בתי המשפט
|
|
|||
|
פלילי: 000571/98 |
בבית המשפט המחוזי בנצרת
|
||
|
|
|||
|
27/10/2005 |
תאריך: |
סגן הנשיא, כב' השופט אהרן
אמינוף – אב"ד כב' השופט זיאד הווארי כב' השופטת נחמה מוניץ |
בפני: |
|
ה מ א ש י מ ה |
|
מדינת ישראל |
|
|
|
נ ג ד |
|
|
|
|
סילאוי סלים |
|
|
|
ה נ א ש ם |
|
|
|
|
מטעם המאשימה – עו"ד בן חיים מטעם הנאשם – עו"ד הרמלין הנאשם בעצמו (הובא ע"י הליווי) |
נוכחים: |
ביום 15/04/03, החליט בית המשפט העליון להחזיר את הדיון
בעניינו של הנאשם, לבחינה מחודשת של מצבו הנפשי, בעת המעשה ובעת המשפט.
כנגד הנאשם, סלים סילאוי (להלן: "הנאשם"),
הוגש כתב אישום ביום 30/12/98. על פי כתב האישום רצח הנאשם את אחותו נאדיה סילאוי
(להלן: "המנוחה") ביום 14/12/98. הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות ברצח
אחותו, בכוונה תחילה - עבירה על
סעיף 300 (א)(2), לחוק העונשין התשל"ז – 1977 ("להלן: "חוק
העונשין") בעקבות הכרעת הדין, נגזר דינו של הנאשם למאסר עולם.
בפתח משפטו הודה הנאשם בביצוע העבירה, במסגרת הסדר טיעון. הנאשם
הורשע על פי הודאתו, הוזמן תסקיר מבחן. בטרם גזירת דינו, במועד אשר נועד לטיעון לעונש,
התפרץ הנאשם בגידופים כלפי סניגורו והודיע שאין לו אמון בו, וכי לא ביצע את המעשה
המיוחס לו. לפיכך, ביקש הסניגור לאפשר לנאשם לחזור בו מההודאה. (ראה פרוטוקול
הדיון מיום 19/09/99, עמ' 13-14). במועד שנקבע למתן גזר הדין ובטרם הוקרא גזר
הדין, ביקש סנגורו של הנאשם לשחררו מייצוג הנאשם. בית המשפט החליט לבטל את הכרעת
הדין, להתיר לנאשם לחזור בו מההודאה (החלטה מיום 19/09/99).
יצויין כי, מיד עם פתיחת המשפט נערכה לנאשם בדיקה פסיכיאטרית.
ביום 26/1/99, ניתנה חוות דעת לפיה הנאשם כשיר לעמוד לדין, מבדיל בין מותר לאסור,
לפיכך אחראי למעשיו. עוד נקבע כי, הנאשם מסוגל להבין את משמעות הליכי המשפט ולעצב
לעצמו קו הגנה.
לאחר שהנאשם חזר בו מהודאתו, ביקש הסנגור להפנות את הנאשם
לבדיקה נוספת. בהחלטתנו מיום 9/12/99, הורינו על עריכת בדיקה פסיכיאטרית נוספת. ההסתכלות
נערכה ביום 21.2.2000 בחטיבה הפסיכיאטרית בבאר יעקב, שם נקבע כי הנאשם היה שרוי,
בעת ההסתכלות, במצב פסיכוטי פרנואידי המצריך אשפוז. בין היתר נקבע כי, אינו יכול
לשתף פעולה עם סניגורו ועל כן אינו כשיר לעמוד לדין. לאור חוות דעת זו הורינו בהחלטתנו
מיום 26/3/00, להתלות ההליכים, כן הורינו על אשפוז הנאשם. הנאשם אושפז בבית החולים
"שער מנשה". ביום 26.3.2000, לאחר שחל שיפור במצבו הנפשי הופנה לוועדה
פסיכיאטרית מחוזית, כדי לדון בשאלה האם ניתן להחזירו למאסר ולהמשך ההליכים המשפטיים, מכוח סעיף 21 לחוק
טיפול בחולי נפש, תשנ"א - 1991. הוועדה קבעה כי, לאחר טיפול תרופתי שהנאשם
קיבל במהלך התקופה, חלה רמיסיה במצבו, לפיכך החליטה על שחרורו מהאשפוז. לאחר קבלת
חוות דעת נוספת ולפיה מסוגל הנאשם לעמוד לדין, הוחלט על חידוש ההליכים נגדו.
לאחר שמיעת הראיות, הורשע הנאשם בביצוע רצח בכוונה תחילה.
משהורשע כך בדינו, ולאחר שנדחתה טענת בא כוחו כי ראוי להטיל עליו עונש מופחת,
כהוראת סעיף 300 א' לחוק העונשין, גזר עליו בית המשפט עונש מאסר עולם.
על הכרעת הדין וגזר הדין הוגש ערעור. בית המשפט העליון סבר כי,
ככל הנראה, בזמנים אלה ואחרים לקה
המערער בנפשו, והשאלה לא היתה ואינה אלא אם לקה בנפשו – ובאיזו מידה לקה בנפשו –
בעת מעשה, ובמהלך המשפט. כן נקבע כי לא ייעשה למערער דין וצדק אם ידרשו לערעור,
בלא שתערכנה השלמות נדרשות בנושא מצבו הנפשי של המערער, בעת המעשה ובעת המשפט.
לפיכך, הורה בית המשפט העליון, להחזיר הדיון לבית משפט זה, על
מנת שיבחן את מצבו הנפשי של הנאשם בעת המעשה ובמהלך שמיעת המשפט בפנינו.
לאחר בחינת הראיות כולן, וכן לאחר בחינת חוות הדעת
הפסיכיאטריות השונות אשר הוגשו לבית משפט זה, הן אלה שהיו בפנינו בהליך הראשון,
והן חוות דעת נוספות שנתבקשו, הגענו לכלל מסקנה כי הנאשם היה כשיר לעמוד לדין הן
בעת ביצוע המעשה, והן בעת ניהול המשפט
לפנינו בשנת 2001, להלן נפרט נימוקינו בהרחבה:
ג. מצב
הנפשי – אי שפיות:
שאלת
שפיותו של נאשם עשויה להתעורר בהקשרים שונים במהלך הדיון הפלילי (ר' ספרו של י'
בזק - "אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו" בעמוד 216).
המקרה
האחד הינו בשלב שלפני תחילת הדיון. כאן שאלת שפיותו של הנאשם הינה במישור הדיוני,
שכן השאלה העומדת על הפרק הינה האם הנאשם מסוגל לעמוד לדין. בהקשר זה קבע המחוקק
כי נאשם שבית המשפט מצא כי אינו מסוגל לעמוד לדין מפאת היותו חולה נפש, או לוקה
בשכלו, אין לנהל נגדו הליכים פליליים (ראה סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח
משולב], תשמ"ב- 1982). הגיונה של קביעה זו נעוץ בחוסר הצדק ובחוסר התוחלת
שבניהול הליכים פליליים כנגד אדם אשר אינו מסוגל להבינם ולו אף באופן כללי. (רע"פ
2111/93 יוסף אבנרי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(5), 133 ,עמ' 138-139).
המקרה הנוסף בו מתעוררת שאלת שפיותו של אדם הינה במהלך הדיון
לגופו, בשאלת אחריותו הפלילית. בסעיף 34 ח' לחוק העונשין, נקבעה הגנה מפני אחריות
פלילית, במקרים בהם בשעת מעשה לא היה הנאשם מסוגל, מחמת מחלה שפגעה בשפיותו, או
מחמת ליקוי בכושרו השכלי, להבין את שהוא עושה, או לדעת שאסור לו לנהוג כפי שנהג.
בניגוד למקרה הראשון הדן במישור הדיוני-מקדמי, הרי בשלב זה, בו
נשמע הדיון לגופו, שאלת השפיות מתעוררת במישור המהותי, של עצם האחריות הפלילית.
שאלת שפיותו של נאשם יכולה להתעורר גם לאחר שבית המשפט הרשיע
את הנאשם וגזר את דינו, זאת אם במהלך הנשיאה בעונש מתברר כי הנאשם לוקה במחלת נפש.
מבחני השפיות, בכל אחד מן השלבים הנ"ל, שונים זה מזה, אין
ללמוד גזירה שווה מן המבחנים שקבעה הפסיקה בסוג אחד של המקרים באשר למבחנים אותם
יש ליישם בסוג המקרים האחר. כל מקרה ראוי לו שיבחן על פי הכללים החלים על אותו
מישור.
(ראה ספרם של מ. שלגי, צ' כהן "סדר הדין
הפלילי", (מהדורה שניה) דין הוצאה לאור בע"מ 2000, שם בעמ' 211).
לפיכך, נדון להלן בנפרד בשאלת מסוגלותו של הנאשם לעקוב אחר
ההליכים המשפטיים וכן בשאלת אחריותו למעשה הרצח.
ד. נטל
ההוכחה:
בא כוח הנאשם טען בפנינו, והן בפני ערכאת הערעור כי, יש לפטור
את הנאשם מאחריות פלילית, הואיל וביצע את מעשיו נשוא האישומים, תוך כדי ובהשפעת
מחלת הנפש, בלא שהייתה לו היכולת להימנע מעשיית המעשה. לפיכך, לגישת ב"כ
הנאשם, חל הסייג של פטור מאחריות פלילית, כמובנו בסעיף 34 ח' לחוק העונשין.
בעבר היה הדין כי הנאשם נושא בנטל
להוכיח שלילת חזקת השפיות. עליו הנטל להוכיח קיום הסייג לאחריות פלילית בגין מחלת
נפש, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי. דהיינו, הנאשם נושא בנטל השכנוע - הריהו חייב במידת הוכחה של
"עמידה במאזן ההסתברויות", אין הוא יוצא ידי חובתו ע"י הקמת ספק
סביר בלבד (ע"פ 118/53 זלמן מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י(1) 281 ,עמ' 285 - 286,
289). על דברים אלה חזר בית-משפט בע"פ 228/76 אסתר בוטל נגד מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 141, בעמ' 146: "אם מובאות בפני בית-המשפט אבחנות
שונות, אשר חלקן מאשרות קיום התנאים המצטברים וחלקן שוללות אותו והן שקולות זו
כנגד זו בעיני בית-המשפט, משמעות הדבר - לאור נטל הראיה עליו עמדנו לעיל - כי
הטוען את טענת ההגנה לא הרים את הנטל הרובץ עליו" .
בדומה נקבע כי, הנטל להוכיח שהנאשם לא היה בר עונשין בשעת
ביצוע המעשה, מוטלת עליו ולא על התביעה (ע"פ 870/00 לדאני נ' מדינת ישראל,
פ"ד טו(1) 29, 37). אולם, חובת הוכחה זאת - במידה שהיא מועלית על ידי הנאשם
כטענת הגנה, - אין להשוותה לאותה חובה המוטלת על התביעה במשפט פלילי, להוכיח אשמתו
של הנאשם "מעבר לכל ספק מתקבל על הדעת". לשם הוכחת אי שפיות די בכך אם
מחומר העדויות עולה כי, אי השפיות של הנאשם היא קרובה לוודאי.
כיום, הפסיקה הורתנו דין שונה, וחובת ההוכחה היא על התביעה.
(ראה בעניין זה פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 8220/02 ברוכים נ'
מדינת ישראל, פ"ד נח (5) 724, שניתן ביום 17/06/04). (להלן פרשת: "ברוכים").
חזקת
התקינות והעדר הסייגים נקבעה בסעיף 34 ה' לחוק העונשין:
"מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים
שאין בהם סייג לאחריות".ב
מכאן, קיימת חזקה כי משנעשה מעשה פלילי, לא חלים
עליו הסייגים לאחריות הפלילית. אולם, סעיף 34 כ"ב שכותרתו "נפקותו של
ספק" דן בשאלת הנטל להוכיח העדרו של הסייג לאחריות פלילית, וכן כמות ההוכחה
הנדרשת ומורה אותנו כי במצב בו הועלה על שולחן הדיונים שאלת כשירותו של הנאשם
לעמוד לדין עובר הנטל אל התביעה.
סעיף
34 כ"ב (ב) לחוק העונשין, קובע:
"התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא
הוסר, יחול הסייג".ו
לענייננו יפים, הדברים שנאמרו על ידי כב' המשנה
לנשיא השופט אור בפרשת ברוכים שם בעמוד 734:
"משעורר
הנאשם את שאלת תחולתו של הסייג וטען לו, שוב לא תחול החזקה שבסעיף 34ה', בדבר העדר
קיומו של סייג לאחריות. במקרה כזה הועלתה על שולחן הדיונים שאלת תחולתו של הכלל, ומשכך,
על התביעה להוכיח שהסייג אינו חל, כשם שעליה להוכיח את קיומם של האלמנטים של העבירה,
מעבר לספק סביר. מסקנת הדברים היא שאם בסופו של הדיון נותר ספק סביר בדבר תחולתו
של הסייג, דהיינו לא הוכח מעבר לכל ספק סביר שהסייג אינו חל, ספק כזה פועל לטובת
הנאשם והתוצאה היא שבית המשפט יצא מתוך הנחה שהסייג חל (ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, [8] פסק דינו של השופט מ' חשין, בעמ' 370 מול אות השוליים
ב', 371 מול אות השוליים ה').נ
ה. חוות
הדעת הפסיכיאטריות:
כדי להכריע בשאלה אם מתקיים הסייג לאחריות פלילית, בגין אי
שפיות הדעת, על בית המשפט לבחון את הראיות המובאות בפניו. בבוא בית המשפט לבחון
האם הנאשם חולה נפש ומידת השפעת המחלה על התנהגותו, עליו להתבסס על עובדות ועל
חוות דעת של מומחים בתחום הפסיכיאטריה. חוות הדעת מסייעות לבית המשפט כדי שיוכל
להחליט בשאלות אלה. תנאי לכך שניתן יהיה להתבסס על חוות הדעת, הוא שהתשתית
העובדתית עליה הן מבוססות תהיה מהימנה (ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל,
פ"ד נח (5) 724, 734). קביעת אמיתות התשתית העובדתית נבחנת על ידי בית המשפט.
