בעניין:	יחזקאל יומה ע"י ב"כ עו"ד ח.דויד
		התובע
	- נ ג ד -
	מגדל חב' לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד א. פיגנבוים
		הנתבעת

פסק דין

פתח דבר

התובע, יליד שנת 1955, נפצע בתאונת דרכים ביום 21.7.92, שעה שאיבד שליטה על הרכב בו נהג והתנגש בעמוד. הנתבעת הינה מבטחת הרכב, חבה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975.

התובע הועבר לביה"ח קפלן ועל פי התיעוד הרפואי עולה כי התקבל מחוסר הכרה ונזקק לטיפול נמרץ נשימתי. בבדיקה שנערכה לתובע, אובחנו חבלה מסוג זעזוע מוח מלווה באובדן הכרה, שברים מרובים מרוסקים בעצמות הפנים, שברים בצלעות 6-9, חזה אויר ימני, חבלת לב, המיפרזיה של יד שמאל, שיתוק של עצב הפנים משמאל, חתך עמוק בברך שמאל שנתפר, דלקת ריאות באונה שמאלית תחתונה, חבלה בבטן שהצריכה אבחון באמצעות לפרוטומיה חוקרת ובניתוח נמצא קרע של המזנטריום לא מדמם. התובע הועבר לאשפוז במחלקת כירורגית פה ולסת בבית החולים בילינסון, שם בוצע קיבוע של השבר בעצם הזיגומה, שוחרר ביום 9.8.92 ולאחר מכן המשיך במעקב וטיפול רפואי במרפאות חוץ של בית החולים ובמסגרת קופת חולים. ביום 15.6.00 עבר התובע ניתוח להוצאת פלטות הטיטניום שקיבעו את העצמות השבורות בפניו.

הנכות הרפואית

ביום 8.1.97 נבדק התובע על ידי פרופ' סוניס, מומחה רפואי בתחום העיניים. המומחה העריך כי כתוצאה מהפגיעה נותר אנופתלמו (Enophthalmo) קל בצד שמאל ללא ליקוי תפקודי, ולפיכך לא נותרה נכות בתחום העיניים.

התובע נבדק פעמיים על ידי פרופ' לאופר, מנתח פה ולסתות. המומחה בדק את התובע לראשונה ביום 10.12.97 וקבע כי השברים בעצם העול התרפאו בצורה תקינה ולא נותרה נכות אסטטית או פונקציונאלית. הבדיקה השניה נערכה ביום 3.1.01, לאחר שהתובע עבר ניתוח נוסף בפניו. בעקבות הבדיקה, קבע המומחה כי קיימת נכות בשיעור 2.5% על פי סעיף 29(5)אII למבחני המוסד לביטוח לאומי, וזאת עקב הפחתה בתחושה באזורים המעוצבבים על ידי העצב האינפרה-אורביטלי מצד שמאל.

ביום 2.2.97 נבדק התובע על ידי פרופ' רכס, מומחה בתחום הנוירולוגי אשר נעזר בנוירופסיכולוג, ד"ר זלוטוגורסקי.

פרופ' רכס העריך כי לתובע 10% נכות נוירולוגית על פי סעיף 34 ב' (מותאם) למבחני המוסד לביטוח לאומי, וזאת עקב תסמונת מוחית לאחר חבלה ללא עדות לנזק מוחי ב- CT וממצאים קלים במבחנים הקוגניטיביים. פרופ' רכס המליץ להעמיד את התובע להערכה פסיכיאטרית על מנת לקבוע את נכותו בתחום זה והקשר בינה לבין התאונה.

על פי המלצתו של פרופ' רכס, והסכמת הצדדים למינוי מומחה פסיכיאטרי, מונה על ידי ד"ר א.קוץ להעריך את נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה.

ד"ר א.קוץ, פסיכיאטר, מנהל השירות הפסיכיאטרי לייעוץ בביה"ח שלוותא ומאיר בכפר סבא, בדק את התובע שלוש פעמים.

פעמיים בתאריכים 16.5.97 ו- 30.5.97 לפני חוות דעתו הראשונה ופעם שלישית ב-30.1.02 לפני חוות הדעת השניה.

בחוות הדעת הראשונה מיום 3.6.97 העריך כי התובע סובל מתסמונת לאחר חבלה גולגלתית לאחר COMA עם מרכיבים אפקטיביים דיכאוניים ברורים שאין בהם הפסקות, המגבילים את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר ההתאמה באופן ניכר, ונכותו בשיעור 50% לצמיתות.

חוות דעתו השנייה של ד"ר א.קוץ שהוגשה ביום 26.6.02, ניתנה במהלך עדותו בביהמ"ש, ונדרשה ליתן השלמה לחוות דעתו הראשונה ולשאלה האם התובע מתחזה ואם לא מה שיעור נכותו בתחום הפסיכיאטרי. בחוות הדעת השניה חזר ואישר את מסקנתו:

"אז כעתה בלט הנזק התפקודי, הרגשי והקוגנטיבי. מאז הבדיקה הקודמת לפני 5 שנים ועד היום ממשיך לתפקד ברמה מוגבלת ובמסגרת מוגנת. מצבו הרגשי נע, מרבית הזמן, בין דכדוך לרגזון, כשלעיתים, בעיקר כשלא מקבל תמיכה מתמדת מסביבתו, או כאשר אינו מתמיד בתרופותיו, יש הרעה משמעותית במצבו הנפשי... לפיכך, אני חוזר ומעריך את נכותו הפסיכיאטרית הקבועה ב-50% (חמישים אחוז) על פי סעיף 34(ה) (מותאם) לתסמונת לאחר חבלה גולגלתית מוחית..."

גדר המחלוקת

עיקר הדיון נסב בשאלה האם התובע מתחזה.

הנתבעת מבקשת שלא לתת אמון בתובע כי שיקר בעדותו ובהצגת הדברים שמסר לגורמים המטפלים בו, אל מול התנהגותו הנגלית בקלטות בהן צולם התובע בהזדמנויות שונות.

לטענת הנתבעת אלו מצביעים באופן חד משמעי על תפקודו התקין של התובע ויש בהם לתמוך בטענה שהתובע בלתי אמין, מניפולטיבי, שפועל משך שנים רבות להשגת רווחים משניים, תוך מסירת מידע כוזב ושקרים.

הנתבעת מבקשת שלא לסמוך על חוות דעתו של ד"ר א.קוץ המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי ולקבוע כי אין לתובע נכות בתחום הפסיכיאטרי, וכי נכותו הרפואית של התובע בעקבות התאונה אינה עולה על 12.25%.

מנגד טוען בא כוח התובע כי שלושת המומחים, שבדקו את התובע מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי, איבחנו אצל התובע מרכיב דכאוני בולט. ד"ר זלוטוגורסקי רשם שעל סמך מבחני SVT שערך לתובע אין מדובר בהתחזות, והתובע יצר עמו קשר אמין.

ד"ר א.קוץ הגיע למסקנה זהה לאחר שבדק את התובע שלוש פעמים בהפרשי זמן ובנקודות זמן שונות.

לטענת בא כוח התובע, על אף העצמת התלונות עשה התובע רושם אמין, לא רק בפני המומחים שמונו על ידי בית המשפט, אלא גם בפני גורמים שונים שטיפלו בו לאורך זמן.

ב"כ התובע הרחיב את הדיבור בסיכומיו על פגיעת הראש הקשה ממנה סבל התובע, בעקבותיה התפתחה פגיעה קוגנטיבית ותגובה נפשית, תגובה שהחמירה עם השנים לאחר פיטוריו ממקום עבודתו, וכי כל הרופאים והגורמים שטיפלו בו האמינו בתלונותיו, חלקם היו מודעים לאלמנט ההגזמה והסומטיזציה בתלונותיו, אך ראו זאת כחלק ממצבו הכולל, מהתגובה הנפשית שפיתח עקב התאונה. לעמדתו, ניתן להסיק על אישיותו החיובית של התובע גם מכך שבשנים הראשונות לאחר התאונה לא מיהר להגיש תביעה כספית לביהמ"ש, חזר למקום עבודתו הקודם ולמרות שלא היה כל דמיון בין תפקודו לפני ואחרי התאונה, לא פעל לזכות בפיצוי כספי אלא לאחר שפוטר מעבודתו במהלך שנת 1995 ונקלע עם משפחתו לחרפת רעב.

ברור התביעה התארך מעבר למקובל לאור הצעתו של ד"ר א.קוץ שעלתה במהלך חקירתו הנגדית, לאשפזו לצורך הסתכלות. בסופו של דבר המהלך לא התאפשר עפ"י עמדת היועצת המשפטית של משרד הבריאות שהובאה ע"י עו"ד מ.ימין, שהיתה באת כוחו הקודמת של התובע. על פי עמדה זו לא ניתן לאשפז אשפוז פסיכיאטרי ללא אינדיקציה רפואית ושלא למטרות טיפול וכי צו אשפוז על פי החוק אפשרי רק אם הוא ניתן בהליכים פליליים לקביעת אחריות פלילית ומסוגלות לעמוד לדין.

דיון

הגעתי לכלל דעה שלתובע אין נכות בתחום הפסיכיאטרי ואם הוא מציג מגבלות נפשיות, מקורן של אלו בהתחזות ומצבו אינו תולדה של תאונת הדרכים מיום 21.7.92.

התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו במשפט, על אף שנים רבות של העמדת פנים בפני הגורמים השונים כאילו השתנו, מאז התאונה, אורחות חייו מהקצה לקצה בהיותו בלתי כשיר לעבודה והוא זקוק לתמיכה, טיפול ועזרה.

