחלטתו של השופט ברלינר, בה פרט את השתלשלות הענינים, יצא המשיב לחופשה ביום 23.12.01 למשך 72 שעות ושהה בבית הוריו.

השופט ברלינר החליט כי ענינו של המשיב יובא שוב בפני הועדה הרפואית בהקדם האפשרי, וכי זו תאפשר למערערים 1 ו-2 (ילדי המנוחה והמשיב) להשמיע טענותיהם באמצעות האפוטרופוס. עוד הורה השופט ברלינר לועדה לאפשר גם לאנשים נוספים, שלדעת הועדה נוגעים לענין ונראה שיש לכלול באלה גם את הורי המנוחה, להשמיע טעוניהם. הוא קבע כי כל עוד לא תנתן החלטה נוספת, לא יצא המשיב לחופשה.

4.5 במהלך הדיון הוגשו לי פרוטוקול והחלטה של הועדה הפסיכיאטרית המחוזית מיום 15.1.03. חברי הועדה קבעו שהמשיב מסוכן לעצמו ברמה נמוכה ומסוכן לאחרים ברמה בינונית. הם החליטו שלא לאשר חופשות כלל ונמקו זאת בנימוקים הבאים:

"למרות שהנ"ל אינו מגלה פרודוקציה פסיכוטית ברורה עדין קיימים: השטחה בולטת באפקט, עמדה חשדנית כלפי חוץ, חוסר תובנה למצבו עם פגיעה בשיפוט ובשיקול.

כמו כן, שמעה הועדה את כל הנוכחים אשר הציגו בפניה היבטים נוספים על פני הענין של החולה עצמו שהובא ע"י עורך דינו, היבטים העוסקים באינטרס הציבורי, בטובת הציבור וברגשות הציבור. ובצורך שלו לפגוע באמון הרוחש הציבור (כך במקור) למערכת אכיפת החוק. תחושת הצדק של הציבור איננה מתיישבת בכל מקרה עם מתן חופשות לחולה לאחר תקופה כה קצרה מיום ביצוע המעשה ובמיוחד כשמצבו הנפשי עדין לא עונה לקריטריונים של רמיסיה ושיקול שלו עדין פגומים".

4.6 וכך נכתב במסמך הרופא המטפל, שהוכן לקראת ישיבת הועדה ביום 15.1.03:

"מדובר בחולה שסובל מסכיזופרניה פרנואידית וכעת נמצא ברימיסיה יציבה. מבחינה קלינית אין מניעה לצאת לחופשות".

5. הועדה מיום 9.7.03

5.1 חלפו ששה חודשים וביום 9.7.03 התכנסה שוב הועדה. לועדה הוגש "טופס הפניה לועדה הפסיכיאטרית" של הצוות המטפל הנושא תאריך 7.7.03.

הצוות המטפל לא מצא כל סיכון הנשקף מן המשיב - לא לאובדנות, לא לתוקפנות מילולית ולא לתוקפנות גופנית. הצוות דיווח על מצב נפשי יציב. הדו"ח כלל תלונות של המשיב בדבר מחשבות כפייתיות, על כך שפניו משתנים והוא שומע שירים החוזרים בצורה טורדנית. הצוות התרשם שמדובר במרכיב אובססיבי, וכתב כי ננקט טיפול בתרופה והתופעות חלפו. הצוות לא מצא גילוי של מחשבות שווא וציין שיתוף פעולה ותשובות הניתנות לענין. הצוות ציין עוד הבעת צער מצד המשיב ביחס לארוע הפלילי עצמו.

וזו היתה מסקנת הצוות

"החולה נמצא כעת בשלב של רמיסיה יציבה ומבחינה קלינית אין מניעה ליציאה לחופשות".

5.2 הועדה התכנסה בראשות עו"ד מרים גיזנברג וחבריה ד"ר מיכאל רומוב וד"ר אלכסנדר קונין, שניהם פסיכאטרים. בפני הועדה הופיעו המשיב, בני משפחתו, אביו ואחיו. עו"ד נשר יצגה את היועץ המשפטי לממשלה. עוד נכחו אביה של המנוחה ועורכות דין גל עציון וצפורה בוסתן.

