1

בתי המשפט

ת"פ 000401/04	בבית המשפט המחוזי בירושלים
08/12/2004	כבוד השופטת יפה הכט – סגנית נשיא	לפני:

	מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז י-ם		בעניין:
המאשימה	דותן רוסו	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	נח בר און באמצעות הסניגוריה הציבורית
הנאשם	אורי דייגי	ע"י ב"כ עו"ד

החלטה

1. כתב האישום בתיק זה הוגש ביום 27.6.04, ובו מיוחסת לנאשם עבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), בכך שביום 15.10.03 בשעה 9:40 או בסמוך לכך, עמד הנאשם בסמוך לתחנת אוטובוס בכביש 38, שבין צומת שמשון לירושלים, וזרק אבנים לעבר רכבים חולפים. כתוצאה מזריקת האבנים נפגעה ונופצה שמשה קדמית של רכב נוסע, בו נהג אותה עת ציון קאנצלקאר.

2. נקבע מועד להקראת כתב האישום (12.9.04), אולם ב"כ הצדדים הגישו לבית המשפט בקשה משותפת לדחותו ולהורות על בדיקת הנאשם על ידי הפסיכיאטר המחוזי, על מנת שיחווה דעתו לענין כשירותו של הנאשם לעמוד לדין וכשירותו בעת ביצוע העבירה. לחלופין ביקשו לקיים את הדיון שלא בנוכחות הנאשם. לבקשה זו צירפו את מכתבה של העובדת הסוציאלית ליאורה דוקרקר המטפלת בנאשם (להלן – העו"ס), וכן את סיכום המחלה של הנאשם מיום 19.10.03 עד 12.1.04 מהמרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, אותו ערכה דר' א' קופרמן שטיפלה בנאשם.

ממכתבה של העו"ס נמצאנו למדים כי הנאשם (כיום כבן 38) רווק, מתגורר ביחד עם אימו ואחיו בדירתם בדימונה.

בחודש אוקטובר 2003 היה הנאשם מטופל בפעם הראשונה במסגרת שלו ובניו בע"מ, דיור מוגן לווייני (להלן – הדיור המוגן), הכולל מפגשים שבועיים עם העו"ס וליווי יומיומי על ידי מדריך שיקום. ביום 12.10.03 התברר לצוות כי מצבו הנפשי של הנאשם מעורער, והוא לא הסכים ליטול את הטיפול התרופתי ולראות פסיכיאטר. היא הוסיפה, כי על פי האמור בתיק, מצבו של הנאשם מדרדר בהעדר טיפול תרופתי.

ביום 14.10.03, בעקבות ביקור רופא בביתו, הוא פונה באמבולנס למיון בסורוקה. בזמן ההמתנה ברח הנאשם מביה"ח ובדיעבד התברר ששוטט באזור ירושלים. רק לאחר שאיבד את משקפיו ונשאר ללא כסף, הסכים לחזור לביתו בדימונה. כשהגיע ביום 19.10.03 פונה לביה"ח באמבולנס מטעם הפסיכיאטר המחוזי, בעקבות צו לבדיקה כפויה ואושפז במחלקה הפסיכיאטרית בשל מצבו עד ליום 12.1.04. אז שוחרר והשתלב במסגרת של הוסטל בבאר שבע.

ביום 23.3.04 נקלט בשנית בדיור המוגן.

לדעת העו"ס, בהתאם לחומר שנמצא בידיה, בתקופה המדוברת בין 12.10.03 ובין 19.10.03 היה הנאשם במצב של הידרדרות פסיכוטית שנבעה, או הוחרפה, בשל העדר טיפול תרופתי מתאים שיאזן אותו.

כיום הנאשם משתף פעולה, מגיע באופן קבוע למפגשים עם העו"ס, נפגש עם מדריך ונמצא במסגרת בית מדרש ללימוד תורה בשעות הבוקר. הנאשם דואג ולחוץ מאוד מאז קיבל את ההזמנה להתייצבות בבית המשפט ובכדי לא לפגוע בהתקדמותו ציינה כי חשוב שהענין יוסדר במהרה מבלי להעמיס על הנאשם לחצים נוספים.