על סמך העדויות השונות ובכללם רישומים ממוסדות רפואיים שונים, קלטות מעקב אחר התובע ולאור חקירתו של ד"ר א.קוץ בביהמ"ש, הגעתי למסקנה שונה מזו של המומחה הרפואי הפסיכיאטרי.

לעמדתי אין מדובר בהעצמת רגשות מצד התובע כי אם בהתחזות על מנת להשיג רווח משני.

אדגיש כי ד"ר א.קוץ בעל דיפלומה ברפואה התנהגותית ופסיכיאטרית מביה"ס לרפואה של הארורד בוסטון ארה"ב ובין היתר משמש כיו"ר פורום פסיכיטאריים יועצים בבתי חולים כלליים, מרצה בחוג לפסיכיאטריה בביה"ס לרפואה בתל-אביב, ואין בכוונתי להטיל ספק כלשהו בכישוריו המקצועיים, גם אם אינני מקבלת את מסקנותיו.

הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט וחוות דעתו של מומחה רפואי מהווה ראייה במסגרת כלל הראיות אשר ביהמ"ש רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה כולה או חלקה, בהתאם לשיקול דעתו.  (ראה ע"א 311/66 נחמיאס נ' לקט קואופרטיב לאיסוף נייר פסולת, פ"ד כ(4) 48, 50;  ע"א 124,128/79 מדינת ישראל נ' קמינר, פ"ד לד(1) 617, 621-622; ע"א 675/77 אלטשולר נ' נציב המים, פ"ד לד(1) 731, 737;  ע"א 409/84 מדינת ישראל נ' שגב, פ"ד מ(3) 706, 710-711).

אמנם נכון, כטענת ב"כ התובע, כי בתחום הפסיכיאטריה, שכידוע אינה מדע מדוייק, הקביעה האם האדם הינו מתחזה לפגוע נפש, או פגוע נפש אשר חלק ממחלתו גורמת לו להקצין את מצבו, הינה קביעה רפואית, אשר גם בעל המקצוע הרפואי, הפסיכיאטר, מתקשה לא אחת בקביעתה. יחד עם זה, כמו במקרים רבים אחרים, עלי להתמודד עם השאלות הקשורות לעניין שברפואה על פי חומר הראיות שבפניי. האחריות בקבלת ההחלטה כבדה ביותר.

לא מצאתי למנות, מיוזמתי, מומחה רפואי נוסף בתחום הפסיכיאטרי ולהעביר אליו את חובת ההכרעה וגם לאור הבעיתיות שנתגלעה באשר לאשפוז התובע לצורך הסתכלות.

מכלול הנסיבות שבפניי, הן התשתית העובדתית עליה נשענת חוות דעתו של ד"ר א.קוץ, תשתית ראויה. ד"ר א.קוץ נתן אמון רב בעדותו של התובע, והתקשה להסביר במקרים רבים מימצאים רפואיים שנרשמו ע"י רופאים אחרים. דווקא משאושפז התובע אשפוז דחוף, שעוד יתואר, מצא מנהל המחלקה שהתובע מתחזה. חוות דעתו ומסקנותיו של ד"ר א.קוץ אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת הנדרשת על ידי, ולכן על אף שהידע הרפואי הוא נחלת המומחה הרפואי, לא אוכל לבסס את מסקנותי על חוות דעתו. (ראה ע"א 2160/90 שרה רז נגד פרידה לאץ ו"הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מז (5) 170).

על התובע

אינני נותנת אמון בדברי התובע, בהתנהגותו בביהמ"ש במהלכים השונים של ההתדיינות, בהצגת הדברים שלו ושל בני משפחתו הקרובים לפיהם גרמה התאונה להגבלה ניכרת בהתאמתו הסוציאלית וכושר עבודתו.

רבות הקדשתי לשאלה מה מביא אדם, שתפקד באופן סביר לפני התאונה, להעמיד פנים ולהשליך עצמו לשולי החברה בפני גורמים שונים, והאם יש לרקע הסוציואקונומי שלו להסביר זאת.

בהופעותיו בביהמ"ש, בין כשהעיד ובין כשישב באולם, הציג עצמו כאיש בוהה בעל תובנה מוגבלת מאד, כמי שיוצא לעבודתו המוגנת לעיתים, ומבלה שעות אורכות בטיפולים רפואיים, כמי שזקוק להדרכה ועזרה אפילו בפעולות הפשוטות, אותו איש, נחזה להיות אדם שונה לחלוטין בצפייה בקלטות שהוצגו ע"י הנתבעת. בקלטות אמנם אין קול והן אילמות (כלשון ב"כ התובע) אך יש בהן הרבה תנועה.

המעקבים שבוצעו החל מספטמבר 1995 וכלה בנובמבר 2002, אינם משקפים את כל תמונת המצב, שהרי מטבע הדברים יש למעקב עיתוי וזמן מוגבלים ליום המעקב, אך יש בהם לשפוך אור חיוני על מעשיו והתנהגותו של התובע, אותם ביקש להציג בצורה שונה לחלוטין.

בכל הקלטות נראה התובע הולך, נוסע, נוהג, רוכב על אופניו, מתרועע עם חברים ואף עובד בנגרות ללא מגבלה ובשונה מהותית ממה שניסה להראות בביהמ"ש ובפני הגורמים המטפלים.

הקלטת נ/8 (גם נ/20) צולמה ביום 24.9.95.

הקלטת נ/9 (גם נ/19) צולמה ביום 8.4.98.

הקלטת נ/10 (גם נ/18) צולמה ביום 13.4.98.

הקלטת נ/11 (גם נ/17) צולמה ביום 1.12.99.

הקלטת נ/14 צולמה ביום 2.11.01.

הקלטת נ/15 צולמה ביום 23.1.01.

הקלטת נ/16 צולמה ביום 4.3.00.

הקלטת נ/28 צולמה ביום 10.7.02.

הקלטת נ/29 צולמה ב-14.11.02.

בשלב הדיון בבקשה לתשלום תכוף בשנת 1997 בעוד שהתובע הציג בפניי, שלא זכר אפילו את כתובת בית הכנסת בו הוא נוהג להתפלל, הוא מתמצא בזמן ובמקום, מצולם רוכב על אופניו ברחבי העיר באופן בוטח, משתלב בתנועה כפי שניתן לראות בתמונות מש/5 ומש/6 ששימשו יסוד להחלטתי מ-6.11.97. בבקשתו לתשלום תכוף הסתיר את העבודות המזדמנות שעשה בנגרות. הגם שמדובר לדבריו בסכומים נמוכים היה ראוי שיספר על עבודות אלה לגורמים שטיפלו בו ולבימ"ש.

בקלטת נ/8 (נ/20) שם בוצע מעקב אחריו החל מהשעה 06:00 בבוקר, עוד ביום 24.9.95, כשהתובע יוצא מביתו, נושא בידיו את האופניים ומתחיל ברכיבה ברח' ההסתדרות מזרחה לכיוון השוק ברמלה, עד שהגיע לחנות בשם "רהיטי ורד" (עדות החוקר ארז אלון, ישיבה מיום 8.11.01 עמ' 98 המודפס, 103 המתוקן).

בישיבה מיום 24.5.01 (עמ' 37 מודפס 115 המתוקן) אישר כי ביצע עבודות נגרות פשוטות של החלפת צירים ומדפים שהיה רוכש אותם בשוק והסכומים שקיבל נעו בין 100 ל-200 ₪, כשלטענתו הם סכומים זניחים, ו"לא היה מספיק לי לסיגריות אפילו...". התובע לא סיפר שהוא עושה עבודות נגרות מזדמנות כשהיה בשיקום, לא למומחים הרפואיים ולא לרופאים המטפלים.  יש לדחות את הסברו כי עשה מעט עבודות ולכן לא סיפר על כך לחוקרים. עוד אני מטילה ספק רב אם הפסיק לעשות עבודות אלו כשהעיד על כך בביהמ"ש (עדות התובע מיום 24.5.01 עמ' 38 המודפס, 116 המתוקן).

התובע תאר את נסיונות ההתאבדות שלו. בתצהיר עדותו הראשית הסביר זאת בכך שנמאס לו לחיות ולקח כדורים "כדי לגמור עם עצמי ופעם שתיתי אקונומיקה..." בתעודת חדר המיון של ביה"ח אסף הרופא (נספח 12 לתצהיר התובע), נרשם כי "לפי דבריו, במשך כשבוע נטל אקונומיקה, כוס שלם פלוס רעל עכברים, אתמול נטל עירוב של תרופות פרוזק ונומבון, סך הכל 10. בבדיקה גופנית נמצא במצב כללי משביע רצון ובהכרה מלאה". בחקירתו לא זכר לתאר בדיוק איזה תרופות נטל וכמה אקונומיקה שתה, ואף שלל כי סיפר זאת לרופא בחדר המיון. מאחר ורופאי חדר המיון החליטו על אשפוזו בבאר-יעקב, נרשם בסיכום המחלה בעקבות אשפוזו שם (נ/23) כי -

"יום טרם קבלתו קם עצבני, החליט שהוא רוצה למות, נטל 10 כדורי נומבון ומיד הלך למרפאה ומשם הופנה אלינו... מידי פעם שותה, שתה יום טרם קבלתו בירה כי מישהו אמר לו שזה עושה טוב. עד אתמול לא ידע על כך. בבדיקה נראה כפי גילו, מודע והתמצאות תקינים... אין הפרעות במהלך החשיבה..."