על פי הדו"ח, עיינו חברי הועדה בחומר שהיה בפניהם ושוחחו עם המשיב. לאחר מכן נשמעו טענותיהם של הנוכחים האחרים.

5.3 במקום המיועד לרישום "ממצאי בדיקת החולה" בפרוטוקול הועדה נרשם לגבי המשיב

"... מתמצא בכל המובנים ... משתף פעולה ... עונה לשאלות לענין. חשיבתו קוהורנטית ... אין עדות על הפרעות בתפיסה ומחשבות שוא. הנ"ל שולל בתוקף תכניות פגע ומחשבות התאבדות. מביעה (כך במקור) חרטה למעשיו ומגלה שיפוט ושיפוט סבירים בנוגע לחיי היום יום. כמו כן מגלה תובנה למצבו הנפשי ומביעה (כך במקור) נכונות להמשיך טיפול על מנת לשמור את מחלתו במצב של 'תרדמה' לדבריו.

5.4 במקומות המיועדים לרישום המסוכנות, נרשם שרמת המסוכנות של המשיב לעצמו ולאחרים היא נמוכה. וזו לשון ההחלטה

"חופשות קצרות בליווי, עפ"י שיקול מנהל המ' תוך איסור על יצירת קשר כלשהו עם משפחת הורי המנוחה וילדיו, אלה (כך במקור) אם כן הגורמים המטפלים בילדים יקבעו אחרת).

5.5 מנימוקי הועדה עולה שההחלטה התקבלה ברוב דעות של שני הרופאים.

ראוי להביא כאן את מלוא ההנמקה:

"הועדה ברוב דעות של שני רופאים מחליטה לאשר חופשות בתנאים מגבילים וזאת לאחר עיון קפדני בכל החומר שהועמד לרשותם של חברי הועדה ולאחר שהועדה הקשיבה בקשב רב לכל הצדדים אשר הביעו דעתם בדיון. יש לציין שמזה כשנה המח' ממליצה באופן קבוע על מתן חופשות, כאשר מצבו של המטפל עונה לקריטריונים של הפוגת סימפטומים ולא ידוע על כל חריגה בעת שהותו במח'. כמו-כן מדובר באישפוז ראשון בחייו של המטופל, דהיינו, כאשר ביצע את מעשיו למשפחתו לא היתה כל מודעות לכך על היותו חולה. חברי הועדה התרשמו ממשפחה תומכת, מגובשת, עם מודעות גבוהה למצבו הנוכחי, בעלת יכולת להשגיח עליו ולאבטח מתן טיפול בעת החופשות.

היות והחוק הקיים אינו קובע תקופה מינימלית של אישפוז לפני מתן חופשה פועלת הועדה במקרה זה עפ"י היבט רפואי מקצועי כאשר נלקח בחשבון הענין הציבורי המורכב".

5.6 וזו דעת המיעוט:

"עו"ד גינסברג: -בדעת מיעוט מתנגדת למתן חופשות וזאת תוך אימוץ העמדה שהוצגה ע"י עו"ד נשר - נציגת היועץ המשפטי לממשלה. אכן כאשר הועדה שוקלת מתן חופשות עליה להביא בחשבון היבטים העוסקים באינטרס הציבורי, בטובת הציבור וברגשותיו. וכן בצורך שלא לפגוע באמון שרוחש הציבור למערכת אכיפת החוק.

מתן חופשות לחולה לאחר תקופה כה קצרה מביצוע העברה עשויה (כך במקור) לעורר תחושה של חוסר צדק ושהציבור לא יוכל להשלים עימה. אך יש לזכור שמדובר בחולה המאושפז עפ"י סעיף 15א' משמע שביציאתו לחופשות קיימת אפשרות שימלט מאימת הדין".

בסיכום נקבע:

"ביצוע החלטת הועדה יעוכב לתקופה של 14 יום בכדי לאפשר לגורמים המעוניינים לערער"

6. טענות המערער

6.1 וכך נוסחה הטענה העיקרית בערעור:

"... שיקולי הועדה נגועים באי סבירות קיצונית וכי עמדת הרוב בועדה התעלמה לחלוטין, לא שקלה כלל, או לא שקלה כראוי, את שיקולי האינטרס הציבורי, המחייבים מניעת יציאתו של המשיב לחופשות מבית החולים, זמן כה קצר לאחר ביצוע הרצח החריג והמזוויע בנסיבותיו אותו ביצע המשיב." (סעיף 13).

