1

בתי המשפט

פ 000571/98		בבית המשפט המחוזי בנצרת
13/11/2003	תאריך:	סגן הנשיא, כב' השופט אהרן אמינוף – אב"ד כב' השופט יצחק כהן כב' השופט זיאד הווארי	בפני:

	מדינת ישראל	בעניין:
המאשימה
	נ ג ד
	סילאוי סלים
הנאשם

ב"כ המאשימה – עו"ד הנאשם בעצמו ובא כוחו עו"ד

נוכחים:

ג ז ר - ד י ן

א. הנאשם, סלים סילאוי, הורשע ברצח אחותו, בכוונה תחילה, – עבירה על פי סעיף 300(א)

(2) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"). עובדות האישום ונימוקי החלטתינו להרשיעו, פורטו בהרחבה בהכרעתה דין ואין עוד מקום לחזור ולפרטם בשנית.

משהרשענו את הנאשם בעבירת רצח בכוונה תחילה – על פי הקבוע בסעיף 300(א)(2) לחוק, התוצאה היא כי העונש שיש להטיל עליו ככלל, הינו עונש החובה הקבוע בחוק – מאסר עולם.

ב. טיעוני הצדדים

הסניגור בטיעוניו המפורטים לעונש ביקש לקבוע כי על מקרה זה יחולו הוראות הסעיף 300 א (א), ומכוחן יש לקבוע לנאשם עונש מופחת כחריג מהקבוע בסעיף 300 (א). במסגרת טיעוניו לעונש הוגשה אסופה של כל חוות הדעת הרפואיות אשר נערכו לנאשם לאחר מעשה הרצח ובמהלך מעצרו ואישפוזו, מהם מבקש הסניגור ללמוד כי בשעת המעשה סבל הנאשם ממחלת נפש.

(1) מחוות הדעת שנערכה על ידי פרופ' עמנואל עמרמי, פסיכולוג קליני מהמרכז לבריאות הנפש שער מנשה, ביום 18/7/000, עולה, לטענתו, כי במצבים בלתי מובנים או במצבי לחץ אמוצינלי, חשיבתו נעשית כאוטית עד כדי פגיעה חמורה בבוחן המציאות ובשיפוטו האופיינית בד"כ למצב של מחלת נפש.

עוד מוסיף פרופ' עמרמי, וקובע בסיכום דבריו כי:

"לא מדובר במצב אקוטי של פסיכוזה ... מדובר באדם הסובל מתהליך סכיזופרני כרוני אשר אינו בא לידי ביטוי במצבים מוגדרים ומוכרים. סימני המחלה באים לידי ביטוי ממשי בעיקר במצבים בלתי – מוגדרים או תחת לחצים רגשיים העוברים את סף הסיבולת הנמוך שלו".

לפיכך טוען הסניגור, הקביעה הרפואית כי במצבי לחץ חשיבתו של הנאשם מגיעה לדרגה של פגיעה בבוחן המציאות והשיפוט, עונה על הדרישות הקבועות בסעיף 300 א (א) לחוק.

(2) עוד נסמך הסניגור על אשר נקבע בסיכום המחלה לתקופת אשפוזו מיום 26/3/00 ועד 28/9/00, במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", אשר נערכה על ידי ד"ר דינה נעון, שם נקבע, בפרק דיון והמלצות כי:

"הנ"ל יכול לפתח שוב מצב פיסוכטי חריף באם לא יתמיד בנטילת תרופות ...".

(3) פרוטוקול ועדה פסיכיאטרית מחוזית למבוגרים מיום 19/7/00, באשר לצורך בהמשך אשפוזו, שם נאמר בהסתמך על חוות דעת קודמת, כי מדובר בחולה סכיזופרני הזקוק לטיפול תרופתי. באותו מועד לא שוחרר הנאשם מאשפוזו משום שנמצאו סימני ליקוי ברורים בשיפוט שהם חלק מתהליך המחלה.

(4) פרוטוקול ועדה פסיכיאטרית מחוזית למבוגרים מיום 13/9/00, באשר לצורך בהמשך אשפוזו. שם נאמר כי הנאשם סובל מתהליך סכיזופרני הנמצא באותו שלב כלא פעיל, כלומר קיימת רמיסה חלקית, לכן הופסק האישפוז הכפוי. עוד נאמר שם כי:

"כן יש לציין כי הנ"ל פיתח מצב פסיכוטי לאחר ביצוע העבירה והעבירה בוצעה שלא כתוצאה מפעילות חולנית וזאת על סמך חומר רפואי המצורף בתיק".