התובע העיד כי לעיתים נהג בעבר ברכב של בתו למרחקים קצרים, למכולת, כדי לקנות מצרכים מעטים. גם אשתו סיפרה כי מדובר בנהיגה קרובה "למכולת כשזה קרוב". מהקלטת

נ/14 שצולמה ביום 2.11.01 ומעדות החוקר רון פוגל (עמ' 85 המודפס, 165 המתוקן) תאר החוקר, וכך עולה גם מצפיה בקלטת, תמונה שונה לחלוטין.

"בשעות הבוקר נראה התובע נוהג ברכב מ.ר. 22.066.85 (מסוג סוברו בצבע כסף) ברח' ההסתדרות הוא עצר בסמוך לביתו ירד מהרכב ונכנס לבית.

בהמשך יצא התובע מביתו, כשהוא נושא שקיות אשפה, בהמשך השליך את השקיות למיכל אשפה בסמוך לבית אחר, עלה למכונית הסוברו ונסע.

עצר בסמוך למכולת, ירד מהרכב ונראה מתנשק ומתחבק עם גבר מבוגר ואז נכנס למכולת".

גבר (דתי) הגיע למקום ונראה משוחח עם התובע בהמשך עלו השניים לרכב הסוברו ונסעו, כשהתובע נוהג ברכב.

הגיעו לתחנת דלק והתובע תדלק את מכוניתו, ובסיום נראה משוחח במכשיר הטלפון הסלולרי, ואז עלה למכונית המשיך בנהיגתו.

הנ"ל הגיעו ליישוב בית"ר עילית. בשלב זה ירד הגבר מהרכב. התובע המתין ברכב.

בהמשך יצא התובע מהמכונית, פתח את מכסה המנוע ונראה מטפל במנוע. הוא נטל בקבוק מים מתא המטען ברכב ונראה ממלא מיכל בתא המנוע. בסיום הכניס התובע את הבקבוק לתא המטען וסגר את מכסה המנוע.

הגבר והילדים יצאו מהבית כשיבידיהם שקיות. התובע קם ממקומו ופתח את מכסה תא המטען. הגבר הכניס את השקיות פנימה ואז הגבר וארבעת הילדים עלו לרכב ונסעו כשהתובע נוהג ברכב".

גם אשתו של התובע בחרה לתמוך בשקריו. בעדותה מיום 29.3.01 סיפרה כי התובע אינו נוהג ברכב לבדו ותמיד מישהו נוסע איתו, אלא אם כן הנסיעה למכולת האורכת 5 דקות מביתם. לדבריה, הבת שהרכב בבעלותה, אינה נותנת לתובע את הרכב בגלל הסיכון הכרוך בכך. (עמ' 28-27 המודפס, 74-73 המתוקן).

ההסבר שנתנה האישה לעניין רכיבת התובע על אופניו אינו משכנע. בל נשכח כי במועד המתואר על ידה, היה התובע, לדבריו וכפי שהציג עצמו, זקוק לעזרת הזולת ולהדרכה אך היא מתארת -

"ש. האם בעלך רוכב על אופניים.

ת. אני רכבתי על אופניים ואמרתי לו לרכוב על אופניים. הוא רכב בגללי. אני שלחתי אותו לרכב.

ש. מתי.

ת. לא יודעת. זה היה 4 שנים או 5 שנים. משהו כזה. לא בדקתי איך הוא רוכב.

ש. בשביל מה דירבנת אותו.

ת. רציתי שיהיה לו כיף, טוב. רכב על אופניים תקופה קצרה. לפני 5-4 שנים זה היה.

ש. לאן היה רוכב.

ת. לעיר.

ש. בשביל מה צריך לנסוע לעיר באופניים.

ת. רצינו לחסוך באוטובוסים ובמוניות ובתור ספורט גם. אני רציתי יותר." (עמ' 29 המודפס, 75 המתוקן).

על אופיו המניפולטיבי של התובע ניתן ללמוד גם מסיפוריו כאילו הוא בטיפולו הפרטי של ד"ר א.קוץ שנתן לו כדורים מסוג פרוזק, כעולה מהרשום ב-נ/4 מהתחנה לבריאות הנפש. בעדותו בביהמ"ש מיום 24.5.01 אישר התובע כי הבין שפגישותיו עם ד"ר א.קוץ היו בגלל שמונה מומחה של ביהמ"ש. הוא הכחיש כי באותה תקופה סיפר במרפאה לבריאות הנפש שד"ר א.קוץ הוא הרופא המטפל שלו. משהוצג לו הרישום בכרטיס הרפואי, לרבות מספר הטלפון של ד"ר א.קוץ, הכחיש כי הוא מסר את הפרטים לרופא (עמ' 12-11 המודפס, 90-89 המתוקן).

עוד ניסה התובע להסתיר את העובדה שקיבל עזרה מגורם כלשהו לאחר התאונה, אולם במהלך חקירתו הנגדית אישר שסמוך לתאונה קיבל סיוע במשק הבית מטעם העירייה, אם כי התקשה לזכור זאת.

אמנם יש קושי מסויים לאבחן העצמת תלונות של נפגע, לבין מי שמתחזה, ובמיוחד אם ההתחזות נמשכת לאורך תקופה ארוכה ואפשר שהעיסוק בעצמו ובהגזמת התלונות עלולים להגיע לדרגה של הפרעה נפשית. מכלול הראיות ושקריו של התובע מצביעים, לדעתי, על התחזותו שמטרתה השגת רווחים משניים - לא רק בתביעת הפיצויים שלו - אלא גם בפני אותם גורמים מהם זכה להנאות כלשהן, בין כספיות ובין אחרות. חלקם לא נתנו בו אמון. לדוגמא, ב-נ/27 דיווחה הגב' קסטל שהתובע נראה יוצא מחדר הטיפולים "מדבר עם מוסא תוך עישון סיגריה ונראה הרבה יותר ויטלי ומאורגן". אפילו אשתו של התובע תארה למטפלת כי התובע מניפולטיבי ו"משתמש במחלה שלו כדי להצדיק את העדר התפקוד וקבלת אחריות" (נ/27 מ-26.2.01).

עו"ד ח.דויד, ב"כ התובע שהחליף את ייצוג התובע במקומה של עו"ד מ.ימין, פרט בסיכומיו המלומדים את המניעים האישיים שלו לייצג את התובע לאחר שבחן היטב את חומר הראיות, וכלשונו:

"היה לי ברור כי אהיה מוכן בסיטואציה כזו לטפל בתיק ראשית רק אם אשתכנע כי התובע אכן נפגע נפשית באופן משמעותי בתאונה... אני בטוח כי אילו ב"כ הנתבעת לא היה 'נעול על הקונספציה' של מתחזה... היה מגיע בסופו של דבר למסקנה הבלתי נמנעת כי אכן מדובר באדם אומלל שחייו וחיי משפחתו נהרסו עקב פגיעתו..."

אין לי אלא להצטער על כך שמילוי החובה המוטלת על כולנו בניהול המשפט תוך חתירה בלתי נלאית לבירור האמת, גרמה להטלת דופי אישי בין הצדדים, שעה שמונחת לפנינו תביעת פיצויים של מי שנפגע בתאונת דרכים, פציעתו המיידית אמנם היתה קשה, אולם משהחלים, בחר להעמידה כסיבה מכרעת לשינויים הנטענים, כאילו חלו באישיותו. התובע מניפולטיבי, בחר, מסיבות השמורות עמו, לנהל, מאז שפוטר מעבודתו, אורח חיים בטלני והוא מבלה את זמנו בהסתובבויות שונות, לרבות שהייה מוגבלת במתקני שיקום ואצל רופאים מטפלים, בנצלו את המערכות השונות לקבלת טובות הנאה.

חוות דעתו של ד"ר אילן קוץ

בחוות דעתו הראשונה העריך ד"ר א.קוץ כי במהלך בדיקת התובע, בלט האפקט הדיספורי. מצב רוח חרדתי דכאוני זה לווה בסימנים ברורים של רגרסיה ילדותית, כולל פיתוח תלות ילדותית בבודק.  להערכתו חזותו של התובע גילתה מבוכה וחוסר התאמה וקיימת ככל הנראה הגזמה מסוימת בתלונות אולם, הוא לא מצא כל רמז לכך שמדובר בהתחזות או בשקר.

לדעת ד"ר א.קוץ, הסימפטומים שהוצגו מאפיינים תסמונת שלאחר חבלה גולגולתית או תת תסמונת דיכאונית שלאחר חבלה גולגולתית. לגישתו, יש בכך כדי להגביל את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה של התובע באופן ניכר.

בחוות דעתו השנייה, קבע ד"ר א.קוץ כי מבחינה חברתית קיים צמצום ניכר וכי מבחינה רגשית קיימת רגרסיה ניכרת המחייבת תמיכה צמודה בתובע מצד הסובבים אותו. בבדיקה בלטו הפרעות ריכוז, לביליות אמוציונאלית המביאה להתקפי בכי, סף גירוי נמוך לתסכול והתחושה המתקבלת לעיתים היא שמדברים עם ילד ולא עם מבוגר. ד"ר א.קוץ מצא כי קיימת מוזרות, שיכולה להתאים לפגיעה פוסט- טראומתית והוא לא יכול היה למצוא ניסיון להתחזות מצד התובע. להשערתו יתכן והיו מרכיבים של אישיות תלותית ובלתי בשלה טרם התאונה, אך מרכיבים אלה לא באו לידי ביטוי לפני התאונה, ותפקודו בחיי העבודה וכבעל לאישה ואב למשפחה היו תקינים.