חוות דעת אלה הינן, כלי רב עזר לבית המשפט. בענייני רפואה סבוכים, חשיבותן רבה
ביותר בכך שהן מסייעות לבית המשפט להגיע לתוצאה הנכונה. אולם, בית המשפט אינו כבול
לחוות דעת זו או אחרת. האחריות להגיע לחקר האמת מוטלת על בית המשפט, ועליו להכריע
מתוך חוות הדעת, מהי התוצאה הראויה, בשאלות הרפואיות-משפטיות המועלות בפניו.ב
באשר להיזקקות בית המשפט לחוות דעת מומחים וליתר הראיות שהובאו
בפניו נאמר בע"פ 870/80, יהודה בן זכריה נ' מ"י, פ"ד ל(1) 29:
"משבא בית המשפט להכריע בשאלה
כגון זו, מוטל עליו לבחון ולשקול לא רק את חוות הדעת של המומחים, אלא גם את יתר
הראיות, אשר באו לפניו, ואת המימצאים העובדתיים שהוכחו, וכולל מעשיו של הנאשם
והתנהגותו; מסקנת בית המשפט מוסקת ממכלול הראיות שחוות הדעת הרפואית הן רק חלק
מהן. ומשנמצא כי המעשים וההתנהגות אינם משתלבים עם התיזה הרפואית המוצעת ובית
המשפט מוצא, כי ההפרעות הנפשיות אינן מגיעות כדי מחלת נפש במובנה המשפטי, כי אז
עשויה הדעה הרפואית להישאר תלויה על בלימה" .
כמו כן, נאמר, לענין בחינת חוות דעת רפואיות, מפי כב' השופט
אור, כפי שמצטטת אותו כב' השופטת
שטרסברג כהן בע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מ"י, פ"ד נו(4)
289, 299:
"הידע הרפואי הוא אמנם נחלת
המומחה הרפואי, ואמנם, אם אין בחוות הדעת מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן
הביקורת של ההגיון לאחר עיון בחוות דעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא ייטה
להתערב במסקנותיו של המומחה, אך לעיתים "מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול
נסיבות הענין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית עליה היא נשענת אינה מהימנה,
במקרה כזה בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס
מסקנתו על אותה חוות דעת" (השופט ת' אור, בע"א 2160/90 רז נ' לאץ,
פ"ד מז' (ז) 170)".
הוגשו בפנינו מספר חוות דעת רפואיות. חלק מעורכי
חוות הדעת גם נחקרו על חוות דעתם. נדון בהם אחת לאחת ככל שיידרש לצורך ההחלטה.
חוות הדעת שהוגשו הינן כדלקמן:
1. ת/37
- סיכום מחלה, של המרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" - חדרה.
2. ת/38
- חוות דעת פסיכיאטרית, מטעם המרכז לבריאות הנפש "באר יעקב",
מיום 21/2/00.
3. ת/39
- סיכום מחלה, של המחלקה לפסיכיאטריה משפטית ע"י ביה"ס אילון, רמלה,
מיום 18/5/99.
4. ת/40 - החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית המרפאה
לבריאות הנפש - ליד ביה"ח רמב"ם, מיום 18/6/00, (ד"ר ענון עדינה).
5. ת/41 -
פרוטוקול ועדה פסיכיאטרית מחוזית למבוגרים "שער מנשה", מיום 19/07/00.
6. ת/42 -
פרוטוקול ועדה פסיכיאטרית מחוזית למבוגרים , "שער מנשה" מיום
28/06/00.
7. ת/43
- פניה של המרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" לוועדה הפסיכיאטרית
המחוזית
(ליד ביה"ח רמב"ם) לשחררו חזרה למאסר - מיום 12/9/00 (ד"ר יעקב נחמקין).
8. ת/44 - פרוטוקול ועדה פסיכיאטרית מחוזית למבוגרים -
"שער מנשה" , מיום 13/9/00 .
9. ת/45 - חוות דעת משלימה - ד"ר נעון עדינה, מנהלת
מחלקה משפטית 3 ב"שער מנשה", מיום 15/11/00.
10. חוות דעתו של ד"ר גרינשפין, מיום 27/09/04.
11. חוו"ד משלימה של ד"ר גרינשפין, מיום
25/05/05.
להלן נבחן
כל אחת מחוות דעת אלה:
1. ת/37
, סיכום מחלה של המרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", חדרה:
חוות הדעת הראשונה (ת/37) מיום 26/01/99, הוגשה עוד בשלב הדיון
במעצרו של הנאשם עד תום ההליכים. הנאשם נבדק במרכז לבריאות הנפש - שער מנשה, בין
התאריכים 8/01/99 ועד ליום 26/01/99. חוות הדעת נכתבה על סמך התרשמות מהתנהגות הנאשם
בלבד. מחוות הדעת עולה כי לנאשם לא היה כל עבר פסיכיאטרי בטרם אירוע הרצח.
עוד למדנו מחוות הדעת כי, הנאשם יליד 1964, נשוי ואב לשלושה
ילדים, הרביעי במשפחה ברוכת ילדים. סיים 10 שנות לימוד ולאחריהם החל לעבוד. בהתחלה
מתוארים יחסים תקינים עם אשתו, אולם בשנה האחרונה, קודם מעשה הרצח, חלה הידרדרות ביחסים
ביניהם. לדברי אשתו, הוא התנהג בצורה מוזרה ואף אלימה. בעקבות מצב זה נאלצה לעזוב
את הבית יחד עם שלושת ילדיה ולהתגורר בבית הוריה. לדבריה, הנאשם פנה לקופ"ח
על מנת לקבל תרופות הרגעה.
היחסים בינו לבין המנוחה היו עכורים במשך שנים רבות והחריפו
מאד בשנה האחרונה. לדברי בני משפחתו, שלושה מאחיו ואחיותיו מקבלים טיפולים נפשיים,
לפיכך, יתכן שקיימת בעיה תורשתית במשפחה.
במהלך אשפוזו אובחנו אצל הנאשם, הבדלי התנהגות בין התנהגותו
במהלך החיים הרגיל בבית החולים, לבין התנהגותו במהלך הבדיקות הפורמליות. במהלך
האשפוז התמצא תוך זמן קצר במיקום חדרו, מיטתו, חדר האוכל והשירותים. הנאשם דאג לכל
צרכיו הבסיסים, ללא עזרת הצוות. הנאשם נראה משוחח בטלפון זמן קצר לאחר שטען כי
אינו יודע את מספרי הטלפון של משפחתו וקרוביו. הנאשם שוחח שיחה ערה עם השוטר ששמר
עליו, אודות ההגדרות השונות של עבירת הרצח. כאשר נשאל לפשר הבדלים אלה בהתנהגותו,
נמנע מלענות. ביקש לשוחח עם הרופאים, כל אימת שראה רופא במחלקה, אולם כשהגיעה שעת
השיחה נמנע מלהסביר אודות מה ביקש לדבר. הנאשם הרבה לפנות לרופאים וביקש להשאירו
במחלקה, או לשחררו הביתה.
בפרק דיון והמלצות נקבע כי במהלך כל שהותו במחלקה בלטה תנודתיות
בשיתוף הפעולה וביצירת הקשר מצידו של הנבדק. הרופאים התרשמו מהתנהגות מגמתיות,
במצבים בהם יצר קשר מיוזמתו.
חוות הדעת אינה מתייחסת באופן מפורש למצבו של הנאשם בעת
האירועים נושא הדיון, אך נקבע בה כי לא נמצאו עדויות לקיום תכנים פסיכוטיים,
התנהגות הלוצנטורית או דלירנטית, התנהגות קטטונית, או שינויים במצב ההכר. כמו כן,
לא נמצאו סימני הפרעה אפקטיבית מאז'ורית. התנהגותו כפי שאובחנה וגם התנודות
והשינויים שחלו, אינם מאפיינים מחלת נפש פסיכוטית, או הפרעה אפקטיבית מאז'ורית.
ד"ר נתן כספי וד"ר שמיר דוד, מסבירים את הממצאים כפי
שהובאו מעלה בשני אופנים:
א.
כתגובת חרדה להליכי המעצר, החקירה, האשפוז, ההסתכלות והמעשה בו מואשם.
ב. בהתייחסותו
של הנבדק אל ההסתכלות כחלק מחקירה משטרית ומכאן חוסר שיתוף פעולה וחוסר אימון
ברופאים הבודקים.
הרופאים אינם פוסלים שילוב שתי האפשרויות יחדיו.
ממסקנת חוות הדעת למדנו כי הנאשם מסוגל להבין את הליכי המשפט
ולעצב לעצמו קו הגנה ולפיכך, יכול לעמוד לדין ומכיוון שאין עדות להפרעה הפוגעת
בשיפוט לא בזמן ההסתכלות ולא בזמן האנמנזה. להערכת הרופאים הנאשם יודע להבחין בין
מותר לאסור, ולפיכך אחראי למעשיו.
2. ת/38
, חוות דעת פסיכיאטרית של המרכז בריאות הנפש "באר יעקב", מיום
21/2/00:
חוות הדעת זו, הוגשה בשלב המעצר עד תום ההליכים, לאחר שהנאשם
נבדק בחטיבה לפסיכיאטריה משפטית של המרכז לבריאות הנפש בבית החולים "באר
יעקב", המסונפת לכלא איילון (להלן: "מב"ן באר יעקב").
חוות דעת זו התבססה על: בדיקות קליניות אשר נערכו במסגרת אשפוז
במחלקה סגורה, בין התאריכים 3/01/00 ל- 20/2/00; הסתכלות פסיכיאטרית; כתב האישום;
חוות דעת רפואית מהמרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" מיום 26/01/99; סיכום
מחלה מאשפוזו הראשון במחלקה ב"באר יעקב", בין התאריכים 25/2/99 עד
4/04/99; בדיקה פסיכיאטרית אמבולטורית; דו"ח סוציאלי אודות משפחת הנאשם מיום
2/02/00; חומר חקירה מן התיק הנדון; טסטים פסיכודיאגנוסטיים מיום 13/02/2000; שיחה
טלפונית עם אשת הנאשם מיום 10/3/99.
בתחילת מעצרו אושפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה למשך חודש וחצי.
במהלך האשפוז התלונן על שמיעת קולות ואף ניסה לפגוע בעצמו. הצוות הרפואי סבר אז כי
התנהגותו מגמתית, וכי הנאשם מתחזה לשם השגת הקלה בעונש.
מממצאי הבדיקה עלה כי, הנאשם מודע ומתמצא בכל המובנים. מתוח, חשדני, קצב חשיבה תקין, במהלך
החשיבה סירקומסטנציאליות קלה, אך קוהרנטי לחלוטין. בתוכן החשיבה ישנן מחשבות שווא
של יחס ורדיפה. לטענתו, הינו חלק ממערך השב"כ, המודיעין והמוסד. הנאשם הסביר
כי אחותו המנוחה מיררה את חיי המשפחה, ביישה אותם, תקפה אותו ואת אחיו במסעדה אשר
בבעלות המשפחה, אל מול אנשי הקהילה בנצרת. הדגיש "זה גבר שנותן לאישה
שתעשה לו פדיחה כזו. אנשים יגידו זה מניאק לא גבר". (הדגשה לא במקור – נ.מ).
במהלך האשפוז הכחיש הנאשם כי רצח את אחותו המנוחה, אך תיאר
אותה כאישה מסוכנת - "שטן" - אשר פגעה בכבוד המשפחה. אף ציין כי באשפוזו
הקודם התחזה לחולה נפש בהמלצתם של שני אסירים אשר שהו איתו במעצר. (הדגשה
לא במקור – נ.מ).
במהלך ההסתכלות, באו לידי ביטוי סימנים פסיכוטיים, כך למשל,
הביע מחשבות שווא מסוג רדיפה וגדלות. יחד עם זאת היה שקט בהתנהגותו וציית להוראות
הצוות. אולם, סירב לקבל טיפול תרופתי.
לנאשם נערכו טסטים פסיכודיאגונסטיים, מהם עולה כי, הנאשם סובל
מהפרעות ניכרות בחשיבה המאפיינות נבדקים עם הבחנות בספקטרום הסיכוזפרני. יחד עם
זאת, הנאשם שיתף פעולה חלקית. לפיכך לא נשללת האפשרות כי המדובר בגישה הגנתית אשר
תכליתה להימנע מחשיפה עצמית.
על אף שהמומחים התרשמו שהנאשם אינו מתחזה, ראו מקום להדגיש כי,
בתחילת יום המבחן הנבדק התנהג בצורה שלילית, עויינת ומפחידה שמנעה המשך בדיקתו,
בשונה מהתנהגותו הנינוחה והפתוחה עם מטופלים אחרים במחלקה, איתם נהג בידידות,
כלפיהם לא גילה עויינות כפי שעשה במבדק עצמו.
בפרק הסיכום קבעו המומחים, כי במהלך ההסתכלות בבית החולים
"שער מנשה" והן במהלך האשפוז במחלקה הפסיכיאטרית ב"באר יעקב",
נמצא כי מדובר באדם המנסה להתחזות לחולה נפש לצורך רווח משני.
לאחר עיון בחומר, ובבדיקות קליניות חוזרות ונשנות ההערכה היא
כי במצבו הנוכחי מצוי הנאשם במצב פסיכוטי פרנואידי. אינו יכול לשתף פעולה
עם סניגורו ואינו כשיר לעמוד לדין.
באשר לאחריותו הפלילית בעת ביצוע המעשה נשוא כתב האישום,
מסתמכים הרופאים על חוות הדעת מבית החולים "שער מנשה" מיום 26/01/99,
לפיה הנאשם נמצא אחראי לביצוע המעשה.