6.2 ואלה עיקרי טיעונו של המערער שהוצגו מפיו של עו"ד אייסמן, כדרכו, באורח מקיף והוגן. המערער מתנגד לכל אפשרות של חופשה, ללא קשר לתנאים.

ששה חודשים בלבד לפני ההחלטה שבגינה הוגש ערעור, התכנסה הועדה, ואף שהיה בפניה מסמך שבו כתב הרופא המטפל שלא צפויה מסוכנות ואין מניעה שהמשיב יצא לחופשי, ראתה הועדה לנכון שלא לאשר חופשות.

הועדה שהתכנסה בחודש ינואר 2003, מצאה כי המערער מסוכן לעצמו ולציבור ברמה שלא איפשרה חופשות, ולא ברור לאן נעלמו כל הסממנים האלו, שיש בהם כדי למנוע אישור חופשה.

בהקשר לענין זה קבל בא כח המערער כי על כי הועדה ראתה לנכון למנוע בעד המערער לעיין בחומר הרפואי, והחומר הגיע לידיו רק לקראת הדיון.

6.3 אעיר כבר כאן שלא מצאתי עילה למנוע בעד המערער מלעיין בכל החומר הרפואי הנוגע לענין. המערער מייצג את המדינה קרי - את אינטרס הציבור. בהליך מעין זה, נסוגה הסודיות הקבועה בחוק טיפול בחולי נפש בפני זכותו של המערער, כצד להליכים המתקיימים בפני הועדות הפסיכיאטריות, לעיין בחומר הרפואי.

6.4 עוד מפנה בא כח המערער לכך שהועדה מצאה שנותרה עדיין מסוכנות, אם כי ברמה נמוכה. לדעתו, די ברמה כזו כדי לשלול את היציאה לחופשה.

6.5 בא כח המערער חזר והתייחס למה שהגדיר "האינטרס הציבורי", כאשר הוא מכוון בכך לשיקולים שאינם נוגעים למצבו הרפואי של המשיב. בהקשר זה הציג את השאלה כיצד רואה האדם הסביר החלטה המאפשרת למי שביצע עבירה כה חמורה שביצע המשיב, לצאת לחופשה בחלוף שנתיים וחצי מאז ביצוע המעשה.

6.6 עוד הפנה בא כח המערער לפסק הדין בע"פ 3854/02 פלוני נ' הועדה הפסיכאטרית המחוזית למבוגרים ואחרים, (ניתן ביום 22.1.03). הוא הפנה לקביעתו של הנשיא ברק באותו פסק דין, שקשר בין חומרת העבירה אותה נקבע שביצע החולה לבין תקופת האישפוז במסלול הפלילי.

6.7 לטענת בא כח המערער, צריך לבחון את הדברים גם "מן הכיוון השני".

כלומר, כפי שאין זה סביר שמי שביצע עבירה לא חמורה ואושפז, ישאר במסלול הפלילי תקופה העולה על העונש המירבי שהיה צפוי לו אילו הורשע בעבירה, כך אין זה סביר שמי שנקבע שביצע עבירה חמורה, יצא לחופשות זמן כה קצר לאחר ביצועה.

בא כח המערער מצביע על הצירוף של הזמן הקצר שחלף מאז ביצוע המעשה (כשנתיים וחצי), והזמן הקצר (כששה חודשים), שחלף מאז קבעה הועדה שאין מקום לתת לו לצאת לחופשות, וביקש לכן לראות בשני אלה עילה להתערב בהחלטת הרוב.

6.8 בענין זה גם הפנה ב"כ המערער להחלטתו של חברי השופט ברלינר בע"ש 709/02 (פרשת כרמי).

באותו ענין כתב השופט ברלינר, כשהוא מסתמך על פסק הדין בבג"צ 89/01, הועד הציבורי נ' עינויים בישראל נ' ועדת שחרורים ואחרים פ"ד נה(2) 838, את הדברים הבאים:

"שחרורו של המערער לחופשה כבר עכשיו, כשנתיים וחצי לאחר הרצח המזוויע מהתקיפה הברוטלית שביצע נגד בתו ונגד דניאל, יש בו כדי לפגוע 'בשלטון החוק', וב'אמון הציבור במערכת אכיפת החוק', מערכת שהועדה הפסיכיאטרית היא חלק ממנה. 'תחושת הצדק של הציבור', אינה מתיישבת, לדעתי, עם העתרות לערעור".