במהלך חקירתו הנגדית ביום 7.7.98, משהוצגה לעיוני הקלטת, אמר ד"ר א.קוץ כי על פי מה שראה -

"לא מדובר בדיכאון או מחלה דכאונית, האיש שראיתי גם היה מאד פעיל בתנועותיו, לא הסתובב שפוף, הדבר שבלט זה חוסר ההתאמה ועל מה שאני רואה אני לא יכול להגיד שזה מציין איזה כיוון קליני מסויים" "(עמ' 34 המודפס, 29 המתוקן).

משנשאל אם זה האיש אותו בדק, והאם זה תואם את ההתנהגות שלו בבדיקה ענה "ההליכה שלו שונה קצת מהישיבה שלו בחדר שלי. שפת הגוף שונה בהחלט". ואז הועלתה הצעה לאשפז את התובע להסתכלות כדי לבחון את מצבו.

בנובמבר 2001 חזר ד"ר א.קוץ לדוכן העדים להשלמת חקירתו הנגדית שבסופה ביקש לבדוק את התובע פעם נוספת. במהלך עדותו ב-18.11.01 אישר כי -

"האיש שאני ראיתי בבדיקה, אני לא הייתי רוצה לנסוע איתו כשהוא נוהג... האיש הזה שונה במידה מסויימת מהאיש שראיתי בבדיקה במובן שהוא יותר רגוע, התנהגותו יותר מחושבת, מהבחינה הזאת הוא שונה... אם הייתי רואה אותו אחרי הבדיקה יוצא מהבית שלו ונוהג הייתי מתפלא" (עמ' 123 המודפס, 203 המתוקן). 

לאחר שצפה בקלטות באולם ביהמ"ש, ונשאל באופן ספיציפי על המשמעות של השינויים המהותיים בשפת הגוף שמפגין התובע שעה שהוא במעקב ואינו יודע על כך, הוא ענה :

"התשובה היא שמהקלטות האלה למעט הדברים שציינתי, שפת הגוף למעט העובדה שהוא ראה פעם אחת עוסק בתעסוקה איזשהי מאחרי חלון, ופעם אחת שהליכתו נמרצת ושהוא נוהג ברכב פעם אחת, כל הדברים הללו יכולים להתחשב כסימן של בריאות יותר טובה ממה שציינתי אבל יכולים גם לא. יש מספר אנשים שטיפלתי ואני מטפל בהם שפגיעתם קשה והם מוגבלים לעשות פונקציות כאלה, כך שמבלי לדעת את התוכן והקונטקסט אני לא יכול להגיד בוודאות". (עמ' 114 המודפס ו-194 המתוקן בישיבה מיום 18.11.01).

ד"ר א.קוץ הסביר כי הוא רוצה לבדוק את התובע פעם נוספת כדי להגיע לאבחנה מדוייקת, והוא אמר:

"אפילו חשבתי להציע לקחת עוד שני קולגות שלי לעשות אפילו איזה ועדה של חברה שהם מבינים בעניין הזה ובתחומים הללו, פסיכיאטרים ותיקים ובעלי נסיון, אזמן אותו אלי למשרדי ואזמין עוד שני אנשים בביה"ח אחרי שעות העבודה... השאלה פה שעומדת עד כמה הוא סובל ועד כמה ההגזמה שלו שראינו שהיא קיימת..." (עמ' 126 המודפס, 206-205 המתוקן).

בהחלטתי מיום 18.11.01 דחיתי את התנגדותו של ב"כ הנתבעת לבדיקה נוספת ע"י ד"ר א.קוץ, אם כי לא אישרתי בדיקתו ע"י הפנל שהוצע ע"י ד"ר א.קוץ. הבדיקה יועדה ליתן השלמה לחוות דעתו בדבר השאלה האם התובע מתחזה, ואם לא מה שיעור נכותו בתחום הפסיכיאטרי. סברתי כי בדיקתו הנוספת של התובע נדרשת על מנת שיבצעו מבחנים תוך שימוש בכלי עזר העומדים לרשותו של המומחה, לבדיקת השאלה בגינה אפשרתי את הבדיקה הנוספת - האם התובע מתחזה.

בחוות דעתו השנייה מפורטת הבדיקה הפסיכיאטרית והדברים שנמסרו לו ע"י התובע ואשתו. אלו דומים לתמונה אותה ביקש התובע להציג בפניי. מסקנתו המפורטת בחוות דעתו היא שמוגבלותו התפקודית והרגשית של התובע קשורה לתאונת הדרכים, פגיעתו כרונית והוא חוזר ומעריך את נכותו הפסיכיאטרית הקבועה ב-50% מותאם לתסמונת לאחר חבלה גולגלתית מוחית.

בעדותו ביום 30.1.03 הסביר כי לא ערך לו מבחן אלא -

"אני הסתכלתי על מכלול התופעות הנפשיות שלפניי במשך הבדיקות ואחד הדברים שדיברו כנגד התחזות זה היה אם הוא מתחזה או מתחזה הגרוע ביותר, במובן הזה שהוא מאד לא קונסיסטנטי ומגיב בצורה שהיא מאד לא תואמת את הנסיון שלי עם אנשים, ויש לי נסיון עם אנשים שניסו להתחזות..."

את עיקר מסקנותיו תומך ד"ר א.קוץ על ההסתכלות לאורך זמן של שנים אשר בוצעה לתובע ע"י גורמים מטפלים באינטנסיביות גבוהה ביותר, וכפי שאמר:

"הרי דיברנו בזמנו על אשפוז הסתכלותי ואז התברר לי יותר ויותר שהאיש הזה נמצא כל הזמן באשפוז הסתכלותי על ידי כל הגורמים, הוא הולך לשם כמעט כל יום ונמצא שם בהשגחה של פסיכיאטר והאנשים האלה זה תחום התענינותם העיקרית. אחרי כל כך הרבה שנים ושוב ושוב חוזרים בעצם על אותם ממצאים, על כל מה שניסינו לעשות אשפוז וכו', בעצם נעשה בפועל, וזה תומך בדעה שלי שהוא לא מתחזה. אם היה מתחזה במשך כל כך הרבה זמן כשכל כך הרבה עיניים בוחנות אותו ורואות אותו, אני מניח שלפחות מנהל המחלקה שקיבל את האיש לאשפוז דחוף, התרשם שיתכן שיש פה רצון להשיג ברווח משני. ד"ר חלבן לדעתי לא בהכרח צודק. אני טוען שהאדם שנמצא כל כך הרבה זמן על ידי אנשים רציניים שעוקבים אחריו ורואים אותו ביום יום, אם אדם כזה התחזה באיזשהו מקום, הנושא היה מתגלה ומה שאנו רואים שאין שיפור במצבו שיש את אותם סימנים שמעידים על שינוי אישיותי" (עמ' 237 לפרוט' מ-30.1.03).

ד"ר א.קוץ נתן אמון מלא בתלונותיו של התובע והסתמך כאמור על המסמכים של הגורמים שטיפלו בו בעבר במהלך השנים.

אינני יכולה להסכים עם מסקנתו כי אצל אותם גורמים היה התובע כמו בהסתכלות מתמדת, על אף שנכון שיש לקשר שהיה לתובע עם המטפלים השונים חשיבות מסוימת בבחינת התמונה בכללותה באשר להתנהגותו. יותר מכך, ד"ר א.קוץ סמך על הרישומים האלו, ולא ביצע מבחנים מקצועיים המבוססים על הידע הרפואי שלו, לבדיקת ההתחזות. דווקא בתחום הפסיכיאטרי שאין בו הסתמכות על מימצאים אוביקטיביים כמו תשובות מעבדה, צילומי רנטגן M.R.I, C.T וכיו"ב, צריך שיהיה יותר מהתרשמות כללית של המומחה הפסיכיאטרי להסביר את השוני בין התנהגותו של התובע בפני הגורמים השונים שטיפלו בו, לבין התנהגותו, שעה שהיה רחוק מעיני אלו וסבר, לתומו, שהוא חופשי להתנהג כמו שהוא. 

על אף שד"ר א.קוץ אישר שהתחזות זה תהליך מודע להשגת רווח ישיר ומשני לא בחן אם כושר השיפוט של התובע תקין, והיה נכון לאשר אך זאת שהתובע מבין באופן קונקרטי את הדברים שמדברים אליו ואת הדברים שקורים לו, אך יש לו פגיעה בתובנה יותר עמוקה.

נתונים אלו ניתנים לבדיקה כדוגמת הערכה נוירופסיכולוגית, כפי שעשה בשעתו פרופ' רכס לצורך הערכת תפקודו הקוגנטיבי של התובע. ד"ר זלוטוגורסקי העריך כי בהתחשב ברקע הסוציו-אקונומי והחינוכי של התובע, תפקודו, לאחר התאונה מהווה ירידה קלה מתפקודו המשוער הפרה-מורבידי. בתתי המבחנים הביצועיים נמצא כי תפקודו תקין ובטווח הממוצע הנמוך עד גבולי במטלות הדורשות תפיסה מרחבית.

מעיון בתיקו הרפואי של התובע מצטיירת תמונה דומה ולפיה, לאורך התקופה הממושכת בה היה התובע במעקב רפואי, עלה נושא ההגזמות בתלונותיו של התובע ואף צוין מפורשות כי יתכן ותלונותיו של התובע נובעות מתוך רצון להשיג רווחים משניים.