3. ת/39
- סיכום מחלה של המחלקה לפסיכיאטריה משפטית ע"י ביה"ס אילון,
רמלה, מיום 18/5/99:
בסיכום מחלה זה תואר מהלך האשפוז (25/2/99 - 4/4/99), הנאשם לא
שיתף פעולה. טען כי שומע קולות אשר פוקדים עליו להתאבד. יחד עם זאת דאג לצרכיו,
ויצר קשר עם מטופלים אחרים ועם משפחתו.
לא היו סימני דיכאון מז'ורי. במהלך אשפוזו, נערכו בדיקות פסיכודיאגנוסטיות
בתאריך 22/03/99, בהן נמצא כי מדובר בהתנהגות סימולטיבית. טופל ע"י קלמנרבין.
נסיון לטפל בו בכדור מסוג בבואן נתקל בסירוב שלו, בטענה שזה טיפול חזק מדי והתרופה
שהוא מקבל עוזרת לו נגד שמיעת הקולות ונגד מחשבות אובדניות. הומלץ לנאשם על טיפול
תרופתי.
בפרק הסיכום סברו המומחים על סמך בדיקות פסיכיאטריות חוזרות
ועל סמך הסתכלות במחלקה ותוצאות הבדיקה הדיאגנוסטית כי המדובר בהתנהגות מגמתית לשם
השגת הקלה בעונש.
4. ת/40
– המופנה אל הוועדה הפסיכיאטרית
המחוזית המרפאה לבריאות הנפש –
ליד ביה"ח רמב"ם, מיום 18/6/00: (ד"ר נעון
עדינה).
בבדיקה
היה הנאשם בהכרה מלאה, התמצא בכל המובנים ושיתף פעולה, פרט לנושא הפלילי בו הואשם. גילה רמזים למחשבות שווא של יחס
ורדיפה . הנאשם הגיע לאחר טיפול תרופתי של 20 מ"ג הלידול ליום, טיפול בו החל
בו בעת שהותו בביה"ח באר יעקב.
במהלך האשפוז התאקלם ויצר קשר הן עם המטופלים והן עם אנשי
הצוות. בשיחות דרש להפסיק את הטיפול התרופתי בטענה כי אינו חולה נפש, וביקש לחזור
לבית המעצר קישון. תחילה הכחיש כל קשר לאשמה, לחילופין טען כי אינו זוכר את האירוע.
בהמשך האשפוז יצר קשר עם המטופלים וסיפר כי שמר על כבוד המשפחה. הנאשם סיפר גם
שאחותו היתה פרוצה, והיו לה מספר דירות ברחבי הארץ וכי היו שמועות שהסתובבה עם
גברים שונים בעודה רווקה וללא ילדים, ובכך פגעה בכבוד המשפחה. הנאשם טען כי ניסה
להחזירה למוטב. אולם, ניסיונותיו לא צלחו.
לשאלה, האם היתה זו החלטה בלעדית שלו, למצות עימה את הדין
ולהגן על כבוד המשפחה, למרות שיש אחים נוספים במשפחה, סירב הנאשם לענות. הנאשם
הסביר כי אחותו דרשה ממנו לשלם לה כספים, בעודו נתון במצוקה כלכלית קשה. הנאשם
כינה אותה אישה רעה אשר גרמה למשפחה צרות מאחר והתלוננה נגדם במשטרה.
בפרק הסיכום, סברה ד"ר נעון כי, הנאשם פיתח מצב פסיכוטי
פרנואידי במהלך המאסר ולאחר שהוחלט שהיה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה. בעת כתיבת
חוות הדעת מצבו הנפשי יציב, תוך כדי קבלת טיפול תרופתי, קיימת רימיסיה מן הצב
הפסיכוטי החריף. אין אינדיקציה להמשך אשפוז. הנאשם לא היה מעורב באירועים חריגים
ולא היווה סיכון לעצמו, או לסביבתו בעת שהותו במחלקה. מבדיל בין טוב ורע, מותר
ואסור ויכול לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו.
הוועדה נתבקשה לשחררו מהאישפוז ולהשיבו לכלא, תוך המשך מעקב
פסיכיאטרי וטיפול תרופתי.
5. ת/41
– פרוטוקול ועדה פסיכיאטרית מחוזית למבוגרים "שער מנשה", מיום
19/07/00:
בתחילת הבדיקה היה הנאשם מרושל בהופעתו, לא דיבר ספונטאנית,
לעיתים התקבל הרושם כי אינו מבין את משמעות השאלות. בהמשך הבדיקה שיתף פעולה והשיב
בקצרה על השאלות. טען כי אינו חולה ורצונו לשוב אל הכלא. לא עלו מחשבות שווא, או
הפרעות בתפיסה. חוסר שיתוף הפעולה מצד הנאשם הפריע לבודק להיכנס לעומק התכנים.
אבחנת הוועדה היתה שהנאשם לוקה מסיכזופרניה פרנואידית.
בהמלצת הועדה בוצעה בדיקה פסיכודיאגונסטית. על פי ממצאי הבדיקה,
הנאשם חולה בסכיזופרניה אשר בשלב
הנוכחי אינה פעילה. הנאשם נוטל טיפול תרופתי. הועדה התרשמה מסימני ליקוי ברורים
ופגיעה ביכולת השיפוט.
לפרוטוקול הדיון בוועדה צורף נספח א' – תוצאות בדיקה
פסיכודיאגנוסטית אשר נערכה בתאריכים
10/07/00 – 17/07/00, בו הובא כי:
לנאשם נערכו שתי פגישות אבחוניות בהן הנאשם שקט ועצוב. בשתיהן שיתף פעולה
באופן חלקי, נמנע מלחשוף את עצמו ומלפרט בנושאים אישיים, במיוחד בכל הקשור לביצוע
העבירה בגינה נשפט.
מממצאי הבדיקה עולה כי תפקודו הקוגנטיבי ירוד, מצומצם וחסר
דיוק. חשיבתו דלה, קונקריטית ופרסוורטיבית.
בלטו הפרעות חשיבה מסוג לוגיקה ביזארית, פרגמנטציה, חשיבה לא ממקדת. יחד עם
זאת לא נמצאו ביטויים של פסיכוזה אקוטית.
במצבים מוכרים ומובנים יכול היה הנאשם להתמצא ולהבין נורמות
חברתיות מקובלות (הדגשה לא במקור – נ.מ). לכן הוא יכול לתפקד בסיטואציות
בסיסיות מוגדרות מול משימות פשוטות אשר לא מצריכות מאמץ נפשי.
במצבים בלתי מובנים, או במצבי לחץ אמוציונאלי חשיבתו נעשית
כאוטית עד כדי פגיעה חמורה בבוחן המציאות ובשיפוט, המאפיינת בד"כ מצבים של
מחלת נפש.
לסיכום ממצאי הבדיקה נמצא כי, הנאשם אינו נתון במצב אקוטי של
פסיכוזה. בהתאם למבחנים התרשם הבודק כי מדובר באדם הסובל מתהליך סכיזופרני כרוני
אשר אינו בא לידי ביטוי במצבים מוגדרים ומוכרים. סימני המחלה באים לידי ביטוי ממשי
בעיקר במצבים בלתי מוגדרים או תחת לחצים רגשיים העוברים את סף הסיבולת הנמוך שלו.
נספח
ב' – סיכום מחלה – אשפוז מיום 26/3/00 – 28/9/00,
"שער מנשה":
במהלך אשפוזו במחלקה היה שקט וממושמע, פנה פעמים רבות אל
עו"ס המחלקתית בבקשות עזרה בנושאים הכלכליים. כמו-כן, נשמעו שיחותיו עם יתר
המטופלים ובהן סיפר אודות אחותו ועל היותה פרוצה, אשר פגעה בכבוד המשפחה. לשאלה
מדוע הוא ביצע את מעשה הרצח ולא אחיו, לא השיב. הנאשם שלל האפשרות לפיה נשלח
ע"י אחיו לבצע המעשה, אולם סיפר כי אחותו המנוחה דרשה ממנו לשלם לה כספים,
בעוד מצבו הכלכלי היה קשה. הנאשם הגדירה כ"אישה רעה" אשר עשתה צרות לכל
המשפחה.
לאחר הטיפול חל שיפור הדרגתי במצבו ולבסוף, בעיקר נשארה
האמימיה (פני מסכה), אותה נוהגים לשייך לתופעת הלוואי ולאו דווקא להפרעה.
בדיוני הוועדה מיום 13/09/00 כאשר כבר נעלמו תופעות הלוואי,
החליטה הוועדה לשחררו.
בפרק דיון והמלצות, נאמר כי הנאשם יכול לפתח שוב מצב פסיכוטי
חריף באם לא יתמיד בנטילת התרופות, וכן יהיה שרוי במצב סטרסגוני בעקבות אי
הוודאות.
6. ת/42
– פרוטוקול ועדה פסיכיאטרית מחוזית למבוגרים , "שער מנשה" מיום
28/06/00 :
במהלך הבדיקה היה הנאשם מתוח וסגור. לא שיתף פעולה לאורך כל
הבדיקה, ולא היה ניתן לבדוק קיומן של פעולות פסיכוטיות. ההתרשמות היתה כי הוא מבין
את משמעות המעשים בהם הוא מואשם.
7. ת/43
- פניה של המרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" לוועדה הפסיכיאטרית
המחוזית (ליד ביה"ח רמב"ם) לשחררו חזרה למאסר - מיום 12/9/00 (ד"ר יעקב נחמקין):
מתוכן הפניה עולה כי, הנאשם פיתח מצב פסיכוטי פרנואידי בעת
היותו במאסר. לאחר טיפול אנטי
פסיכוטי, חל שיפור במצבו הנפשי. התנהגותו מאורגנת ומצב רוחו טוב. אפקט מצומצם אך
יציב, אין הפרעות פסיכוטיות בולטות. מצוי במצב רימיסיה קלינית טובה. עתה מבדיל בין
טוב לרע, מותר ואסור, ויכול לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו. הומלץ
לשחררו מהאשפוז ולהחזירו לכלא.
8. ת/44
- פרוטוקול ועדה פסיכיאטרית מחוזית למבוגרים – "שער מנשה" , מיום
13/9/00:
במהלך
הדיון שיתף הנאשם פעולה באופן חלקי. כאשר נשאל על משפחתו הוא שיתף פעולה ואילו
כאשר נשאל בעניין הרצח שמר על שתיקה. הנאשם חזר וביקש מחברי הועדה מספר פעמים
להחזירו לכלא. בדבריו תקף הנאשם את המנוחה ואמר: "אחותי היתה פושעת עשתה
בעיות רבות במשפחה ומתלוננת עלינו, היא לא בנאדם, היא פושעת המשפחה לא אהבה
אותה".
מממצאי
הבדיקה עולה כי, לא נמצאה עדות למחשבות שווא או להפרעות בתפיסה, קשב וריכוז
פגומים. רמת אינטלגנציה מספקת. טען כי הוא איש בריא ואף פעם לא היה חולה. באשר
למקרה הרצח טען כי, אחותו "לא היתה בן אדם" כי עשתה בושות
למשפחה. הנאשם דיבר במונחים המקובלים במגזר הערבי כאשר מדובר בשמירה על כבוד
המשפחה. שלל מעורבות ברצח של אחותו.
9. ת/45
- חוות דעת משלימה – ד"ר נעון עדינה, מנהלת מחלקה משפטית 3 ב"שער
מנשה", מיום 15/11/00:
בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 12/11/00, הגישה
ד"ר נעון תשובות לשאלות הבאות:
1. האם
הנאשם מבחין בין טוב ורע.
2. האם
הוא מסוגל לעמוד לדין, מה היה מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה.
ד"ר נעון ערכה לנאשם בדיקה פסיכיאטרית חוזרת בבית חולים
"שער מנשה" ביום 15/11/00. בין יתר הדברים שוחחה עימו אודות הטיפול
התרופתי וכיצד הוא מסתדר במעצר. באשר לדברים הקשורים לרצח אחותו אמר הנאשם:
"..לשאלה מה יודע שאסור לעשות לפי החוק עונה שאסור לגנוב,
לזנות, להרביץ ולפגוע באנשים כי אז אפשר להיכנס לכלא. אך יודע שאצל המוסלמים אחות
העוסקת בזנות, כתוב שמותר לסקול באבנים".(ציטוט דברים מתוך חוות הדעת).
כעולה מתוכן הבדיקה, הנאשם השיב תשובות ענייניות, הפגין
התמצאות בכל הנוגע למשפחתו, למעצר, לאסירים, לקשר עם הסוהרים, לבעיית הלב של ביתו
ולניתוחים הנדרשים. הנאשם אף ידע לנקוב בשמותיהם של רופאים אליהם ניגש בקופ"ח
לפני האירוע.
מממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית עולה כי, לא נתגלו הפרעות בהלך
החשיבה, לא היו מחשבות שווא מכל סוג שהוא, לא התגלתה התנהגות הלוצינטורית ולא היו
תלונות, או ביטוי של הפרעה בפרספט. שיתוף הפעולה היה מלא, פרט לרגעים בהם עלה נושא מעשה הרצח, שאז היה הנאשם
יותר מתוח, וטען שאינו זוכר. סיפר על מצוקתו הכלכלית, על כך שאחותו התקיפה אותו,
על הבושה שגרמה לו ולמשפחה ועל כך שהיתה זו הגנה עצמית. במהלך הבדיקה, תוכן תגובותיו
האפקטיביות תואמות לסיטואציה ולתכנים. תובנה ושיפוט ברורים לא התגלו הפרעות גסות
בזיכרון ולא היו הפרעות בריכוז.
בפרק המסקנות סוכם כי, לא נמצאו סימנים של מחלת נפש, לא נמצאו
ליקויים פוסט פסיכוטיים (באפקט, בחשיבה או בהתנהגות). הנאשם מבדיל בין טוב לרע מותר
ואסור, מסוגל לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו. לכן, האבחנה בעת עריכת
חוות הדעת הינה מצב שלאחר הפרעה פרנואידית.
לענין מצבו הנפשי בעת המעשה, מסכמת ד"ר נעון,
כך:
בחוות דעתו של ד"ר נתן כספי מיום 26/01/99, לאחר תקופת
הסתכלות, נכתב כי הנאשם אחראי למעשיו.