3. מחוות הדעת הרופאים הפסיכיאטרים, ד"ר ב' נמץ וד"ר מ' פז, עולה כי הנאשם אושפז בגיל 16 עקב מצב פסיכוטי ומאז אושפז מספר פעמים, חלק מהאשפוזים נעשו בכפיה. אובחן כלוקה במחלת סכיזופרניה, ידוע על חוסר שיתוף פעולה בנטילת הטיפול התרופתי בין האשפוזים. בסמוך לאירוע המיוחס לו בכתב האישום ביום 15.10.03 פנה למיון ב"סורוקה" אך ברח טרם נבדק על ידי רופא. על פי דיווח של אחיו, לא נטל טיפול תרופתי כ-10 ימים טרם פנייתו למיון.

ביום 19.10.03 אושפז הנאשם למשך 3 חודשים. בתחילת האשפוז היה הנאשם במצב פסיכוטי פעיל מלווה בהתנהגות אלימה. לדעת הרופאים בעת ביצוע העבירה היה הנאשם במצב פסיכוטי פעיל ולא היה אחראי למעשיו. בעקבות הטיפול התרופתי שניתן לו חל שיפור ניכר במצבו. הנאשם אינו מביע מחשבות שווא, מכחיש שמיעת קולות, לא נראה הזייתי, מאורגן בהתנהגותו. מסוגל להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור, בכל הנוגע למעשה המיוחס לו. באופן פורמלי מבין את ההליכים המשפטיים, את תפקיד בעלי הדין. במצבו הנוכחי מסוגל לעמוד לדין.

אף על פי כן המליצו הרופאים להימנע מלשתפו בדיון בשל חשש שנוכחותו תזיק לבריאותו הנפשית. למרות שהרופאים סוברים כי אין צורך באשפוז פסיכיאטרי בשלב זה, הם ממליצים להוציא צו לטיפול מרפאתי כפוי.

4. בדיון שהתקיים ביום 26.10.04, בהעדרו של הנאשם, הסכימה ב"כ המאשימה, כי משהתברר שהנאשם לא היה אחראי למעשיו, אין לייחס לו אחריות פלילית, עם זאת ביקשה להתלותם על פי סעיף 170(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן – החסד"פ) ולכפות על הנאשם טיפול רפואי על פי סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש תשנ"א-1991 (להלן – החוק).

5. סניגורו של הנאשם לא ביקש להוכיח את חפותו של הנאשם, שכן לאחר שבדק מצא כי חומר הראיות מוצק לביסוס כתב האישום. הסניגור טען כי יש להפסיק את ההליכים נגדו וכי במידת הצורך יפעיל הפסיכיאטר המחוזי את סמכויותיו נגד הנאשם, ואין צורך בהפעלת לחץ נפשי מיותר עליו על ידי צו של בית משפט. בהקשר זה הסתמך הסניגור על רע"פ 2060/97 כרמלה וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי – תל אביב פ"ד נב (1) 697 (להלן – עניין וילנצ'יק).

6. לאחר עיון, סבורה אני, שעניין וילנצ'יק אינו סותר את בקשת ב"כ המאשימה. באותו מקרה ניתן צו על ידי בית משפט לכפות טיפול רפואי על הנאשמת והיא הפרה אותו. הפסיכיאטר המחוזי – בלא לאפשר לסניגור לטעון לפניו – הורה על אשפוז כפוי חרף ממצא כי הנאשמת אינה מסוכנת לעצמה או לציבור. הועדה הפסיכיאטרית אישרה – בחלוף כשנה ממועד מתן צו הטיפול המרפאתי – את הוראת הפסיכיאטר המחוזי. על רקע זה התעוררו שאלות בדבר סמכויותיו של הפסיכיאטר המחוזי והיקף שיקול דעתו, האם חייב הוא לאפשר לסניגורו של נאשם לטעון לפניו, האם עליו להשתכנע כי הנאשם מסוכן, לעצמו או לציבור, האם יש ערעור על הוראת הפסיכיאטר המחוזי, או מה הדין אם הועדה הפסיכיאטרית אינה דנה כנדרש בצו טיפול המרפאתי של בית המשפט – ואין זה המקרה שלפנינו.