תלונותיו של התובע במישור הנפשי החלו זמן רב לפני הגשת התביעה לפיצויים. אך אין ללמוד מכך כי אינו מניפולטיבי, כטענת בא כוחו, שכן כבר אז החל לקבל הטבות כספיות ואחרות מגופים שונים. במכתב הפניה שנכתב על ידי ד"ר קוסוב, מיום 14.12.93 נרשם שהתובע מתלונן על כאבי ראש קשים, סף גירוי נמוך, הפרעה בריכוז, נדודי שינה וחוסר תאבון. התובע דווח על מספר ניסיונות אובדן ובהם בליעת חומר הדברה וכדורי שינה וכן הכנסת חומצה לעיניים בכוונה להתעוור. ואולם, בבדיקה שנערכה לתובע, נמצא צלול, התמצאות תקינה ורמה קוגניטיבית בתחום הנורמה. הרופא ציין כי האפקט היה מרומם ולא תאם לתוכן (למשל כשדיבר על ניסיונות האובדן ללא אפקט עצוב). כן נרשם כי על אף שקיימת תובנה למצבו, לא הייתה לתובע מוטיבציה חזקה לקבל טיפול ואכן, מעיון ברישומים הרפואיים עולה כי רק לאחר כשלוש וחצי שנים לאחר שנבדק על ידי ד"ר א.קוץ, שב התובע ופנה למרכז לבריאות הנפש.

בדף טיפול מיום 4.2.96 מ'קרן'- רשת מרכזי אבחון ושקום מקצועי (סומן ת/1), נרשם שהתובע מתלונן על נדודי שינה, כאבי ראש וסחרחורות, מתעייף מהר וסובל מקשיי זיכרון. צוין כי לא נראה שהתובע סובל מנוירוזת פיצויים. לעומת זאת, ממסמכים אחרים עולה כי התובע ניסה ליצור מצג לפיו ניסה לשים קץ לחייו, מתוך רצון להעצים את נכותו. בתיעוד של המרכז הרפואי "אסף הרופא", המחלקה לרפואה דחופה, מיום 6.8.98 נרשם שעל פי דברי התובע נטל במשך שבוע כוס שלמה של אקונומיקה ובנוסף רעל עכברים. התובע טען כי יום קודם נטל תערובת של 10 כדורי פרוזק ונומבון, כאשר עוד באותו הבוקר בו הגיע למחלקה נטל 5 כדורים נוספים. מחקירתו של ד"ר א.קוץ הוברר כי שתיית כוס אקונומיקה מהולה ברעל עכברים במשך שבוע ימים, בהכרח תגרום לתהליך של הרעלה ותתכן פגיעה בוושט ובגרון בשל האקונומיקה וכן פגיעה במערכת הקרישה של הדם כתוצאת משתית רעל העכברים. לגישתו של ד"ר א.קוץ, סביר להניח שהתובע, לו אכן היה מנסה לשים קץ לחייו באופן זה, היה מתמוטט עוד קודם לכן ולא היה מחזיק מעמד שבוע ימים.

לפי הבדיקה הרפואית שנערכה לתובע מיד עם הגיעו למחלקה, נמצא כי מצבו הכללי של התובע משביע רצון והכרתו היתה מלאה. בסיכום מחלה מהמרכז לבריאות הנפש באר יעקב, מיום 9.8.98 אליו הופנה התובע לאשפוז לאחר האירוע, צוין כי על אף שהתובע הופנה אליהם לאחר תלונות על ניסיון אובדני, לא הראתה הבדיקה הגופנית סימנים לבליעת אקונומיקה או חומרים צורבים אחרים. כך גם בבדיקה שנערכה ביום 27.8.98, כשבועיים לאחר שהתובע שוחרר מבאר יעקב בעקבות התלונה על ניסיון ההתאבדות, נמצא שהתובע מדגיש עד כמה הוא חולה ומגזים בתיאור בעיותיו, וזאת מבלי שנמצאה כל הפרעה במהלך החשיבה שלו.

מסיכום מחלה מהמרכז לבריאות הנפש באר- יעקב, מנובמבר 2000 עולה כי התובע הופנה אליהם פעם נוספת לאחר שדווח על נטילת עשרה כדורי נומבון. מחקירתו של ד"ר א.קוץ עולה כי פעולה זו היתה אמורה להביא את התובע למצב של נמנום ואולם, בסיכום המחלה נרשם כי התובע כלל לא היה רדום. בבדיקה נכתב:

"ברור בעליל שאינו מוסר את כל האמת בנושאים שונים (למשל בהקשר לתביעה). אין הפרעות במהלך החשיבה, בתוכן- מוסר מדי פעם על רצון למות, אך הרושם הוא שכעת אין כוונות אובדניות. אין עדות לפרודוקציה פסיכוטית מכל סוג שהוא. בוחן המציאות ושיפוט- תקינים. אין עדות להפרעות התהליכים הקוגניטיביים".

כן, בסיכום ודיון במצבו של התובע נכתב על ידי ד"ר חלבן, מנהל המחלקה:

"מדובר בחולה שהתקבל לאחר ACTING OUT במהלכו בלע 10 כדורי נומבון, לדבריו ופנה מיד לאחר מכן למרפאה. מאובחן בעברו כסובל מ- PTSD אם כי במהלך אשפוזו הקצר לא נצפו סימפטומים אופייניים לתסמונת. ברור בעליל שהחולה מגזים בתלונותיו, לא מוסר את כל האינפורמציה במכוון ולאור הנסיבות ומשפט הפיצויים המתקרב יתכן שקיימת אף החמרה מכוונת בתלונותיו. כנראה מדובר הן ברווחים משניים והן בטובות הנאה". 

ד"ר א.קוץ ייחס מקרים אלו, בהם דווח התובע על ניסיונות התאבדות, אשר ככל הנראה לא היו מעולם, לתסמונת ממנה סובל התובע להערכתו. לדבריו, מדובר בתופעה מוכרת בקרב אנשים פגועים המנסים להפגין מצוקה. לדעתו ניתן לייחס את העובדה שלא נצפו סימני התסמונת של P.T.S.D  בתקופת אשפוזו של התובע לתסמונת עצמה, שמטיבה שהיא מלווה בעליות וירידות ולא תמיד נראים הסימפטומים החריפים. עם זאת, ד"ר א.קוץ הסכים כי על יסוד סיכום המחלה לעיל, האפשרות שהתובע מתחזה הינה אפשרות סבירה מאד (116-115 המודפס, עמ' 195-196 המתוקן) -

"זה שהם התרשמו שהוא מגזים ומחמיר את תלונותיו זה כתוב בפירוש ללא ספק. זה שלא הראה סימני PTSD במהלך אשפוזו הקצר ב-PTSD כרוני יש עליות וירידות שאכן לא תמיד נראים הסימפטומים החריפים. שימוש לרעה בתרופות ואלכוהול זה אחד הסימנים שלפעמים מעידים ל-PTSD כרוני שמנסים להרגיע את עצמם ע"י שימוש כזה. אם נרצה לפרש את זה ברור לי שהם התרשמו שהאיש לא מהימן בהצגת תלונותיו ושהוא מנסה להשיג רווח. אם הם מדברים על שימוש לרעה וראו אותו במקצע של יום יום וחצי זה לא לגבי זה שיש לו תסמונת כרונית.

ש. אתה מנסה לשמור על האבחנה שלך עכשיו.

ת. לא. אני רוצה הערה לסדר. קיבלתי את המינוי הזה מביהמ"ש והרצון שלי עוד לאחר הישיבה הקודמת באמת להגיע לחקר האמת במידת האפשר. אני מדייק בתשובותי משום שאתה שואל אותי שאלות לגבי המסמך הזה והמסמך הזה אני מצביע על האפשרויות שיכולות להיות. ברור שהרושם המידי שמדובר פה על החמרה והגזמה.

ש. זה נסיון להשגת רווחים משניים וטובות הנאה.

ת. זה כדי להשיג את זה".

קיימת הסכמה בין המטפלים השונים שטיפלו בתובע בכל הנוגע לאפקט הדיספורי בהתנהגותו. עם זאת, קיים פער משמעותי בין האבחנות שלהם בנוגע לכושר השיפוט והתובנה של התובע.

התובע טופל במשך תקופה ממושכת, החל מהדיווח על ניסיון ההתאבדות מיום 6.8.98 ועד שנת 2001, על ידי ד"ר קופמן, מהמרכז לבריאות הנפש ברמלה. במהלך הבדיקות, דיווח הרופא כי התובע בעל יכולת שיפוט תקינה, מודע והתמצאות בזמן ובמקום תקינים, שולל מחשבות אובדניות. עם זאת, בפגישה שערכה הפסיכולוגית מרים קסטל עם התובע ביום 3.9.00, היא התרשמה ממצב פוסט טראומתי כרוני הכולל אפקט דכאוני ומחשבות אובדניות פעילות וזאת כאשר ברישומים מהיום הקודם, חזר ד"ר קופמן, אשר בדק את התובע אותו היום, על התרשמותו בכל המפגשים הקודמים על פיה התובע הינו בעל מודע צלול, התמצאות תקינה, שיפוט סביר וכי התובע שולל מחשבות דיכאוניות. כן, ביום 6.11.00, בעת שבדקה הגב' קסטל את התובע, התרשמותה הייתה כי התובע מתקשה בהתמצאות בזמן ובמקום וזאת בהסתמך על תלונותיו לפיהן לא תמיד הוא זוכר את היום ונזקק לעזרת אשתו ובתו. הפסיכולוגית ציינה כי התובע סובל ממחשבות אובדניות והפנתה את התובע לד"ר ויזר בשל היעדרותו של ד"ר קופמן. בבדיקה אצל ד"ר ויזר, הרופא התרשם כי התובע סובל משיפוט ותובנה פגומים וממחשבות אובדניות וזאת בניגוד להתרשמותו של ד"ר קופמן בפגישות שנערכו לאחר מכן.