בחוות הדעת של ד"ר גרינשפן מהחטיבה לפסכיאטריה משפטית
"באר יעקב", מתאריך 21/2/00 – ת/37, נכתב בסיכום:
"לגבי אחריותו הפלילית בעת ביצוע המעשה בו מואשם אנו
סומכים ידינו על החלטת הרופאים בחוו"ד מבית החולים "שער מנשה"
מתאריך 26/01/99 שמצאה כי אותו אחראי לביצוע המעשה בו הינו מואשם".
בבדיקתו, התגלו תכנים ביזאריים סביב המעשה בו מואשם. שלל שהיו
לו מחשבות גם אז, פרט לתחושה שהוא מגדיר כ"מצב קשה" שהתבטא בעייפות,
כאבי ראש לחץ בחזה ובלב. זאת עקב מצוקה כלכלית ועל רקע היחסים הקשים שהיו עם אחותו
והתנהגותה כלפיו וכלפי כל המשפחה. תלונותיו אלו אינן מעידות על מחלת נפש, לכן, לא
ניתן לשלול את המסקנות אליהם הגיעו הרופאים בחוו"ד הקודמות. לפיכך מצטרפת
ד"ר נעון, ומסכימה לקביעתם שהיה אחראי למעשיו בעת המעשה.
בפרק ההמלצות, המליצה הרופאה על המשך טיפול תרופתי. כל עוד
נמשך מצב הסטרס, על רקע ההליך המשפטי ועל מנת למנוע משבר נפשי חוזר.
10. חוות דעת
פסיכיאטרית של ד"ר חיים גרישנפן -
מיום 27/09/04:
חוות דעת זו מתייחסת למצבו הנפשי של הנאשם בעת ניהול ההליכים
בפנינו, במהלך שנת 2001. (ראה החלטתינו מיום 27/6/2004).
ד"ר גרינשפן ציין בחוות דעתו כי בחוות דעת מב"ן
בתאריך 21/2/00, נמצא הנאשם אחראי מבחינה נפשית למעשה הרצח. אולם, יחד עם זאת,
נמצא שאינו כשיר לעמוד לדין עקב מצב פסיכוטי פרנואדי בו היה נתון בעת ההסתכלות,
לפיכך אושפז בבית חולים "שער מנשה" (26/3/00). הנאשם שוחרר מן האשפוז, על ידי ועדה פסיכיאטרית מחוזית שנערכה
בבית החולים "שער מנשה" בתאריך ה- 28/9/00 והוחזר לכלא.
בתאריך 15/11/00 נבדק אמבולטורית לבקשת בית המשפט בבית החולים
"שער מנשה" ונמצא אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין (ד"ר נעון עדינה,
מנהלת מחלקה, חתומה על חוות הדעת).
מאז כתיבת חוות הדעת של מב"ן בתאריך 21/2/00, לא בדק את
הנאשם כפי שאף ציין בחקירתו כעד מומחה על ידי הסניגור. לפיכך, אינו יכול לענות על
שאלת בית המשפט המתייחסת לכשירות הנאשם לעמוד לדין במהלך שנת 2001. במהלך שנת 2001
לא הופנה הנאשם לגורמי בריאות הנפש.
11. חוו"ד
פסיכיאטרית משלימה של ד"ר גרינשפן, מיום 25/05/05 :
בהמשך לחוו"ד מיום 27/09/04, נתבקש ד"ר גרינשפן על
ידי ביהמ"ש זה ביום 13/03/05, לבקשת הסניגור, להגיש חוו"ד משלימה נוספת
תוך התייחסות לפרוטוקול הדיון מיום 06/05/01, לשאלת כשירותו של הנאשם לעמוד לדין
בעת ההליך המשפטי, בשנת 2001.
לצורך כתיבת חוו"ד אושפז הנאשם בהסכמתו, במחלקה
(מב"ן- באר יעקב) בתאריך 18/04/05 למשך כשבועיים. ד"ר גרינשפן עיין
בפרוטוקול בית המשפט מתאריך 06/05/01. (התיק הרפואי של הנאשם לא היה בארכיון
שב"ס).
במהלך האשפוז נמצא כי הנאשם שרוי במצב פסיכוטי פרנואידי. הנאשם
סירב לקבל טיפול תרופתי אנטיפסיכוטי, למרות הפצרות חוזרות ונישנות. יחד עם זאת, לא
נמצאה אינדקציה לאשפוז כפוי (אינו מסוכן לעצמו ו/או לסובבים).
מאחר וד"ר גרינשפן נתבקש לחוות דעתו ביחס למצבו הנפשי של
הנאשם במהלך ניהול הדיון בשנת 2001, והואיל וחלפו 4 שנים, השיב ד"ר גרינשפן ואמר כי, פרוטוקול
ישיבת בית המשפט מיום 06/05/01, אינו יכול לשמש בסיס להגדרת מצבו הנפשי אז. קרי,
לא ניתן להסיק ממנו לענין כשירותו המשפטית לפני 4 שנים.
לפיכך ובהעדר מידע רפואי חדש אודות הנאשם מאז שנת 2001, הסותר
את הכתוב בחוות הדעת המשלימה והאחרונה שניתנה בעניינו מתאריך ה- 15/11/00, על ידי
ד"ר עדינה נעון, מנהלת מחלקה משפטית מבית החולים לברה"נ "שער
מנשה", על פיה נמצא הנאשם כשיר לעמוד לדין, על אף שבחוות דעתה בעמ' 3 ציינה
כדלהלן: "טוען שעו"ד מנהל את משפטו מבלי לשתפו ולשמוע את דעתו גם
כשנפגש עמו ושאל את העו"ד שאלות, זה לא ענה לו. טוען שהעו"ד לא שמע אותו
ומזה זמן רב כלל לא נפגשו והיה מעוניין להחליף עו"ד".
לפיכך, מסכם ד"ר גרינשפן, כי אין ביכולתו המקצועית לקבוע,
על סמך דבריו של הנאשם המצויינים בפרוטוקול מתאריך 06/05/01, שהנאשם לא היה כשיר
לעמוד לדין.
יחד עם זאת ולאור דבריו של הנאשם המובאים בפרוטוקול הדיון מיום
6/5/01, ודבריה של ד"ר נעון בסעיף ההמלצות בסיכום המחלה מתקופת אשפוזו בין
28/09/00 – 26/03/00לפיהם הנאשם יכול לפתח שוב מצב פסיכוטי, באם לא יתמיד בתרופות,
וכן לאור המלצתה מיום 15/11/00 להמשיך עם הטיפול התרופתי, הוסיף ד"ר גרינשפן
ואמר:
"כל אלו מעלים חשש, שמר סילאוי הנאשם בתאריך 06/05/01 היה
נתון במצב פסיכוטי פרנואידי, זאת כאמור מבלי להתייחס לעניין כשירותו
המשפטית".
בהמשך החלטתי זו אנתח דברים אלה אשר נאמרו בחוות דעת משלימה
זו.
ו. עדויות
המומחים בבית המשפט:
בדיון ביום 01/04/2004, התנגד הנאשם לשמיעת חקירת העדים
המומחים. אולם, למרות התנגדותו נשמעו העדים.
(1) עדותה
של ד"ר נעון עדינה:
בתשובה לשאלת הסניגור הסבירה ד"ר נעון כי, שלחה את הנאשם
לועדה פסיכיאטרית בכדי שישוחרר מן האישפוז. הועדה ביקשה לערוך טסטים
פסיכודיאגנוסטיים, שנערכו על ידי הפסיכולוג עמנואל עמרמי ביום 18/07/00, (מבחנים
אלה צורפו לחוות דעת ת/41 כנספח א'). הסניגור ביקש את התייחסותה של העדה לאשר
צויין בתוצאות הבדיקה: "במצבים בלתי מובנים או במצבי לחץ אמוציונלי חשיבתו
נעשית נאוטית עד כדי פגיעה חמורה בבוחן המציאות ובשיפוטי האופיינית בד"כ
למצבי מחלת נפש". הסניגור ביקש לברר האם תוצאה זו מקובלת על העדה. על כך
השיבה כי, יש לקרוא שורות אלה יחד עם סיכום המבחנים, שם נאמר כי לא נמצא מצב
"אקוטי של פסיכוזה". דברים אלה משלימים את התמונה הקלינית של אותה תקופה,
ומדגישים כי גם לפי מסקנותיה מן הבדיקות הקליניות שערכה לנאשם באותה תקופה, נמצא
כי אינו פסיכוטי בעת האישפוז. צורת התייחסותו לעבירה בה הואשם היתה ללא כל הפרעות
חשיבה. לא נמצא קשר בין העבירה לבין המצב הנפשי. עוד הוסיפה כי, מבחן פסיכולוגי
אינו אבחנה פסיכיאטרית אלא יש בו כדי להוות כלי עזר בלבד.
העדה הוסיפה והסבירה כי הנאשם הגיע אליה שנתיים לאחר ביצוע
העבירה. החומר שעמד בפניה היה חוות דעת קודמת שנכתבה על ידי רופא מומחה, לאחר
ביצוע העבירה, שם נקבע כי, הנאשם היה אחראי למעשיו. בהמשך הוחזר לבית המעצר,
ובמהלך המעצר פיתח מצב פסיכוטי חריף בעל תכנים הקשורים לסביבת המעצר, ואינם קשורים
לעבירה אותה ביצע. לפיכך אושפז בביה"ח באר יעקב. גם שם נקבע כי בעת האישפוז
הינו במצב פסיכוטי, אולם לא נקבע כי הוא חולה במחלת הסכיזופרניה, לאחר מכן הוחלט
להחזירו למחלקה, כדי שתוכל לחוות דעתה פעם נוספת. בבדיקות הקליניות שנערכו במהלך
אשפוזו, לא נמצא מצב פסיכוטי אקוטי. כן לא נמצאו הפרעות הקשורות למחלה פסיכוטית,
בעיקר לא בקונטקסט של העבירה.
ד"ר נעון התייחסה לדבריו, של הפסיכולוג הקליני, ד"ר
עמרמי, אשר ערך את הבדיקה הפסיכודיאגנטית, ואמרה בעדותה כך:
"הדברים שכתב הפסיכולוג הקליני
עמרמי בסיכום שלו שלא מדובר במצב אקוטי של פסיכוזה זה מקובל עלי, כל השאר מה שהוא
כתב בסיכום "ניתן להתרשם", כדבריו, אלו השערות וזה לא מקובל עלי. בגלל
שיש לי היסטוריה של הנאשם באישפוז שלו ב"באר יעקב" רופאים איבחנו אותו
כאקוטסייקוזיס ולא תהליך סכיזופרני כרוני". (עמ' 159 לפר' , ש' 6-8)
העדה הסבירה כי אין כל הוכחה לכך שהנאשם פיתח תהליך סכיזופרני,
אלא אקוטסייקוזיס, אך זה אינו תהליך
סכיזופרני כרוני. אקוטסייקוזיס איננה מחלה מתמשכת אלא התקף, כדבריה:
"בגלל שיש לי היסטוריה של
הנאשם באישפוז שלו ב"באר יעקב" רופאים איבחנו אותו כאקוטסייקויזס ולא
תהליך סכיזופרני כרוני. במצבים של לחץ ישנה הוכחה ע"י האישפוז, שהוא פיתח מצב
פסיכוטי חריף. אין הוכחה שהוא פיתח תהליך סכיזופרני כרוני, אלו שתי אבחנות שונות
עם משמעותיות שונות אין לנו ויכוח עם העובדות ". (עמ' 159, ש' 8-10).
הרופאה חזרה והדגישה כי, בסיכום המחלה מיום 28/09/00, אשר צורף
לחוות הדעת, ת/41 כנספח ב', כתבה כי הנאשם יכול לפתח מצב פסיכוטי חריף באם לא
יתמיד בנטילת תרופות. על דברים אלה חזרה בעדותה כאשר הסבירה כי, אדם השרוי במצב
פסיכוטי חריף, השיפוט שלו לקוי.
אולם, אין מדובר במחלה סכיזופרנית (עמ' 159 ש' 18-16).
בעדותה הסבירה ד"ר נעון כי, במצב פסיכוטי חריף קיימים
שלבים. אדם הנמצא במצב פסיכוטי ישנם מקרים שהוא יכול לעמוד לדין ואחרים בהם אינו
יכול לעמוד לדין, הדבר תלוי באיזה מצב פסיכוטי הוא מצוי ובמה המחשבות שלו מתמקדות.
העדה שבה וחיזקה, בתשובה לשאלות הסניגור, את חוות דעתה,
כאשר אמרה:
"אם מדברים על סטרס, הנאשם
מואשם ברצח והוא סיפר לי מה הביא אותו לידי ביצוע הרצח , במחלקה הוא סיפר , הוא
יודע שאנשים שעושים כאלה מעשים מועמדים לדין אז הסטרס הוא לא פתאומי, לשבת בבית
הכלא תקופה ארוכה יכול להביא חלק מהאנשים למצבים פסיכוטיים. אם אדם עומד לדין על
דברים שהוא עשה ויודע להבחין בין טוב לרע אז זה סטרס לכל אדם רגיל ואני לא מסכימה
איתך שעצם העמדתו של הנאשם באשמת רצח יצרה אצלו סטרס שיביא אותו למצב פסיכוטי חריף".
(עמ' 160
ש' 8-2).
ד"ר נעון הסבירה כי שעה שהנאשם הגיע אל המחלקה שבניהולה,
בבית החולים באר יעקב, היה מטופל בטיפול תרופתי. במהלך האשפוז במחלקתה התנהג הנאשם
בצורה תקינה, הבדיל בין טוב לרע
מותר ואסור, ולפיכך לא מצאה כי יש מקום להמשך אשפוזו במחלקה והמליצה להחזירו לבית
הכלא. כדי להגן עליו ממצב פסיכוטי חריף, המליצה על המשך טיפול תרופתי והסבירה כי,
המלצתה זו באה מתוך המחשבה שאם הנאשם יחזור לכלא בלא תרופות יכול לפתח מצב פסיכוטי
(ראה עמ' 160 ש' 14-13). עוד הדגישה כי, התכנים של המצב הפסיכוטי שהנאשם פיתח בעת
היותו בכלא, לא היו קשורים למעשה הרצח אלא, לדברים שהתרחשו לאחר מכן.(עמ' 160 ש'
16). בתשובה לשאלת הסניגור הוסיפה
ואמרה כי, עצם העובדה שהנאשם טוען שלא נטל תרופות במהלך המשפט, הדבר הביאו למצב
פסיכוטי.