ממכלול התעודות הרפואיות, טוען הסניגור כי, הנאשם סובל מאישיות גבולית אשר במצבי לחץ, כפי שהיה שרוי בהם בעת ביצוע העבירה, הביאוהו לפגיעה ממשית בבוחן המציאות וביכולת השיפוטית. על אף שהסניגור מאשר כי מתוך התעודות הרפואיות כולן לא עולה בברור ממתי לוקה הנאשם בנשפו, הרי שכפות המאזניים נוטות לכיוונה של המסקנה כי בשעת ביצוע העבירה סבל הנאשם ממחלת נפש, הגם שאינה בעוצמה הפוטרת אותו מאחריות פלילית, הרי שהיא מביאה אותו למצב בו בעת ביצוע המעשה היתה יכולתו להבין את טיבו מוגבלת.

די בכך שהנאשם יעורר ספק סביר באשר לקיומו של ליקוי באחריות ואין צורך שמאזן ההסתברות יטה לטובתו כדי להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את חלותו של החריג הקבוע בסעיף 300 (א)(1).

המאשימה התנגדה וטענה שיש להטיל על הנאשם את העונש הקבוע בחוק וטענה כי כעולה מחות הדעת הפסיכיאטרית, יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה לא הוגבלה. הנאשם לא עמד בנטל להוכיח את התנאים המזכים אותו בענישה מופחתת שכן בעת ביצוע העבירה לא סבל מהפרעה נפשית כלשהיא. טענותיה אלה של המאשימה נסמכו על חוות הדעת הראשונה אשר נערכה לנאשם, סמוך לאירוע הרצח, חוות הדעת אשר ניתנה ביום 8/1/99, בה נאמר כי הנאשם מתחזה לחולה נפש מטעמים תועלתנים. מחלת הנפש של הנאשם נוצרה לאחר המעצר, כך נאמר גם בחוות דעת נוספת מיום 21/2/00, בה נמצא הנאשם כשיר לעמוד לדין.

באת כח המאשימה מסכימה כי לאחר המעצר התפתחה אצל הנאשם מחלת נפש, כפי שאכן מפורט בכל התעודות הרפואיות עליהן נסמך הסניגור בטיעוניו, אולם טוענת כי הנאשם לא סבל ממחלת נפש זו בעת ביצוע העבירה. לטענתה לרצח היה מניע ברור והגיוני, סכסוך כספי בעניני עזבון וכן על רקע כבוד המשפחה. הנאשם תכנן את הזמן בו ביצע את הרצח, שעה שבני משפחתו היו מחוץ לבית. בחקירתו למחרת הרצח ידע הנאשם לתאר את כל מעשיו. לפיכך, ביקשה לדחות את בקשת הסניגור לענישה מופחתת ולהטיל על הנאשם את עונש החובה.

ג. עונש מופחת

סעיף 300 א' שכותרתו "עונש מופחת" קובע:

"על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:

(א) במצב שבו בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34 ח'

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או ...

(2) להמנע מעשיית המעשה".

ביסוד סעיף 300 א לחוק, מונחת התפיסה כי אדם הפועל במצבי לחץ נפשיים אשר מפורטים בסעיף 300 א, אף כי עליו לתת את הדין על המתת אדם ופגיעה בקדושת החיים, אינו עומד מן הבחינה המוסרית בשורה אחת עם רוצח בדם קר. במצבים אלה תחושת הצדק מחייבת להפחית מעונשו. כך נאמר בבש"פ 5431/97 דימטרי זורבילוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2001 (1), 294:

"תכליתו של סעיף 300 לחוק העונשין, ועונש המאסר שקבע המחוקק לצידן של העבירות לפי סעיף משנה (א), היתה לבטא את קדושתם של החיים כערך עליון, ולהתריע באוזני הכל כי מי שיעבור על איסור זה של "לא תרצח", יצטרך לשלם על כך בשלילת חירותו לתמיד. סעיף 300 א' מבטא את הצורך לתת מענה למקרה החריג, כאשר גם אין מנוס מלהטביע על מצחו של העבריין את אות ה"רוצח" אף שמעשה ההמתה ארע במצב של דחק קיצוני, עלולה גזירת של מאסר עולם לנאשם מסוג זה, לטעת בלבד תחושה של אי צדק מסויים, ועל כן תר המחוקק אחר מוצאו שיאפשר בנסיבות אלו לגזור עונש קל יותר מעונש החובה".