הקוטביות בהתנהגותו של התובע מצאה ביטוי אף ברישום שנערך על ידי הגב' קסטל במפגשיה עם התובע ביום 27.11.00 וביום 4.12.00 (סומן נ/27). הגב' קסטל תיארה את התובע כרגרסיבי מאד, מייבב, תובעני ובעל יכולת פגומה לשיפוט ותובנה. לעומת זאת, ציינה כי כאשר התובע יצא מחדר הטיפולים ודיבר עם אדם נוסף, תוך שהוא מעשן סיגריה, שפת גופו נראתה הרבה יותר מלאת חיים מאשר במהלך הפגישה עמה והתובע נראה מאורגן יותר.

התובע ניסה להציג עצמו במהלך המשפט כמי שסובל מנסיגה אינפנטילית. אדם חסר אונים, המצוי על סף התמוטטות, מסוגר חברתית ובעל מצב רוח דכאוני. כדברי ד"ר א.קוץ בחקירתו, התובע יצר מצג של מי שהוא "מסכן כל הזמן" (עמ' 204 לפרוטוקול). בעדותו בפניי, על אף נימת דיבורו, הבין כל שאלה שנשאל ואת מטרתה. לעומת זאת, כעולה מהקלטות אופן התנהלותו כשהוא איננו מודע לכך שעוקבים אחריו, שונה לחלוטין.  הליכתו נמרצת, הוא נראה בטוח בעצמו, שותה בירה, מנהל שיחה ערה עם אנשים אחרים, והאפקט הדיספורי שתואר ע"י המטפלים השונים, נעלם.

אני סבורה, כי אף אם היה ממש בתלונותיו של התובע על עייפות, מצב רוח ירוד, קשיי ריכוז וקשב, יש לשלול את הטענה בדבר התסמונת הפוסט טראומתית כגורם למצבו זה של התובע.

ד"ר א.קוץ הסביר בחקירתו כי התנהגותו של התובע לאחר התאונה שונה בתכלית מהתנהגותו לפני התאונה, היעדרותו מהעבודה והפיכתו מראש צוות ל"כולבויניק", מתיישבים עם חבלה גולגולתית קשה שכרוכה בכל מיני הפרעות, שלא כולן ניתנות להוכחה על ידי מכשירים רפואיים. ואולם, ברישום בתיקו הרפואי של התובע מיום 13.11.00 יוחסו הירידה במצב הרוח של התובע ותכני השיחה הביזאריים עמו שבאו לידי ביטוי ברצונו להיות משותק בכסא גלגלים, דווקא להשפעת האלכוהול, ולא נמצאה כל הפרעה במהלך החשיבה. הנושא של צריכת אלכוהול מופרזת שב והועלה הן על ידי המטפלים השונים שבדקו את התובע והן על ידי אשתו שסיפרה בביקור במרפאתו של ד"ר קופמן, ביום 8.12.00, כי התובע נוהג לשתות אלכוהול פעמיים בשבוע בכמויות מופרזות. יתר על כן, בתעודת שחרור מהמרכז הרפואי לבריאות הנפש, באר יעקב, מיום 23.4.00 נרשם כי התובע הובא לאשפוז על ידי המשטרה כשמפיו נודף ריח אלכוהול, וזאת לאחר שהתפרץ במהלך סכסוך משפחתי.

לדידו של ד"ר א.קוץ, שתיית אלכוהול מופרזת הינה אחד הסימפטומים של התסמונת ממנה התובע סובל כתוצאה מתאונת הדרכים שעבר. עם זאת, ישנן ראיות לכך שהתובע נהג לשתות משקאות חריפים עוד לפני התאונה.

בכתב האישום, שהוגש כנגד התובע בשל התאונה נשוא התביעה (נ/30), נרשם בפרק העובדות כי "הנאשם נהג, כאמור, בהיותו כישור, ובדגימת דמו נמצא 150% מ"ל אלכוהול". בטיעוניו לעונש ב-28.4.93 אמר הנאשם בעצמו "נוהג 20 שנה, עובד בתעשיה הצבאית בתור עובד יצור. אני מצטער על מה שקרה... אני למדתי את לקחי, יש לי 4 ילדים קטנים, נכה בעל 50% נכות, משתכר 1,400 ₪..."

בגזר הדין תאר השופט את התרשמותו מהנאשם ובכך שלא מיצה עמו את הדין בהתחשב בהודאתו ובמצבו הכלכלי, למרות שנהג בשיכרות כשבדמו נמצאה כמות אלכוהול פי שלושה מזו המותרת.

בפגישה משותפת של התובע ואשתו עם הגב' קסטל, ביום 26.2.01 הודתה אשתו של התובע כי הוא למעשה אלכוהוליסט, דבר שנמנעה מלומר לעצמה עד היום. לדבריה, התובע נהג לשתות גם לפני התאונה אולם היא נהגה להעלים מכך עין משום שלא היו בעיות אחרות בתפקודו האישי, התעסוקתי והמשפחתי.

הנושא של שימוש לא ראוי בתרופות אף הוא עלה בפגישות השונות עם המטפלים ודווח כי התובע נוטל פעמים רבות תרופות במינון עודף על המומלץ על ידי רופאו. אם התובע אכן נוטל תרופות אלו, ואיני משוכנעת שכך פני הדברים, הרי שמדברי ד"ר א.קוץ עולה כי נטילתן על ידי מי שאינו פגוע עלולה לגרום לתופעות לוואי כגון עייפות, הרדמות, בעיות מוטוריות, חולשה ושלל תופעות אחרות (עמ' 239 לפרוטוקול).

לא שוכנעתי מהסבריו של ד"ר א.קוץ באשר להסבר הנאותיו של התובע מטלויזיה, שתיית משקאות חריפים, יחסי מין, אל מול הדיכאון שתואר על ידו כמסביר את התסמונת ממנה הוא סובל. לדוגמא, כשנשאל על הרגליו של התובע בעניין זה, ענה:

"ת. גם שתיה וגם יחסי מין, לא הייתי מגדיר את זה כהנאה בהכרח. שתיה הייתי מגדיר גם בתור, אנחנו יודעים שאנשים שנפגעו בטראומות שונות, הנטיה שלהם להשתמש באלכוהול עולה בצורה משמעותית ביותר, עד כדי כך שיש אחוזים גדולים שאו שמתחילים לשתות או שמעלים את השתיה שלהם בצורה משמעותיות, מדובר בסוג של הרגעה עצמית, וחולים פוסטראומתיים שמתמשים בתרופות, האלכוהול הוא אחד המרכיבים שמרגיעים אותם, כך שאינני יודע אם מדובר בהנאה או בהרגעה כללית.

ש. עם כל הכבוד למה שאתה אומר, זה המקרה פה?

ת. יכול להיות.

ש. איפה זה כתוב בחוות הדעת?

ת. בשביל זה אנחנו פה כדי לברר דברים. אני אמרתי שזה יכול להיות קשור לפגיעה שלו.

ש. לא כתבת את זה בחוות הדעת מתוך ידיעה שאני אשאל אותך?

ת. אני לא כתבתי אבל אם מעלים את נושא השתיה הוא בהחלט יכול להיות קשור לפגיעתו". (עמ' 222 ישיבה מיום 30.1.03).

משדחיתי את מסקנותיו של ד"ר א.קוץ בדבר נכותו הפסיכיאטרית של התובע, עומדות לפניי חוות הדעת של פרופ' רכס בתחום הנוירולוגי שהעריך כי לתובע 10% על פי סעיף 34ב' (מותאם) תסמונת מוחית לאחר חבלה, מצב לאחר חבלת ראש קומה, ללא עדות לנזק מוחי

ב-CT וממצאים קלים במבחנים הקוגנטיביים, ביחד עם חוות דעתו הנוירופסיכולוגית של ד"ר זלוטוגורסקי שמצא שלתובע נטייה ברורה לסומטיזציה ותלונות רבות לגבי תפקודו היומיומי עם ירידה קלה מתפקודו המשוער מלפני התאונה, וכן נכות בשיעור 2.5% לפי חוות דעתו של פרופ' לאופר בעקבות הפחתה בתחושה קלה של העצב הצד הקדמי של הפנים וצידו השמאלי של האף והשפה העליונה. 

נכותו הרפואית מסתכמת ל-12.25%.

הנכות התפקודית

התובע שרת בצה"ל כנהג ולאחר שחרורו עבד מספר חודשים כנגר, אח"כ כנהג משאית וביום 2.5.78 התקבל כפועל פשוט במפעל גבעון של התעשיה הצבאית.

נישא בגיל צעיר לאשתו ובמשך השנים נולדו להם 4 ילדים.

במהלך השנים מונה לראש צוות והיה אחראי על קבוצה של 5-4 עובדים. התובע היה עובד מסור זריז ואחראי. השתתף במספר קורסים, קיבל דרגה של אומן 3. זמן קצר אחרי התאונה, עוד כשהיה באי כושר קיבל דרגת אומן 4.