7. טענות משפחת המנוחה

7.1 עו"ד עציון טענה מטעם משפחתה של המנוחה והפנתה לדברים שכתב השופט חשין בבש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 289, בדבר האבחנה בין אשפוז חולה נפש במסלול אזרחי ובין אשפוזו במסלול פלילי, ולענין משקלה של אבחנה זו. כן הפנתה להרכבה של הועדה הכוללת משפטן, דבר המצביע על כוונה לשקול ענינים שאינם רפואיים. היא הוסיפה שנעמ"ת מציעה לתקן את החוק, כדי ששיקולים אלה יבואו לידי ביטוי מפורש.

לענין זה, הפנתה להוראות סעיף 10 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001, המשקף עקרונות שנקבעו בפסיקה. כדבריה

"הצעקה מגיעה מהשטח שצריך לשנות ושהחוק יבטא את מה שברור או נראה לפחות ברור לכולם שיש העדפה של שלום הציבור ובטחון הציבור על פני זכויות החולה" (עמ' 5 מש' 11).

7.2 עוד הצביעה עו"ד עציון על הקושי המתעורר ממתן חופשה, המלווה באיסור פגישה עם הילדים, מול הסיכון של יצירת מפגש כזה.

היא הוסיפה שגם ממשפחת המנוחה נמנעה גישה למסמכים הרפואיים, ולטעמה, ראוי היה לאפשר למשפחה מעמד של עיון במסמכים אלה.

עוד הזכירה שדעת המיעוט בועדה היתה של המשפטנית, ופירוש הדברים שמהחלטת הרוב, נעדר השיקול הנראה לבני משפחה המנוחה כראוי.

8. תשובת המשיב

8.1 בא כח המשיב הסכים שמדובר במקרה כואב וקשה והוסיף שאין כאן צד נפגע וצד פוגע, אלא שני צדדים נפגעים. לטענתו, מקומו של האינטרס הציבורי ברור ואינו משתנה, אבל המצב הרפואי השתנה משמעותית, והוא שהניח את היסוד להחלטת הועדה לאפשר למשיב לצאת לחופשות. לדעתו, יתכן שבתקופה של חצי שנה יחול שיפור משמעותי במצב בריאותו של המאושפז, עד כדי יצירת הבחנה בין האפשרות למנוע חופשות לבין מתן חופשות.

הוא הזכיר את זכויות היסוד ואת הצורך לדאוג לשיקומו של מי שביצע עבירה חמורה בהיותו חולה.

8.2 בהקשר למתן חופשות הזכיר כי לפני שנה וחצי אושרה למשיב חופשה של 72 שעות. המשיב יצא אז לחופשה זו וחזר לבית החולים, מבלי שחרג מן התנאים. הוא לא ניסה ליצור קשר עם ילדיו או עם משפחה המנוחה.

בא כח המשיב הוסיף שבית המשפט אינו אמור אמור להחליף את שיקול דעתה של הועדה בשיקול דעתו, והזכיר כי לחבר המשפטן בועדה הפסיכיאטרית לא ניתנה זכות ווטו.

9. אבחנה בין מאושפזים לפי חוק טפול בחולי נפש

9.1 אפשר לבחון את הבעיה במספר היבטים. תחילה נשאל מה משמעות המעשה שביצע החולה, מעשה שנקבע כעבירה מבלי להרשיע את הנאשם, לאור הקביעה שהוא אינו אחראי למעשיו.

גישה אחת יכולה להיות שאם לא היה החולה אחראי למעשיו בשעת ביצוע המעשה, אין אנו זוקפים לחובתו את המעשה שביצע ודינו כדין כל חולה אחר. צריך להתייחס אליו כאל חולה, ולנתק בינו כל קשר לבין המעשה שעשה.

מול גישה זו ניתן להציב גישה אחרת, שתאמר שהחולה לא ישא בעונש בגין העבירה שביצע, אולם לא ינהגו בו כפי שנוהגים בחולה שלא ביצע עבירה.