כפי שמורנו סעיף 300 א (א) הוכחת קיומו של החריג הקבוע בסעיף זה, מותנית בקיומם של כל התנאים המצטברים ולפיהם, בשעת המעשה בשל הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי, וזהו התנאי הראשון. התנאי הנוסף הוא כי ההפרעה הנפשית או הליקוי השכלי השפיעו על הלך הנפש של הנאשם במישור השכלי וגרמו להגבלת יכולתו להבין את אשר הוא עושה מבחינה פיזית או את הפסול במעשהו מן הבחינה המוסרית, או להמנע מלעשותו. (ראה ע"פ 3243/95 צאלח דניאל נ' מדינת ישראל, תק-על 98 (1), 629).

התנאים המאפשרים הפחתתו של עונש החובה בעבירת הרצח, נבחנו בפסיקת בתי המשפט, תוך השוואה לדרישת התקיימותה של הגנת אי השפיות. הכל מסכימים כי השוני שבין סעיף 300 א (א) לבין סעיף 34 ח' לחוק העונשין הוא שוני כמותי ולא מהותי. כך נאמר בע"פ 7761/95 ואל אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פד"י נא (3) 245:

"היסודות המאפשרים הפחתת העונש בעבירה של רצח, כמפורט בסעיף 300 א (א) לחוק העונשין, דומים בעיקרם ליסודות סייג אי שפיות הדעת. ההבדל בין הסייג הפוטר מהאחריות הפלילית לבין העילה להפחתת העונש ברצח הוא בעוצמתם של הגורמים המצויים ביסוד שתי הוראות אלה. בעוד שעושה המעשה אינו נושא באחריות פלילית אם איבד עקב מחלת נפש את יכולת ההבנה והרצון, הרי שניתן להפחית בעונשו של הורג אדם בכוונה תחילה אם יכולת ההבנה והרצון הופחתו כתוצאה מהפרעה נפשית חמורה".

(ראה ההשוואה בת.פ (חיפה) 1011/97 מדינת ישראל נ' מאיר אלימלך, תק-מח 99 (2) 3505).

בעוד שבהגנת אי השפיות, נדרש כי הנאשם יהיה "חסר יכולת של ממש" בשעת המעשה, להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה נדרש בסעיף 300 א (א) כי הפגיעה בהלך הנפש של העושר, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השולי תהיה במידה ניכרת.

קשה עד מאוד לכמת את המושג "במידה ניכרת", לענין זה נאמר בפרשת צאלח דניאל, כי:

"המידה "הניכרת" באה להשמיע כי לא כל הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר השכלית במשמע. סבורני כי על פי תכליתו של סעיף 300 א (א) נמדדת המידה "הניכרת" במוגבלות הנפשית של הנאשם, בעיקרה לא על פי המעשה ונסיבותיו, אלא על פי המצב הרפואי הפסיכיאטרי של הנאשם ... מכאן יש ללמוד כי "לסעד מן הצדק" ראוי רוצח רק כאשר מידת הפגיעה הנפשית, בה הוא לוקה, עקב מצבו הרפואי הפיכיאטרי (הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי), חסרה במעט מזו של בעל חסר יכול של ממש".

בית המשפט אשר דן בשאלה, האם היה הנאשם בעת ביצוע המעשה חסר יכולת במידה ניכרת להבין את אשר הוא עושה או את הפסול במעשה או להמנע מעשיית המעשה, יזקק בין היתר, לשאלה הכמותית של מידת ההפרעה החמורה. ברור שההפרעה הנפשית החמורה צריכה להיות במידה ממשית וחמורה ולא די בהפרעה קלה אלא על ההפרעה להיות משמעותית. עוד יזקק בית המשפט לבחון את שאלת האם הוגבלה יכולתו השכלית של הנאשם במידה ניכרת להבין את טיב המעשה מן הפן המוסרי. כן יזקק בית המשפט לשאלת נטל ההוכחה.