באשר להתנהגות הנאשם, כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול הישיבה
מיום 6/5/01, לדעתה, יש הרבה מרכיבים שיכולים להביא את הנאשם להתנהג כך, כגון
התרבות המנטלית של האדם ולאו דווקא מחלת נפש. ישנם אנשים שיעשו הכל כדי להיות בבית
החולים, יש כאלה שהדבר משפילם, יש לפיכך לבדוק את הנסיבות.
הרופאה טענה כי הן השמועות על אחותו ועל היותה פרוצה, והן
בקשותיה הנישנות לקבל כסף ומזונות ממנו, במיוחד כאשר היה שרוי במצב כלכלי ירוד, הן
אלה אשר הביאוהו לבצע את המעשה. גם בפני ד"ר נעון, טען הנאשם שאין לו אמון
בעה"ד הקודם, משום שעוה"ד לא דיבר איתו מספיק. לפיכך, לא ניתן להסיק
מדברים שאמר בישיבת בית המשפט מיום 6/05/01, כי היה במצב פסיכוטי פעיל, ולא היה
כשיר לעמוד לדין.
מסקנתה של ד"ר נעון כי הנאשם לא היה חולה נפש נתחזקה
במהלך חקירתה הנגדית ונתאשרה שוב, כאשר אמרה:
"שאלתי את הנאשם אם הוא יודע
מה מותר ואסור לפי החוק הוא ענה לי שאסור לגנוב ואסור להרוג, אבל הוא ציין שאצלם
יש נושא של כבוד המשפחה. אם היו מביאים לי ראיות שהדברים שהוא סיפר לי על אחותו לא
היו ולא נבראו אז הייתי כותבת משהו אחר.. אני לא עיינתי בחומר הראיות. חוות דעתי
היתה שלישית לפני כן היו שתי חוות דעת קרובות למעשה ואותן חוות דעת קבעו שהנאשם
היה אחראי למעשיו. כאשר הנאשם היה אצלי, לפי דבריו בפני ולפי דבריו בפני אחרים
במחלקה הגעתי למסקנה חד וחלק שהנאשם לא היה חולה נפש". (עמ' 161, ש' 18-25).
דברים אלה מתחזקים עוד ועוד במהלך עדותה בפנינו. ד"ר נעון
שבה והסבירה כי, במהלך אשפוזו במחלקה שבניהולה הוא שיתף פעולה. התחבר עם בחור
במחלקה וסיפר לו מדוע רצח את אחותו, כפי שדווח על ידי הצוות הסיעודי במחלקה, שחלקם
דוברי ערבית והם שמעו את הדברים. לפיכך, ביקשה מהנאשם לספר לה את הדברים. הנאשם
סיפר סיפור שהיה הגיוני וטבעי לתרבות שלו. לדבריו, היו לה גברים רבים ועשתה בושות למשפחה,
וסחטה ממנו כספים, אלה הסיבות שהביאו אותו לעשיית המעשה (ראה עמ' 161 שורות 15-5).
במצב דברים זה, ברור שד"ר נעון חזרה וחיזקה את מסקנתה הרפואית, כעולה מחוות
הדעת.
(2) ד"ר
יעקב נחמקין:
הרופא כתב את המכתב מיום 12/09/00 (ת/43), המופנה לוועדה
הפסיכיאטרית בנוגע לנאשם.
לשאלת הסניגור האם תוכן המכתב ולפיו הנאשם פיתח מצב פסיכוטי
פרנואידי בעת היותו במעצר, נכתב על בסיס חוות דעת קודמות, השיב הרופא כי, אכן כך,
על פי חוות דעת קודמות אובחן הנאשם כמי שאינו סובל ממחלת נפש. לפיכך המליץ על
טיפול תרופתי. (עמ' 162, ש' 13-18).
(3) ד"ר
חיים גרינשפן:
ד"ר גרינשפן ערך את חוות הדעת מיום 21/2/00 (ת/38). הנאשם
אושפז לראשונה במחלקה שבניהולו של ד"ר גרינשפן בין התאריכים 25/2/99 עד
4/4/99. בחוות הדעת ת/38, אשר נכתבה על ידו אובחן הנאשם לראשונה כחולה סכיזופרני.
בעדותו מסביר ד"ר גרינשפן כי, במהלך האשפוז הראשון התרשמו
הרופאים שהתנהגות הנאשם מגמית ומתחזה, לשם הקלה בעונש. זאת על פי כל הממצאים, כולל
מבחנים פסיכודיאגנוסטיים, לפיהם נמצא הנאשם כמי שאינו סובל מפסיכוזה. במהלך אשפוזו
בבית החולים שער מנשה, נמצא כי אינו סובל ממחלת נפש - סכיזופרניה פסיכוטית. רק
תקופה ארוכה לאחר מכן, בעת עריכת חוות הדעת, ת/38, מצאו כי הנאשם סובל ממצב
פסיכוטי, ובהתאם לכך נכתב בחוות הדעת שאינו כשיר לעמוד לדין. (עמ' 164 ש' 14-9).
בעדותו בפנינו הסביר ד"ר גרינשפן את מהלך מצבו הנפשי של
הנאשם, ותמך בעדותו הן בחוות הדעת שהוגשו והן בעדותה של ד"ר נעון, וכך אמר:
"אותם רופאים בדקו אותו בפעם
הראשונה, ועורך הטסטים בפעם הראשונה ערך אותם בפעם השנייה, וגם הוא מצא את ההבדלים
כמו שאנו מצאנו כך שיכול להיות שהמשבר הפסיכוטי ארע לאחר מספר חודשים לאחר היותו
של הנאשם בכלא. למיטב הערכתי, המחלה לא הייתה קיימת בעת אישפוזו הראשון
אצלנו" (עמ' 165, ש' 1-4).
בדבריו הוא מוסיף ומסביר כי, הנאשם שהה באשפוז מרצונו כחודש
וחצי, תקופה זו ארוכה דיה כדי לעמוד באופן מעמיק על מצבו, לא נמצאה כל עדות למחלת
נפש, ו/או לא נמצאו כל סימפטומים פסיכוטיים, (עמ' 165, ש' 5-7).
התרופות שנטל הנאשם לא היו תרופות אנטי פסיכוטיות אלא, תרופות
הרגעה. במהלך עדותו הוא פירט את סוג התרופות ותפקיד כל אחת מהן:
"הנבדק טען כי התרופה עוזרת לו
נגד שמיעת הקולות ונגד המחשבות האובדניות. ניחא אם היינו נותנים לו תרופה אנטי
פסיכוטית והוא היה טוען שהיה עוזר אז היינו טוענים ספק שמא. אך טענותיו שהטיפול
עוזר לו כנגד שמיעת הקולות היא חסרת שחר מקצועית וגם זה מראה שלא סבל ממצבים
פסיכוטיים. זה מחזק את עמדתנו שאז זה היה מגמתי". (עמ' 165, ש' 14-20) (הדגשה לא במקור- נ.מ).
דברים אלה מחזקים שוב את חוות הדעת ואת עדותה של ד"ר
נעון, מפרטים ומבהירים, שופכים אור על אשר נאמר בחוות הדעת.
לענין הקשר הסיבתי בין מחלת נפש, אם היה הנאשם אכן סובל ממנה,
לבין המעשה, גם קשר כזה לא נמצא בעניינו של הנאשם. הנאשם פעל מתוך ענין תרבותי,
איש לא טען שהנאשם טעה כאשר חשב שאחותו מפרה את כבוד המשפחה.
"אני
מכיר המון אנשים שאינם סכיזופרנים אינם עם הפרעות אישיות אנטי סוציאלית, מעשה שכזה
של חילול כבוד המשפחה, יש להביא למותה של האישה". (עמ' 167, ש' 16-19).
ד"ר גרינשפן נשאל האם קיימת אפשרות שהנאשם היה חולה
סכיזופרני, קודם למעשה והשיב:
"אני משיב: אני לא חושב שהיה
לפני כן חולה סכיזופרניה וגם אתה ציינת שדווקא אני הייתי הראשון שאמרתי שהאיש
חולה, ז"א שאם ניסיתי לומר שחוות הדעת של שער מנשה הייתה מונחת בפניי עת
כתיבת סיכום המחלה שמא הושפעתי ממנה, וראית שלא הושפעתי ממנה, אם הוא השתחרר באפריל
99 ואני מקבל מכתב בינואר 00". (עמ' 167, ש' 27 ועמ' 168, ש' 1-4).
ד"ר גרינשפן הוסיף והסביר כי, אודות מצבו הנפשי של הנאשם
למדו הרופאים מדברים שאמרה אשתו אשר הסבירה כי עד להולדת הבת עם מום בלב, חייהם
היו רגילים. מאז לידת הבת, ולאחר הניתוחים שעברה הפסיק הנאשם לעבוד, נוצרו חובות
כספיים, הנאשם לא קיבל חלק בירושת אביו, תביעותיה של אחותו, כל אלה הביאו אותו
לידי מתח. אולם, לא היתה כל עדות למחלת נפש (ראה עמ' 168 ש' 25-23).
העד השיב כי גם אם ניסה הנאשם בעבר להתאבד, כדברי אשתו, אין
בכך כדי להעיד על מחלת נפש. הוא הסביר כי כאשר הנאשם נשאל במהלך הבדיקות מדוע פגע
באחותו, השיב באופן רציונלי כי, פגעה בכבוד המשפחה ותבעה אותו למזונותיה (ראה עמ'
168 ש' 5-10).
לסיכום, ד"ר גרינשפן מתייחס לעניין הגנטי שבסכיזופרניה,
נוכח העובדה כי חלק מאחי הנאשם חולים סכיזופרניים, ואומר:
"סכיזופרניה זה עניין גנטי,
ואנו יודעים שיש במשפחה של הנאשם שניים או שלושה מקרים שחולים בסכיזופרניה. דווקא
באשפוז של הנאשם, עשינו טסטים פסיכודאגנוזים, וזה עשינו כדי להסיר כל ספק. אני לא
עושה טסטים כאלה, אבל כשראיתי שיש סיפור כזה במשפחה, עשינו טסטים ולא ראינו שיש
אצלו סימנים למצב פסיכוטי. לדעתי הוא חלה לאחר כליאתו ולאחר שביצע את העבירה"
(עמ' 169,
ש' 11-15).
לאחר בחינת כל חומר הראיות שהונח בפנינו כולל חוות הדעת
השונות ושמיעת חקירת המומחים לא מצאנו כי קיים ספק כלשהוא לקיומו של הסייג של אי
כשירות הנאשם לעמוד לדין בעת ההליך המשפטי, כן לא מצאנו כי אינו אחראי למעשיו בעת
המעשה. להלן נדון בענין זה בפירוט.
ז. כשרות
הנאשם לעמוד לדין:
בית המשפט מבחין בין חוסר כושר דיוני לעמוד לדין, לבין חוסר
כושר מהותי לשאת באחריות. בין שני מצבים אלה קיים קשר, במובן זה שתנאי הכרחי הוא
כי, הנאשם הוא חולה נפש. חוסר הכושר המהותי - "אין הוא בר עונשין" -
מתמקד בנאשם בשעת ביצוע העבירה. השאלה היא האם מחלת הנפש ממנה סובל נאשם הביאה לידי
כך שהוא נעדר תבונה ודעת, או נעדר רצון, הדרוש לקיומה של אחריות פלילית. חוסר
הכושר הדיוני - "אינו מסוגל לעמוד בדין" - מתמקד בנאשם בשעת הדיון
בענינו, ובשאלה האם נאשם מסוגל להגן על עצמו. (ע"פ ,774/78 , 715 יוסף
לוי נ' מדינת ישראל , פ"ד לג(3), 228 ,עמ' 231-232).
סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 קובע:
"הועמד נאשם לדין פלילי ובית
המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות
שהובאו לפניו ביוזמתו הוא כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה רשאי
בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי..."
בסעיף 1 לחוק טיפול בחולי נפש, הגדרת המונח "חולה"
היא: "אדם הסובל ממחלת נפש" .
מהאמור לעיל עולה כי על מנת שניתן יהיה להפסיק הליכים פליליים
כנגד נאשם, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים:
א. הנאשם
אינו מסוגל לעמוד לדין.
ב. מחמת
היותו חולה (קרי, סובל ממחלת נפש).
אמנם לעיתים קיימת חפיפה בין שני התנאים ומבחנים זהים עשויים
לשמש בערבוביה, לצורך בחינתם. יחד עם זאת, כל אחד משני תנאים אלה, עומד בפני עצמו
והתקיימותו של אחד מהם אינה מחייבת בהכרח את התקיימותו של השני. יכול שיהיה מצב בו
נאשם יוגדר כחולה נפש, למרות זאת ייקבע כי הוא מסוגל לעמוד לדין. כן יתכן מצב בו
נאשם לא יהיה מסוגל לעמוד לדין אולם, מצבו הנפשי לא יגיע לכלל מחלת נפש ובשל כך לא
יחול עליו סעיף 15(א) לחוק הנ"ל.
המסקנה בדבר התקיימותו של כל אחד מן התנאים הללו, הינה מסקנה
משפטית, אליה יגיע בית המשפט, לאחר בדיקת מכלול הראיות שבפניו והתשתית העובדתית
המתגבשת על פיהן. לצורך כך סומך בית המשפט גם, ובעיקר, על חוות דעת פסיכיאטרית אשר
מוגשת על-ידי הצדדים. לצורך התקיימות התנאי של "מחלת נפש" מן הבחינה
המשפטית, אין די בהפרעות נפשיות קלות אלא נדרשת הוכחה לכך שהנאשם לוקה בסטיה חמורה
מן הנורמה. כלומר, בפגיעה קשה בכושר השיפוט או בתפיסת המציאות. אם וכאשר יוכח
הדבר, יהא על בית המשפט לעבור לשלב השני ולבחון אם הסטיה הנפשית גרמה לכך שהנאשם
אינו מסוגל לעמוד לדין. (ראה דברים שנאמרו בפרשת ברוכים).