9.2 בין שתי תפיסות אפשריות אלה, נבחרה התפיסה המבחינה הבחן היטב בין סוגי החולים. אלה שהוכרו כחולים, מבלי שנזקפה לחובתם עבירה שביצעו בשעת המחלה, לעומת אלה שביצעו עבירה בשעה של חולי. אבחנה זו מצויה בסעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, שזו לשונו:

"15.(א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי;

...

(ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.

(ג) לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית;..."

9.3 ההבדלים בין שני המסלולים הובהרו בבש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 289, 309.

10. שיקולים בועדה הפסיכיאטרית

10.1 מבלי שדברים יהיו מפורשים, ברור שצרופו של משפטן לועדה נועד לשקף מערכת עובדתית-רפואית של שיקולים שיוצבו בפני הועדה.

כלומר - בעוד שתפקידם של הפסיכיאטרים הוא לבדוק ולקבוע, על יסוד חומר המעקב של בית החולים והתרשמותם מן החולה בעת הופעתו בפניהם, אם במצבו הוא מסוכן לעצמו או לציבור, הרי שתפקידו של המשפטן לשלב שיקולים שאינם רפואיים.

10.2 אין זה המקרה היחיד שבו אנו נתקלים בצורך לשקול שיקולים משולבים, רפואיים ושאינם רפואיים. השילוב של ביקורת משפטית - שיפוטית ומבחנים הרפואיים, כאשר עוסקים בעניינו של מי שביצע עבירה ונטען שהוא אינו אחראי לה מחמת מחלת נפש, מלווה את המעקב והטיפול בחולה.

10.3 תחילת ההליך בבית המשפט, כאשר נקבע על ידי פסיכיאטר שהחולה אינו אחראי לעבירה. לא די בקביעה פסיכיאטרית, ויש צורך בביקורת של בית המשפט.

המשך ההליך בהעמדת משפטן בראשות ועדה פסיכיאטרית, הבודקת מידי ששה חודשים את כשירותו ואת מחלתו של החולה.

אם המבחן היחיד אותו צריכה הועדה לבחון היא מדת הסיכון הנשקפת מן החולה כפועל יוצא של מחלתו, במה אמורים המשפטנים לתרום?

המסקנה העולה מכך היא שכמו בתחומים אחרים (ראה למשל במבחנים של חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959), מוצבים השופטים והמשפטנים כמי שאמורים לשלב גם שיקולים שאינם רפואיים.

10.4 מהם שיקולים אלה?

בעוד שבשחרור על תנאי של אסיר, נקבעה (בתשס"א) מערכת שיקולים מקיפה, אותה אמורים חברי הועדה לבחון בדונם בעניינו של אסיר, הרי בחוק טיפול בחולי נפש, לא נקבעה מערכת כזו. העדרה של מערכת כזו אינה צריכה להתפרש כקביעה שלילית, לפיה אין לשקול שיקולים שאינם רפואיים, שכן, כאמור, תפיסת החוק מצביעה על כוונה לערב גם שיקולים שאינם רפואיים.

10.5 קודם לחקיקת החוק מתשס"א, וכלילת סעיף 10א, עלה הענין בפסיקה.

בגלל הדמיון בין השאלות שבשני המקרים, ראוי להביא כאן דברים שכתב הנשיא ברק קודם לחוק תשס"א בבג"צ 89/01 לענין השיקולים לשחרור על תנאי ממאסר:

"המסקנה היא, איפוא, שוועדת השחרורים רשאית - וממילא גם חייבת - לשקול שיקולים של אינטרס הציבור.

באלו נסיבות יש להתחשב בשיקולים אלה? ככלל, נקודת המוצא הינה כי שיקולי אינטרס הציבור והשיקולים האחרים, ובהם תקנת הפרט ותקנת הכלל, נלקחו בחשבון על ידי בית המשפט הגוזר את עונשו של האסיר. על פי מצב הדברים הרגיל - ועל פי המקובל אצלנו מימים ימימה - ועדת השחרורים מעניקה רשיון חופש לאסיר