אחרי כ-8 חודשים חזר לעבודה בחצי משרה. תואר כמי שעסק בעבודות פשוטות וכלליות שלא חייבו אחריות או רמת דייקנות כמו קודם והפך למעין "כלבויניק". ביוני 1995, וכעולה מ-נ/6, קיבל הודעה על הפסקת עבודתו במסגרת צמצומי כח אדם במפעל.

מר יהודה דהן, שהיה עד תביעה, ועבד בתע"ש 26 שנים, מתוכם כ-15 שנה עד לפרישתו בשנת 1994 כמנהל עבודה, סיפר בעדותו כי לאור תפקודו של התובע כראש צוות לפני התאונה. ספק אם נושא הצמצומים במפעל היה מביא לפיטוריו, אלמלא התאונה, שבעקבותיו עבר לבצע עבודות פשוטות כמו נקיון במחלקה וחיתוך אביזרים שונים שלא דורשת דיוק.

לטענת ב"כ התובע, איבד התובע לחלוטין את כושר עבודתו עקב התאונה וכי העובדה שהתובע חזר לעבודה חלקית למפעל גבעון, בתע"ש, אינה רלוונטית שכן כבר אז משחזר לעבודה לא תפקד, היה סגור בתוך עצמו, התפרץ בבכי לעיתים קרובות ולא ניתן היה לסמוך עליו בעבודה שדורשת אחריות. התובע פוטר מהחממה המגוננת יחסית שבה עבד, גם לאחר התאונה. "נבעט" אל השוק החופשי כאשר קיבל תקופה מסויימת דמי אבטלה, ואח"כ הבטחת הכנסה. כדי להעביר את הזמן היה עוזר, מידי פעם, בנגריה ללא קבלת כל תמורה כספית. מאז לא נמצאה לו עבודה ההולמת את מגבלותיו ולכן הופנה למרכז השיקום ברחובות.

בשלב מסויים הופנה התובע ללשכת התעסוקה, ומשלא נמצאה לו עבודה הולמת את מגבלותיו היה באבחון במרכז השיקום ברחובות, שם עבר תקופת הכשרה והופנה לתוכנית בסדנת הרכבות מתכת של המרכז וב-9.12.97 נקבע כי במצבו לא ניתן לשלבו בעבודה בשוק החופשי אלא רק במפעל מוגן. בתחילת שנת 1998 נקלט במפעל מוגן של הקרן למפעלי שיקום בנס-ציונה, שם עבד במשך כ-3 שנים, עד אשר הועבר לפרוייקט "קשת" שם הוא נמצא עד היום.

לטענת ב"כ הנתבעת התובע כשיר לעבודה על פי תפקודו האמיתי, ובכל מקרה, יש לו בעיות אחרות המגבילות אותו לעבוד, שאינן קשורות לתאונת הדרכים בגין מחלת הריאות, פגיעתו ברגל שמאל וכאבי גב.

לעמדתי לתאונה לא היתה השפעה מכרעת על תפקודו. ישיבת הערכה מיום 8.10.96, שנערך על ידי רותי שפירא, עובדת שיקום במקצועה, אליה הופנה התובע על ידי שירות התעסוקה לצורך הערכה תפקודית, במגמה לבדוק את יכולתו של התובע להשתלב מחדש בשוק העבודה, הוערכה עבודתו של התובע כטובה מאד מבחינת הבנה ואיכות העבודה, כאשר נקבע כי הקצב הוא מעט מתחת לממוצע. כמו כן, נראתה התקדמות בהתמודדות עם הקושי הפיזי. נרשם שהתובע מעוניין מאד לחזור לעבודה וליום עבודה מלא, אך עדיין אינו מרגיש מוכן לכך. בסיכום ישיבת הערכה מיום 10.11.96 נאמר כי התובע שיפר מאד את הקצב וכי איכות ההבנה והביצוע טובים מאד כקודם. כמו כן, נרשם כי התובע חש שיפור בהתמודדותו עם הכאבים. בסיכום ישיבת הערכה מיום 11.12.96 נאמר כי התובע הינו עובד מצוין, מהר וטוב.

בישיבה זו צוין כי על התובע להאריך את יום העבודה שלו על מנת שיוכל להשתלב בתעשייה. סוגיה זו שבה ועלתה בחקירתה של הגב' רותי שפירא.

התובע פוטר מעבודתו רק בחלוף שלוש שנים מיום התאונה. אף אם תתקבל טענתו לפיה במשך תקופה זו לא היה פונקציונאלי ולכן פוטר מעבודתו, הרי שכבר הגעתי למסקנה כי פיטוריו של התובע ממקום עבודתו אינם קשורים למגבלותיו בעקבות תאונת הדרכים וחוסר הפונקציונאליות של התובע אינו נובע מבעיה אורגנית או נפשית כי אם מניסיונו של התובע להעמיק ולהעצים את השפעת התאונה על תפקודו, שהתחילה עוד בשלבים הראשונים של חזרתו לעבודה, הועדות הרפואיות אותן עבר במבטחים, הכספים שקיבל אותה תקופה מהמעביד וממבטחים, והסכומים שקיבל כפיצויי פיטורין (שאינם מרכיב בחישוב נזקיו ממילא).

מאז פיטוריו ועד ינואר 1998 קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי (נ/21) דמי אבטלה ואח"כ הבטחת הכנסה. כל מהלך המשפט לא נקבעה לתובע נכות צמיתה במבטחים, כעולה מעדותו של עו"ד צוקר שהסביר שבתביעה שהוגשה ע"י מבטחים נגד הנתבעת, היא עתרה גם לסעד הצהרתי להיפרע מהנתבעת בשל תשלומי פנסיה עתידיים בסוברו בטעות כי לתובע נקבעה נכות צמיתה במבטחים.

ב-30.11.98 נקבעה דרגת נכותו הרפואית בביטוח הלאומי בנכות כללית בשיעור 69% ודרגת אי כושר לצמיתות של 75%. על פי דו"ח הועדה (נספח 17 לתצהיר עדותו הראשית) הוערכה הנכות הרפואית לפי 10% בגין שינויים בברך שמאל, 50% בגין תסמונת לאחר חבלה מוחית, 30% בגין מחלת נשימה ממושכת ו-10% בגין בקע בטבור.

קיצבת הנכות היתה בחודש מאי 2003 (מועד חוות דעתו של האקטואר שי ספיר) סך 4,540 ₪ ומאז אינו עובד לפרנסתו, למעט עבודתו במפעל המוגן ועבודות מזדמנות מידי פעם בנגרות, שעל חלקם ניתן היה ללמוד מתוך החקירות.

לאור עמדתי באשר לנכותו הרפואית של התובע בתחום הנפשי, אקבע שנכותו התפקודית והשפעתה של הנכות הנוירולוגית על תפקודו וכושר השתכרותו אינה עולה על 20% לצמיתות.

הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד

אני מוכנה לקבל את עמדת ב"כ התובע כי על פי נתוני השתכרותו של התובע בעבר, משכורתו הממוצעת לפני התאונה עמדה על סכום ממוצע של כ-4,200 ₪ לחודש ברוטו ושיערוכה ליום פסה"ד מגיע לסך של 8,500 ₪ ברוטו ו-6,762 ₪ נטו.

התובע היה באי כושר מלא מיום התאונה ועד לחודש מרץ 1993.  החל מיום 1.4.93 ועד לפיטוריו, חלה ירידה במשכורתו של התובע. לטענת ב"כ התובע הפסדי השכר שנגרמו לתובע עד לפיטוריו לאחר ניכוי תשלומי המעביד + מבטחים וכן ניכוי מס, בשיעור 18.9%, מגיע לסך 97,569 ₪ בערכים של מדד מאי 1995.

אין מחלוקת כי התובע קיבל בתקופה בה חזר לעבודה שכר ממבטחים, בתקופה בה הוכר כבלתי כשיר לחלוטין לעבודה, ולאחר מכן גימלת נכות חלקית והשלמת שכר ממקום העבודה.

הפסדי ההשתכרות עד מועד פיטוריו, אינם נובעים, לדעתי, מנכותו התפקודית. גם פיטוריו אינם קשורים למצבו הרפואי, כנקבע על ידי, אלא לצמצומים במקום העבודה.

משלא הוכח הקשר בין נכותו של התובע לבין פיטוריו ממקום עבודתו, יש לפצות את התובע בגין הפגיעה בכושר השתכרותו החל מיום התאונה ועד 1.4.93 - אובדן מלא, ומיום 1.4.93 על פי שיעור נכותו התפקודית ובסיס השכר, כנקבע לעיל.

לאור העובדה שהשכר המשולם לתובע במסגרת עבודתו במפעל המוגן הינו זניח ולא משמעותי, לא מצאתי לנכון להביא סכומים אלו בחישוב הפסדי השכר של התובע.

לתקופה מיום 21.7.92 ועד 1.4.93 - 6,762 ₪ X 8.5 = 57,477 ₪.

לתקופה מ-1.4.93 ועד יום פסה"ד - 6,762 ₪ X 20% X 126 ( 10 שנים ו-6 חודשים) = 170,402 ₪. ובסך הכל 227,879 ובצירוף ריבית מאמצע התקופה - 286,898 ₪.

לעתיד - ועד גיל 65 - 6,762 X 20 X 155.4 = 210,177 ₪.