נטל ההוכחה לצורך הוכחת החריג אשר בהתקיימו יוטל על הנאשם עונש מופחת, על פי הקבוע בסעיף 300 א(א), מוטל על כתפיו של הטוען לקיומו של החריג, - היינו על הנאשם. על הנאשם להוכיח כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 300 א (א) במאזן ההסתברות, לא די שהנאשם יעורר ספק סביר. כך נאמר לענין זה בפרשת צאלח דניאל, הנ"ל:

"ענינו של סעיף 300 א רק במידת העונש ולא בהתקיימותו של סייג לאחריות הפלילית, ולא זו בלבד, אלא שמדובר בו בחריגה מעונש החובה הקבוע בחוק. מכאן שאין להחיל על סעיף זה את כללי הנטלים של הדין הפלילי המהותי, שבבסיסם עומדת חזקת החפות של הנאשם. על הנאשם הטוען כי נתקיימו התנאים שבסעיף 300 א להפחתה בעונשו, להביא את ראיותיו ולשכנע את בית המשפט בקיומם של התנאים, אם כי ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות".

ד. בעניננו, האם הוכיח הנאשם כי נתקיים החריג הקבוע בסעיף 300 א (א) והמחייב הטלת עונש מופחת, יצויין כי הצדדים הסכימו שלא לחקור את הרופאים, נותני חוות הדעת במהלך הטיפול האשפוזי בו היה הנאשם בעת מעצרו, וכן את הרופאים נותני חוות הדעת בשאלת כושרו של הנאשם לעמוד לדין. חוות דעת אלה הוגשו במסגרת טיעוני הסניגור לעונש.

על פי חוות הדעת שנערכו לנאשם אצל הפסיכיאטר המחוזי אליו הופנה על ידי בית המשפט, במהלך המעצר, וסמוך למעשה העבירה למדנו כי לנאשם אין כל עבר פסיכיאטרי, טרם אירוע הרצח לא נודע על כל מחלה פסיכיאטרית. החשש לבריאותו הנפשית התעורר לראשונה עם פתיחת ההליך המשפטי נגדו בגין עבירת הרצח, עת התנהג בצורה מוזרה בבית המשפט וסירב לשתף פעולה עם סניגורו. מיד עם פתיחת המשפט נערכה חוות דעת פסיכיאטרית של המרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" מיום 26/1/99, על פיה נקבעה כשירות הנאשם לעמוד לדין ויכולתו להבחין בין מותר לאסור. באשר למצבו הנפשי נאמר שם:

"לא מצאנו עדות לקיום תכנים פסיכוטים, התנהגות הלוצנטרית או דלירנטית התנהגות קטטונית , או שינויים במצב ההכרה. כמו כן לא נמצאו סימנים להפרעה אפקטיבית מאז'ורית. התנהגותו כפי שנצפתה ופורטה לעיל וגם התנודות והשינווים שחלו בה אינם מאפיינים מחלת נפש פסיכוטית או הפרעה אפקטיבית מאז'ורית ".

באותה חוות דעת נאמר כי במהלך אשפוזו נצפו הבדלי התנהגות בין התנהגותו במהלך החיים הרגיל בבית החולים, לבין התנהגותו במהלך הבדיקות הפורמלית. במהלך האשפוז התמצא תוך זמן קצר במיקום חדרו, מיטתו, חדר האוכל והשירותים, הראה דאגה לכל צרכיו הבסיסים ללא עזרת הצוות. הנאשם נצפה כשהוא משוחח בטלפון זמן קצר לאחר שטען כי אינו יודע את הטלפונים של משפחתו וקרוביו. כן הוא נצפה משוחח שיחה ערה עם השוטר ששמר עליו, אודות ההגדרות השונות של עבירת הרצח. כאשר נשאל לפשר הבדלים אלה בהתנהגותו נמנע מלענות. ביקש לשוחח עם הרופאים, כל אימת שראה רופא במחלקה, אולם כשהגיע שעת השיחה נמנע מלהסביר אודות מה ביקש לדבר. פנה לרופאים וביקש להשאירו במחלקה או לשחררו הביתה.

בפרק המסקנות וההמלצות סברו הרופאים, כי:

"במהלך כל שהותו במחלקה בלטה תנודתית בשיתוף הפעולה וביצירת הקשר מצידו של הנבדק והתרשמנו ממגמתיות במצבים בהם יצר קשר מיוזמתו".