שהשלים שני שלישים מהמאסר המוטל עליו, בהתקיים התנאים בדבר תקנת הפרט ותקנת הכלל. ברגיל, אין ברשיון חופש זה כדי לפגוע באינטרס הציבור. זו היא "הנחת העבודה". זו היא נקודת המוצא. אך קיימים מקרים יוצאי דופן. אלה הם מקרים מיוחדים וחריגים בהם מתן רשיון החופש בחלוף שני שלישים מתקופת העונש, יפגע באינטרס הציבור. במקרים מיוחדים וחריגים אלה על ועדת השחרורים ליתן משקל גם לשיקולים של אינטרס הציבור. מקרים מיוחדים אלה מתאפיינים בכך שמכלול נסיבות המקרה, לרבות היחס בין חומרת העבירה לבין העונש שעל האסיר לרצות בפועל, הן מיוחדות וחריגות, באופן שמתן רשיון חופש לאחר ריצוי שני שלישים מהעונש המקורי שקבע בית המשפט יפגע פגיעה מיוחדת באינטרס הציבור. מקרים אלה יתאפיינו בדרך כלל לא בסוג העבירה בה הורשע האסיר, אלא במכלול נסיבות המקרה, ובהם היחס בין חומרת המקרה לבין העונש שעל האסיר לרצות בפועל. כך, למשל, ברגיל, גם מי שהורשע ברצח ייקבל רשיון חופש לאחר שנקצב עונשו, והתקיימו בו השיקולים של תקנת הפרט ותקנת הכלל. אך יש מעשי רצח שנעשו בנסיבות כה מיוחדות וחריגות, עד כי מתן רשיון חופש לאסיר שהשלים שני שלישים מהמאסר המקורי שנגזר עליו – ובמיוחד כך אם המאסר המקורי קוצר בעקבות חנינה - יזעזע קשות את אמון הציבור באפקטיביות המשפט הפלילי ויפגע עמוקות בתחושת הצדק של הציבור. במצב דברים זה, על ועדת השחרורים להתחשב בשיקולי אינטרס הציבור."

10.6 כיצד על הועדה לאזן את השיקולים אותם עליה לשקול – המחלה והסיכון הנשקף מן החולה מצד אחד, אל מול אינטרס הציבור?

גם כאן אני מציע ללמוד גזירה שוה מהנחיותיו של הנשיא ברק לועדות לשחרור אסירים בבג"צ 89/01, כאשר הוא דן במקרים בהם עברו האסירים עבירות חמורות (כמו בעניננו):

"הנה כי כן, עניין לנו במקרים חריגים ומיוחדים, בהם יש ליתן משקל של ממש לשיקולים של אינטרס הציבור (ראו פרשת דותן, עמ' 752). ודוק: במצבים אלה, אין לשיקולים של אינטרס הציבור ערך מוחלט. אין להתחשב רק בהם. על ועדת השחרורים להעמיד על כף המאזניים את השיקולים בדבר תקנת הפרט ותקנת הכלל מזה ואת השיקולים של אינטרס הציבור מזה, ועליה לאזן ביניהם. כמובן, ככל שמכלול נסיבות המקרה הן חמורות יותר, כך יינתן לשיקולי אינטרס הציבור משקל נכבד יותר; ככל שהאסיר מתקרב לריצוי מלוא עונשו, יינתן לשיקולי תקנת הפרט והציבור משקל כבד יותר. עניין לנו באיזון עדין שעל ועדת השחרורים לערכו בכל מקרה ומקרה. איזון זה אינו נעשה על פי נוסחאות מתמטיות. יש לוועדת השחרורים שיקול דעת באשר לאופן עריכתו של האיזון. שיקול זה אינו מוחלט. זהו שיקול דעת מוגבל, היוצר מתחם של מקרים בהם האיזון שנעשה על ידי ועדת השחרורים הוא ראוי. אכן, 'כל עוד המדיניות, שנקבעה על ידי הוועדה והמופעלת בידה, מתחשבת בגורמים הרלוואנטיים ובהם בלבד, והיא מאזנת בצורה סבירה אותם גורמים בינם לבין עצמם, אין פסול בהחלטתה, גם אם לאנשים אחרים יש תפיסה שונה באשר למדיניות הפנאלוגית הראויה' (פרשת אסיאס, עמ' 694). בסופו של יום, גם בהילקח בחשבון שיקולים של הרתעה כללית (בנוסף לתקנת הפרט ותקנת הכלל), המבחן הוא מבחן של סבירות (ראו פרשת סויסה, עמ' 742).