לעניין מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין, הלכה היא כי בית המשפט
דן נאשם ובלבד שהוא כשיר ומסוגל לעמוד לדין וכן להבין את מהות ההליכים התלויים
ועומדים כנגדו, לצד האפשרות למנות לעצמו סניגור על מנת להתגונן בעזרתו במשפט. על
מנת שהנאשם יוכל לסמוך ידיו על מעשה סניגורו, על הנאשם להיות בר דעת שיבין כי הוא
ממנה לעצמו סניגור. (ע"פ 392/87 אבו צעלוק נ' היועץ המשפטי לממשלה,
פ"ד כב(1) 427 ,בעמ' 423 מפי
השופט קיסטר).
ניתן לבחון את מסוגלתו של הנאשם לעמוד לדין על פי שאלות
עובדתיות, כגון: האם הנאשם מסוגל להבין את מהות הליכי המשפט ולעקוב אחריהם, האם יש
באפשרותו להעריך נכונה את מהות האשמה ואת מצבו, האם הנאשם הוא בר דעת על מנת להבין
וליפות כוחו של עורך דין ולסייע לו בהגנתו ( ע"פ 237/67 שפיר (שפיק) כחלה
נ' היועמ"ש, פ"ד כב(1) 182 ,192; תפ"ח (חיפה) 1035/04 מדינת
ישראל נ' אליברן בן מאיר גולן, תק-מח 2005(2), 6118 בעמ' 6122).
ויודגש כי, גם אדם מן היישוב שאינו חולה נפש ואין לו סניגור,
מתקשה להבין את ההליך הפלילי על נפתוליו. שכן, לצורך כך נדרשים לא פעם כישורים של
משפטן. מכאן החשיבות שהנאשם ייעזר בשירותיו של סניגור, שיסביר לו את מהות ההליכים
המתנהלים נגדו, ועל מנת שינהל עבורו את הגנתו במשפט.
נאשמים שתבונתם מוגבלת אינם פטורים, בשל כך, מן ההליך המשפטי. אולם,
כאשר חוסר ההבנה ואי ההתמצאות בהליכי המשפט נגרמים בשל הפרעה נפשית בדרגה חמורה,
המגיע לכלל מחלת נפש, קיים חשש ממשי כי במקרים כאלה הבחנתו של הנאשם בין מציאות
לדמיון תהיה כה לקויה עד כי לא יהיה מסוגל להבין את הצורך בעזרת סניגור, ולא יהיה
מסוגל כלל לתקשר עם סניגורו. החשש הוא כי ללא שיתוף פעולה מינימלי מצידו לא יוכל
הסניגור להיות לו לעזר כלל, כך לא יזכה אותו אדם להגנה ראויה. החשש במקרים חריגים
ומיוחדים אלה הוא, בין היתר, כי אותו נאשם לא יספר לסניגורו דברים העשויים להועיל
לו ובכך יזיק לעצמו.
מכאן, שלצורך הקביעה כי נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין ועל כן יש
להפסיק ההליכים נגדו, בשל התקיימות תנאי סעיף 15(א) לחוק הנ"ל, יש לקבוע כי, הנאשם
חולה נפש. כלומר, לוקה בהפרעה נפשית המתאפיינת בפגיעה קשה בכושר השיפוט, או בתפיסת
המציאות, שתמצא ביטויה, בין היתר, בהעדר יכולת לתקשר עם עורך דינו ולמסור לו פרטים
העשויים להועיל להגנתו.
סעיף 15(ג) לחוק טיפול בחולי נפש קובע במפורש כי:
"לא יתן בית משפט צו לפי
סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית ולצורך כך יצווה כי
הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית...".
מכאן כי החלטה בענין כושרו של הנאשם לעמוד לדין, בעת ההליכים,
מסורה בידי בית המשפט, ולו בלבד. (ראה בע"פ 506/76 מדינת ישראל נ' שרה
אלקנוביץ, פ"ד לא (1) 748, 751).
מן הכלל
אל הפרט:
מכל חוות הדעת והבחינות שנערכו
לנאשם במהלך מעצרו, כמפורט בהחלטתינו זו, למדנו כי עד למועד מעשה הרצח לא היה
לנאשם כל עבר פסיכיאטרי. החשש לבריאותו הנפשית התעורר לראשונה עם פתיחת ההליך
המשפטי בעבירה הנדונה. הנאשם התנהג בצורה מוזרה בבית המשפט וסירב לשתף פעולה עם
סניגורו. מיד עם פתיחת המשפט נערכה חוות דעת פסיכיאטרית של המרכז לבריאות הנפש
"שער מנשה" מיום 26/1/99, בה נקבע כי הנאשם כשיר לעמוד לדין, וביכולתו
להבחין בין מותר לאסור. כך נאמר שם:
"לא
מצאנו עדות לקיום תכנים פסיכוטים, התנהגות הלוצנטרית או דלירנטית התנהגות קטטונית,
או שינויים במצב ההכרה. כמו כן לא נמצאו סימנים להפרעה אפקטיבית מאז'ורית.
התנהגותו כפי שנצפתה ופורטה לעיל וגם התנודות והשינויים שחלו בה אינם מאפיינים
מחלת נפש פסיכוטית או הפרעה אפקטיבית מאז'ורית ".
באותה חוות דעת ( ת/ 37), מתואר
מהלך האשפוז בו נמצא כי, קיים שוני בין התנהגות הנאשם במהלך החיים הרגיל בבית החולים,
לבין התנהגותו במהלך הבדיקות הפורמליות. הנאשם התמצא תוך זמן קצר במיקום חדרו,
מיטתו, חדר האוכל והשירותים, הראה דאגה לכל צרכיו הבסיסיים ללא עזרת הצוות. הנאשם
נראה משוחח בטלפון, זמן קצר לאחר שטען כי אינו יודע את מספרי הטלפון של משפחתו
וקרוביו. כן הוא נראה משוחח שיחה ערה עם השוטר ששמר עליו, אודות ההגדרות השונות של
עבירת הרצח. כאשר נשאל לפשר הבדלי התנהגויות אלה, נמנע מלענות. הנאשם חזר וביקש לשוחח
עם הרופאים, כל אימת שראה רופא במחלקה. אולם, משהגיעה שעת השיחה נמנע מלהסביר אודות
מה ביקש לדבר. הנאשם פנה לרופאים וביקש להשאירו במחלקה, או לשחררו הביתה.
בפרק המסקנות וההמלצות סברו
הרופאים, כי:
"במהלך
כל שהותו במחלקה בלטה תנודתית בשיתוף הפעולה וביצירת הקשר מצידו של הנבדק והתרשמנו
ממגמתיות במצבים בהם יצר קשר מיוזמתו".
לא זו אף זו, לאחר שהנאשם חזר בו
מההודאה, הורה בית המשפט על עריכת חוות דעת נוספות בענינו. ביום 21/2/00, נתקבלה
חוות דעת פסיכיאטרית של המרכז לבריאות הנפש באר יעקב, לפיה הנאשם מנסה להתחזות
לחולה נפש לצורך רווח משני, וכי הינו אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין. דברים אלה
נאמרו הן על סמך ההסתכלות שעבר בבית החולים שער מנשה (כמובא מעלה), והן על פי מהלך
האשפוז הראשון במחלקה של בית החולים, כששה חודשים לפני מתן חוות הדעת. יחד עם זאת
נמצא כי, בעת מתן חוות הדעת היה הנאשם במצב פסיכוטי פראנודי ולא יכול היה לעמוד
לדין. הנאשם לא היה יכול לשתף פעולה עם סניגורו. אולם מצב זה התפתח רק לאחר שהותו
במעצר. לפיכך הורה בית המשפט על המשך אשפוזו. בשל חוות דעת זו, הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 26/3/00, על
התליית ההליכים נגד הנאשם ואשפוזו. מקום האשפוז נקבע ע"י פסיכיאטר מחוז צפון,
דר' אלי גרינר, בבית החולים "שער מנשה". בעקבות זאת, הועבר הנאשם אל
המחלקה המשפטית 3 ביום 26.3.2000.
בסיכום המחלה לתקופת אשפוזו מיום
26/3/00 ועד 28/9/00, במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", אשר נערכה על ידי
ד"ר דינה נעון, נקבע, בפרק דיון והמלצות כי:
"הנ"ל יכול לפתח שוב מצב פיסוכטי חריף באם
לא יתמיד בנטילת תרופות ...".
בפרוטוקול הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית
למבוגרים מיום 19/7/00, באשר לצורך בהמשך אשפוזו, נאמר, בהסתמך על חוות דעת קודמת
כי, הנאשם חולה סכיזופרני הזקוק לטיפול תרופתי. באותו מועד לא שוחרר הנאשם מאשפוזו
משום שנמצאו סימני ליקוי בשיפוט שהם חלק מתהליך המחלה. לאחר שיפור במצבו הנפשי הופנה הנאשם לוועדה פסיכיאטרית
מחוזית בבקשה להחזירו למאסר ולהמשך ההליכים המשפטיים מכוח סעיף 21 לחוק טיפול
בחולי נפש, תשנ"א - 1991.
הוועדה קבעה כי, לאחר שקיבל טיפול תרופתי, הוא מצוי ברמיסיה מהמצב הפסיכוטי, לפיכך
החליטה על שחרורו מהאשפוז.
עוד נאמר בפרוטוקול ועדה
פסיכיאטרית מחוזית למבוגרים מיום 13/9/00, באשר לצורך בהמשך אשפוזו כי:
"כן
יש לציין כי הנ"ל פיתח מצב פסיכוטי לאחר ביצוע העבירה והעבירה בוצעה שלא
כתוצאה מפעילות חולנית וזאת על סמך חומר רפואי המצורף בתיק".
לאחר קבלת חוות דעת נוספת ולפיה מסוגל הנאשם לעמוד לדין, הוחלט
על חידוש ההליכים נגדו.
מכל האמור לעיל, עולה כי בית משפט זה נעזר בחוות הדעת
הפסיכיאטריות ולאחר חקירתם הממצה של הרופאים אשר ערכו את חוות הדעת, נתן בהם בית
המשפט אמון מלא. ההליכים המשפטיים חודשו רק לאחר שבית המשפט נוכח כי, הנאשם כשיר
לעמוד לדין.
חוו"ד של ד"ר גרינשפן – מיום 25/5/2005:
דומה כי ראויה חוות דעת משלימה זו להתייחסות נפרדת ומיוחדת בשל
כך שהסניגור סבר שיש בה כדי להפוך את הקערה על פיה וללמדינו כי, בעת ההליך המשפטי
שעל פיו הורשע הנאשם, לאחר שמיעת הראיות, לא היה הנאשם כשיר לעמוד לדין ולא יכול
היה להבין את מהות ההליך.
הסניגור משליך יהבו על המשפט המופיע בסיומה של חוות דעת משלימה
זו לפיו: "קיים חשש שמא סילאוי בתאריך 06/05/01 היה נתון במצב פסיכוטי
פרנואידי". לטענתו, דברים אלה של ד"ר גרינשפן הם ההשלמה האפקטיבית ביותר שניתן היה לערוך, נוכח הזמן הרב
שחלף, ובשל חוסר שיתוף הפעולה של הנאשם, גם עם סניגורו הנוכחי. על רקע קשיים אלה,
יש להבין את חוות הדעת המשלימה ולתת לה משקל נכבד.
עוד מדגיש הסניגור כי, בטרם ניהול המשפט נקבע בשתי חוות דעת
(ת/38 ו- ת/42), שהנאשם אינו כשיר לעמוד לדין בשל מצב פסיכוטי. רק לאחר אשפוז
ממושך וטיפול תרופתי, נבחן מצבו שוב והוא נמצא כשיר לעמוד לדין. יחד עם זאת,
המליצו הרופאים שהנאשם ימשיך ויטול תרופות, בשל החשש מפני מצב פסיכוטי חוזר, במצבי
לחץ כתוצאה מאי וודאות (מסתמך על האמור בת/41 וכן בפרק דיון והמלצות), שם נאמר כי "הנ"ל
יכול לפתח שוב מצב פסיכוטי חריף באם לא יתמיד בנטילת תרופות וכן יהיה מצוי במצב
סטרסגוני בעקבות אי וודאות וזאת מתוך מסקנות האבחון הפסיכולוגי". הסניגור
מדגיש כי ההליך המשפטי נקבע כגורם סיכון ממשי להתפרצות מחודשת של המצב הפסיכוטי
(סומך על אשר נאמר בחוות דעתה של ד"ר נעון מיום 15/11/00 - ת/45 - לפיה,
"לא שוכנעה" שהנאשם נוטל את התרופות).
לפיכך, הצטברות הגורמים אשר צפו הפסיכיאטרים ככאלה שיכולים
להביא להתפרצות מחודשת, אכן התממשה. הנאשם לא נטל את התרופות, כעולה מחוות דעתו
המשלימה של ד"ר גרינשפין הרי, הצטרפותם של כל אלה הביאו את הנאשם למצב שבו
במהלך ניהול המשפט היה במצב פסיכוטי פעיל ולא היה כשיר לעמוד לדין.