לא זו אף זו, לאחר שהנאשם חזר בו מההודאה, הורה בית המשפט על עריכת חוות דעת נוספות בענינו, ביום 21/2/00 נתקבלה חוות דעת פסיכיאטרית של המרכז לבריאות הנפש באר יעקוב, בה נאמר כי מדובר באדם המנסה להתחזות לחולה נפש לצורך רווח משני, וכי הוא אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין. דברים אלה נאמרו הן על סמך ההתסכלות שעבר בבית החולים שער מנשה (כמובא מעלה), והן על מהלך האשפוז הראשון במחלקה של בית החולים, כששה חודשים לפני מתן חוות הדעת. על פי חוות דעת זו נמצא כי, בעת מתן חוות הדעת היה הנאשם במצב פסיכוטי פראנודי ולא יכול היה לעמוד לדין ואינו יכול לשתף פעולה עם סניגורו. אולם מצב זה התפתח רק לאחר שהותו במעצר.

כפי שעולה מן המסמכים הרפואיים הנוספים שהוגשו, לאחר מעצרו פיתח הנאשם מצב פסיכוטי פרנואידי (ראה מכתבה של ד"ר עדינה נעון מהמרכז לבריאות הנפש שער מנשה מיום 18/6/00).

אין באף אחת מחוות הדעת שהוגש סימנים או אף השערות לכך שבעת המעשה סבל הנאשם מהפרעה נפשית חמורה או מליקוי כלשהוא בכושרו.

באשר למצב הסכיזופרני הכרוני ממנו סובל הנאשם אשר בא לידי ביטוי במצבי לחץ רגשיים, לפי תוצאת הבדיקה הפסיכו-דיאגנוסטים, שערך פרופ' עמנואל עמרמי, פסיכולוג קליני מהמרכז לבריאות הנפש שער מנשה ביום 18/7/00, עליה מסתמך הסניגור, נאמר כי מבצ זה נתגלה אחרי למעלה מחצי שנה מיום ביצוע עבירת הרצח, וכי אין בכך דבר כדי להעיד על מצבו של הנאשם בעת הרצח. כך אף למדנו מיתר המסמכים הרפואים עליהם נסמך הסניגור בטיעוניו.

מכאן המסקנה כי לא הוכח, במאזן ההסתברויות, שהנאשם סבל בעת ביצוע העבירה מהפרעה נפשית כלשהיא ובוודאי שלא מהפרעה חמורה ואף לא מליקוי שכלי. מכאן שאין להטיל עליו עונש מופחת.

למיותר הוא לציין כי גם אם היה הנאשם מצליח להוכיח כי סבל מליקוי שכלי כלשהוא או מהפרעה נפשית כלשהיא, היה עליו להוכיח כי היה בהם כדי לפגוע, במידה ניכרת, ביכולתו של הנאשם להבין את מעשיו הפיזיים ואת הפסול שבהם. אלא שעל פי המפורט בהכרעת הדין קבענו שלנאשם היה מניע לפגוע במנוחה, על רקע סכסוך כספי. הרצח בוצע במועד כזה שאיש מדיירי ביתו של הנאשם לא היה נוכח. הנאשם דקר את המנוחה בגרונה מספר פעמים בסכין שהביא מן המטבח ולאחר ביצוע המעשה הסתיר את גופתה וניקה את הסכין מסימנים, וכן ניקה את מדרגות הבית מסימני הדם, תוך פעולה ברוח קרה ומחושבת.

בחקירתו סמוך למעשה, תיאר הנאשם את הליך הדקירה והסתרת הגופה באופן מדוייק. כל אלה באים ללמד שהנאשם הבין היטב את טיב מעשיו ומשמעותם המוסרית.

דברים אלה אינם מצביעים על הפחתה כלשהיא ביכולת ההבנה והרצון של הנאשם. ההיפך הוא הנכון, הנאשם גילה הבנה מלאה למשמעת מעשיו. ממהלך מעשיו ברור כי הנאשם רצה וכוון לפגוע במנוחה והבין היטב את טיב מעשיו ומשמעותם החמורה.

מכל האמור מעלה עולה כי אנו דוחים את טענת הסניגור להתקיימות התנאשים הקבועים בסעיף 300 א והמחייבים עונש מופחת.

התוצאה היא כי אנו מחליטים להטיל על הנאשם עונש של מאסר עולם שהינו עונש החובה בגין מעשה הרצח אותו ביצע הנאשם ועונש זה בלבד.