7. במקרה דנן משקבע הפסיכיאטר המחוזי כי בעת ביצוע העבירה הנאשם לא היה אחראי למעשיו, ואין בדעת הסניגור להוכיח את חפותו – התוצאה היא שיש לקבוע כי הנאשם כי ביצע את העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, אולם הוא לא ישא באחריות פלילית בגין עבירה זו ואין הוא בר עונשין, ולפיכך ההליכים נגדו יופסקו.

8. באשר לבקשה להורות על טיפול מרפאתי כפוי - סעיף 15 לחוק קובע:

"15. אישפוז או טיפול מרפאתי של הנאשם על פי צו של בית משפט

א. ...

ב. הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביוזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר עונשין, ושהוא עדיין חולה יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי".

מחוות דעת הרופאים עולה, כי מדובר באדם שבאופן פורמלי מבין את ההליכים המשפטיים ואת תפקיד בעלי הדין. במצבו הנוכחי הוא מסוגל לעמוד לדין, אך אין ספק שמדובר באדם חולה.

אמנם, לחובת הנאשם אישומים, אשר אינם כרוכים באלימות מיוחדת. מדובר בהרשעה משנת 86' בגין שימוש ברכב בלי רשות; הרשעה נוספת משנת 88' בגין שימוש ברכב בלי רשות; והליך נוסף משנת 95' שבו הופסקו ההליכים לאחר שנקבע כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין בגין עבירה של הסגת גבול, אולם אין בכך לגרוע מחומרת העבירה בגינה הוגש כתב האישום.

בעבר אושפז מספר פעמים ללא התערבות בית משפט.

מדו"ח העו"ס, כאמור בסעיף 2 לעיל עולה, כי הנאשם נמצא במעקב של רשויות הרווחה, מקיים מפגשים שבועיים עם העובדת הסוציאלית וכן ליווי יומיומי עם מדריך שיקום. לאחרונה המיר ביקורים סדירים במועדון תעסוקתי, בביקורים יומיומיים בבית מדרש ללימוד תורה. הנאשם מקפיד לבקר אצל רופא פסיכיאטר ונוטל טיפול תרופתי בהתאם להוראותיו.

9. התלבטתי לא מעט בשאלה, אם נכון לפגוע בחירותו של חולה הנפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו, או להגנה על שלום הציבור.

אולם, נוכח חומרת העבירה מחד גיסא, ומאידך גיסא העובדה שהיא בוצעה על רקע של הפסקה בנטילת תרופות – מחייבת לנקוט בצעד שמקרה דומה לא יישנה.

עם זאת סבורה אני שאין להשאיר צו כפיית אשפוז ללא הגבלה בזמן. לפיכך, אם יעלה הצורך לכפות על הנאשם אשפוז לצורך קבלת טיפול - על הפסיכיאטר המחוזי להזמין לדיון את סניגורו של הנאשם, או סניגור שימונה לו על ידי הסניגוריה הציבורית.

תוקף הצו יעמוד למשך 18 חודשים מהיום.

ניתנה היום כ"ה בכסלו, תשס"ה (8 בדצמבר 2004) במעמד ב"כ המאשימה, הנאשם, סניגורו ואחיו.

עותק ההחלטה יישלח לפסיכיאטר המחוזי בבאר שבע.

יפה הכט, סגנית נשיא

000401/04פ 053 יפה הכט