איזון עדין זה עומד לביקורת שיפוטית. כמקובל, בעריכתה של ביקורת זו אין בית המשפט משים עצמו כוועדת שחרורים. השאלה אינה, מה היה בית המשפט פוסק אילו הוא היה פועל כוועדת שחרורים. השאלה הינה, אם החלטתה של ועדת השחרורים נופלת לגדר מתחם הסבירות (ראו פרשת סויסה, עמ' 742)."

10.7 ניתן לסכם את המקובץ בנקודות הבאות:

החוק מבחין בין חולה במחלת נפש שאושפז עקב ביצוע עבירה לבין מי שאושפז מבלי שביצע עבירה.

הועדות אמורות לבחון הן את מצבו הנפשי של החולה והסיכון הנשקף משחרורו, והן שיקולים שבאינטרס הציבורי.

בהעדר מבחנים בחוק לקביעת אינטרס הציבור, רשאיות הועדות להנחות עצמן בהוראת סעיף 10 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר ובפסיקה שענינה שחרור אסירים.

10.8 מה משמעות הקשר בין השיקולים במאושפז במסלול הפלילי?

ככל שהסיכון הנשקף משחרורו של החולה גדול יותר, קטן המשקל של השיקולים האחרים. רוצה לומר, גם אם חלפו שנים רבות מאז ביצע החולה עבירה, ובהנחה שהוא עדיין מצוי במסלול הפלילי, ראוי שהועדה לא תאפשר שחרורו (או, יציאתו לחופשות) אם רמת הסיכון הנשקפת מכך גבוהה.

מצד שני, גם כאשר תרד רמת הסיכון, הרי שככל שקרוב הזמן לביצוע העבירה וככל שהעבירה חמורה יותר, יגבר משקלם של שיקולים אחרונים אלה, מול המשקל של הפחתת הסיכון.

10.9 את השאלה מה משקלם של העקרונות שאינם רפואיים, קרי - חומרת העבירה ומשך הזמן שחלף מאז בוצעה, כאשר לא נשקפת כלל מסוכנות לחולה ולסביבה משחרורו, נשאיר לעת מצוא. מצבו של המשיב שונה. המסוכנות לא נשללה אלא הוערכה כמצויה ברמה נמוכה. כלומר, עדיין נותר בצד זה של המאזניים יסוד המגביל את השחרור.

כף המאזניים האחרת כבדה ביותר. המשיב גרם למותה של אשתו -אם ילדיו ועוברה באלימות קשה וחמורה ביותר. חלף זמן קצר מאז עשה אותו מעשה נורא ועד עתה. הצרוף של חומרת המעשה ומשך הזמן הקצר שחלף מאז, מכריעים את הכף ומצדיקים את ההתערבות בקביעת הועדה הפסיכיאטרית.

10.10 אני מסכים עם בא כח המערער ועם באת כח ההורים, שראוי שיקבעו בחוק עקרונות מנחים שיעמדו בפני הועדה הפסיכיאטרית בעת הדיון בפניה. סעיף 10 בחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001, יכול לשמש דוגמא

"10. (א) במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא."

11. סיכום

כאשר בוחנים את החלטת הרוב שבפנינו, ברור שחברי הועדה שהחליטו על שחרור התעלמו ממרכיב זה של שיקולים. אינטרס הציבור לא נשקל כלל, אלא מידת הסיכון הנשקפת מן המשיב, וגם זו פורשה לקולא.

די בהתעלמות זו ממרכיב חשוב בשיקולים הנדרשים, כדי לשלול את הסבירות מהחלטת הועדה, שהתקבלה ברוב דעות.

במצב הנוכחי, לא היתה הצדקה להורות על שחרורו של המשיב לחופשות, לאור קרבת הזמן למועד המעשה שעשה, לאור חומרת המעשה וזוועתו ולאור קיומה של מסוכנות, אף אם היא ברמה נמוכה.

סיכומו של דבר, אני מקבל את הערעור ומבטל את החלטתה של הועדה הפסיכיאטרית. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא עותקי פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ט' באב, תשס"ג (7 באוגוסט 2003).

י' דר, שופט

000711/03עש 051א.ס