אשר על כן, לא שיתף הנאשם פעולה עם סניגורו הקודם עו"ד
גינת, כפי שבא לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון מיום 06/05/01. בהתאם להוראות הנאשם לא
נוהלה מטעמו פרשת הגנה. בסיכומיו ביקש הסניגור דאז, כי בית המשפט ישקול שוב, בטרם
תינתן הכרעה , להפנות הנאשם להסתכלות נוספת אצל הפסיכיאטר המחוזי, בית המשפט לא
נעתר לבקשה. לפיכך, דבריו אלה של ד"ר גרינשפין בוות דעתו המשלימה כי, בשל כל
אלה עולה חשש שהנאשם היה נתון במצב פסיכוטי פרנואידי בתאריך 06/05/01, מובילים
בהכרח, לטענתו, למסקנה שהנאשם לא היה כשיר לעמוד לדין במהלך שמיעת הראיות, ומכאן
יש להורות על שמיעתם מחדש.
ב"כ המאשימה טענה מנגד כי הנאשם היה כשיר לעמוד לדין ובין
היתר, טענה כי, ד"ר גרינשפן אשר נחקר על ידי הסניגור, כלל לא נחקר אודות מצבו
הנפשי של הנאשם בשנת 2001, ולא בכדי לא נחקר, אלא משום שלא בדק את הנאשם באותה
תקופה ואף לא בסמוך לה. ד"ר נעון אשר היתה מעורבת בהליכים הנפשיים נחקרה
ממושכות בנושא זה, חזרה וטענה כי בשנת 2001 היה הנאשם כשיר לעמוד לדין .
עוד מוסיפה באת כוח המאשימה וטוענת כי יש לקרוא את חוות הדעת
המשלימה של ד"ר גרינשפן כחטיבה אחת, יחד עם חוות הדעת שניתנה על ידו ביום
27/09/04, ואין לנתק את המשפט האחד מכל אשר נאמר קודם לו. ד"ר גרינשפן מדגיש
בחוות הדעת המשלימה כי:
"מאז
כתיבת חוות הדעת של מב"ן עליה אני חתום מתאריך 21/02/00 לא בדקתי את הנדון
(הנאשם) וכן ציינתי בחקירתי כעד מומחה ע"י עו"ד הרמלין, כך שלדעתי אינני
יכול לענות על שאלות כב' בית המשפט המתייחסת לכשירות לעמוד לדין במהלך שנת
2001".
דברים אלה ברורים. ד"ר גרינשפן חזר עליהם, הן בחקירתו
בפנינו והן בחוות הדעת המשלימה האחרונה מיום 25/05/05. לפיכך, בחוות דעתו חזר
והדגיש כי לא בדק את הנאשם באותה תקופה, שכן חלפו 4 שנים, ולמעשה פרוטוקול ישיבה
מיום 6/05/01, אינו יכול לשמש בסיס להגדרת מצבו הנפשי, כדבריו:
"לאור
הדברים האמורים לעיל, ומאחר ואין ברשותי כל מידע רפואי חדש אודות מר סילאוי משנת 2001,
הסותר את הכתוב בחוות הדעת המשלימה והאחרונה שניתנה בעניינו מתאריך ה – 15/11/00
על ידי ד"ר נעון... אין ביכולתי המקצועית לקבוע, על סמך דבריו של מר סילאווי
המצויינים בפרוטוקול מתאריך ה- 06/05/01 שמר סילאווי לא היה כשיר לדין".
ד"ר גרינשפן מוסיף, וראוי להביא דברים אלה גם הם כלשונם:
"יחד
עם זאת –
1. דבריו
של מר סילאווי המובאים בפרוטוקול : "אני לא מוכן להעיד ואני לא מוכן שאף
עו"ד אחד ייצג אותי בגלל שאני לא מאמין להם, הם משתפים פעולה עם
התובעת".
2. בסעיף
"דיון והמלצות" בסיכום המחלה מתקופת אשפוזו בין 28/09/00 – 26/03/00
מביה"ח "שער מנשה",
החתום על ידי ד"ר נעון עדינה, מנהלת המחלקה, מצויין :
"הנ"ל יכול לפתח שוב מצב
פסיכוטי חריף באם לא יתמיד בנטילת התרופות וכן יהיה שרוי במצב סטרסגוני בעקבות אי
ודאות וזאת מתוך מסקנות האבחון הפסיכולוגי".
3. המלצתה
של ד"ר נעון עדנה בסוף חוות דעתה, מתאריך 15/11/00 מצויין: "המלצה: המשך
נטילת הטיפול התרופתי, כל עוד נמשך מצב הסטרס על רקע ההליך המשפטי, על מנת למנוע
משבע נפשי חוזר".
כל
אלה מעלים חשש שמר סילאוי בתאריך ה- 06/05/01 היה נתון במצב פסיכוטי פרנואידי, זאת
כאמור מבלי להתייחס לעניין כשירותו המשפטית". (ההדגשה שלי – נ.מ).
המאשימה
טענה כי מחוות הדעת של ד"ר גרינשפן עולה כי, המומחה לא יכול היה לקבוע דבר,
אלא העלה חשש שמא הנאשם היה במצב פסיכוטי, מבלי להתייחס למעשה למצבו הנפשי
וכשירותו לעמוד לדין באותה תקופה.
עיון מעמיק בחוות הדעת כולן, בחקירת המומחים בפנינו ובפרט חוות
הדעת האחרונות אשר ניתנו על ידי ד"ר גרינשפן, לרבות התרשמותינו ממהלך התנהגות
הנאשם בשעת ניהול ההליך בפנינו,
ובעת שמיעת הראיות. כל אלה הביאונו לידי מסקנה ברורה כי לא נותר כל ספק
לתחולת הסייג לאחריות פלילית. אנו סבורים כי התביעה הוכיחה, מעל לכל ספק סביר את
כושרו של הנאשם לעמוד לדין, גם במהלך שמיעת הראיות וגם בישיבת יום 6/5/01. לא
מצאנו בדבריו הללו של ד"ר גרינשפן, כל בסיס לספק שמא לא היה הנאשם כשיר לעמוד
לדין באותו מועד, או בסמוך לו.
להלן הנימוקים למסקנתינו זו:
(א) ד"ר
גרינשפן לא בדק את הנאשם בסמוך למועד הדיון המשפטי, ובמשך 4 שנים קודם למתן חוות
הדעת המשלימה. לפיכך קבע בחוות דעתו המשלימה כי: "אין ביכולתו המקצועית
לקבוע על סמך דבריו של מר סילאוי, בפרוטוקול שמר סילאוי לא היה כשיר לעמוד
לדין".
ד"ר
גרינשפן לא נחקר אודות מצבו של הנאשם במועד זה למרות שניתן היה להציג בפניו בעת
חקירתו על ידי הסניגור את פרוטוקול הדיון ולשאול את דעתו לענין זה.
(ב) חוות
הדעת המשלימה לא נסמכת על עובדות, או על ראיות כלשהן שהיו מונחות בפני ד"ר גרינשפן. לפיכך, דבריו של
ד"ר גרינשפן כי, יכול וקיים חשש שהנאשם היה במצב פסיכוטי פרנואידי, מבלי
להתייחס לכשירותו המשפטית, איננה אלא בגדר השערה ספוקלטיבית חסרת כל אחיזה בעובדות
ובראיות. העדר בסיס עובדתי לחשש זה משמיט את הקרקע תחתיו. העובדה כי הבודקים כגון
ד"ר נעון, המליצו על המשך הטיפול התרופתי, כשלעצמו, אין בה כדי לשמש בסיס
עובדתי כלשהוא המעורר ספק בכושרו של הנאשם לעמוד לדין במהלך ניהול המשפט.
(ג) ד"ר
נעון קבעה הן בחוות הדעת והן במהלך החקירה בבית המשפט כי הנאשם, היה כשיר לעמוד
לדין, במועדים הרלוונטים לניהול המשפט. ד"ר נעון היא זו אשר היתה מעורבת
בהליכים הנפשיים של הנאשם, בדקה אותו במועדים קרובים לניהול ההליך והיא אשר המליצה
לשחררו מן האשפוז, כך שדבריה ומסקנותיה המשפטיות הינן בעלות משקל רב.
(ד) בחוות
דעתו המשלימה נתבקש ד"ר גרינשפן לקרוא את פרוטוקול הדיון מיום 6/5/01, לבדוק
את הנאשם ולחוות דעתו באשר לכשירותו המשפטית של הנאשם במועד ניהול המשפט או במועד
סמוך למועד 6/05/01. כל אשר עשה ד"ר גרינשפן בחוות דעתו הוא, לציין כי
מקצועית איננו יכול לחוות דעתו כי הנאשם לא היה כשיר לעמוד לדין, זוהי המסקנה
המקצועית היחידה העולה מחוות דעת משלימה זו. כל הדברים שנאמרו בהמשך לחוות הדעת לא
היו אלא קריאת פרוטוקול הדיון מיום 6/5/01, יחד עם המלצתה של ד"ר נעון, כי על
הנאשם להמשיך וליטול תרופות שמא יפתח שוב מצב פסיכוטי חריף. מכל אלה מעלה ד"ר
גרינשפן אפשרות לחשש שמר סילאוי היה נתון במצב פסיכוטי פרנואידי בתאריך 6/5/01, את
הדברים הללו שכאמור אין להם בסיס עובדתי, סייג ד"ר גרינשפן במילים: "זאת
כאמור מבלי להתייחס לענין כשירותו המשפטית".
לפיכך, אין בחוות דעת זו כדי לעורר ספק כלשהוא, בפרט אם
אנו מעמידים דבריו אלה אל מול הוועדה הפסיכיאטרית אשר ישבה בענינו ושחררה את הנאשם
להמשך מעצרו, וקבעה כי הנאשם כשיר לעמוד לדין במועד סמוך למועד ה- 6/5/01, יחד עם
חוות הדעת של ד"ר נעון. כל אלה בדקו את הנאשם במועד הרלוונטי וסמוך לו
ונתבססו על עובדות ממשיות. ברור כי אלה עדיפות עשרות מונים על אותו
"חשש" שאין לו כל תמיכה בראיות.
יודגש עוד כי במהלך שמיעת הראיות, נתבקשנו לאפשר בדיקה
פסיכיאטרית נוספת של הנאשם. כיוון שלא מצאנו כל נימוק להעמידו למבחן פסיכיאטרי
נוסף, דחינו הבקשה. ברור כי דחית הבקשה להעמידו למבחן נוסף לא נעשתה אלא לאחר שבית
המשפט התרשם מן הנאשם במהלך שמיעת הראיות כולן. דבריו ומעשיו של הנאשם במהלך שמיעת
הראיות, הביאו אותנו למסקנה כי אין מקום להעמידו במבחן נוסף ולא בכדי. ברור כי גם
התרשמותו של בית המשפט מהתנהגות הנאשם, במהלך שמיעת הראיות, מהווה נדבך נוסף לדחות
הטענה כי הנאשם לא היה כשיר לעמוד לדין באותה העת.
לסיכום, לא נותר בנו כל ספק באשר לכשירות הנאשם לעמוד
לדין, התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם היה כשיר לעמוד לדין במהלך שמיעת
הראיות.
ז. אחריות
הפלילית של הנאשם בעת המעשה:
דרישת הפסיקה כי הפגם הרצוני או הקוגנטיבי יהיה קשור
ב"מחלת נפש" מעוגנת כיום בסעיף 34ח' לחוק העונשין. וזו לשונו:
"אי שפיות הדעת-
34ח. לא
יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל
ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -
(1) להבין
את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע
מעשיית המעשה".נ
כדי שיתקיים סייג לאחריות הפלילית ראוי שיתמלאו שני תנאים
מצטברים. הראשון, על הנאשם להיות "חולה במחלה שפגעה ברוחו" או
שיוכח "ליקוי בכושרו השכלי ". השני, כי מחמת מחלתו או בשל הליקוי בכושרו השכלי, הנאשם: "חסר
יכולת של ממש להבין את מעשיו ואת פסול שבהם, או להימנע מעשייתם. (ע"פ 3795/92
פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 97, 153 ; דברי הנשיא ברק בע"פ
3795/97 פלוני נ' מ"י, פ"ד נד(3) 97, בעמ' 103). נאשם הנמצא במצב
שבו הוא חסר יכולת של ממש, להבין את מה שהוא עושה, או את הפסול שבמעשהו, או שהוא
חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה בשל מחלת נפש. במצב דברים זה, אין הצדקה
להטיל עליו סנקציה פלילית. במקרה כזה:
"העילה
לפטור מאחריות פלילית איננה איפוא היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש, אלא אי יכולתו
של החולה לגבש בעטייה של מחלה מחשבה פלילית, ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה" (ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, 250).ב
כדי להכריע
בשאלה אם חלה הגנת סעיף 34ח' לחוק העונשין, יהיה עלינו לבחון את דבר קיומה של מחלת
נפש, כמובנה בסעיף וכן האם הוכח קשר סיבתי בין המחלה לבין מעשיו של הנאשם (להלן: "הקשר
הסיבתי"). קשר זה יוכח אם בשל מחלת הנפש היה הנאשם "חסר יכולת של
ממש" להבין או להימנע מהמעשה כאמור בסעיפים הקטנים (1) ו-(2) של סעיף 34ח'.
חוסר יכולת של ממש, אין פירושו, בהקשר זה, שלילה מוחלטת של היכולת כאמור, אלא
גריעה ממשית ממנה (פרשת ברוכים).
בפרק זה אנו דנים בתחולת הוראת סעיף קטן (2) של
סעיף 34ח' לחוק העונשין, העוסק במקרים בהם בשל מחלת נפש הנאשם היה חסר יכולת של
ממש להימנע מעשיית המעשה.
באשר לשאלה האם הנאשם חולה במחלת נפש, נקבע כי, על הליקוי
הנפשי להיות פגם, או ליקוי המוגדר על ידי מדע הרפואה כמחלה, ולא
"נברוזה" או "פסיכוזה" (ע"פ 172/62 גראמה נ' היועץ
המשפטי לממשלה, פ"ד יס' 925; ע"פ 603/79 קרילסקי נ' מדינת ישראל,
פ"ד לד(3) 239 ; רע"פ 2111/93 יוסף אבנרי נ' מדינת ישראל,
פ"ד מח(5) 133).
בהקשר לכך נאמר:
"השאלה אם קיימת מחלה אם לאו
היא אמנם בעיקרה שאלה רפואית, אבל בית המשפט הוא אשר מכריע בה ... העובדה ...