(*רצ"ב חישובי המשערכת)

הפסדים בגין הפסקת הפרשות מעביד לקרן פנסיה

לטענת ב"כ התובע, יש לפצות את התובע בגין הפסקת הפרשות המעביד מאז פיטוריו לקרן הפנסיה על חשבון תגמולים עד גיל 65 וכן לפיצוי פיטורין עד גיל 65. לטענתו, אלמלא התאונה התובע היה מתקדם בשכר וכפועל יוצא גם הפרשת המעביד הייתה גדלה. כן, נטען כי הסכום אינו כולל הפסדים עבור הפרשת המעביד לקרן השתלמות "סמדר" ולקרן חסכון וקופ"ג עתידות.

לאור קביעתי לפיה הפסקת עבודתו של התובע לא נבעה מהנכות שנגרמה לו עקב התאונה יש לדחות טענות אלו ואין מקום לפצות את התובע בגין ראש נזק זה.

עזרת צד ג' עבר ועתיד

ב"כ התובע מבקש לפסוק שכר ראוי שישקף את העומס הרב שהוטל על אשת התובע, אשר במהלך התקופה בה היה התובע מאושפז בבי"ח קפלן ובבי"ח בילינסון ובחודשים לאחר מכן, בעודה מטופלת בארבעה ילדים, סעדה את התובע ליד מיטתו ובשל כך נאלצה אף להפסיק את עבודתה.

מנגד, ב"כ הנתבעת טוען שהתובע לא נזקק לעזרת הזולת ולא יזדקק בעתיד.

למרות קביעתי שאשת התובע תמכה בשקריו של התובע, אני מוכנה להניח שטיפלה בו ושהתה עמו עד השעות המאוחרות של הלילה בבית החולים. בתקופה שלאחר שחרורו מבית החולים, נזקק התובע לסיוע בהליכה, שכן סבל מחוסר יציבות קשה וכן, היה צורך לסייע לו באכילה בשל הפגיעה בפניו.

לטענת ב"כ התובע, גם לאחר תקופת ההחלמה והשיקום, לאחר שהתובע שב לעבודה חלקית, נפל נטל הטיפול בבית על אשת התובע. עם זאת, בדו"ח פעילות בריפוי בעיסוק, מיום 16.1.02, נכתב על ידי המרפאה בעיסוק, בעקבות שיחה עם התובע, כי תפקודו של התובע עצמאי, דואג לקחת תרופות. בכל הקשור לניקיון הבית, סדר, אוכל, הכנה, ממילא לא עסק באלה לפני התאונה.

בהתחשב בכך, ובסיוע המוגבל שקיבל התובע בחודשים הראשונים לאחר התאונה ממחלקת הרווחה של עיריית רמלה, יש לפסוק לתובע בגין עזרת צד ג' עבר ועתיד סכום גלובלי של 25,000 ₪.

נסיעות

לטענת ב"כ התובע, מאז התאונה היה התובע מאות פעמים בטיפולים הן במסגרת ביה"ח, מרפאות החוץ, קופת חולים, מרפאה לבריאות הנפש וכיוצ"ב, כאשר לחלק מהטיפולים נלוו אליו אישתו ו/או בתו.

נטען כי לפני התאונה התובע לא נזקק לטיפולים רפואיים והיה מגיע למפעל בו עבד בהסעה כך שנוצר צורך מוגבר בנסיעות. עוד נטען כי הטלטולים הצפיפות והרעש גורמים לתובע לסבל רב ועייפות.

הוכח שהתובע מרבה בנסיעות באוטובוס למטרותיו האישיות וגם נוהג ברכבה של בתו. נשללו תלונותיו בקשר למגבלות אשר נובעות מהנכות הנפשית ממנה הוא סובל לכאורה. חלק מהקבלות אשר צורפו על ידי התובע ניתנו לתובע לאחר שנסע, לכאורה, במונית של שכנו, מר בן משה ראובן. מעיון בקבלות ניתן לראות שהתאריכים המצוינים על גבי הקבלות הינם 25.11.93, 31.12.93 ו- 31.1.94 בעוד שהמספרים הסידורים של הקבלות הינם מספרים עוקבים.

יש לפצות את התובע בגין נסיעותיו מוגברות בעבר ובעתיד ובעיקר לקבלת טיפולים רפואיים, בסך גלובלי של 10,000 ₪.

השתתפות עצמית בתרופות

לטענת ב"כ התובע, התובע נוטל תרופות פסיכיאטריות שונות להרגעה ובגין הדיכאון ממנו הוא סובל, לכאורה. נטען כי על אף שחלק מהתרופות נכללות בסל הבריאות, ישנו אחוז השתתפות המשתנה מקופה לקופה.

אני סבורה כי אין לפצות את התובע בגין הוצאותיו על תרופות פסיכיאטריות לאור עמדתי כי אין לו נכות פסיכיאטרית וספק אם בכלל רוכש או לוקח אותן. כן, אין הסבר שבידי התובע תשע קבלות בלבד בעבור רכישת תרופות פסיכיאטריות, החל מחודש אפריל 2002, בעוד שהתובע השכיל לשמור עשרות קבלות בגין נסיעותיו לטיפולים או למקומות השיקום והמפעל המוגן במשך יותר מ- 10 שנים מאז אירוע התאונה, החל מחודש אוגוסט 92, שבועיים בלבד לאחר התאונה.

נזק שאינו ממוני

בגין נזק שאינו נזק ממון, לפי שיעור נכותו הרפואית 12.25% ו- 28 ימי אשפוז, בניכוי גיל  ובתוספת ריבית מיום התאונה, סה"כ 38,732 ₪. (*רצ"ב חישובי המשערכת)

ניכויים

גמלאות המוסד לביטוח לאומי בנכות כללית מגיעות, בהתאם לחוות דעתו של שי ספיר, כדי 703,509 ש"ח נכון ליום 31.5.03. גמלאות אלו מבוססות על ההנחה כי לתובע נקבעה נכות רפואית של 69%. ובנוסף 21,000 ₪ בגין ההפרש בין קיצבת זקנה בגובה קצבת נכות כללית לבין קיצבת זקנה ליחיד מהגיע הנכה לגיל 65. 

לטענת הנתבעת מאחר והנכות במל"ל בתחומים האורטופדי, נשימתי וכירורגי אינם תוצאה של התאונה, יש לנכות את החלק הנוגע לתאונה בשיעור 50% מתוך ה-69% שנקבעו ע"י המל"ל, ובסך הכל 72.4% -  530,889 ₪.

לעמדת ב"כ התובע, על פי פסה"ד ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ (מיום 18.5.03) יש לנכות את החלק היחסי שניתן לייחס לתאונה לפי הפרופורציה בסך הנכות המצטברת, ולא לפי קביעה מקרית או שרירותית של סדר הנכויות וחישוב הנכות המשוכללת, ולכן לנכות 60% בלבד מסך הגימלאות ולא כפי שמציעה הנתבעת. בנוסף, התייחס בתגובתו לסיכומי הנתבעת (מיום 31.7.03) לטעויות שנפלו, כביכול, בחוות הדעת האקטוארית של שי ספיר, וביקש לבצע בירור שלאחריו יגיש מסמכים רלוונטיים בהודעה נפרדת. מאחר ולא עשה כן, אני יוצאת מנקודת הנחה שהדו"ח האקטוארי שצורף לסיכומי ב"כ הנתבעת הוא דו"ח נכון.

לאור התוצאה הנחזית של חישוב הנזק, אני מוכנה לקבל את גישתו של ב"כ התובע ולנכות את גימלאות המל"ל בשיעור 60%, ובסך הכל 434,705 ₪.

יש לנכות את תשלומי מבטחים ששולמו לתובע עד אוגוסט 1994. על פי המסמכים שצורפו לתצהירו של התובע ולתצהירו של עו"ד יונה צוקר, שייצג את מבטחים כנגד הנתבעת, סכום הגמלאות ששלמה מבטחים מיום התאונה עד אוגוסט 1994, הינו 40,755 ₪ נכון ליום 15.6.95. סכום זה משוערך בצירוף ריבית מאמצע התקופה ליום פסק הדין הינו 73,662 ₪. (*רצ"ב חישובי המשערכת)

אין מקום לנכות תשלומים עתידיים ממבטחים, מאחר ובפועל הופסקו תשלומי פנסיית הנכות לתובע בחודש אוגוסט 1994.

התשלומים התכופים שקיבל התובע בשיערוך וריבית מגיעים ביום פסה"ד ל-216,934 ₪.

סכום הנזק יהיה כדלקמן:

א.         הפסד השתכרות בעבר  -                        286,898 ₪

ב.         הפסד השתכרות בעתיד  -                       210,177 ₪.

ג.         נזק בלתי ממוני -                                    38,732   ₪.

ד.         עזרת צד ג' עבר ועתיד -                                     25,000   ₪.

ה.         נסיעות  מוגברות -                                 10,000   ₪.

ו.        סה"כ  -                                                 570,807 ₪.

ניכויים -

ז.          ביטוח לאומי -                                       434,705 ₪.

ח.         מבטחים -                                             73,662   ₪.

ט.         תשלומים תכופים -                                214,996 ₪.

סה"כ ניכויים -                                                  723,363 ₪.

אי לכך ומאחר ותביעתו של התובע נבלעת בתגמולי המל"ל, מבטחים ובתשלומים התכופים, יש לדחות את התביעה. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד כולל בסך 50,000 ₪. הסך האמור ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כן ישא ביתרת האגרה.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים ותודיע להם טלפונית כי פסק הדין ניתן היום.

ניתן היום י"ט בתשרי, תשס"ד (15 באוקטובר 2003) בהעדר.

ב. גילאור, שופטת

סגן נשיא

הקלדנית: פ.ב.

000697/95א