שהמומחים מעידים על קיום "מחלה", אין בה כדי להצדיק קביעה שכזאת
ע"י בית המשפט, שהרי המונח "מחלה" ניתן לפרושים רבים ושונים ומה
שהרופא קורא בשם "מחלה" אינה בהכרח "מחלה" גם בעיני החוק
..."
(ע"פ 187/61 עליזה פנו נ' היועץ המשפטי לממשלה,
פ"ד טז(2) 1112 ,1105).
לדעת פרופ' פלר, בספרו יסודות בדיני עונשין, אין מקום להיגרר
אחרי אבחנות רפואיות שונות, ולענין האחריות הפלילית משמעותיים הם הסימפטומים של
המחלה, ואלה דבריו:
"רלוונטי
מבחינת המשפט הוא, אם מעשהו של האדם מעוגן בעולמו הריאלי או בעולמו הדמיוני ...
ולא היחס הכמותי, פרי השיבוש המנטלי, בין שני העולמות, וגם לא מהו הסיווג הרפואי
של ליקוי הנפשי לפי הבחנות אלה, בטרמינולוגיה הרפואית. התהליך של היווצרות השיבוש
עצמו והגורמים והתורמים לכך אין ענינם למשפט, אף אם הם ידועים ומוכרים לעוסקים
בבריאות הנפש של האדם" (ראה
ספרו : יסודות בדיני עונשין, ש"ז פלר, חלק א' עמ' 664).
השאלה היא האם מחלת הנפש שללה מן הנאשם את הכושר להבין את
רצונו החופשי, כדבריה של השופטת
דורנר, בע"פ 7761/95 וואיל אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3)
245, 249, שם בעמ' 249:
"כאמור
טענת אי השפיות מושתתת על דברי ד"ר אברבוך כי ייתכן שהנאשם סבל מפסיכוזה שעה
שעשה את המעשה. ואולם, ספק רב בעיני אם לנוכח תוצאות הבדיקות הפסיכיאטריות לפני
ביצוע המעשה ולאחריו, שבגידרן, כאמור לא אובחנו סימנים פסיכוטיים, מספיק החשש
שמעלה ד"ר אברבוך אף לשם העלאת ספק סביר בדבר קיומה של מחלת נפש. יצויין, כי
אף לדברי ד"ר אברבוך עצמו לא נמצא לחשש זה ביסוס בחומר הראיות. על כל פנים,
מחלת נפש שבה חולה נאשם אינה מבססת, כשלעצמה, סייג של אי שפיות. השאלה היא אם
המחלה שללה את כושר ההבנה של הנאשם או את רצונו החופשי כמפורט בסעיף 34ח לחוק
העונשין..הנה כי כן, קיומה של מחלת נפש מהווה תנאי הכרחי אך לא מספיק להקמת הסייג
לאחריות הפלילית. עיקר הסייג בא לביטוי בסימפטומים מסוימים של מחלת נפש, העשויים
לשלול את פליליות המעשה".
גם פרופ' פלר, בספרו יסודות בדיני העונשין, חוזר וקובע כי:
"אין
זה משנה, מה הדיאגנוזה של סיבת השיבוש, לבד שהיא טמונה במערכת השכלית של חיי הנפש
של האדם; חשובים הם הסימפטומים של ניתוק כליל מכללי מציאות הטבע או החברה, בה נתון
האדם ושבה מעוגן מעשהו ... אין כל נפקות להבחנות בין המחלות הנפשיות לבין עצמן,
לפי שמותיהן או סוגיהן השונים.
המכריעה
היא התסמונת ולא האבחון- כלומר אם אכן נעדר האדם כושר הבנה של משמעות מעשהו,
הפיזית או החברתית" (שם).
מכאן, ברור כי הבסיס לפטור מאחריות פלילית איננו נעוץ רק בכך שמבצע
המעשה חולה במחלת נפש, אלא, באי יכולתו של הנאשם לגבש בעטיה של מחלתו, מחשבה
פלילית. באין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה. חולה במחלת נפש אחראי למעשיו ככל אדם,
והוא לא ישא באחריות פלילית רק אם הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית המעלה ספק
סביר כי, מחלת הנפש שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית, כמפורט בסעיף 34ח הנ"ל
(ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 72- 71).
הכלל הוא שיש לקבוע את קיום המחלה תחילה, ואת השפעתה על פעולת
כוח הרצייה, או מידת קיומה לאחר מכן. השאלה אם המחלה קיימת ואם לאו, היא אמנם
בעיקרה שאלה רפואית; אבל בית-המשפט הוא אשר מכריע בה, לפי חומר הראיות שבא לפניו.
הסניגור טוען, אם כי בשפה רפה, כי בעת המעשה לא היה הנאשם
אחראי למעשיו. הוא מבסס טענתו בעיקר על דבריו של הפסיכולוג עמרמי, אשר ערך את
המבחן הפסיכודיאגניסטי לנאשם אשר צורף כנספח א' לחוות דעתה של ד"ר נעון
(ת/41). לטענתו של הפסיכולוג, במצבי לחץ ומצבים בלתי מובנים, חשיבתו של הנאשם
נעשית נאוטית עד כדי פגיעה חמורה בבוחן המציאות האופיינית בדרך כלל למצב של מחלת
נפש. עוד מוסיף פרופ' עמרמי, וקובע בסיכום דבריו כי:
"לא
מדובר במצב אקוטי של פסיכוזה ... מדובר באדם הסובל מתהליך סכיזופרני כרוני אשר אינו
בא לידי ביטוי במצבים מוגדרים ומוכרים. סימני המחלה באים לידי ביטוי ממשי בעיקר
במצבים בלתי – מוגדרים או תחת לחצים רגשיים העוברים את סף הסיבולת הנמוך שלו".
מדברים אלה עולה, לטענת
הסניגור, הקביעה הרפואית כי במצבי לחץ חשיבתו של הנאשם מגיעה לדרגה של פגיעה בבוחן
המציאות והשיפוט, אשר עונה על הדרישות הקבועות בסעיף 34 ח', בדבר פטור מאחריות
פלילית. טענה זו אין לקבל. הפסיכולוג עמרמי, אינו אמון על מתן חוות דעת
פסיכיאטרית, כמו כן, המבחן שערך איננו אלא כלי עזר לפסיכיאטר, כפי שאכן קובעת
ד"ר נעון בחוות דעתה ת/41, וכן כפי שהסבירה במהלך חקירתה בפנינו.
במהלך הדיונים בפנינו הסכימה באת כוח
המאשימה כי, לאחר המעצר התפתחה אצל הנאשם מחלת נפש, כפי שאכן עולה מחוות הדעת הרפואיות
עליהן נסמך הסניגור בטיעוניו. אולם, טענה כי, הנאשם לא סבל ממחלה זו בעת ביצוע
העבירה. לטענתה, לרצח היה מניע ברור והגיוני, סכסוך כספי בענייני עזבון, וכן על
רקע כבוד המשפחה. הנאשם תכנן את הזמן בו ביצע את הרצח, שעה שבני משפחתו היו מחוץ
לבית. בחקירתו למחרת הרצח ידע הנאשם לתאר את כל מעשיו.
אכן, כעולה מחוות הדעת, לאחר מעצרו
פיתח הנאשם מצב פסיכוטי פרנואידי (ראה מכתבה של ד"ר עדינה נעון מהמרכז
לבריאות הנפש שער מנשה מיום 18/6/00). יחד עם זאת, בכל חוות הדעת שהוגשו ואשר
פורטו בהרחבה בהחלטה זו, לא נמצא כי בעת המעשה סבל הנאשם מהפרעה נפשית חמורה, או
מליקוי כלשהוא בכושרו.
באשר למצב הסכיזופרני כרוני, ממנו
סובל הנאשם, כפי שבא לידי ביטוי במצבי לחץ רגשיים, (ראה - תוצאת הבדיקה
הפסיכו-דיאגנוסטים, שערך פרופ' עמנואל עמרמי, פסיכולוג קליני מהמרכז לבריאות הנפש
שער מנשה ביום 18/7/00), עליה סומך הסניגור, נאמר כי מצב זה ארע רק כחלוף למעלה
מחצי שנה, מעת ביצוע הרצח ובמהלך המעצר, וכי אין בכך כדי להעיד על מצבו של הנאשם בעת הרצח. כך אף
למדנו מיתר המסמכים הרפואיים עליהם נסמך הסניגור בטיעוניו.
עוד יודגש כי, במהלך ישיבת יום
7/7/05, ובתשובה לשאלת בית המשפט, נאלץ הסניגור לאשר כי אינו רואה חשיבות כרגע
לשאלת שפיותו בעת ביצוע העבירה מאחר והוא טוען כי יש צורך לבטל את הליכי המשפט.
אולם כאשר שב ונשאל באשר לשפיות הנאשם
בעת ביצוע העבירה, והאם הוא חולק על כך שהנאשם היה כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו
בעת ביצוע העבירה, השיב: "אני לא חולק על כך, אבל אני רוצה לאמר שאי אפשר
היה להוכיח את זה כיוון שהנאשם לא משתף פעולה ובאופן כולל זו התשובה".
אלא שלא בכדי לא חלק הסניגור על שפיות
הנאשם בעת ביצוע העבירה. כל חוות הדעת הרפואיות, גם הן הדגישו, כי בעת ביצוע המעשה
ידע הנאשם את כל אשר עשה ואף למחרת היום ידע להסביר כל צעד מצעדיו וגם סיפק מניע
והסבר הגיוני למעשיו, והכל כמפורט בהכרעת הדין.
לא נמצאו כל סימנים פסיכוטיים
בנאשם, לא בעת החקירה ולא בעת המעשה, כפי שהוכח בפנינו, כך סברו אף הרופאים
הפסיכיאטרים אשר בדקו את הנאשם וחוו דעתם. חוות דעתו האחרונה של ד"ר גרינשפן,
איננה מתייחסת כלל למצב בעת המעשה, אלא בעת קיום ההליך המשפטי בלבד.
מחומר הראיות עולה בברור כי לא זו בלבד שהנאשם לא הניח תשתית
ראייתית לקיומם של יסודות הסייג לאחריות פלילית, אלא שמהתנהגותו לאחר מעשה,
ומהסבריו בדבר מניעיו, לרצח אחותו, עולה היפוכו של דבר. התכחשותו של הנאשם למעשה
שעשה מיד לאחר ביצועו מלמדת כשלעצמה כי, הבין את מהותו של הפסול שבמעשה וידע כי
הוא אסור. הסבריו בשיחות עם הרופאים ובהודעתו במשטרה המפרטים את מניעיו, שוללים את
האפשרות כי ביצע את המעשה בשל חוסר יכולת נפשית להבחין בין טוב לרע, ובהעדר כוונה
פלילית. בענין זה מצאנו, על יסוד הראיות שהובאו לפנינו, כי הנאשם החליט להמית את אחותו
כיוון שסבר כי היא פרוצה, וכי הכבידה עליו עם תביעת המזונות, ועם תלונותיה החוזרות
במשטרה.
המסקנה היא, אפוא, כי הנאשם היה שפוי בעת ביצוע המעשה, לא סבל
מכל מחלת נפש וידע להבחין בין טוב לרע, כפי העולה מכל חוות הדעת שבאו בפנינו
ומחקירת המומחים. לא נותר כל ספק סביר באשר לקיומו של הסייג הקבוע בסעיף 34 ח'
לחוק, אלא הוכחה שפיותו באופן פוזיטיבי.
ח. סוף:
יודגש כי עמדתם הנחרצת של הרופאים בדבר מצבו הנפשי של הנאשם
בשעת המעשה וכושרו להבין את המעשה ולהימנע ממנו, משתלבת היטב עם הנסיבות האחרות
המתוארות בכתב האישום, כפי שהוכחו בפנינו. מתיאור העובדות עולה כי, לאחר שהנאשם
שיסף את גרונה של אחותו הוא לא ראה לנכון להזעיק עזרה. תחת זאת, הוא הלך למטבח,
החליף בגדים, כיסה את גופתה בשמיכה ואיחסן אותה במחסן שבקומתו הראשונה של הבית. רק
לאחר ששב וחזר לדירה, הוא צילצל לאישתו. מעשיו אלה של הנאשם מלמדים על קור רוחו
ועל הבנתו את המעשה הפסול. הוא החליט להסוות את אחריותו למעשה, ולכן, שטף את כתמי
הדם בבית וניקה את הסכין ששימשה אותו ברצח. מהודאותיו במשטרה ומהתנהגותו לאורך
החקירה ובמהלך השחזור, ניכר כי, דיבורו ברור ושוטף. הנאשם הסביר את המניע לרצח על
רקע כבוד המשפחה, שלט במעשיו והבין אותם. בחקירתו סמוך למעשה, תיאר הנאשם את
הליך הדקירה והסתרת הגופה באופן מדוייק. כל אלה מלמדים שהנאשם הבין היטב את טיב
מעשיו ומשמעותם המוסרית. הנאשם גילה הבנה מלאה למשמעות מעשיו. ממהלך מעשיו ברור כי,
הנאשם רצה וכיוון לפגוע במנוחה והבין היטב את טיב מעשיו ומשמעותם החמורה.
אשר על כן, נוכח עמדתם המפורשת של אנשי המקצוע, אשר מקבלים
חיזוק משמעותי בהתנהגותו של הנאשם לאחר הרצח, מצאנו כי הנאשם היה שפוי בדעתו בעת
ביצוע המעשה.
______________
נחמה מוניץ, שופטת
אני מסכים.
________________________________
סגן
הנשיא, כב' השופט אהרן אמינוף – אב"ד
אני מסכים.
__________________
כב' השופט, זיאד הווארי
ט. והודע
לנאשם וב"כ הצדדים.
היום כד' בתשרי, התשס"ו
(27 באוקטובר 2005).
|
מוניץ נחמה-שופטת |
|
זיאד הווארי-שופט |
|
סגן הנשיא, אהרן אמינוף -
אב"ד |
מ.כ. 000571/98פ 054